מרדכי טברסקי  - האדמו"ר  הנרצח

6.5.1920 – ירושלים

הר-הזיתים ירושלים. חלקת וואהלין ישן, ב'אוהל' אדמו"רי רחמסטריבקה

הצילום -באדיבות מרכז מידע הר-הזיתים ירושלים

טכסט:

פ"נ

הרב הצדיק

מוהר"ר

מרדכי זצללה"ה

ב'אדמור הרב הצדיק הקדוש

- מוהר"ר יוחנן זצללה"ה

מראחמסטריווקע

נלב"ע י"ז אייר תר"פ

תנצב"ה

הכינוי "יישוב ישן" נטבע על ידי  אנשי ה'עלייה הראשונה' בראשית שנות השמונים של המאה ה-  19.

 חלק ניכר מאנשי 'הישוב הישן' התקיים בארץ על נדבנות מארצות מוצאם, שנקראה 'חלוקה' - משום שחוּלקה, אמנם באופן לא שווה, בין חברי הקהילות השונות. הספרדים כאשכנזים ראו עצמם ראויים לכספי 'החלוקה' בשל ישיבתם בארץ,  והאחרונים ולפי ארצות מוצאם התארגנו ב'כוללים'. לכל רשום בספר ה'כולל' של קהילתו הוקצב 'מעמד' -הוא סכום התמיכה שקצבה לו הנהלת הכולל. הכוללים הקימו 'חצרות' לבני הקהילה, ובהן דירות מגורים, בתי-מדרש  וגם חנויות או בתי-מלאכה.  וכשיצאו מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים גם שכונותיהם היו נפרדות:  מחנה-ישראל למוגרבים ומאה-שערים לאשכנזים.

רבים מאנשי 'הישוב הישן', ובראשם מנהיגיהם, התנגדו לתנועה הציונית  ;ספרדים – מוגרבים, גורג'ים, תימנים, בוכרים, אורפלים ופרסים ואשכנזים - 'פרושים' [הקרויים גם 'מתנגדים' או 'ליטאים'] וה'חסידים' לחצרותיהם ולאדמו"ריהם –אדוננו מורנו ורבנו.

אבי תנועת החסידות שמקורה כך אומרים – אוקראינה - הוא רבי ישראל בן אליעזר 'הבעל שם טוב' [הבעש"ט] ותלמידו דב בער – 'המגיד ממזריטש'- "את האל יש לעבוד בשמחה - אמרו - ואם לצורך זה צריך לשתות  קצת אז שותים – יי"ש כמובן -  פרייליך זאל זיין".

החסידות התאפיינה גם בגיבוש 'חצרות' חסידיות סביב שושלות של אדמו"רים  אשר לרוב מקושרות ביניהן בקשרי חיתון החשובים לשמירת השושלת,  המנהיגות עוברת בירושה.

כינויים שונים ומשונים נוצרו לאדמו"רי החסידות במהלך הדורות, "האוהב ישראל", "המלאך", "הסבא קדישא", "המשרת" ואפילו "הינוקא" - תינוק.   כן נבדלו החצרות במנהגיהם ובלבושם, שלא לדבר על התנהגות  העומד בראשם היו שנהגו כמלכים והיו ענווים.

את ראשיתם של ה'חסידים' בירושלים רואים בשנת תקצ"ט [1838] עם עליית הצדיק  רבי אהרון  משה בן ר' שאול מגזע צבי מהעיר ברודי מתלמידי 'החוזה מלובלין' [ הקדוש רבי יעקב יצחק הורביץ] שעלה עם הרב אורי ה'שרף מסטרליסק' וכמה מחסידי וואהלין.

לאחר הרעש הגדול בצפת בשנת תר"ב [1841]  גם עלו משם 'חסידים' לירושלים יחד עם הישיש ישראל בק המדפיס, והיו ל'כולל' בפני עצמו. לאחר ששליח הכוללים בירושלים ר' שאול יואל מליזענסק הגיע לסדיגורה [פולין] שם נקבע הסדר בדבר כספי ה'חלוקה' בין 'הפרושים' ול'חסידים' שאושר על ידי רבי ישראל מרוזין.

עליית 'החסידים' לירושלים נמשכה  ובשנת תרי"א [1850] רבי משה מלעלוב ובניו רבי אליעזר מנדל ורבי יצחק דוד עלו לירושלים עם כל השושלת והיו ל'כולל ורשא' בהסכמת  ר' יצחק מאיר הרבי מגור. עם עלייתו החלו כוללי ה'חסידים' ליטול לידיהם את ההגמוניה מידי ה'פרושים', והיו שכוללי ה'חסידים' עמדו יחד עם עדת הספרדים, העדה השלטת,  כנגד ה'פרושים' למשל כאשר התלקחה המחלוקת מסביב לפתיחת המקווה, בחורבת רבי יהודה החסיד בשבתות, הובא הדבר ל'דין תורה'. נציגי החסידים סירבו להתדיין לפני הבד"צ [בית דין צדק]  שחבריו היו 'פרושים', והדבר הובא להכרעת ה'חכם באשי' [ראש החכמים כלפי השלטונות]  הספרדי, הרב יעקב שאול אלישר, שכונה ה'יש"א ברכה' והלה חיווה בצורה ברורה את דעתו לטובת עמדת 'החסידים'.

כיהודים דיברו ביניהם בבליל שפות  שחצה עדות: עברית + ערבית + לאדינו + צרפתית + אנגלית + גרמנית+יידיש  ותורכית.

בשנת  תרי"ח 1857 הקימו חסידי חב"ד [=חכמה, בינה, דעת] את בית הכנסת 'בית מנחם' על שמו של רבי מנחם מנדל מליובאוויטש בעל ה'צמח-צדק', כשהתואר אדמו"ר לא קיים אצלם.

בשנת תרל"ט 1878 עלה לירושלים החסיד ר' אברהם אליהו מינצברג ראב"ד [ראש אבות בית דין]   יוזיפאף וחתנו של רבי יצחק דוד.

בשנת תרנ"ב 1891 עם עלייתו של רבי שניאור זלמן לאדיער, רבה של לובלין לירושלים, הוא הוכתר כרבם של כוללות ה'חסידים' עד שהחליפו רבי ליפמן דוד שובקס  "שנתגדל בבית רבי מנדיל מקוצק".

עם גלי העלייה, שבאו בעקבות הגברת הרדיפות ברוסיה, עלו לארץ מאות חסידים ביניהם רבי חיים ישעיה מראחוב, רבי משה חתנו של רבי חנוך העניך מאלכסנדריבקה, רבי משה ליב מלענטשנא, חתנו של רבי שלמה ליב מלענטשנא וגיסו של רבי יהושע מאוסטרובה.

בשנת תרס"ט 1908 עלה לירושלים רבי אברהם שמחה מבארנוב, נכדו של  החסיד רבי נפתלי מרופשיץ.

רבי מרדכי מרחמיסטריבקא בנו של רבי יוחנן מרחמיסטריבקא [בני המקום רשמו: רוטמיסטרובקה  = [Ротмистровка לבית טשערנוביל  כבר היה  בירושלים משנת תרס"ו [1905] וכונן בה את משכנו "ייחודי במותו ואף בהנהגות חייו",  הוא,  הוא האדמו"ר הנרצח - י"ז באייר ה'תר"ף [1920].

מרדכי נולד בשנת 1840. הבן  השני לאביו [שלושה אחים לו: הראשון דוד,  שהיה לאדמו"ר מזלוטופולי  הסמוכה ל רחמסטריבקא מדרום.  זה אשר שימש כאדמו"ר השלישי מסקווירא ובתרע"ד בגלל המהפכה הבולשביקית העביר את חצרו לקייב. ולאחריו נולדו  שני האחים האחרים - מנחם נחום וזאב וולף] הצדיק ר' יוחנן טברסקי מרחמסטריבקא [פלך (=דיסטריקט) צ'רקסקי, מחוז (=פרובינציה) קייב,  מדרום לקייב  על נהר הדנייפר, אוקראינה].

אביו - רבי יוחנן טברסקי  נולד בשנת ה'תקע"ו [1816] - מייסד שושלת רחמסטריבקא  - חסידות בת של טשערנוביל,  בנו השמיני וצעיר בניו של 'המגיד מטשערנוביל' - רבי מרדכי טברסקי ונכדו של 'המאור עיניים' - רבי מנחם נחום טברסקי.  

ואמו - היא אשת הרב יוחנן טברסקי - הרבנית חנה קולק בת הרב פנחס קולק. מרדכי קנה לו בקיאות רבה בש"ס וב'פוסקים' ונחשב לעילוי ולידען גדול. כבר בצעירותו הורה לו אביו להקדיש זמן מה כל יום לענייני העולם הזה, בכדי שלא ישקע מוחו ב'דביקות מרובה'. כך ר' מרדכי הצעיר התמחה גם ב'חוכמות חיצוניות' כמו בהנדסת חשמל, ובהוראת אביו, עסק  במלאכת  צורפות לאחר שזה ראה את כשרונו בציור  "שלא יזדקק לחסדי הבריות". לימים שלח ידו גם באמנויות, והיה מגלף חפצי נוי בכסף ונחושת בכישרון רב  [סיפרו כי עשה לעצמו חותם כסף כדמות דיוקנו ועליה כתב: "מרדכי טווערסקי, גימטרי' כמים הפנים אל פנים כן בלב האדם לאדם"].

מרדכי  נשא לאישה  בזיווג שני את  ציזע חנה,  בת דודו  -  הוא  ר' דוד'ל מטולנא, [בנם של מרדכי ויענטע דבורה- בתו של רבי ישראל אברהם מצ'רני-אוסטרוהא, את  ציזע חנה - מי שהייתה אשת הרב חיים מאיר הלפרין מברדיצ'ב  - ואחות  לחיה, אשת רבי מנחם נחום טברסקי מטריסק בריסק, ולשיינדיל, אשת רבי מנחם נחום טברסקי משפיקוב.

בלילה שלפני החתונה ערכו  את סעודת 'חתן מאהל';  הקדמה ל 'שבעה ימי משתה'. בטקס הנישואין, בסיום הסעודה, לאחר ברכת המזון, נאמרו 'שֶׁבַע בְּרָכוֹת' המכונות גם 'ברכות נישואים' או 'ברכת חתנים'.   כמנהג החתן והכלה צמו ביום  הנישואין.

כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה?  - ב'ריקוד מצווה' ]ביידיש 'מצווה טאנץ' או 'כשר טאנץ'[ !-  בני המשפחה רוקדים עם הכלה בחתונתה, את הריקוד ערכו מול מעגל המשפחה הקרוב בלבד, לאחר שרוב אורחי החתונה עזבו את האירוע  אבי הכלה, אבי החתן הסבות והדודים, וכן החתן עצמו, רקדו ביחד עם הכלה. אבי  החתן, אבי הכלה ושאר הקרובים לא נגעו בידי הכלה, אלא באמצעות אבנט ארוך  הנקרא 'גרטל', כשהכלה מחזיקה צד אחד והאב את הצד השני. שמחת הנישואין בבית האדמו"ר נחתמה עם הבוקר, בשיאו של הריקוד בן-השעה של האדמו"ר ובתו הכלה, כשהחסידים קוראים 'שמע של שחרית' – המשיכו אלה ב'מצווה טאנץ' עד להאיר היום.

החתן והכלה  נכנסו ל'חדר הייחוד'  כדי לממש פיזית את הנישואין ["ייחוד הראוי לביאה"]. ונעלו אחריהם את  הדלת; ליצנים סיפרו כי שהחתן והכלה מנצלים זמן זה רק לשיחה ולאכילת 'גמורא קיגל'.

 המשיכו וחגגו לאחר החתונה  את 'שבעת ימי המשתה' - בהם  נערכה בכל יום סעודה חגיגית בביתם של קרובי משפחה או חברים קרובים של החתן והכלה [ומכיוון שסעודות אלו הסתיימו באמירת שבע ברכות', נהגו לכנות את הסעודות עצמן 'שבע ברכות']  ובשבת הגישו קציצות דג טחון ממולא מהדנייפר – 'גפילטע-פיש' עם 'חריין' [ממרח חזרת] וכבד קצוץ [=געהאַקטע לעבער] עם 'אייערלאך'  אותן ביצים שלא הוטלו, ונראות כחלמונים,  לא שכחו גם 'רגל קרושה'  [= גאלע].

לרבי מרדכי ולרבנית ציזע נולדו שני בנים משה ופנחס.

לפני ברית-המילה, אותו אירוע מיוחד הנקרא גם  'שלום זכר', [ביידיש -'שוּלֶם זוּכֶר'] קיימו בליל השבת הראשונה לאחר הולדת התינוק. בלילה לפני הברית, אמרו קריאת 'שמע' ליד התינוק, וביום עצמו הוזמנו לאירוע קרובים וידידים, שאיחלו וברכו ב'מזל טוב'  את משפחת הילוד אכלו ארבעה סוגי 'קיגל' בהתאם לראשי התיבות:  עמל"ק" עפעל [ביידיש: תפוחי-עץ[  מעהל =] קמח], לוקשן =] איטריות[ וקרטופל [=תפוחי אדמה]. ובכך לקיים את מצוות 'זכירת מעשי עמלק',  או מחיית זכר עמלק'. הוגש כיבוד – עוגיות 'ראגעלך', נאמרו דברי תורה וחולקו ממתקים לילדים. 

את  טקס  ה'בר מצווה'  - יום ההולדת ה- י"ג  של הבן, זה המציין את  החובה לקיים את מצוות הדת, חגגו  בהנחת התפילין  באמצע השבוע ועלייה לתורה בשבת משם והלכו לאכול פשטידת 'קיגל' [ואם הייתה זו שבת ראש חודש אכלו שני קיגלים] יש וקינחו ב'בורשט' [ חמיצת סלק] קר.

שני בניהם, רבי משה ורבי פנחס, כיהנו כאדמו"רים באוקראינה.

רבי משה  היה לחתנו של רבי דוד מסאווראן ובזיווג שני חתן לרבי יחיאל מקרילוביץ  [הוא חתנו של רבי יהושע רוקח מבעלז[. נסע לכהן באודיסה.

רבי פנחס [יליד 1883] נשוי לחנה וכך היה לחתנו של רבי  יששכר דוב רוקח ] Rokeach[  -האדמו"ר מבעלז חתנו של רבי משולם זושא טברסקי בן דוד אביו. [זה שבתו, טראני, נישאה לרבי יעקב יוסף טברסקי מסקווירה[. רבי פנחס כיהן באוסטילה ובפשמישל, היה מפורסם כלמדן וצדיק ו"נערץ על ההמונים". מספרים כי עלה לירושלים ובשובו הביא לחתנו הזקן רבי יששכר  דוב מבעלז את סידור הקבלה של הרש"ש [רבי שלום שרעבי] שעלה לירושלים מתימן מלפני כ- 150 שנה. בזמן הנאצים נמלט רבי פנחס לסאמבור, שב לפולין ללובלין  נרצח בשואה  - י"ט באייר  תש"ג 1943  בבעלז יש יגידו בראדוביץ'.

כבר בחיי אביו החלו להתקבץ סביב ר' מרדכי  חסידים ואנשי מעשה,  ולאחר 

מות אביו, שכונה גם רבי יוחנ'טשע, בד' ניסן ה'תרנ"ה 1895, וניטמן  ברחמסטריבקא.

ישב ר' מרדכי על כס הרבנות. ר' מרדכי התפרסם כפיקח וחסידיו 

 היו בעיקר סוחרים; סוחרי פרוות וחוכרי יערות  שהיו מתייעצים איתו בעסקיהם 

חובקי עולם.

ר' מרדכי נהג לשמר  את מסורת חצרות האדמו"רים החסידיים וקיים את טקס ה'טיש' [יידיש =שולחן]   כלומר עריכת השולחן  בפני קהל חסידיו -  בלילי שבתות -  כמו בסעודת 'מלווה מלכה' בה מלווים את שבת-המלכה בצאתה  [והרי חסידי רחמיסטריבקא אינם שרים בשבת] בשירה ובסעודה, כדרך שמלווים  מלך ומלכה בצאתם מן העיר [ סעודה זו נקראת גם 'סעודה רביעית' או 'סעודת דוד המלך'] .

כך נהג בחגים  כמו בחג הסוכות בתוך הסוכה [עם ה'אושפיזין' – אורחיו]  בחג הפורים, [זימן אליו את נגני ה'פורים שפיל'] ולהבדיל ו'בסעודה המפסקת' שלפני כניסת יום כיפור הנורא.

החסידים הסתופפו סביב אדמו"רם, ר' מרדכי הביטו במעשיו ובאכילתו, ומאחר וייחסו  סגולה לשיירי מאכליו, ליקטו אותם וחילקו ביניהם בעת ה'טיש'.  שרו 'ניגונים'  של שמחה ותפילה שתו כדי לחזק את הלב, והקשיבו ל'דרשה', שנשא ר' מרדכי בדרך כלל על  פרשת השבוע אך גם על מאמרי תורה  וחסידות, הלכה ואגדות.  סיפרו כי בענוותנותו הרבה הסתפק בטעימת יין חריף מתוצרת בית "מיט א שטיקלע הערינג" [עם חתיכת דג מלוח] ומיני מאפה כמו אלה  ששהו ממוצאי יום ששי בתנור : החמין  [= צ'ונט (טשולנט)]  מאכל עם תפוחי- אדמה עם בשר שומני ['שפונדרה'], גריסי פנינה ['פעראל-גרויסן'] ועם 'בעבאלאך' [שעועית לבנה גדולה] עיתים הוסיפה 'הבעלבוסתה' פרוסות עצמות עם מיח, ובעונה הוסיפה מעט פלחי 'גוטעס' [חבושים] מקווקז; ובתוכו התבשל לאיטו גם ה'קישקע' - מעי גס של בקר לתוכוו דחסו בבצל מטוגן, קמח, שומן אווז ['שמאלץ'] ונתפר בחוט משני צדיו; ושזה לא נמצא, דאגה ציזה-חנה שיהיה 'הלזעלע' מעור גרון של תרנגולת. והעיקר ה'קיגל' –ה'מעהל קיגל' – כופתאות בצק שהתבשלו כל השבת בתוך חמין.  בתום ה'טיש' נפרדו ממנו חסידיו בברכת 'לחיים' ובלחיצת יד.

ביום השנה לפטירת  אביו הצדיק,  ב'יארצייט' לפי התאריך העברי ככתוב, קיים רב מרדכי  'סעודת הילולה' היא 'סעודת מצווה', בה סיפרו  הנאספים על חייו של  הנפטר  - רבי יוחנן, עוגת ה'לייקח' הובאה לבית הכנסת  עם יין קידוש מתוק.

אהבתו של רבי מרדכי  לארץ-ישראל היא שהמריצה אותו לעזוב את כס מלכותו בחצר אביו ולחונן את עפרה הקדוש, וכך בשנת תרס"ה [1905] החליט לעלות לארץ-הקודש והתיישב בירושלים כדי למות בה.

יש אומרים כי השאיר את בנו כאדמו"ר תחתיו. יש אומרים כי אחיו הצעיר  רבי מנחם-נחום היה לאדמו"ר  החצר.

חסידיו המרובים, מכריו ואוהביו  דאגו לו ל'מעמד' [תמיכה] הגון, אולם בבואו לארץ החליט לחדול מהנהגת חסידים ולהתנהג כאדם פרטי - הוא מסר חלק גדול מכספו לצדקה,  נטל רק את הנחוץ לו לקיומו, ובכל ערב חג חילק את מותר הכסף לכמאתיים עניים.  והנה גם בירושלים המשיכו לשחר לפתחו חסידים, ואנשי ירושלים "החופשים בדעותיהם", שהתפעלו למצוא אדמו"ר המתרחק מגינוני הרבנות, ובעל ידע לא מבוטל בענייני העולם הזה.  מספרים כי ר' מרדכי תמה על המשכימים לפתחו ונהג לומר "אינני בעל תפילה, אינני מנגן ואינני אומר תורה, אבל הנני מקבל עלי כל יום לפני התפילה מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ואני אוהב כל אחד מישראל וממילא גם הם אוהבים אותי". 

בשנת 1908 לאחר שפינה אליעזר ליפמן קמיניץ את הבית' שהיה שייך ל 'כולל ווהלין' מלשמש כ'מלון קמיניץ',  זה שרכש אותו בזמנו העשיר פיכטנהולץ והקדישו ל'כולל', עבר לגור בו האדמו"ר ר' מרדכי טברסקי,  שכונה בפי אנשי ירושלים בשם החיבה 'רבי מוטל'ה מרחמיסטריבקא'. 

 במלחמת העולם הראשונה הפקיעו התורכים את הבניין והפכוהו לבית-דואר, ולבני המשפחה השאירו רק מזרון לאיש וכלי אוכל.

מקורביו הפצירו בו לחזור לרחמיסטריבקא, "מוטב לי לסבול ובלבד שלא אצטרך, חס וחלילה לעזוב את הארץ" הגיב , סבל וסירב.

בתקופת המלחמה נשקפה סכנת גירוש מהארץ לכל הנתינים הזרים, ולרוסים בפרט, ועל-מנת להישאר בירושלים הקדושה, היה ר' מרדכי בין הבודדים, שקיבלו על עצמם את הנתינות התורכית.

יהודים רבים חששו מלוותר על נתינותם הזרה ויצאו למצריים, ר' מרדכי 'התעתמן' כדי להימנע מגזירת הגירוש בתור נתין אויב, כל ימי המלחמה נשאר בעיר הקודש ונשא עם הציבור בכל ייסורי הרעב והמגיפות, יד בן באביו, מלשינות של יהודי כנגד יהודי, זנות  גוברת בקרב בנות ישראל הכשרות  ושאר מרעין בישין שחרפת הרעב גרמה לבני-האדם; נושאי שם אלוהים לשווא, מלחכי פינכה ותאבי שלטון,  שונאים ומורעלים, רמאי 'שוק שחור' ומרגלים בעד בצע כסף –בני ישראל סבא.

 בערב חנוכה - כסלו תרע"ח  9 דצמבר 1917  ללא קרב, תם השלטון העות'מני,  בהנפת דגל לבן. הבריטים נכנסו לירושלים.

יומיים לאחר כניעתה, הגנרל אדמונד אלנבי צעד  ברגל  מתוך כבוד לעיר הקדושה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים על עדותיהם, בצהרי היום נכנס אל תוך העיר העתיקה בראש פמלייתו דרך שער יפו, בין מקבלי פניו הרבים היה  רבי מרדכי.

ר' מרדכי, הכין והגיש ציור נאה, מתוך פרטי אמנות רבים  מעשה ידיו, כמתנה לגנרל הבריטי, תוך שהוא מתנצל שעקב גילו המפולג, אין הוא יכול להצטרף לגדוד-העברי, ובנתינת ציור זה הוא מרים את תרומתו למלאכת שחרור המולדת.

ר' מרדכי קנה חלקת קבר בהר-הזיתים,  בלב חלקת חסידי ווהלין מדרום לקברי הנביאים; אשתו  ציזע-חנה נפטרה ביום ראשון של סוכות, ט"ו תשרי תרע"ט, היא נקברה שם.

תחת שלטון הבריטים  החלו הישמעאלים להכריז: "פלשטין בילדנה  ואל יהוד כלבנה" [= פלשתינה ארצנו והיהודים כלבינו]. והחצופים שבהם  קראו בפרהסיה: "דין מוחמד דין אל סיף" [= דת מוחמד דת החרב], ואף הדגישו את כוונתם בתנועת אצבע על הצוואר,  נערכו הפגנות והסתות נגד יהודים.

בבית-הכנסת שמע ר' מרדכי כי אנשי ה'ישוב החדש' - יהודים ללא זקן, פיאות או כיסוי-ראש כמו ולאדימיר ז'בוטינסקי הקרוי גם זאב, מי שיזם את הקמת הגדוד-העברי 'גדוד קלעי המלך ה- 38' מה'שניידרים' וה'שוסטרים' של סימטות לונדון, זה המשמש גם כעיתונאי  היומון העברי 'הארץ',  הוא  יחד עם פנחס [פיוטר מוסיוביץ]  רוטנברג המהפכן הנמלט מרוסיה  הבולשביקית שם היה סגן הקומיסר לענייני האזרח  של העיר  סנט-פטרבורג  בתקופת ממשלת אלכסנדר קרנסקי,  הבינו כי יושבים הם  על הר-געש, טרחו לא מעט ונפגשו לקראת  חגיגות נבי-מוסא של פסח תר"פ עם המושל הצבאי של העיר ירושלים תובב"א,  רונלד סטורס, התריעו בפניו  על המהומות העלולות לפרוץ בעיר,  בזמן  בואם של החוגגים מן הכפרים הערביים הסמוכים ותבעו ממנו, אם אין צבא על נשקו מאחר והוא  בתהליך של שחרור, ומשטרתו היא  משטרה ששוטריה ערבים ברובם  -  שיפעל למען הצלת היהודים -  יגייס  יהודים למשטרה  או יקים  גוף של 'שוטרים מיוחדים' יהודים  שיחומשו על ידי השלטונות.

סטורס, אותו גוי, שלא היה חסוד ותמים וראה את הנולד, דחה את הצעת השניים, הביע בפניהם את צערו והעמיד משמרות חמושים על שערי חומת ירושלים  - שלא הרשו לאיש להיכנס ולבוא לתוכה, את איברהים אל עואיד, קצין משטרה בעיר העתיקה מינה כמאבטח החוגגים. "לשם כך היו די חיילים ונשק. אך להכניס צבא ומתנדבים ונשק  לעיר העתיקה לא היה בידו - כי יישפך דם יהודי בינתיים, מה מהם יהלוך?" אמרו לר' מרדכי  באי ביתו - סוחר קרקעות יהודי וגם אחד בונה שכונות.

המאורעות פרצו בחג הפסח של שנת תר"פ  "ובפסח - חורף 1920, נשפך דם יהודים בירושלים כמו בבית מטבחיים".

ביום א'  היום הראשון לפרעות תר"פ, ט"ז בניסן [4.4.1920], ביום השני לחגיגות נבי-מוסא, הגיעו עם בוקר  החוגגים מן הדרום, מחברון ובנותיה, מניפי דגלים ירוקים  וסמלי חוסיין 'מלך סוריה הגדולה' על בגדיהם לקיים את מצוות 'אל מוסם' [=העלייה לרגל] במתחם נבי–מוסא  בלב מדבר יהודה  [מזרחית לירושלים,  דרומית ליריחו].

המון מוסלמי מוסת בלאומנות ודת נושא אלות ופיגיונות פרץ אל רחובות היהודים, השתולל, בזז, הרס, שרף, תקף, אנס ורצח.

 יהודים שעשו את דרכם אל ומהכותל-המערבי מצאו את עצמם מול המון מתלהם -  קל היה להבדיל בין ישראל לעמים לפי הלבוש - המתפלל האדוק ר' מיכל גרוס נטבח, והאברך זלמן דרוקר נפצע קשה ליד שער יפו מדקירת סכין.  האדמו"ר  מרדכי טברסקי שהיה בדרכו חזרה מתפילה ליד הכותל המערבי עם משמשיו, הותקף ונפצע קשה. הוא  נחלץ והובהל זב דם לבית-החולים [יש אומרים ל'ביקור חולים' הסמוך]  כשבגדיו מושחתים; גרביו הארכות [='חסידישע זאקן'], חולצתו הסגורה בשרוך ועליה הציצית  [ארבע כנפות (קרי כנפעס) =טלית-קטן] וה'רעקל' ['קפוטה' שבירושלים קראו לו גם 'גלאטע בעקישע' או קאפטן'] אותו חלוק המגיע עד מתחת לברך כפתוריו שנתלשו, שדוגמת עיגולים לבנים מסודרים באלכסונים מייחדת את חסידי רחמיסטריבקא, והאבנט  ['גרטל']  המפריד בין הערווה ללב, המבדיל בין החלק העליון  הרוחני לחלק התחתון הגשמי של הגוף, רפוי ומותר, ובצד  זרוקים-  'נעלי אברכים'  [='פערטיל שיך']–  אותם נעלי-סירה [מעור!]  שחורים ללא שרוכים המאפשרים את נעילתן וחליצתן תוך היעזרות ברגל השנייה וללא מגע יד  "כדי שלא  ישתחוו החסידים ח"ח לאיזה צלם בסביבה בזמן נעילתם" אמרו הליצנים. ויש שאמרו  שנעליים אלה נוצרו כדי למנוע את הצורך ב'נטילת ידיים' כי חובת כל יהודי מאמין  ליטול ידיים לאחר "נגיעה במקומות המטונפים" וביניהם הנעליים. . .  . ר' מרדכי  לא  נעל מגפיים  שנחשבו כסממן להידור וסמל סטאטוס מנהג שאינו תואם את הצניעות  בה נהג. אמרו כי גם קישוטי עור בפתחי הנעליים לא היו לו - כי צנוע היה הרב] , ובעפר התגוללה המצנפת  היקרה -  ה'קולפיק' - כיסוי הראש החגיגי העשוי פרוות  צובל סיבירי : חום עם פסים בהירים,  [להבדיל  מה'ספודק' הגבוה (הויעכער), הצר וכהה ומה'שטריימל' הרחב, השטוח והנמוך (פלאטשיגער) המוקף זנב שועל] .

 

בתחילה התאושש ר' מרדכי מפצעיו, אולם, סירב לברך 'הגומל' באומרו "איני יודע אם צריך אני לברך את ברכת 'הגומל', ראשית מפני שמסופקני אם אשאר עוד בחיים אחרי המכות הנוראות שקבלתי בעת הפרעות, ושנית המכים לא היכו אותי כי אם באשר  יהודי אני" היה זה בטרם מת מפצעיו  האברך ה'פרושי' זלמן דרוקר.

ולאחר כחודש של גסיסה  תוך ייסורים קשים  מפצעיו אור ליום י"ז באייר תר"ף [6.5.1920] נגאל ונפח את נשמתו ר' מרדכי טברסקי  כאמור במקומותינו "השיבה ליוצר בקדושה ובטהרה".

בעת הלווייתו הוכרז על ביטול מלאכה ברחבי העיר, והספידוהו רבנים מכל קצוות הקשת הדתית – הרב אברהם יצחק הכהן קוק רבה של ירושלים,  והמתנגדים לו: הרב  יוסף חיים זוננפלד רב העדה החרדית בעיר  והרב יצחק ירוחם דיסקין מראשי הרבנים של ה'ישוב הישן', סמכות בכירה בעדת האשכנזים;  יחד עם כחמשת אלפים איש ליוו אותו למנוחת עולמים, לחלקה שקנה בבית-הקברות שעל הר הזיתים, בין חסידי ווהלין.

סוף דבר

 פנחס רוטנברג וזאב ז'בוטינסקי  לאחר שראו כי התראותיהם  בפני שלטונות הצבא הבריטי  הם  לשווא,  ארגנו  את ההגנה העצמית של יהודי ירושלים - שש מאות צעירים -  בני ירושלים  ומשוחררי הגדוד העברי האמריקאי.

פנחס רוטנברג נעלם  וזאב ז'בוטינסקי נאסר.  

רבי מנחם-נחום בנו השלישי של רבי יוחנן, אשר נישא לחווה בתו של רבי זאב אוירבך כיהן ברחמיסטריבקא. בעלות הממשלה הבולשביקית ברוסיה לשלטון   "אשר כיוונה את חיציה אל הצדיקים, לבם של ישראל" ובפרוע פרעות, עלה רבי מנחם נחום  בשנת תרפ"ד לארץ הקודש, לירושלים ומילא את מקומו  של אחיו  שנרצח - ר' מרדכי.

רבי מנחם נחום  נפטר  ביום כ"ח בשבט תרצ"ו [ 1936]. נטמן בבית הקברות בהר-הזיתים בירושלים.

 הרב הקדוש רבי זאב וולף בנו הרביעי של רבי יוחנן, למדן ותלמיד חכם בתורה ובפילוסופיה יהודית, נישא לבת שבע בתו של בן דודו רבי ישעיה משולם זושא טברסקי מטשרנוביל, ולאחר פטירתה, נישא בשנית לבתו של רבי יעקב שמשון מבופולי- חתנו היה רבי חיים מאיר הגר מוויז'ניץ. כיהן אף הוא ברחמסטריבקא, נמלט לזלוטיפולי "מחמת המציק", אך גם שם לא מצא מנוח. חסידיו  מארצות-הברית  הזמינוהו אליהם אבל הוא בחר לעלות לארץ הקודש. רבי זאב וולף נפטר - כ' בסיוון תרצ"ז [1937].

ב'אוהל' רחמיסטריבקא  במרכז חלקת ווהלין על הר הזיתים נקברו לימים אדמור"ים לבית רחמיסטריבקא וטולנא.  בתקופת שלטון הירדני נהרסו המצבות.  

תשע"ה, הרב משה טברסקי, ראש כולל 'תורת משה',  נרצח ביום  כה חשוון תשע"ה [18.11.2014] בטבח בתפילת שחרית בבית הכנסת  'קהילת בני תורה' רח' אגסי  5 שכונת הר נוף ירושלים.

קישור למרכז מידע הר הזיתים:  

har-hazetim@cityofdavid.org.il

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים