יהודית שניידרוביץ -  ילדה שנפטרה ממחלה

2.5.1913 - באר- טוביה

צילום: שמאי גלעד

המצבה הנוכחית הוקמה בשנת 2010 על ידי  אחיינה של יהודית שנידרוביץ הוא אברהם [אבי ] שני [שניידרוביץ']  תושב ראשון לציון.

בית העלמין 'טרומפלדור' תל-אביב. גוש 1, אזור ב', שורה ח', קבר 49

טקסט:

יהודית שנידרוביץ

בת    סימה   ומאיר

                                   נפטרה:

                                   בכ"ב בניסן תרע"ד

                                   02/05/1913

האבא של יהודית היה היהודי הראשון

שחי בבאר-שבע בשנים 1900 - 1929

                          מאיר היה בעל טחנת קמח

רקע

קסטינה היא  המושבה באר- טוביה שנוסדה בקיץ תרנ"ו 1896 בדרום הארץ בקצה היישוב העברי -  דרומית למושבת הביל"ויים גדרה, על ידי 'חובבי-ציון'  מרוסיה, כדי להיות לדוגמה ולמופת  כאיכרי 'פלחה חרבה' -  חיטים ושעורים בחורף ושומשום, דורה ועדשים בקיץ -600 דונם לאיכר.

למעשה הוקמה המושבה על אדמותיו של 'הנדיב הידוע' – בנימין אדמונד דה רוטשילד, 6500 דונם. המתיישבים החדשים, פועלים ובני ביתם ביניהם משפחת רוזן שבאו מרחובות [סיפרו כי בנם בנימין-צבי, שב להוריו במושבה אחרי שהתגרש מאשתו בארה"ב, זה שיצא מדעתו ונרצח במאורעות תרפ"ט];  גרו  ב-  14 צריפי העץ עם גגות רעפים, שנותרו ברחוב האחד בו חיו כשנתיים [1888 –1890], קבוצת צעירים וצעירות "חולמים ומגשימים" מקרב יהדות בסרביה,  ששילמו עבור זכות זו ממיטב כספם.

עצים היו לאורך הרחוב, ובראש הגבעה באר בעומק 34 מטר שהפיקה עשרה מטר מעוקב לשעה, את התעלה מן הבאר לבריכת ההשקאה הבנויה אבן והמטויחת, הקימו  המתיישבים החדשים.  

בית האבן היחיד על ארבעת חדריו נבנה עבור פקידות הברון, כן ירשו  מתיישבי המושבה גם  מקווה לטהרה,  בית-כנסת, צריף בית-ספר וכפרי הערבים  מסביב,  יושבי קבע-  השכנים שלא האירו פנים למתיישבים  החדשים -  ברקה ובטניה- ע'רביה בצפון, בטניה-שרקייה מצפון-מזרח, קסטינה ממזרח, תל א-תורמוס מדרום-מזרח, סואפיר א-ערביה  [כיום מול מרכז שפירא], סואפיר אל-שרקייה וסואפיר א-שמלייה מדרום, בית דאראס מדרום-מערב והעיירה איסדוד ממערב.

היו גם שבטים של בדווים  מהנגב אותם נוודים על עדריהם, שהופיעו בהמוניהם לקראת הפסח וגרמו בעיקר  לנזקי רכוש ולסכסוכים קשים.

"באחד מביקורי בבאר-טוביה התנסיתי בהתנפלות ערבית. בגלל קטטה בין האיכרים והפלחים, הוזעקו אנשי בית-דאראס לעזור להם נגד אנשי באר-טוביה. כאן זכיתי לראות יהודים לא נותנים למתנפלים לעבור על גבול המושבה".  זכר  יצחק הוז וכתב גרשון גרא [קרישבסקי]  בספרו 'בית בתל-אביב'.

התקופה העות'מאנית

עם תום הכיבוש המצרי של מוחמד עלי  בארץ בשנת 1840 חולקה הארץ לשלושה מחוזות: ירושלים, שכם ועכו שנכללו בפלך צידון. החל משנת 1854 הייתה ירושלים למחוז עצמאי, שהעומד בראשו, לא סר למרות ראש הפלך האזורי, בשנת 1854 הוכרז מחוז ירושלים רשמית כ'מוטצרפליק' [פלך]  עצמאי, שמושלה כפוף במישרין לשלטון המרכזי באיסטנבול. היה זה מחוז גדול ובו יותר ממאתיים אלף נפש.

הסולטאן עבדול עזיז [1861 – 1876]  המשיך לחדש את הצבא תוך הכנסת רפורמות [תיקונים = תנזימת]  לחוקה בתחומי מערכת המשפט, גביית המסים, סלילת דרכים ובעיקר פריסת מסילות ברזל,  רשת תקשורת טלגרפית, מערכת דואר, פותחו שירותים מוניציפליים ונעשו צעדים ראשונים לפיתוח מערכת הבריאות,  תוך מעבר ממדינה איסלאמית למדינה שמקצת עקרונותיה חילוניים-מערביים.

יורשו, הסולטאן עבד אל חמיד השני, ביטל למעשה  את התיקונים והנהיג באימפריה משטר  של מלוכה איסלאמית.

סמוך לשנת 1900 החליט השולטן עבד אל-חמיד [אבדילהמיט] השני, דמות שנויה במחלוקת - להקים עיר חדשה  בשולי האימפריה שלו, האימפריה העות'מאנית  בתחומי אסיה, את  העיר באר –שבע;   ביר א-סבע :بئر السبع, עיר-בירה למחוז החדש, מחוז הנגב  שהופרד מתחום שיפוטם של  הערים עזה וחברון; רעיון שצמח בימי ראוף בק  מושל פלך ירושלים; את ההפרדה  ביצע המותצריף של סאנג'ק  [מושל הפלך] ירושלים הפחה תופיק בק והכפוף לו הקאימקאם - מושל המחוז - איסמעיל כמאל בק.

יש אומרים כי השולטן ירום הודו, הקימה כדי להגביר את אחיזתו באימפריה - לשים את ידו  על הבדווים  'הפרועים' -  'אלבאדיה מן פוק אלקאנון' [=המדבר מעל לחוק],  שראו בחופש  התנועה והמעשה  - אידיאל. יש אומרים, שנמצאה לתורכים הזדמנות בלתי-שגרתית בעקבות מלחמה בין-שבטית של אותם נודדים, יש אומרים כחיץ מול מצרים  העוינת,  כבסיס קדמי מול האנגלים שבתעלת סואץ, אותם האנגלים, ששהותם במצרים סימלה בעיני התורכים את האינטרס האימפריאלי של בריטניה ב'לבנט' –במזרח הים-התיכון –חשש שגבר לאחר שהפכה תעלת-סואץ לעורק החיים של האימפריה הבריטית.

יש אומרים  שהשולטן דאג לגביית מיסים  -"תקוות הממשלה להכניס משם [=באר-שבע ע.י.] לאוצרה כ- 50 אלף לירות תורכיות שנה-שנה". כתב עיתון 'המגיד'  - שבועון בעברית שיצא לאור בגרמניה, פולין  ואוסטריה.

העיר נבנתה  ליד חורבות  עיר ביזנטית על הגדה הצפונית של וואדי  באר-שבע [וואדי סבע]  -נחל אכזב בצומת הדרכים, שירדו מהר חברון  וירושלים והתפצלו מערבה  לדרך הים העתיקה דרך אימארה [כיום קיבוץ אורים], כפר של בדווים משבט התארבין לעיר עזה  שעל חוף הים התיכון;  ודרומה לכפר בדווי העזאזמה ביר עסלוג' [כיום באר-משאבים], דרומית לקיבוץ רביבים ;עוג'ה אל-חפיר [כיום ניצנה] שעל גבול חצי-האי סיני. [ב-1906 לאחר סימון הגבול בין ארץ ישראל שבידי העות'מאנים לחצי האי סיני שבידי הבריטים היה המקום לנקודת גבול עות'מאנית - תחנת משטרה;  יש אומרים כי המשא ומתן בין תורכיה למצרים לקביעת קו-הגבול ביניהם הסתיים  בשנת 1908];  דרכים שהובילו לחצי האי סיני ולמצרים [תעלת סואץ שנפתחה רשמית לשייט ב-17 בנובמבר 1869]  ודרכים שהובילו לדרום-מזרחה לעקבה שעל קצה ים סוף.

מיקום העיר החדשה היה בגבול שבטי הבדווים הגדולים בנגב  - העזאזמה בדרום,  התיאהא במזרח, התארבין במערב והמוחמדין בצפון.

מי תהום גבוהים היו במקום, דבר שאפשר אספקת מים  חיונית לתושבי עיר מדברית ולנתיבות הרכבת. 1906 הממונה הגרמני מטעם התורכים למציאת מים מיור פון גירווה עזרו לידו עקיבא גליקשטיין= הגיס של קלווריסקי וברוך קטינקא ויצחק קלוגאי [גיסו של יצחק בן צבי לימים פרופ' לכימיה בטכניון ].

הגומהורייה  = הממשלה קנתה אלפיים דונם משבט העזאזמה ואלף דונם מידי שבט המוחמדין  במחיר של מג'ידה אחת לדונם  [1 מג'ידי כסף -על שם הסולטן עבדול מג'יד = 4.33 פרנק צרפתי; 20 פרנק = 1 נפוליון זהב ].  תכנון העיר על 500 דונם  נמסר לשני מהנדסים מקומיים  ירושלמים מוסלמים, סייד אפנדי אל-נשאשיבי  יש אומרים כי היה זה עות'מן אביו של  המהנדס השני - ראג'ב אל-נשאשיבי [לימים, מהנדס המחוז וראש עיריית ירושלים], ושני זרים: אדריכל שוויצרי ומהנדס גרמני, ששימש קצין מדידות בצבא התורכי, יש האומרים, שהיה זה היינריך אוגוסט מייסנר שלימים גם פרוייקט פיתוח נמל חיפה היה בניהולו אולם עם הגשת תכניתו לא נמצאו המשאבים לביצועה והיזומה גוועה.

את אוהלי המהנדסים והמודדים, שתכננו את העיר הציבו  בשטח.

ובשנת 1901 בימי מוחמד ג'וואד בק, שהחליף את תופיק בק כמושל ירושלים והקאימקאם מוחמד ג'ראללה הוקמה  במדבר - עיר אירופאית -  'באר סבע', דגם מודרני של גושים ורחובות בצורת שתי וערב  [grid ] בנוסח הרומאים.

60 משבצות של 3.6 דונם [60 X 60 מטרים] וביניהם מפרידים רחובות מקבילים ברוחב של 15 מטר, רחוב ראשי אחד [כיום רחוב קרן -קיימת]  ברוחב של 20 מטר שגם כונה "רחוב העשרים מטרים" חצה את העיר מצפון-מערב לדרום- מזרח לשני חלקים שווים, רחוב שתחילתו  בבניין ה'סאראייה'  סמל שלטון החוק וסופו בגדת וואדי באר-שבע, רחוב שלאורכו ניטעו עצי נוי לצל.

רק המסגד הגדול שיבש דפוס זה - הוא פנה לכיוון מכה  שבסעודיה, ל'כעבה' - אותו ריבוע אבן שחורה שירד מגן-עדן, ואליה פונים כל מוסלמי העולם בתפילותיהם - והשולטן מוסלמי אדוק היה – סוני.

תוכנן בית ספר ללימודי דת  בעיקר עבור ילדי השייח'ים הבדווים  וגם גן ציבורי ניטע ליד ה'סראייה' [כיום 'גן אלנבי']  ובו מינים שונים של עצים לרווחת התושבים וגם בית למושל.

המבנה הראשון היה בית ה'סאראיה' = בית הממשלה - מבנה אבן בן  שתי קומות,  מקום מושב  השלטון המחוזי שנקרא גם ה'קאימקמיא' [כיום חלק ממשטרת באר שבע] סמל  לסמכות הקיסרות העות'מאנית. עד להקמת בניין העירייה -ה'בלדייה',  הוקצו בקומה העליונה חדר לבית במשפט המחוזי, חדר לבית הדין השרעי ולשכה לקאימקאם, ובקומה הראשונה: חדר לשופט השלום, לקאדי הדתי, למפקח המשטרה [נט'ארת אלד'אבטה] ולמזכיר העיר.

בתי המגורים בעיר טיפוסיים חד-קומתיים עם חצר פנימית.

בית פריח' אבו מדין  הוקם מול בית המושל, בו שתי קומות, בתחתונה חנויות והעליונה למגורים.

משני צדי הרחוב  שתלו שדרות של אילנות –כנהוג בעיר אירופית.

"עיירה קטנה בעלת רחובות ישרים ורחבים, אבל בתיה מעטים, מרוחקים זה מזה וחנויות בה רבות עם סחורות ערביות" כתבה צילה מרגולין  בזיכרונותיה  אשר העלתה אותם  יהודית קציר,  נינתה הבכורה, בספר 'צילה'.

שליטי המרחב שאפו להשיג שליטה על הבדווים  נודדי המדבר, ובכך להפחית את מעשי השוד ולמנוע סכסוכים ביניהם, על ידי הושבתם בעיר- לכך ניתנו לבדווים חינם קרקעות לבנייה; אלפי דונמים אדמה ניתנו כמתנה למועצה העירונית, חילקו לתקיפי השבטים תפקידים במנהל העיר, כך מונה  בדווי לראשות העיר  עלי אל עטואנה שייח' העזאזמה, שייח'ים בדווים מונו למועצת העיר  ולמועצת המחוז -המג'ליס ואחרים לתפקידים של גובי מסים- מולתאזם.  למרות זאת רובם נשארו צמודים למקור מחייתם  - העדר, והמשיכו לנדוד באזור הלא מוגדר  [ובשנות בצורת –גם מחוצה לו].

היו שייח'ים וראשי משפחות [חמולות]  בעלי קשרים  יום-יומיים עם השלטונות, שאפילו בנו בתים בעיר; יש אומרים  שהתגוררו בבתים אלה רק באופן זמני ולסירוגין – חובתם ונאמנותם  לשבט היו גדולות וחזקות יותר מכיבודי שלטונות העיר ולחצם.

הבדווים לא ששו במיוחד למראה העיר ההולכת וצומחת בקרבם, ובשנותיה הראשונות אף נמנעו מלהתקרב אליה. העיר סימלה את השלטון העריץ ואת קץ החירויות שאותן הוקירו, הכירו והעדיפו.

מרבית התושבים שהגיעו למקום היו עירוניים ערבים- מוסלמים מאזורי חברון וירושלים, עזה, מג'דל [היא לימים אשקלון]  ואישדוד ורק מיעוטם בדוויים, מעט נוצרים – יוונים אורתודוכסים מעזה, אך גם עשירים ממצריים וכן פרוטסטנטים - מיסיונרים אמריקאים מירושלים, שהתרכזו בצד הדרומי של העיר שם בנו את בית המיסיון  - כנסייתם - עם מגדל פעמונים [כיום בפינת הרחובות 'האבות' ו'טרומפלדור'],  ויהודים בודדים  - ספרדים ואשכנזים.

בניני  מימשל ואחרים נבחרים  נבנו  ליד בארות המים: הוקם גם מחנה צבאי להגנה בפני הבדווים;  לביטחון.

בדרום העיר התקינו 'סביל' [רהט]  להשקיית עוברי אורח ובהמות הרכיבה שלהם. העדרים שתו משקתות ורהטים אחרים.

בנו גם 'חאן'  גדול - קאראוואן-סאראי'  אכסניה לשיירות סוחרים על בהמותיהם

תחנת הרכבת קמה מאוחר יותר בשטחי השבט אבו רקייק .

העיר יועדה לשמש מרכז מנהלי ומסחרי לאוכלוסייה הכפרית והבדווית בסביבה והשליטים התורכים שרצו  שתפרח,  דאגו גם לצד הכלכלי ופרסמו מודעה רשמית בזו הלשון:

"להודיע כי הגיע בהתזכורת הרוממה ביום 12 מארט 317 מספר שמונה עשר השלוחה מאת פקידות המחוז לפי הרפורת של פקיד האומניות מפני אשר לא יש בית טחנה – לטחון חיטת הערבים אשר בפלך באר שבע וכולם הולכים לעזה וסדוד ומגדל לטחון ולכן אם יעשו בי טחנה במרכז באר שבע יהיה תועלת גם להערבים גם לבעל הרחים ובפרט אם תוקם אצל הבאר הנמצא שמה וינעו אותה בהכלי הידוע בשם מוטור כי הוא מוכשר גם לטחן גם לשאוב המים מהבאר הנז', אף תבן נמצא שם  בכמות רבה עד אשר אפשר לקחתו במחיר מצער מאד ולהשתמש בו תמורת הפטרול ופחם להניע המוטור הנ"ל  על כן כל אשר יחפוץ להקים טחנה במקום הנז' עליו לבוא לפקידות מועצת העיר (בלדייה) בירושלם למען עשות לו  את הקולות הנחוצות ולמען יודע הדבר נתפרסמה הודעה זו 14 מרט 217".

ביום רביעי  3 באפריל 1901 קרא את  המודעה הרשמית  יעקב גורדון איש 'חובבי ציון'  בשבועון העברי 'הצבי' של אליעזר בן-יהודה, ביטאונם של משכילי ירושלים ובני-המושבות,  הראה זאת לחברו ה'מכניקער' מאיר  שניידררוביץ  'בעל ידי הזהב'  שהיה  נוהג לבקר את בני עירו – משפחת מדליה בעלת טחנת קמח בשכונת היוקרה היהודית 'נווה צדק' שביפו, ותורם מעצותיו; גורדון ושניידררוביץ שניהם ממפוטרי היקב  שבראשון-לציון; השניים  לחצו ידיים, עלו לירושלים, ירדו לבאר-שבע. שותפים.

דובר על טחנת קמח מסחרית, שתונע בדלק מקומי [תבן] לטחינת חיטה קשה, שעורה ודורה  - תבואות הבדווים. וגם על שאיבת מים  ממוכנת לאוכלוסיית העיר, כנהוג.

הסיפור

 "אלימלך קורטשיק  ואדל-חנה  עם ששת צאצאיהם: חיים, שמואל, שפרה, סימה, שרה ואהרון  הגיעו לארץ משקלוב בבלארוס בשנת 1896 ישר לבאר- טוביה" אמרה לי עדנה  ברק נינתם "ואדל זה עדנה ואני קרויה על שמה".

"הם עלו לארץ מבסרביה בשנת 1881 ובשנת 1882 הגיעו לבאר טוביה אחת מ-   6 משפחות;  בנם שמואל עזב לארצות-הברית ונהיה לפרידמן, גם  הבת שרה  עזבה  נישאה  לקנטור ועברו לבאפאלו  שבארצות-הברית"  אמר לי  אריק האח של עדנה ברק, הנכד של אהרון קורטשיק, שהיה מוכתר באר-טוביה עד לפינוי המושבה במאורעות תרפ"ט ונקבר ברחובות. "שפרה נפטרה צעירה ורווקה" הוסיף.

 "שפרה התחתנה עם כהנוב מנס-ציונה ונולדו להם בן ובת" אמר לי יוד'קה  הוא יהודה קורן [קורצ'יק] מנס -ציונה  הוא הנכד של חיים קורטשיק.

חיים,  הבן הבכור של אדל-חנה  ואלימלך קורטשיק,  עבר לעבוד בנס-ציונה שם פגש בחנה  הבת של  הינדה-רחל  ובן-ציון  שניידרוביץ והם נישאו,   "'עשו החלפות'   סימה עם מאיר, חיים עם  חנה" - אח ואחות נישאו לאחות ואח,  הסביר לי יהוד'קה קורן "חיים קורטשיק היה  בוועד המושבה נס-ציונה כבר כ- 1906  וסונקה היא שרה"  הוסיף יהוד'קה.

ואיכרי באר-טוביה זכרו את אותו אירוע בו סנדר חדד, איש הברזל מפתח-תקווה, מצא את מותו בהתהפך עליו עגלתו  בוואדי  שלפני המושבה בתחילת חורף תר"פ [1899].   

מאיר שניידרוביץ נולד בדוינסק [Dvinsk] שעל גדות הנהר דוינה שבלטביה חלק מרוסיה הצארית. בט"ו בשבט תרל"ב [1872] לבן-ציון בן רבי שמואל צבי שניידרוביץ והינדה-רחל בת יהושע, היילוד החי השישי במשפחה, לאחר גיטה, פרידה, שמואל, חנה ופסח;  "אחרי מאיר  נולדו - מיכאל, בלומה ויהודה". אמר לי  ארנון שני  הנכד של מיכאל.

דתיים היו; הילדים קיבלו חינוך דתי  אך גם כללי  - מקצועי ומוסיקלי, וכך מאיר - בנוסף ללימודיו ב'חדר'  למד בבית ספר מקצועי והיה ל'מעכניקער' = הנדסאי;   אומרים כי למד בסנקט-פטרבורג  הבירה, עיר ארמונות הצארים.

שנת 1888, האנטישמיות  גאתה, הבן פסח [יליד 1870], הבוגר ממאיר בשנתיים, נפטר תוך שירותו בצבא הצאר [מספרים כי כנראה  נטל תרופה כלשהיא וממנה נפטר],  האבא המודאג - בן-ציון  - שלח את שני בניו -  מאיר בן 18 העומד להתגייס ומיכאל בן 16 לארץ-ישראל "לתור את הארץ ולראות האם טובה היא או רעה. . ." ולמלט עצמם מהגיוס.

לאחר מסעות ליליים ובעזרת מבריחי גבול והרבה  שלמונים הצליחו מאיר ואחיו מיכאל להגיע לווינה, משם לטריאסט ובאונייה ל'תורכיה הפראית' - ליפו, השער המרכזי לארץ-ישראל והשנה  1890.  ירדו ברגל דרומה  והתיישבו ממזרח לכפרון הערבי וואדי אל- חנין  = 'עמק השושנים', ליד חוותו של ראובן לרר –  מחסידי חב"ד באודיסה,  ראשון המתיישבים היהודים  במקום. לרר היה אדם אדוק מאוד ובגלל רצונו כי יהיה שם מנין לתפילה  הקצה 320 דונם  מאדמותיו להקמת מעונות ליהודים  [כיום צומת נס ציונה-רחובות –בית עובד]-  'חושות' [בתורכית= הָוְשׁ  בגודל של 4X3 מטר, מחמר ואבנים מקומיות; לשוטרים התורכיים שילם 'בקשיש' [שוחד] כדי שיתעלמו מהבנייה האסורה; למקום קרא לכבודו 'נחלת ראובן'.

מאיר ומיכאל, שלא היו מאנשי 'המניין הראשון',  הקימו  בסמוך אוהל וגרו שם   - עולים חדשים וכשמישהו חלה התנדב צבי הוכברג  מאנשי 'המניין הראשון'  להביא תרופות מראשון-לציון "הזליף טיפות לעיניים וחילק כינין לקודחים" כתב פרופ' נסים לוי.

בין המשפחות הראשונות, שהכירו האחים שניידרוביץ היו גם משפחת אהרון אייזנברג עם אשתו בלה לבית משל, אליהם נספחו אפרים צבי חרל"פ עם אשתו השלישית יהודית לבית שפינר –  הגברים  עסקו בסיתות  אבנים ליקב שבנה והרחיב 'הנדיב הידוע' בראשון-לציון הסמוכה, וכן  את משפחת הנפח אברהם ילובסקי, שנרצח ביד ערבים בשנת 1888, כלומר את אשתו-אלמנתו  שיינה [יפה] על ארבעת ילדיהם שבאו מביאליסטוק, ומשפחתה של  גולדה מילוסלבסקי  ובעלה דב ומשפחת  שלמה יופה עם אשתו שרה.

 גם יחיאל מיכל הלפרין  יפה התואר שם; הוא שקנה מכספו מאה ושבעים דונם אדמה מראובן לרר כדי להקים מושבת פועלים; וב-1 בינואר 1891 בחג 'השמחה המשולשת' - הנחת אבן הפינה למושבת הפועלים [גבעת מיכאל] ולבית מגוריו,  שאמור היה להיות הבית המרכזי לפרולטריון חובב-ציון; חנוכת 'הבית המשותף' – בית משפחת לרר  וטקס ברית-המילה לילד  הראשון [הוא  בן כרמי]  שנולד לבלה ואהרון איזנברג,  הופיע יחיאל מיכל הלפרין המזוקן, גבוה וזקוף רכוב על סוס לבן  מנופף בחרב  ושואג: "בדם ואש  יהודה נפלה בדם ואש תקום", תוך כדי, הניף דגל לבן שלאורכו, משני צדיו, זוג פסים בכחול כשעל אחד מהם  רקומות באותיות זהב  המלים 'נס-ציונה', ובמרכז הדגל 'מגן דוד'  [דגל שהתקבל (בהשמטת המלים 'נס-ציונה') כדגל הלאומי של ההסתדרות הציונית והישוב העברי בהחלטת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, דגל זה הועדף על פני 'דגל שבעת הכוכבים' שהציע בנימין זאב הרצל,  ולימים היה לדגל מדינת-ישראל].  אגב מספרים, כי חיה שרה חנקין, מהטלית של בעלה יחזקאל, שהיו ידידים קרובים למיכל הלפרין,  ומאחר ותופרת הייתה - הכינה לתהלוכת ל"ג בעומר בפתח-תקווה  [כנראה בשנת תרס"ד 1904] דגל  תכלת-לבן ובאמצע 'מגן-דוד' גדול. לימים ארגון 'השומר' שהוקם ב 1909  אימץ את הדגל עם הכיתוב  "בדם ואש יהודה נפלה  בדם ואש יהודה תקום".

גם אחד-העם [אשר צבי (הירש) גינצברג] הוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית, ביקר בוואדי- חנין בחורף שנת 1891 וביקב של ראשון לציון.

והאחים שניידרוביץ  דיברו יידיש, בצרו ענבים,  קילפו שקדים ומסקו זיתים; שנה לאחר מכן עלו ההורים  דרך נמל יפו  - בן-ציון והינדה-רחל קטנת קומה ורזה עם הבת חנה ובן הזקנים – יהודה לארץ הקודש, והצטרפו לשני בניהם החלוצים  ב'נחלת ראובן' - מאיר  ומיכאל; תחילה  גרו באוהלים ורק לאחר זמן זכו למבנה.  "האוהל של  רחל ובעלה היה הכי יפה והכי נקי היות, שהסבתא הייתה קפדנית ונקייה ומסודרת מאד" כתב לי הנין אבי שזכר אותה "אלמנה לבושה בשחורים ועליהם צעיף לבן גדול."    

הבנות הנשואות לבית שניידרוביץ -  גיטל גנדל ופרידה ליסט [ללא הבת ברטה] היגרו עם משפחותיהם לארצות-הברית ואילו הבן שמואל ומשפחתו נשארו בינתיים בדוינסק  [לימים  יעלה ארצה לנס-ציונה, אך לא יתמיד שם].

מאיר עבר לעבוד  במושבה רחובות אצל  אהרון אייזנברג שמונה כמנהל העבודה מטעם אגודת 'מנוחה ונחלה', זו שקנתה מיהושע חנקין  10,000 דונם מאדמות ח'ירבת דוראן דרומית לוואדי-חנין;  שם כבר  צבי יהודה חרל"פ עם שני ילדיו, שנולדו עוד בנס –ציונה,  אבל לא  עוד עובד כפיים, ו"מאיר היה צועד כל יום מוואדי-חנין למקום עבודתו ברגל ובחזרה".

הברון החליט לפתח את היקב בראשון-לציון, לצורך זה  הקים בית מלאכה – מסגריה, אחד המפעלים הנלווים ליקב, כמו מכונת הקרח לצינון תסיסת הענבים  והמפעל לייצור חביות ליין ומינו כמנהל המסגרייה  - בית המלאכה את יעקב פאפו, יליד ירושלים, מי שחפר את הבאר העמוקה ביקב והתקין את המשאבות הממוכנות בה, האיש, ששילבם במכונות טחנת-קמח ששירתה את אנשי ראשון- לציון והסביבה,  מספרים כי  הצטיין בהכנת כלי המלאכה וכן הרבה חלקים נחוצים בעצמו וזו סיבת המינוי.

גם במסגרייה הועסקו  פועלים יהודים בלבד בשל ההקפדה על הכשרות, שם התקינו את המכונות  עבדו בתחזוקתן ייצרו מכונות ומכשירים חדשים המותאמים במיוחד לצורכי היקב. עשו עבודות ברזל מורכבות, בנו את הקונסטרוקציות שנדרשו להקמת בנייני היקב המתרחב פיתחו שיטות שונות לשכלול הבנייה והייצור ביקב - גם מאיר החל לעבוד שם כמסגר ומכונאי מדופלם.

בשנת  1896 נשא  כאמור מאיר שניידרוביץ  לאישה את סימה קורטשיק ולאחר כשנה נולדה  בנס-ציונה בתם הבכורה, מלכה.

ויהודה  שניידרוביץ הצעיר בבני בן-ציון והינדה-רחל  נישא למלכה ילובסקי ואילו אחותו בלומה  שניידרוביץ  נישאה לאחיה של מלכה - לבנימין ילובסקי מיתומי הנפח אברהם ילובסקי וכך היו משפחות קורטשיק, שניידרוביץ וילובסקי לקרובים" אמרה לי נעימה שפירא הבת של יהודה  הגרה  בנס-ציונה.

סיפרו כי מאיר המאוד ציוני  נשוי ואב לילדה, הלך רגלי לשער הברזל של מקווה-ישראל כדי להיות נוכח בפגישת מלך הציונים תיאודור הרצל עם הקיסר הגרמני  וילהלם השני [1898], שעשה דרכו מיפו לירושלים; לא שהיה מחסידיו הנלהבים של הרייך הגרמני וגם לא היה מן התומכים בכל הרפתקאותיו  האימפריאליסטיות של הקיסר אבל ציוני היה. יש אומרים שהמפגש היה  בכלל בוואדי-חנין, במושבה.

עבודות הפיתוח ביקב הסתיימו וההנהלה, כלומר מר פריאנטה פיטר [בשנת 

1900] מספר עובדים בהם המכונאי מאיר שניידרוביץ שזכה  גם בפיצויים, וגם 

את יעקב גורדון בנו של אריה לייב גורדון  מי שהיה כימאי ביקב.

אריה לייב גורדון יליד 1845 עלה לארץ בשנת תרנ"א [1891] עם אשתו חיה-רבקה ושני צאצאיהם: יעקב  בן 24  ובתיה  [לימים ליפשיץ], התיישבו בפתח-תקווה, שם לימד עברית ומתמטיקה ובקיץ ב'חופש הגדול' היה מגיע לראשון-לציון לעבוד ביקב "בתהליכי ההפרדה וההרכבה הדרושים בתעשיית היין", לאחר שש שנים שכאלה עבר לגור בראשון-לציון ועבד ככימאי של היקב אולם הסתכסך  עם הפקידים  ועזב אחרי שנתיים  לירושלים, שם עבד כמנהל אדמיניסטרטיבי של ישיבת 'מאה שערים'; רק בשנת 1910 עזב את  מגוריו בראשון-לציון, "הוא היה בקיא גם במדע וגם בתורה". סיפרה יהודית  נכדתו.  אריה לייב  נפטר בתרע"ג [1913] ונקבר בפתח-תקווה.

יש אומרים כי השביתה פרצה בשנת 1901, בעקבות פיטורי 7 מפועלי סדנת היקב. "פריימן כתב בספרו כי מספר המפוטרים היה 14 אך לא ציין שמות" ענתה לי נילי כהן מארכיון ראשון-לציון.

יעקב גורדון מפוטר מן היקב  איש ראשון-לציון, פעיל 'חובבי ציון',  נשוי  לבתיה בריאת הבשר, הבת היתומה של משה ודינה  זילבר שצאצאיהם  - ילידי ראשון-לציון - משה [1893], דינה [1895], שמשון [1899] וציפורה [1900]  (יהודית נולדה אחר כך). יעקב עם 'תרבוש' אדום [וגדיל שחור]  לראשו - סמל לסטטוס - פקיד  - ועיתון 'הצבי' בידו [עיתון בעברית של אליעזר בן יהודה מירושלים], פנה למפוטר האחר מהמסגרייה של היקב  נשוי עם ילדה קטנה - מאיר שניידרוביץ, איש נס –ציונה, קטן קומה, מזוקן ולראשו כובע 'קסקט'  של פועלים, עליו אמרו שיש לו ניסיון בטחנות קמח;  החליטו  השניים ועלו לעיר המושל.

לאחר שזכו וקיבלו את "הקולות הנחוצות"  מהמושל בירושלים [ראש העיר ירושלים היה סאלים אפנדי מראשי הציבור הערבי], כמו זיכיון לעשרים שנה ושאר הרשאות-רישיונות- למיניהם  -  נסעו שניהם לבאר-שבע ופנו ל'סראייה';  בכסף הפיצויים קנו דונאם אדמה מקצה חלקתו של חאג' סעיד אפנדי אל שורה [כיום על הפינה המזרחית של קרן הרחובות  קרן-קיימת וטרומפלדור בצד הדרום-מזרחי של רחוב קרן-קיימת בעיר]. כיוון שהיו נתיני רוסיה והממשל העות'מאני אסר על מכירת קרקעות לנתינים זרים [הם ה'חמאיה ' = נתיני מדינות זרות באימפריה העות'מאנית]  ובמיוחד ליהודים, נעקף האיסור בעזרת מתן שוחד הוא ה'בקשיש' הידוע עם מלאכת תיווך מקצועית -  נרשם המגרש ב'טאבו'  -   כדין בית המשפט השרעי [הוא ה'אל-מחכמה אל-שרעיה' = בית דין דתי הפוסק לפי חוקי ההלכה המוסלמית  של יפו על שמו של הנתין העות'מאני מרדכי בן  נתן אברמסקי, ואחר כך הועבר על שם  'הנאמן'  [נאמן -  כך נאמר לי - היה מקצוען שעבד על אחוזים, מעין 'מעשר'] הסוחר והיצואן מיפו יחזקאל דב בן אברהם צבי סוכובולסקי [האבא של חירם דנין].  נכס נרשם כ"מגרש ברחוב העשרים מטרים פינת רחוב החמישה עשר מטרים"  מדרום לאדמת העירייה בבאר שבע;  מכל 2500 דונאם  אדמה שנמכרו או עמדו להימכר על ידי הממשלה,  מכרו לשני היהודים מאיר שניידרוביץ' ויעקב גורדון רק דונאם אחד, להקמת טחנת-קמח - לקידום התחום הכלכלי בעיר הנבנית.

עוד קודם בשנת 1900  חכם נסים אלקאיים  איש עזה ואזרח עות'מאני, היה לבעל חנות בבאר-שבע הנבנית  - העסק הראשון בעיר בניהול יהודי -   אומרים כי היה זה עקב ידידותו הקרובה עם ראש העיר הראשון  השייח' עלי אל-עטאונה;  החנות  פעלה ברחוב הראשי [כיום רחוב קרן-קיימת] ושימשה סוכנות לשיווק קמח  מתוצרת הסוחר הגרמני וולף מיפו ששלח שקי קמח דרך הים לעזה ומשם על גבי גמלים לבאר-שבע. את החנות מסר חכם נסים אלקאיים, שהמשיך לגור בעזה, לשניים מבניו לבכור  אברהם ולשלמה - חנות משפחתית.

ב- 1901  החלו  מאיר שניידרוביץ ויעקב גורדון להקים טחנת-קמח מודרנית  הטחנה עמדה בחצר הדונאם  עם גג רעפים, ללא טיח [לא גמור – לא שילמו מס]. אכלו לחם  עם עדשים  והדליקו פחמים בכירת חרס לחימום עצמותיהם.

הזמינו והגיע  מנוע קיטור המופעל על 'קרוסין' -  נפט מזוקק להנעת הריחיים,  מנוע בעל שישה כוחות-סוס,  הנפט  בא  מרוסיה בפחים של עשרים ליטר בתוך ארגזי עץ על גבי גמלים  דרך נמל עזה.  את התקנת  המנוע ומכשור הטחנה  נטל מאיר על עצמו מבלי להזדקק לתעשיין היהודי מיפו -  ליאו שטיין, גם את האחזקה השוטפת  והקלקולים המכניים שלא היו מעטים. 

כל ימי החול רחש המקום פעילות.  הבדווים הביאו תבואה, שקלו אותה ב'מאזניים הגדולים'  = משקל מתאים ונכון, המנוע טרטר, הרצועות  נעו, הגרעינים נשאבו ונפלט קמח אל השקים שנגררו, הועמסו  ונשלחו למאהל  הבדווי, או לאסם בחצר.

מספרים כי הטחנה ודונם האדמה היו רק של מאיר ולגורדון לא הייתה בהם כל נגיעה  "למעשה  יעקב גורדון היה 'כנראה'  הנציג של 'חובבי ציון' בבאר-שבע, מאיר שיתף את גורדון בענייני הכספים  ולכן כולם חשבו שהם שותפים"  כתב איתן כהן בספרו 'באר שבע העיר הרביעית'.

"יעקב גורדון לא רצה 'ללכלך' את הידיים ולא רצה ל'התעסק' בענייני הטחנה. חודשים רבים גורדון לא היה בבאר-שבע.

מספרים כי ניטעו עצים סביב הטחנה – לצל ויופי.

"על האדמה הזאת עומדת טחנה הנמצאת כולה בידי יהודים  ועובדים בה רק יהודים" כתב עיתון 'הפועל הצעיר'.

מספרים כי הטחנה החלה לפעול בשנת 1903; אך הירושלמי אברהם משה לונץ איש עיוור מנעוריו; סופר, עיתונאי וחוקר ארץ-ישראל - דיווח  מבאר-שבע כבר בשנת תרס"ב על "שני יהודים בעלי ריחיים של קיטור".

בימי שלישי הייתה  העיר לשוק מרכזי לבדווים בעיקר לשבטי התארבין וערב א-תיאה. השייח'ים הבדווים באו לשוק, מלווים במשרתיהם, כשהם לבושי חג, נושאי שאבריות [פגיון קצר ומעוקל]  בנרתיק מעוטר, מוצג לראווה  בחגורת המשי הרחבה שלמותניהם; הבדוויות מקועקעות הידיים והמצח  מעשי ידי הנאוואריות  - אותן צועניות ערביות לבושות כחול -  הסתירו את פניהם בקישוט השזור מטבעות כסף גדולות  = מג'ידות, ריאלים, רובלים וטלרים - 'מריות תרזות' או ב'נפוליאונים' של זהב. ועיניהם משוחות ב'כוחל' [שהערבים קראו לו : ג'לֶנַה]  קרועות ומודגשות באותו  איפור כהה שמקורו מאבנים נדירות טחונות לדק –  עיניים הניבטות-מבצבצות מבעד לרדיד.

כל יום רביעי  התקיים בעיר שוק הבהמות - סחרו בסוסים, גמלים וחמורים, פרדות, צאן,  תבואה וחוטי צמר לאריגה גסה,  הפלאחיות  מכפרי הסביבה ישבו על הקרקע ומכרו גם עופות וביצים.

והקונים משמשו את הסחורה, עמדו על מהמקח בקולניות – מסחר ים-תיכוני.

 השוק שימש גם כמרכז ה'חנדאל' – אבטיחים זעירים ומרים הקרויים גם  'רוש'  – בכל יום שוק יצאה מבאר-שבע שיירת גמלים עמוסי חנדאל לעזה עבור תעשיית התרופות בהאמבורג,  ושעורה [בעונה - לאחר הפסח]  כדי לשווקה לגרמניה ולבריטניה [סקוטלנד]  לתעשיית הבירה,  "לשיירה התלווה גם אחד שידע קרוא וכתוב  ודאג להסדיר את משלוח",  כזה שהכיר גם את בדווים ומנהגי המקום  - שוד בדרכים  ושלטון מושחת  היו בשגרה.

ובמורד הרחוב הראשי בעיר הוקמה  כאמור, על ידי שני היהודים  טחנת הקמח הראשונה טחנה אשר זמן ממושך הייתה היחידה,  נבנו גם שתי חנויות – על ידי יהודים. בימינו מיקום הטחנה היה דונם מרח' קרן קיימת 56 ועד הפינה ומהפינה ועד רח' טרומפלדור 40.

"הבית שלנו היה בין הבתים הראשונים שנבנו בבאר-שבע: הטחנה ושתי חנויות" סיפרה האלמנה יהודית רוזנפלד הבת הצעירה של  בתיה ויעקב גורדון.

בשנים הראשונות  לא גרו  משפחות יהודיות בבאר-שבע, שכן תנאי המקום היו קשים  הנשים אולצו להלך בעיר רעולות ומצועפות כמנהג המקומיות,  ובית ספר עברי לילדים אין, אפילו לא  'חדר' לחינוכם של ילדי ישראל.  ואת בית הספר לילדי הבדווים  הסבו  השליטים לשימוש הצבא התורכי [כיום - ברחוב חטיבת הנגב בין רחוב הפלמ"ח ורחוב העצמאות].

"שני השותפים  הפעילו את הטחנה והיו חוזרים  למשפחותיהם מידי פעם בפעם כשאחד השותפים נשאר  בטחנה. בכל חודש אבא היה רוכב צפונה על סוס והיה מביא אתו ביצים וחמאה" נזכרה יהודית בתו של יעקב גורדון.

האבא של מאיר -   בן-ציון שניידרוביץ-  נפטר [1901] בנס ציונה והובא לקבורות בבית העלמין היהודי ביפו  [מאחר וג'מאל פחה הרס חלק מבית הקברות לא מצאו את מצבתו של אבא בן-ציון שניידרוביץ עד היום הזה],   הינדה-רחל אשת נעוריו עברה לגור בבאר-שבע אצל סימה, כלתה, בנה מאיר ונכדתה מלכה. אולם, בהמשך, הנשים לבדן עברו יחדיו לבאר-טוביה, לנס ציונה חזרה הינדה-רחל לבד. "הייתה עצמאית, גרה ליד בניה מיכאל  ויהודה בצריפים שברחובה  הראשי של המושבה  - 'תל-אביב' " אמר לי ארנון שני.

 "הינדה-רחל מתה בשנת 1928 והיא בת 95, נקברה בנס-ציונה, בית-עלמין קטן" אמרה לי דבורה קורנשטם  נכדתם של יהודה שניידרוביץ ומלכה לבית ילובסקי.

 אדל-חנה  אשתו של אלימלך קורטשיק, שנפטר מהתקף לב  במושבה עקרון, גרה אצל חיים בנה  שהיה בוועד נס-ציונה ולכן נקברה שם.

משפחת גורדון נשארה  בראשון-לציון [סיפרו שגרו בבית משפחת פרשקובסקי –  ביתם של אריה לייב  וגנסיה לבית קרצ'בסקי]  ואילו סימה שניידרוביץ ומלכה בתה עם  חמתה האלמנה הינדה-רחל  שניידרוביץ, אמנם עברו לבאר-שבע,  אך  כאמור תוך זמן קצר  עקרו לקסטינה [יש אומרים כי היה זה בשנת תרס"ב] היא באר- טוביה היא  ביר–טאביה  ['באר היגיעה'].  משם באה סימה ושם גר אביה שהיה  בוועד המושבה  ואחיה אהרון.  "שניידרוביץ קנו בית בחלק הדרומי ביותר במושבה יחד עם משפחות ליפשיץ ומדליה. קורטשיק גרו בחלק הצפוני של המושבה" אמרה לי חנה  פיריץ  מארכיון באר-טוביה. אמרו כי היה זה בית האבן, מגורים לא חסרו - רבים מצעירי המושבה חלקם בעלי משפחות שלא מצאו אדמות נוספות או  מסיבות אחרות  "יצאו למדינות הים".

באר טוביה או כפי שקראוה – קסטינה - המושבה  הבודדת והקטנה אך זה  היה הישוב היהודי הקרוב ביותר לבאר- שבע; מאיר  נותר  להתגורר  בדונאם הטחנה והיה נוסע, כך סיפרו, אחת לשבועיים  לבאר-טוביה ל'עשות שבת' עם, אשתו סימה והילדה מלכה,  אז נולדו להם במושבה; בן-ציון [1903], אחריו יהודית [1905] גיבורת סיפורנו, אומרים שגם אברהם [1908] ואלימלך [1909]  נולדו שם, בבאר-טוביה  [סיפרו כי הבת הבכורה, מלכה נישאה שם לנח שקולניק].

מאשה כהן אשתו של שרגא פייבוש מאיכרי קסטינה החדשה כבר משנת 1897,  הייתה המיילדת של המושבה, בנה אמציה [נהרג ברמת יוחנן במאי 1938] נולד ב-כ"ז תשרי תרס"ו השנה בה נולדה יהודית שניידרוביץ' [1905]   היו עוד משפחות שנשאו את השם כהן כמו מנחם כהן חתנה של ליבה מדליה – בעלה השני של הבת מניה [הבעל הראשון, ממנו נתאלמנה – היה יהודה ליברנצקי] ; יצחק כהן  שבתו היא מלכה כהן  הסופרת 'ילדת באר-טוביה',  שכתבה את 'שורשים ונוף' .

"היה גם שמואל כהן זה  שהתאים  מנגינה רומנית למילות השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר ל'התקווה'. שמואל היה איכר עני  בקסטינה ועבד כפועל בראשון-לציון, שם  נפגשו השניים" אמרה לי טוני ידידתי מבאר-טוביה,. "לקח מנגינה של ריקוד  איכרים רומניים  - ריקוד השוורים" כתב  משה גרנות  בספרו 'הפרומושיקאים'.

בשנת  1902 קיבל אחד האיכרים בבאר-טוביה  [" זה שניידרוביץ" אמרה לי טוני]  מידי הוועד זיכיון לתקופה של  עשרים וחמש שנה  להקמתה של טחנת קמח במושבה  ולהפעלתה. תמורת הכנסת מנוע קרוסין [נפט מזוקק] הן לבאר והן לצרכי הטחנה כדוגמת זו שביקב ראשון-לציון, כזו שהתקין פאפו,  סיפרו כי הטחנה פעלה עד לפרעות תרפ"ט.

לימים כשהגיעו סימה, עם בתה מלכה וחמותה הינדה-רחל מבאר שבע לגור במושבה  הדרומית, המתקיימת בקושי מגידולי פלחה  בלבד  וכורעת תחת נטל מיסי  הממשלה וחוכריה  תאבי הבצע  -  היה שם  בית ספר עברי לימדו בו עברית ותורה, מיילדת רופא  מזדמן ואפילו ספרייה;

'המוסד החינוכי'  התקיים בשני חדרי צריף עץ  "גם ילדים מרמלה למדו שם"; תחילתו  כ'חדר'  -  ראשון המורים היה, כך מספרים, שרגא פייבל רוזן שקיבל את משכורתו מן הברון, חסיד שלימד ביידיש, גר בבית הפקידות נשא לאשה  את הבת  של אנשל שקולניק אחד מאיכרי המקום שעבד ברחובות כעגלון, ועזב לעקרון או לראשון-לציון. אחריו בא יוסף הלוי אשבל שהפך,  כרצון שולחיו - 'חובבי-ציון' - את המוסד ל'חדר מתוקן',  אחריו באו מרדכי קריצ'בסקי, יואל ריבלין  ויהושע קרלין אז כבר למדו בבית הספר בכיתות מעורבות יותר מעשרים תלמידים ותלמידות. המורה  יוסף מרקובסקי, שקיבל את המינוי שלו ממנחם אוסישקין – ראש ועד 'חובבי-ציון' באודיסה -  לימד שם במשך שנה אחת [1904 – 1905]   עד שהתגלע  סכסוך עם האיכרים וברוך הוז  [זה שמת שבשנת 1917 בעיר חאלב בסוריה מטיפוס הבהרות], בא ללמד במושבה הנידחת בהמלצת  העסקן והרופא  מיפו ד"ר חיים חיסין - לימד שם  עברית כשפת דיבור  מחורף 1906 במשך 4 שנים  עד תרע"א. את ששת-ימי המעשה עשה בבאר-טוביה ובשבתות היה חוזר על חמורו ליפו, אל בני משפחתו  - אשתו שרה לבית גיסין בעלת הפנסיון  בניו ובנותיו יצחק, חווה, שפרה ודב  [המפורסם לימים מראשי תנועת העבודה]  עד שנקרא ליפו ללמד בבית ספר 'תחכמוני' בחסות הרב קוק, יש אומרים מחליף ספרים בבית הספרים בגימנסיה.

העשירי במניין היה  דוד זוכוביצקי [זכאי] נצר למשפחת רבנים,  אסטרונום ועיתונאי  [לימים עורך עיתון 'דבר'] לימד שם. כמורה לעברית בעברית  משנת 1910 עד 1914. שש שנים למדו  הילדים בבית הספר  וההורים שילמו סכום  [סמלי] של שלושה פרנקים לשנה עבור "הוצאות  האחזקה ".[בימיו עברה סימה שניידרוביץ וילדיה ל'נווה צדק' שביפו].

אהרון אייזנברג מרחובות וזלמן דוד לבונטין תושב ראשון-לציון ומנהלו של בנק אנגלו-פלשתינה  [חברת בת של 'אוצר התיישבות היהודים' ] המליצו לוועד אנשי המושבה קסטינה-באר טוביה  לאלימלך קורטשיק וזלמן אליעזר ריפמן לפנות אל הרב מיכל לייב כ"ץ [רמכ"ל] נתין אוסטריה מירושלים [זה שהקים ב'קרבת שכונת  'מאה שערים' טחנת-קמח וגם ידוע כחוכר מס –דרכים מטעם] שיקבל את ניהול המושבה  ואכן בשנת תרס"ה נרשמו בספרי הממשלה כל אדמות המושבה על שם הרב כ"ץ  "וכי המקנה והיבול שלו המה והגרים שם הם עובדיו"  וכך נחלצו אנשי קסטינה מן התלות המוחלטת ומסחטנותם שלוחת הרסן של חוכרי  המס  המתחלפים.

ובבאר-שבע כבר  7 חנויות.  שלושת האחים גוזלן  - חיים, יוסף ורפאל באו ופתחו  חנות 'כל-בו' - "החנות סיפקה לבדווים במצרכי מזון, ביגוד,  כלי-בית וכלי ברזל" כתב  מישהו בשם שינפלד בשנת 1903, "הם מכרו לבדווים את כל המצרכים שאלה צרכו" זכר משה אלקאיים. השלושה באו לעיר מחברון ללא בני משפחה, שהו בבאר-שבע כל השבוע ולסירוגין, ביום שישי, היו חוזרים לנשותיהם. לאורך הרחוב המרכזי  של העיר באר-שבע ליד חנות משפחת אלקאיים התרכזו כבר 12 חנויות;   בעונה  נערמו אבטיחים ושקי שעורה; סחרו בסיבי הדקל  לתעשיית חבלים ומחצלות,  ומכרו בגלוי חרבות ופגיונות

בשנה ההיא, בשנת 1903, הציע מותצריף סאנג'אק ירושלים עות'מאן קאזים  בק למנחם אוסישקין  ראש וועד 'חובבי-ציון' באודיסה  שעסק בקניית קרקעות בארץ-ישראל ומכירתם לאנשים פרטיים  -  חצי מיליון דונאם  סמוך לבאר שבע [כיום 'עמק שרה']  הקניה לא התבצעה ; אומרים כי  האיש מאודיסה לא רצה לסכן את כספי האגודה

באוגוסט 1904 מונה אחמד ראשיד בק למושל ירושלים והקאימקאם אצף בק [הוא מחמיט אסף]  המשיך בפיתוח העיר  - כאחד ממפעליו ייסד בעיר טחנות קמח נוספות -  אחת בבעלות ערבי ואחת ממשלתית,  בנה את בית העירייה  גם עצים נטע  בכניסה לה. ואפילו בנה בית דואר  עם שירות טלגרפי; אומרים כי גם יזם  הקמת שכונה יהודית כדוגמת  מה שעשה ביפו  האדון אהרן שלוש;   הקאימקאם לחץ -  למרות הרחבת האיסור על מכירת קרקעות ליהודים גם אם היו אזרחים עות'מאניים -  והחכם נסים אלקאיים רכש מסאלים אל רקרדי ראש שבט אל-זרבה המשתייך לעזאזמה אדמה  בצפון העיר -  123 דונאם תמורת 200  מג'ידות  "והקנייה נרשמה  כדת וכדין בספרי האחוזות".

טחנת הקמח ה'מודרנית' של השותפים היהודים  עמדה יפה בתחרות ואפילו שגשגה, היחס לבדווים שראו כי הם מקבלים את כל כמות הקמח שנתקבלה מן הטחינה [בניגוד לטחנות הקמח בבעלות ערבית שבהן נלקח 'מעשר' מוגזם], עשו בסיפוריהם לטחנה יחסי ציבור טובים ומיום ליום גדלה 'הקליינטורה' -  הבדווים העדיפו לטחון את  תבואתם אצל 'עידנא יעקוב ואבו שנדרוביץ'. בשנים ברוכות גשמים  קרה והבאים לטחון  נאלצו להמתין ימים אחדים לתורם, ולא פעם שהו  במקום אף שלושה ימים עד לטחינת הגרעינים לקמח  וכך הייתה טחנתם מוקד עלייה לרגל. תמיד המולה ; הבדווים חכו לתורם לשקול את השקים ולטחון את התבואה ובינתיים דיברו ביניהם  בקול  כדי להתגבר על רעש המנוע  הרצועות והריחיים,  סיפרו אגדות או החליפו מידע.  האבק לא הפריע להם. אחוזים מהקמח היו צריכים לתת לבעל הטחנה. כסף מזומן הרי לא היה לשלם אז הם נתנו חלק מהקמח, וכדי למנוע רמאויות –  שניידרוביץ  מאובק בלבן -  היה שוקל את תבואתם באמונה "הבדווים סמכו עליו בעיניים עצומות". את  אחוזי הקמח היו מאפסנים  זוג היהודים במחסן שהיה בחצר: מסדרים חיטה לחוד, שעורה לחוד,  דורה לחוד. אחר כך היו באים סוחרים  מיפו, חברון או עזה – וקונים את שקי הקמח בכסף מזומן.

טחנה הקמח  של משפחת מדליה  עם מכונות הקיטור,  שהוקמה בפלוג'ה  המשיכה אמנם לשמש  את ערביי הדרום, אך הבדווים משבטי באר-שבע והנגב עברו לטחנתם של שניידרוביץ וגורדון, [מספרים כי לאחר מותם של מרדכי מדליה  וסבו שרגא פייבוש שפרן בשנת 1906, הוקמה טחנת הקמח השרופה מחדש והופעלה על ידי אליהו איזראעליט  [בנו של האיכר אלימלך] ונתן קריסטיל אנשי קסטינה. שניידרוביץ וגורדון הצליחו לרכוש את אמון הבדווים, גם היחסים עם תושבי באר-שבע היו טובים. "הם היו מכניסי אורחים ואהובים על כל הסביבה " סיפר משה אלקאיים.

בשנת 1906 הוכרזה באר-שבע כעיר בטקס רשמי,  סיפרו כי  מושל ירושלים אחמד ראשיד בק שנחשב כאוהד יהודים, נהג לערוך מסיבות, טקסים וחגיגות רבות בהם נהג לשתף את הבדווים מהסביבה  -תזמורת ושער מקושט בירק ודגלים.

בדצמבר 1906 עלי אכראם בק  החליפו -  הוא  דאג לאספקת מים  על ידי מכונה ששאבה את המים מבאר 'אלנשל'  ובנה בריכה לאצירת המים כדי לחלקם לתושבי העיר, בנה טחנת קמח נוספת ומסגד גדול;  מספרים כי לבניית מגדל המואזין -  האיש הקורא מראש הצריח שבמסגד לכל מאמיני אללה לתפילה  [אד'אן] חמש פעמים ביום -  הביא הבק [לאחר שפיטר את שני המהנדסים הערבים ובמקומם הביא נוצרי אחד מאירופה] אבנים מכנסיות  העיר הנבטית  הנטושה שבחולות  עסלוג' שאיש לא זכר את שמן.

אחר כך בנה בית ספר בן שתי קומות לילדי הבדווים  בלבד - המורה הראשון  היה האפנדי אל-חנאפי ג'ראללה  ממשפחה פלשתינית ידועה.

באותה שנה   ניסו יעקב גורדון ומאיר שניידרוביץ  להביא את נשותיהם וילדיהם לבאר-שבע  להתגורר בטחנה;  העיתונות דיווחה כי "בשנת 1906 גרו קבע בעיר כבר שלוש  משפחות יהודיות, שתיים עסקו בטחנת הקמח ואחת במסחר כללי".,

ענין המשפחות לא עלה יפה "אמא עברה לבאר- שבע  ומשנוכחה שהטחנה הייתה קטנה ולא היה בה כדי לכלכל את כולנו עברנו לתל-אביב" סיפרה הבת יהודית  רוזנפלד לבית גורדון, גם סימה שניידרוביץ ובתה  חזרו  לגור בבאר-טוביה.

בשנת  1908 התחוללה מהפיכת ה'תורכים הצעירים' - משכילים וקציני צבא  – בהם  ה'טריאומווירט' - השלישיה העות'מאנית: איסמעיל אנוור פחה [אחד ממתכנני רצח העם הארמני] הבק מהמט טלעת פחה ואחמד ג'מאל פחה– הם שהנהיגו מודרניזציה במִינהל וליברליזם ופרלמנטריזם מוגבלים - הם הכריזו על חידוש  החוקה - ה'חושמה' – [קונסטיטוציה],  הדיחו את השולטן עבדול חמיד השני ובמקומו מינו לשולטן את  אחיו, מוחמד רשאד  הוא השולטן מוחמד ה-5;  הדיחו גם את  מותצריף ירושלים עלי אכראם בק, שהפגין יחס עוין ליהודים בכלל ולשאיפות הציוניות בפרט,  ובמקומו מינו את סובחי בק. השולטן  החדש , כך סיפרו -  נטה כלפי היהודים יחס מתון יותר, כך ששוב התאפשרה מכירת קרקעות לנתינים עות'מאנים-יהודים,  גם  המותצריף  שנתמנה זה עתה גילה יחס אוהד  "הממשלה התורכית  גילתה ידידות כלפינו, אנשיה היו רובם  מ'התורכים הצעירים' מקושטא וידעו יפה מאוד על התנועה הציונית אך האמינו כי היהודים יהיו גורם מקדם ודינאמי בחיי בירת הנגב".

למעשה היו בני המשפחות המיוחסות  המקומיות מרכיב חשוב בחברה הרב-לאומית העות'מאנית, שהדבק המחבר אותה היה האיסלאם הסוני,  אבל, כשליטים חשבו כי זו הדרך הנכונה ומינו  את חכם נסים אלקאיים, מוח'תאר העדה היהודית בעזה,  כנציג יהודי מחוז עזה ובאר-שבע במועצה הצבאית המחוזית שהקימו.

"הטחנה משגשגת ובעליה מרוויחים טוב" כתב א' מ' לונץ ב'לוח ארץ-ישראל'.

עם התרבות העבודה שכרו השותפים את פנחס קולודיצקי [ואשתו רבקה עמו]  הצעיר כמנהל חשבונות ומספר עובדים נוספים   שהתגוררו בחצר הטחנה.

"אחד משותפי הטחנה שימש שוחט לקהילה" כתב אברהם אלמליח בספרו 'מדמשק עד באר שבע';  אומרים כי היה זה שניידרוביץ "וכך היה לקהילה הקטנטנה בשר כשר". ויש מספרים כי השוחט היה יעקב וייס  שהובא מחברון.

עסקי הטחנה פרחו כאמור  והשותפים החליטו לרכוש מנוע דיזל גדול וחדיש [מנוע בעל 28 כוחות-סוס] על מנת להתגבר על היקף העבודה.

 מאיר ושותפו יעקב  צלחו את הלוגיסטיקה של הזמנת והעברת המנוע מגרמניה לבאר-שבע :

באחד מימי החורף של שנת 1906 יצא השותף יעקב גורדון לנמל עזה על מנת להביא את המנוע לבאר-שבע בדרכו לנמל עזה חלה והובל לבית-החולים בעיר, ושם נפטר. "בשנת 1908 עמדו להרחיב את הטחנה והוזמן מנוע גדול יתר  - בעל עשרים כוחות-סוס הפועל באמצעות פחמי-אבן : תוך טיפול בהרחבת הטחנה, חלה גורדון ונפטר בדרך לעזה, הוא סבל מדלקת ריאות" - זכרה יהודית בתו.

אביו, אריה לייב לקח את גופת בנו יעקב לקבורה בראשון-לציון.  האלמנה  בתיה גורדון והיתומים עזבו את המושבה לשכונה יפואית -  לתל-אביב.

 לאחר מות שותפו יעקב גורדון התקין מאיר את המנוע [הדיזל כך אומרים]  החדש לבדו.

"שניידרוביץ המשיך להפעיל אותה בעזרת רווק יהודי פוגלמן שמו" כתב צבי רמברג [למשפחת מרגולין]  ב'הארץ'  [20.4.1957].

עבודת טחינת הקמח הכניסה  'כסף טוב' - את חלקו של השותף יעקב העביר מאיר לאלמנתו לבתיה  גורדון בתל-אביב  מטופלת בחמשה ילדים. "אמא הייתה 'אם בית' לסטודנטים שבאו לשם [ביניהם יצחק בן צבי ושלמה קפלנסקי] סיפרה יהודית.

כמו כן החליט מאיר לתרום חלק מההכנסות לטובת האוכלוסייה היהודית בעיר; מספרים כי  בחצר היה בית-כנסת, מספרים כי שכנו המוסלמי עיסא בסיסו  יסד גם הוא מסגד קטן בחצרו ליד טחנתו המתחרה.

ב- 1908 סימה שניידרוביץ'  ושלושת הילדים: מלכה, בן-ציון ויהודית  שבו לטחנה אך  למעשה גרו בבאר- טוביה. שם  במושבה, נולדו אברהם [1908] ואלימלך [1909].

אביה, אלימלך קורצ'יק נפטר בשנת 1909, סימה בהריון, הזקן אלימלך נקבר במזכרת-בתיה היא עקרון "בא לעשות שם עסקים ונפטר אז קברו אותו שם,  אז לא היו אמבולנסים"   אמר לי אריק קורן [קורטשיק].  "בן אברהם" אמר לי הרב זלמנוביץ.

 "את הקברים עשו אז בצורת מגף – כי כשיבוא המשיח ניתן יהיה לרוץ תיכף בעקבותיו" הסביר לי אריק.

וכאמור - אשתו אדל-חנה עברה לגור אצל בנה חיים בנס-ציונה וכשנפטרה שם, נקברה סמוך לבנה.  

המשפחה היהודית הראשונה שהתיישבה בבאר-שבע לתקופה ארוכה יחסית, הייתה משפחת מרגולין שעלתה ארצה מרוסיה באביב 1906, בתחילת שנת 1909 הגיעו - צילה ואליעזר עם ילדה בת שנתיים  בשם יהודית לבאר-שבע.

משפחת מרגולין  - צילה לבית הורביץ ובעלה אליעזר חיסלו את הרכוש ביפו ועברו עם בתם הקטנה בט"ו באב שנת 1909, ביום שישי בשבוע  לבאר-שבע. מר הוז המורה מבאר-טוביה דאג לכל סדרי הסעתם מיפו ברכבת  עד ואדי-סראר,  משם בעגלה  [חמש שעות ] לבאר-טוביה ומשם במשך יום תמים על גבי גמלים דרומה  לבאר-שבע.

שני היהודים - בעל הטחנה ועוזרו, הכינו בעבורם דירה ברחוב הראשי.

 בבאר-שבע גרה עוד משפחה אחת הנחשבת ליהודייה- היא משפחת הרופא הממשלתי [יש אומרים רוקח], הוא  היה איטלקי נוצרי שהתגייר אחרי שהתאהב בנערה יהודייה ספרדייה ממוצא מצרי. הם התחתנו והתיישבו בבאר-שבע והיו להם שני ילדים בן ובת  שזכו לחינוך יהודי, אפילו דתי,  אלה עשו רבות כדי לעזור  לבאים,  דאגו  להם ובשבילם   - שפה זרה ומנהגים אחרים, לא קל להיות במקום חדש.

"כשעברנו ברחוב יצאו החנוונים החוצה להסתכל בנו, בייחוד עניינה אותם הילדה שהיו לה פנים בהירות, תלתלים כמו פשתן ועיניים כחולות, והיא נראתה כמו בובה חיה, יפה מאד. בעיני הערבים שמימיהם לא ראו ילדים כאלה, הייתה כעין פלא, ובכלל השתוממו עלינו, זוג צעירים עם ילדה קטנה" כתבה צילה.

אליעזר מרגולין עזר גם הוא  למאיר שניידרוביץ בטחנה.

"בבאר-שבע גרו כמה מאות ערבים ושני יהודים, ובסביבה אלפי בדווים כמו כן היה בבאר-שבע  מרכז השלטון לדרום הארץ וגרו שם פקידי ממשלה רבים. שני היהודים שגרו שם היו בעל טחנת הקמח ועוזרו,  אומנם משפחת בעל הטחנה לא גרה בבאר-שבע כי אם במושבה באר-טוביה, אך הוא עצמו נמצא תמיד בבאר-שבע ונסע אל משפחתו רק בחגים  [ימי הפסח  וסוכות], עוזרו היה רווק וישב בבאר-שבע  גם בחגים - כתבה ביידיש במחברת זיכרונותיה  צילה מרגולין -  בערבים היו שני היהודים באים אלינו ואחד היה מקריא מתוך ספר בשביל האחרים".

הייתה להם חברה קטנה, נעימה. בכל זאת לא יכלו לוותר לגמרי על חברה יהודית יותר גדולה, ופעמיים בשנה לחג-הפסח ולחג-הסוכות נסעו לבאר-טוביה  אליהם נלווה גם הבחור היהודי שעבד בטחנה [בעל הטחנה נסע עוד קודם לבאר-טוביה].

 "נשארנו כולנו בבאר-טוביה עד גמר החגים  [מערב ראש-השנה עד  למחרת יום שמחת-תורה], בילינו יפה, היינו נאספים עם קהל התושבים ורוקדים 'הורה' ו'רונדו' ושרים 'עם ישראל חי' – היה שמח" כתבה צילה.

 וכשדיברו שם על קניית אדמות בג'מאמה התעניינו "אולי נוכל לבנות שם טחנת קמח"  - לא צלח.

הפקידים  הממשלתיים הגבוהים הגרים בבאר-שבע ייעצו למשפחת מרגולין להתיישב קבע  בעיר ולפתוח בה חנות של סחורות אירופיות במיוחד בשביל פקידי הממשלה "הם יהיו הלקוחות, והבטיחו שאיש לא ייגע בנו לרעה ".

"ב- 1909 פתחה משפחה יהודית חנות מודרנית בעיר" כתב  יוסף ברסלבסקי במדריך ארץ-ישראל.

והחנות היא של אליעזר מרגולין;  מספרים כי, כאשר היה נוסע ליפו להזמין סחורה חדשה, הייתה  צילה אשתו שומרת על החנות בלבוש אירופאי וללא  רדיד על פניה,  בתה יהודית לידה.

"עבדתי עם בעלי בחנות, אנשי הסביבה התפלאו לראות אשה ללא כיסוי ראש, שעובדת מחוץ לביתה, אולם הם התייחסו אלי בכבוד, וכך גם ילדי המקום אף על פי שלא דיברתי בשפתם"

על חנות  זו  מסר גם עיתון 'הפועל הצעיר' : "מלבד החנות של הספרדי יש פה עוד חנות אחת יותר מודרנית של משפחה אשכנזית שהתיישבה בבאר –שבע".

ובסוף שנת 1909  החליף ניאזי בק את סובחי בק בתפקיד מושל ירושלים – פוליטיקה.

כעבור שנה צילה  הרתה ונסעה עם הבת יהודית  לזמן קצר להוריה בליטא  שם נולד הבן יוסף  [1910],  ואז חזרו שלושה לבאר-שבע.

מאיר בתבונת כפיו ובתושייה רבה הצליח לתחזק את הטחנה ולהתגבר על כל הבעיות הטכניות "מאיר שניידרוביץ' היה איש קטן קומה אך מכונאי מוכשר" העיד עליו לימים חירם דנין.

 נוסף לבעיות טכניות שמנועים מייצרים היה על מאיר  כאיש מאמין שהקפיד לשמור על מצוות התורה - להתגבר על בעיות  הלכתיות למשל שמירת השבת  לכך למשל המציא 'פטנט' לדומם את המנועים בשעה המיועדת לכניסת  'המלכה'.

 הוא תרם להקמת בית-הכנסת ומקווה טהרה בחצר הטחנה, עזר להביא ספר-תורה ושוחט שהגיע מחברון.

שנת 1911 הייתה שנה של משבר כלכלי באימפריה  בעיקר בגלל  מלחמת תורכיה – איטליה בלוב.

במאי 1911 סיים את תפקידו כמושל ירושלים הפחה עזמי בק ואת מקומו מילא [לתקופה של מספר חודשים ] שאמי בק, ובסוף 1911 מונה רוחי אל חלדי  בק שנחשב אוהב יהודים. ד"ר יצחק לוי, מנהל סניף יפו של 'חברת אנגלו-פלשתינא בע"מ' פנה   לד"ר ארתור רופין מנהל 'החברה להכשרת הישוב'  ביפו כדי להעמידו על האפשרות של עשיית עסקות קרקע טובות בעזרת קאימקאם אוהד, וכך היה  - השייח' אל עטאונה מכר לאזרח העות'מני חכם דוד עמוס  איש עזה 7000 דונם בג'ממה לבקשת ד"ר רופין עבור אגודת 'שארית ישראל' ממוסקבה. לאחר הרכישה היה על חכם דוד עמוס להעביר את השטח על שמם של ה'נאמנים' אהרון איזנברג מרחובות, יהודה צלליכין מראשון-לציון, יהודה גרזובסקי ויחזקאל סוכובולסקי [דנין] מיפו, שילמו פיצויים לאריסי המקום וקמה חוות רוחמה  במרחק  של "חמש שעות  בעגלה מבאר-שבע", שנה לאחר מכן מינו את  צבי הירשפלד מראשון -לציון. למנהל המשק  ושני תושבי המושבה באר-טוביה -  נתן קריסטל   והירש [צבי]  שטרנבליץ הקימו טחנת-קמח סמוך  לחווה "ליד הבאר".

ובעיר באר-שבע  נמנו  800 תושבים. "העמידו מוטור המספק בצינורות מים לכל הבתים, ומשום כך יש בכל חצר  בריכה או שתיים  עם מזרקי מים,  שם מבלה המשפחה את שעותיה הפנויות בחום הקיץ" כתב "הפועל הצעיר" .

חלק מהתושבים התפרנסו ממלאכת כפיים למטרות מסחר כגון מחרשות עץ, אוכפים לגמלים ולחמורים, נעליים מעור גמל, חבלים לשאיבת מים  ורשתות מסיבי דקל לקשירת התבואה. יצרו חרבות ופגיונות , השחיזו סכינים,  ניפצו צמר לשמיכות,  תפרו 'עבאיות'.   באו צורפים  וקמו חנויות תכשיטים   בעיר נראו מוכרי תרופות עממיות,  וגם לבלרים עורכי בקשות לחסרי ידיעת קרוא וכתוב, ומוכרי שתייה קרה סבבו ברחוב הקישו בכלי הנחושת שלהם תוך קריאות על מרכולתם הצוננת.

 במשך חמש שנים, עד לשנת 1912הפעיל מאיר את הטחנה לבדו,  עד שהצטרף משה  [מוסא] גורדון בן י"ח,  בנו  הבכור של שותפו יעקב  מנוחתו עדן "כעובד וכשותף מן המניין". 

"בשנת 1912  בקהילה היהודית בעיר  - עשרה יהודים  - משפחה בת ארבעה נפשות  היא משפחת מרגולין, שני ספרדים – האחים אלקיים, ועוד ארבעה אשכנזים  ביניהם  מאיר שניידרוביץ  ואחרים העובדים בטחנה ". כתב 'הפועל הצעיר'.

 בשנת 1912 חפר מאיר בחצר הטחנה  באר שסיפקה מים לדרי החצר -  כינו אותה "ביר אל יהודי".

באוקטובר 1912 פרצה מלחמת הבלקן הראשונה, בה נחלו העות'מאנים מפלות מידי הליגה הבלקנית - אותה ברית של ארצות נוצריות אורתודוקסיות, שוכנות חבל הבלקן, שכוונה נגד האימפריה העות'מאנית. בברית לקחו חלק בולגריה  סרביה, מונטנגרו ויוון.

ותורכיה המוסלמית  כרתה חוזה שלום עם איטליה הנוצרית.

בשנת 1912 משפחת מרגולין  שבתם יהודית הגיעה כבר לגיל בית-הספר הייתה מוטרדת  מחוסר מקום לחנך ילדים יהודים ועזבה את העיר.

 "הבנתי כי לא יהיה אפשר להישאר כאן עוד זמן רב, בתנו צריכה כבר ללמוד בבית ספר, והיא זקוקה גם לחברת ילדים. דבר  שאין לה ולא יהיה לה כאן . התחלנו  לחפש, מקום חדש במושבות היהודיות בעלי למד בבאר-שבע את מלאכת טחינת הקמח ועסק בזה,

 אחרי זמן של חיפושים נודע לנו על גדרה כי איכריה  [שלושים משפחות] רוצים להשכיר את טחנת הקמח שלהם, הקיימת כבר שנים רבות אך מנועיה כבר משומשים ובמצב לא טוב. מנועים אלה שימשו הן את טחנת הקמח והן את באר המים היחידה של המושבה  [50 מטר עומק] והתנאי היה  כי שוכר הטחנה יספק גם מים למושבה -. כתבה צילה במחברות זיכרונותיה והוסיפה -

 "אני הייתי אז בחודשים האחרונים של הריוני השלישי, לקראת הלידה נסעתי לבאר-טוביה; קיבלתי את הזמנתו האדיבה של בעל טחנת באר-שבע , מר שניידרוביץ, להתאכסן בביתו ולהישאר שם עד אחרי הלידה, תחת השגחת אשתו. אחרי ששהיתי בביתם שלושה שבועות יילדתי בן בעזרת מיילדת זקנה, לא מדופלמת אבל בעלת ניסיון רב והכל עבר בשלום. בעלי בא לברית מבאר-שבע ; נשאר בה  כדי לחסל את העסקים ואחרי הברית נסע לגדרה כדי להכין את כל הדרוש להעברתנו שמה.

אחרי הלידה כבר לא חזרתי לבאר-שבע אלא עברתי ישר לגדרה עם שלושת ילדי, כשעברנו לגדרה היה בני השני, בועז, בן שלושה שבועות" .

הצעיר היהודי שעבד בטחנה בבאר-שבע, התפטר ממשרתו וביקש  מאליעזר מרגולין שיקבל אותו בתור שותף לטחנה בגדרה. אליעזר הסכים וקיבל אותו כשותף בעל זכויות שוות. [שותפות שלא צלחה  סיפרו כי השותף  הרווק התרשל, בא לעבודה מאוחר ואחר כך הולך לאכול ומתמהמה זמן רב. סיפרו כי משפחת מרגולין  הייתה בגדרה שבע שנים, עברה לעזה, שם גרו בשכונת 'חאן אל זית' וניהלו טחנת-קמח עד לפרעות תרפ"ט.

בשנת 1912 הוכה למוות  בעל כרם השקדים האיכר הבוגר מקסטינה,  העגלון אברהם נחודקין  נשוי למיכלע ואב לארבעה בנים ובת [טייבל היא טטיאנה],  על ידי רועה המושבה הערבי  ושותפו  לגניבה שברחו. הרופאים הממשלתיים שבאו מיפו כדין קבעו כי הוא מת משבץ לב. הוא נקבר בגדרה כי עוד לא היה בית עלמין בקסטינה. והמשפחה השכולה חזרה לרוסיה.

זו השנה בה עברה סימה שניידרוביץ עם הילדים לגור ב'נווה-צדק' שביפו. מאיר הבעל נשאר בטחנה בבאר-שבע, ואמו בנס-ציונה ליד אחיו.

הבת הבכורה מלכה  עזרה, בן-ציון הלך ל'בית ספר לבנים' ויהודית ל'בית ספר לבנות' [כיום מרכז 'סוזאן דלאל'] ששפת ההוראה בהם הייתה צרפתית [של 'אליאנס' היו] בבוקר התפללו התלמידים בציבור ולמדו תורה  אך  למדו גם מקצועות כלליים : כהיסטוריה , גיאוגרפיה וכימיה.

המשפחה גרה כאמור בשכונת 'נווה-צדק', לא הרחק מביתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ששימש עד לפרוץ המלחמה רבן של העיר יפו והמושבות; דבורה בארון העורכת הספרותית  של העיתון 'הפועל הצעיר' אשתו של יוסף אהרנוביץ המוציא-לאור  של העיתון,   ובתם ציפורה  ומשפחת אברונין המסורתית  -  הבת נחמק'ה והוריה פרידל ואברהם  ששימש כמורה לדקדוק עברי בבית-הספר לבנות אותו ניהל שכנם לשעבר אליעזר פפר  זה שעבר לגור עם משפחתו ב'אחוזת-בית' לשם עבר גם המורה האלמן הטרי שמחה בן-ציון אלתר גוטמן [האבא של הצייר נחום גוטמן]. 

 באותה שנה השתקע, לא כקבע, בקסטינה לאחר שירות רפואי בגדרה  - אברהם רופמן  הוא 'ר' אברום' בן ה- 62  שהיה ה'פלדשר'  של המושבה -  מעין רופא רוקח וחובש גם יחד. הוא ניחן בגוף גדל ממדים, גבוה ורחב, וזקן לבן ונאה שיווה לו הדרת פנים וסמכות. חגור סינר שעוונית וניסיון רב -  ריפא בתרופות  מקובלות: שמן -קיק, חוקן ואבקות שונות [פרושקעס], הניח עלוקות [פיאפקעס], כוסות-רוח  ועלי כרוב.  ערביי  הסביבה האמינו בו והיו באים אליו לבקש תרופות למחלותיהם. "הם היו מביאים לו את מתנותיהם מתנובתם ביצים ותרנגולות".

מניסיונו ידע כי מקומות שבהן תחזוקת מקורות המים לקויה, מחלות מעיים גורמות למותם של רבים,  גם ממזון לקו ומתו, בעיקר ילדים.

 הוא חשש  -

 היו סימנים כמו חום שהדאיגו אותו, סימנים שמבחינה קלינית  ניתנים  למחלות  כמו  - טיפוס,  מלריה או דיזנטריה  [הקרויה  גם "בורדם" אמר לי פרופ' נסים לוי]  אך ניתנים להבדלה רק באמצעות בדיקות מעבדה;  היות ולא היו אז בדיקות מעבדה ובהעדר סימנים קליניים טיפוסיים  שלח את יהודית הבת הקטנה לבדיקות בעיר הגדולה – ביפו.  סימה עזבה את ביתה בבאר-טוביה ונסעה צפונה [יש אומרים ששניידרוביץ עשו "החלפות" עם משפחת מדליה]  היא פנתה, כך יגידו, לד"ר מנחם [מארק]  שטיין  מי שהיה מנהל בית החולים 'שערי-ציון'  - הסתכסך, עזב ושימש כרופא פרטי. גר ביפו, בשכונה היהודית  החדשה 'נווה-שלום' מדרום מערב ל'נווה-צדק' וסמוך לה.

וזה קבע   - לאחר  שהתלוננו על  שלשולים הפוקדים לפרקים  את הבת יהודית -   כי זו  לקתה   במערכת העיכול ושלח אותה לד"ר יהודה לייב [אריה ליאון]  פוחובסקי [זה שבאותה שנה נשא לאשה את אהובה לבית פטרושנסקי[ מנהל בית החולים 'שערי ציון'  במנשייה שביפו, בית החולים היהודי היחיד באזור [כיום ליד  ה'דולפינריום'  שבפארק צ'ארלס קלור בתל-אביב].

 בית החולים  זה טיפל גם בתושבי מושבות הדרום - ראשון-לציון,  עקרון, גדרה ופתח-תקוה וכן בתושבי השכונות נווה-צדק, נווה-שלום ותל-אביב הקטנה.

לצד ד"ר   פוחובסקי עבדו שם  זמנית  ד"ר חיים חיסין ולעיתים גם ד"ר הלל יפה:  ד"ר סוניה  [אלכסנדרה] בלקינד [חברתו לחיים של מנדל חנקין]  עבדה שם חלקית כרופאת נשים.

בשנה ההיא חתמה קופת-החולים לפועלים החקלאיים ביהודה  [שגם רחובות, נס-ציונה ובאר- טוביה הצטרפו אליה] על הסכם אשפוז עם בית-החולים הזה/ 

 יהודית הקטנה שהחלה לסבול מדיכאון  נפשי, התאוננה על כאבי ראש  ובחילות "ביקשה שנשכיבה במיטה",  אושפזה  כשהיא קודחת מחום  והוזה, תקפוה שיעולים יבשים ועצירות [יש אומרים כי הופיעה פריחה על  החזה]  סבלה מיחושי בטן, הופיעו שלשולים מימיים והיא ירדה במשקל; אמרו – טיפוס הבטן, הדופק  הואט.  בין מבקריה היה  מנהל בית ספרה  אליעזר פפר, בעל הזקן הגדול והמסועף אשר בסבלנות גדולה היה מחליק על שערה "לבל יהיה פרוע"; גם  המחנך והמורה  יחיאל יחיאלי, [יחיאלצ'יק]  ואשתו יונה   שגרו כבר ב'אחוזת-בית'  באו; "היא לא הכירה איש ולא דיברה בכלל" לא את יצחק גנין שלימים היה ראש הוועד במושבה באר-טוביה ואפילו לא את הוריה.

ביום שישי כ"ב ניסן תרע"ד 2 מאי 1913 מתה יהודית שניידרוביץ  - אמרו: מהרעלת דם, אמרו: מסיבוכים – דלקת ריאות, כליות, לב. 'אמרו' כי לא נהגו לנתח לאחר המוות.

"מחלה זיהומית" אמר לי ד"ר עדי שני  מנס-ציונה הנכד של סימה ומאיר שניידרוביץ'.

"אחר כך עשו חיטוי עם ליזול" ויהודית נקברה בבית-העלמין של תל-אביב ללא מצבה; לילדים בדרך כלל  הסתפקו ברישום בספר הנפטרים כמנהג וכנדרש בחוק, קל וחומר לילדות.

סימה  חזרה עם הילדים  לבאר- טוביה,  מאיר  בגפו  שב לטחנת הקמח בבאר-שבע. 

טחנת הקמח של משפחת גולומב ביפו המשיכה לפעול ומלחמת העולם הראשונה פרצה.

סוף דבר

 -בשנת 1914 עלתה לשלטון באימפריה העות'מאנית  'מועצת האיחוד והקידמה' והנהגת המדינה הייתה בידי  הקצינים איסמעיל אנוואר פחה יחד עם שר הפנים מהמט טלעת פחה ושר הימייה אחמד ג'מאל פחה שהנהיגו דיקטטורה צבאית. באותה שנה נשא אנוואר  לאישה את בתו של הנסיך סולימאן  וכך חיזק את מעמדו כמקושר למשפחת המלוכה. והוא זה ששלט על האימפריה.

מדחת בק מכהן כמתצרף ירושלים.  

פרצה מלחמה.

העיר באר-שבע הפכה מרכז לוגיסטי-צבאי ואוכלוסייתה גדלה פי ארבעה. הגיעו לעיר גם חייט וסנדלר, נפתח סניף של  הבנק העות'מאני, סוחרים מיפו  קנו מגרשים.

בבאר-טוביה התגוררו  150  נפש: ארבע-עשר משפחות איכרים והשאר פועלים,  מרפא אחד,  מורה אחד, בעלי-מלאכה ובני ביתם  בהם גם משפחת שניידרוביץ.

סיפרו כי גם רייזל האלמנה עברה לגור אצל בתה באשה אשת  חאצקל שמולביץ מוכתר המושבה באר-טוביה.

איכרי המושבה  נתיני ארצות אויב  נשלחו למעצר בעזה, רבים נאלצו לעזוב את הארץ  או להיות מגורשים ממנה, רובם למצריים. הנשארים רובם ידעו חולי, מחסור  ורעב.

שלטונות הצבא התורכי החרימו בהמות עבודה ועגלות [הסוח'רה],  לצורכיהם. גייסו את האיכרים כעגלונים  בהובלת אספקה וציוד לגייסותיהם באזורי החזית וכעובדים בעבודות כפייה שונות עבורם [ה'עמלייה ]-  "אנשים לא קבלו שם אוכל או כל דבר אחר. הם עבדו שם עד שהיו נגמרים" אמרו.

חיילים תורכים רעבים, השתוללו במושבה, ד"ר בנימינוף- בנימיני  ששירת כרופא מטעם הצבא התורכי ארגן את צעירי המושבה להתנגד בכוח למתפרעים

נוסף לכל ניחתה מכת הארבה  זה היה בין אדר  לסיוון תרע"ה.

ולהבדיל  - בבית–הספר של המושבה הוקמה תזמורת  פריטה [בזמן המורה מר זלדיס] של שמונה נגנים  ביניהם זכורות חנה קריסטל, רבקה קרסיק, ואסתר מכלין  גם  יעקב זסלבסקי [אורי]  החלילן הקים שלישיית נגנים ישעיהו מכלין ומשה מדליה   היו הכנרים. 

בשנת 1915  סולק ראש השומרים  של באר-טוביה הגנב הידוע שייח' עות'מאן ונחתם חוזה שמירה עם חברת 'מגן'  -  בחורים דחויי 'השומר'  ופליטיו ובראשם יוסף לישנסקי, הנשוי לרבקה ברושקובסקי, בת איכרים מהמושבה  הגלילית בית-גן ואב לבת ובן.   ניסיונו ב'המגן' 'והיכרותו המעמיקה את נבכי הארץ סייעו בידו לשמור על קשר רציף עם הבריטים במצרים.  וכך מספרים העביר מטבעות זהב ליהודי הארץ  הגוועים כשאחת מתחנותיו הייתה משפחתם של מאשה ופייבל כהן בבאר-טוביה שם הרגיש עצמו כבן בית.

 טרם נסיגתם עצרו התורכים את משה פרץ מוכתר המושבה, בן העדה הספרדית מירושלים  והגלוהו לדמשק.   פרץ בעל נגריה בגדרה היה ופעל רבות ונמרצות לשחרורם של צעירי המושבה מעבודות הכפייה ולמניעת החרמתן של בהמות העבודה והטחנה – טחנה.

"כשהתמוטטה חזית עזה - באר-שבע, הקים הצבא התורכי קו הגנה מאולתר – קסטינה-מסמיה-גדרה-קטרה- מע'רר " כתב לי ערן תירוש.

  חיילים אוסטרלים הגיעו לסביבת באר-טוביה ב-9 לנובמבר 1917 חיילים סקוטים כבשו את איסדוד ובלילה  ממזרח לעיירה התחוללו קרבות על גדת וואדי סוכרייר  [ היום בסביבת  המושב עזריקם]; ב-12 לנובמבר  היה קרב בבורקא [כיום סביבות גן-יבנה] החיילים האוסטרלים  נכנסו לבאר- טוביה והחזית הובקעה למחרת על ידי חיילים סקוטים,  הם נעו צפונה.

"היה זה מחזה מרהיב שלעולם לא אשכחנו, לראות צבא פרשים עצום ורב זה קרב ובא, וכשהוא מתפרס על פני השטח מסביב ככל שהעין מגעת. שלושה ימים ושלושה לילות לא פסקה שעטת הסוסים בזרום אנשי הצבא דרך מושבתנו" כתבה  ילדת באר-טוביה  מלכה כהן    'שרשים ונוף'"  "היא אימי, הבת של יצחק כהן, עזבה את באר-טוביה בהיותה בת י"ב" אמר לי בנה דן כהן ממנהלי 'הגרעין'.

השוחות  שנחפרו בחצרות  היו למיותרות.

הגייסות הכובשים נתקבלו בזרועות פתוחות אפשר היה "לצאת לחרוש ולזרוע את השדות לקראת החורף".

בשנה זו שנת 1914 החליטה בתיה אלמנתו של יעקב  גורדון לרדת לבאר-שבע עם שאר ילדיה: שמשון והבנות דינה, ציפורה ויהודית ולהצטרף לעסקי הטחנה שם כבר בנה בכורה משה.

"אז התחלתי אני לחיות שם – מתחילה המלחמה בשנת 1914,  עד הגירוש. לא למדתי  בבאר-שבע, לבית ספר עממי נכנסתי כשהייתי כבת עשר שנים" סיפרה  יהודית רוזנפלד.

החצר,  בת הדונאם בבעלות יהודית נעשתה מרכז כל הפעילות היהודית  בעיר. החיים הקהילתיים  התפתחו סביב  בעלי טחנת הקמח וביתם שימש  מקום מפגש  ליהודים שנקלעו לעיר, ליד ביתם הוקם בית כנסת [ולימים גם מסעדה כשרה ובית מלון].

"אמא סדרה בחצר שלנו בית כנסת. היו באים להתפלל" סיפרה יהודית רוזנפלד.

 מחברון הביאו את יעקב וייס שישמש  ליהודים שוחט ובודק, שמשון קנה אדמות  בעיר – להקים שכונה יהודית.

 סימני מלחמה נראו בעיר, התורכים  החלו בבניית מסילת רכבת  צבאית 'סעיף מצרים של מסילת חג'אז'.  מן הצפון – דמשק - לכיוון תעלת סואץ אותה קיוו הצבאות התורכים והגרמנים לכבוש, [בפועל הגיעה מסילה זו רק עד לקסיימה, יש אומרים רק עד עוג'ה שבגבול  סיני]. כדי להעביר חיילים, אספקה ותחמושת  לחזית.

ב-30 באוקטובר 1915 לאחר תשעה חודשי בנייה, נחנכה תחנת הרכבת שחיברה את העיר ללוד;  באירוע נכח מפקד  החזית העליון אחמד ג'מאל פחה וכן פקידים עות'מאנים בכירים נוספים, גם קצינים גרמנים הוזמנו לחגיגה.

מגדל המים -   סמוך וחלק מתחנת הרכבת [היום ברחוב רמב"ם בשיכון א'] סיפק מים לקטרים [לאחר סגירת תחנת הרכבת סיפק המגדל מים לתושבי העיר].

 בנו גם גשרים;

בגלל האופי השטפוני של ואדי באר-שבע נבנה  שם גשר במקום הרחב ביותר, מקום בו זרימת המים החלשה ביותר ארכו 190 מטר ורוחבו 4.85 מטר.

כחלק מהמאמץ הלוגיסטי העות'מאני-גרמני מהנדס הרכבות הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר הופקד על הבנייה [התוכניות התקבלו מהמהנדס הגרמני, וינגל שישב בירושלים].

"הגרמנים בזו לבני הארץ, ראו בהם אספסוף חצוף, יהיר שמרכין ראשו רק מפני הכוח והממון"  וסלילת המסילה נמסרה לשמואל פייקוביץ' מראש-פינה. במכרז לבניית גשר האבן הגדול בבאר-שבע זכו הקבלנים השותפים מיכאל ארליך ואליהו ינובסקי, השניים התיישבו בעיר. הביאו בעלי מלאכה רבים בעיקר יהודים תימנים מירושלים, כ'פועלים פשוטים' שימשו ערבים  ועובדי כפייה 'עמלייה'. אליהם נילוו  גם עגלונים יהודים מהצפון,   נותני שירות  כגון החייט אליהו בוגדנוב, הנגר ברזילי צוריאל והמבשלת שרה דינה ברודקין מ'נווה- צדק' ביפו, שנהרגה בהפצצה הבריטית על  תחנת-הרכבת יחד עם   ט"ו פועלי הקבלן הראשי  המהנדס ברוך קטינקא בינואר 1917, והיו שתי אחיות מחברון, שהתפרנסו מאפיית לחם ומכביסת לבנים בעיקר של חיילים יהודים.

הגשר נבנה  תוך ששה חודשים והעבודה הסתיימה באוגוסט 1916.

 ועל הגשר עברו .

[בכסלו תשכ"ד -  חורף 1963 התמוטטה אומנה אחת של הגשר בעת שיטפון. דיווח יוסקה גרינבוים מהשרות ההידרולוגי בבאר-שבע.  ומאז פסק השימוש בגשר לצורך מעבר מגדה אחת לאחרת].

 בחורף 1916 פרצה בעיר מגפת טיפוס הבהרות תושבי באר-שבע היהודים הקימו מרפאה לטיפול בחולים, רבים נמלטו מהעיר בהם יעקב פת [לימים ראש היחידה לתפקידים מיוחדים במשרד הביטחון]; הרוקח החייל אליהו יהושע ריבלין  אשר טיפל בחולי המגפה בבית-החולים הצבאי שבעיר חלה, מת ונקבר בבית-הקברות המוסלמי, בחלקה היהודית בעיר באר-שבע ב-כ"ג אייר תרע"ו.

בית הספר לילדי הבדווים  היה לבית-חולים צבאי 400 חיילים טופלו שם על ידי צוות אוסטרי-הונגרי.

הטחנה הולאמה  על ידי התורכים. אך המשיכה  לפעול - מאיר שניידרוביץ  ומשה גורדון  המשיכו להפעיל את טחנת הקמח; עזר להם שמשון גורדון שמלאו לו כבר 16 שנה  וגם  החברוני יעקב ליפא כהן  שזמן קצר לאחר מכן פתח בית מלון קטן יש אומרים כי קרא לו 'אשל אברהם' ושלימים עבר לידי "אחת ממשפחות בעלי הטחנה".

"עריקים יהודים  הסתובבו דרך קבע בביתנו  במיוחד היו אלה: ראובן יוסף פייקוביץ [האבא של יגאל אלון], שכטר והרשקוביץ ממסחה". סיפרה יהודית  לבית גורדון  ששתי אחיותיה נישאו בעיר.

ראש ועד הקהילה היהודית היה הקבלן מכאל ארליך, מזכיר הקהילה היה אהרון הלוי מורה מתל אביב,  בעלה של דינה לבית גורדון,  זו שבתם רבקה  נולדה בבאר-שבע בעצם ימי המלחמה העולמית בסיוע רופא צבאי. "זה היה בראש השנה, לא היתה עזרה או תנאים מינימליים והלידה היתה קשה". סיפרה יהודית.

הבריטים קרבו,  התורכים  המתגוננים הניחו חומר נפץ בכל הבארות, ובכלל זה גם בבאר של הטחנה היהודית. כדי שבכל מקרה יהיה אפשר לפוצץ אותם מיד!  [מים  נחשבו למצרך חיוני והכרחי].  זה לא קרה.

 אחר כך התחיל ענין הגירוש  -  התושבים  היהודים יצאו  לצפון רכובים על חמורים. "במושבה רחובות סבלנו מאוד; הילדים לא התייחסו אלי ואני התגעגעתי לערביות שלי". סיפרה יהודית.

 בין  המגורשים, צבי סוכובולסקי [האח של יחזקאל]  ואשה אחת – שלקחו את בעלה בשבי. היה אתה גם ילד קטן . . .  .

מפעילי הטחנה היהודים מאיר שניידרוביץ  משה ושמשון גורדון נשארו בעיר,  לטחון קמח.

 וכך בראשית ב-20 בינואר 1917  החליט אבשלום פיינברג לרדת למצרים כדי לחדש את הקשר עם הבריטים, שנותק. הוא יצא לדרך עם יוסף לישנסקי.

"אני זוכרת את הפעם האחרונה שיצאו אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי אל המדבר" סיפרה יהודית רוזנפלד,  שמועות רבות  הילכו בעיר - סיפרו כי במהלך מסעם, הותקפו בידי בדווים פיינברג נהרג ולישנסקי נפצע ונאסף בידי משמר אוסטרלי; סיפרו כי הוא הועבר לבית מלון בפורט-סעיד, ואחר כך נלקח לבית חולים בקהיר; סיפרו כי רק חמישה ימים אחרי ההתקלות נודע לאהרון אהרנסון ראש מרגלי ניל"י אשר שהה במפקדת הבריטים במצרים, כי לישנסקי  נפצע ואבשלום איננו; יש שסיפרו כי הרקע למותו של אבשלום היא אהובת השניים - שרה אהרונסון הנשואה. יוסף לא סיפר על אותו יום גם שכשחבל התלייה בדמשק הושם על צווארו כמרגל של ניל"י - שעה שלוש לפנות בוקר ב-16 בדצמבר  1917 א' בטבת תרע"ח.

 ב-  31 אוקטובר 1917  העיר באר-שבע נכבשה על ידי הכוחות הבריטיים של הגנרל אלנבי.

כשכבשו הבריטים את העיר מצאו אותה ריקה מתושביה הן הערבים והן היהודים,   מספרים כי רק בעלי הטחנה  היהודים  היו תושביה היחידים של העיר. 

יומיים לאחר שבאר-שבע הייתה בידי צבאות בריטניה הצהיר הלורד בלפור את הכרזתו הנודעת. 

בגן העיר הוצב עמוד זיכרון ועליו הפרוטומה של הגנרל אלנבי  מעשה ידי הפסל  אברהם מלניקוב [ "נופצה   על ידי פראים": באוגוסט 1938].

בית הספר לילדי הבדווים  הוסב בחזרה לבית ספר, [לאחר מלחמת העצמאות הוא שימש בתור 'בית החייל' עד  1979].

ביולי 1920 הגיע מושל המחוז הבריטי  מינו מוח'תארים לעיר : 2 מוסלמים - לדרום העיר  את שייח' מוסטפה שאואברי ולצפון העיר את שייח'  אבו עבדא; לנוצרים את האפנדי בישארא סרף ובשביל היהודים את משה גורדון.

מאיר שניידרוביץ המשיך לטחון. אומרים שבשנת 1929 הטחנה נמכרה לערבי, בעל המסגד הסמוך, כיום קפה ''מוריס''. 

טחנת הקמח של משפחת מדליה נמכרה לערבי בשנת 1921  ובא הקץ לטחנה העברית בפלוג'ה.

במפקד האוכלוסין שנערך ב 23  באוקטובר 1922 נמנו 98 יהודים בבאר שבע [65 זכרים ו 33 נקבות].

 עם פרוץ מאורעות תרפ"ט בארץ עזבו  יהודי באר-שבע את העיר; זה שהצילם היה אחמד אלקדרה  - "דאג שיביאו מוניות וחילץ אותם" אך לא לפני שאולצו לחתום אצל מושל המחוז עארף אל עארף על הצהרה לפיה הם עוזבים את רכושם ואת העיר מרצונם החופשי.

מאיר והאחים גורדון קיבלו הוראה מיצחק בן צבי - יו"ר ועד הישוב היהודי בארץ ישראל לעזוב את העיר.

שמשון גורדון   נבחר לחסל את העניינים. אומרים כי היה זה לאחר מאורעות תרפ"ט. הוא  מכר ["בפרוטות" אמרו ] את הטחנה,  הבאר, הרכוש  עם דונם האדמה לשכנם הערבי חאג' עיסא בסיסו שהיה גם הוא בעל טחנת קמח אחרת [לימים 'סטקיית מוריס'].

. מספרים כי כשביקשו משמשון לחתום על הודעה שעזב את באר-שבע מרצונו.  אמר לאותו עארף אל עארף: "אני לא אחתום לך שאני עוזב את המקום מרצוני… בשום אופן לא אתן לך תעודה שעזבתי את באר-שבע  מרצוני הטוב".

בטאבו נרשם כי האדמה נמכרה  לאל-בסיסו בשנת  1935 על ידי יחזקאל  סוחובלסקי [דנין].

סימה שניידרוביץ  וילדיה עברו  ל'נווה-צדק' בשנת 1917 -  תום מלחמת העולם הראשונה בדרום – מועד בו סיים בן-ציון את לימודיו בבית הספר העממי במושבה באר-טוביה. סימה עברה כדי 'לעשותו לאיש' - שימשיך ללמוד בגימנסיה  העברית 'הרצליה'  זו  שחזרה לבניינה שברחוב הראשי של תל-אביב הקטנה . מאיר נשאר  בטחנה בבאר-שבע עד למאורעות תרפ"ט

במאורעות הדמים של שנת תרפ"ט [1929] חרבה המושבה באר-טוביה כליל, איכריה ופועליה אשר חולצו ממנה היו לפליטים ולא שבו אליה עוד.  גם טחנת הקמח שבה.

לאחר מאורעות תרפ"ט מאיר עבר להתגורר בנס-ציונה. קנה פרדס גדול "היה איש עשיר".

אחר מאורעות 1936 עבר מאיר לנווה-צדק ונפטר בשנת 1961, בבית העלמין קריית-שאול בתל אביב.

אשתו  סימה  לבית קורטשיק נפטרה בשנת 1937 נקברה בבית העלמין נחלת-יצחק. 

סימה נפטרה לפני שנולדתי והסיפור הוא  שהסבא מאיר התחתן עם אשתו השנייה לובה, לאחר מותה של סימה." זכר אבי.

הבת מלכה נישאה לנח  שקולניק  היא, בעלה ושתי הבנות הדסה ופסיה  חיו תקופה מסוימת בבאר-שבע  "הוא היה נוטר"  וגרו אצל אביה מאיר לאחר מכן חזרו לגור בבאר- טוביה  נח היה שם למוכתר עד לשריפת המושבה.  עברו לראשון-לציון מלכה רצתה בן, אך נפטרה בלידה בשנת 1935 נקברה בבית העלמין נחלת- יצחק.

נח נישא בשנית ללאה, נפרדו ונישא בשלישית.

 הבן בן –ציון סיים את גימנסיה הרצליה [מחזור י"א],  למד בטורינו שבאיטליה  הנדסת חשמל ובשובו ארצה התחתן עם אסתר לבית פרוש בירושלים. בשנת 1929 הצטרף לחברת החשמל הירושלמית, בה שימש כמהנדס החברה ונפטר בשנת  1964 מהתקף לב. נקבר כבן-ציון שני בבית העלמין גבעת שאול בירושלים.

אברהם למד בטולוז  שבצרפת לימודי רפואה חזר לארץ עבד תחילה במחלקת ילדים בבית החולים  'הדסה' ברחוב בלפור בתל-אביב,  נשא לאישה את פרחיה לבית פשוטי  בשנת 1935, עבר לעבוד בחולדה, חדרה, כפר-הדר  בסוף עבד כרופא משפחה בקופת-חולים כללית ברמת-גן ונפטר בשנת 1960, נקבר כאברהם שני בבית העלמין קריית-שאול בתל-אביב

 אלימלך שימש כמנהל עבודה בחברת החשמל הירושלמית נשא לאישה את לאה [לולה]  לבית קמושביץ בשנת 1938  בחסות עבודתו   עם הבריטים עסק בפעילות ב'הגנה'  בין השאר השתתף [1946]  ב'פקיחת עין מרחוק'  [חששו מהתנכלות ערבים] על שיירת עצירות מחתרת עבריות  שהובלה  מבניין המשטרה בבית-לחם למחנה 'שנלר' בירושלים בהן נעמי גלזנר המפקדת מהלח"י [כששיירת המכוניות נסעה ברחוב הטורים ליד 'בית חורי'  קרוב למחנה 'שנלר', מסיבה לא ברורה פתחו החיילים הבריטים אש לכל עבר]. עקב טעות בזיהוי נורה על ידי חיילים בריטים  ונפצע  בירכו [פונה לבית החולים 'הדסה' לאחר שהושאר לדמם בשטח שעות  - הטיפול הרפואי בושש לבוא]

[לאחר מספר שנים כתוצאה מהפציעה ועקב התדרדרות במצבו הגופני] נפטר בשנת 1964 ונקבר כ אלימלך שני בבית העלמין קריית-שאול בתל אביב. אשתו לאה הוכרה כאלמנת צה"ל.

צילה לבית שניידרוביץ בתו של שמואל ובנה ברנרד,  בעלה ובנה של ברטה פניכל -בתה של פרידה לביתך שניידרוביץ נספו באושוויץ.

משה גורדון נולד בראשון-לציון בשנת תרנ"ג [1893] ירד לבאר שבע בשנת 1912 כדי לסייע בידי מאיר שניידרוביץ בניהול טחנת הקמח והפעלתה. בשנת תרע"ד [1914] הצטרפה המשפחה אליו לבאר שבע, שם המשיך ועסק יחד עם אמו בעבודת טחנת הקמח.

נשא לאשה את חיה לאה  הבת של וולוול זאב איידלמן וחנה לבית פוחצ'בסקי. נפטר בשנת 1968 בתל-אביב. שם נקבר. [יעקב בנם נמנה עם כ"ג  לוחמי פלמ"ח ('יורדי הסירה') אשר נעלמו בים עם הקצין הבריטי – פאלמר, בדרכם לביצוע חבלה בבתי הזיקוק שבטריפולי שבצפון לבנון,  18 במאי 1941].

דינה גורדון נולדה בראשון-לציון בשנת תרנ"ה [1895]  עברה לבאר-שבע בשנת 1914, שם נישאה לאהרן בנם של סימא [שולמית] וישעיהו לוין. נפטרה בשנת 1970.

שמשון גורדון נולד בראשון-לציון בשנת תרנ"ט [1899] עבר לבאר-שבע  בשנת 1914. נשא לאשה את רוניה, נפטר בשנת 1932 והובא לקבורות בבית העלמין 'טרומפלדור' בתל אביב.

ציפורה גורדון נולדה בראשון-לציון בשנת תר"ס 1900 עזבה לבאר-שבע בשנת 1914 נישאה ל משה ליפקין  בנם של  ליפקין מרדכי  נפטרה בשנת 1933  ונקברה ברחובות

יהודית גורדון נולדה בראשון-לציון בשנת תרס"ח 1908 עזבה לבאר-שבע בשנת 1914 נישאה למשה רוזנפלד [ סמל משטרת שאטה, נרצח  בגלבוע בשנת 1935 ] בנם של   שושנה ושלמה יצחק רוזנפלד [נרצח עם בנו במושבתו בשנת 1942] ממנחמיה. נפטרה בשנת 1975

 לאחר עזיבתם של סימה ומאיר שיינדרוביץ  עם בתם הקטנה מלכה  את המושבה נס-ציונה לטחנה בבאר שבע,   למרות התנאים הקשים ולאחר יום עבודה מפרך לא הזניחו בני המשפחה הנשארים שם את חיי הרוח - בלומה שרה, מיכאל ניגן בחליל והשתתף ב'אורקסטרה' [תזמורת] של ראשון-לציון כשבראשה בוריס אוסוביצקי יינן ביקב;  ניגן בכינור [לימים, היה מנצח תזמורת המושבה לאחר שאלכסנדר ליפשיץ [מייסד התזמורת ומנצחה עזב את נס-ציונה  "התחתן עם אחת ממשפחת לרר ועזבו לירושלים"].

מספרים כי הגרמופון הראשון במושבה  היה ברשות המשפחה לאחר שנרכש בשותפות עם זאב זיצוב ואברהם סמואל, הגרמופון שכן אחר כבוד בביתו של מיכאל  ובכל מוצאי שבת הוצב על חלון הבית, בחצר פרשו מחצלות ובני המושבה באו להאזין למוסיקה - פרקי אופרה, מוסיקה קלאסית, פרקי חזנות ובדיחות ביידיש. "הנוהג הזה היה קיים משנת 1907 והתמיד במשך שלושים שנה" אמרו הזוכרים.

 עברו ימים ובשנת 1911 ייסד מיכאל שניידרוביץ יחד עם משה טפר יליד רמלה ועם המורה לספורט רפאל אבולעפיה שגר בחצרו את 'מכבי נס-ציונה'. זו החצר בה התקיים  כנס יסוד אגודת 'מכבי ישראל'; והגרמנים הערלים, הכוורנים הירושלמים, האחים ז'אן ופיליפ בלדנספרגר לימדו את בני המושבה היהודית נס-ציונה את מלאכת גידול הדבורים ורדיית הדבש.

שמואל שניידרוביץ ובני ביתו [ללא בתו צילה שנשארה בלטביה]  הצטרפו לבני המשפחה בנס-ציונה  [מאיר, סימה  בתו ואמו  כבר עקרו משם . התנאים הקשים והחשש מגיוס לצבא התורכי [לפני מלחמת העולם הראשונה] גרמו להגירת שמואל ומשפחתו למצרים משם ימשיך וינדוד.

 באר-טוביה הוקמה בשלישית בשנת-1930 על ידי קבוצה של אנשי 'השומר';  הם עלו על הקרקע בי"א באדר, תשע שנים לאחר מאורעות תל-חי גם האלמנה רבקה ניסנוב שם. המתיישבים החדשים השתייכו לתנועת המושבים והיישוב החדש הוקם כמושב עובדים. 

"בשלהי אוגוסט 1936 פשטו הפורעים על רוחמה, ובשלישית, לאחר עשרים וחמש שנות יצירה ומאבק נותר המקום שדוד ועזוב." כתב אליהו כנעני , ביום א' באדר תש"ד ב2 בדצמבר 1943 -  עלה לקרקע קיבוץ  'השומר-הצעיר' -  היו אלה ראשוני קיבוץ 'העמל' שבאו להקים את הריסות המקום  - את רוחמה.

ביום ה-21 באוקטובר 1948 נכבשה העיר באר-שבע  על ידי צבא-ההגנה-לישראל,‏ ומיכאל הנגבי נתמנה למושל הצבאי של העיר;  אברהם אלקאיים הגיע אחר כך ונרצח על אדמתו.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, תושב להבים.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.