חנה קוברט - נספתה בספינת המעפילים 'מפקורה'
 5.8.1944- הים השחור

בית-העלמין במעלה-החמישה

טכסט:

פ"נ

פסיה קוברט ז"ל

בת רבקה ואריה

אמא של חנה קוברט ז"ל

שנספתה בספינת המעפילים

"מפקורה" - אוגוסט 1944

נולדה תר"ן

נפטרה ח' בשבט תש"ן

3.2.1990 – 1890

כשהסתובבנו, אני ויוסקה בבית-העלמין של מעלה-החמישה לחפש את מצבה מסוימת ראינו את המצבה הזו. הבנתי שיש כאן סיפור וצילמתי אותה. אז עוד לא ידעתי לאן הסיפור הזה יוביל. מכל החומר שאספתי ומתוך ראיונות עם חבריה של חנה, בני משפחה ומכרים, ניסיתי לשחזר את קורות אותה אוניה ואותה נערה והם מסופרים להלן:

רקע

מלחמת העולם השנייה. התקופה - הכיבוש הנאצי באירופה. ה'צבא האדום' בפרברי וורשה; בנות-הברית  פלשו לנורמנדי. ברומניה אי-יציבות. יהודי בוקארשט מרגישים שטבעת השמד מתהדקת.

מתיחות בים-השחור. ממשלת רומניה ביטלה את רישיון היציאה ליהודים עקב החשש כי, ניתוק היחסים בלחץ הסובייטים,  בין גרמניה לתורכיה עלול להפוך את הים-השחור לזירת מלחמה. 'הצלב-האדום' הרומני הסיר מעצמו כל אחריות על ספינות המפליגות עם יהודים, והודיע על כך לזיסו בהנהגת המפלגה היהודית הרומנית .

הייתה מבוכה - שליחי העלייה, שהוצנחו על ידי הבריטים, וחיו שם במחתרת כאזרחי מדינת אויב, בעצה אחת עם ראשי הקהילה ידעו שהפסקת העלייה הפעם פירושה הפסקה לזמן בלתי מוגבל. ההנהלה הציונית הרומנית התכנסה, הדעות היו חלוקות. בישיבה סוערת ובלחץ שליחי העלייה, הכריעו ופסקו לשלוח לארץ-ישראל את שלוש האוניות הממתינות בנמל קונסטנצה: 'מורינה', 'מפקורה' ו'בלבול'.

אם כי מפקדת הצי הגרמני הנפיקה היתר-הפלגה ל'מורינה' בלבד, תוך ציון הנתיב המדויק בו חייבת האוניה לשוט, שלוש האוניות קיבלו פקודה להתכונן להפלגה למחרת היום.

בציבור ידעו על היסוסי ההנהלה, גם המצב הבינלאומי לא נעלם מעיניהם. כ- 150 איש מבין העשירים, אשר שילמו כבר עבור מקומות העלייה, ביטלו את נסיעתם, דרשו וקיבלו את כספם חזרה.  מאות חלוצים, שנהרו לעיר הנמל קונסטנצה, תפשו מיד את מקומם.  שמועות על מוקשים וספינות אויב לא עצרו בעדם.

ב - 3 באוגוסט 1944 יצאו השלוש לדרכן - 'מורינה' עם 308 נוסעים, על 'בלבול' 390 וב'מפקורה' בעלת שני התרנים  בין - 315 ל- 320 נוסעים . חנה קוברט בתוכם. יש אומרים: ב'מורינה' 309 מעפילים, על ה'בלבול' 410 מעפילים, וב'מפקורה' 394 מעפילים. שלשתן הניפו את דגלי תורכיה וה'צלב-האדום'.

המסע

רומניה 1944. בוקארשט, רחוב  .MACELARIבית משפחת קוברט - ההורים פסיה לבית רוטמן וצבי קוברט, צאצאיהם אורי, גיזלה, סמי וחנה, נוצי קראו לה, נערה יפהפיה, יפה אמיתית, בת שש-עשרה וחצי. בית חם היה, מקלט ומפלט. בית בו התכנסו קבוצות 'הקנאים' - נערים ונערות מ"גורדוניה" אותה תנועת נוער ציונית שדגלה בערכי א"ד גורדון  הגשמה,  צינות עובדת וחינוך האדם - לשיחות, דיונים "בית בו צחקנו ובכינו. בית צנוע מאוד אבל מלא חום ואהבה" ומשם יצאו בחשכה גם לפעילות ציונית אסורה.

בבית הזה שלטה - באהבה ובאמהות - בדאגה כנה - אמא קוברט.

הבן אורי, הפליג על ה'קאזבק' יחד עם 735 חברי תנועת 'גורדוניה' לארץ-ישראל ונמצא כבר בקיבוץ הצעיר של התנועה  - מעלה-החמישה.

כמוהו ויחד איתו יועדה חנה להפליג על ה'קאזבק' לאיסטנבול ומשם ברכבת, עד ביירות ודרך חניתה להיכנס לארץ, בחסות הבריטים. מאחר והחבר שלה סודר להפליג על ה'מפקורה', התחלפה עם חברתה, ודחתה את הפלגתה. "היא העדיפה להמתין ולעלות ארצה עם אהוב ליבה".

יש שמועות על צנחנים יהודים מארץ-ישראל, ילידי רומניה שבאו לעזור, השם יצחק מקרסקו - טוצי מתגלגל באוויר גם מנו מושקוביץ  - הלו הם יצחק שחם  מקבוצת אבוקה ויצחק בן-אפרים מקיבוץ שמיר.

חנה אינה פעילה במחתרת. אמה לא מרשה לה, אבל היא כחבריה ב'גורדוניה'.         

בטרם הפלגתה הספיקה חנה לצאת עם חבריה בתנועת הנוער הציוני לחגוג את שחרור שלושה חברים מהכלא - שם ישבו כאסירים פוליטיים, כחברי מחתרת ציונית. "הגיע כסף משוויץ והם שוחררו וגורשו לארץ-ישראל". גם שושנה חברתה של חנה עוד מימי בית הספר היהודי ה'אינסטרוקציונה גולדפרב', ביניהם.

ערב היציאה להפלגה חנה עם קבוצת ה'הקנאים' מ'גורדוניה' נפרדים מחבריהם בבית הסוהר הצבאי בבוקארשט  DEALUL SPIREIשעל ראשם ריחפה סכנת פסק-דין מוות על פעילות ציונית; "משני עברי גדר התיל בכי של אושר וצער".

ב2- באוגוסט  1944 הודיעה תורכיה על ניתוק היחסים עם גרמניה.בו ביום הגיעו חנה וחבריה לעיר הנמל קונסטנצה .

ליד המזח המתינו שלוש האוניות: 'מורינה', 'מפקורה' ו'בלבול' . "אוניות אלו היו לא יותר מאשר תיבות צפות ששימשו בעבר להובלת דגים ועופות"; לעולים הם היו כסמל השחרור והיציאה מעבדות לחרות.

פעילי העלייה מהארץ המובטחת, נציגי המוסד לעליה ב' שייקה דן [ישעיהו טרכטנברג] ובן זוגו לצניחה מנו [איזאק מושקוביץ.] ארגנו את כל אלף הנפשות ליציאה.

בשעה שלוש אחר-הצהריים החלה העלייה על האוניות. מלבד הקבוצה של 'גורדוניה' היו שם גם חלוצים מתנועות הנוער 'דרור', 'הבונים', 'השומר-הצעיר', 'הנוער-הציוני' ו'מזרחי'.

היו גם  ילדי הגיהנום מטרנסניסטריה,  Transnistria נמלטי מחנות, ניצולי גיטאות, לוחמי מחתרת מפולניה, פליטים מסלובקיה  והונגריה, מהגרים מרומניה ואחרים - קצתם חלוצים,  ביניהם היו גם כאלה, ששמם לא הופיע כלל ברשימת הנוסעים, אך ניסו את מזלם, אולי יצליחו להתגנב לאחת האוניות.

צעירים רבים עלו על ה'מפקורה' - על מקומות העשירים שנרתעו ולא נסעו. סיפרו שגם זרים הועלו על האונייה -  כל מיני עניינים חשאיים, שהשתיקה יפה להם. "לא שואלים שאלות."

ההתרגשות גדולה. נפרדו מההורים, נפרדו מחברים, חבילות, הקריאו שמות. חנה וחברה מחובקים ממתינים. ירד קצת גשם.  קיץ. ערב בקונסטנצה.

נמלטי הונגריה - עלו על ה'בלבול', עלו גם סגן-קצין ושישה מלחים רומנים.

קבוצה מתנועת הנוער-הציוני מהעיר אראד שבטרנסילבניה עלתה על 'מפקורה' ביניהם  חוה קובש וקרול גרוס. גם  הוריו של מנו–פנינה ומשה-אפרים [ליאון]  מושקוביץ שם.

חבורת לובשי מדים גרמנים עמדו על המזח לא צעקו, ולא קיללו כדרכם. רצו לצלם [חולי תיעוד] השוטרים הרומנים אסרו עליהם.

הפעילים, נציגי המוסד לעלייה ב' מתרוצצים.

 חנה עם הקבוצה מ'גורדוניה' עלתה על ספינת המעפילים 'מפקורה' [Mefkure-Mefkura]

 פירוש השם מפקורה מטורקית = אידיאל משותף: הרוח,  המטרה, השאיפה. [ממושגי היסוד של הלאומיות הטורקית- כמה סמלי השם].

יום חמישי. השעה  7:30 בבוקר.

הים זרוע אניות מלחמה גרמניות ורומניות.

רוכלים זריזים שהתגנבו מבעד  לחבלים המתוחים כגדר מציעים למהגרים  היהודים; בירה, גלידה, פירות. פקידי המכס ניאותו להשאיר בידי כל מהגר אלפיים ליי [כ -2 דולר].

ראשונה הרימה עוגן 'מורינה' ואחריה 'מפקורה'. כעבור ארבע שעות הפליגה 'בלבול'.

ערב שבת נחמו, פרשת ואתחנן

בספינה, מתגלגלים אנשים, חפצים ובעלי-חיים, מדברים וצווחים בגרמנית, פולנית, רומנית, אידית, הונגרית

בשעה שמונה הפליגו.

נשמעת  שירת 'תחזקנה'

הנוסעים ב'מפקורה', כשאר נוסעי האניות, קיבלו הוראה לרדת לבטן האונייה - השלטונות טענו, שאסור להם לראות את האוניות העוגנות בנמל.

בבטן ה'מפקורה' המתרחקת מן הנמל החלו חנה וחבריה לצחוק צחוק של אושר, אחדים בכו, הרבה שרו, "יש מבין הנוסעים שלחשו תפילה חרישית".

שתי אניות מלחמה רומניות ליוו את השיירה. עד לגבול המים הטריטוריאליים ושבו לנמל.

 צעירונת בחודש התשיעי להריונה  וורה שמה,  בעלה סידר עם רב-החובל תמורת סכום כסף נכבד, שיסכים להכניסה יחד עם עוד אישה הרה לתוך התא זה. אמרו שהייתה אלופת הונגריה בשחייה.

החום והמחנק בבטן האונייה בלתי נסבלים. צפיפות ודוחק, הזוהמה והסירחון נוראיים. "קשה לפלס דרך ולצאת אל בית השימוש היחידי שהיה באונייה".

כולם צמאים לרוח קלה שתפיג את הבאשה.

עם לילה הם הורשו לעלות אל הסיפון. 'מפקורה' בלב הים.

'חולי-הים' ניצבו לאורך המעקה. מקיאים.

 גם על הסיפון צפוף. אין אף פינה לזוג מאוהבים להתבודד. מתנחמים - ההפלגה צריכה להיות קצרה רק עד איסטנבול, עוד יומיים.

ליד הגבול הרומני-בולגרי, עזבו אוניות המלחמה הרומניות את שיירת אוניות הפליטים ואיתן סגן-הקצין והמלחים הרומנים  מה'בלבול' ושבו צפונה.

'מורינה' המובילה ו'בלבול' אחריה, נעלמו מעיני  'מפקורה'.

למחרת בצהריים הגיעה 'מפקורה' למים הטריטוריאליים של בולגריה. הרגישו כאילו חלפה הסכנה. בעוד מספר שעות יגיעו לתורכיה, פעילי התנועה שעל האונייה תירצו את העיכוב בשל העומס הרב שעל האונייה וחולשת המנוע .

באותו לילה, הלילה השני מאז עזבו את נמל קונסטנצה, הייתה חנה עם אהובה על הסיפון - הם שמרו על הסדר, גם שמרו גם על מחסן הפרודוקטים, ממנו החלו להיעלם באופן פתאומי ומסתורי כמויות מזון, בעיקר קופסות שימורים ובקבוקי יי"ש. הם גם היו צריכים להודיע על אורות איסטנבול לכשיתגלו באופק .

ירח מלא. ט"ז תמוז – חצות.

במרחק נראה זיקוק אדום. גם רב-החובל של 'בלבול' ראה  אותו.

בשתים עשרה וחצי אחר חצות הבליח אור על פני הים.

עברה שעה. במרחק 300 מטר גוף מתכתי כהה נצנץ על פני המים.

לפתע אור גדול- זרקורים מאירים את החרטום.

השעה שתים וחצי. זיקוק התפוצץ מעל התורן, כדור לוהט, עלה ממעמקי הים, התווה חצי עיגול. האונייה הזדעזעה ונשמעו קולות נפץ חזקים מהעבר השני של הסיפון - פגז נפל לים במרחק 15 מטרים. שקט. הפגז השני נפל ממש בסמוך ואילו השלישי פגע באונייה. אש מכונות-יריה ניתכת על האונייה. אור מסנוור הציף את כל האיזור,  שוב התפוצצויות. חתיכות עץ נקרעו מהאונייה ועפו כלפי מעלה, נזדקרו חלקי אונייה עולים באש.

ליל שבת אור ליום ט"ז במנחם אב תש"ד.

"אנשים התרוצצו מבוהלים  נדחפו להגיע לסיפון, רמסו זה את זה, הופלו על-ידי החזקים וצעקות וצריחות ניסרו בחלל". העידה  אחת מניצולי 'מפקורה'

הקברניט עם ארבעה מלחים השתלטו על סירת ההצלה היחידה, וירדו לים חגורי חגורות הצלה.

מטר פגזים - האונייה כולה אחוזה להבות. חנה קפצה לים, החבר קפץ אחריה עם עוד רבים אחרים. כל זה התרחש תוך דקות מעטות.

"ה'מפקורה' התפוררה בבת אחת" כתב אהרון האטסאני.

מהאונייה הבוערת נישא ריח  בשר חרוך.

שריקות הכדורים הנורים אליהם ממרחק לא גדול התערבבו בצעקות הכאב וה"הצילו" בבליל של שפות. "היל-פה!" "איו-טור!" "שגיטשג!" "קורטארין!" היו אלה קריאות של בני אדם בשפות שונות, גרמנית, רומנית, הונגרית ותורכית.

צעקות, פקודות. זיקוקין מאירים את האוויר, הגוש השחור שצף ממול - יורה על השוחים "הצוללת לא צללה אלא ירקה אש לעבר השוחים, מקביל לקו הים: חנה שם.

האנייה טבעה תוך שלושים דקות, כולל החבל בו נאחזו אנשים.

רעש הגלים התערב בזעקות. אנשים נאבקו נואשות בגלים.  חנה  הצליחה להיאחז בקרש משברי האונייה. בקרבתה ילד על קרש, שגבר פצוע דחף בקושי דם ניגר מפניו "הייתה לו סכין". וגם וורה ובעלה לידם הם ממשיכים לשחות זה ליד זה . מסביב צפות גוויות.

"גם לאחר שהאש פרצה ב'מפקורה' האיר אותה  התוקף באור מסנוור, ומכונת-ירייה פלטה אש. אלומות האור של התוקפת עזרו ליורים לכוון אל מטרתם". סיפרה וורה בעדותה.

במרחק של 600 מטר עמדה 'בלבול ' ללא תנועה .

לאחר שנראתה אש מ'מפקורה' ונשמעו התפוצצויות, הדמים קברניט ה'בלבול' את מנועי האונייה מחשש שתותקף. האונייה עמדה שעתיים במקום. יש אומרים שקיבל הוראה באיתות מהתוקפים.

שמואל  קוטאש היה הראשון שקפץ לים.

"אחד הנועזים קפץ לים בניסיון להציל אישה הרה, שחתרה בכל כוחותיה להגיע לאנייה העומדת בהגיעו קרוב אליה הפריד ביניהם נחשול אדיר, האישה אבדה משדה ראייתו והבחור חזר לאנייה". העיד יצחק חום  מנוסעי 'בלבול'.

"היתה זאת ה'בלבול'. התחלנו להשמיע קריאות לעזרה אך, האונייה המשיכה בדרכה מבלי לעצור. אפסו כל התקוות. הגבר הפצוע שברשותו היה הסכין, התאבד לנגד עינינו. בעלי ואני המשכנו לשחות בעקבות האונייה בתקווה להשיגה" סיפרה וורה.

כל זה התרחש תוך דקות מעטות. ה'בלבול' המשיכה בדרכה כאילו לא קרה דבר

משראה קברניט ה'בלבול' כי כלי-השיט התוקף נעלם, הוריד את סירת ההצלה היחידה, שהייתה באנייה, יש אומרים שכבר הייתה בים להימלט ורק בהוראת הקברניט יצאו המלחים לחפש ניצולים. יש אומרים שאחד החלוצים בשם קוטאש הוא זה שכפה על רב החובל של ה'בלבול' לעצור את האונייה  וקפץ לים להציל;  יש אומרים כי, אגרופים מורמים של צעירי הפליטים שהונפו מול  הקברניט התורכי ומלחיו  הם שגרמו למפנה.

 "הקברניט שלף סכין  בידי הנווט היה אקדח" סיפר צבי הרצקה.

ה'בלבול' נעצרה שוב. הבעל התחנן, תבע שיצילו את אשתו. התורכים אינם מבינים אותו.

.הגבר בכה, קילל, התערב הקברניט של 'מפקורה',

קוטאש בים.

"ראינו אותו שוחה אל האשה, אך נחשול גדול הפריד ביניהם, טילטלם עד למרחוק וקצרה ידו לשוב" כתב מכס פישר.

העלו מבין הגלים את האשה, את בעלה ואת קוטאש שקפץ לעזור.

מספרים כי בסירת ההצלה היה הוא זה שהרים את וורה בעדינות לתוך הסירה, "היא בחודש התשיעי להריונה!"

החלוץ פגוע בעין אחת ובירכו הימנית, מכדורי מכונת-ירייה, שהיה איתם על אותו קרש. נעלם  - לא אצר כוח;  אמרו כי יצחק קראו לו, מפליטי בנדין "הייתה לו אשה וילד בן ארבע".

  

"אבי שידע לשחות היטב משה מן המים מספר ניצולים''   עדכנה אותנו  ציפי, שאביה  זיגמונט [זליג] בירגר עלה לארץ עם אחותו דבורה [דורה]  באוניה 'בלבול'.

לאחר כשעתיים חזרו. כשמעלים אותם על הספינה, כבר טירטר המנוע, לזוז. לברוח מהמקום הזה.

"ובזה תמה פרשת ההצלה". כתב צבי הרצקה. ב'ספר במעפילים'.

 חמישה אנשים שנאבקו ארבע שעות בגלים  ניצלו -  שלושה פצועים יוסף אקסלרוד, בן 33 ויוסף באנק, בן 38 - שניהם מפולין;  סובלים מכוויות; הילדה וורמברנד, בת 23 מרומניה [לימים עמליה לדרר] שנתחים נתלשו מבשרה  הם הוצלו ראשונים  "שלושתם על קורה אתת" , ועוד שניים מעולפים מאפיסת כוחות הזוג וורוניקה וולאדיסלאב פילפ מהונגריה -  היא וורה ובעלה שמחה.

גם רב-החובל של 'מפקורה' ושניים מתוך עשרת מלחי האוניה הגיעו ל'בלבול'.

כל האחרים טבעו. גם חנה.

'מפקורה' טובעה כ- 25 מייל  צפונית מזרחית לאיגניאדה על-ידי צוללת.

קבר-אחים גדול לשלוש מאות וחמישה-עשר ואולי יותר, יהודים - צעירים וזקנים, בהם פליטים ויתומי טרנסניסטריה . גם חנה קוברט.

ה'בלבול' המשיכה בדרכה לכיוון הבוספורוס אך, נאלצה מחמת תנאי מזג האוויר, לעשות את דרכה בנתיבים בלתי-חזויים מראש. היא נקלעה לסערה. הנוסעים השליכו לים כל חפץ כבד, האונייה עלתה על שירטון. נמל קטן, כקילומטר אחד מבולגריה.

 פינו קודם את הילדים, הנשים, הזקנים, וכמובן את ניצולי 'מפקורה'.

המשטרה התורכית  הגיעה  ולא נתנה לניצולים לעלות לייבשה עד שהגיע  היתר לכך מאיסטנבול.

 נדדו כארבעה ימים - בעזרת תכשיטים שיכנעו את האיכרים לסייע, וניצולי ה'מפקורה', הילדים והזקנים התשושים הובלו בעגלות שוורים. הבריאים והצעירים המשיכו במסעם ברגל.  

"רק ביום התשיעי הגענו אל כביש, במקום שחיכו לנו מכוניות והובילונו אל תחנת הרכבת התורכית".

כתב מכס פישר  ב. 'ספר המעפילים [ ערך משה בסוק ירושלים תש"ז הוצאת הספרים של ההסתדרות הציונית].

בעזרת נציגי 'הצלב-האדום' שהוזעקו הגיעו ברכבת במשא לאיסטנבול.

שם כבר הייתה 'מורינה', היא הגיעה לאיסטנבול ביום בו הוטבעה 'מפקורה'  - ב - 5 באוגוסט בצהריים.

נוסעי 'מורינה' ו'בלבול' יצאו ברכבת לארץ-ישראל.

"ב- 20 לאוגוסט  1944 הגענו, ברכבת דרך לבנון, לחיפה ומשם לקרנטין בעתלית". כעבור ימים מספר יצאו המעפילים מהמחנה.

בעקבות האסון נשלח לאיסטנבול מטעם ועד ההצלה, הוועד הלאומי והסוכנות היהודית ד"ר מרדכי אליאש עו"ד פרטי של הועד-הלאומי ושל ההסתדרות  כדי לעמוד על המצב ולבדוק אם יש להמשיך בהעפלה או לא. הוחלט שממשיכים. האלטרנטיבות נראו גרועות יותר.

התעלומה

ב7- באוגוסט 1944 בשעה 10.22 הודיע רדיו סופיה,  כי האונייה התורכית 'מפקורה' שהובילה פליטים יהודים, טובעה.

 באותו יום בשעה 23.15 הודיעה חטיבת המבצעים הדרומית של הצי הגרמני כי האנייה 'מפקורה' טבעה, וכי "יש להניח שתורכיה תאשים אותנו בטירפוד האונייה".

רדיו איסטנבול: "צוללות גרמניות טיבעו אוניית מעפילים יהודים, ששטה במימי הים השחור בחסות הצלב האדום . מספר הניספים 320. רק שמונה אנשים ניצלו. שלושה תורכים מצוות האונייה וחמישה יהודים..." .

שירותי השידור של ארצות-הברית ובריטניה הודיעו כי צוללת גרמנית הטביעה את 'מפקורה'. משרד-החוץ הגרמני הכחיש את הידיעה.

משנודע דבר טביעת האנייה הקימה הסוכנות היהודית ועדת חקירה חבריה: חיים ברלס, משפטן ואיש הסוכנות היהודית  שאול מאירוב [אביגור] מפקד המוסד לעליה ב' וראובן רזניק נציג הג'וינט במזרח הקרוב. ב- 16 באוגוסט הם מסרו להנהלת הסוכנות דו"ח, המסתמך בין היתר על מומחה בריטי שחקר את קברניט 'מפקורה'.

קפטן 'מפקורה' כתב בדו"ח על "התקפה מצוללת לא ידועה שהתרחשה בין   Fintapoli ו ".Jugeneada-

ימים אחדים אחרי שהניצולים הגיעו לחיפה נפגש איתם נציג ימק"א בירושלים, ג'יראלד פראנק, וגבה מהם עדות על טביעת 'מפקורה', במגמה להגיע למסקנה כל שהיא על זהות כלי-השיט שהטביע אותה.

ניצולת 'מפקורה' הילדה וורמברנד סיפרה, כי ניסתה להתקרב אל האנייה התוקפת בתקווה שיצילוה, אך לאור הלהבות של 'מפקורה' ראתה כי הצוות היה במדים גרמניים ושמעה קול ברור: "היהודים שוחים לפלשתינה. . . " ומיהרה להתרחק משם.

היא סיפרה. כי מצד האונייה הגרמנית התקרבה להקת כלבים בנביחות, וכששלחה ידה לחבל ההצלה של 'בלבול' כלב-הדם נעץ את שיניו החדות בקרסולה, והתעלפה.

איש מבין הניצולים לא יכול היה למסור עדות מדויקת על זהות כלי-השיט שתקף אותם.

עדות שנגבתה מאחד הניצולים  אמרה כי בשתים עשרה וחצי בלילה התקרבה אליהם אוניית מלחמה גרמנית ושאלה למטרתה של אונייה תורכית  המניפה דגל 'הצלב האדום'; רב-החובל השיב כי היא מוליכה יהודים לארץ-ישראל. הגרמנים לא השתהו, ופתחו באש. 'מפקורה'  עלתה בלהבות.

יורגן רוהבר, אשר חקר את טביעת 'סטרומה' -  אותה ספינת מעפילים שהפליגה מרומניה בשלהי 1941, כשעל סיפונה 769 עולים. זו שנוסעיה לא הורשו לרדת בארץ-ישראל או בתורכיה והיא טובעה על כל נוסעיה, להוציא אחד, ביום 24.2.1942 בים-השחור, לא הרחק מאיסטנבול, לאחר שפגע בה מטורפדו ששוגר מצוללת סובייטית -   הגיע למסקנה כי לא ייתכן שצוללת גרמנית גרמה לאסון, וקבע כי צוללת רוסית היא שהטביעה את 'מפקורה' .

 הבריטים בהסתמכם על מקורות רומנים טענו, שהביון הגרמני העביר למפקדת הצי ידיעה סודית כי עליהם להטביע את 'מפקורה' בה חמישה קצינים פולנים, מצוידים בתעודות מזויפות ועתידים להצטרף לצבא בנות-הברית. כולל שמותיהם, תפקידם ודרגתם.

פרופ' זאב [וניה]  הדרי [פומרנץ לשעבר] -  מי שהיה עוזרו של ראש המוסד לעליה ב' שאול מאירוב [אביגור] איש קבוצת כנרת, מבכירי המדענים בקריה למחקר גרעיני - נגב וראשוניה, האיש שהגה ויזם את הקמת אוניברסיטת בן-גוריון  בבאר-שבע, אותו היה לי הכבוד להכיר אישית אמר לי חד-משמעית "את 'מפקורה' הטביעו הרוסים!".

"עכשיו, אחרי ה'פרסטרויקה', 50 שנה לאחר האסון, הייתי במשרדי האדמיראליות ברוסיה - סיפר לי וניה  - ובעצמי מצאתי וראיתי את הדוחו"ת, אפילו צילמתי אותם, הם צריכים להיות איפה-שהוא באחד הארגזים בבית שלי".

המסמכים של האדמירליות הסובייטית מאששים את מה, שחשדו עד כה. 'מפקורה' אכן טובעה, על יד הצוללת הסובייטית - .ZC 215

שמו של מפקד הצוללת היה א' י' סטריזאק. בדו"ח שכתב  ציין כי על 'מפקורה' היו נוסעים חמושים".

 

 מישהו שאל: ממי פחדו יותר הקצינים הפולנים שעלו על ה'מפקורה' - מהגרמנים הנסוגים או מהרוסים המתקרבים? האם לרוסים לא הייתה סיבה לא פחותה מאשר לגרמנים לחסל את הקצינים הפולנים כמו שעשו ביער קאטין?

סוף דבר

לאחר שאספה את ניצולי 'מפקורה' המשיכה 'בלבול' בדרכה לכיוון הבוספורוס. במצוקתו פנה הקברניט אל החוף הקרוב והגיע לאיגניאדה, כ- 150 קילומטרים צפונית מאיסטנבול.

את האשה ההרה, הוליכה. המשטרה אל הכפר  הסמוך.

מנחם בדר, מקיבוץ מזרע גזבר ומזכיר ועד- ההצלה באיסטנבול, איש המוסד לעלייה ב' עזר להביא את החולים ואת ניצולי 'מפקורה' לבית-החולים, ודאג לאכסונם של שאר העולים עד צאתם ברכבת לארץ.

וורוניקה היא וורה - ילדה בבית-החולים "באלאט חסטחניזי" באיסטנבול בן, סנדקו היה אהוד אבריאל איש קיבוץ נאות מרדכי- הגיעה לארץ והצטרפה לבעלה .

יש אומרים כי התינוק החמוד נקרא שמו בישראל 'בלבול' - -

פעיל הקהילה הציונית בבוקארשט אברהם לייבה זיסו נלקח למחנה הריכוז הרומני שליד טרגו ז'יו. בנו, סגן-משנה תאודור זיסו, איש שריון נפל במדבר המערבי כמתנדב ביחידת קומנדו בריטית .נקבר בבית  העלמין הצבאי באלכסנדריה HADRA;  חלקה 4 שורה C קבר  13.

שמואל קוטאש התגייס מייד לצבא הבריטי ואיבד עצמו לדעת ב - 12.11.1944 נקבר בבית הצבאי הבריטי ברמלה.

ב23- באוגוסט 1944 פרצה הפיכה ברומניה. השלטון החדש קיבל את תנאי הכניעה של ברית-המועצות והכריז מלחמה על מדינות-הציר.

בשנת 1951 עלו הוריה של חנה -  פסיה קוברט  ובעלה צבי ארצה והתיישבו בקיבוץ מעלה-החמישה אצל אורי בנם, אליס אשתו והנכדים. הבת גיזלה והבן סמי עלו לאחר מכן.

פסיה נפטרה בגיל 101, ולה בני-נינים.

"אמא קוברט נקברה במעלה החמישה, ליד קברי בעלה, בנה וכלתה". אמר פיליפ [פלטיאל] סגל מעמותת יוצאי 'גורדוניה-מכבי הצעיר' - רומניה.

"לנכדה של אמא קוברט ניתן שם;  נוצי קראו לה"  אמר דוד פיביש ממעלה החמישה.

האונייה הפליגה בערב שבת נחמו, פרשת ואתחנן, והאסון קרה סמוך להפלגתה בליל שבת אור ליום ט"ז במנחם אב תש"ד (4.8.1944).

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי, יוסף גרינבוים וצמרת אביבי. בסיועה של לוציה הוכברג ארכיון מעלה החמישה.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

 צמרת-רבקה אביבי - ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים