יום שני, 15 ביולי 2013



יעקב צונגר - תעלומת רצח
13.3.1937 – תל נוף







בית-העלמין בנחלת-יצחק
טכסט:
יעקב בן צבי צונגר


נלבע
כז אדר תרצ'ז
בן 52 שנה

ת'נ'צ'ב'ה'









הרצח בתל-נוף
ב 1937  ב 10 במרץ נעלם המהנדס יעקב צונגר Zwanger] ] מביתו בשכונת מונטיפיורי ליד תל אביב, סמוך לשרונה.
כעבור 18 ימים נתגלתה גופתו קבורה בדרום, בחולות תל נוף.
בהריגתו הואשם סוחר הקרקעות ראובן שיינצויט [Scheinzvit]. הוא הועמד לדין בפני בית הדין לפשעים חמורים בירושלים כשעליו הגן נסיב אבקריוס ביי נוצרי ירושלמי מבכירי עורכי הדין בארץ ישראל. ראובן שיינצויט נדון ל-  15 שנות מאסר.
יש אומרים: פרשת ריגול, יש אומרים: סכסוך כספי, ויש אומרים: גם וגם – כפל זהות.


עבר
משפחת צונגר בעברה הרחוק היא משפחה גרמנית-קתולית מאזור 'היער-השחור' [שווארצוואלד']. משפחת נפחים; [פירוש השם צונגר הוא מלקחיים, מלקחי-נפחים], וכרב בעלי המלאכה בתקופה ההיא  נדדו, גם לאורך הדנובה והגיעו לגבולות רוסיה.
בתקופה ההיא [במאה ה-  18] זרים לא הורשו להיכנס לרוסיה הצארית והנה עלתה לשלטון יקתרינה הגדולה, שהתירה כניסת יהודים לרוסיה. בפני משפחת צונגר  הקתולית עמדה הברירה להיות פראבוסלאבים או יהודים הם העדיפו להיות יהודים - התגיירו, ונכנסו לרוסיה.
יהודים גאים ומשונים: לא הבינו הרבה ביהדות; התלבשו כאיכרים וכך גם אורח חייהם, אבל שמרו מכל משמר להתחתן רק עם יהודים.
הגיעו לדרום רוסיה, יש אומרים כי שם התערבו בקרימצ'אקים  - יהודים שמוצאם מהכוזרים, "מספרים על הסבתא שעוד במלחמת העולם הראשונה, כשהיו נודדים בדרכים, הייתה נוהגת בעגלת השוורים כשעל צווארה תלוי צלב" סיפרה לנו ד"ר לאה צונגר בתם של נחמה ויעקב צונגר בביתה שבאשקלון.
נדדו בסביבות הים השחור עד לקווקאז. גידלו סוסים וכבשים אבל בעיקרון נשארו יהודים, בעלי מלאכה; לימים היו למהנדסים. חלק גר ליד אודיסה וחלק בהרי הקווקאז.


יעקב נולד בחרקוב, צפון-מזרח אוקראינה  בשנת 1883, למהנדס צבי צונגר. למד הנדסה בעירו, והיה למהנדס רכבות ובנייה אזרחית. בשנת 1905 פרץ מרד הציבור העירוני נגד הצאר ניקולאי השני מבית רומאנוב. שביתה כללית הוכרזה בנמל אודיסה, הועלו באש מחסני הנפט שם, מלחי אוניית המערכה 'פוטיומקין' ירו שני פגזים אל מפקדת צבא הצאר בעיר, לא פגעו והסתלקו לנמל קונסטנצה שברומניה לאחר שטבחו בקציניהם.
יעקב צונגר שהיה מעורב במרד - סוציאליסט, איש אמיץ לב וגלוי לב - נתפס על-ידי חיילי הצאר ונשלח לאירקוטסק שבסיביר. משם ברח בזכות היותו ספורטאי ושחיין מעולה - חצה בצלילה-שחייה את נהר האנגרה יש אומרים שהיה זה היניסיי. ולאחר שהתרחק מהמקום, התכרבל בתא-מטען שבתחתית קרון רכבת ואיבד את הכרתו. שם מצא אותו, לבוש בגדי אסיר, זקן אחד שעבד במסילת-הברזל; ולקח אותו לביתו. חצי שנה שהה שם ואז עם מעט חפציו נדד לנמל המים החמים - פורט-ארתור, עלה על אונייה ודרך אוסטריה הגיע לארגנטינה. בארגנטינה הועסק על ידי השלטונות במדידות ה'צ'אקו'  – היער הגדול – יערות הגשם הטרופיים  בצפון ארגנטינה  בגבול בוליביה פאראגוואי. אחר-כך עסק בענייני רכבות - תכנון ובנייה של מסילות וגם בבניין נמל.


ברוסיה פרצה מהפכת 1917, משפחת הצאר לבית רומאנוב נרצחה. הקווקאז רצו מדינה עצמאית וקראו ליעקב צונגר לשוב, הוא בא והתמנה סגן מיניסטר הנמלים בים-השחור בממשלת הסוציאל-דמוקרטים בגרוזיה.
 יש אומרים כי שם גם נשא אישה ונולדו לו שתי בנות.
לא עבר זמן רב וצבאם 'הלבן' של מויסייב ודניקין – לפני שה'צבא האדום' כבש והשתלט על הקווקאז בשנת 1921 וכונן בטיביליסי ממשלה קומוניסטית - דנו את יעקב צונגר למוות; זה הצליח לברוח לאיסטנבול כדי לשוב לארגנטינה. באיסטנבול פגש קבוצת יהודים המדברים, כמוהו רוסית, עולים מבוכרה בדרכם לפלשתינה, אחד מהם בשם קליבנוב [יש אומרים כי היה זה ראובן קליבנוב האבא של שולמית קליבנוב] אמר לו: "למה אתה רוצה לחזור לארגנטינה? תנסה פלשתינה". וכך הגיע יעקב צונגר לארץ, לבדו.


האיש
יעקב צונגר חיפש עבודה ועבד כשנה בחברה, אשר קיבלה מהממשלה הבריטית לבנות את קטע מסילת הברזל מלוד לסרפנד, שם פגש קבוצת חלוצים שבראשה עמד שפרינצק, קבוצה בה נמצאת גם החלוצה נחמה מלוצק בת מרים וחיים דף צעירה בת 18, אחת מתוך שש בנות "גמרה את התיכון והסתלקה מהבית. אם אני הייתי עושה את זה לה הייתה הורגת אותי, כשהלכתי לפלמ"ח היא דאגה שאעשה את כל בחינות הבגרות" אמרה לנו בתה לאה.
יעקב ונחמה נישאו בארץ באוגוסט 1921. כשעבד כשכיר בחרת הרכבות הארץ-ישראלית [Palestine Railways] בתפקיד בכיר. גרו בירושלים.
בעין-חרוד תיכנן את ייבוש ביצות עמק יזרעאל, ובנהלל התקין ופיקח על מערכת הניקוז שם "הם עצלנים לא עושים מה שאומרים להם, ככה אי-אפשר להיות אחראי " אמר  ועזב.
בירושלים נולדה בתם הראשונה – ויקטוריה. [1922] הם עברו לחיפה, למושבה הגרמנית. שם נולדה לאה [1923] רצה לקרוא לה יליזבטה ["מה הוא ידע על יהדות?" אמרה לנו לאה] אמרו לו שבארץ זה לא שם יפה, צריך שם עברי. שאל: אז איך לקרוא לה? אמרו: לאה זה דומה. וכך קרא לה. הוא בכלל רצה שזה יהיה בן ולימד את לאה לרכב על סוסים, לירות ולצוד ועוד.


יעקב בנה את הבתים הראשונים בשכונת נווה-שאנן של חיפה. עבד עבור 'סולל בונה' חברת חשמל ופיק"א  ממנה שכר מחצבה בכרמל.
בשנת 1929, בארץ משבר כלכלי, מאורעות דמים פרצו - המשפחה עברה לתל-אביב. שם נולדה הבת השלישית – רותי [1926]. גם בתל-אביב אין עבודה והם נסעו, יש אומרים בשל מצב בריאותו [?], למשפחה בצרפת. לבן דודו מישה "ברונפונברנר" אמרה רותי.
אחרי המלחמה והמהפכה הבולשביקית הצליחה אמו להוציא כמעט את כול המשפחה מרוסיה – נשארו שם אביו ואחיו הצעיר שהיה אז חולה באבעבועות ולא היה יכול לצאת.


יעקב קיבל עבודה ברכבות של ספרד. אשתו והבנות גרו בפאריס שם נולדה הבת הרביעית  - נעמי [1932].


דמויות בעלילה
בפאריס בשנת 1931  עשה יעקב צונגר היכרות עם ראובן שינצויט ששב מאורוגוואי בדרכו ארצה - הכיר ביניהם ידידו, אברהם אלברט נוימרק, בוגר לגיון הזרים, הבעלים של מלון 'סן-רמו' בירושלים, רחוב הנביאים; הוא ואברהם בעל המלון הכירו, כאשר צונגר ניסה להסביר דבר מה לפקיד הקבלה במלון וזה לא הבין, יעקב החל לקלל ברוסית. אז עבר בעל המלון נעצר ואמר: "הנה ישנו אחד שמקלל יותר טוב ממני" וכך היו לידידים.


ראובן שינצויט יליד פתח-תקווה  [1900] בנם של  החקלאים חנה- ביילה ור' ישעיהו, אשר נפטר בשנת  1923, אח צעיר ליעקב ורבקה, שולמית ומיכל נולדו אחריו.
ראובן שינצויט ששהה בפאריס כארבעה חודשים  נהג לבקר בבית צונגר. שם נולד בנו יחידו שלמה-ישעיה. גם פולקס שם, בפאריס.


פולקס פייבל [Polkes Feivel] נולד בשנת 1900 סוקאל [SOKAL] שבפולין;  סיים את לימודיו, כולל תעודת בגרות, בגימנסיה היהודית בלמברג [היא לבוב]  בשנת 1920 עלה לארץ-ישראל והיה לחבר 'ההגנה'.
נשא לאישה את ליזה לבית משברג ונולדו להם 3 בנות.
עבד בניהול חשבונות ב"סיני מיליטרי ריילווייס" [רכבת סיני הצבאית שהשתייכה למיניסטריון התעופה הבריטי] וכשזו אוזרחה, הועבר ל"פלשתיין ריילוויס" P.R. [רכבות ארץ-ישראל] כממונה על התובלה אך פוטר אומרים - מסיבות פוליטיות עקב הלשנה: אמרו שהיו אלה קשריו עם יעקב פת איש 'ההגנה'- מפקד מחוז ירושלים.
באמצעות מי שהוצג בפניו כמהנדס חיפאי יליד זיכרון-יעקב יוסף מילר  עבר לעבוד כמנהל משרדי 'החברה לבנייה מודרנית בע"מ' בחיפה אצל ד"ר פראנץ רייכרט. כשנתיים וחצי עבד במשרה זו עד שהחברה התפרקה. אז עבר לעסקים פרטיים.
בתחילת 1934 שב ד"ר רייכרט לישראל, עתה כמנהל המשרד הארצישראלי של סוכנות הידיעות הגרמנית [דנ"בDeutsches NachrichtenBüro - ]. ולמעשה מרכז המודיעין של המפלגה הנאצית בארץ, והקשר ביניהם חודש - פולקס קיבל 'דמי-חדשות' מרייכרט.
"תפקידו [של פולקס]  היה – כך רשם הנאצי האגן - הנהגת כל המנגנון להגנה עצמית של היהודים הארצישראליים".
"האיש מוכשר, חלקלק עם נטיות אונטוריסטיות, רודף בצע ואולי גם אפל, דו-פרצופי ושקרן" כתב עליו שאול אביגור [מאירוב]  חבר קבוצת כינרת, מבכירי 'ההגנה' וממקימי הש"י ו'המוסד'.


יש אומרים כי כשחזר צונגר מספרד היה  בפאריס למחוסר עבודה. משפחת אשתו מאמריקה  תמכה בהם, הוריה שם ושלוש אחיותיה. אמרו כי גם 'נדיבים' אלמונים תמכו.
לנחמה, שביקשה, נתן שינצויט 500 פרנק. "היה מת מרעב לולא תמכתי בו" סיפר שינצויט; סיפר גם כי היה מביא צורכי אוכל למשפחה ואוכל עימם יחד "כדי שלא יתביישו".
לימים סיפר פולקס כי בהיותם בפאריס הציע לו צונגר סכום של עד 300 לא"י בשביל לשלם את השטרות של שינצויט.


סיפרו כי  בפאריס  עסק שינצויט בהברחת נשק לשני הצדדים בזמן מלחמת צ'אקו בין בוליביה,  שמצאה שם נפט, לפרגוואי השכנה, שרצתה נתח – מלחמת גבולות.
כשנסע שינצויט לבריסל שבבלגיה באו הצונגרים לרכבת ללוותו,  שהה שם כשנה ו- 9 חודשים. עבד אצל הפירמה 'דונגסהאם'- חשמל ורדיו והחל ללמוד משפטים.


צונגר, שרצה לנסוע לארץ-ישראל, אך חסר את האמצעים הדרושים לכך, ביקש משינצויט לפנות בעניין זה לידידיו.
אך דוקא שינצויט  הוא שהקדים וחזר לארץ-ישראל בראשון  באפריל 1933  בפאריס הזוג צונגר לווהו לתחנת הרכבת.
בארץ - פנה שינצויט, לדבריו,  לידידיו של צונגר שיממנו את עליית המשפחה, אבל הם התייחסו אליו באדישות, ומהעניין לא יצא מאומה. השניים שינצויט וצונגר המשיכו להתכתב - בספרדית.


בגרמניה עלתה לשלטון המפלגה הנאצית, על מלון 'פאסט' בירושלים הונף דגל 'צלב-הקרס'.


בקיץ  1933 שב יעקב צונגר עם אשתו וארבעת בנותיהם לארץ, "עם בואם ארצה - סיפר שינצויט - נתתי לצונגר  עבודה".
משפחת צונגר גרו בשכונת מונטיפיורי – שכונת מגורים עצמאית [רק בשנת   1943 צורפה השכונה לעיר תל אביב], שהוקמה על ידי יהודים לא אמידים על פרדסו של סר משה מונטיפיורי; שכונה ירוקה עם בתי 'באוהאוס' שקראו לה בשם 'גנניה'. מגדל המים שגובהו 15 מטרים  עם קיבולת של 110 מטר מעוקבים, אשר הקורות בחלקו התחתון יצרו 'מגן דוד' - היה פרי תכנונו של יעקב צונגר;  בנה אותו הקבלן יצחק קשטן - שניהם תושבי המקום.  הבנות למדו בבית ספר 'תלפיות' שבתל-אביב.
בשנת 1933   עם עליית אדולף היטלר  ימ"ש לשלטון בגרמניה, החל חיים  [ויקטור]  אַרלוֹזוֹרוֹב בעל תואר ד"ר לכלכלה של אוניברסיטת ברלין, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, אשר נרצח על שפת ימה של תל אביב ביוני 1933, לעסוק בהעלאת יהודי גרמניה על ידי ארגון 'העברה', שנועד להציל את רכוש יהודי גרמניה ולהביאו לארץ ישראל, בעיקר כספים. מפגש אינטרסים בין השלטון הנאצי והמוסדות הציונים . הוא יצא לברלין כדי לבדוק אפשרות למשא ומתן עם הממשלה הגרמנית בעניין העלאת יהודי גרמניה ורכושם בצורת סחורות יצוא גרמניות.
אמרו ש'חברתו' לשעבר היא מגדה שהייתה לימים הגברת גבלס.
אומרים שהיו מעורבים בכך גם גרמנים ממושבת הטמפלרים שרונה שליד שכונת מוטיפיורי, תל –אביב; יש אומרים שגם ראובן שינצויט שעבד עם הגרמנים, אותם הכיר במושבתם שרונה הסמוכה, עוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה - היה שם כמתווך.
"תיווך בכל מיני דברים"  - אמרו שהוא מאנשי באזיל סאחרוב רועה זונות יווני מאיסטנבול, שצמח ועלה להיות סוחר נשק עתיר הון, מנהל ויושב-ראש חברת 'ויקרס' לציוד ואספקה צבאית – כלומר כלי לחימה ותחמושת וקיבל את התואר– סר. מבית המלוכה הבריטי.
סיפרו כי שינצויט הוא זה שסיפק זונות מארץ הקודש ל'מוסדות' הארגון 'צבי מגדל' בדרום אמריקה - רוב הנערות עבדו בכפיה, מיעוטן רצו בכך. שיחד שוטרים, אנשי ממשל, שופטים ועיתונאים, פקידי עירייה ופוליטיקאים, היה מעשה של יום, יום.


בסתיו 1935 שררה מתיחות רבה בין הישוב היהודי ובין הערבים בארץ ישראל. מן המסגדים והשווקים קראו ל'ג'יהאד' - לשחוט יהודים. 'ההגנה' רכשה נשק באירופה - ישראל גלילי יצא לשוויץ, אליהו גולומב ריכז את ההברחות מתל-אביב, גרשון פליישר מאנשי 'השומר' היה בווינה ודוד שאלתיאל הדובר צרפתית טיפל בעניין באנטוורפן אשר בבלגיה - הוא שילם בכסף מהבנק הממלכתי הגרמני  "כי בגרמניה נצטברו סכומים ניכרים של הקרנות ויש להפעילם". יש אומרים כי היו אלה קרנות בהם טיפל חיים ארלוזורוב.
אחת הדרכים להברחת נשק לארץ הייתה בחביות מלט – שבמחציתן הוטמן ארגז פח מולחם, במשקל ארבעים קילוגרם ובו נשק קל ותחמושת.
והנה באחת הפריקות – במשלוח מבלגיה ל'סולל-בונה' בארץ - נפלה חבית ונשברה. כדורים התפזרו על רציף נמל יפו. ערבי מעובדי הנמל, רץ מיד והודיע למשטרה. בעלי המשאיות העמוסות מיהרו להסתלק מן המקום.  איש לא הובא לדין על הברחת משלוח זה.
אמרו כי גם שינצויט היה מעורב, אמרו שהבריח גם בעבור הערבים, גם פייבל פולקס היה בעסק הזה.




יעקב צונגר אדם חזק, בעל קומה בינונית, זקנקן ומשקפיים. כספורטאי הלך כל יום משכונת מונטיפיורי לחוף הים בתל-אביב, שחה וחזר לביתו. הוא אהב לשיר, לרקוד ולנגן על פסנתר, על בללייקה או גיטרה.
"היה אצלנו בית פתוח, תמיד מלא ידידים וחברים" נזכרה בתו לאה.
עבד בשביל 'חברת האשלג הארץ-ישראלית' בעלת הזיכיון לניצול מקורותיו המינראליים של ים המלח.
"עבד מזוין בנשק ברישיון הממשלה הבריטית, יחד עם פועלים אחדים מזוינים, במרחקים ניכרים מכל ישוב".


כאמור באפריל 1933 חזר ראובן שינצויט לארץ. לאמו חנה-ביילה הייתה גם חלקת אדמה  שהייתה רשומה על שם אחיו יעקב שעקר לאמריקה. ראובן קנה אותה, מכרה והרוויח והרבה. כך החל בעסקי קרקעות והצליח.
פתח משרד, המשיך בקנית קרקעות והיה לאיש אמיד - "הקים חברה פרטית, הכין תצלומים וחוברות פיקטיביות והצליח לשכנע קבוצת יהודים מפולין לקנות ממנו מגרשים בעיר תל-נוף" כתב העיתונאי והתחקירן אלי אשד.


צונגר פתח משרד ברחוב הרצל 3 בתל-אביב. שוב נרקמו קשרים הפעם קשרי מסחר קשרי מסחר בין יעקב צונגר לראובן שינצויט – עסקי קרקעות; צונגר חילק בין השאר למגרשים – "עשה פארצלציה"  לקרקעותיו של שינצויט ליד שרונה, וכשהסתיימה עבודה זו רכשו אדמות מדרום לרחובות - שטח בלתי מיושב של גבעות חול, קוצים ופרדסים מאדמות מראר, השייך לאחים עבדול לטיף ומוחמד חמדן: את הקנייה ביצע צונגר כמובן שלא מכספו  - בפועל הבעלים היה ראובן שינצויט - "תחבולה עסקית" אמר שינצויט שחשש ממתחרים  כמו מוגרבי ומרגלית.
כך נהג שינצויט עם קרקעות איברהים אל-חמיס וקרקעות עלי מחמוד אותם רכש עבורו בתל נוף גיסו, בעלה של אחותו מיכל - בן ציון פישצנר תושב פתח-תקווה וממגיניה במאורעות 1921.
את מגדל מים  בתל –נוף – תחתיתו חדר-מכונות עם דלת וחלונות ובראשו בריכה עגולה בקיבול של 300 מטר מעוקב מים, אותה הקימו המהנדס סמילנסקי עם ויקטור לבונטין כשאת הבאר עשו קבלני זלמנוב ושות'.
למקום קרא 'תל-נוף' אומרים שבהשראת תל-אביב שהחלה יוצאת מהמשבר הכלכלי ולשגשג בעקבות גלי העלייה הרביעית [פולנים עירוניים ברובם] והחמישית [בעקבות עליית הנאצים לשלטון].


"בשוב צונגר לארץ-ישראל. מצבו הכספי היה רע מאוד, כי ביקש ממני את ההוצאות הראשונות" סיפר שינצויט.
 בתחילת שנת 1934 עבר יעקב צונגר למשרדו של שינצויט, באלנבי 119 בתל אביב ושילם שכר דירה "ללא זכות להשתמש בפקידיו של שינצויט, ולא היה לו קשר עם עסקיו", כך עד 1935 - אז נפרדו; לדברי שינצויט הסיבה הייתה כי צונגר שעשה עבורו עבודות פארצלציה לא היה מודד מוסמך - המהנדס פלמן היה מאשר בחתימתו את המדידות "ומפני שמצאתי שאני משלם לו יותר מדי".
בבת אחת שוב הורע המצב החומרי של צונגר  הוא הוצא מן המשרד על שלא שילם שכר דירה ורהיטי משרדו עוקלו.
בינואר 1935 נסעה נחמה לאמריקה, כעבור חודש חזרה. היא ביקשה משינצויט הלוואה של 100 לא"י. אמרה לו שבעלה ישיב לו זאת בעבודה,
שינצויט נתן לה מחצית הסכום.


יעקב צונגר היה חבר ההסתדרות העובדים - אגודת המהנדסים והטכנאים. חבר ועד השכונה, מנהל המחלקה הטכנית שלה וכחבר 'ההגנה' מונה כאחראי על הגנתה בפני פורעים ערבים, ללא שכר, כמובן. "לילותיו היו קודש להגנת השכונה ועינו החודרת הקיפה את כל הסביבה ואת כל הנעשה סביבה. לא השאיר כל רחש, כל אות-אור משום צד, שלא שם אליהם לב". כתב עיתון 'דבר' "וד"ל" אמרו יודעי ח"ן.
יש אומרים כי היה  חבר המסדר החשאי דמוי 'הבונים החופשיים' - "'האחים הנאמנים' ביחד עם הסופר והמחנך יוסף זונדל וסרמן  והמשורר יעקב רימון תושבי השכונה"  כתב אלי אשד. יש אומרים, כי היה חבר התאחדות 'בני ציון' לשכת 'משה' בשכונה בראשותו של  יצחק יחזקאל פרלקוורט.
"צונגר היה בעל תפקיד בכיר בארגון 'ההגנה' בתל אביב וקשור לשירות המודיעין הש"י" -  כתב לימים הסופר אהרון אמיר.


כבעל ניסיון בנמלים עסק צונגר בשאלת נמל בתל-אביב; תוכניות להקים נמל המתחרה  לנמל יפו השכנה החלו כבר עם הקמתה של תל-אביב. בשל  'המרד הערבי' באפריל 1936  והשביתה שהכריזו הערבים בנמל יפו, הוחלט להקים נמל קבע לעיר העברית, ומהר.
יעקב צונגר חיבר תוכנית לנמל, שניתנה ליישום גם לא בבת-אחת ופירסמה בעיתון 'דבר'. "אבא קיבל פרס על הצעתו לבניית נמל תל-אביב. לא בנו לפי תוכניתו אם כי לקחו ממנה מספר אלמנטים" סיפרה לאה. הנמל הוקם על פי תוכניתו של מהנדס העיר יעקב שיפמן "מזח העץ, שהקמתו נחגגה בפאר רב, התמוטט למחרת היום, אולם מזח מתכת חדש נבנה לאחר חודש", ועם ישראל חגג – שר ורקד.


בשנים האחרונות עבד צונגר והתפרנס כמהנדס בניין; בנה ברמת-גן את ביתו של אחד מהאחים קאצ'קו, אך לא הרוויח יפה, בייחוד בתקופה האחרונה, עם השפל בענף הבנייה". חברים לא חסרו, עם חלקם עבד, מעט אבל עבד.


יוני 1936 במשרדו של שינצויט הופיע יהודי דובר גרמנית ואנגלית בשם יוסף מילר-שטורמהיים. בטרם יסע לווינה – לדבריו – ידידיו יעצו לו  להיות שם סוכנו של שינצויט לענייני קרקעות  - והתעניין בהשקעות הפיננסיות של יהודי גרמניה בארץ-ישראל.  "שינצויט לקח את כתובתי בווינה ואמר שיבוא עמי בקשרים שם".
יוסף מילר [שנקרא גם בשם המשפחה שטורמהיים] יליד אוסטריה 1897 "אינו דובר עברית".
בנם של זלטה לבית טוביאס ומשה מילר. נמצא בארץ, כנראה ללא היתר, לפני שנת 1930.
 נשא לאישה את מינה לבית דרגר ולהם יש אומרים 4  ילדים:  סוניה וקלמן [קלונימוס] הגדול שבהם, נפטר בשנת 1942.
סופר כי היה לסוכן נאצי, שהועסק על-ידי הרייך השלישי, כדי למנוע מהיהודים להעביר כסף מתוך גבולות גרמניה לארץ-ישראל
סופר כי הוא  ושינצויט, שנפגשו לא פעם בארץ וביחד נכנסו למקצוע הברחת הנשק, בו התמידו גם במאורעות תרצ"ו  - "היה להם סידור פשוט, שינצויט מכר נשק ליהודים ומילר לערבים". כתב ה'טיים' שבועון החדשות האמריקאי.


ביולי 1936 נסע  שינצויט עם אשתו לאירופה, לפאריס.  לפני הנסיעה בא להיפרד מצונגר בביתו.
את מקום שינצויט מילא פולקס, וזה - כך יגיד – "סגר את כל חובותיו של צונגר".


בווינה נפגש שינצויט עם מילר ועזר לו בהסדרת 'סרטיפיקט' כדי שלא יסתובב בארץ בלי רישיון. נכבד אוסטרי מ'חבר- הלאומים'  לחץ.  מילר חזר לארץ לפני שינצויט.  


העלילה נרקמת
צונגר - ששמע כי שינצויט חזר מאירופה בא למשרדו לבקש עבודה  וסורב .


מילר - ששינצויט  אמר לו בווינה, שהוא יהיה לו כאח, בשובו לפלשתינה פנה למשרדו – שם הבטיחו שכל מחסורו עליו. ואכן כמה ימים לאחר מכן, התבקש מילר לעשות לשינצויט טובה גדולה וליצור קשר עם מכר שלו  - מהנדס ששמו צונגר.


בתחילת מארס 1937  יעקב צונגר ישב בקפה 'קרלטון' בתל-אביב, שדרות רוטשילד 9, בקומת הקרקע של המלון  לעיתים ראה את המשורר אברהם שלונסקי משחק שח-מט עם אחד הלקוחות  או כותב לפני שזה הלך ל'כסית',  שם פגש [במקרה?] את שינצויט.  תוך כדי דיבורים סיפר שינצויט בין השאר כי  יש לו בעיות עם בריכת המים בשטח 'תל נוף' שהוא עומד לפתח. הבאר שנחפרה ב'תל-נוף' הושחתה בזמן המאורעות, וכי תוך סיור במקום לאמוד את הנזקים  לבונטין, סירקין וסמילנסקי המהנדסים הציעו לו לחפור תעלה לניקוז המים סביב המגדל "להגן על היסודות".


לא עבר יום מפגישתם בקפה וראובן שיינצויט הידוע כסוחר קרקעות איש עסקים וקבלן בניין, הופיע בביתו של יעקב צונגר וסיפר כי יש לו גם קרקעות ליד חלסה ובאר-שבע, כמאה דונם בכפר-אנה, בתל ישעיהו, בפתח-תקווה 3 מגרשים, ב'רמת נוף' שליד תל-ליטוינסקי כ- 300 דונם, קרקעות ליד שרונה אותם הכיר צונגר, מנה גם את קרקעות 'תל-נוף'  - כמה מאות דונמים "האדמה המשתרעת מהדרך עד לעמק הנקרא אדמת חאבל" - שטח שבכוונתו לשווקו כמגרשים פרטיים ולבנות במקום עיר שתקרא 'תל-נוף', "למורת רוחו של יהודה גורודייסקי ראש המועצה המקומית השכנה – רחובות" - והוא מחפש אדריכל ערים.


זמן מה לאחר מכן שינצויט כתב לצונגר  מכתב ומילר שימש בלדר:
שבת בבוקר, פתחה נחמה צונגר את תריס דלת ביתם, מצאה מכתב הממוען לבעלה, כתוב בגרמנית:


 "מר צונגר מאוד נכבד! יש לי להודיע לך דברים חשובים בעניני עבודה, ויש לי גם מכתב מחיפה עבורך. נא לבוא לראותי מחר, בשבת, בעשר בבוקר במלון 'הרצליה' בפתח-תקווה. וחתום  - בעברית - מהנדס בידרמן".


הם לא הכירו איש בשם זה, אבל הבעל התלבש ונסע לפתח-תקווה לרחוב פינסקר 64. בעלת המלון בריינה  שפרלינג סיפרה כי צונגר הופיע אך לא פגש בשום בידרמן.
'התחבולה העסקית' הצליחה - צונגר חיפש עבודה.


תוך זמן לא רב ויעקב צונגר הגיע למשרדו של שינצויט ב'בית הכחול', קיבל על עצמו עבודות פארצלציה בשביל שינצויט ב'תל נוף' "כתקדים להכנת תוכנית בנין למקום",  ובין השאר נסע עם שינצויט לסקור אדמות נוספות לרכישה כמו בתל- ליטוינסקי.
במשרד- המזכירה שושנה עובדיה [אהובתיה], מנהלת הפנקסים רבקה יוכלמן, הפקידה בתיה פאשר, שפטפטה עם צונגר ברוסית שפה, ששינצויט לא ידע, ולהפתעתו הפקיד הוא פייבל פולקס  -  מכרם הוותיק מפאריס, שעבד שם כמנהל חשבונות  וכמזכיר [יש אומרים כי שינצויט  העביר את המשכורת מהגרמנים לפולקס שהיה חבר בכיר יותר ברשת הריגול].
באותו זמן הופיע בביתו של יעקב צונגר,  מילר-שטורמהיים האוסטרי, אותו ראה יעקב לא פעם בקפה 'קרלטון' וסיפר, שהוא מתעניין בהשקעות, שהשקיעו יהודי גרמניה בארץ-ישראל, חזרו ונפגשו השניים, בקפה ובבית.


לדברי מזכירתו של שינצויט מעסיקה לא היה שבע רצון מעבודתו של צונגר, ולשאלתה מדוע הוא ממשיך לתת לו עבודה? מדוע אינו מסלקו? ענה: "לעת עתה לא אוכל לעשות זאת, אני נתון בידיו, הוא יודע יותר מדי על אודותי. יש לי תוכנית, אבל צריך עוד לחכות זמן מה, ולבסוף ניפטר ממנו לגמרי."


בפברואר 1937 יצא פולקס לאירופה לנסיעת עסקים, שכללה גם ביקור בתערוכה הבינלאומית בברלין.
סופר כי יצא בשליחות 'ההגנה'  להשיג אמצעים כספיים לש"י.
בתחילת מארס חזר דרך אאכן לפאריס ושב לארץ באפריל אותה שנה. התוכנית להגיע לאמריקה בוטלה.


אינטרמצו
לאחר רצח גוסטלוב פקיד נאצי בכיר בעיירת הנופש דאבוס שבשוויץ, ניסיון הרצח שלא הצליח נגד הינליין, מנהיג המפלגה הסודטית-גרמנית, ורצח הורסט וסל מחבר הימנון המפלגה [בידי סרסור קומוניסט של חברתו הפרוצה אצלה גר] בברלין ,חששו הגרמנים כי ארגון יהודי עולמי, שמרכזו בפאריס עומד לרצוח את הפיהרר שלהם. חיפשו אדם הבקי בכל התהליכים החשובים בקרב היהדות העולמית. כדי להקדים תרופה למכה.

פנו אל ד"ר פראנץ רייכרט, אשר הושב לארץ בשנת 1934 וישב  בבית דג'ני שבמושבה הגרמנית בירושלים  כנציגה של סוכנות הידיעות הגרמנית, למעשה ראש שרות המודיעין שם, שימליץ על יהודי בעל קשרים כמוסר ידיעות קבוע לשירות הביטחון שלהם.

ד"ר רייכרט שהיה בעל קשרים עם קבוצת גרמנים פלשתינאיים, [כמו  הסוחר החיפאי  אוטו פון בולשוויג, חבר המפלגה הנאצית] שרצו לשפר את קופתם על ידי תעסוקה צדדית של אספקת חדשות,  התקשר עם היהודי פייבל פולקס מיודעו  והציע לו 'עיסקה': ארגון 'העברה' פועל לאט מדי  ומעט מדי  ואילו הוא, הודות לקשריו בחוגים השליטים, יכול לזרז את  שחרור ההון היהודי מגרמניה, ולהעבירו לארץ במטבע קשה בטרם יוחרם כולו על ידי הנאצים, כל זאת תמורת עמלה שתופקד בשוויץ ואף הבטיח לפולקס חלק ברווח.  פולקס ביקש 25 אחוזים.
"פקיד בכיר בסוכנות הורה לי להמשיך  -  סיפר פולס - והתפשרנו על 15%" .
ד"ר רייכרט  הציע למעסיקיו לגייס את פולקס  - איש מרכזי המיודד לדבריו עם משה שרתוק  מחליפו של ארלוזורוב בסוכנות היהודית ואליעזר קפלן הנמנה עם ראשי הסתדרות העובדים ומשמש כמזכיר הוועד הפועל שלה. פולקס היה ידוע היה לשירותי הביטחון הגרמניים כבעל תפקיד בולט בשירות המודיעין היהודי של 'ההגנה'.  כפי שדיווח אלוף-משנה  זיקס [שם קוד?] לריינהרד היידריך ראש ה'גסטאפו' - המשטרה החשאית בגרמניה הנאצית - זה אישר , כנהוג בביורוקרטיה הנאצית, מפגש עם פולקס בברלין וגם קבע את המשתתפים בו.
הביקור בברלין נקבע בין 26.2- ו- 2.3.37. את הוויזה לגרמניה קיבל פולקס בשוויץ "היהודי דורש הוצאות נסיעה" דווח,  ואכן בהוצאותיה של נסיעה זו: פריס - ציריך - ברלין – פריס- [180 מרק] ושל השהות בברלין נשא  שירות הביטחון הנאצי.
השיחות התקיימו בארוחת-צהריים במסעדת היינות 'שטראובה' בגן-החיות הגדול בברלין, בה נכחו חמישה אנשים, ביניהם אדולף אייכמן, אך הדובר העיקרי היה קצין הס.ס.] קיצור המילה  הגרמנית SchutzStaffel   הרברט האגן.
פולקס הצהיר שם כי מטרתו היא כמטרת 'ההגנה': השגה מהירה של רוב יהודי בארץ-ישראל, גם אם זה נוגד את האינטרסים של 'האינטליג'נס סרוויס' הבריטי או ה'סירטה ג'נראל' האיטלקי. הוא מוכן לספק ידיעות לגרמנים במידה והדבר לא יפגע במטרותיו הפוליטיות, אבל העמיד תנאי ראשוני: כי יינתנו הקלות בתקנות המטבע לגבי יהודים המהגרים לארץ-ישראל - 50,000  יהודים בשנה ו- 1,000 לירות שטרלינג לכל יהודי יוצא ,"דאגתנו היא רק לשחרר מגרמניה מה שיותר יהודים"
דנו גם בתמורה כספית לאיש.
והדיווחים יצאו:
 בדוח – [בריכט] הסודי החתום בידי השטאנדרטנפירר זיקס  אל ראש משטרת הביטחון נכתב כל שאמר פולס  בשתי פגישותיו, כולל הזמנה לבקר בארץ-ישראל.
ואילו פולקס אמר [ולא ברור למי דיווח] שלפי הערכתו השפעת בעלי-בריתו של ד"ר רייכרט בגרמניה קטנה והיא אולי מספיקה  לשחרורם של עשרות ובמקרה הטוב ביותר - מאות יהודים בלבד.


לימים פרסם דוד ישראלי בספרו 'הרייך הגרמני וארץ ישראל ' - על פרשת ביקורו של פייבל פולקס בברלין "ב- 7 ביוני 1937 הופיע בפני מרכז הגסטאפו בברלין היהודי הארץ-ישראלי פייבל פולקס, שהוצג על ידי פרופ' סיקס מן הפקידים הבכירים בגסטאפו כאחד ממפקדי ה'הגנה' בארץ והעולם היהודי, ובידו תוכנית להוציא מדי שנה כמה עשרות אלפי יהודים בעלי אלף ליש"ט, ועימהם בני נוער, תוך כדי נכונות לספק ידיעות לגסטאפו על היישוב" .


"פולקס לא היה בשום פנים שליח 'ההגנה' ואיש מהאישים האחראים ב'הגנה' לא מילא ידיו לשמש שליח. ישראל גלילי שהיה יחד עמי מחברי 'מרכז ההגנה' בימים ההם. דעתו כדעתי"  כתב לימים שאול אביגור.
[את"ה, תיק   /105פ80/229]
"אין ספק שיש נקודות סתומות בקשריו עם הנאצים. כן לא ברורים כלל מגעיו עם 'ההגנה', שבה לא מילא תפקיד בעל ערך כלשהו. מכל מקום קשריו - כביכול - עם 'ההגנה' הם אפיזודה חולפת וחסרת ערך.
איני רואה טעם להוסיף ולהעמיק בנושא זה". הוסיף וכתב לימים שאול אביגור כן העיד כי לפולקס תיק 'שמן' בשירות הביטחון.




'ההגנה' הסתייעה במוסד הביון האזרחי המשותף לה ולמחלקה המדינית של הסוכנות, "שירות הידיעות" [ש"י].


לסניפי 'ההגנה' בערים היו מחלקות לא מאורגנות לאיסוף ידיעות, המידע שאספו היה צריך לעבור למרכז 'ההגנה' ששכן בבית הוועד-הפועל של ההסתדרות בתל-אביב.


 'ההגנה' פעלה בשלושה מישורי איסוף מודיעין- הבריטי, הערבי, והפנים-יהודי [שלא קיבלו את המרות הלאומית 'פורשים' וקומוניסטים מקומיים]. למעשה היו בש"י חמש מחלקות: ערבית, ממשלתית, פנימית, מדע ושונות [??]


מטה הש"י היה כפוף למחלקה המדינית של הסוכנות ולמפקדה הארצית [המ"א] שממנה קיבל אישור להחלטות עקרוניות.


הרצח
ביום רביעי בעשירי למארס 1937 אמר יעקב  שלום [ברוסית] לאשתו נחמה, נישקה ויצא את ביתם.  בתשע בבוקר הגיע למשרד ב'בית הכחול' לבוש בחליפתו הכהה "היפה ביותר" ומגבעת פריסאית לראשו כשבתכנון לנסוע עם ראובן שינצויט במכונית המזמין הידידותי למשרד שב'תל-נוף' .
סמוך לשעות הצהרים  הגיעה השליחה של שינצויט  - רבקה יוכלמן לביתו  של צונגר, לשאול מדוע לא בא יעקב בשעה היעודה ושיבוא על כל פנים ב – 4 אחרי הצהרים, למשרד בתל אביב.


בתחילת אותו שבוע  הורה שינצויט לשותפו בענייני מגרשים עבד-אל-קאדר קראיים הידוע גם בכינוי 'הרועה'  ולשני שומריו ב'תל-נוף': עבד-אל-קאדר ג'אבר בכניסה ואחמד מחמוד אבו מוחמד  ליד מגדל-המים, שניהם מהכפר מראר שליד גדרה  - לחפור במרחק של כשני מטר מקיר המגדל בור בעומֶק של כשמונים סנטימטר ובאורך של כשני מטר ולהקיפו בגדר, אותה יש בדעתו לחשמל "כדי שלא יבואו הטרוריסטים להחריב את מכון המים" ובבור לשים דינמיט. שינצויט סילק מהמקום שני רועים מהכפר הסמוך שאחמה, שאחד מהם חליל מחמוד לאכרי 'זכה' גם לסטירות לחי, לעבר פרדסו של 'היהודי מבאגדאד' מאיר משה מאיר. כשגמרו את מלאכת החפירה פוטרו השומרים  "לך, כשאזקק לך אקראך" אמר שינצויט ונסע עם שותפו למוח'תר הכפר שאחמה שיזהיר את אנשיו.  בדרך פגשו באחמד קאדר סורחן  אמרו לו ללכת לאנשי כפרו, שאחמה,  ולמסור להם שלא ייגשו למגדל המים, כי הוא מחושמל. הסתובבו ונסעו.


יום רביעי העשירי במארס 1937  היה זה בוקרו האחרון בחייו של יעקב צונגר - כשנכנס למשרד ראה שם את שינצויט לבד; זה אמר לו כי מילר, שתפס את מקומו של פולקס שנסע לחוץ-לארץ, יצא לסדר עניינים בבנק, את עבד אל  קאדר קראיים אמורים היו לאסוף בדרכם ל'תל- נוף' ואילו את רבקה יוכלמן מנהלת הפנקסים, שלח לגיסו בפתח-תקווה - בן ציון פישצנר בקשר לקרקעות חמיס.


יעקב צונגר  הומם במכה על ראשו, נחנק בחבל ונדקר 17 פעם - בחזה, בבטן ובגב. דקירות רבות נעשו אחרי המוות "המנוח לא נורה, כדי שלא יישמע רעש". הדם כנראה נמחה במגבת המשרד המשובצת מצבע סגול-ורוד.
יש אומרים, כי צונגר ושינצויט יצאו לכיוון 'תל-נוף'. כשמצא את עצמו צונגר מוקף משוכות צבר ליד הכפר הערבי עאגר, הוא החל לחשוד, אבל שינצויט, שהיה ידידותי מתמיד, הבטיח לו שזה רק עניין של כמה קילומטרים ורצחו. ואז בא עבד אל  קאדר קראיים.
פתחו השניים את שער החלקה ב'תל-נוף', הורידו את הגופה לבור, "הגווייה הונחה על צדה השמאלי והיד הימנית מכסה על העיניים". משקפיו לא נראו.  בכיסי הבגד - סרגל-מהנדסים, ארנק, פנקסים, תעודת התאזרחות וכרטיסי ביקור על שם צונגר .
שינצויט השביע את עבד אל  קאדר קראיים, שלא יספר לעולם לשום אדם מה שראה "ואם תעז להגיד מלה  -  יקרה לך אותו הדבר" וכשזה הרים את יד ימינו ונשבע באלוהיו אמר שינצויט "ברוך השם נפטרנו מיעקב ומהכול, מהבנקים והעסקים". כיסו את הבור, ברזלים ומוטות פוזרו מעל, הקיפוהו בגדר, התיישבו במכונית ונסעו. במראר ירד עבד-אל-קאדר קראיים והמכונית נסעה לתל אביב.


עבד אל-קאדר קראיים שינה את גרסתו לפחות ג' פעמים  "כי הוכה במשטרה" טען כי שלושתם:  שינצויט, מילר והוא קברו את הגופה  וכי ליד הכפר עאגר אספו אותו השניים  -. ובמושב האחורי של המכונית הפרטית של שינצויט הייתה גופת יעקב צונגר הכפותה ועטופה בשמיכה כשמילר מחזיקה.
[גרסה אחרת: כי הגיע ל'תל-נוף' על סוסתו, שם, במגדל-המים, כבר חיכו לו מילר ושינצויט שאמר: "רצחנו את יעקב והוא שוכב בפנים". ובאחת מגרסותיו אף ציין: "אני ומילר הוספנו לכסות את הקבר ורובין הלך למכונית, הוא לא חיכה עד שהקבר יכוסה לגמרי".
 מילר: "מעולם לא הייתי שם, זה שקר" גם את אשמת הרצח הכחיש - כול סיפורו של עבד אל קאדר קראיים – "שקר וכזב" הצהיר.
שינצויט טען כי הערבים משקרים והם רצחו את צונגר  ב'תל-נוף' על היותו יהודי " איני יודע אם 120 היהודים שנהרגו במאורעות היו להם אויבים".


בעשר בבוקר חזרה המזכירה רבקה מפתח-תקווה ל'בית הכחול'. המשרד היה סגור. נכנסה לחדרה ועבדה. שעה לאחר מכן חזר שינצויט והורה לה להתקשר עם מוריס [משה]  ליטוינסקי ולשאול אם צונגר כבר הגיע לאתר כדי להסדיר את הספקת המים לבתים שעמד להקים בסביבה. כשקיבל תשובה שלילית - דחה את הראיון לאחר הצהרים. יוכלמן נשלחה  לבית צונגר, לבקשו שיבוא אחר-הצהרים. היא מסרה את דבריו לאשת צונגר "הוא עצמו לא היה בבית".


 בבית צונגר
6.30 בערב. נחמה מודאגת שבעלה טרם שב  -טלפנה לבית החולים 'הדסה' , התקשרה טלפונית למשטרת תל-אביב שאלה אם היו תאונות בארץ, שלחה את הבת ויקטוריה למהנדס אייזיק צלאל  בתל-אביב איתו עבד צונגר ערב קודם על תוכניות בניינים - והבעל איננו.
[אשתו של אלכסנדר צלאל  -שולמית - הנה בת ישעיהו וחנה שינצויט  - שניהם היו חברי 'השומר'].


"ראשי לשכת 'משה' בשכונת מונטיפיורי הוציאו פקודה דחופה לכל מאות החברים של המסדר ברחבי הארץ לעשות כל מה שביכולתם על מנת לעלות על עקבותיו של 'האח' צונגר ועל עקבות כל מי שיכול להיות אחראי להיעלמות"  כתב העיתונאי והתחקירן אלי אשד.


למחרת יום ה' 11 במארס -  גברת קוטנר השכנה באה ל'בית הכחול' עם בוקר לשאול על צונגר, המשרד סגור. גם מנהלת הפנקסים  באה - היו לה מפתחות. המשרד נוקה על ידי הבחור המנקה, גם לו היו מפתחות. שינצויט הגיע, גם מילר בא.


שינצויט שלח את מילר לחיפה כדי לפגוש קונה קרקעות בדוי מגרמניה בשם מיכאל דוד רבינוביץ .


אחר הצהרים  של אותו יום ה'  -  אייזיק צלאל הגיע ויחד עם נחמה נסעו לבית שינצויט ברחוב לבנון. שינצויט אינו יודע היכן הבעל הנעדר, אבל התקשר גם הוא עם 'הדסה' בירושלים. משם השיבו תשובה שלילית.


לעצת ידידיה הודיעה נחמה  לקצין רוברט לוסטיג [ירון] מתחנת המשטרה בשרונה  שבעלה - יעקב צונגר נעלם, במקביל הגיע לתחנה  מכתב מקצין הבולשת במשטרת תל-אביב  שלמה שיף ומצורף לו 'מכתב בידרמן'. נחמה מסרה כנדרש את תיאור בעלה שנעלם.
בערב בא שיינצויט לבית צונגר במכוניתו הפרטית -  'שברולט' כחולה, מספרה  5360M.  ושאל את נחמה אם בעלה שב, וסיפר לה כי אתמול יעקב היה במשרדו בשמונה וחצי בבוקר אם כי הוזמן לשעה אחת עשרה כדי לנסוע ל'תל-נוף',  יעקב שאל אם אפשר יהיה לנסוע בארבע אחרי-הצהרים , "זה לא התאפשר ועזבתי את המשרד". סיפר ונסע לדרכו.


יום ששי  12 במארס  - יעקב איננו. נחמה צלצלה לבית אחותה ברחוב היינריך היינה בכרמל בחיפה ד"ר עינת [אינה] דף העובדת בקופת-חולים שם, זו צלצלה לזמלשטרייך ידיד טוב של צונגר ושכן קרוב,  ובאה, גם הוא. בדירה - הגברת קוטנר ובעלה, משה זאכארין יושב-ראש ועד השכונה. גם ד"ר סודארסקה, צלאל הגיע. גם אהרון זכאי או כפי שנקרא בפי ידידיו זאלקאד.
קוטנר מוועד שכונת מונטיפיורי עם אשתו  יצאו לבית אימו של שינצויט לשאול אותה להעלמו של צונגר. בדרך פגשו בשינצויט עם ילדו הקטן. קוטנר שחשד במילר  הציע לשינצויט לעקוב אחריו "אם עוד לא עזב את הארץ", שינצויט הוסיף גם את בידרמן כאחד החוטפים האפשריים ויחדיו נסעו לקצין לוסטיג "אני בקשתי במשטרה שתנקוט באמצעים. בקשתי גם לפנות למר רוי ספייסר­  מפקד המשטרה" אמר ברוך [פליקס]  קוטנר.


בסביבות חמש אחרי הצהרים שוב בא שינצויט לבית צונגר; הוחלט לפנות לבלש הפרטי דוד תדהר  נסעו ל"בית מאחורי בני-ברק, ליד פתח-תקווה", שבו לדברי שינצויט גר הבלש. בבית היה חושך ואיש לא גר שם.
11 בלילה - שינצויט הסיע במכוניתו את הזוג קוטנר וזאכארין לביתם ואת זאלקאד לביתו שבקריית ספר בתל-אביב.


שבת בבוקר 13 במארס  - שינצויט בא לבית צונגר. את איחורו תירץ בנסיעתו למראר, שב והתעניין אם יעקב חזר. החליף דברים עם קוטנר וזאלקאד  השלושה נסעו  במכוניתו של שינצויט אל דוד פלוטניק, ידידו של צונגר בראשון-לציון, בדרך העלה הנוהג סברה: כי צונגר התאבד. "כי לפני כמה זמן כתב לי מכתב על כך, "אני מוכן להראות לכם את המכתב הכתוב ספרדית ונמצא במשרדי שב'בית-הכחול'." נסעו לשם, חיפשו, לא מצאו. פלוטניק לא ידע דבר, בשובם עברו בקפה 'קרלטון' לחפש את מילר וחזרו לבית בשכונת מונטיפיורי מבלי שהעלו דבר.


חששות האנשים הקרובים למהנדס האובד התחזקו, מאמציהם למצאו לא הועילו.
נחמה וידידיו טולטלו מתחנה לתחנה, ממפקח למפקח - ממפקח משטרת הכפרים למשטרת תל-אביב – 'תחומי אחריות אמרו'.  בחוגי המשטרה התגבשה הדעה כי צונגר ברח לחוץ לארץ, כדי להשתמט מנושיו.


נחמה צונגר פנתה אל הבלש דוד תדהר  זה מסר לידה מכתבים לקצינים גבוהים במשטרת ירושלים וביקשם שישלחו פקיד מיוחד מה-C.I.D.  = Criminal Investigations Department - המחלקה לחקירת פשעים חמורים  -חקירות פליליות  - של משטרת המנדט בארץ-ישראל. - הבולשת הבריטית –  אשר יקבל את הנהלת החקירה לרשותו.



אחר הצהרים בא שינצויט שוב; בבית המשפחה היו ד"ר דאב, קוטנר, זאכארין וזמלשטרייך ושאל: "היש איזה חדשות?". ואז באו לבית צונגר הקצין רוברט לוסטיג והחוקר מקס שינדלר. עורך-דין בעברו וקצין חקירות במשטרה בברלין "עד 1933" - כשישבו כולם סביב לשולחן שאל אחד הקצינים את שינצויט אם הוא מכיר אדם ששמו מילר? שינצויט השיב בשלילה. שני הקצינים עזבו את הבית. האחות ד"ר דאב נכנסה לחדר המיטות ודיברה ביחידות עם שינצויט, זה העלה השערות בדבר חוב כספי ואפשרות של התאבדות,  זאלקאד נכנס והציע כי שינצויט המכיר את יצחק בן-צבי מהוועד הלאומי יתקשר עמו כדי שיפנה למוסדות הגבוהים;  "צריך לחכות עד מחר, תחילתו של שבוע" אמר שינצויט ויצא.


כשראו האנשים הקרובים לצונגר כי המשטרה פועלת כשיגרה, כלומר לאט, הציעו לנחמה כדי לעורר את המשטרה לפעילות מוגברת, לפרסם את ההיעלמות המסתורית בעיתון, הלכו נחמה ואחותה אל מעון עורך 'דבר' ברל כצנלסון  לבקש את עזרתו ולפרסם את דבר ההיעלמות בעיתון,  מספרים כי גם  טענה בפני אחד מחברי המערכת שהיה שם: "מדוע אין מחפשים ב'תל-נוף'?"


בבוקר יום א' בהיות נחמה בעיר הגיעה בידי שוטר שנשלח ע"י הקצין לוסטיג לבית צונגר טלגרמה, שנשלחה ביום ו' מירושלים כתובה במכונת כתיבה: "אל תדאגי, אני בריא. אנו נוסעים עם אנגלים לעבר הירדן ואשוב אחרי 8 ימים. מכתב ע"י הנהג. חתום י' צונגר".. נחמה  ואחותה הלכו עם הטלגרמה למחלקת העלייה לשאול אם צונגר סידר ויזה לנסוע לעבר-הירדן. שלילי. הלכו למשרדו של שינצויט והראו לו את הטלגרמה -  זה צלצל למשרדי 'אגד' ומוניות 'אביב' ושאל אם נהגים הביאו איזה מכתב. שלילי. הלכה למשטרת שרונה והטלגרמה נמסרה לקצין לוסטיג עם הערה  כי בטלגרמות שבעלה היה שולח לה בעבר חתם יאניה . כשחזרו הגיע שינצויט לבית צונגר ושאל את נחמה על חדשות אך סירב לקחת את אחותה וידידי בעלה במכוניתו לדואר ירושלים, הוא מיהר, אמר שהילד מחכה לו באוטו. צריך להסיעו לרחוב שיינקין תל-אביב.
למעשה נסע שינצויט לחיפה לפנסיון 'ווילה מגדל' ברחוב אחד-העם "איכות בריטית עם מטבח צרפתי" ועמו את מילר.  כשחזר לקחתו [15 במארס] הפקיד מילר בידי שינצויט מכתב בגרמנית "כי אינו רוצה לקלקל את שמו הטוב" וכי הסיבה לעזיבתו את המשרד היא עקב עניינים עם אשתו, "ביקש להסתלק מרעש תל-אביב. בחיפה ינוח וגם יחפש עסקים".




באותו יום א' - הארבעה - האחות  ד"ר עינת דאב,  זאכארין, זמלשטרייך וצלאל, שלא האמינו שיעקב צונגר עזב את הבית מבלי לקחת שום חפצים, כסף ותעודות, ולפי עצת הבלש תדהר עלו לירושלים לבדוק את המברק במקור.  פואד פאפיה, פקיד במשרד הטלגרף בירושלים אישר שהמברק נשלח ב- 13 במארס בשעה 14.25. בחזרם באותו לילה הודיעו על כך למשטרה.
הקצין לוסטיג נסע לירושלים. ביום ד', 17 במארס, קיבל את "האוריגינאל של המברק" ממשרד הדואר המרכזי בירושלים. "הכתב דומה לזה של בידרמן" אמרה נחמה
המשטרה השוותה את הטופס מקורי עם כתב ידו של שינצויט, "המומחה לכתבי יד לא יכול היה להחליט בבטחה, לא הן ולא לאו".
ביום ג' 16 למארס ביקר צלאל את שינצויט. במשרדו ושאלו על היעלמותו של צונגר.  שינצויט  פיזר השערות – אחת מהן כי יתכן ונפגש עם ידיד בירושלים או בחיפה ורב עמו על עניני כספים, זה הכהו והוא מת והחבר נפחד והחביאו; שאיבד עצמו לדעת והמארח הנפחד הניחו במקום נסתר בלילה בכדי שלא יסתבך במשפט  ועוד.
צלאל הלך משם.
שינצויט עם מילר הלכו למשטרת שרונה אל הקצין לוסטיג, לשמוע היש חדש.


עיתון 'הארץ', הצטרף לפרסום ההיעלמות,  גם עיתונים אחרים.
הציבור שאל כיצד יכול להעלם אדם ידוע בישוב ועקבותיו לא נודעו? וחרושת השמועות פרחה -  אמרו שפושעים תקפו את האיש; שכמהנדס ידע סודות הנוגעים לחברה בינלאומית, על כן עצרו אותו במקום לא ידוע. דיברו על הברחת נשק, על עסקי ריגול, סיפרו כי מצא זהב בעבר-הירדן, אחרים אמרו: בארץ. יש וראוהו ביום א' בחיפה וביום ב' בקריית-חיים. גם שמועות פרטיות יותר פרחו באוויר. . .


עבר חודש עד שחוקר כתבי-יד מטעם המשטרה המומחה ד"ר אבא אלקאס  הודיע שהטלגרמה נכתבה בידי שינצויט כלומר בידרמן הוא שינצויט.


שיינצויט ומילר נעצרו על ידי המשטרה ושחררו בערבות. והציבור שאל "איפוא פולקס?"


לאחר שבועיים להיעלמות צונגר נפגש תדהר  עם הקצין לוסטיג ואמר כי לדעתו ולפי חקירותיו יש לחפש את הגופה ב'תל-נוף', בבאר או בקירבתה, ורצוי לרתום לעניין את הקצין יצחק קרליק ממשטרת רחובות.


עברו 18 יום להיעלמות  ובצהרי היום, במושבה רחובות, נפוצה השמועה כי המשטרה מצאה בשדה 'תל-נוף' מגבעת וממחטה שהיו שייכים למהנדס צונגר. לפנות ערב נמצאה גווייתו באדמת 'תל-נוף'.


סיפרו כי היו אלה אנשי המסדר החשאי 'משה' שרמזו לתדהר ידידם על מיקום הגופה.
"את הגופה לא מצא תדהר, כמו שהוא כותב בספר שלו. את הגופה מצאו אנשי קיבוץ גבעת ברנר." אמרה לנו לאה.
סיפרו כי היה זה יוסף טיטלבום  הוא אבו-איסמעין  יליד סג'רה אשר כממונה על השמירה בגבעת-ברנר ניהל מטעם 'ההגנה' את הקשרים עם הערבים וסביבתה.


החיפוש ב'תל-נוף' החל ביום ראשון 28 למארס הוא נעשה על ידי הקצין לוסטיג, השוטר הבריטי תומאס ממחלקת הפשעים והקורפוראל שווילי ממשטרת שרונה. הקצין קרליק והשוטר סלים עלי ממשטרת רחובות, אספו בדרכם את עבד אל קאדר קראיים; ממשטרת קאטרה  בא הסרז'אנט מוסבאח אשור. השומר במקום היה זקן ערבי -  אחמד שיא.
שינצויט היה שם, גם השוטר ליפא קוזניץ, מתחנת רחובות.
בבוקרו של אותו יום נעצר השומר עבדול קאדר ג'אבר  ולאחר טיפול מתאים מידי השוטר הבריטי קאלר כשאיברהים גהאוי קורפוראל הבולשת בירושלים שימש כמתורגמן  - החל השומר לדבר והראה את מקומו המדויק של הבור. הובאו שתי טוריות; השוטרים, שומר המקום מוחמד מחמוד אבו מוחמד ועבד אל קאדר קראיים חפרו, אז שאל עבד אל קאדר קראיים בערבית את השומר "הסיפרת לו?" התשובה הייתה "עוד לא".  בעומק של כמטר וחצי הגיעו לגופה. החליפה קרועה ומלוכלכת.
הפסיקו את החפירה. השומר נשאר עצור.
הקצין קרליק  הורה לאסור גם את שינצויט, ולקח את השולחן ושני כסאות שהובאו למקום לפני ימים מספר מהמשרד בתל-אביב - לתחנת המשטרה ברחובות, נעל את חדר המשרד שבמגדל המים, אמרו כדי להוכיח כי "מגדל המים בתל נוף לא שימש כמשרד, ועל כן הנרצח לא הגיע אליו לפגישת עסקים".


הרופא הממשלתי שהוזמן מרמלה לא נמצא בביתו. עם חשכה יצאו מרחובות לתל-נוף הקצין נחום גולדמן מהמחלקה לחקירת פשעים באזור רמת-גן, [מחלקת הכפרים לשעבר] וד"ר חנניה פיינשטין. ד"ר פיינשטיין הורה להם כיצד להוציא את הגופה, ולאחר שבדק את הנרצח לאור פנס 'לוכס', קבע כי סיבת המוות היא אספיקסיה – [חוסר חמצן] על-ידי חניקה בחבל; המוות היה מיידי.  משה זאכארין שנלווה לאנשי רחובות זיהה את הגופה


סמוך לחצות הובאה גופת המהנדס יעקב צונגר לבית-המתים של 'הדסה' בתל-אביב.
עם בוקר [29.3] ד"ר היינריך  קרפלוס  עולה מווינה ניתח את הגווייה ניתוח-חקירה כחוק  בנוכחות ד"ר רודולף רייטלר הרופא הממשלתי מבית החולים של יפו וקציני המשטרה .


עבד אלקאדר קראיים, עבד אלקאדר ג'אבר ממראר וחליל אבו מחמוד משאחמה זיהו את הגופה, גם האלמנה נחמה זיהתה. שינצויט – לא הסכים להשתתף בהליך.
בשתיים אחר הצהריים  יצאה הלוויה מחצר 'הדסה'. דרך שכונת מונטיפיורי, לבית הקברות החדש בנחלת יצחק.


החקירה
הקצין שלמה שיף בא מתל-אביב ופיקח על החקירה.
בו בערב נאסר שינצויט יחד עם שותפו עבד-אל-קאדר קראיים  בכפר מראר ונכלאו במשטרת קאטרה.
הם נאסרו על ידי השוטר הרץ מרלינסקי, ממשטרת רחובות והשוטר שוריק - שהוסעו במכונית של תושב מגדרה ירמיהו הלל למראר,  גם דניאל קוסובסקי מגדרה נכח במקום.


מילר נאסר בתל-אביב.


אחרי גילוי הגופה נשלחו מירושלים הקצין שאוקי ביי סעד סגן מפקד משטרה, והקצין ג'ורג' גורדון להמשיך בחקירה. כעוזרים מונו הקצין שלמה רוזנשטין  והקצין שיף ממחלקת החקירות של תל -אביב, 
סגן מפקח שלמה [סלומון] סופר ממחלקת הפשעים נשלח מירושלים  - עיקר חקירתו – בספרי שיינצוויט ו"הקורספונדנציה"- חליפת המכתבים - שלו.


בחיפוש שנערך במשרדו של שינצויט  נמצאו רשומים בספרים סכומים גדולים ששילם שינצויט לצונגר ולא ידוע בעד מה.
בקופה, נמצאו שטרות על סכום של כ-  180 לא"י בחתימת צונגר. יש הסבורים ששטרות אלה באו תמורת כספים שלווה צונגר משינצויט, אולם גוברת ההשערה ששטרות אלה שימשו כערבות בידי שינצויט.
שושנה עובדיה, מי שהייתה  מזכירתו של שינצויט  עד לפני כחודשיים, סיפרה כי שילמה את השטרות של צונגר בבנקים בכסף שנתן לה שינצויט. את הסיבה לא ידעה, אבל ברור היה לה כי שינצויט  לא שש לשלם. אפילו אמר לה: "הוא הרי חי ממני, הוא מוצץ את דמי".


במשרד של שינצויט  נמצאו חבילת חבלים ופטיש עץ "סימני החניקה בצוואר התאימו לעובי החבל הזה".


לאחר שני חיפושים  - בלחץ  ידידי המנוח, ערכה המשטרה ביום ה' סוף חול המועד של פסח [1 באפריל], חיפוש שלישי בביתו של שינצויט ברמת-גן,  ומצאה בקירות החדרים, מאחורי תמונות, מיקרופונים  המחוברים לרשם-קול שבמקלט, במרתף. התגלו גם מכשירים טכניים שונים המותאמים לשידורים רדיו-טלגרפיים - אלה נמצאו חבויים בחלל שבאחד הקירות, "והיו מורכבים ביד מומחה".
נמצאו תעודות כתובות גרמנית, בתוכן אחדות בלשון סתרים. סיפרו כי משטרת רמלה הזמינה מומחה צבאי לענייני רדיו לבדוק את מערכת מכשירי הרדיו המסועפת, שהיתה מחוברת בצינורות שהונחו מתחת לאדמה "ערוכה מתוך ידיעה והבנה במקצוע".
סיפרו כי הייתה זו תחנת רדיו לטווח רחוק, לימי מלחמה.
סיפרו כי מצאו גם מנהרה שאורכה כ 370 מטר שהובילה מהבית לפרדס .


חוקרי הבולשת נכנסו לתמונה - התיק הועבר מידי משטרת הכפרים של יפו לידי הבולשת המרכזית בירושלים. הקצינים שיף וגולדמן נתמנו לחקור בפרשה.


אמרו כי יעקב צונגר ידע על הקשר הריגול ובזה היה מסוכן לאלה שהיו מעורבים בו, לכן שמו קץ לחייו.
"אבא כנראה חשף משהו מרשת הריגול ונרצח. היוזם לרצח היה כנראה פולקס, פולס" אמרה לנו לאה.


הבית שבו נמצא ציוד הקשר שייך לאחד האחים קאצ'קו. מספרים שאת הבית - וילה מפוארת בראש גבעה ברמת-גן  שכרה לפני כשלושה חודשים אישה בשמו של שינצויט. האישה חתמה על חוזה ושילמה 50 לא"י למפרע - שכר דירה לשנה שלמה, אמרו שהייתה זו לאה אבקריוס לבית טננבוים. צעירה, יהודייה ממשפחה חרדית בירושלים.
"לאה טננבוים הייתה זונה יהודייה מירושלים החרדית הכירה טוב את שינצויט שכבה איתו וגם ריגלה עבורו" סיפר משה שימחוביץ  מירושלים.
סיפרו כי סביב  שינצויט  היו לא מעט נשים מעוררות חשד; סיפרו כי באחד ממכתביו בצרפתית הודיע לאישה אחת בזאגראב כי הוא מבטל את הודעתו הקודמת, שלפיה קיבל אותה כמזכירה שתלווהו בנסיעתו  - "נסיעה זו תהיה ארוכה ומסוכנת". סיפרו על אחת שקיבלה משכורת חודשית של 12 לא"י ולא עבדה כלל, זו נעלמה; כן עוררה חשד אישה, שעבדה בבית זה בניקיון.


גם בכפר מראר, בביתו של עבד אלקדר קראיים, נמצאו "סידורי-רדיו". סיפרו כי האינסטלטור-החשמלאי, שטיפל בסידור המיקרופונים והרדיו בביתם של השניים  נמצא ונחקר-  ווינמן-גפני. עולה מגרמניה.
"כשהחשמלאי שהתקין את המשדר אצל שינצויט, התאבד. מצאה המשטרה בביתו ניירות חרוכים בשפה האיטלקית". כתבו בשבועון 'טיים מגזין' האמריקאי.


ובהקשר נכתב בעיתונות המקומית כי שמואל פיבישוק חובב אמצאות מדעיות נמצא הרוג במוצאי אותו חג הפסח ברחוב הרצל בתל אביב, הוריו הכחישו כי בנם קשור לפרשת הריגול.  ברחוב סיפרו שאיבד עצמו לדעת.


הקצין לוסטיג ממשטרת שרונה הזמין לחקירה את קאצ'קו בעל הבית. נחקרו לא מעט אנשים מרמת-גן ומתל-אביב.  גבר החשד למעשי ריגול.
הילכו שמועות על חבורת מרגלים שעבדה לטובת הנאצים- ה'גסטאפו'.


שינצויט השיב בצחוק להאשמות והציג עצמו כחובב רדיו.


"שמו של שינצויט מופיע במסמכי ה'גסטאפו' הוא היה איתם בקשר רדיו"  - אמרה לנו לאה שלמדה לשם כך גרמנית ונסעה לחפש בארכיוני קובלנץ ובון [כל זאת בעקבות אותו טלפון, שקיבלה באחד מימי 1988 מעורך-הדין אריה ברנע וזה סיפר לה שמצא בארכיוני ה'גסטאפו' בגרמניה  מסמכים מהשנים  1936-1937- הנוגעים לפרשת רצח אביה]- שניים מהמעורבים בפרשה  איבדו עצמם לדעת, אחד משרונה שהיה כנראה 'בי-סקסואל'. יש הטוענים שרצח ארלוזורוב קשור לפרשה" הוסיפה.


"פרט לפרט מעברו של הנאשם הראשי ראובן שינצויט, מצטרף לתמונה של אישיות מושחתת". כתב 'דבר'.


לדברי השבועון 'טיים' המשטרה מחפשת "מרגלת בלונדינית יפיפייה" בת חסותו של שינצויט, ולדבריה "עלינו על עקבותיה של אחת מרשתות הריגול האימתניות והחשובות ביותר בהיסטוריה של המזרח הקרוב". ובתמצתו את הפרטים הסנסציוניים כתב השבועון "סיפור מדהים על תחנת רדיו חשאית, מוות בפרדס תפוזים, עדים נעלמים וארגוני סתר הובילו היום את המשטרה להסיק כי היא חשפה סינדיקט בינלאומי להברחת נשק".


המשפט
ראובן שינצויט, יוסף מילר ועבד-אל-קאדר קראיים הובאו ביום שלישי [30.3.1937] לחקירה משפטית ראשונה בפני השופט יליד בת-שלמה צדקיהו הרכבי בבית משפט השלום בתל-אביב, מעצרם הוארך עד לגמר החקירה.
עוד באותו היום הובאו שלושת הנאסרים מבית-הסוהר ביפו אל השופט, יליד צפת, יעקב אזולאי מלווים בקצינים לוסטיג וגולדמן. הכבלים מן האסירים הותרו. התביעה הכללית מפי הקצין גולדמן האשימה את השלושה שביום 10 במארס, בכוונה תחילה, בשעות שבין 8 בבוקר ל-  7 בערב, גרמו למותו של יעקב צונגר באדמת 'תל-נוף'.  
הקצין גולדמן נשבע שיש הוכחות כדי להאשים את האנשים וביקש פקודת מאסר ל- 15 יום. השופט  אישר. הנאשמים הוחזרו מיד במכונית האסירים ליפו.


עורך-הדין  נג'יב גארמאנוס, כפרקליטו של עבד אלקדר קראיים. ועורך-הדין שלמה פלמן סניגורו של שינצויט ישבו בבית הדין מבלי להתערב.


קהל עורכי דין, עיתונאים, קצינים, שוטרים, ידידי הנאשם וסתם סקרנים שהיו באולם בית משפט השלום הממשלתי בתל-אביב, דנו על סיבת הרצח והועלו סברות - כגון קשר עם הזהב שטבע בקרב יוטלאנד באוניית מלחמה גרמנית בים הצפוני, או סיפורים עסיסיים על חייו האישיים של המנוח צונגר, אך בעיקר תהו על אי עירוב שמו של פולקס, שיצא לפני כמה שבועות לחוץ-לארץ - "כי יש לו שייכות לקשר נגד שינצויט" הקשה עיתון 'דבר'.


בצהרי יום שני 12 באפריל שוב הובאו שלושת הנאשמים לבית המשפט השלום ברחוב אלנבי תל אביב מלווים במשמר חזק בפיקוחו של הקצין שלמה קרמר. הוכנסו בדלת צדדית אל השופט אזולאי, וללא עורכי-דינם, הקריא השופט את כתב האשמה. שינצויט  דחה את אשמת הרצח עבד אל קאדר קראיים הגיב ב"עשה אתי כרצונך" ומילר טען כי אין לו כל קשר לאשמה זו. הקצין רוזנשטיין מטעם התביעה ביקש להאריך את מעצר השלושה בעוד 15 יום. השופט אישר  את דחיית החקירה הפומבית ל- 28 באפריל
"בבואם ובצאתם נתקבלו על ידי ההמון בקריאות בוז" כתב 'דבר' [13.4.1937].
 ועל הריגול – אף מילה.


ב -  22 באפריל  הודיע הקצין רוזנשטיין  לשופט אזולאי כי התביעה משחררת את יוסף מילר מאשמת רצח. "השמועות כי יופיע במשפט כ'עד המלך' אין בהם כל ממש". אמר עורך דינו הופמן. בו ביום שוחרר מילר ממעצרו והוכרז כ'עד המלך' .
אחרי שחרורו של מילר נערך על גג מרכז המשטרה של תל אביב ברחוב השחר מסדר זיהוי לשינצויט ולעבד אל קאדר קראיים שנמשך 5 דקות.  ניהלו אותו הקצין שמאי ושוטר בריטי. נוכחו הקצינים רוזנשטיין ושאוקי ביי וסניגורי שינצויט  - שלמה פלמן ומשה פוגל.
 הרועה  - חליל איבן מחמוד תושב שאחמה לא זיהה אותם.


מספרים כי פרקליטיו של שינצויט -  שלמה פלמן, משה פוגל [זה שאביו אברהם נרצח בביתו בתל-אביב באופן מסתורי שנתיים לאחר מכן],  ופיליפ ג'וזף. התקשרו עם  עורך-הדין צ'ארלס גולדין בקהיר לשתפו בהגנה, סיפרו שהם עומדים להסתלק מעבודתם "מפני שאין אחראי לתשלום שכרם".
גם  הבית בנוה-צדק בו גרה אמו האלמנה של שינצויט [דירה זו שימשה לימים גם כמקום מסתור לנכדה - חבר האצ"ל, שנרדף על-ידי השלטון הבריטי] אותו העמידה כערבות לתשלום שכר טירחה לא הביא עורכי דין חדשים;   שמועה אומרת שהיא פנתה לעורך הדין  הנוצרי אבקריוס ביי מירושלים מגדולי עורכי הדין הפליליים  בארץ.


ערב גמר תקופת המעצר של שינצויט ועבד אל קאדר קראיים  מחשש להפגנות איבה של הציבור, הובאו השניים בפני שופט השלום הבריטי ביפו, החדש יחסית - פג'יט ג'ון  בורק, להארכת מעצרם בעוד 15 יום. מר פייבל פולקס חזר מפאריס. המשטרה אסרה כל פגישה ביניהם.


בבוקר הרביעי למאי -  אולם בית-משפט השלום ביפו שבו ישב כבוד מעלת השופט הבריטי מר בורק היה מלא בעיתונאים ושליחי סוכנויות טלגרפיות, גם ערביי הכפר מראר באו.  את התביעה ייצג הקצין שאוקי ביי סעד, לבוש אזרחית.  על ספסל נפרד ולבד ישב יוסף מילר; היו שמועות שיופיע כעד.


שינצויט ועבדול-קאדר קראיים  מלווים שוטרים הושבו על ספסל הנאשמים. הכבלים הותרו. לצדיהם – שני שוטרים יהודים מזוינים ברובים. הסניגורים: פלמן, פוגל,  אבקאריוס ביי ותחסין אפנדי קמאל –מלמדים זכות על שינצויט;  נג'יב ג'רמאנוס ומוגאנם מוגאנם הם סניגוריו של עבד אל-קאדר קראיים.
מנגד, עורכי הדין ישראל שוחט, שניאור אהרונוב ואלימלך יעקב קירשנבוים המתכוונים להגיש תביעה אזרחית בשם האלמנה והאפוטרופוסים לאחר שיוצא פסק-הדין. נמצאו באולם כמשקיפים.


מר אבשלום טורקניץ, מזכיר בית המשפט המחוזי בתל-אביב הקריא בעברית את כתב האשמה, כשמתורגמנים עושים זאת באנגלית וערבית: "ראובן שינצויט ועבד אל קאדר קראיים, מאשימים אתכם ברצח בכוונה תחילה ב'תל-נוף' - חנקתם אותו למוות ודקרתם אותו כמה פעמים ואחר כך קברתם אותו בבור".
ועל הריגול – אף מילה.


נחמה צונגר לבושה שחורים ענתה לשאלות הקצין שאוקי ביי והשופט מדוכן העדים. היא  נחקרה ביידיש  - והמתרגם העברי תרגם לשופט לאנגלית והמתרגם הערבי תירגם לערבית בשביל עורכי-הדין הערבים. כשפרצה בבכי האלמנה הכריז השופט על הפסקה של 10 דקות, היא והתיישבה ליד עורכי דינה.


אחריה העיד בעברית ד"ר חנניה פיינשטין הפאתלוג מרחובות.
ד"ר היינריך  קרפלוס, רופא ב'הדסה', סיפר על תוצאות ניתוח הגווייה.
לדוכן הועלה גם פואד סאפיה, פקיד במשרד הטלגרף בירושלים
הקצין לוסטיג העיד על אישיותו של שינצויט והתנהגותו בשעת חקירתו הראשונה.


הופרחו שמועות כי עניין הריגול לא יועלה בחקירה משפטית זאת. אמרו ששוטר בריטי ואיש מחיל האוויר המלכותי יעידו בעניין זה בשלב אחר של המשפט. אם בכלל.


למחרת בבוקר אולם המשפט ריק למחצה - יהודים מתל-אביב אינם מרבים לבוא ליפו ובין ערביי יפו לא עורר משפט הרצח שום סנסציה.


השופט הבריטי  בורק נכנס לאולם. אל דוכן העדים עלה הקצין קרליק, מפקח משטרת רחובות שהעיד באנגלית .
נקרא להעיד השוטר הבריטי תומאס לבוש אזרחית, ממשטרת שרונה שהעיד אף הוא באנגלית
ואחריו העידה גיסתו של הנרצח ד"ר עינה דאב בעברית. העידו גם אהרון זכאי, אייזיק צלאל, רבקה יוכלמן, משה זאכארין וברוך קוטנר. יוסף מילר העיד בגרמנית ובאנגלית.
למחרת העידו  מוריס ליטוינסקי  [באנגלית] ובריינה שפרלינג, בעלת מלון 'הרצליה' בפתח-תקווה,
סגן המפקח שלמה סופר  מהמחלקה לחקירת פשעים בירושלים והקצין גולדמן מהמחלקה לחקירת פשעים באזור רמת-גן.  העידו גם רועה הצאן חליל אבו לאכרי,  שומרי אתר 'תל-נוף': אחמד מחמוד אבו מוחמד, עבד אל קאדר ג'אבר. כן עלו להעיד ד"ר אבא אלקאס המומחה לכתב-יד, השופט אזולאי ושושנה עובדיה מתל-אביב, מזכירתו לשעבר של שינצויט.
פולקס העיד באנגלית כי עבד אצל שינצויט. במשך 15 חודש, מיום 12 בדצמבר 1935. כמזכירו ומנהל חשבונותיו. השופט בורק פסק כי לפי האשמות המיוחסות לשניים הוא מעביר את הדיון לבית המשפט לפשעים חמורים בירושלים.
שינצויט הועבר למאסר בתל-אביב.


ביום שני 12 ביולי בשעה 9 בבוקר התחיל להתברר לפני בית הדין לפשעים חמורים בירושלים דינו  של ראובן שיינצוייט הנאשם ברצח המהנדס יעקב צואנגר בכוונה תחילה.

עבד אל קאדר קראיים, הוכרז 'עד המלך'.
דן יחיד במשפט זה, היה זקן השופטים  מר הארי הרברט טראסטד. עורך-הדין הממשלתי  - הסולסיטור [התובע]  הכללי היה מר אלן רוז . סניגורים – עורכי הדין נסיב אבקריוס ביי, דוד גוייטין, שלמה פלמן ומשה פוגל. בשם התביעה האזרחית – עורכי-הדין  שניאור אהרונוב ו ואלימלך יעקב [אלרואיקירשנבוים  המתרגם העברי – מר יוסף קמיניץ


התובע-הכללי אלן רוז בעזרת עדיו הצליח גם להוכיח כי ניתן לנסוע לתל-נוף מתל-אביב, להרוג וגם לקבור את צונגר. ולחזור לתל אביב במשך שעתיים וחצי וגם בפחות מזה.


הסינגוריה העלתה בין השאר את עודה שריף אסיר בבית הסוהר בירושלים, שנאשם ברציחת ראש  העיר חברון, שכן הסכים להעיד נגד שינצויט  גם חליל עספור מאותו בית סוהר- הוא  חזר על אותו הסיפור.
הסנגוריה הביאה מטעמה גם שני מומחים לכתבי יד: יוסף קפלמר ואליאס אנאן, ואלה סתרו את דברי ד"ר אבא אלקאס. בעניין מכתב בידרמן.
שני עדים אחרים העידו כי פגשו את שינצויט  ב 10 במארס בבוקר בתל אביב שחזר וטען  "אני חף מפשע".


במעמד קהל רב  הוציא ביום  27 ביולי  1937 זקן השופטים מר טראסטד את פסק דינו המנומק במשפט ראובן שינצויט שנאשם ברצח יעקב צונגר .
השופט קבע שהתביעה לא הוכיחה את האשמה ופסק כי לא הוכחה כוונה מראשPremeditation]]- רצח, והוא מצא את שינצויט אשם בהריגה Manslaughter]]  של יעקב צונגר ודן אותו לחמש עשרה שנות מאסר.


שינצויט חזר ואמר: "אני חף מפשע".


עורך-הדין אהרונוב, בא-כוח אלמנת צונגר, הודיע, כי מאחר שבית הדין הכיר באשמת שינצויט הריהו פונה לבית הדין ודורש פיצויים לאלמנה ולילדים לפי החוק -  "הואיל ועל-ידי הרצח נשלל מהאלמנה והיתומים מפרנסם היחיד".


ב17- בספטמבר 1937 אישר בית הדין לערעורים בירושלים את פסק הדין.
מטעם התביעה האזרחית שערערה על סכום הפיצוי שקבע בית-הדין לפשעים חמורים הופיע עורך הדין הנרי צ' בקר.


בחוצות ירושלים ותל-אביב נתפרסם כרוז מנומק שכותרתו : "שינצויט חף מפשע". המשטרה בירושלים אסרה את בעל הכרוז ל' בן שלום "הוא יועמד לדין בעוון בזיון בית המשפט".
סיפרו כי איש בשם אליעזר בר לב  לחם גם הוא לזכאותו של שינצויט.


עם תום העדויות אמר זקן השופטים בהתמרמרות: "אי אפשר לומר כי דבר אחד מתאים לשני".


ספיח הריגול
המשדרים שנמצאו בביתם של שינצויט ועבד אל קאדר קראיים הוזכרו רק בעיתונות התקופה, לפני המשפט. במשפטים אין זכר למציאת משדרים.  בפסק דינו לא הזכיר השופט טראסטד כל טענה או ראייה בדבר קונספירציה או ריגול.
לימים ישראל גלילי  סיפר ללאה צונגר, שאילו שינצויט היה יוצא זכאי לא היה נותר בחיים - בפתח בית המשפט המתינו לו אנשי 'ההגנה' עם פקודות חיסול .

סוף דבר
"האגן ואייכמן לא הסתפקו בהשגחה על הציונים בגרמניה. אם הם רצו לקבל אינפורמציה רצינית על סיכויי הקמת מדינה יהודית, צריכים היו לחדור לתוך מרכזה של התנועה הציונית". כתב בטאון רק"ח "זו הדרך" ב11.1.1967-, וב 18.1.1967.
הנאצים האגן ואייכמן  הוזמנו לבקר בארץ על-ידי פולקס, "בהתאם להוראות מיפקדת 'ההגנה' שקיבל" בפגישתם במסעדת 'שטראובה' ברלין סוף פברואר 1937,  היידריך אישר את הנסיעה


בחודש ספטמבר 1937 אדולף אייכמן מוסווה כעורך העיתון  "ברלינר טאגבלאט' Berliner Tageblatt. בלוויית ה'אוברשארפיהרר' הרברט האגן שהיה לסטודנט נסעו דרך פולין לנמל קונסטאנצה ברומניה.
להבטחת שלומם  עצרו הנאצים את דוד שאלתיאל כבן ערובה [Paustpfend] וכלאו אותו למשך 8 חודשים במחנות הריכוז דכאו ובוכנוואלד.
ביום 2.10.37 הגיעה האניה 'רומניה' לחיפה, שם קיבלו שני הגרמנים רשות לעלות על החוף, שכרו כרכרה, עלו לכרמל ביקרו במושבה הגרמנית וחזרו לקהיר כדי להסדיר את כניסתם לארץ-ישראל באמצעות גנץ  מקבילו של ד"ר רייכרט ולפגוש בפולקס. בקשתם סורבה. "הייתי צריך לשלם מכיסי 20 לא"י שוחד לקצין בריטי למנוע את כניסתם", אמר פולקס לכתב 'מעריב'  צבי לביא.
"הם נפגשו עם פולקס לשיחה קצרה בקפה 'גרופי' בקהיר "שם קיבל פולקס 15 ליש"ט ומסר את האינפורמציות הראשונות".
קבעו להיפגש בעוד כמה חודשים בווארשה.
פולס הכחיש קבלת תשלום כלשהו מהגרמנים, וטען כי הקשר שקיים עם אנשי המשטר הנאצי, נעשה בידיעתם ובהנחייתם של גורמים מוסמכים בישוב.
"אחרי הפגישה שב פולס לארץ ודיווח על תוצאותיה. נאמר לו להפסיק סופית את כל המגעים. מאותו יום ואילך נותק כל קשר בינו לבין רייכרט והגרמנים שלו" כתבה דליה שחורי בעיתון 'על המשמר'.
בדו"ח שכתבו לממונים עליהם ציינו שני הנאצים [כשברקע המלצת 'ועדת פיל'  חלוקת הארץ - שתי מדינות לשני עמים, וירושלים תבונאם] - ש"הצעתו של פולקס אינה ראויה לדיון נוכח עמדתנו, כי יש למנוע כינון מדינה יהודית".
באותו ביקור בקהיר התוודע אייכמן גם למופתי הירושלמי חג' אמין אל-חוסייני.


"אני לא הוטרדתי ממותו של אבא, זה היה כאילו תאונת-דרכים. ידעתי שהכול כשר, שהוא אינו מעורב בשום דבר שאינו כשר ובוודאי לא פלילי. את שכר הלימוד שלי בגימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב שילמה העירייה, ואת שכר הלימוד שלי בבן-שמן שילמו המוסדות, הסוכנות, במשך שנתיים. מנהיגי 'ההגנה' תמיד הרגיעו אותנו ואמרו לנו שאין לנו מה לדאוג. שהכול בסדר. אבל בספר החללים שהוציא משרד הביטחון לזכר אלה שנפלו למען המדינה לא הוכנס שמו. -  אמרה לנו בתו לאה והסיפה - היוזם לרצח היה כנראה פולקס, פולס, הוא חי אחר כך בחיפה".
" 'דוד' ממה שכנאי היה האחראי על עניין התמיכה הכספית מטעם 'ההגנה' או מטעם העירייה" סיפרה הבת – רות ורום מביתה שבמכבים-רעות.
בבן-שמן הכירה לאה את אלי פרוינד, בן הוטרינר - והמשפחות התיידדו, אלי נפל בשנת 1943 בפלישה לסיציליה.

ב 21 בספטמבר 1947, עשר שנים לאחר שנשפט ל 15 שנות מאסר, שוחרר שינצויט ממאסרו בבית הכלא המרכזי בירושלים. בצאתו משערי הכלא חזר על טענת חפותו.
אשתו התגרשה ממנו. בנו שלמה למד בבן-שמן ושינה את שם משפחתו. הבן שלמה רבאון הוסמך לעורך-דין  בשנת 1966.
במרץ 1954 תבע ראובן שינצוייט, הנקרא כבר ראובן רב-און [שם משפחה חדש, שהוא סיקול אותיות שמו הפרטי-ראובן]  160 אלף  ל"י  משלושה עורכי דינו  וחמישה נתבעים נוספים, כי לא מלאו את חובתם ומכרו את רכושו במחיר של מה בכך, בעבור ייצוגו ושכר טירחה ההגנה במשפטו.

התקשרות אל הנכדה - ראובת רק שמעה השם שינצויט אמרה "תודה רבה" ונתקה את השיחה.

בקפה 'בני' ברחובות שמעתי מידידי אריה שפק  ששינצויט אחרי שהשתחרר נטע מטע ליד תל-נוף, גר שם  ומכר שם פירות.
מידידי אהוד פייקס שמעתי כי העורך דין פלמן קיבל אדמות משינצויט על יד הירקון בפתח תקווה. שינצויט התדרדר, כנראה בהשפעת סמים, וגמר את חייו בעליבות נוראה, "בין ברווזים ויונים", כשנתיים לאחר שחרורו.
שנים אחדות לאחר ששוחרר מן הכלא, בא שינצויט לסופר חנוך ברטוב על מנת לבדוק אפשרות לשכור ממנו דירה  בפתח-תקווה, ועל סמך פגישה זו כתב ברטוב את הסיפור הנפלא "דוברינין האדם"אמרו כי דוברינין הוא שינצויט.
פולקס פייבל בתחילת שנות הששים של המאה ה- 19 כיהן כיושב-ראש לשכת המסחר בירושלים, נפטר בשנת 1982.
יוסף מילר נעלם. 
.
ב-1940 עמד עבד אל קאדר קראיים לדין, יחד עם ארבעה ערבים אחרים, על רצח סמל משטרה בריטי בשם לואיס סטיבנס. בתחנת המשטרה ברמלה, 26  ] September 1938   ] הוא נמצא אשם ברצח ונידון, יחד עם שותפיו, למוות בתלייה. גזר הדין בוצע.
בשנת 1936 לאה  אבקריוס לבית טננבוים זנחה את בעלה עורך-הדין ערבי נוצרי המבוגר ממנה בשלושים שנה, מספרים כי יצאה לחיי הוללות במצרים עם קצין בריטי; הכירה במלון 'שפרד' במצרים מלצר איתו המשיכה לצרפת וסופה כגברת עדן שנטמנה בבית העלמין היהודי במונטריאול, קנדה;  אוגוסט 1967.

פפה אחותו הבכורה של יעקב צונגר נשארה בוורשה שם הייתה מנהלת בית-ספר לאחיות. נרצחה בשואה.

נחמה צונגר אלמנת צונגר  נפטרה בשנת 1979 בתל-אביב.

בנות נחמה ויעקב צונגר - ויקטוריה הייתה לגברת אקשטיין, רות לגברת ורום, נעמי לגברת אלפלג ולאה נישאה למר דיאיסטניק אבל שמרה על השם צונגר.

בשנת 1941 הקימו הבריטים  על רוב אדמות שינצויט את שדה התעופה R.A.F Aqir אשר היה במלחמת העולם השנייה בסיס תעופה ראשי של חיל האוויר המלכותי.
באביב 1948 הוציאו הבריטים למכירה את הבסיס. הקרן-הקיימת-לישראל  קנתה אותו, ועם פרוץ מלחמת העצמאות עבר לשליטת 'ההגנה',  בקיץ 1948 נפתח המקום כבסיס חיל האוויר הישראלי  תל-נוף "בטקס חגיגי במעמד ראשי המדינה, הצבא וחיל האוויר".



סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים וצמרת אביבי. המחפשים להנאתם סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני .
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים  [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.















תגובה 1:

  1. האם ניתן לאתר את צאצאיה נעמי צונגר?
    גידי
    Gidi.Poraz@KavHaDorot.com

    השבמחק