שמעון ינקו - נרצח בתגרה על אדמות המושב

11.1.1933 – קוסקוס-טבעון

                                                          

בית העלמין במושב כפר-ברוך

 טכסט:

פ"נ

שמעון (סימון) ינקו

בן מנחם מנדל

שנהרג בדמי ימיו

על כיבוש אדמות

עמק יזרעאל

י"ג טבת תרצ"ג

11.1.1933

ת; נ; צ; ב; ה.

תמה מלחמת העולם הראשונה. הבריטים שליטי הארץ. החלה העלייה השלישית  שלוותה בהתיישבות מהירה ורכש הקרקעות, קם צורך דחוף ברישום הבעלות ותחימת גבולות, ובמיוחד על אדמות 'מירי'- שעובדו בחכירה מהמדינה, ואדמות 'מוואת' - קרקעות הפקר, שמחוץ לתחומי הכפרים הערבים. .בהתאם לחוק העות'מאני, קרקע, שנרכשה אך לא עובדה, חוזרת לאחר תקופה מסוימת לבעלה או לרשות השלטונות.

בשנת 1928 פרסמה ממשלת המנדט הבריטי את 'פקודת המודדים', והוחל ברישום האדמות.

בזמן השלטון העות'מאני הייתה מקובלת, יחידת עיבוד החקלאי של הקרקע, בשם  'דונאם' אך שטחה היה- 919.3 מטרים רבועים. 'פקודת המודדים' החדשה קבעה, שיחידות המידה לשטח יהיו בשיטה המטרית שטחו של 'דונם מטר' הוא 1000 מטרים רבועים. 

בכפר הערבי נעשה עיבוד הקרקע בשטח משותף - ה'משעא'; חלוקת ה'משעא' הייתה בידי זקני הכפר ונכבדיו, רישום האדמות כלומר, חלוקת קבע  הביאה לביטול הגמישות, שהייתה לזקני הכפר בהקצאת האדמות ל'חמולות'.   ולכן תהליך הרישום היה מלווה בקשיים רבים וחיכוכים צפויים.

המאבק בטענות של זכויות אריסות וזכויות מרעה התנהל בשטח, כאשר הערבים ניסו לחזור ולהשתלט על האדמות, שנקנו בידי היהודים לעיתים בהצלחה, ואילו היהודים גירשו את הטוענים שוב ושוב, היו מקרים שנדונו בבתי המשפט [אלה העויינים בדרך כלל] שם טענו הערבים לזכויות בקרקע גם כשנקנתה בידי יהודים. אדמות עמק יזרעאל ואלה של קוסקוס טבעון לא היו יוצאות מן הכלל. 

ואולי היה זה המפורסם בסכסוכים. הראשון לנופלים בסכסוך מתמשך זה היה האיכר  מכפר-ברוך שמעון ינקו.

שמעון ינקו [ [JANCU נולד ברומניה בשנת 1897, בעיר בוקרשט. לאביו מנחם-מנדל ולאמו סימה.

מנחם –מנדל התאלמן  מאשתו הראשונה  ממנה נולדו 4 בנים, שלימים היגרו לקנדה.

מנחם מנדל נישא בשנית  לסימה הצעירה ממנו בשנים ולהם  רק בן יחיד משותף הוא שמעון.

שמעון החל ללמוד רפואת שיניים עזב לימודיו ועלה לארץ כבודד  1920 . היה זה לאחר מלחמת העולם הראשונה בה שוחררה רומניה שנכבשה בידי גייסות 'מדינות המרכז' על ידי גייסות 'מדינות ההסכמה' המנצחות  הורחבה  [שטח קטן מבולגריה המפסידה, את בסרביה מרוסיה המהפכנית, ואת בוקובינה וטרנסילבניה מהאימפריה האוסטרו-הונגרית] והייתה ל'רומניה הגדולה'  ובירתה בוקרשט.

שמעון ינקו ופרידה סגל, עלו בנפרד לארץ בשנת 1920, העלייה השלישית.

השניים הכירו בתל-אביב, ושם הם נישאו בי"א ניסן תרפ"א  - אפריל 1921 .

מרים שנולדה כפרידה [פרדריקה] בכ"ד תשרי תרס"א [17.10.1900]  לחנה בת הרב גרטנהאוז ויחזקאל סגל  סוחר – ספק לצבא האוסטרו-הונגרי.   למדה בגימנסיה הממשלתית בלבוב עיר הולדתה כשעברו הוריה לווינה והיא בת 15,  בעיר הייתה לחברה  בתנועת הצופים,  המשיכה את לימודיה  וסיימה בבית הספר הגבוה לשפות – מכאן שליטתה בשפות אנגלית, גרמנית, פולנית, רוסית, יידיש, עברית וערבית,  בת 17   הייתה למתורגמנית  מגרמנית לרוסית בצבא האוסטרי.

הקיר"ה [הקיסר ירום הודו]  פרנץ יוזף הראשון לבית הבסבורג [שהיהודים כינוהו בחיבה יוסל] מת בשיבה בשנת 1916.    'מדינות המרכז' הפסידו במלחמה ובהן האימפריה האוסטרו-הונגרית.  קמה הרפובליקה של אוסטריה, - מועמד סוציאל-דמוקרטי נבחר לראש העיר  -'וינה האדומה': האוסטרים – רובם שונאי יהודים, מושפלים מתבוסתם, הרימו ראש, היהודים הוותיקים העשירים והמפורסמים ראו ב'אוסטיודן' יהודים מהמזרח –  'מתעשרים חדשים' - המוניים, צעקנים ומלוכלכים ומאד לא אהבו אותם

משפחת סגל חזרה ללבוב הפולנית. 

 כציונית עבדה פרידה  במשרדי ה'ג'וינט' בווינה כמזכירתו של ההיסטוריון  ד"ר גילברט, כעסקנית וציונית סייעה לחלוצים בדרכם ארצה, כן שיתפה פעולה עם ד"ר אמיל שטרן [אשר נספה בשואה] למען הקרן-הקיימת-לישראל.

פרידה משעלתה לארץ בשנת 1920 שינתה את שמה למרים והלכה לעבוד בנמל יפו בתור מנהלת פנקסים וביקורת דרכונים.

כמשפחה צעירה מרים ושמעון חיפשו עבודה, שמעון גם עבד בסלילת כבישים, הגיעו גם לחיפה –"עבד בטחנת הקמח" אמרה לי בתו שושנה;   השניים עבדו בהקמת טחנות הקמח  שנבנו על הדרך הראשית לעיר על ידי יק"א בכספי הברון רוטשילד.

הבת הבכורה: מינדלה נולדה בתל-אביב [ 1922] ונפטרה ממחלה בלבוב בעת ביקור עם אמה והיא בת שנתיים.

בחיפה, ''שם נולדה הבת בלה היא יפה [1924], הבן משה  שנהרג במלחמת העצמאות, נולד בתל-אביב [1926]''.

משבר כלכלי. חוסר עבודה. המוסדות הלאומיים ארגנו קבוצה של משפחות יוצאי רומניה מעין 'מהעיר אל הכפר', עברו הכשרה בחיפה והועלו במאי 1927 למושב כפר-ברוך ביניהם משפחת ינקו.  שם נולדו  [בפועל - בצריפים שליד מעיין חרוד] הבת שושנה [1929] שמספרת, שהיא האחרונה שנולדה בצריפים ושבן הזקונים אבינועם [1931] אחריה,  כבר נולד  בבית החולים 'העמק'  בעפולה. אבינעם אומר שהוא נמנה  עדין עם נולדי הצריפים בעין חרוד ואף שמו הוענק לו ע"י האחות שם.

 בית החולים 'העמק' לרגלי גבעת המורה שבעפולה נחנך ב  20 למרס 1930.

כפר-ברוך  הוקם בשנת 1926 על קרקעות הקרן-הקיימת-לישראל, אדמות ורקני ושייח'-אבריק שבשולי עמק יזרעאל וביצותיה. תחילה נקרא המקום 'בית-ירק' אך שונה ונקרא על שמו של הנדבן הרומני ברוך כהנא מפוליישטי, שהותיר את עזבונו לקרן-הקיימת-לישראל.

המקום כמושב-עובדים הוקם בסמוך לכפר הערבי אל מוג'ידל [היום מגדל-העמק]  כ-  5 קילומטרים דרומית-מערבית לו, כפר בו מוסלמים ונוצרים קתולים, בסמוך - הכפר מעלול שרובו נוצרים.

 והלאה עוספייה כפר של דרוזים על הכרמל:  והסביבה  -  רובה כפרים ערביים כמו איכסאל ותל-עדס  שליד תל-עדשים,  ג'בייאת [כיום המושב מדרך-עוז], שיקאראט, כופרין, אבו-שושא ורובייה  הסמוכים  לקיבוץ משמר- העמק; מנשייה-זבדה  - כפר שמחציתו פלחים ומחציתו בדווים. היו גם תורכמנים  -  רועים נודדים מוסלמים, שנטו את אוהליהם ליד המושב כפר-ברוך סמוך למאהל של פלג השבט הבדווי  אל עוואדין,  הבדווים גרו גם בכפרים כמו אבו-זוריק ונע'נע'יה, היו גם שבטי בדוויים  שנדדו כמו, ערב אל-סעדיה, ערב אל-זבידאת, וערב אל-חילף, ואילו סוועאד-חמירה היה כפר בדווי של ממש, והיו מאהלים שבטיים כמו כעביה, טבאש, חג'אג'רה והיבאכ.

 גם גרמנים  התיישבו בגבעות בצל עצי האלון כמו הטמפלרים הבאווארים  בבית-לחם הגלילית או המושבה החקלאית וואלדהיים.

היו בעמק גם ישובים יהודים  לפני קום כפר-ברוך [ניתן אותם לפי שנות העלייה על הקרקע ולא לפי המרחק הפיזי מהכפר]:

מרחביה -היישוב הראשון של ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל,.  הוקם בשנת 1910 על ידי אנשי המושבה: בעלי נחלות ופועלים  מחד ו'קבוצת כיבוש' מאנשי 'השומר' מאידך [רק ב 1911 נוסדה 'הקואופרציה' המפורסמת שהתפרקה בשנת 1924].

 מושב העובדים מרחביה  הוקם בשנת 1924 ואילו בסמוך הוקם בשנת 1929 קיבוץ של 'השומר הצעיר' באותו השם.

לפני זה הוקם [על יד הכפר הערבי-נוצרי  מעלול] המושב נהלל  1921 מושב העובדים הראשון בארץ.

 המושב בלפוריה [על אדמות שנרכשו על ידי 'קהילת ציון' מארצות-הברית  ו'קרן היסוד']  נוסד בשנת 1922

 בה בשנה הוקם למרגלות גבעת המורה ליד עפולה מוסד חינוכי ליתומי פרעות פטליורה על אדמות שנרכשו על ידי 'קהילת ציון'  - 'כפר ילדים' קראו לו.

ליצני הדור אמרו – אסיה  נתנה את האדמה, אמריקה שילמה, אפריקה הקימה את הבניינים ואירופה נתנה את היתומים [ואני מוסיף: ואוסטרליה קלטה את היורדים].

הקיבוץ גניגר הוקם  באותה שנה על [שטחי ג'נג'אר] אדמות הקרן-הקיימת-לישראל.

הישוב תל-עדשים, אמנם קם בשנת 1913  ‏‏על ידי חברי 'השומר'. [בשנת 1917 התפלג וכמעט ננטש לחלוטין]   אך בשנת 1923  היה למושב.

המושב כפר-גדעון נוסד בשנת 1923 על ידי עולים מטרנסילבניה שומרי מסורת .

קיבוץ מזרע של 'השומר-הצעיר' הוקם [על תל 'רובע אל-נצרא'] בשנת 1923.

בשנת 1925  התיישבה על גבעות חרתייה, קבוצת חסידי הרבי מיבלונה, שעלו מפולין והקימו משק חלב. "פרות היו אך רועים חסרו להם" פנה הרבי אל קבוצת הרועים, שכניו, והזמינם לרעות את עדרו.

באותה שנה התיישבה 'קבוצת הרועים'  בכפר  הריק שייח'-אבריק.

וב 1926  לאחר שרוב 'הרועים' עזבו לנהלל הגיעה לשם מקיבוץ כפר-גלעדי משפחת  זייד כשאלכסגדר  מונה לשומר אדמות הקרן-הקיימת לישראל ויערות האלון  בגבעות שייח'-אבריק וחרתייה.

['חברה טראסק'. מתל-אביב  באו למקום רק בשנת 1927]

באותו הזמן נשכר אריה אברמסון  מ'קבוצת הרועים' לשמור את אדמות  היהודים בג'ידה (לימים רמת-ישי) וקוסקוס [טבעון].

הישוב 'מנור' [לימים רמת-ישי] הוקם בשנת 1925 על אדמות הכפר ג'ידה וחלק מאדמות תל-שמאם [תל הניחוח] שנרכשו על ידי 'קהילת-ציון', 'יפה-נוף' ו'יפה-יזרעאל' חברות פרטיות מארצות-הברית   בשוליו הצפון-מערביים  של עמק יזרעאל, על תוואי הרכבת.  חלמו על יישוב  תעשייתי מבוסס על שילוב של תעשיית טקסטיל  [המקצוע היהודי בפולין] וחקלאות. אך מפעל הטוויה הוקם רק בשנת 1931 על ידי משה לסמן [מלודז'] 'ושם ניתן לו 'עמק הטכסטיל'.

 [רמת -ישי היא על שמו של יש"י  (ישראל יהודה) אדלר ממייסדי גימנסיה 'הרצליה' ונדבן שטרח לקומם את הריסות המקום שנפגע במאורעות תרפ"ט,  בשנת 1944].

המושב כפר-ברוך  הוקם בשנת  1926 - התיישבות פועלים על אדמת הלאום.

בה בשנה הוקמו באזור על ידי חלוצים מיוגוסלביה המושב בית-שערים, ובעמק- זבולון הוקם על ידי איחוד של ארבע קבוצות חסידי ארבעה אדמו"רים הישוב החקלאי חרדי - כפר-חסידים.

עלו גם הקיבוצים משמר-העמק, גבת, עיינות [ליד מעיינות עין-בידא כיום מעיינות סייפן]  השרון  [לימים היו לרמת-דוד] וקיבוץ שריד  שהוקם על גבעת חניפס.

ואילו המושבים כפר-יהושע ושדה-יעקב [הישוב הראשון של 'הפועל-המזרחי'] נוסדו שנה מאוחר יותר בשנת 1927.

ראשוני כפר ברוך עלו לאדמת ורקני בחשוון תרפ"ז [אוקטובר 1926]  - אומרים שהיו אלה יוצאי רומניה. שמעון ינקו ואשתו מרים ושני ילדיהם הבת יפה והבן  - תינוק שטרם מלאה לו שנה - משה   והתיישבו במקום במאי 1927.

אמו  של שמעון, סימה  עלתה לארץ התגוררה בחיפה ונהגה לבקר בכפר.

המקום תוכנן ל  44 משפחות.

בתחילה היו שם רק 27 משפחות "שלוש עומדות לבוא בזמן הקרוב".

"במקום גרים 8 פועלים העתידים להיות בין המתיישבים בשנה הבאה" ניבאו העיתונים

לכל משפחה נבנה צריף 4X4 מטרים.

כשיעשו פרצלציה [כלומר תיחום גבולות וחלוקה למגרשים]. יבנו בתים : חדר למשפחה. האבנים יהיו מאבני הכפר ורקני הערבי הנטוש [.בינתיים שכרו ערבי עם עגלה לשם הובלת האבנים].

ליד כל צריף בנו אורווה. והוקצה דונם אחד לגינה.

כל משפחה קיבלה מהמוסדות המיישבים פרה ערבית. [את החלב שיווקו ל'תנובה' שזה עתה קמה]  ולכל 2 משפחות. הקציבו בהמת עבודה אחת.

 מכונות חקלאיות ניתנו לישוב כולו ולא למשפחות בודדות.

לכל הישוב נתנו  גם 3 עגלות עם שתי זוגות בהמות-עבודה להובלות.

המתיישבים גרו באזורים נפרדים -  יש ורקני של הרומנים ויש ורקני של הספרדים, בדרום, אמרו שהיחסים בין שוכני שני האזורים מצוינים. "מפריע חוסר שפה משותפת". 

אמרו שמצב הקבוצה הרומנית היה יותר טוב הודות לסיוע שהגיע מרומניה.

קרן היסוד ברומניה הקים לעשרת הראשונים רפתות בטון  ציוני רומניה דאגו להם לפרה גזעית נוספת  ולכל הרומנים לכל 15 המשפחות נבנו לולים.

[מספרים כי אחד המתיישבים מבני עדות המזרח- יהודי הררי-  מהקוקאז הציב לו למטרה להקים לול חסך מלחמו, קימץ בכל הענפים האחרים ועלה בידו להקים בנין של לול  המונה 250 עופות].

את הקרקע. חרשו בתחילה במשותף  ולקיץ הספיקו לזרוע כמאתיים דונמים תירס ושעועית .

במאי 1927 [אייר תרפ"ז]  היו במקום 17 משפחות של בני עדות המזרח: קווקים,  בולגרם  ויוצאיי כורדיסטן‏, רובם מפועלי המושבות: זיכרון-יעקב, פתח-תקווה וראשון-לציון. אחדים מקבוצת הבולגרים בעכו ואחדים מקבוצת חולדה, אחדים ילידי הארץ.

 באספות דיברו [וצעקו] ספרדית [יש אומרים ספניולית  ויש אומרים לדינו]  צ'רקסית, רוסית ועברית. היה צורך לתרגם משפה לשפה חוץ מהקללות.

 מליצת-היושר להתיישבותם הייתה 'התאחדות הספרדים' [זו המקורבת למפא"י של טרום המדינה ולא זו של ש"ס של היום]  איתם באו 20 ילדים בגיל בית הספר והגן.

 תוכנן שיבואו גם אנשי המעמד הבינוני הם לא הגיעו, התיישבו במקום גם  10 משפחות של רומנים [ביניהם ובאספותיהם דיבר ברומנית] הם מנו 37 נפשות, כולל 12 פעוטות בגיל הגן ו- 2 בגיל בית-הספר.

'צער גדול בנים': אין טיפול בילדים ואין חינוך. כינסו את הילדים בצריף בית-כנסת ובת אחד המתיישבים שגמרה  בית-ספר עממי [בעיר!], לימדה  את הדרדקים.

שני הפלגים כעסו על נהלל, שחבריה דברו 'גבוה' אבל לא נקפו  אצבע לחינוך הילדים.

אם כי בימי המאורעות של שנת תרפ"ט קלטה נהלל נשים וטף מכפר-ברוך והוקצו להם חדרים בבית-הספר ['החופש הגדול'!]. ואילו הנשים מג'ידה ומכפר-יהושע הסתדרו בבתים.

"סודרה ועדת ההספקה שדאגה לצרכי אוכל. טחנת הקמח עבדה בלי הפסקה, כן גם המאפיה. על הטוחן והאופה לא הוטלה חובת השמירה". כתב עיתון 'דבר' [23  ספטמבר 1929].

לימים מימן  מר צלטנר מרומניה הקמת  בית-ספר עממי במקום.

בינתיים חתמו חוזה עם קופת-חולים של ההסתדרות בעניין קבלת עזרה רפואית, הסכימו שכל המוסדות הציבוריים יהיו משותפים לכול תושבי הכפר.

העבירו צינורות מהבריכה של תחנת הניסיונות. [ סיפרו לי כי כנראה זו תחנת הניסיונות ל'משק המעורב' ול'מחזור-הזרעים' של  הקואופרציה מרחביה],  עד למרחק של כ 100 מטר מהמושב ושם הובלו המים בעגלות.

מאחר והחקלאות עוד לא קיימה את משפחות-האדמה - עבדו  בעבודות ציבוריות בסביבה כמו ייבוש ביצות הקישון [הליצנים אומרים ששם טבע צבא סיסרא], היו 'פועלי רוטנברג' אלה שנסעו ברכבת ועבדו בהקמת מפעל החשמל על נהרות הירמוך והירדן –בנהריים,

 ואלה שסללו את הכביש מתחנת הרכבת המקומית לכפר. [הכספים לכביש זה ואחרים בעמק שנסללו לאחר מאורעות תרפ"ט גויסו בחלקם על-ידי 'קרן העזרה  - אומרים שאלו כספים שנאספו בציבור למען פעילות ההסתדרות הציונית -  שליש נתנה הממשלה;  ההנהלה הציונית  - 10 אחוז והשאר- הוטל על המשקים - "לפי מכסה ידועה שנקבעה ביניהם"].

והיו שעבדו במחלקת הבריאות הממשלתית במחלקה האנטי-מלרית,  איתרו יתושות האנופלס ששרצו בביצות והדבירו אותן.

ובשנת 1930 הקימו ועד מאוחד.

 זו השנה בה הייתה מכת עכברים בכל העמק  עשו הכול כדי להציל את הקמה. החישו את הקציר, ביטלו את המנהג לסדר גורן בכל חצר.  "אין אמצעי המלחמה של הממשלה מספיקים והחקלאי אובד עצות" נכתב בעיתון ['דבר'  27 אפריל 1930].

והמופתי חאג` אמין אל חוסייני  אותו איש דת בפרשו את חוקי האסלאם הכריז על מאבק כנגד התיישבות היהודים בארץ ישראל ומעל צריחי המסגדים נשמעה הקריאה  "אסור לערבים למכור אדמות ליהודים ואסור לערבים לאפשר ליהודים להתיישב באדמות שכבר נרכשו".  פאלחים  כנוודים באו  בטענות של זכויות אריסות וזכויות מרעה. המאבק התנהל גם בבתי-המשפט וגם בשטח, כאשר  הערבים  מנסים שוב ושוב להשתלט על האדמות שבידי היהודים, "והיהודים היו מגרשים אותם שוב ושוב"..

לדוגמה מקרה עיינות-השרון  - האריסים הערבים, שישבו על האדמות שנקנו כדין ממשפחת סורסוק הלבנונית  סירבו לעזוב. לאחר משא ומתן שנמשך עד שנת  1931 עלו אנשי הסביבה על הקרקע במחרשות, והשלטונות הבריטיים  נאלצו להכיר בבעלותם. האריסים לא וויתרו. שנתיים נמשך המאבק המשפטי  והאריסים הפסידו [1933], ואז  אנשי הקבוצות 'השרון' ו'עיינות' ששכנו בגבעות שונות  עלו על גבעה משותפת וקראו לה 'רמת-דוד' על שם דיוויד לויד ג'ורג' שבעת כהונתו כראש ממשלת בריטניה ניתנה הצהרת בלפור.

אז הוקם גם בשולי העמק ממערב לנצרת ולא הרחק מהכפר הערבי כסלות הקיבוץ כפר-החורש.

אז נרצח גם שמעון ינקו.

חגיגת  הפועלים 1 במאי 1930 נערכה בקבוצת שריד באו מכפר-יהושע, מנהלל, מכפר-ברוך, גבת. השרון, שרונה,  וגניגר  קבוצת הצפון ומשמר-העמק  500 איש. מקהלת קיבוץ ב' ממשמר-העמק פתחה ב'אינטרנציונל' [ 1921 תורגם השיר לעברית על ידי אברהם שלונסקי];  אנשי כפר ברוך  שמו לב לבית השני,  אנשי כפר-חסידים חגגו בנפרד.

ובאותה שנה ובאותו חודש   במאי 1930 -  שומר-השדות עם חבר כפר- ברוך גילו  כי תורכמנים העלו  את עדריהם על שדות התירס של המושב. על השומר שביקש לסלק את העדרים, התנפלו כעשרים רועים במקלות ופצעו את סוסתו.

חבר שחרש בקרבת המקום קרא לעזרה, כשראו המתנפלים את חברי המושב באים, עזבו את העדרים וברחו. העדר הובא למושב.

 הודיעו למשטרה בנצרת. השוטרים שבאו אחרי שעות מספר [לפנות ערב] ערכו פרטי-כל

 למחרת באו התורכמנים למושב והעדר הוחזר להם.

" בנצרת נאסר שייח' השבט. מחכים למשפט."

ובשנת 1930, בקיץ  ביקר בכפר ראש קרן-היסוד ברומניה ד"ר  מיכאל קרפין.

ובשנת 1931 נטעה הקרן-הקיימת  את 'חורשת שרגא' – 18 דונם. 1800 עצי אקליפטוס, הכסף נתרם על ידי אלמנה מרומניה להנצחת זכר בעלה. העיבוד נמסר לאחד המתיישבים הרומנים  [זאת מלבד שלכל מתיישב מ 32 המתיישבים הוקצו 4 דונם לנטיעת חורשת אקליפטוסים].

 זו השנה  בה הבטיח  הנדבן [שנדב בעבר ספר תורה לכפר]  גדליהו יחזקאל מרומניה לוועד להקים  בכפר  בית חולים קטן ואילו מר צנטלר הבטיח  לרהט את בית הספר המקומי שהקים ולבנות במקום  בית כנסת [שנחנך באביב 1932].

בחורף שנת 1932 ג'מיל צליה  מעוספיה [אומרים כי היה בדווי]  נפצע ברגלו בשעת סכסוך על בעלות אדמות  בזמן חרישה.

 בתחילת יולי מוח'תר ממאהל אל-עוואדין  עבד אל-לטיף  הודיע למשטרת ג'ידה, כי עלי יסין אל-עראקי נהרג ליד הקישון על ידי  מתיישבים מגבת.  

"הקצינים כהן ושיטריט מחיפה עם רופא המקום יצאו לשם חקירה." כתב עיתון 'דבר'.

ביולי 1932 נהרג ערבי  [אומרים כי היה בדווי]‏ על שדות ורקני, הסמוכים לכפר-ברוך, והמעובדים על ידי קיבוץ מזרע, מספרים  כי ביום ראשון  לפנות ערב פרצה קטטה בין ערבים, שהעלו את בהמותיהם על השדות ובין שומרי השדות, שהשתדלו לגרש אותם. בעלי הבהמות החלו לרגום באבנים את השומרים, ובמקלותיהם תקפו את סוסי השומרים. התקרבו לשומרים וניסו להוציא מידיהם את רובי-הצייד. אגב ההתאבקות ירה אחד הרובים, ואחד התוקפים שעמד במרחק 10 – 15 מטר נפצע. כעבור שעות אחדות מת הפצוע.

 אסרו את נסים חובש השומר מכפר-ברוך  באשמת רצח בלי כוונה תחילה.

כשעורכי-הדין יוסף קיזרמן [קיסרי]  ואהרון קיטאי מסנגרים עליו.
המשפט נערך בחיפה;

מעדות המומחים התברר, כי כדורי העופרת שנמצאו בגופו של הרוג הם בני 12 מ"מ או 16 מ"מ: מכאן שאין לדעת מאיזה משני הרובים של הנדון או של השומר השני יצא הכדור שהרג.

מאמינים כי המשפט יבוטל על ידי היועץ המשפטי  מחוסר הוכחות מספיקות נגד  השומר מכפר-ברוך וכי בית הדין יתחשב גם עם העובדה, כי בין השבט של הנהרג, בידואי אל-עואדין, ובין התושבים היהודים שבקבוצת מזרע וכפר ברוך, הוקם השלום.

בני משפחת ההרוג, אשתו, שני ילדיו, אחיו ואחותו, קיבלו פיצויים כדין ['הדייה' =כופר נפש] ומחלו לשכניהם העברים. השלום הוקם בעזרת קצין מחוז חיפה רפיק בי בידון ובעזרת השומר הוותיק והמנוסה אברהם שפירא מפתח-תקווה, תוך סעודה של כבש ואורז ובמקום מסורתי ב'מדפה'  של המתווך הנכבד. השייח' תופיק אל יעקוב  שם הוא מסר לתושבים היהודים דגל  - קנה ועליו מטלית בד לבנה סמל לשלום ולטוהר, שלושה קשרים נקשרו בה סמל לאיחוי הקרע  - סימן מסורתי לשלום. אותם קשרו הוא כמתווך, אחד מנכבדי הערבים –הצד שנפגע  ואחד מנכבדי היהודים – הצד הפוגע. הקצין רפיק בי בידון הדגיש, כי הוא אחראי וערב לתנאי השלום. אברהם שפירא תרגם את דבריו לעברית.

]אומרים כי גם פרוטוקול נכתב]

לא עברו ארבעה חודשים מיום ה'סולחה' ושמעון ינקו נרצח.

"משענת קנה רצוץ" ציטטו מהתנ"ך  [מלכים ב', פרק יח ] יודעי דבר.

" לא הבנתם אותם"  אמרו רודפי השלום.

באותו זמן שמעון ינקו  היה בין השישה שיצאו לחרוש יחד את 'אדמות הלאום' - אדמות  הקרן הקיימת לישראל חרישת-כיבוש; יש אומרים, כי היו אלה אדמות הכפר הערבי הקטן קוסקוס שנרכשו מהאפנדי מופאלח אל מוסה. את הפרד היחיד שניתן לו מהתקציב החליף בזוג סוסים ועבד בחריש.

בוקר אחד יצאה קבוצת מתיישבים מכפר ברוך לחרוש את אדמת 'קוסקוס טבעון' . שעות אחדות נמשך החריש באין מפריע. בשעות הצהרים הופיעה כנופיה של ערבים מצוידים ב'נאבוטים', תקפה את החורשים וניסתה לסלקם מן המקום. החל קרב פנים אל פנים. הוזעקה עזרה. כמה רוכבים מכפר יהושע ויונה רסין בראשם הגיעו למקום והצליחו לגרש את הפורעים הבדווים. אחד האנשים שעסק בעבודת החריש נשאר מוטל על הקרקע, פצוע קשה בבטנו. 

אומרים  כי הועבר תחילה לבית-חולים 'העמק' שבעפולה, וכשנמצא כי הוא סובל משטף דם באברים הפנימיים ויהיה צורך לנתחו, הובהל לבית-החולים 'הדסה' בחיפה, נותח, לאחר יותר משבועיים ניסו להציל את חייו, וביום רביעי י"ג טבת תרצ"ג, 11.1.1933   נפטר והוא בן 36,  האיש, שמעון ינקו, מת.

כשהגיעה השמועה לכפר-ברוך על מות חברם, הופסקה המלאכה במושב רבים נסעו לחיפה לקראת הארון. על יד בית-הכנסת והקבר הפתוח הספידוהו.

למחרת יצאו אנשי המושב לחרוש את חלקת האדמה שלו אשר נשארה בלתי מעובדת.

ובשנת 1934 חיבר המשורר נתן אלתרמן כרקע לסרט 'לחיים חדשים' אותו הפיקה מרגוט קלאוזנר  שיר הערש 'העמק' שהלחינו דוד סמבורסקי ובו  השורה "מי ירה ומי זה שם נפל בין בית-אלפא לנהלל".

מרים והילדים עברו לתל-אביב -

 "היא לא יכלה  ולא רצתה להחזיק במשק; היא הייתה אישה אלגנטית עירונית  ונשארה עם ארבעה ילדים קטנים".

"קיבלה 100 לירות על הבית, הפרה, ובהמתה עבודה  ומשק של  הרבה דונמים" אמר לי אליעזר הבעל של שושנה.

 המשק לא נמכר לגורם פרטי.  המשק הוחזר למרכז החקלאי . "מרים ציפתה לקבל תמורה רבה  יותר  אך חתמה שאין לה כל תביעות כספיות נוספות". הוסיף אליעזר צור.

סוף דבר

לאחר מותו של שמעון אשתו, מרים, עברה לתל אביב, אביה הזקן , יחזקאל סגל, עלה ארצה בשנת 1936  והתגורר בתל אביב עד פטירתו. סימה, אם בעלה המאוד לא צעירה, התגוררה בחיפה, שם  מכרה בביתה על המרפסת דברי מתיקה.  [אומרים כי נישאה בשנית, למר הרשקוביץ,  אחרית ימיה  לא ידועה[
ארבעת הילדים הקטנים, נמסרו למוסדות שונים.

מרים בידעה שפות ולפי המלצת הרב אברהם יצחק הכהן קוק  נתקבלה כפקידה בוועד הקהילה של יפו- תל-אביב ועם ההתמזגות עם העירייה בשנת 1939 עבדה בעיריית תל אביב.

 פעילותה ב'הגנה' ו'במשמר האזרחי'  הביאו אותה להתגייס  בתחילת 1942– יחד עם בתה הגדולה יפה  לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי:
  Auxiliary Territorial    Service –A.T.S

מרים יחד עם גב' גולדין יסדו בתל אביב את בית היתומים בלומשטיין. 

הצאצאים:

 בלה היא יפה  נישאה לנתן בהר טכנאי רדיו.

משה נהרג במלחמת העצמאות בתל א-ריש  בדרום יפו היום תל-גיבורים.

אחרי רצח אביו, משה נשלח לבית-ילדים בתל אביב, משם למוסד בשפייה, הכשרה ברמת יוחנן ולהתיישבות  בפוריה לא  הגיע, חזר לתל-אביב כדי לעזור בכלכלת הבית;  עבד במחלקת המים של העירייה, ורקד בלהקת הריקוד של ה'פועל תל-אביב'. [שם הכיר את חברתו, בת ציון - אחת מהשלישיה הראשונה שנולדה בתל אביב]. 

שושנה נישאה לכלכלן אליעזר צור גרה בתל אביב.

אבינעם נישא לציפי מקריית-חיים בתו של יונה רסין גרים בערד. כיום שם משפחתם  הוא יניר.

שיאו המתמשך של סכסוך אדמות קוסקוס-טבעון היה כשנהרג ערבי [סוף 1938] מיריות,

 במשפט שהתנהל בעקבות התקרית הואשם השומר יצחק חנקין, סיפרו שכרווק נטל על עצמו את האשמה בכדי לפטור מעונש את היורה  שהיה בעל משפחה [אריה אברמסון] ;  "גזר דינו היה מאסר 10 שנים."  בכלא עכו.

המצבה המקורית

הערה: תצלום מצבתו הישנה של שמעון ינקו באדיבות אבינועם וציפי יניר.

  

הכיתוב על המצבה המקורית 

טכסט:

                                                    פ"נ

סימון ינקו

בן מנחם מנדל

שמת בדמי ימיו

י"ג טבת תרצ"ג

ת.נ.צ.ב.ה

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים