יום שישי, 1 במרץ 2013


נחום פפר – נהרג בתאונת מטוס
31.12.1936 – עפולה










בית העלמין  של נהלל – גבעת שמרון

טכסט:

מהנדס
נחום פפר
1937 - 1887

ב-1933 ב 30 בינואר  - מונה היטלר ימ"ש לקאנצלר גרמניה .
באוגוסט 1934, מינה עצמו ל - פיהרר, קאנצלר ומפקד הצבא הגרמני ונטל לעצמו סמכויות נשיא. כרודן הורה להשתית את גרמניה הנאצית על טהרת  'הגזע הארי'- "אזרח המדינה יכול להיות רק בן האומה. ובן-האומה, יכול להיות רק מי שדם גרמני זורם בעורקיו, תהא דתו אשר שתהא. שום יהודי לא יכול, אפוא, להשתייך לעם הגרמני".
עם השתלטות ההיטלריזם החלו רדיפות בעיקר כלפי היהודים, בין השאר סולקו גם הם מחיי התרבות והאמנות של גרמניה הנאצית.
גדולי המוסיקאים היהודים, שפוטרו הקימו, כפי שהותר להם [בפרנקפורט ובברלין] תזמורות שכל חבריהן יהודים [יידישער קולטורבונד= Kulturbund [ Jüdischer; חלקם נמלטו לארצות הברית, דרום אמריקה ובריטניה. מימדי העלייה החמישית לארץ עלו - חלקם הקימו את תזמורת הרדיו ב'קול ירושלים' .

הכנר הווירטואוז בעל שם עולמי, היהודי יליד צ'נסטוחוב שפולין [1882]  ברוניסלב הוברמן חזה את הצפוי והחליט בינואר 1934 להציל את מירב טובי הנגנים היהודים מגרמניה הנאצית [כמו את החלילן אריך טפליץ [ ולהקים בארץ-ישראל גם תזמורת סימפונית, שתהיה מן הטובות בעולם.
את בחינות הקבלה [Auditions] אמרו, ערך בקפדנות מקצועית הוברמן עצמו [את תלמידו היינריך הפטל לא מינה לנגן ראשי והציבו "בשורה האחרונה בקבוצת הכינור השני" זו שבראשה עמד יעקב טורביץ מנגן ראשי בתזמורת הפילהרמונית בוארשה] - 75 נגנים זכו.

ארתור גרנפל ווקופ הנציב העליון הרביעי לארץ ישראל הנפיק סרטיפיקטים [אשרות עליה=Immigration certificate]  מעל ל'מקסימום יכולת הקליטה של הארץ' כפי שקבע ה'ספר הלבן השני' של הלורד פאספילד בכך איפשר-תמך בהוברמן  - בהקמת התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית   . Palestine Symphony Orchestra

 למימון מפעל ההצלה פנה הוברמן ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ, לדוד בן-גוריון; זה טען שאין לו עכשיו כסף 'לאוונטורות מוסיקליות' [הרפתקאות]. הוברמן ערך מסע הופעות בעולם לאיסוף הסכום. בעזרת משה שלוש, שעמד בראש 'החברה הארצישראלית למוסיקה' אספו את הפיננסים הדרושים.
הוברמן שיכנע את המנצח המפורסם ארתורו טוסקניני האנטי-פאשיסט הנודע, מגדולי המנצחים, יליד פארמה, איטליה, לבוא ולנצח על  קונצרט הפתיחה בתל-אביב. המנצח המהולל ארתורו טוסקניני, מנצח התזמורת של זלצבורג, שראה בצעד זה התרסה נגד הפשיזם, שהשתלט על ארצו ועל גרמניה, וסירב להזמנת הגברת וואגנר לבוא ולנצח על  תזמורת הפסטיבל בביירויט,  העדיף להיענות להזמנת הוברמן  "הוא בא להכריז כאן באמצעות שרביטו על זה, שלא עברו עדיין מן העולם האידיאות הנשגבות של חופש מצפונם של העובדים הרוחניים בלי הבדל בין גזעם ומוצאם". אמר ראש העיר תל-אביב ישראל רוקח.

 במוצאי שבת  26.12.1936  ניצח ארתורו טוסקניני על הקונצרט הראשון של התזמורת הארצישראלית בביתן האיטלקי ביריד המזרח תל-אביב -  בין ביתנים שוממים, ששימשו כמחסנים למקימי הנמל העברי  - נמל שנבנה תוך כדי 'המרד הערבי הגדול' - מאורעות תרצ"ו בו דרשו הערבים תוך מרי אזרחי וטרור רצחני  גם הפסקה כללית של עליית יהודים לארץ ושל רכישת קרקעות על ידי יהודים.
וכך אל מול סמל יריד-המזרח - 'הגמל המעופף' - שעוצב על ידי האדריכל אריה אלחנני, והביתן דמוי הספינה  'תוצרת הארץ', שתוכנן על ידי האדריכל ריכרד קאופמן, בין פסלי 'הפועל העברי', 'אשת לוט', 'הזורע', 'הצבי' ו'האישה' ולצלילי הירי הקרוב של מאורעות תרצ"ו והרחוק של מה שקרוי 'מלחמת האזרחים בספרד' [אותו ניסוי כלי-משחית על בני אדם – פאשיסטים מול קומוניסטים]  - הוויכוח 'האם מדריד לפני חניתה' - נשמעו צליליה הראשונים של התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית תחת שרביטו של טוסקניני.
 - החלו בצלילי הפתיחה ל 'סקאלא דה סיטא' של האיטלקי ג'ואקינו רוסיני כשאת קבוצת הכנרים הראשונה הוביל רודולף ברגמן נגן ראשי בתזמורת העירונית של וויסבאדן; וסיימו בפתיחה ל'אוברון', שהלחין הגרמני קרל מריה פרידריך ארנסט  פון ובר.
קהל רב נהר לקונצרט. "האולם היה מלא מפה לפה  ובכל מקום פנוי נמצאו אנשים עומדים" כתב עיתון 'דבר', בין אורחי הכבוד היה  הרב ד"ר יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים, הנציב העליון ארתור ווקופ עם פמלייתו ונשיא הסוכנות היהודית ד"ר חיים ויצמן ורעייתו ורה. תזמורת 'מכבי-אש' ניגנה את ההמנון הבריטי ואת 'התקווה'. כשעלה טוסקניני לדוכן המנצחים רעד האולם מתשואות.

הוברמן החליט כי הקונצרטים  הם לא רק לבעלי האמצעים, ויש לאפשר גם לציבור הפועלים ליהנות מקונצרטים ברמה גבוהה במחיר התואם את אפשרויותיהם – נקבע: 10 למנויים רגילים, 10 לפועלים. בלחץ הקהל, שלא זכה הוסיפו קונצרט מיוחד שבוע לאחר.

ובעמק יזרעאל התרסק מטוס, ובו האיש ששב במיוחד מעיראק להאזין לצלילי אותה תזמורת מופלאה – המהנדס נחום פפר.


נחום פפר [Paper] נולד בשנת 1887 באוקראינה, בחרסון, עיר נמל על גדות הים-השחור ונהר הדנייפר, בוגר בית הספר הריאלי בעירו. הוריו: אליעזר [1862]  ושרה [1860] -  אחיו: שלמה [1883]  אברהם [1896]  ואחיותיו: הבכירה בלומה [1881],  רחל [1893] ורבקה [1895].
אליעזר פפר יליד המושבה החקלאית היהודית נהר-טוב, פלך חרסון, מאותן מושבות בודדות ליהודים, שהקים הצאר ניקולאי הראשון בנובורוסיה  - שטחים שנכבשו מידי התורכים בתחילת המאה התשע-עשרה. הוא  - המורה אליעזר - ואשתו שרה בת נחום  סברדלוב ילידת לבוב עלו לארץ-ישראל בשנת 1904 עם צאצאיהם: שלמה, אברהם, רחל ורבקה  ושני הסבים הוריו -  דוד יהודה המורה לתלמוד וחיה אשתו - מאחר והוזמן על ידי 'הועד האודיסאי' של 'חובבי ציון' להיות מורה לעברית בעברית  ביפו.
מאחור נשארו שניים - בלומה שלמדה אחות -מיילדת ונחום הנדסה - "האמא שלו לחצה שיגמור את לימודיו. ושאחותו בלומה  שלמדה אחות תשאר איתו" סיפר לי יוסי תירוש.  
הסטודנט הצעיר להנדסה נתון כולו לרעיונות מתקדמים ליברלים וסוציאליסטים, חבר פעיל בתנועת השחרור ברוסיה  - המפלגה הסוציאליסטית, פעיל בניסיון ההפיכה הכושל של שנת 1905, [אותה מהפכה בה כיכבה אוניית הקרב 'פוטיומקין', זו שסרגיי אייזנשטיין אשף הקולנוע היהודי מברית-המועצות עשה אודותיה בשנת 1925 את סרטו הנפלא]   נרדף נחום על ידי שוטריו של הצאר אלכסנדר השני  - ישב קצת בכלא והוגלה לסיביר כפעיל מהפכני.

בארץ  האב, אליעזר פפר בעל זקן גדול ומסועף היה מורה לחשבון ולשירה [מוסיקה]. - בבית ספר לבנות בנווה-שלום, יפו - 'האבטונומיה'. "כשהיה מנגן בקונצרטינה שלו – היה שערו מסתבך בין קיפולי מפוחית היד. בסבלנות גדולה היה מלמד את בנות השבע שירי ילדים, בסבלנות גדולה יותר היה מלמד אותן לוח הכפל ומחליק על שער הילדות לבל יהיה פרוע".
בית הספר בחצר 'האבטונומיה' נעשה בית ועד לסופרים, מורים, ואמנים כמו מרדכי קרישֶבסקי  [אזרחי] מן העלייה הראשונה נשוי לבת דודתו – בתיה  מנהל בית הספר לבנות  בנווה שלום  יחיאל יחיאלצ'יק [יחיאלי]  ורעייתו יונה המורה,  מורה  בבית הספר לבנות של 'חובבי ציון' ביפו  לפני שהועבר למשכנו בנווה צדק, [כיום מרכז  סוזן דלאל]  ד"ר ניסן טורוב,  מי שייסד את בית המדרש למורות ביפו   [לימים מכללת לוינסקי לחינוך , הסופר שמחה בן-ציון הוא אלתר גוטמן בעלה של רבקה ז"ל ואביו של נחום גוטמן – צייר תל-אביב הקטנה.
כאן עשה גם מנחם גנסין את צעדיו הראשונים לארגון חובבי הבמה ובני משפחת פפר היו גם מהראשונים שהופיעו עליה.
 וכך הופיע האב אליעזר יחד עם שני בניו ושתי בנותיו בהצגות הראשונות של חובבי הבמה העברית ואפילו השתתף ב"יסוד אגודה למטרה זו והיה מטובי פעיליה".
בעיתון 'השקפה' מיום 9 באפריל 1907  נכתב כי ביפו, ניסן תרס"ז בחול המועד פסח,  בבית הספר 'חובבי ציון', בנשף האגודה 'רק עברית'  - רחל פפר משחקת בחזיון  'עזרת בנות ישראל' יחד עם רבקה ורזניק, רחל אבולעפיה, בתיה מדליה וצילה פיינברג.

פועלים צעירים שעלו זה מקרוב מצאו בבית פפר יד דואגת ומעודדת – וגם אוכל ולינה –
יש אומרים: כי אליהו יאנובסקי פועל מפוטר מהגליל בא ליפו, לן בביתם ושם התוודע לבתם הבכורה בלומה והיו לזוג נשוי.  בלומה סיימה לימודי אחות מיילדת בשנת 1904, עלתה ארצה בשנת 1905 ועבדה כאחות בסג'רה, יבנאל וכפר-תבור. יש ואומרים כי שם פגשה את הפועל  יאנובסקי [לימים ינאי] בעלה לעתיד.
 נחום הגיע ארצה אחריה, כשנתיים לאחר משפחתו.
מספרים כי כשאביו אליעזר הלך לפגוש בבנו נחום בנמל יפו, ראה אותו יורד מהאונייה יחף, מגודל שיער, מלוכלך, ובגדיו קרועים. האב לא העז להביאו כך הביתה- הכריחו להתרחץ ולהסתפר וקנה לו בגדים חדשים. כבר באותו ערב יצא נחום לבית-הקפה של נג'יב בוסטרוס, מקום מפגש לצעירים בעיר; נערה יפה כבת 18 משכה את תשומת ליבו, ומכיוון שלא היה לו כסף וגם לא שום תירוץ לפתוח איתה בשיחה, ניגש אליה וחטף ממנה את הגלידה שלה  - מיותר לציין שהצעירה הייתה פניה איתין בתם של אהרון ורבקה איתין, מראשוני תל-אביב שברשותם בית-דפוס בשותפות עם אחיינו סעדיה שושני המגיה. "כך, לפי סיפורן של דודותי נעשה רומן"  - סיפרה נכדת נחום, בת קיבוץ רמת השופט, מרב ירון בר-ניב.

הם התחתנו ב- 1908 ונסעו לצרפת ללימודים; נחום למד ב'פוליטכניקום' -  בננסי ובטולוז  - הנדסה, ופניה למדה שפות והוראת צרפתית. בנם יזהר  נולד בצרפת ב-1910 והם חזרו לארץ כשהיה בן כמה שבועות, הבנות - רות ועכסה נולדו בארץ - רות ילידת 1913; עכסה ילידת  1922.
 פניה הייתה למורה ומהשחקניות הראשונות של להקת 'חובבי הבמה' ביפו, הצטרפה לאחיו שלמה ולאחותו רבקה שהתמידו במשחק הבמה. ונחום עמד בבחינות ממשלתיות למודדים מוסמכים בארץ, החל לעבוד כמהנדס מודד ושמאי קרקעות  היה למהנדס עירוני בנפת רמלה [ Ramleh الرملة]  ובערבים שמר ככל הצעירים והצעירות, שנבחרו לכך כמו גם אחותו רבקה.
עם בניית הבתים הראשונים של תל-אביב ברחובות הרצל, לילינבלום, יהודה הלוי, אחד-העם והשחר החליט ועד השכונה 'אחוזת-בית' להיפטר מהשומרים הערבים  בשכר  - אותם מוגרבים רצחניים, שלאחר רצח סחרוב בראשון-לציון הסתבר, שאין לבטוח בהם. יוסף אהרנוביץ הפציפיסט-הסגפן הטיל על סעדיה שושני [בעברו רוזנרוט] לארגן את השמירה בלילות, זה יצא ליפו וקנה אצל השען יעקב זלצמן כשלושים אקדחים ועשרה רובי-ציד, נפטר מהשומרים המוגרבים [וזה לא היה קל], ארגן שלושה מאחיו - אומרים שהיו אלה מנחם, יוסף ונוח ואת אחותו בלה, הוסיף אליהם את אליהו גולומב, דב הוז, משה שרתוק [לימים שרת], יצחק  אולשנסקי [לימים אולשן], אברהם קריניצי, שלושת האחים סברדלוב: דוד, אהרון ומשה. את שלום פחטר, צפורה מאירוב [אחותו של שאול אביגור, לימים אשת משה שרת], חיים צדיקוב [מ'השומר']  אהרון זלנר [לימים אמיר[ ועוד מספר צעירים כמו לאנדס והייתה שמירה עברית.

ואליעזר פפר, בנה שם את ביתם - ב'אחוזת-בית',  מספרים כי היה עובר לפני התיבה בצריף בית התפילה הראשון של השכונה ברחוב יהודה הלוי, זה שתוכנן להיות בית הכנסת הגדול.
כשסעדיה שושני והמחנך והמדריך מגימנסיה 'הרצליה' צבי אורלוב [נשרי] ייסדו את האגודה לפיתוח הגוף  'המכבי - יפו-תל אביב', נחום היה לחבר בה [למדו שם  גם  לתפעל נשק...].

כמהנדס העירייה רמלה (פלשתינה)  נייר מכתביו נשא את השם נחום פפר בעברית, אנגלית וערבית.  הוא זה שמיפה, בין שאר עיסוקיו הרבים, את אדמת חברת 'גאולה' ['פרש'] במושבה רחובות לבקשת המזכיר גרשנזון, עסק גם בבעיות לוד השכנה, וגם בקרקעות המושבות היהודיות גדרה, עקרון וראשון-לציון, שהשתייכו אדמיניסטרטיבית לעיר המחוז –רמלה. כשהיה צריך לן באכסניה של משפחת ברסלבסקי שם, ואכל במסעדה של אריה לייב בן העגלון מראשון-לציון דוד גיסין    לא שהארוחות היו הכי טובות אבל יהודים היו.
עד שבאה משפחתו – אשתו פניה בנו יזהר ובתו רות התינוקת לגור שם.


בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. ל"ג בעומר תרע"א  - מאי 1911 - קרה אסון במירון  בזמן ההדלקה התמוטט המעקה  "נדבך העצים שעליו עמד, עם רב, נפל על הניצבים מתחת שבעה אנשים נהרגו ושלושים איש נפצעו פצעים קשים מאוד"  כתב עיתון 'הזמן'. ביניהם שני אבות משפחה הר‘ יוסף דב הלוי רוזנשטיין ור‘ ישראל מטיס שהניחו אחריהם נשים אלמנות וי"ב יתומים.  למחרת מתו עוד ארבעה מהפצועים בם שני בעלי אישה ויתומים.
 נוסד 'ועד עזרה' לטובת האומללים:  ד"ר דוד, האדון פרחי והאדון גורדון מצפת  ואיתם הרב הורוויץ מירושלים. מר אפרים כהן בא כוח 'עזרה' מירושלים, בעזרת הגברת ר' אוירבך ומר א' בן-ישראל. הכספים שאספו ביפו הגיעו מעל 130 פרנק.  נחום פפר תרם, כידידיו, פרנק אחד.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נחום התעת'מן, התגייס לצבא התורכי ושירת בו כמהנדס אזרחי במשך כל שנות המלחמה,  עסק בסלילת כבישים ובהזדמנות זו גם הבריח לחברי הקבוצה ביפו חומריי נפץ,  נשק ותחמושת .
בתחנת הרכבת בדמשק, בדרכה לטבריה הוא פגש בוגרת גימנסיה 'הרצליה'  בדבשה, קרובת משפחתו, בשובה מכלא דמשק שם ביקרה את בעלה המורה אשר ארליך מכפר-תבור – שמחו ופטפטו.
נחום בצבא התורכי.  פניה, עם ילדיהם - יזהר ורות חזרו אל בית הסבים שרה ואליעזר פפר בתל-אביב ועם מגורשי תל-אביב נדדו צפונה לסג'רה ולטבריה
גיסו של נחום -  אליהו עבר עם אחותו בלומה לנווה-צדק. עבד בקפא"י [קופת פועלי ארץ-ישראל]. שם נולדו בניו אזרח [1908], אמנון [סא"ל ביחידת המיעוטים בצה"ל], עודד ודוד , עמוס נולד אחר כך.

בזמן המלחמה, אליהו – יצא לבאר שבע והיה - לא כפועל - בין בוני גשר הרכבת התורכי מדרום לעיר על אחד מיובלי הוואדי הגדול הוא וואדי שלאלי -  על וואדי סאבע [Sabaa]  הוא נחל באר-שבע לדרישת ברוך קטינקא  [אחיה של רחל קטינקא היפה- [זוגתו  של זאב אהרון] המהנדס הטכני הראשיי ברכבת החיג'אזית" על-מנת להוליך חיילים וציוד צבאי לסיני " את התוכניות לגשר הקשתות ערך המהנדס הגרמני וינגל, שישב בירושלים ועל הביצוע הופקד מהנדס הרכבות הגרמני היינריך מייסנר זה שניהל את כל הפרוייקטים של הרכבת החיג'אזית . את גשר האבן בנו קבלנים יהודים - השותפים מיכאל ארליך  יליד מושבת האיכרים היהודים נהר-טוב שליד חרסון ואליהו יאנובסקי   יסודות הגשר נהרסו בשיטפון, מגפת טיפוס  פרצה בעיר והעבודה הופסקה עד להתערבותו של ד"ר יעקב טהון  מנהל המשרד הארץ ישראלי  שעזר  להם בגיוס עובדים - 150 פועלים - גם תימנים מירושלים, מומחים לסיתות אבן.
כאשר גורשו יהודי יפו - תל אביב -  פסח 1917  - בפקודת ג'אמל פחה מפקד הצבא העות'מאני, משפחת פפר מיפו "עם הבנים והבנות הנכדים והנכדות" על חבילותיהם, עלו על  עגלות, שנשלחו על ידי איכרי מושבות הגליל התחתון שנחלצו לעזרה - עגלות רתומות לפרידות או שוורים באו לחלץ את התושבים מתל-אביב הנטושה.  ישובים על פסגת ה'בט גוואנד' [כלי מיטה]  ונסעו צפונה,  תחילה ליבנאל. יש אומרים – לסג'רה. אהרן סברדלוב שם ואתם, עוזר לכולם. ואחר כך עלו לצפת .

רחל  - אחות נחום - עם צמה שחורה ארוכה עד מתניה, בוגרת מחזור ב' של גימנסיה 'הרצליה' לא הייתה במגורשים היא עברה לרחובות והתפרנסה ממתן שיעורים פרטיים, היא גרה בחדר אחד עם ציפורה מאירוב ורחל קטינקא [קטינסקי] היפה- זו שהייתה אהובתו של הסופר יוסף חיים ברנר דיירם ביפו [הוא, שבלונדון אשתו ברחה ממנו עם הסופר גרשון שופמן]. השלוש עבדו גם בבציר ובקילוף שקדים.  סיפרו כי עסקו גם בהובלת נשק שהביאו עגלוני 'הסוחרה'  לרחובות מחוות רוחמה שבדרום כשהצבא התורכי נהג ביד קשה  - למבריחי נשק היה צפוי עונש מוות.
 סיפרו כי הבדווים נקראו על-ידי המטה התורכי-גרמני להשתתף במלחמה, וכשכר ניתן להם שלל המלחמה, והם פשטו בשדות הקטל סחבו את נשק מהחללים וגם סחרו בו.
בין באי חדרן היו עקיבא גינצבורג  והעלמה מושה הרשקוביץ מעקרון, שולמית דנין, יעקב כבשנה, אברהם שמיון  ונחמה פרידמן הרחובותית וכן דב הוז במדי קצין של הצבא התורכי ורחל ויתקון.
אומרים כי על דבר התאבדותה של רחל אחותו שמע נחום, כך אומרים -  מדב הוז מתורגמן במשלחת הצבאית התורכית לחיפושי מים  של המהנדס נחום וילבושביץ' בתדמור [סוריה]. ספרו כי רחל פפר הדחויה הפסיקה את כתיבת יומנה, לקחה מאחד מידידיה השומרים את אקדחו "כדי ללכת לגדרה" השאירה מכתב לרחל ויתקון ובכרם השקדים  ירתה בצווארה , יולי 1917.
סיפרו לו כי מצאוה לאחר יומיים, גם את האקדח, והיא נקברה במרכז בית העלמין של רחובות לא רחוק מהבחור שנרצח  על משמרתו - מרדכי זוהר השומר.
רחל קטינקא עברה לראש-פינה כפליטה שם נישאה ליהושע ברנדשטטר.

האח אברהם פפר - כבוגר מחזור  ד' בגימנסיה  'הרצליה' בתל-אביב "הלך עם חבריו".  
המורים אימצו את תלמידי ה'פנסיון' בתל-אביב, שנשארו מנותקים ממשפחותיהם ברוסיה, ויצאו על נשיהם וטפם לשפיה שעל יד זיכרון-יעקב, "כאן נטו אהלם והמשיכו בלימודים שיגרתיים".

לאחר המלחמה, ביוני 1919 – האח אברהם פפר ברך את  ברוך בן-יהודה המוסיקאי והמורה לעברית מהגימנסיה, שחזר מגלותו בראש-פנה  שהתארש ליפה טורקניץ הגננת מראש-פינה [הבת של אהרון מנהל בית-הספר שם; לימים הם  ברוך ויפה יהיו הוריה של נתיבה בן-יהודה] ואת בנימין פישמן איש העלייה השנייה מבסרביה שהתארש לטובה קרול  - במודעה בעיתון.


ממגורשי יפו - תל-אביב הגיעו לטבריה כאלף נפש; רק 35 משפחות יכלו לפרנס את עצמם והשאר "הטילו עצמם על הציבור" – טיפוס, קדחת ואפילו מגפת החולירע הכתה בהםהחולים הושמו בהסגר או הובלו לחיפה, יש מהצעירות שמכרו את גופן. יתומים שוטטו ברחובות העיר.
סיפרו כי זלמן יעקבזון, מי שהיה הסופר הפריזאי של עיתון 'הצופה' הוורשאי ובוגר הסורבון, הוא שניהל את פעולות הסיוע – בשטח נראו חברי דגניה אנשי 'הפועל-הצעיר' כמו דבורה ושמואל דיין, ויעקב אפטר יחד עם המחנך זאב כרמי ממנחמיה הם שיתפו פעולה עם המורים הגולים ישראל יהודה אדלר ואליעזר פפר מ'וועד ההגירה' הזמני בטבריה שפעלו לעזרת הפליטים והמגורשים הדלים והעניים מוכי מחסור ומחלות  
סיפרו לנחום כי בחור בשם יוסף בוסל מדגניה נטל על עצמו את הטיפול ביתומי הפליטים, שהיו מושלכים ברחובות טבריה. בראותו בכך לא רק חובה אנושית כלפיהם, אלא גם משימה לאומית רבת חשיבות: לחנכם לעובדים מועילים – כי יוסף בוסל ואחותו שרה פתחו בעזרת המחנך, זאב כרמי ואשתו פרחה מעון לארבעים יתומים במנחמיה ובתגבור האלמנה דבורה שוהם ממטולה  פתחו מעון לחמישים ילדים בסג'רה. בוסל שהיה הרוח החיה ב'וועד ההגירה'  "רצה לאסוף באופן כזה את כל יתומי הגולים" הצליח לגייס לא רק אנשים  אלא גם אמצעים מהמשרד הארץ ישראלי, ועד ההגירה, משרד המושבות, נדבות פרטיות ומושבות הגליל התחתון. גם בזונות היהודיות רצה לטפל אך טבע בכינרת.

סיפרו גם שכדי לסייע לישוב היהודי בארץ, שסבל חרפת רעב, יזם המדען מזיכרון-יעקב אהרן אהרונסון, שישב אז בקהיר אצל הבריטים, משלוח גדול של כסף - חמישים אלף פרנק במטבעות זהב. המשלוח הועבר ארצה בספינה ונמסר לידי חבריו מניל"י, למען יעבירוהו למשרד הוועד המאוחד ליהודי ארץ-ישראל ביפו בו התאגדו כל הגופים הציבוריים ביישוב -  ספרדים ואשכנזים  ונציגי הפועלים בכלל זה  את מטבעות הזהב מסרו לאפרים בלומנפלד הוא דוד בלוך. שעמד בראש קופת פועלי ארץ-ישראל [קפא"י] אשר יחלקוהו לנזקקים: ישובים, מוסדות ויחידים. אלא שהוא הבחין ששנת הטבעת המטבעות,  הייתה 1915 פירושו של דבר כי אלה מטבעות שהוטבעו בארץ אויב בעיצומה של המלחמה. בלומנפלד חפש דרך להיפטר מהמשלוח, או לפחות להסתירו עד שתסתיים המלחמה. והסתירן בחדרו בפתח-תקווה, ששימש כמשרד קפא"י. זמן קצר אחר-כך נחשפה רשת ריגול של ניל"י.
צבי נדב [נתן ברגמן]  ושמואליק הפטר, אנשי 'השומר' מתל-עדש, התייצבו בחדרו של בלומנפלד והוא מסר לשניים את שקיות הכסף על מנת שיעבירוהו צפונה. השניים הטמינו את הכסף בתחתית כפולה שהותקנה בעגלתם ובאישון לילה פנו לכיוון תל-עדש. רוב הכסף ואולי כולו הועבר לידי יוסף נחמני [אוגרנובסקי], אשר עבר להתגורר בטבריה ועמד בראש פעולות הסיוע לאסירים חברי 'השומר' בכלא דמשק. הכסף לא הגיע לידי 'ועד ההגירה' .

סיפר הסופר אז"ר [אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ] מי שהיה ספרן בספריית 'שער ציון'  ולימד ביפו בבתי הספר של 'הילפספאריין' ['עזרה']  ו'תחכמוני'. "שהיה בין המגורשים עם אשתו השנייה חיה ובנם בנימין נער בן 17, כי בהגיעם לטבריה העלו המהגרים את החיזיון העברי 'מרים [מירל'ה]  אפרת' – מחזה מאת: יעקב גורדין,  זה שהוצג על-ידי בני ראשון-לציון ב'חגיגות הפסח' במושבה רחובות לפני מלחמת העולם הראשונה -  הפעם השתתפו בו הגברות פוחובסקי היא אהובה לבית פטרושנסקי [בעלה ד"ר יהודה לייב פוחובסקי שימש, לאחר שהת'עתמן, כרופא בצבא התורכי]  ורבקה פפר. "גם אחיה שלמה שיחק" הוסיף עמוס ינאי.
ההצלחה הייתה גדולה והם הוזמנו "לפי בקשת הקהל להציגו שנית ביבנאל, המושבה המרכזית שבגליל התחתון. ל"חזיון" נהרו מכל המושבות הקרובות, וההכנסה, שהוקדשה לטובת בית החולים של המהגרים, הייתה הגונה". כתב לימים הסופר בנימין זאב קידר  ["מבט ועוד מבט על ארץ ישראל" , עמ' 230].

בטבריה, ברישיון מיוחד מאת ג'אמאל  פחה,  האב, אליעזר ניהל את בית הספר העממי לילדי הגולים שנה אחת והמשיך דרכו לצפת ואילו חתנו  - אליהו ינאי היה אחראי ל'חלוקה' בטבריה כך קראו למזון ולכספים, שאספו יהודי ארצות-הברית כדי לסייע ליהודי ארץ ישראל במצוקתם הנוראה בימי מלחמת העולם הראשונה.  ה'ג'וינט' - ארגון הסיוע האמריקאי - העבירם דרך אמסטרדם - שם היהודי סולומון פרדריק ואן נירופ כיהן כמנהל בנק, וזה העבירם למשרדו של הגוי - הקונסול הספרדי בירושלים הרוזן  אנטוניו דה באלובאר [שתי המדינות – הולנד וספרד - שמרו על ניטרליות כל זמן המלחמה] שם ישב אליעזר הופיין המנהל בפועל של הבנק הציוני  'אנגלו–פלשתינה' בארץ, ובהתנדבות העבירם ל'וועדי-הגירה' שקמו – חלוקה לנזקקים - כשהחלו להישלח לארץ כספי הסיוע מאמריקה נמנתה צפת עם טבריה וירושלים, עם הערים העניות ביותר שקיבלו את רוב הכסף.
רבים מהמהגרים-המגורשים-הפליטים, חלקם חולי דיזנטריה נשלחו לצפת  כי "שם האוויר נעים וגם היו בה דירות רבות ריקות, ונשכרו בזול".  מספרים כי שם, בבית-המלון של גרוס  -   הצעיר בעל-המרץ, הד"ר אברהם גרין הרופא מצפת - דרש בתקיפות ממאיר דיזנגוף, ראש המשלחת שבאה לחקור את מצב הגולים "שהתגוללו בסוכות על שפת ים כנרת".- להעביר חלק מהם לצפת, שאווירה צח ומבריא ולהציל בכך את העיר עיר הקודש צפת; העיר שתפסה לפנים מקום ראשי בארץ הקודש.
נחום הכיר את העיר - את רחובות היהודים הצרים ומלאי חלאה ובוץ, רפש וזוהמה ומפיצים ריח נורא.
ידע כי צפת היא עיר נידחת וענייה, שמעטים משבעת אלפים וחמש מאות יהודיה פרנסו את עצמם – "אפילו כביש מסודר ממנה לישובים הסמוכים אין". בזמן המלחמה גורשו המיסיונרים מצפת ובית החולים שלהם נסגר.
בעיר פרצה מגפה קשה של טיפוס הבהרות. בית החולים רוטשילד הוחרם מידי הקהילה היהודית והוקדש לטיפול בנפגעי הטיפוס, בניהול רופאים תורכיים אך במהרה הוסב לבית חולים צבאי שקלט את פצועי המלחמה התורכיים. שני הרופאים היהודים של צפת, ד"ר ברדש  וד"ר גרין, נפלו על משמרתם בזה אחר זה. ראשון נפטר ד"ר ברדש מטיפוס וד"ר גרין יליד ירושלים, שהתגורר בצפת עם אשתו ובתו הקטנה, נותר לבדו לטפל ביהודי העיר. והנה פרצה מגפה נוספת של טיפוס הבהרות.  המהגרים כבר כאן - הקהילה היהודית פתחה בית חולים בבניין ישיבת הריב"ז [רבי יוחנן בן זכאי], ד"ר גרין נפגע תוך טיפולו בחולים ונפטר בצפת, י"ג אייר תרע"ח.
הסופר אז"ר שהיה בצפת חלק מתקופת גלותו מיפו כתב: ". .. בזמן המלחמה פסקה ה'חלוקה' שהיא הייתה לצפתים כמעט מקור פרנסתם היחידי. . . .    ותחתיה באו הרעב וטיפוס-הבהרות שעשה שמות בעיר. הרבה מבתי-המדרש שהיו מלאים אוכלוסין נסגרו. תחת שביפו הזדרזו היהודים בעת צרה והסתדרו לעזר איש לרעהו, בצפת איש לא נקף באצבע. הרעב ירעב, והחולה יחלה, והמת ימות, ואין מפריע. היתומים עזובים, מנקשים בדלתות וקוראים 'א הארט שטיקעלע ברויט'  [יש לכם חתיכת לחם?]  ואין מזדעזע. . . .    הפריצות התפשטה באופן מבהיל. הערבים היו באים לבתי היהודים בעלי הפיאות והשטריימל. . . "
עם פרוץ המשבר, עוד בטרם הגיעו הגולים לעיר הקודש הגלילית נבחר ועד-עזר בן 12 איש, הוועד הזה פעל שלושה וחצי חודשים והגיש את התפטרותו באמצע חודש אייר תרע"ו.
"בין התושבים שררה מערכת יחסים של אי אמון הדדי, שהפריעה מאוד להתארגנות לפעולה משותפת להקלת המצב".
ד"ר גרין, הופקד גם על חלוקת כספי התמיכה שהגיעו לעיר, יש אומרים - הפעיל הראשי; הוא שכתב לראש-פינה לחיים קלווריסקי - המנהל בצפון מטעם יק"א [כלומר הברון רוטשילד]: "בשבתך עם הקברניטים. אם גם צפת היא חלק מהישוב, ואם גם לעניי צפת ישנה קיבה בבטן הריקה, צריכים העסקנים שלנו להכניס אותה בפרוגרמה שלהם".
ועד הסיוע הצפתי פתח 'בית-התבשיל ' לפליטים;  'תלמידי החכמים' חולקו לבתים;  רכשו חיטה ודורה צהובה ל"בית המלאי", הוקם סניף של 'ועד ההגירה' עבור עדת המגורשים, ונפתחו כרטיסי המהגרים.'ועד ההגירה' הקים בתי חולים ארעיים – נקודות איסוף לחולים 'קליניקות' קראו להם. ואביו של נחום – המורה המזוקן אליעזר פפר  מ'ועד ההגירה' היה גם אחראי, בתיאום עם הרופא המקומי ד"ר גרין,  על 'החלוקה' – אומרים כי הכספים נשלחו לצפת על ידי  הרב יהונתן בנימין הורוויץ מנהל ענייני "פקידי ואמרכלי כולל אמסטרדם" בארץ .
בעוד הגברת קטרבורסקי ניהלה את בית הספר הצפתי, אליעזר פפר הקים, לימד וניהל בית-ספר לבנות הפליטים, שנתמך על-ידי 'ועד-ההגירה' תוך כדי התמסר לפעילות ציבורית - עסק בעזרה סוציאלית ובייחוד פעל לטובת היתומים - הקים מעין בית-חינוך ליתומים עזובים ובית-יתומות למהגרים כדוגמת אלו שבמנחמיה וסג'רה. בית החולים היהודי תוגבר, 'ועד ההגירה' תמך; מאיר דיזנגוף שיבח.  אמרו כי  אליעזר הוא הרוח החיה בקהילת צפת
במקביל הקימה את בית היתומות בצפת פרידל [שמחה] אברונין אשה רבת-פעלים עסקנית ציונית, ציבורית וסוציאלית עוד ממינסק, שם שמשה יושבת-ראש של בנות 'שלומי אמוני ציון' – ראשית 'המזרחי' וביפו פתחה חנות גלנטריה כדי לסייע לבעלה, הבלשן אברהם אברונין איש 'המזרחי', חברו של אליעזר פפר וידידו של אז"ר. מספרים כי בעת מסע הגירוש קברו בני משפחת אברונין את בנם מנחם ביבנאל, ועם בתם נחמה [1900] שהייתה מאהבתו של הסופר הנשוי גריגורי [צבי] שץ עוד מימי יפו, ילדיהם צפורה ובנימין , המשיכו והגיעו לעיר.

בסוף ספטמבר 1918 קידמו אנשי צפת את פני היחידות האוסטרליות שכבשו את העיר והדגל הלבן שהניפו התושבים התנוסס על בניין בית החולים רוטשילד, המבנה המרכזי והבולט בעיר היהודית.

תמה מלחמת העולם הראשונה. הבריטים שליטי הארץ. החלה העלייה השלישית
אליעזר פפר ובני משפחתו נשארו בצפת עד שנת 1925 – אז חזרו ל'אחוזת-בית'; חתנו  אליהו ובתו בלומה הקדימום;
נחום פשט את מדיו ואילו רבקה אחותו נישאה לסופר מאיר בניהו חבר מערכת עיתון 'דבר'.
כשהתורכים נסוגו מכל מאחזיהם בארץ-ישראל [סוריה הדרומית]  לעבר דמשק וחאלב, הצבא הבריטי התמקם בבתים הנטושים בתל-אביב  "שתו בירה והרסו כל רהיט שנזדמן לידם " החלו ראשוני הגולים התשושים של 'אחוזת-בית' מסתננים אט אט וחוזרים לבתיהם העזובים.
בין החוזרים גם פניה, אשתו עם הילדים רות ויזהר. גם תלמידי גימנסיה 'הרצליה' חזרו
גם נחום חזר, בנו יזהר היה לתלמיד בגימנסיה 'הרצליה'  ועכסה נולדה.
נחום החל לעבוד במחלקה הטכנית של 'ועד הצירים' שבאו ליפו לשקם, בין השאר, את יהודי ארץ-ישראל - כמהנדס פיתוח, ומשם עבר לעבוד כמודד קרקעות בחברת 'הכשרת הישוב'- המשרד הארצישראלי – ההסתדרות הציונית;  חברה אותה ייסדו עוד לפני המלחמה הפרופסור אוטו ווארבורג וד"ר ארתור רופין במטרה לרכוש קרקעות ולהכשירן להתיישבות יהודים בארץ-ישראל - למכרן לאנשים פרטיים או למסרה כקניין קבע לקרן הקיימת לישראל - עוד ארגון של ההסתדרות הציונית, שרכש גם הוא אדמות עבור הלאום ונחום היה למהנדס ראשי ומנהל המחלקה הטכנית בה. פעיל בציבור -

בישיבת הוועד המרכזי של 'הפועל-הצעיר' בי"ט בטבת תר"פ  - 10 בינואר 1920 - דנו בשאלה אם יש טעם לתגבר את הנקודות בגליל העליון ולהגן עליהן או שאולי אין טעם מעשי ומדיני להמשיך ולהיאחז במקום [כשבוע לאחר נטישת המושבה מטולה], בישיבה השתתפו אליעזר שוחט, יוסף אהרנוביץ, שלום פחטר, צבי ליברמן, זרח זרחי, אליעזר יפה, יצחק לופבן, נחום טברסקי, לוי יצחק ריקליס, יוסף ברץ, אהרן דוד גורדון, אברהם הפט ונחום פפר. ארבעה חברים – יפה, לופבן, זרחי ונחום פפר אמרו כי "אי אפשר להגיע לשם", "זה לא ענין שלנו", "צריך לנהל משא-ומתן עם הערבים שיניחו לנו", שלושה חברים – שוחט, אהרנוביץ וטברסקי – טענו שאין לעזוב את מטולה .
גדול 'היושבים על הגדר' היה א"ד גורדון. . .
הבעייה הועברה בו ביום לוועד המרכזי של 'הפועל-הצעיר' זה בחר מועצת הגנה ובה שישה חברים – דור בלוך [הוא אפרים בלומנפלד], אליעזר שוחט, שלום פחטר, סברדלוב הצעיר, נחום טברסקי ונחום פפר  במטרה לעבוד עם 'ועד ההגנה הזמני' של 'אחרות-העבודה' - האחרונה "דחתה בו בלילה את פנייתה של 'הפועל-הצעיר' ופסלה את נציגיה כלא-כשירים"
בתר"פ י"א באדר 1 במרס 1920  - נפלה תל-חי בהקריבה שישה לוחמים ולוחמות.

ברוח 'הצהרת בלפור' שאף היישוב היהודי להקים גוף שיהווה סמכות ייצוגית מול שלטון המנדט הבריטי ובארפיל 1920 היו הבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה של יהודי ארץ ישראל.  האסיפה הוקמה . נבחרו 20 צירים - בהם נחום פפר חבר 'הפועל הצעיר', לנשיאות נבחרו יעקב טהון, יצחק בן-צבי ודוד ילין כיושב-ראש והיו  לרשות המחוקקת של היישוב היהודי, בכפוף להגבלות שהטיל השלטון הבריטי על פעילותה, כלומר בעלת אופי ייצוגי בעיקרו של דבר.

קמה 'ההגנה' [יוני  1920על ידי מפלגת 'אחדות העבודה'] נחום  אחד מראשוניה  - "מדריך לטופוגרפיה בקורסים של מפקדים" אמרו. דאג להשגת עבודות ממשלתיות עבור חלוצי העלייה השלישית  -כפעיל מפלגתי- הסתדרותי ['הפועל-הצעיר'] ובכוח קסמו האישי  - שכנע את אנשי השלטון הבריטי לקבל פקידים ופועלים למשרות ממשלתיות כמו בחברת הרכבות, שעד אז הייתה 'נקייה' מיהודים.

ב'הכשרת הישוב' שישבה ביפו עבד נחום  בפיקוחו של ד"ר יעקב יוחנן טהון עד לשובו של ד"ר ארתור [שמעון] רופין  מנהל 'המשרד הארצישראלי', שהוגלה בזמן המלחמה על ידי השלטונות העות'מאניים לתורכיה. זכה ועבד לצדו של יהושע חנקין סוחר הקרקעות הממולח שקנה מבוסטרוס רוק היפואי את אדמות דיראן [לימים רחובות] ואת ביצות חדרה ממשפחת חו'רי החיפאית, האיש שעבד בשרות הוועד-הפועל של 'חובבי ציון' ביפו, עזר לחיים מרגליות קלווריסקי ברכישת אדמות בגליל התחתון. עבור יק"א, ובשם 'הכשרת היישוב' רכש ליד עפולה את אדמות מרחביה . "האיש שהכיר את המציאות הארץ ישראלית, את חוקי האדמות ואת כוחות השוק: את בעלי האדמות, את האריסים ואת הבדווים", ממנו למד את רזי ספרי-האחוזה [טאבו] העות'מאניים.
במסגרת 'הכשרת היישוב' רכש חנקין את אדמות עמק יזרעאל המרכזי רובם ממשפחת סורסוק הפיאודלים מביירות , עליהן הוקמו הקיבוצים עין-חרוד תל-יוסף, וגם קבוצות 'שרונה' ו'עיינות' ליד עין בֵּידָה שהיו לימים לרמת-דוד, וכן המושבים כפר-יחזקאל, כפר-ברוך ונהלל, את  גוש נוריס עליה הוקמו הקיבוצים חפצי-בה ובית-אלפא, את אדמות העמק המערבי עליה הוקמו הקיבוצים גניגר, שריד וגבת. וכך דבק באיש המזוקן הכינוי 'גואל העמק' - האיש שהיה בשנת 1932 למנהל החברה.
רכשו את אדמות  ואדי חווארית, הוא עמק חפר, את אדמות בקעת עכו - עמק זבולון, בקעת בית-שאן, עמק החולה ובקעת באר-שבע. כך עיצבו את המפה היישובית בארץ-ישראל ונחום  בעושים: כמעט לא היה שטח חדש שנרכש, שלא סימן את גבולותיו  - הכנה להתיישבות יהודית .
הוא זה שצייר את המפות הראשונות לאזורי הארץ השונים תוך ציון  "הרכוש הקרקעי של היהודים". הוא מדד קרקעות בגולן, בעבר-הירדן, עמק חפר, וגוש עציון, אום רשרש, עמק יזרעאל  וכך נוצר ארכיון המפות של חברת 'הכשרת הישוב'

"פפר עבד ב'הכשרת הישוב' והיה המודד הראשי בנהלל ובישוב 'בני-יהודה' בגולן -  סיפר עמוס ינאי בביתו שבטבעון - היה מודד בנהלל אצל המתכנן קאופמן, והיו שם בעיות - המגרשים שיצרו את מעגל המושב היו משולשים".  
ריכרד קאופמן האיש הוזמן על ידי הד"ר רופין  לבצע תוכניות אב  ליישובים חקלאיים ועירוניים העתידים לקום בארץ, וכשעברה החברה לרכוש אדמות  שלא לצורכי חקלאות השתתף  נחום בתכנון ההתיישבות העירונית -  לבניינים שרכשו ברחוב בוסטרוס ביפו  התווספו אדמות במושבות החקלאיות כרעננה והרצליה בה תוכננו אזורים מיוחדים לקייט, את אדמות השכונות תלפיות ורחביה בירושלים , ומידי הפטריארכיה האורתודוקסית  היוונית שטחים אשר יחד עם המהנדס אלכסנדר לוי תכנן את המרכז המסחרי שם, רכשו גם  את האדמות עליהן קמו השכונות כרמל מרכזי ואחוזה ונווה שאנן בחיפה  ואת האדמות עליהן הוקם 'רחוב הים'  בתל אביב [לימים רחוב אלנבי]  ועוד.

לרגל עבודתו עבר נחום עם משפחתו לירושלים. במפקד 1919 הוא מופיע בשכונת זכרון משה, איתר מיכה כרמון, בהמשך לשכונת הבוכרים, אך כשנוסדה ב 1922  שכונה חדשה בירושלים, שכונת בית-הכרם - שכונת גנים בתכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן. הזוג פפר בנו בה את ביתם - רחוב החלוץ 28 פינת מעלות קבק  ונמנו עם מייסדיה; 'שכונת המופ"סים' קראו לה ליצני הדור כיוון שמייסדיה ותושביה הראשונים היו ברובם מורים, פקידים וסופרים [המופסי"ם היו מפלגת פועלים סוציאליסטיים - אם המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל].

בשנת 1923 נחום פפר נבחר כחבר הועד הפועל של האגודה הטכנית העברית בארץ-ישראל [לימים 'אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל']  יחד עם האינז'ינר המדופלם אליעזר ילין בנו של דוד ילין מראשי היישוב ובעלה של הצ'לנית תלמה ילין לבית בנטוויץ'. מוסיקה. המהנדסים נחום פפר ואליעזר ילין כוועדה מטעם אגודת הטכנאים מייעצים לתוכנית הלימודים של עוזרי מהנדסים  והשנה 1923.

באוגוסט 1924 יצאה בחשאי לחורן משלחת מטעם 'הפועל-הצעיר' בה חיים שורר העתונאי, שמואל דיין העסקן, ונחום פפר כמהנדס, "לתור את הארץ לשם התיישבות". אגב- קבוצת 'השרון'  [זו שמתוכה יצא אליהו בן חורין שליח 'המפעל' לרצח ד"ר די-האן] שראתה עצמה בעלת ייחוד, ואף הייתה לאומית במיוחד לחצה לעלות לשם.
נחום פפר כשליחו של יהושע חנקין ושל הקולונל פרדריק הרמן קיש מהסוכנות היהודית שהיה יושב ראש ההנהלה הציונית ]לימים גיסו של הנציב העליון הרברט סמואל];  הגיע גם לעבר הירדן – על אותו משא-ומתן שניהלה 'הכשרת היישוב' עם מת'קאל על רכישת חלק מאדמתו סיפר אליהו אפשטיין [אילת], לימים נשיא האוניברסיטה העברית שהיה שם באום אל עמד – באוהלי שבט הבדווים  בני-צח'ר. 

אחותו רבקה שחזרה ל-'אחוזת-בית' בשנת 1921 נסעה לברלין ולמדה משחק בבית הספר על-שם מכס ריינהארדט. חזרה ארצה והשתתפה בהצגות תיאטרון עברי בבימויו של דוד דוידוב – שיחקה בהצגתם הראשונה של התיאטרון הארץ-ישראלי [תא"י] – 'בלשאצר' יש האומרים שנכתבה על-ידי סופרת בשם הניה רושה,  השתתפה גם בהצגות: 'חלום יעקב' מאת ריכרד בר-הופמן ו'המבול' של המחזאי יוהאן הנינג ברגריש אומרים כי שיחקה גם ב'הדיבוק' הצגה שנקראה 'בין שני העולמות' ['צווישן צוויי וועלטן'] שכתב המחזאי היידי ש' אנסקי  כינויו הספרותי של שלמה זנוויל רפפורט (זנוויל-הוא שלמה בלע"ז השלים אליהו הכהן) [בתרגומו של חיים נחמן ביאליק], ובקומדיה 'החולה המדומה' של הצרפתי ז'אן באטיסט מולייר.

 בשנת 1925 כשחזרו בני משפחת פפר מצפת לביתם  ב'אחוזת-בית'  המשיכו שלמה ורבקה פפר לשחק והשתלבו בתיאטרון הארצישראלי -  תא"י שהגיע לארץ על שחקניו לתל-אביב  ההצגה הראשונה בלשאצר נערכה בקולנוע 'עדן'. את נאום הפתיחה נשא חיים נחמן ביאליק המשורר הנערץ.
[אגב - התיאטרון נסגר בשנת 1927 עקב חילוקי דעות בין מנהיגיו - מרים ברנשטיין כהן ומנחם גנסין].

האב אליעזר פפר חזר למשרתו בבית-הספר לבנות בנוה שלום [כיום מרכז סוזאן דלאל], המשיך בפעילות ציבורית וספרותית. היה ממייסדי בית הכנסת הגדול בתל-אביב  זה שברחוב אלנבי פינת אחד-העם, המשיך לפעול באגודה לעזרת יתומים, "ותמיד היה מוכן לעזור בעצה ובהדרכה ובהמלצה לעולים חדשים ולקשי-יום" והימים ימי העלייה השלישית.
ונחום אהב את המוסיקה.
ביולי 1925  ועד המושבה הרצליה קבע את  אחיו אברהם פפר לאדריכל המושבה.

נחום פפר היה למנהל מחלקת המדידה של חברת 'הכשרת הישוב'  - סניף חיפה ואז אביו - אליעזר פפר התאבד ב-12.6.1926 עקב קשייו הכלכליים - מאחר והיה ערב להלוואותיהם של אנשים נזקקים וחלקם לא עמדו בתשלומים  נאלץ לפרוע [שלם] את ההלוואה במקומם "הוא הסתבך בכספים" אמרה נכדתו מרב ירון,  נקבר בבית העלמין ברחוב טרומפלדור, תל-אביב. אמרו כי את מפוחית היד נתנה האלמנה שרה לבנה לנחום.

עם פטירתו של המהנדס הראשי של חברת 'הכשרת הישוב'  המהנדס יוסף טריידל  מכנרת המושבה [1927] היה נחום שנחשב כאישיות במקצוע ההנדסה הקרקעית - למהנדס ראשי ומנהל המחלקה הטכנית .

בדצמבר  1928 נחום פפר – מהנדס ומודד מוסמך פתח "משרד למדידות ויתר העבודות הטכניות" בירושלים  - רחוב בן יהודה בבנין ח' 'הכשרת הישוב', טלפון 638 ת"ד 456
יש אומרים כי עבד עבור 'הכשרת הישוב' אך לא היה שכיר שם.
בחדר עבודתו של בנו – ירון, בחיפה - פסנתר והמון חוברות תווים
.

נחום  הניח יסוד לקרטוגרפיה שימושית בעברית.–שקד על הטרמינולוגיה העברית למקצוע ההנדסה. היה חבר הועדה למונחי הבניין והטכניקה של ועד-הלשון, וסייע לקביעת מונחים שנעשו ברבות הימים לנחלת הרבים  -  מילונות מקצועית .

בזמן השלטון העות'מאני היה 'דונאם' מקובל כיחידת עיבוד חקלאי של קרקע. אולם שטחו היה- 919.3 מטרים רבועים. 'פקודת המודדים' שפרסמה ממשלת המנדט הבריטי בשנת 1928קבעה שיחידות המידה לשטח תהיה בשיטה המטרית - שטחו של 'דונאם ' הוא 1000 מטרים רבועים. פקודה שגרמה להרבה 'כאבי-ראש' ; תסיסה וחיכוכים בין אוכלוסיות הארץ  ונחום שימש מקור לא אכזב של אינפורמציה למוסדות המיישבים העוסקים בדבר - באין מפות ותרשימים, ונוכח העזובה הרבה ששררה בספרי-האחוזה התורכיים בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, היה נחום אחד המעטים שידע את תחומי קרקעות של הכפרים ואופן בעלותם. ונועצו בו לא אחת "בהבהרת פרובלימות קרקעיות שונות".
פרצו פרעות תרפ"ט [1929],  כשהמופתי חאג` אמין אל-חוסייני הכריז על מאבק כנגד התיישבות היהודים בארץ ישראל" - אסור לערבים למכור אדמות ליהודים ואסור לערבים לאפשר ליהודים להתיישב באדמות שכבר נרכשו".  הערבים טענו על זכויות אריסות וזכויות מרעה. התנהל מאבק מזוין אך גם בבתי המשפט העוינים בדרך-כלל  "הערבים ניסו להשתלט על האדמות שבידי היהודים, והיהודים היו מגרשים אותם שוב ושוב".
נחום היה ידוע כאנציקלופדיה מהלכת של ידיעת הארץ, תכונותיה ותושביה. ככזה שימש מעיין לא אכזב של אינפורמציה למוסדות הישוב ואכן בשנת 1930 נבחר לוועדה שתפקידה היה איסוף חומר בענייני קרקעות עבור הסוכנות היהודית להכנת תזכיר לועדת החקירה של השופט סר וולטר שאו Walter Shaw]] - וועדה שמונתה על ידי משרד המושבות הבריטי  לחקור את אירועי מאורעות תרפ"ט הוועדה פרסמה את מסקנותיה בשנת 1930 והמליצה בין השאר על הגבלות בעליית יהודים, צמצום ההתיישבות והפסקת רכישת קרקעות על ידם.
בשנת 1934 מדיניות הנהלת הסוכנות היהודית היא בין השאר הפניית פועלים לכפר על ידי בניית דירות שם. 'ההסתדרות' ייסדה לזאת את 'קרן העבודה העברית' למתן הלוואות לפועלים – לחבריה כמובן. נחום תרם ל'קרן העבודה' כאיש חיפה 1.500 לי"פ [לירה וחצי ארצישראלית].
אשתו פניה הייתה לחברת הסתדרות נשים ציוניות [ויצ"ו] סניף חיפה.
כשאזל הכסף ב'הכשרת היישוב' ולא ניתן היה עוד לגאול אדמות, נחום נשאר מחוסר עבודה. וניסה את כוחו כקבלן עצמאי בחדרה.

בשנת 1930 פתח נחום משרד פרטי בחיפה.

במהרה עבר עם המשפחה לחיפה, ברחוב בן-שמן כדי לעבוד בחברת הנפט האנגלו-עיראקית   I.P.C את הבית בבית-הכרם בירושלים, לא מכרו.

בשנת 1927 התגלה שדה נפט גדול בצפון עיראק. חברת I.P.C  בנתה צינור להובלת  הנפט לבתי הזיקוק שבמפרץ חיפה ובשנת 1934 הושלמה המלאכה  - נפט זרם מעיראק .  עם פרוץ המאורעות בשנת 1936 ['המרד הערבי הגדול']  נגד השלטון הבריטי והתושבים היהודים. צינור הנפט חובל, צ'רלס אורד וינגייט נשלח לארץ ישראל, בתפקיד קצין מודיעין.

נחום התחיל את דרכו בחברת הנפט  כשרטט פשוט, "כי לא ידע אנגלית. למזלו התברך בכישרון לשפות ולאחר לימוד אינטנסיבי בתקופה קצרה של 3 חודשים הוא דיבר אנגלית רהוטה". מעמדו בחברה התחזק, וכאשר הממונה עליו מק פרסון פרש לגמלאות, מונה נחום  כמחליפו והיה מהנדס אחראי ומנהל המחלקה הקרקעית של חברת הנפט I.P.C  בארץ-ישראל .

כחלק מעבודתו נסע נחום הרבה לעיראק בעיקר כדי לתכנן הנחת צינורות חדשים ממוסול לחיפה תאומו של הצינור הקיים מכירכוכ שעיקרו היה טריפולי שבלבנון.
צינור הנפט כירכוך – חיפה [באנגלית   Mosul- Haifa oil pipeline ] הינו צינור באורך 942 ק"מ שהוליך נפט גלמי משדות הנפט בכירכוך שבעיראק  = H]  חילוואן מקור המוצא  תחנות שאיבה בדרך – H1; H3;H2]  דרך ירדן [H5; H4 ] לבתי הזיקוק שבחיפה ולאחר זיקוקו שימש את צרכי הצבא הבריטי באזור, כחלק מההערכות לקראת מלחמה צפויה ועודפיו נשלחו במכליות מנמל חיפה לאירופה.
הצינור החל לפעול ב  1935 חצה את בקעת הירדן ועבר למרגלות  חורבות המבצר הצלבני בלוואר  - כאוכב אל הווא שמו של ישוב בידואי שהתנכל קשות להתיישבות היהודית ולצינור הנפט.

"הצינורות החדשים יהיו גדולים ועבים יותר כדי שיוכלו לעמוד בפני כדורי רוביהם של המחבלים" כתב 'א-גאפיר" העיתון הערבי החיפאי.
הצינור הוטמן באדמה בעומק של 75 ס"מ. עשוי, פלדה ולמניעת קורוזיה נעטף בביטומן ומעליו נייר אזבסט  85% ; מהצינור היו בקוטר 12 אינץ' והנפט זרם בו בלחץ של 50 אטמוספירות, אמרו יודעי דבר

בשל תחילת 'המרד הערבי הגדול' והשביתה שהוכרזה במסגרתו בנמל יפו, החליטו קברניטי היישוב העברי להקים נמל בתל-אביב . מיקומו של הנמל נקבע בצפון העיר, סמוך לשפך הירקון. לביצוע הפרוייקט הוקמה חברת 'אוצר מפעלי ים'. כשלראש מועצת מנהליה מונה אליעזר הופיין, ראש חברת 'יריד המזרח', [בנוסף כיהן גם כנשיא לשכת המסחר בתל-אביב.] שביתניה הריקים שימשו מחסנים לבונים הסלוניקאים. למנהל הנמל נקבע - זיגפריד אדולף [צדוק] ואן-פריזלנד מי שהיה גזבר ההנהלה הציונית וחבר הנהלתה, ואילו הנציב העליון סר ארתור גרנפל ווקופ – איש צבא - דאג כי יושלמו הליכי הרישוי הנחוצים לפרוייקט,

 בסוף דצמבר 1936 החליט נחום ששהה בעיראק להתאים את חזרתו לארץ כדי לקחת חלק בקונצרט הבכורה  של התזמורת הסימפונית הארץ- ישראלית בניצוחו של המנצח  האגדי ארתורו טוסקניני באחד מביתני 'יריד המזרח'
בתוכנית: הפתיחה ל'סקאלא דה סיטא' ['סולם המשי'] של המלחין האיטלקי ג'ואקינו רוסיני; הסימפוניה מספר 2 ברה-מז'ור מאת הרומנטיקן הגרמני יוהאנס ברהמס; הסימפוניה 'הבלתי גמורה' מספר 8 מאת  האוסטרי פרנץ שוברט; נוקטורנו וסקרצו מתוך 'חלום ליל קיץ' מאת יעקב לודוויג פליקס מנדלסון-ברתולדי –גרמני ממוצא יהודי [נכדו של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון] וסיימו בפתיחה ל'אוברון' שהלחין הגרמני קרל מריה פרידריך ארנסט  פון ובר. אלא שהכרטיסים לקונצרט הפתיחה החגיגי ב-  26 בדצמבר נמכרו כולם.
לאושרו של נחום המנצח ארתורו טוסקניני הסכים, לנצח על קונצרט מיוחד בתל-אביב שלא ממחזור המנויים, קונצרט מוקדש לבטהובן. שיתקיים במוצאי שבת שניים בינואר.
 מכירת הכרטיסים לחברי אגודת תזמורת ביום א' בבוקר, ללא חברים – ביום ג'. ניגנו את הפתיחה 'אגמונט' אופוס 84; הסימפוניה הראשונה בדו מז'ור אופוס 21   הפתיחה 'ליאונורה' מספר 3 אופוס 72  הסימפוניה השלישית 'הירואיקה' במי במול מזו'ר , אופוס 55.
קהל רוכשי הכרטיסים הוזהר כי "הקונצרט יתחיל ב – 8.30 בדיוק נמרץ. לאחר שעה זו תסגרנה הדלתות"
בתל אביב - בשורות הראשונות ישבו מושל מחוז הדרום הרברט קרוסבי ורעייתו הגברת קרוסבי, ד"ר חיים ויצמן ממנהיגי התנועה הציונית  שהיה לחוקר פרי ההדר ב'מכון זיו' ברחובות  ורעייתו ורה,  הגברת הדסה סמואל [הבת של רחל ויהודה גור ורעייתו של אדווין סמואל סגן מנהל מחלקת העלייה - בנו של הנציב העליון הראשון ליהודה – הרברט סמואל] והשופט הבריטי וולטר שאו.

בטיסה חזרה לארץ הסתבר לפפר, שאין מקום פנוי עבורו,   גב' בטי ליטל, אשתו של ג'. א. [ג'ק-גון-אסקדייל] לִיטֶלהאנגלי, שהיה פקיד בכיר העובד בביקורת צינור הנפט - ויתרה לפפר על מקומה, הוא ובעלה עלו לטיסה. מזג האוויר היה סוער וגשום והמטוס של חברת הנפט, שהוטס ע"י טייס החברה, כשל בשעת ניסיון נחיתת אונס בשעת ערב על מסלול שדה התעופה לשעת חרום שליד עפולה. התהפך בבוץ העמוק לוואדי הזורם לנעמן - והתרסק  - ט"ז טבת תרצ"ז  - 30.12.1936 .

שנים מנוסעי האוירון נהרגו, היהודי הפלסטינאי המהנדס נחום פפר מחיפה ו-גֶ'. אִי. לִיטֶל [Jack John Eskdale Little] מסקוטלנד מפקח תנועת דלק בחברת הנפט.
שאר הארבעה, כולל הטייס, נפצעו. אחד הפצועים בא לאחד הבתים בעפולה לבקש עזרה. המשטרה המקומית יצאה במשאית למקום האסון. את נחום פפר שהיה במצב קשה לקחו ישר לבית החולים בעפולה, שם הוא נפטר כעבור חצי שעה. יש אומרים שמת מייד וגופתו הושמה במסעדתו של קיסלוב. את הפצועים העבירו לחיפה במכונית 'צלב האדום' של החברה.
מאיר בניהו, גיסו, [בעלה של אחותו רבקה] קיבל את ההודעה בהיותו עובד במערכת עיתון 'דבר'.
גופת המנוח נחום פפר הובאה לביתו בחיפה ומשם בחצות לבית החולים 'הדסה' הסמוך.

ביום חמישי אחר הצהרים התקיימו הלוויות השניים :
בשעה 3 אחר הצהריים בבית העלמין הפרוטסטנטי בחיפה  ערך הכומר מוֹס את הטכס. האלמנה הגיעה באווירון לחיפה.  בין המשתתפים בהלוויה היו  אִי. קִיסרוֹץ', גֶ'. וו. דַנְקְלִי, ס. ר. ווֶבּ, פ. אוֹ. רוֹגֶ'רְס, שׁ' לֵוִי וכן תושבים בריטים, ערבים ויהודים רבים.
מר לִיטֶל היה יליד גלזגו 1892, בארץ משנת 1932 אחרי שעבד שנים אחדות בוונצואלה וטרינידד. הניח אלמנה ושתי בנות.
 .
את נחום פפר קברו בבית העלמין של נהלל על גבעת שימרון המשקיפה על המקום בו גרו אימו ואחותו בלומה. בצאת הארון בשעה 2 אחר הצהרים מ'הדסה' חיפה קרא החזן ווַלִיצְבֶּרְג פרקי תהילים.
כל בני נהלל ורבים מחיפה בהם גם עובדי החברה  באו לחלוק את הכבוד האחרון למהנדס נחום פפר.
בהלוויה היו חברי 'אגודת הארכיטקטים והמהנדסים', נציגי חברת הנפט וחברים רבים-
"בין הפרחים הרבים היו זרים של המנהל וצוות המשרד בלונדון ושל צוות משרד התקשורת" כתב ה'פלסטיין פוסט' יום ששי 1 בינואר 1937

בבית הקברות הספידו את המנוח, יעקב אורי [זסלבסקי] ושמואל דיין בשם נהלל, בנימין פישמן בשם חבריו בירושלים, המהנדס אוריאל פרידלנד  [שלון] בשם אגודת הארכיטקטים והמהנדסים, המהנדס דב קולמן בשם המודדים.
"עם מותו של המהנדס נחום פפר, נעדר מאתנו אחד הנעלים בחלוצי הטכניקה בארץ, איש מידות ורב פעלים, מראשי הבקיאים בידיעת המולדת" כתב בנקרולוג לזכרו המהנדס והקרטוגרף זלמן ליפשיץ [ליף] בעיתון 'דבר'  [3.1.1937].
ד"ר ארתור רופין ורעייתו חנה, [בתו  של מרדכי בן הלל הכהן  ואחותו  של דוד הכהן]  פרסמו מודעת אבל בה הם מביעים את רגשי השתתפותם העמוקים באבל.
במודעת אבל שפורסמה בעיתון 'דבר' מיום ראשון לינואר 1937 נכתב:
"למשפחת פפר הכבודה, שעמה אנו קשורים מימים רבים בקשרי משפחה וידידות – הננו מביעים בזה את השתתפותנו בצערה הנורא על מותו הטראגי של נחום פפר ז"ל -  וביחוד לאלמנה העלובה, אם המנוח, שהיה בחייו תומך בה ביד נדיבה, מרת שרה פפר.
ה' ינחם את כולם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים
 החותמים  בלבות שבורים א' ז' רבינוביץ ורעייתו" -  הוא אז"ר - היא חיה.
 "ביגון רב אנו מתאבלים על מותו הטרגי של ידידנו היקר נחום פפר ומשתתפים בצערה הרב של משפחתו"  - כתבו במודעת האבל ידידיו מבית-הכרם – הפרופ' אביגדור צ'ריקובר ומשפחתו; הסופר אהרן אברהם קבק ומשפחתו; הפרופ' תשבי ומשפחתו והמתרגם צבי וויסלאבסקי.

חתימת ידו של נחום פפר:








 סוף דבר
ביום חמישי, ט"ז שבט  - 28 ינואר  - 1937 בשעה 8 בערב, יום השלושים למותו הטרגי של נחום פפר נערכה לו אזכרה בטכניון בחיפה, כל ידידיו ומוקירי זכרו של המנוח הוזמנו.

כפיצויים על מותו קיבלה אלמנתו, פניה, מחברת I.P.C בית דירות בחיפה, שהשכירה לקיומה. לאחר כשנתיים ברחוב בן שמן בחיפה שם גרה המשפחה  חזרה לתל אביב למשפחתה- משפחת איתין. היא נפטרה בפסח 1967 כשלושים שנה לאחר מות בעלה נחום.

 האם שרה נפטרה בתל אביב  בשנת 1958 והיא בת 98.
שלמה האח  היה אחראי לנושא המים וההשקייה בגוש ישובי תל-מונד.
אברהם - למד הנדסת בנין בארה"ב, חזר לארץ, תיכנן ובנה את הבתים הראשונים בנהלל ואחר-כך עבד ב'סולל-בונה'. בתו אורה נישאה למרדכי מקלף [הרמטכ"ל השלישי של צה"ל ומנכ"ל כימיקלים לישראל]. 
בלומה  אשת אליהו יאנובסקי חיה בנהלל.
רבקה לימים אשת הסופר והמורה מאיר בניהו.  המשיכה בהופעותיה על הבמה בתיאטרון לילדים ליד מרכז הגננות (1930-1958) בניהול טובה [גיטהחסקינה ושל יוסף אוקסנברג.

ארתורו טוסקניני הופיע עם  התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית  [ובה נגנים יהודים מפולין, גרמניה, אוסטריה, הונגריה, הולנד, צ'כוסלובקיה, ארצות-הברית, ליטא, רומניה ואיטליה] בתל-אביב, בירושלים, בחיפה, באלכסנדריה ובקהיר.   מתוך התנגדתו העזה לפאשיזם הגרמני והאיטלקי עזב ארתורו טוסקניני בשנת 1937 את גרמניה ואת אירופה ויצא לארצות-הברית,  שהקימה למענו את התזמורת הסימפונית NBC.
הוברמן וטוסקניני היו לאזרחי כבוד של העיר תל אביב. אזרחות הכבוד נמסרה להם על במת התזמורת בקונצרט מיוחד עליו ניצח טוסקניני ב-24 באפריל 1948. ובמאי קמה מדינת-ישראל.


אלמנת ההרוג השני גֶ'. אִי. לִיטֶל [Jack John Eskdale Little]-
גב' בטי אליזבט הילספוט ליטל לבית קלי [Kelly-  Betty Elizabeth Hyslop Little] ילידת סקוטלנד  [1891-1953].
ובנותיו: ג'יין ג'סי לימים קמפבל  [ Jean Jessie Campbell] [1922-2010] והבת השנייה לימים van Terheyden.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.
אליהו הכהן, חוקר הזמר העבריניכש טעויות והשלים פרטים.



        












2 comments:

  1. Re "בטיסה חזרה לארץ לא היה מקום ומישהי [מי?] ויתרה לו על מקומה." The person who gave the seat to Nahum Pepper was Mrs. Little. As a result, although the daughters of Mr . and .Mrs. Little lost their father, they were not orphaned

    השבמחק
    תשובות
    1. Thank you for the important info we will update the story in the blog. Can you provide us with some ..more details regarding Mrs. Little. Much appreciated

      מחק