משה סגלוביץ –  שומר-רוכב שנהרג על משמרתו בשדות

20.6.1918 – מרחביה

בית-העלמין של מרחביה

טכסט:

משה

בן אפרים

סגלוביץ

נהרג על משמרתו

בשדות מרחביה

בליל י' תמוז התרע"ח

בן כ"ה שנה לחייו

תנצב"ה

בשנת 1909, קנה  יהושע חנקין נציג 'המשרד הארצישראלי' מהאפנדי הביירותי סורסוק בכספי ה'קרן הקיימת לישראל' ו'בנק אנגלו-פלשתינה'  9600 דונם מאדמות הכפר פולה, שד"ר שרייבר ראש רופאי המשלחת הצבאית הגרמנית תיארו ככפר בדווים עלוב. המקום, ליד שרידי המבצר הטמפלרי  La Fe'vre הוא קסטרום פאבא אשר נבנה בסוף המאה ה 12, בו התאספו הצלבנים לקרב; מבצר אשר קנה את פרסומו בהיסטוריה הצרפתית בשל 'קרב התבור' בו ניצח נפוליאון בונאפרטה את המוסלמים שהתבצרו בו. לרכישה הצטרף אגרונום יהודי אמיד מרוסיה, אליהו בלומנפלד, שרכש 1000 דונם לעצמו בנה בית דו-קומתי בחווה שהקים, ולידו באו עוד משפחות של עשירים כמו קמינסקי וזברסקי, וייסדו שם חוות לידם בנו שכונת צריפי מגורים לבעלי המלאכה - מושבה.

אומרים כי שם היישוב לקוח מספר  :תהילים פרק קי"ח  פסוק ה'  - "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ." היה זה הישוב העברי הראשון בעמק יזרעאל -  בשנת 1910 'קבוצת כיבוש' עלתה לכאן לראשונה: אנשי 'השומר' ופועלים בני העלייה השנייה.  

בראשית שנת 1911, על שטח של  3500 דונם מתוך האדמות שנרכשו, הוקמה על פי החלטת הקונגרס הציוני ה-9, חוות הקואופרציה על-פי רעיונו של פרופ' פרנץ אופנהיימר. מומחה יהודי-גרמני לקואופרציה חקלאית שהרצל קירבו אל רעיון ההתיישבות הציונית. על-פי פרופ' אופנהיימר יוקם תחילה משק חקלאי גדול שינוהל על-ידי אגרונום מומחה, ובו יקבלו העובדים שכר ורווחים על-פי הישגיהם האישיים. בשלב השני, לאחר תקופת התנסות וצבירת הון, יקבלו הפועלים את ניהול המשק לאחריותם, ובשלב השלישי יקום היישוב השיתופי. ביישוב זה יחליטו החברים על מסגרת החיים הרצויה – האם להשתייך לקבוצה השיתופית או להקים משק עצמאי.

ובראש הקואופרציה העמיד אופנהיימר את ידידו האגרונום שלמה דיק, אשר התמנה כמנהל המשק.

תכנית בניית 'החצר הגדולה' – עשרה דונם - הוכנה בידי הצייר והמוסיקאי היהודי הארכיטקט אלכסנדר ברוואלד, שתכנן גם את בנין הטכניון בחיפה. חצר, בתי אבן בצורה דמוי האות ח של בנייני המגורים, מנהל ומשק כולל אסם תבואות מבוצר ובמרכזה מגדל מים על ארבע רגליים. סמוך לחומת החצר הוקצה מקום למכונות ובתי מלאכה.

הקואופרציה התיישבה על הגבעה המערבית והמושבה, כולל שכונת המלאכה על הגבעה המזרחית.
משה סגלוביץ מ'קבוצת הכיבוש' היה.

ליד פולה על הגבעה, סמוך לחוות הציונים מחוץ-לארץ, הוקמה שכונה של בעלי מלאכה כמו הסנדלר ליפא לואיס קורש מגלזגו שבסקוטלנד, האופה יהודה לייב גוטמן, הנפח שניידמייסטר, העגלון שוורצמן, הרוקח ברסלבסקי, הקצב שולמן, הנגר פנקביץ, גם גרת-הצדק פרוטופופובה הייתה שם עם בעלה אברהם פועל במושבה.

אליהו בלומנפלד האגרונום בוגר אוניברסיטת היידלברג ואשתו הברלינאית מרים, בנו בית אבן, דו-קומתי בראש הגבעה, ושמו 'טירת העמק' כשהארכיטקט הוא אלכסנדר ברוואלד  וחווה גדולה סביב – 1000 דונם. ערביי סולם השכנים היו באים למרפאתה של מרים הרופאה למצוא מזור לתחלואיהם.  הוגו קמינסקי ואשתו לאונה לבית סלומון [נינת אחות המשורר היינריך היינה] שבאו מגרמניה  בנו בית בן ארבעה חדרים ומסביבו חומת מגן בגובה שני מטרים, משק שכלל 8 פרות, 4 סוסים, עופות ועגלות. נטעו עצי שקד וזיתים. וגידלו חיטה ושעורה - 450 דונם. אדון זלקינד, שבנוסף למשקו החקלאי ,בנה בית-מלון וחפר באר, שלידה הקים מקווה טהרה ור' נוח זברסקי אותו יהודי צנום עם קפוטה שחורה ותרבוש אדום, שבא מהעיר חמלניק [Chmil'nyk] דרומית לז'יטומיר עם אשתו ינטה-לאה "לעבוד את האדמה". לשם זה קנה לו חלקת אדמה מאדמת מרחביה. חרש וזימר לעצמו ולאלוהיו.

'קבוצת הכיבוש' של 'השומר' הגיעה למקום לבקשת יהושע חנקין מ'הכשרת-הישוב'; בימיה הראשונים - בפברואר 1911 נרצח ליד יבנאל איש הקבוצה יחזקאל ניסנוב בהסיעו נשק להגנת ישובי בסביבה; נשק שהוברח מדמשק דרך תחנת הרכבת הסמוכה - פולה. בן 25 היה. אשתו רבקה הייתה בסוף החודש התשיעי להריונה.

כדי שלא לתת עילה לנציגי השלטון העות'מאני לגרש את העובדים הזמניים, הובאו למרחביה פועלים יהודים ילידי  הארץ מצפת, פקיעין וירושלים, שהיו גם נתינים עות'מאנים כחוק. הסתת הירושלמי התימני אברהם מדינה הופקד על המלאכה "בהיותו איש מקצוע, המסור לבניין ארץ ישראל בכל נפשו ומאודו" מוכר לחלק מהחברים  עוד מימי הקומונה בירושלים כשלמדו סיתות ב'בצלאל'

חלף החורף. עם תחילת הקציר הראשון, אייר, תרע"א  מאי 1911 אירעה 'תקרית מרחביה' -

שודדים התנפלו על שומר השדות יגאל אליוביץ איש 'השומר';  בחילופי היריות נהרג אחד מראשי הכנופיה בן הכפר סוּלֶם היא שונם המקראית. כל כפרי הסביבה - מאות אנשים - הם נשיהם וטפם הסתערו על הנקודה  גם כדי לנקום את נקמת ההרוג. איש מהתוקפים לא הצליח להבקיע את הגנת המקום, אך היבול נשדד. הוזעק המושל מנצרת, הקאימאקם. החברים הסתירו את נשקם, ורכושם הדל נשדד לעיני נציגי השלטון. ארבע-עשר מחברי המקום נעצרו לזיהוי. נאסרו שבעה. התנהל משפט ארוך שנקטע על-ידי 'סולחה' שעלתה גם היא כסף רב. את יגאל השומר הרחיקו לכרכור. מחשש ל'גום' - נקמת-דם.

ביום בו שוחררו שבעת השומרים-פועלים מבית-הסוהר בעכו,  במאי 1912 נהרג בתאונת עבודה נער בן   16  אחדותי יצחק - בן הישוב הישן מירושלים. כעובד בדפוס השבועון  'אחדות'  של 'פועלי-ציון'  בירושלים שמע על מצבה של מרחביה לאחר התקרית  "הרגיש חובה לשתף את כוחותיו"  ובא לסייע לקואופרציה. הוא נפל מעל עגלת התבואה ביום הראשון לקציר השעורה בה נהג ונהרג  – הקבר הראשון במרחביה.

בפברואר 1913 קברו שלשה מחברי קבוצת הכיבוש במרחביה בבית העלמין של חיפה את 'החלוצה היפה'  את בתיה מיטלמן פליטת פוגרומים מדרום רוסיה, שהייתה חברתם ואיבדה עצמה לדעת בטביעה בגלל אהבה נכזבת והיא בת 22.

במאי אותה שנה נהרג בשגגה בשדות מרחביה "בקרבת עין-דור למרגלות גבעת-המורה" איש 'השומר' האגדי מאיר'קה חזנוביץ מאש חברו משה שר  תוך קרב שהתנהל מול שודדים ערבים;  הגיבור מקאווקז בן ה- 23 נטמן בבית העלמין של מרחביה. "אשתו סוניה הייתה היפה והצעירה בין נשות השומרים". בהריון הייתה.

במאי 1913, חתמו שמאי אלטשולר מנהל חוות בלומנפלד, האגרונום  שלמה דיק מנהל הקואופרציה, והמהנדס וילהלם הקר מנהל המחלקה הטכנית של 'המשרד הארצישראלי' הסכם שלום עם ראשי הבדווים בסביבת מרחביה.

 מלבד התנכלויות השכנים סבלה מרחביה משנות בצורת, מכת ארבה, מכת עכברים ומחלות - מלריה, טיפוס ודיזנטריה – כתבו כי כרבע מכוח העבודה, בממוצע, שכב חולה.

שלמה דיק יצא בקיץ 1914 לחופשה בגרמניה עקב מצב בריאותו. מלחמת העולם הראשונה פרצה והוא נשאר  באירופה.

בימי מלחמת העולם הראשונה  ידע המקום על מאה שומריו, פועליו ובעלי המלאכה שבו  גזרות רבות מידי השלטונות: הוטלו מסי מלחמה, נערכו חיפושים אחרי עריקים ונשק, הגברים גויסו לצבא או נאסרו בתואנת ריגול, הוחרמו ונלקחו ללא תשלום תבואות ומצרכי מזון, עגלות, ובהמות עבודה למאמץ הצבאי התורכי..

עם התקדמות הצבא הבריטי העולה מהדרום גברו הקשיים: מטה הדיביזיה השביעית של הגנרל עלי רייזה ביי  התורכי הוקם בעמק שבין שתי הגבעות. אחד מאגפי בית בלומנפלד הוחרם לטובת קצין תורכי ונשותיו, בבית קמינסקי התאכסן גנרל תורכי עם משרתיו לבושי המדים. "לא מספיק שהם לקחו לנו כל אשר בבית, ואנחנו אכלנו את המעט שנשאר, הם שחטו גם את הפרות שלנו מבלי לשאול אותנו ובלי לפצות אותנו". כתבה לאונה אשתו.

מחזית הדרום הגיעו לתחנת פולה פצועים רבים; ד"ר ארתור בירם מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה שהתגייס לצבא הגרמני ושימש כמנהל תנועה בתחנת הרכבת של פולה קיבלם. "הייתה שם תחנת איסוף חולים חשובה, קראו להKrankensammelstelle Afule " אמר לנו ד"ר נורברט שוויקה.

על אנשי מרחביה היה להעבירם בעגלותיהם לבית החולים הצבאי 213 הגרמני בנצרת, ביום ובלילה חודשים רצופים.

קשה במיוחד הייתה התקופה כשאנשי הקואופרציה חלקו את שארית פיתם ובתיהם עם זרם הפליטים היהודים מדרום הארץ שגבר עם גירוש יהודי יפו-תל אביב בפקודת המושל הצבאי אחמד ג'מאל פאשה. 'ועד ההגירה' בראשותו של מאיר דיזינגוף דאג כי תושבי מושבות הגליל וצפון הארץ, יבואו עם עגלותיהם ויובילו את המגורשים צפונה - כ-10,000 גולים.  גם ברכבות נסעו המגורשים. הועמסו והוסעו.

עגלות מלאות פליטים רעבים וצמאים ועייפים הגיעו מיהודה, חברי מרחביה נתנו להם "פינת מרגוע עד אשר יאספו כוח וישובו לדרכם הגלילה" לחם ותבשיל. ביום ג' אייר תרע"ז, נפטר בדרך נדודיו  סוחר ההדרים הזקן מיפו, שותפו של דיזנגוף - החב"דניק ברוך שמואל לוי רוגינסקי  "בנפלו מהעגלה", חבריו למסע  "מי התחבושת על ראשו ומי על ידו, ומי על עינו ומי על רגלו, כשהדם הקרוש עוד טרם רוחץ"  קברו אותו במרחביה. בן 63 היה.

בליל ד' באייר תרע"ז [26.4.1917], נהרג בשדות מרחביה השומר יוחנן רזניק -  חברו לשמירה פלט כדור בשוגג ופצעו פצעי מוות – בלתי אפשרי היה להשהות את הקציר. מסביב לשדות התגודדו המוני אנשי צבא תורכים לבושי קרעים ורעבים, עטו על השדות ו'ליקטו' למחייתם - "צריך היה למהר באסוף התבואות הגורנה" - יוחנן שנמנה על שומרי שדות המושבה מטעם 'השומר'  הובא למנוחות בבית-העלמין במרחביה. בן 25. ארוסתו - מרים גוטמן בתו של האופה בהריון הייתה.

לא עברו ארבעה חודשים ואחד מטובי השומרים – ליאון  מירטנבוים שלח יד בנפשו על כי באסיפת 'השומר' בתל-עדשים  [ל' אב תרע"ו] דחו בשנה את קבלתו לשורות הארגון ואילצוהו לשאת את שושנה בחורה שהרתה לו בתקופה ששמר ברחובות. גם הוא הובא לקבורה בבית הקברות במרחביה. בן 22.

ככל שקרבה החזית באו פגעים חדשים גם על 'הקולוניה מרחביה' מושג הכולל גם את הקואופרציה.

בנוסף לאנשי צבא תורכים שהתגוררו בתחנת פולה  רעבים למחצה התהלכו ערביי הכפרים הסמוכים מחוסרי כול "כי נדלדלו כולם מתגרת המלחמה". מספרים כי כשפרצה מחלת הכולירה בכפר פולה בסוף קיץ שנת 1916 ציווה המפקד העליון ג'אמל פשה לשרוף את כל הכפר ולהעביר את תושביו לאוהלים. מרי נפש היו ועיניהם לטושות לשדות מרחביה הירוקים.

בסתיו 1917 הטייסת הבווארית מס' 304 הקימה שדה תעופה במרחביה, ממזרח לעפולה. לאחר מסע תלאות מקונסטנטינופול ולאחר שפונתה מעיראק אל-מנשייה בדרום; הייתה זו אחת מחמש טייסות שהגיעו מגרמניה כדי לסייע לבעלי בריתם התורכים במלחמת העולם הראשונה  - הקימו שדה תעופה  Flugplaz מאולתר ממערב למרחביה 'מרכז תחנת האווירונים הצבאיים' - ובו  12 מטוסי 'רומפלר  4 ' דו-כנפיים [מטוסי הקרב היו 'רומפלר C-V '  ו 'AEG  C – IV ' בן 260 כוח סוס]. בשדה לא היו מסלולים וכשירד גשם הפעילות האווירית הושבתה והטייסים המריאו ונחתו על פי בחירתם. האווירונים  חנו בתוך אוהלים גדולים. היו גם טיסות קרב אך לרוב היו אלה טיסות צילום - תשלילי ז'לטין על זכוכית. מצלמתVOIGTLANDER אוסטרית או ZEISS גרמנית.

בין הטייסים הטייס הגרמני הרמן גרינג, לימים יד ימינו של היטלר ימ"ש, חנה עם יחידתו במרחביה באותה  שנת 1917.

טייסת 304 סיירה בעיקר מעל אזורים מרוחקים מהחזית – באר-שבע ואזור השפך של ואדי סוכריר [נחל לכיש כיום]  שטח הנחתת ציוד של הבריטים. התצפיתנים צילמו  גם את מיקומם - 'החצר' , שרידי המבצר הצלבני המוקף חפיר, בית בלומנפלד הדו-קומתי במושבה. ובעיקר אוהלי הטייסת עצמה. על רקע גבעת המורה, שיהיה למזכרת.

יצאו למשימותיהם בצמדים: טייס ותצפיתן לדוגמה: צלם - האופטמן ואלץ מפקד הטייסת עם הטייס הלויטנאנט קרצ'מן, או הזוג הופמן  והיידשוך.

התצפיתן כיוון במצלמה את חשיפה - צמצם ומהירות התריס, הוציא את פלג גופו העליון מחוץ לחופה לחץ על הדק ורשם בשוליים העליונים של כל תצלום פרטים מזהים כמו מספר הטייסת, מספר סודר, שעת הצילום. גובה, כיוון הטיסה, וכמובן האובייקט שצולם .

הדיווחים המבצעיים הועברו אחת לשבוע למפקדת החזית בנצרת ב  Casa Nuova

להנאתם צילמו גם חלוצות כמו את  רבקה  גפנר מהקואופרציה  אפילו שלא היו לה צמות פשתן ולחיי אפרסק -  נתנו למתיישבים את ההדפס ואת התשלילים שמרו לעצמם.

כשהגיעה הטייסת למקום  דובר על גירוש המתיישבים אבל הושגה פשרה: המתיישבים אולצו לפנות שניים מתוך ארבעת בתי המגורים עבור הקצינים הגרמנים. בשניים האחרים עברו לגור המשפחות המטופלות בילדים, ואילו האחרים עברו לצריפים ולחושות.

המתיישבים חששו ממצב של "בין הפטיש והסדן". חובה כפולה, גם לצבא התורכי וגם לפקידות הגרמנית השכנה; בנוסף ראו את עצמם מטרה להפצצה מצד מטוסי הבריטים, ואכן כבר  בראשית ינואר 1918 תקפו אווירונים בריטים  -שלושים פצצות נחתו על אוהלי טייסת 304 גם אש מקלעים נורתה משמים - אמנם לא היו פגיעות בנפש אבל כל האווירונים והאוהלים נפגעו.

במהרה הסתבר כי טייסת זו סייעה לא במעט לאנשי היישוב - רכשו בכסף טוב את התוצרת החקלאית וכל שצרכו והיה במקום.

"רופא הטייסת  היה ד"ר וולטר טיארי Thierry]]  יליד שטטין וכשהועבר באוגוסט 1918 לבית החולים חיידרפאשא Haydarpasa]]  שבאיסטנבול מילא את מקומו ד"ר קיגלר [Kugler]" השכילנו ד"ר נורברט שוויקה,  ו"סגנו היה ד"ר וולף; יהודי" כתבה לנו צביה וייל ארכיונאית מרחביה.

הם טיפלו במתיישבים שחלו - ממחלות קשות כטיפוס הבהרות או כולירע  ועד מחלות עיניים וזיהומים למיניהם.

ערב יום הכיפורים   שנת תרע"ו נפטר ר' נח זברסקי מדיזנטריה, יהודה לייב גוטמן בעל המאפיה נפטר  בשנת 1917 מהרעלת דם שנגרמה ממסמר חלוד.

מקרי המחלה של קדחת שחור-השתן הלכו והתרבו. אמרו שמקורם בביצות, ובמי הבאר המזוהמים, בתרע"ח נפטרו חברי הקואופרציה  יהושע בלינקא – מקדחת שחור השתן; ושמואל רומרשטיין מהמגיפה העולמית -'שפעת ספרדית'.

"חיילי הצבא התורכי ששרצו במושבה  הם ללא השגחה היגיינית ונושאים טפילי מלריה" הסביר רופא הישוב  ד"ר הלל יפה את ריבוי מקרי הקדחת במקום. החינין שחולק לכל התושבים כל ערב לא עזר הרבה. אמרו כי צמחו דורות מיוחדים של טפילי מלריה המחוסנים נגד החינין.

תמותת הילדים קיבלה צורה איומה. באותו קיץ תרע"ח מתו מבין משפחות עובדי הקואופרציה ארבעה ילדים וכמספר הזה מילדי המושבה.     

בשנת  1919 נפטרו עתי גוטמן אלמנתו של יהודה לייב גוטמן מעולי גלזגו  ובלה זברסקי הבת של נח שהעלה אותה מאוקראינה.

את אנשי הטייסת שנפטרו  קברו בבית העלמין של הצבא הגרמני בנצרת; כצלבים על קברותיהם שמשו מדחפי אווירונים. מעץ.

כשקאימקאם נצרת, צורר היהודים, ציווה להפקיע שלושה צמדי-סוסים שעבדו בשירות הטייסת, הגרמנים דאגו שהסוסים והעגלונים יישארו במרחביה. הגרמנים קנו גם עבור המתיישבים פרדות ועגלה מעודפי הצבא. כשגדודי עבודה התורכיים הכשירו את הדרך למפקדה בנצרת, זו שבאה מג'נין - פועלי הכפייה היו בפיקוח גרמני וכדי להחיש את העבודה -  איסוף אבנים מהשדות והשלכתם על הדרך – תוגברו הפועלים בילדים ערבים מכפרי הסביבה.

שעה שהתורכים באו לחפש נשק אצל המתיישבים, סייעו להם הגרמנים להיחלץ בשלום - החיפוש צולם ותועד על ידי היחידה הבווארית.

כשנחילי הארבה הגיעו פנתה מרים בלומנפלד לידידיה מהיחידה הבאווארית 304 להביא בדחיפות גלילי בד לכיסוי עצי האורן הצעירים. אחד הטייסים  יצא במטוס לחיפה, וחזר כעבור שעתיים עם גלילי הבד. העצים ניצלו.

מספרים כי הגרמנים והמתיישבים ערכו נשפים משותפים – למשל, בחג המולד ובליל סילבסטר – ברפת שהוסבה לשמש כאולם [מלא עד אפס מקום] הוצגה תוכנית עשירה שהוגשה על-ידי בעלי יכולת, "הייתה זאת חגיגה יוצאת מן הכלל. האירועים החשובים בקורות הטייסת תוארו בצורה הומוריסטית".  הייתה גם תזמורת משותפת -  אקורדיאונים, כינורות ותופים  שחברו לגיטרות ולבללייקות.

היו אפילו רינונים על קשרים רומנטיים חשאיים; סיפרו גם על צעירה מקסימה, אמרו שהיא מן הגרים "שבתה את לב כולם וכפי שהופיעה כך נעלמה, אמרו שהלכה לסג'רה".

"רכבנו על חמורי המשק"  סיפר פריץ ברתולד קצין בטייסת. גם שיחקו כדורגל;

קציני הטייסת  שחיפשו דרך להגיע לחיפה בלי תלות ברכבת העמק, ובהיעדר קטרים, מצאו דרך מקורית לבילויים ליליים בעיר הנמל: על המסילה הישרה-כסרגל שבנה מהנדס הרכבות הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר, Heinrich August Meißner ומשילדת קרון רכבת משא שקיבלו, התקינו עליה כסאות וקבעו בקידמתה מנוע של מטוס לרבות המדחף שלו, אומרים של 'מרצדס' Mercedes-Benz;  "מנוע מטוס בעל הספק של 160 כ"ס מתוצרת  חברת 'דיימלר –בנץ'  Daimler-Benz שהותקן על קרון"  כתב פול קוטרל בספרו 'ישרו בערבה מסילה'. נתנו לו את השם "אקספרס המרחצאות הפיניקי".  בכיוון מערבה לחיפה "טסו עם הרוח" תפקד תורן ומפרש מתוח עליו, ובשובם מזרחה לעפולה תפקד מנוע האוירון, סיפרו כי היה זה רעיונו של ברוך קטינקא [כך כתב בזכרונותיו] מנהל מחלקת המכונאות של הרכבת החיג'אזית בארץ ישראל.הוא שהמציא עבור הטייסים הצעירים כלי תחבורה חדשני כדי שיוכלו לנסוע לחיפה, להתרועע עם העלמות הצעירות במושבה הגרמנית ולרחוץ בחוף הסמוך, וכך להתגבר על החיים המשעממים בעמדה נידחת זו. ובעזרת רוח העמק הקבועה הגיעו ליעדם, ואם לא היתה רוח בריזה בדרך חזרה 'האוירון-קרון' היה אטרקטציה לילדי חיפה.

לעת ערב התניעו הצעירים וטסו על פסי המסילה לחיפה,  למושבה הגרמנית – מושבה של טמפלרים שוואבים מדרום גרמניה "נווה מדבר בישימון התורכי". הם זכרו לטובה את מלון Pross ומלון אופינגר, ביקרו את חבריהם המחלימים באכסניית שניידר, שהייתה לבית הבראה לחיילים גרמנים, שתו בירה במרתף ביתם של משפחת וואגנר "בבית המצוי בפינה", קנו אצל משפחת שטרובה Sturve סבון משמן-זית 'הר הכרמל' לחלוצות מרחביה הנאות, ועם שחר חזרו לבסיסם נכונים לעוד יום של טיסות בשמי הארץ. בחיפה דאג להם האינג'ינר תאודור פרנק והקונסול הגרמני פרידריך קלר חילץ אותם מצרות. ספר לנו ד"ר ירון פרי. 

 אגב - משפחת שטורבה נמנתה עם מספר משפחות האמריקאיות, שרצו לחיות ולמות באווירה שהולידה את הנצרות והגיעו לחיפה. לפרנסתם ייצרו שמן זית אבל גם יצרו שמן קיק לשימוש במנועי מטוסים.

 עם הצטרפות ארצות-הברית למלחמה ממשלת תורכיה גרשה אותם מארץ-ישראל.

במיוחד התיידדו אנשי הטייסת  עם המתיישבים שדיברו גרמנית. הם העדיפו אותם על פני הפלאחים - הם פגשו "נערות יהודיות–גרמניות וורודות-לחיים השבות בעגלות מן הכרם אל הכפר ונותנות קולן בשיר" ולעומתן ראו את שכניהם  - המון כפריים ערבים "אנשים עירומים, עיניים מוכות חולי" כפי שכתב פאלח ראפקי מזכירו הפרטי של המפקד הכל יכול ג'אמאל פשה.  ראו בברברים אלה דוברי שפה גרונית מוזרה שאינם שותים לא יין ולא בירה "הפועל הערבי סוחט את הענבים  והיהודי השמנמן שותה את היין". כתב אותו ראפקי.

בקושי רב עלה בידי המתיישבים היהודים לזרוע את השדות, וכשהגיעה עונת הקציר התחיל גם גזל התבואות מהשדות ואפילו מהגורן. קציר תרע"ח.

האחראי על השמירה בשרות מרחביה היה השומר-הרוכב שלום [זיגפריד] פריץ יליד אוסטריה אשר תפס בקיץ, בתמוז תרע"ח, גנב, שודד ידוע-לשמצה מהכפר סולם תוך כדי מעשה.  הערבי הפעיל כוח, אך קיבל מידי פריץ  כפל מכות. הגנב עשה עצמו כמת, ושלום מיהר לדווח בישוב מחשש כי עומד להתלקח כאן עסק ביש כ'בתקרית מרחביה'  הזכורה לרע.

יצאו האופטמן ואלץ מפקד הטייסת  ואנשיו עם פריץ השומר למקום ההתנגשות – והנה נעלם 'הגנב המת' ואיננו. על פי עצתו של פריץ החליטה הפלוגה ללכת לכפר סולם ולבקשו שם. בשעה מאוחרת בלילה הגיעו אל בית השייח' "כל הכפר עמד על רגליו". הגרמנים דרשו כי יסגירו לידיהם את הגנב הבריון; מאימת הצבא מסרו אנשי הכפר את המבוקש לאנשי הטייסת, אלה העבירוהו לידי הקומנדנט התורכי של פולה, אבל תוך שעות הצליח אותו שודד "בעקב התנאים המקומיים" להשתחרר מידי התורכים ולהימלט.

לאחר תקרית זו התחדדו היחסים בין המתיישבים לבין הכפר סולם. פריץ הועבר למקום אחר מחשש לחייו. לא עבר זמן ונרצח מחליפו שומר שדות מרחביה משה סגלוביץ.

משה בנם של  שרה דבורה ואפרים-הלוי סגלוביץ. נולד בשנת 1896, בעיירה סקידל [Skidal] בפלך גרודנו במערב בילורוס, לשם נמלטה משפחתו מאימי הפרעות שהתחוללו באוקראינה – 'הסופות בנגב'. לפרנסתם עברו לעיר לודז' שבפולין הסמוכה - מרכז תעשיית הטכסטיל מהגדולים בעולם, כך אמרו.

"נולדו להם 11 ילדים" אמר לצמרת שמעון סוטקר אחיינו של משה סגלוביץ

משה התקרב לתנועה הציונית, ובשנת 1912 עלה לארץ-ישראל "נדנד להורים לעלות והקדים את כולם". ראשית דרכו הייתה במושבות יהודה שם עבד כפועל חקלאי בכרמים ובמטעים. כשאר חבריו נדד לאותה מושבה בה מצא עבודה.

כשנשמעה הקריאה "הגלילה" עלה משה למושבות הגליל. שם הצטרף ל'קבוצת הרועים' שבדומה לאגודת 'השומר' ראתה את ייעודה בהכשרת צעירים עברים לתנאי הארץ ולמלא ייעוד לאומי בעבודה ובשמירה.

הקבוצה התארגנה בבית-גן היא קיבלה על עצמה  רעיית עדרים במושבות הגליל התחתון בתנאים שווים לרועים הבדואים.  ניגנו בכינורות, רעו ורעבו; "משוגעים, אבל בחורים טובים" אמרו האיכרים. משה מצא שם טיפוסים כלבבו ושותפים לרעיונותיו והיה לאחד מהם - רעה את עדרי האיכרים בבית-גן, כנרת ומצפה. היה מהמעטים שעלו לגליל העליון; אומרים שלטלחה-טיון. ידוע בדיבורו הפשוט, בנאמנותו למטרה ובאומץ ליבו עובד צנוע ובלבו האהבה הגדולה לקנייני ישראל ונחלתו".

במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר המצביא התורכי ג'מאל פחה, תכנן לתקוף את תעלת סואץ ליווה משה עגלות וסוסים של האיכרים, שהוחרמו על-ידי הצבא התורכי. עד שאסרוהו עם עוד חברי 'השומר' ושלחוהו לעבוד בצבא בטול-כרם ל'טבור אל-עמליה' [גדודי עבודה].  החיים במסגרת הצבא לא היו לרוחו ובהזדמנות הראשונה "העמיד את נפשו בסכנה" וערק מהצבא. הוא הגיע למרחביה ונתקבל שם כשומר-רוכב; דמותו של מאיר'קה חזנוביץ עמדה לו למופת.

אותו שודד בריון יחד עם שודדים מערביי הסביבה, החליטו לטמון לו פח. אור ליום י' בתמוז תרע"ח [20.6.1918], בשדות הפלחה של מרחביה ליד דרך עפולה – נצרת משה עם שומר נוסף ישראל רידר, רכבו על סוסיהם סביב גבולות אדמת מרחביה שמעו רעש חשוד מן התעלה. על שאלתו של משה "מן הדא?" ["מי זה?"] נענה במטר יריות סוסתו נפצעה קשה וסוסת חברו נהרגה.

שניהם קמו על רגליהם והחלו לרדוף אחרי המתנפלים סגלוביץ נפצע מיד בכדור; גם ובהיותו פצוע רץ עוד כמאתיים צעדים בהסתערו עם חברו על התוקפים. כדור שפגע בפניו הכריעו ארצה. "נפל אחד השומרים חלל" כתבו בעיתון 'המצפה' ה' אלול תרע"ח – 13.8.1918.

"השומר שני נפצע קשה ברגלו וסוסתו הומתה" כתבו בעיתון 'הצפירה', כ"ג מנחם אב תרע"ח.

"ביום רביעי ט' תמוז תרע"ח בלילה בשעה אחת אחר חצות התנפלו רוצחים על שומרי השדות במרחביה – הרגו את סיגלויץ ופצעו את סוסתו פצעו את רדר והרגו את סוסתו" כתבה על פתק אסתר בקר מ'השומר'.

האופטמן ואלץ שמע את היריות "בשקיעת הלבנה בחצי הלילה" העלה אחדים מאנשיו ומהמתיישבים על מכונית הטייסת  ונסעו למקום. משה נמצא מת בשדה "בין התבואות" שכוב על הארץ וידו על הדק הרובה כמתכונן לירות.

"חבריו מצאוהו לאור הלבנה והביאוהו למרחביה וקברוהו בה" כתב אליעזר פולסקין-יערי בספרו 'חולמים ולוחמים'.

"כל אחד מאתנו זוכר את הנשמה הצעירה והעליזה, שחייה נפסקו בזמן פריחתה" הספידוהו חבריו ליד הבור פתוח בית העלמין של מרחביה.

את ישראל רידר הפצוע  העבירו לבית החולים הצבאי הגרמני בנצרת, ואת החבר משה רדנר הושיבו בקרבתו לדאוג לצרכיו.

הקומנדנט התורכי לא הצליח למצוא את האשמים. אמנם, פלוגת שוטרים תורכיים נכנסו לכפר סולם כך אומרים, ותפסו את החשוד ברצח אך הוא נמלט מידם.

ואז החליט מפקד הטייסת ואלץ, להתערב בפרשה -  ביום שישי קרא למזכיר הקואופרציה יוסף רבינוביץ ולבעל החווה הגדולה מר אליהו בלומנפלד והודיעם כי לא יוכל לשאת במנוחה את הרצח הזה, "לא אנוח ולא אשקוט עד אשר אמצא את הערבי אשר נמסר בזמנו לידי הרשות התורכית ונמלט מידה-  אני מודיע לכם, כי מחר בבקר אני ואנשי פלוגתי נעלה על הכפר סולם. הודיעו לבני מושבתכם, כי ישבו שלווים ובוטחים ולא יבהלו".

למחרת היום, בשבת בבוקר השכם -  הוקף הכפר סולם על ידי אנשי צבא גרמנים מזוינים במכונות-יריה. מעל לכפר זימזמו אווירונים. ואלץ אסף את זקני הכפר ודרש מהם כי יסגירו לידיו את הפושע אשר נמסר בשעתו לרשות התורכית ונמלט ממנה. הוא נתן להם ארכה רגעים מספר והזהירם, כי מקץ הזמן הקבוע ירעיש את הכפר. ליתר תוקף נזרקה פצצה לא הרחק מהכפר. "אנשי הכפר נבהלו מאד והוציאו את השודד מתוך חבית קמח ומסרוהו לידי הפלוגה. המעשה הטיל אימה על הכפרים הסמוכים והם חדלו להציק לנו" כתב לימים יוסף רבינוביץ.

השודד הבריון  נמסר על ידי הגרמנים לרשות התורכית בנצרת מתוך אזהרה חמורה שישמרו עליו עד המשפט.

המתיישבים עמדו להגיש תלונה לרשות התורכית על הנאסר. אך כשנגשו לפעולה היו חסרי כל עזרה והדרכה במבוכי משפט העות'מאני.

קלוואריסקי פקידה הבכיר של יק"א אמנם בא למרחביה לנחם את החברים בצרתם ולעודדם,  אך לא יותר מכך.

"רצח סגלוביץ היה מעשה "ג'ום" [נקמה], הערבים תכננו לפגוע בפריץ, שהרג אחד מהם, אבל סגלוביץ החליף אותו בלילה ההוא, במקרה" העיד לימים אלכסנדר צלאל [את"ה , תיק 20.18].

סוף דבר

ב  19 בספטמבר 1918 תקפו אווירונים בריטים את השדה והמאהל של הטייסת "אחד המטוסים התוקפים הופל". אחרי הצהרים הגיעה הידיעה על התקדמותם של הפרשים האוסטרלים - ניתנה פקודה לפנות במהירות את השדה. חלק ניכר מן הציוד הועמס במשך הלילה על קרונות רכבת [כולל תשלילי הזכוכית היקרים] ואלה יצאו בארבע בבוקר לעבר צמח, חלק מהמטוסים הוטס גם הוא לצמח.

וכך תמו עשרת חודשי הטייסת במקום; עם בוקר [20.9.1918] הגיעו פרשי האוסטרלים למרחביה ותפסו ארבעה מטוסים שעוד חנו על הקרקע ו-20 מאנשי הטייסת, כולל מפקד הטייסת ואלץ שהיה בחצר מרחביה. יש אומרים בבית בלומנפלד.

כבר בצהרי אותו יום שימש שדה התעופה הגרמני את המטוסים הבריטיים, שהועברו לכאן מג'נין. הפרשים האוסטרלים דהרו הלאה. חיילים הודים נכנסו לחצר - ריכזו את כל הגברים והובילום כשבויים לפולה תחת משמר כבד; חשדו כי גרמנים הם.

ערביי הסביבה היו חופשיים  - בזזו גם את המחסנים העזובים של הצבא הגרמני.

לאחר סיום המלחמה אנשי הטייסת ששהו במחנה מעצר בתורכיה חזרו לגרמניה, באוניה 'אסגארד'.

קשיי מלחמת-העולם הראשונה חיסלו את ניסיון הקואופרציה. היישוב במרחביה התפרק, ועל אדמתו התיישבו בשנות ה-  20' קבוצות שיתופיות זמניות.

בשנת 1924, במקומה של שכונת המגורים של בעלי הקרקעות הפרטיים  הוקם על ידי תנועת המושבים המושב מרחביה.

בשנת 1929 עלה למקום גרעין שהקים את קיבוץ 'השומר הצעיר' מרחביה.

 האדריכל אלכסנדר ברוואלד גויס במלחמת העולם הראשונה לחיל הים הגרמני ושירת בצי הצוללות. עלה לארץ בשנת 1925 ונפטר כעבור חמש שנים. נקבר בהר הזיתים.

שלמה דיק נפטר מסרטן ב-1944, בגרנובל שבצרפת.

אליהו בלומנפלד נקבר במרחביה.

בית קמינסקי נמכר בשנת 1917 לדב קלימקר, אבא של רחל שוורץ אמם של רות דיין וראומה ויצמן. הבית עבר גלגולים רבים: תחנת משטרה, בית ספר, מזכירות המושב ולבסוף  - נהרס.

ישראל רידר היה לאיכר בכפר יחזקאל.

משה רדנר - היה לאיכר בבלפוריה

משה סגלוביץ הובא לקבורות בבית-הקברות במרחביה. השאיר אחריו הורים שרה דבורה ואפרים הלוי. שלושה אחים: יוסף [1904], ברוך [1909], מנחם מנדל וארבע אחיות: רחל [1895] לימים סוטקר, חסידה פרומה [1906] לימים רובינשטיין.  הנקה  לימים בן דוב, ומלכה לימים רוזנטל.

"הייתה גם בת בכורה - שמה לא ידוע. מרוסיה נסעה לארצות-הברית. הנכד שלה הוא הסנטור ליברמן שהיה סגן הנשיא קלינטון" סיפר שמעון סוטקר מראשון-לציון.

משפחת סגלוביץ עלו ארצה אחרי הרצח. לא יחד - למשל רחל ובעלה הצלם אהרן סוטקר עלו בשנת  1924  המומר העשיר שלמה פיינגולד הידוע, שחזר מגלותו במצרים, שהיה קרוב משפחתם [אומרים כי אחותו פרומה חסידה נישאה לדודו של משה - לטוביה סגלוביץ אחי אביו אפרים סגלוביץ]. דאג להם; פיינגולד, כך אומרים - סידר להם עבודה רובם אמנם בתל אביב אך גם בבית מלון בטבריה שם עבד יוסף האח של משה עם אשתו צילה,  ובבית פיינגולד בירושלים, ברחוב יפו ליד שכונת 'נחלת שבעה' זה אשר נרכש בשנת 1921 על ידי נוצרייה אמריקאית עשירה, בשם ויניפרד ווטרס גטלינג, ונודע כ"בית גטלינג".

בשנות ה-40'   על גבעה בין חצר תל-חי לקיבוץ כפר-גלעדי בסמוך לאנדרטת ה'אריה השואג' הוקם ביוזמת נחום הורביץ חבר 'השומר' ואיש כפר-גלעדי, בית-הקברות של חברי 'השומר' אליו נאספו רבים מחברי 'השומר' שקברותיהם היו פזורים בכל הארץ, ומצבה אחידה הושמה לכל אחד מהם, את יחזקאל ניסנוב העבירו מיבנאל ואת מאיר'קה חזנוביץ',  ליאון  מירטנבוים ואת משה סגלוביץ העבירו ממרחביה.. יוחנן רזניק נשאר במרחביה.

קברות 'השומר' בכפר-גלעדי

טכסט:

חבר השומר

משה סגלוביץ

תרנ'ז – ו' תמוז תרע'ח

1896 - 1917

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.