יום שישי, 15 במרץ 2013






ישראל חיים גרוס – מת מהרעלת דם כתוצאה מפציעתו
24.7.1939 – טבריה







בית-העלמין הישן של טבריה
אזור ב' חלקה ב' שורה 2 קבר 12
צמוד לאנדרטה לזכר הניספים בטבח שבוצע בתשרי תרצ''ט בבית הכנסת בקרית שמואל בטבריה.
התמונה באדיבות מרדכי מקייס - מנהל בית העלמין הישן בטבריה.


טכסט:
                                                זכרון עד


לבעלי ואבינו היקר


הענו


ישראל חיים


ב"ר מנחם מנדל


גרוס ז"ל


טהור הלב ושאר הרוח


ראה חזון חיים גדול


בעבודת האדמה


ובדמי ימיו נגדע מעל אדמתו


ח' מנחם אב תרצ"ט


ת' נ' צ' ב' ה'



ישראל חיים גרוס, דור שישי בארץ נולד בטבריה בשנת 1890 לבלומה-רחל ומנחם-מנדל הוא ממשפחה טבריינית ותיקה, משפחת סוחרים עשירה – אפילו סיפרו כי לסבא - "יש כדים מלאים זהב". מספרת רחל ינון.


בלומה-רחל ומרדכי מנדס-מנדל גרוס - גרו על יד החומה בעיר העתיקה של טבריה. זה היה בית עם חצר גדולה וגן ושם גדלו הילדים. לימים עברו לגור בשכונת קרית-שמואל מול 'חברת החשמל' ונחשבו בין ראשוני השכונה.

שלושה בנים ובת היו להם: ישראל-חיים, שלום הקרוי שולם, יעקב ונחמה, שנישאה לימים לשמעון גריצר ועזבו לחיפה אחרי מלחמת העצמאות. ישראל-חיים הלך אחרי חלומותיו, שולם נשא לאישה את שושנה לבית טפר מראשון-לציון, עבר לגור עם הוריו וניהל חנות לאשפרת בדים בעיר העתיקה "ליד החומה", יעקב עסק במסחר עם הוריו.


יעקב נולד בטבריה בשנת 1903 מגפת חולירע הייתה בעיר, "כשנולד חשבוהו למת וזרקו אותו מתחת למיטה. פתאום שמעו בכי משם, הוציאוהו והוא חי. הוא לא היה כל כך בסדר, היה לו פתח בראש, מה שקרוי 'ראש פתוח' - עצמות הגולגולת לא נתאחו" סיפרה רחל ינון הבת של נחמה.

תחילה למד יעקב ב'חדר', ואחר כך בבית-ספר יסודי – זה הספיק - עם סיום לימודיו הצטרף לאביו בעסקיו וזה הרבה לנסוע לדמשק, לביירות ולערים שכנות אחרות. יעקב גר תמיד עם הוריו סעד את אמו החולנית, סייע לאחיו הבכור לחיים, בהקמת המשק במגדל, וכחבר 'מכבי' התגייס לשמירה ולהגנת העיר. שם, במאורעות תרצ"ח, מצא את מותו.


האם בלומה-רחל הייתה אישה חולה ומנחם-מנדל בעלה סבל מסכרת. הוא מת מגנגרנה, היא מהתקף לב. בני חמישים היו, תוך חודש ימים נפטרו שניהם. בלומה-רחל גרוס בת בנימין נפטרה בכ"ח תשרי תרצ"ד ואילו מרדכי-מנחם-מנדל גרוס בן יהושע נפטר ו' חשון תרצ"ד נקברו זה ליד זו בעירם, בטבריה.

ישראל-חיים גרוס איש גבוה היה [להבדיל מחיים גרוס אחר, איש 'השומר' אף הוא – אך נמוך, כנראה מהמושבה מצפה].

אשתו של חיים גרוס, לאה לבית לוי, הגיעה לארץ-ישראל ערב מלחמת העולם הראשונה שנת תרע"ב, בלוויית סבה וסבתה, יהודים זקנים, שחפצו לחזור לארץ אבותיהם כדי להיקבר באדמת הקודש, מנהג די נפוץ.

לאה נולדה ברוסיה בשנת 1890 למשפחה מסורתית, והתחנכה בגימנסיה העברית בווילנה. שם ספגה גם ערכי מהפכנות יש אומרים, כי למעשה זו הסיבה שעלו-ברחו ארצה.


בראשית ימיה בארץ, התגוררה בירושלים ועבדה כאחות בבית-החולים של רופא העיניים ד"ר טיכו, ליד ביתו של ר' שמחה מנדלבאום ברחוב סנט ג'ורג' בירושלים, היא הייתה קרובה למשפחת אמדורסקי, בעלי בית-המלון הידוע ליד שער יפו בעיר העתיקה בירושלים; גם משפחת גרוס מטבריה היו מקורבים למשפחת אמדורסקי. בני דודים היו. אז עשו שידוך בין חיים ללאה.


חיים מצא את פרנסתו יחד עם אחיו בחנות הבדים של אביו מנדל, חנות, ששירתה את תושבי טבריה וסביבתה, יהודים וערבים. חיים נהג לנסוע אל כפרי הערבים, התארח אצל שייח'ים שהיו לידידיו, דיבר ערבית שוטפת, קשר קשרי מסחר למכירת הבדים ולקניית עורות מציידים – "ניסו לעבד עורות ולשווקם בארצות חוץ".


לאחר מות סבה בירושלים שודכה לאה, נישאה לחיים גרוס, שני ילדיהם נולדו בטבריה שולמית [1917] ומיכאל [1920]. איתה עברה גם סבתה להתגורר בטבריה.


ובחג השבועות כשאספו בעיר תרומות - תכשיטים וכסף ל'קרן הגאולה' ['האמא' של 'קרן-היסוד'] עבור נפגעי המלחמה תרם חיים ספר-תורה.


חיים היה ב'השומר', שם ספג חלוציות - שמירה ועבודת אדמה. רומנטיקן תמיד היה.
בראשית תקופת השלטון הבריטי בארץ, עם הקמת המשטרה, לא מעט יהודים, כמו בכור שיטרית וביניהם גם מחברי 'השומר' בגליל היוו את משטרת טבריה והגליל; חיים, היה מראשוני המתגייסים היהודים למשטרת המנדט הבריטי. חיים גרוס שוטר במשטרת טבריה - היה ידוע כמפענח רציחות, מיודד עם נכבדי הערבים בסביבה ושומע בשפתם את סיפוריהם.
כשוטר חשאי הוא שגילה את עקבות מבצעי ה'אקס' חברי הארגון המסתורי - 'הקיבוץ':
מבריחי הזהב מסוריה לארץ ישראל היו חוצים את הגבול ליד כפר-גלעדי. החבר'ה מה'קיבוץ' - ארגון מחתרתי בתוך 'השומר' שהיה זקוק לכסף - החליטו לפעול. יום אחד עצרו את מכונית המבריחים מדרום לכפר-גלעדי שלושה 'שוטרים אנגלים' מדברים אנגלית רהוטה - היו אלה: לוקצ'ר, ביכמן, וצבי קרול במדי 'אירלנדים' - ערכו חיפוש והחרימו את כל האוצר המוכמן - אלף לירות זהב - חלקו מטבעות של 25 פראנק וחלקו מטבעות של 5 לירות - זהב, ונעלמו. למבריחים שהגיעו למשטרת צפת התברר כי 'נעקצו' - אלה לא היו שוטרים. הבריטים הטילו על שיטרית, לחקור את העניין הזה. שיטרית ואנשיו הלכו בעקבות עד שהגיעו לכפר גלעדי, והכסף איננו - שיטרית הבין כי זה עניין של 'ההגנה' וטשטש את העקבות. מפקד ה'אקס' אלכסנדר חייקין מתל-אביב הוחבא בעליית הגג בכפר-גלעדי עד שהוברח לחוץ-לארץ, הנהג –צבי נדב- נסע לירושלים. "ובכפר-גלעדי היה אחר כך שפע תה וסוכר" סיפר שמאי אלטשולר, איש רחובות, בנם של יצחק-זאב ומחלה, מנהל חוות מגדל.


השוטר בלבוש אזרחי - חיים גרוס, ישב בחנות מכולת בבית-שאן אליה נכנס בחור בשם ברוך רזינל [יש אומרים: רוזנטל] לפרוט מטבעות של 5 לירות זהב. גרוס שם עליו את היד והובילו למשטרה בנצרת. בחקירה התברר שרוזנטל טיפוס מוזר מתלמידי הגימנסיה 'הרצליה'. ידוע כקלפטומן [גנב אובססיבי] התארח אצל ידידו בכפר-גלעדי ישראל ברסקי [יש אומרים: בריק] והצליח לגנוב כמה מטבעות זהב. עצרו גם את ברסקי לשישה חודשי חקירה אבל לא העלו דבר. שוב טושטשו העקבות.


חיים גרוס התקדם והתמנה לראש מחלקת החקירות בטבריה. תפקידו האחרון במשטרה.

קשריו עם הערבים היו לו לעזר רב בתפקידו החדש אולם, הנאמנות למאבקו של הישוב היהודי הייתה מעל - הוא ניצל את מעמדו אם בעזרה לא מעטה בהכנסת עולים לארץ מהגבול בצפון, ואם בעזרה להעלמת עולים יהודים מתורכיה מעיני השלטונות, כי נחשבו אז לאזרחי ארץ אויב. לא פעם נאלץ לעקוף הוראות מפקדיו הבריטים. מספרים שאחת ממשימותיו הייתה לאסור בדגניה כמה 'מופ"סים' -כינוי ליוצאי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית - כאלו שנחשדו על-ידי הבולשת האנגלית בחתרנות קומוניסטית - ובמקום לצאת ולאסרם - שלח להזהירם, בתקווה, שייעלמו בטרם יופיע שליח אחר של הבריטים. בעקבות זאת הועמד למשפט צבאי וניצל הודות לאישור' שהשיגה אשתו מאחד הרופאים בית-החולים הסקוטי בטבריה בניהולו של ד"ר הרברט טורנס, בנו של המייסד.
כאיש משטרה נתקל חיים לא אחת ביחסם המתנשא של הבריטים כלפי ה'ילידים' ובמדיניות של 'הפרד ומשול' - לא רק בין עמי הארץ אלא גם בין המפלגות. יחס זה הגביר ברומנטיקן חיים גרוס לא רק את הסלידה מהם אלא עוררה בו את התשוקה לחופש, למרחבים פתוחים ולחיים מעבודת אדמה .

הוא עזב את המשטרה "אז שהילדים לא יהיו פרופסורים" אמר וקנה שטח אדמה לחוף מגדל "על המים" [כיום - 'חוף הוואי' בגדה הצפונית מערבית של הכנרת].

ובשנת 1921, עזבה המשפחה את טבריה והתיישבה על חוף הכנרת, על חלקת הקרקע למרגלות חוות מגדל – ליד הכפר הערבי מג'דל להקים חווה - את ביתם.


במלחמת העולם הראשונה מימון חוות מגדל מיהודי רוסיה –ארץ אויב- פסק. לכיסוי ההלוואות הוחלט להפוך את החווה ל'עיר גנים'. לאחר המלחמה - הקרקעות חולקו לחלקות קטנות ונמכרו לאנשים פרטיים בארץ ומחוצה לה בעיקר יהודים תושבי ארצות-הברית. תרפ"ד קבוצה של 12 יהודים מתוך מאות הרוכשים בנו 12 בתים ראשונים שהוו את השכונה הראשונה- 'תל משה' והתיישבו במקום.

כשבאו המתיישבים האמריקאים [מאי 1927] ערך מנהל החווה משה גליקין נשף לכבודם בין המברכים היה חיים גרוס שגם הוא כבעל עניין ייחל לשגשוג ופריחה באזור וגם כך איחל.
האזור שחיים רכש היה מוקף ביצות, שורץ יתושים וקדחת, האדמה דרשה עבודת ייבוש וסיקול מפרכת.
חיים חפר תעלות, נטע מטעים, הקים רפת. את המטעים השקה ממי המעיין שליד מג'דל. עין נון והאח הצעיר יעקב היה בא מטבריה לעזור.
צל היה רק משורות האקליפטוסים שניטעו לאורך שפת הכינרת [אומרים שעל ידי חלוצי חוות מגדל].

"גרנו הרחק מן המושבה, בשדות הלוהטים הנושקים לכינרת. זוכר זאת כימים של צבעים ושל אור הממלאים את כל ישותי את האינטימיות של הכינרת את האקליפטוסים הנוגעים במים" זכר בנו מיכאל - האמן מיכה את ימי נערותו.


לאה וחיים חילקו ביניהם את הנטל הקשה של בניית המשק החקלאי במקום מבודד זה וטיפוחו תוך חינוך הילדים – הבת הבכורה, שולמית, הייתה רוכבת על חמור מהמשק לטבריה לבית-ספר. "היא הייתה כל כך קטנה, כך שאם לפעמים החמור היה מפיל אותה, הייתה צריכה לחכות עד שמישהו יעבור ויעלה אותה חזרה על גבו של החמור" נזכר מיכה.
"כשחיים יצא להשקות את הפרדס, בזמן שהמתין עד שה'צלחות' יתמלאו במים, היה מקריא מן התנ"ך לבנו שטרם הלך לבית ספר - מיכאל החל לבקר בבית ספר באופן סדיר רק כשהיה בן למעלה מעשר שנים, כיתה ה' במושבה מגדל.


"אבא לימד אותי תנ"ך, ואני חושב שהוא היה המורה הכי חשוב שלי לתנ"ך – בעומק וברוחב ראייתו את הדברים" סיפר מיכה. האהבה לתנ"ך התקשרה באהבה לשפה העברית ולחקר מקורותיה חיים ביקש למצוא קשרים בין הלשונות עברית, ערבית וארמית. כתב הגיגיו בלילות.
"פנטזיונר" אמרו.


לאה הייתה אישה חכמה, אמיצה ונאמנה בלי גבול, ישרה בלא פשרות וחרוצה מאוד. בתוך כל לחץ העבודה הזה במשק, בלא סביבה תרבותית וחברה מתאימה לנפשה העירונית, קראה לילות שלמים והיא לבדה "מצאה דרך באמצעות ידידה להחליף ספרים בספריה הרוסית בחיפה" סיפר בנה מיכה, יש אומרים שהייתה זו אננה ליסיצין.
לאה אישה מאוד אינטליגנטית, שרגילה הייתה לחיות חיי עיר, וכל עבודת החקלאות הייתה זרה לה. אבל כשחיים החליט להקים את המשק, היא הייתה שם, וכל העול נפל עליה. "חיים מסתובב בחוץ, והיא מנהלת את המשק עם פועלים ערבים" אמרה רחל.
בעיקר דאגה לאה לעתיד חינוך ילדיה, והשתדלה להעשיר את השכלתם במקצועות יסוד כמו עברית וחשבון.


בחוות גרוס עבדו גם פועלים יהודים, אך בעיקר ערביי הסביבה. השייח' של הכפר הסמוך – מג'דל השייח' מוטלק, היה ידידם הטוב. העבודה המשותפת של יהודים וערבים הייתה מתוך אידיאולוגיה שצריך לחיות יחד. כדוגמה: באחד מימות הקיץ, עוד לפני מאורעות 1929, נמצאה, באחד ממטעי הבננות של מגדל, גוויתו של הבדווי אחמד עייד משבט ערב אל-היב. הוא נהרג על ידי שומר עברי ביריות רובה צייד, שעה שבא לגנוב בננות מן המטע. כעבור שמונה ימים ערכו את טכס ה'סולחה' בין אנשי מגדל לתושבי הכפר טובא-זנגרייה [طوبا الزنغرية ] השוכנים מצפון למושבה - בראש הטכס ישב שייח' מוטלק, איתו- מנחם רטנר סגנו של גליקין מנהל החווה ומוח'תאר המקום, הרב פלדמן, עלי, אבי ההרוג, המושל הערבי - אומרים כי היה זה הנוצרי פוזה ביק מלכי- 'קאימקם' העיר עוד מימי התורכים, קצין המשטרה שפירא, וזאכי [יעקב] אלחדיף, בן לאחת המשפחות המיוחסות בעיר שמונה על ידי הבריטים זה עתה כראש עיריית טבריה.


במאורעות ספטמבר 1928 תושבי מגדל במצור - שלושה ימים ישבו במלון, אותו הקימה שנה קודם חברה אמריקאית, אותו בית דו-קומתי שעל הגבעה. המאורעות עברו והחיים חזרו למסלולם.


חיים שקנה אדמות בוואדי חמאם, שלמרגלות מתלול הארבל וחלם להקים שם אטרקציית-נופש. "מתוך ציונות". דאג להעלות את מפלס מי המעיין במקום עין מגדלה שנביעתו מלוחה, כדי להקים שם בריכות דגים. – "לא יצא מזה כלום והיו נאלצים בסוף למכור את האדמות לקרן-הקיימת. הוא קנה אותם ביוקר ומכר בזול" סיפר מיכה.
"לימים מסרו את האדמה ל'קרן הקיימת' וזו מסרה אותה לערבים" סיפרה רחל. מספרים כי ניתנה לבני הע'וורנה, שפונו מכפריהם כשייבשו את אגם החולה וביצותיו.


מגדל נחשבה למקום עבודה טוב ועולים בני העלייה השלישית והרביעית הגיעו אליה. חברי 'גדוד העבודה' ע"ש טרומפלדור הקימו אוהלים בחוף ועסקו בסלילת כביש צמח –טבחה. 'גדוד העבודה' עזב בסתיו תרפ"ב.

כאמור בעלי חוות מגדל התחילו למכור 'נחלאות' ליהודים בארצות-הברית. תרפ"ג  ואלה פיתחו את החווה החקלאית לכלל יישוב - קם 'בית ספרן' המרכז המסחרי של מגדל - חנויות. בית קפה ומסעדה. "באותו זמן לא היו במגדל בתים. החווה לבדה עמדה שם. אני זוכר את חנוכת הבית הראשון במושבה – ב'רחוב-האמריקאי' - סיפר רחביה בנו של שמאי אלטשולר שניהל את החווה החקלאית - הבתים היחידים שהיו קיימים אז היו אלה של פיקסמן, גרוס וליסיצין – על שפת הכנרת".

משק שמואל וסוניה פיקסמן גבל באדמות, שנמכרו על ידי משה גליקין המנהל הראשון של חוות הפועלים במקום ללורד מלצ'ט - הוא היהודי הבריטי אלפרד מוריס מונד. סיפרו ששמואל פיקסמן הגיע למגדל ב-1911, ועבד כפועל בחווה. סוניה לבית בלייזר הגיעה לכפר תבור עם משפחתה ב- 1913: הייתה למורה בבית היתומים שליד הכנסייה הסקוטית בטבריה, הם נישאו בשנת 1919. תחילה גרו בצריף ליד הנחל כעבור שנתיים בנו ביתם על חוף הכינרת על אדמה שרכשו מהחווה, קרוב לכפר הערבי מג'דל. לזוג נולדו בן ושתי בנות
"השטחים של משפחת פיקסמן לא גבלו באדמות מלצ'ט. היו ביניהם שטחים שהשתייכו לרוכשים אחרים כמו גולדשטיין, וישניאק, וארבורג וקרמר".
לידם קם משק ליסיצין - אננה ופיודור. סיפרו שהם 'סובוטניקים', שמוצאם מהעיר מוזדוק שבקווקאז בשנת 1924 עם השתלטות הקומוניסטים הם היגרו ליוון ומשם, בשנת 1930, הגיעו ארצה למושבה מגדל עם הבנים קוליה, וולודיה והבת לסטיה. לאחר שלוש שנים במקום עזבו ל'נשר' לגור בסביבת בני דתם.
משקם של לאה וחיים גרוס גבל עם הכפר הערבי מג'דל.

את 'וילה מלצ'ט' סיימו לבנות רק בשנת 1931: את האדמה [48 דונם], קנה הלורד בתיווכו של גליקין [אלפיים לירות שטרלינג] לאחר שהתארח בחוות הפועלים במגדל [שנת 1921] כשר הבריאות הבריטי יחד עם ד"ר חיים וויצמן, פרופ' אוטו ווארבורג מבעלי חברת חוות מגדל [יחד עם המנהיג הציוני ד"ר יחיאל יפים ולדימירוביץ' צְ'לֶנוֹב והחרשתן יוהאן קרמיניצקי ופנחס רוטנברג איש החשמל מנהריים. במקום ניטעו פרדסי תפוזים ,אשכוליות ופירות טרופיים-אפרסמונים ואנונות, ובמושבה הוקמה שכונת מגורים לפועלים שעבדו שם. ב-1928 התחילו בבניית הווילה שעם השלמתה התנוססו על גגה שני דגלים- ה'ג'ק יוניון', דגל בריטניה הגדולה ודגל כחול-לבן של מדינת-היהודים.


בטבריה בירת המחוז המשגשגת –מטוסים ימים – 'הידרופלאן' של חברת התעופה הבריטית 'אימפריאל איירוויז'– נחתו בכינרת בסמוך למעגן 'הלידו' - 'שדה התעופה' נקרא 'הגליל'.
מלון 'טיבריאס' של ריכארד גרוסמן נוצרי-שוויצרי הוא מלון 'גרוסמן', ומלון "אלישבע" שבנה שלום פיינגולד על-שם אליזבט אשתו הגויה, המו אורחים. גם מלון 'גוברמן' ופנסיון 'מרגלית' . המונים באו למרחצאות החמים ל'חמין' בפי העם.


חיים היה מלא אגו אינדיווידואלי, ולאה הייתה מלאת מסירות להגשים את דמיונות בעלה - לא היה זה סתם בית - אחוזה מבודדת - זה היה חלום. – הוא השקיע במשק את כל כוח היצירה שלו. את גלי האבנים שסיקל אפשר לראות עוד היום בחוף 'הוואי' בטבריה - סיפר מיכאל גרוס - הוא מקום ביתנו האבוד"

הבית היה פשוט. לא היו בו מים זורמים, לאה בישלה על פרימוס. בבית היו תמיד אורחים. לאה וחיים חיו כאמור בשלום עם הערבים בני הסביבה, והעסיקו אותם בעבודות המשק, כמו גם את החלוצים בגליל – כמו אותם חברי גינוסר שגרו במחנה ארעי סמוך.
השייח' מוטלק, המוכתר של הכפר השכן, היה להם כאח וכבן המשפחה.


חוגי הפועלים העברים ראו בחיים גרוס מומחה לביטחון כבקי בענייני הערבים וכבעל ניסיון בשרות המשטרה והוא פרסם בעיתון 'דבר' מאמר בנושא שנת תרצ"ד. 


ב-14 במאי 1934 בשעה 11:45 שבר ענן ממערב לטבריה גרם לשיטפון אדיר - 'טופה' קראו לו - "מטר סוחף של גשם וברד" כמאתיים בתים קרסו, 32 איש נהרגו, בהם ילדים שנסחפו אל הכינרת. כמאה נפצעו וכ-400 משפחות ניזוקו, מחציתן משפחות יהודיות. משפחת גרוס ניצלה.
סיפרו כי התינוק אהרון בטאן נסחף בשטפון וטבע. "זה שסבו יצחק בטאן נרצח במאורעות תרצ"ח".


הבידוד היה בעיה חברתית וקשה, אך יותר מכך קשתה בעיית הביטחון - במהומות 'המרד הערבי' במאורעות תרצ"ו בזמן, שנרצחה בטבריה מרים בתו של חיים 'אלפארן' האופה, נהרס בית גרוס על שפת הכינרת; בהסתערות של כנופיה מקומית ממוסתי המופתי חאג' אמין אל-חוסייני נשדד העדר, המטעים נעקרו, המשק חוסל, והבית הועלה באש יחד עם שק כתבי-יד, שעליהם שקד חיים לילות רבים. עמל של חמש עשרה שנים ירד לטמיון. הפורעים המוסתים דאגו כי המשק הפורח יחזור למצבו הבראשיתי כאדמת ביצות מוכת יתושים ומלריה. השייח' מוטלק "איש חכם ורחב לב" נחטף נלקח אל ההרים, הוזהר ועונה קשות בגלל ידידותו וקשריו הטובים עם בני משפחת גרוס.
ואילו 'וילה מלצ'ט' הסמוכה לא נהרסה במאורעות 1936, האנגלים שמרו עליה.


חיים, לא היה מסוגל להשלים עם "המכה המחסלת את חזון עבודת האדמה שלו והופכת את חייו לשממה" והחליט לשקם את מפעל חייו על שפת הכינרת.
לאחר שנשרף הבית, מצאה המשפחה לעצמה חדר שכור בטבריה והמתינה לרגיעה שתאפשר לה לשוב לביתה ההרוס.
חיים לא המתין. מספרים כי בלילות היה צועד מטבריה ברגל להשקות את חלקת הבננות – היחידה שנותרה לפליטה אחרי השריפה – ולשקם את ההריסות.


סיפרו כי בזמן מגוריהם בטבריה נאבק חיים עם ערבי בעיר העתיקה "על יד- תנובה" שהשליך אבנים על יהודים. באה משטרה פיזרה את המתקהלים ועצרה את חיים עם עוד שני ערבים.

האיומים על חייו גברו, ועל סמך בקיאותו במנהגי הערבים ופעילותו המודיעינית בעבר, הוצע לחיים על ידי מפקד 'ההגנה' בטבריה לעבור באורח זמני לירושלים ודאג לצרפו למחלקה הערבית של הסוכנות היהודית. אשתו וילדיו בעקבותיו עברו לירושלים.
חיים שדגל ביצירת קשר עם הערבים המתונים, חשב שיש לחזקם ולחפש את אלה ש"רוצים אותנו כאן" - לא הסתדר עם הקו ששלט במחלקה הערבית. מכיוון שלא היה מסוגל לסטות מאמונתו, עזבה המשפחה את ירושלים, חזרו לטבריה גרו שם בחדרון קטן, כך עד ששיקמו את המשק וחזרו לחוף מגדל.

שנת תרצ"ח - שוב פרעות של הערבים, היה מסוכן לגור בחווה המבודדת, חיים ולאה ושני ילדיהם שוב עברו לגור בטבריה - שכרו חדר בבית הסמוך לבית הוריו ב'חצר היהודים' – ברובע היהודי ליד בית הכנסת הגדול 'עץ חיים' "זה בעל הכיפה הלבנה" ע"ש משקם הישוב היהודי בטבריה הרב חיים אבולעפיה.
בבוקר הלכו לעבוד במשק אשר בחוף מגדל ובערב חזרו. בשבת, כנהוג, יצאו לבקר אצל בני המשפחה.

טבריה, עיר מעורבת שמנתה 6000 יהודים, הסתת תועמלני המופתי שיצאו ממסגד עומרייה – המסגד המרכזי של העיר טבריה גברה ויהודים רבים עזבו את העיר העתיקה. משפחת גרוס נשארה שם.


אייר תרצ"ח – במהומות שחוללו הערבים לאחר שפצצה שהניחו הרוויזיוניסטים מבית"ר כך אומרים, פצעה ארבעה ערבים בשוק הירקות, נפצע למוות על ידי הערבים החכם הספרדי הישיש בן 78 יליד העיר, בן למשפחה מיוחסת ממרוקו יחיא אבוחצירה, עברה שנה ורצחו גם את מיכל-בהיה גרבוביץ, זו שהייתה מתעסקת על אנגלים.


ימים ספורים לפני יום הכיפורים בשניים באוקטובר 1938 - ז' תשרי תרצ"ט – מוצאי שבת - כשלוש מאות ערבים מאומנים ומאורגנים היטב יצאו להתקפה רבתי על טבריה. בתשע בערב החלו יורים על העיר מכל הכיוונים, מרתקים את כוחות המגן המעטים לעמדותיהם, ובעיקר את הבריטים. הירי ההיקפי הזה נועד גם להסתיר את מקום הפריצה - כוח של 70 אנשים, חדר לעיר דרך השכונה הערבית שמצפון-מזרח. הם תקפו את בניין בית-המשפט המחוזי אך הונסו בידי נוטרים שהוצבו שם. כוח אחר הצית את משרדי הממשלה שהיו בבניין סמוך, ואת מחסן מחלקת-העבודות-הציבוריות. אולם הרעה הגדולה נפתחה מצפון, ממקום שכלל לא ציפו לו - כוח שלישי חדר לשכונת קריית-שמואל שכונת הגנים שנקראה על שם הרברט סמואל, בעת ביקורו כנציב העליון הבריטי בעיר בכסלו תרפ"ג. התוקפים באו מצפון דרך המדרון התלול שנותר ללא שמירה; מפקדת ה'הגנה' הניחה כי איש לא יעז לתקוף מכאן את היישוב - שהמכשול הטבעי הזה יסכל כל התקפה. לא הייתה שם חפירה או גדר, ולא עמדת תצפית עם זרקור - קריית-שמואל הייתה השכונה הפחות מוגנת.

בשכונה כאלפיים תושבים, רק 36 מתוכם חברי 'הגנה' פעילים. גם יעקב גרוס בעל 'הראש הפתוח' בהם. ברשימת המתנדבים לשמירה היו עוד 120 שמות, אבל הם בדרך כלל לא הופיעו למשמרתם. באותו לילה התייצבו לשמירה רק 15 איש, ועליהם הוטל לאייש תשע עמדות - משימה בלתי-אפשרית, היו עמדות בהן לא הוצב אפילו שומר אחד. כמו באזור הפריצה, הפורעים חדרו לשכונה באין מפריע. טיפסו במדרון החלקלק והגיעו אל לבית הכנסת המרכזי והחלה השחיטה הגדולה מה שנקרא לימים "ליל טבריה" –


במשך שעתיים שלטו הפורעים בשכונה - ערכו טבח בתושביה "באש, בחרב ובחנק" - רצחו, שדדו ובזזו – ברחוב ד' בבית סאפוז'ניקוב רצחו את מחלק החלב יהושע בן-אריה, את אשתו שושנה ואת שני ילדיהם – אריק בן השנתיים ואביזוהר בן שנה וחצי. שם, כך אומרים, נרצח יעקב גרוס שהלך לבית אחיו שולם שגר שם - כדור פגע בעינו כשחש לעזור לנתקפים. אמרו שהרוצחים חיפשו את קצין המשטרה דב בן אפרים שהיה אותה שעה בחיפה. שמעון יוחנן מזרחי שמע את היריות, מיהר לצאת לעמדת השמירה, והשאיר בבית את אשתו רחל בת 29 וחמשת ילדיהם – אהרן בן 12, מרים, יוכבד, תחיה ושמואל בן 8 חודשים. הפורעים ירו באם ופצעוה אנושות, את חמשת הילדים דקרו למוות והציתו עליהם את הבית. שלמה ליימר היה בשמירה מחוץ לבית, אשתו נורתה ונפצעה קשה. הפורעים שהיו מצוידים מראש בדלק, הבעירו אש בבית - האם הצליחה להימלט, אבל שלוש הבנות– דורה בת 9, רבקה בת 11 וחיה בת 14 נלכדו בשריפה. מנחם קוטין בן 67 שבא מאמריקה לפני ארבע שנים ושימש גבאי בית-הכנסת עם אשתו מאשה בת 47 נשרפו כשהוצת ביתם הסמוך לבית-הכנסת, אחותו שהסתתרה תחת הספה הצליחה להימלט. אמרו שהבית היה של מאיר בן קיקי ממשפחה, שעזבה אך יומיים קודם, כי היו איומים על אב המשפחה, שכעובד בעירייה החמיר עם אכיפת היתרים ורישיונות לערבים לעסוק במסחר. "הם הוזהרו והתפנו, והשריפה פגעה באחרים". גם יעקב זאלץ השמש נשרף עם ספרי התורה בבית-הכנסת שעלה באש והפורעים רקדו 'דבקה' ושרו בהתלהבות "דין מוחמד בסיף".


באחד הרחובות הבחינו הפורעים מרחוק בשני נוטרים. הם קראו להם באנגלית להתקרב אליהם. הנוטרים חשבו שאלה חיילים בריטים, מיהרו למלכודת, ונורו למוות. היו אלה מיכה צבי חצקלביץ וישראל פוקסמן תלמידי ישיבה בשנות העשרים לחייהם, שעלו יחדיו ארצה.


הפורעים פרצו לאחת הדירות בבית ארצי. האשה התחבאה בחדר האמבטיה, הרוצחים זללו מהמקרר, ירו כמה יריות גם לחדר האמבטיה הציתו את הבית והסתלקו. האשה הספיקה להימלט.

המקום היה זרוע בגופות: גברים, נשים וילדים  "הגופות  העירומות  של הנשים העידו שהתוקפים עשו שימוש זוועתי ביותר בסכיניהם".


לבית החולים 'שוויצר' הגיעו פצועים קשה - האם חנה ליימר, רחמים חליבא וחנה סבח.


פעולת התוקפים הייתה מאורגנת ומתוכננת היטב, ורמת הביצוע הייתה כשל יחידה צבאית לוחמת. לאחר שמשימת ההרג הסתיימה ללא כל התנגדות סיפרו שלא ערבי פיקד על המבצע וכי נשמעו פקודות בגרמנית הקוראות לפורעים לסגת ולהסתלק במהירות מן המקום.

"טבריה הייתה מופקרת" אמרו ניצולים.


סיפרו כי אותה שעה בילו מפקד 'ההגנה' של טבריה ועזריו בקפה 'שור' שעמד בין העיר לבין השכונה המותקפת. לשמע היריות נשכבו על הרצפה – עד יעבור זעם.


כוחות צבא בריטי רבים היו בעיר - השוטרים והחיילים הבריטיים שהמטה שלהם שכן כמה מאות מטרים ממקום מרחץ הדמים, העדיפו לראות מערבון בבית הקולנוע השכונתי, שומרי המחנה הסתפקו בירי ללא הבחנה מתוך עמדותיהם, ואיש מהמפקדים הבריטים לא נחלץ לעזרת השכונה המותקפת. הנוטרים המעטים ששהו אותה שעה בעיר לא שמעו דבר מן המתרחש.

המשטרה הבריטית – הטילה עוצר של 22 שעות באמצעות משמרות צבא עם רובים מכודנים, חקרה ופרסמה מסקנות על הטבח שהתנהל באין מפריע.
"החקירה הוכיחה, כי בדווים שהיו בסביבה, ביחד עם אנשי הכפרים מג'דל ומג'ר, הם שהשתתפו בפעולה. כ-200 מהם נאסרו והוגלו למזרע, ששימש אז מחנה-עצורים. האוהלים של הבדווים הועלו באש והם גורשו מסביבת טבריה". סיפר קצין המשטרה בן אפרים.
בעשר הגיעה עזרה מעמק -הירדן 18 נוטרים באוטו משוריין.
בזמן נסיגתם נתקלו הרוצחים בנוטרים שבאו לעזרת טבריה ממצפה. הנוטרים נכנסו לקרב עם הכנופיה והרגו ששה מהם.
יש אומרים, כי קצין המשטרה דב בן אפרים מיהר לחזור לעיר, והוא שהזעיק את אנשי פלוגות הלילה של ווינגייט מעין- חרוד ואלה רדפו אחרי הפורעים. "חלקם נתפסו, שבעה חוסלו ביניהם ערבים מטבריה, מג'דל ושבט הע'וורנה ליד ראש- פינה".


יש אומרים שיגאל אלון,  הבן של פייקוביץ ממסחה, היה שם.
מספרים כי במהלך פעולות הנקם שבעקבות 'ליל טבריה' נרצח גם שבוי ערבי בידי לוחמי פלוגות הלילה "בידיעתו ובאישורו של ווינגייט.
 סיפרו כי בפעולת התגמול  בכפר חיטין ויינגייט וחייליו אספו את כל הגברים שבכפר, וינגייט בחר מהם עשרה, פקד עליהם לצעוד קדימה  והודיע להם באמצעות מתורגמנו "הרגתם נשים וילדים בשנתם - לא ריחמתם עליהם, אתם פחדנים ומוגי-לב, כדי שתכפרו על עוונכם אני דן אתכם למוות". על-פי פקודתו ירו החיילים בעשרה .

כשנודעו ממדי האסון שבו נרצחו 19 יהודים מהם 11 ילדים, הודח המפקד המקומי של ה'הגנה' ותחתיו נשלח השומר המפורסם יונה רסין, שעליו הוטל לשקם את הגנת העיר ההמומה.
לאחר הרצח ההמוני הובאו כולם לקבורה בקבר-אחים בבית העלמין העתיק בטבריה.

בשתים אחרי הצהרים התאסף קהל מאות מקרית-שמואל, מהמשקים והמושבות שבסביבה. באו גם מירושלים ותל-אביב – משה שרתוק מנהל המחלקה המדינית, הרב אוסטרובסקי ואברהם אלמליח מטעם הועד הלאומי, גם הרב בלוי, יצחק יציב מטעם עיתון 'דבר' ועוד. הלוויה יצאה מבית החולים 'שוויצר' - ליד בית-הכנסת השרוף נשמעו דברי הספד של הרב זיפוביץ, יוסף ברץ מדגניה והרב יעקב זריהן.


הקהל הוסע במכוניות נוסעים אחרי שתי המשאיות עם גוויות החללים לבית העלמין בעיר התחתית.
על קבר האחים הפתוח נאמרו "דברי רגש" מפי הרבנים אוסטרובסקי, אלמליח ובלוי; אברהם וינברג אמר את ה'קדיש'.
יעקב גרוס בן מנחם מנדל נקבר באותה מצבת אחים של 19 הנרצחים בפרעות בקרית שמואל.


על הקברים נכתב:


גלעד


לתשעה עשר הקדושים שנרצחו ונשרפו אור ליום ב' ח' תשרי תרצ"ט בשנה השלישית למאורעות הדמים בארץ ע"י כנופית פורעים ערבים שפרצה לתוך שכונת קרית שמואל שרפה את הבית הכנסת על ספרי התורה הרגה ושרפה אבות על בנים


יקום ה' את נקמת דמם השפוך ובבנין הישוב העברי ושגשוגו יכופר מות קדושים.

"אין עדיין בעיר הכינרת רחוב או סמטה על שמם, גם לא כיכר, בתי ספר לא נקראו על שמם, פשוט שכחו אותם, הם מתו. את סיפור הטבח לא לימדו בבתי הספר, כי לא מדובר בסיפורי גבורה - 'הכשלון נותר יתום' - הקורבנות כמעט ונשכחו" אמר חיים חצב בסרטונו התיעודי .


ראש עיריית טבריה היהודי זאכי אלחדיף - נרצח כמה ימים לאחר מכן.


באותה השבת הלכו משפחות גרוס מן העיר התחתית לבקר את האח שולם שגר למעלה בקרית-שמואל. כשחזרו עם ערב הביתה ראו שהמפתח – ה'שליסל' איננו - ששכחו את מפתחות הבית אצל שולם. ההורים זקנים, וחיים עם משפחתו, התעצלו לחזור שלחו את יעקב להביאו. ליד בית-הכנסת, ברחוב ד' שם גר שולם, בדרכו חזרה נרצח -"ניסה לעזור לאישה עם שני ילדיה ורצחו את כולם".
יעקב נקבר בקבר-אחים יחד עם נרצחים יהודים אחרים מטבריה.
חיים הגיש לשלטונות המחוז בנצרת תביעה כספית לפיצויי-גוף.

חיים הרגיש רגשות אשם בגלל מותו של יעקב אחיו. "הוא קיבל את מותו של אחיו קשה מאוד". מספרים כי לקה בהתמוטטות עצבים. ממש 'ירד מהפסים' ניסו לעודד אותו. חיים שקע בעצמו והסתגר.


וזה מה שסופר גם לי:
חיים גרוס כבלש וחוקר מקרי רצח בעבר פתח בחקירה משלו לתפוס את רוצחי אחיו.
רצח יעקב בוצע באמצעות ירי בעין –סימן לכך שההורג הכיר את הנרצח והתכוון לפגוע בו, הייתה שמועה כי ייתכן ופגעו ביעקב בגלל תפקידיו של אחיו חיים במשטרה וב'הגנה'. סיפרו כי את קצה החוט מצא בעזרת חבריו במשטרה - כך גילה מי היו רוצחי אחיו ותכנן את חיסולם.


חיים היה הולך בלילה להשקות את מה שנשאר, ידע שהרוצחים יבואו, יחכו לרוצחו כמבוקש, בגלל זה שהוא עובד בשביל ה'הגנה', וכך היה - עשו לו מארב - בזמן שהוא פתח את התעלה למים בפרדס, הותקף ונדקר על-ידם, ברגל, כשנפגע אמר כי היו שני תוקפים שקראו "איססא באדר רק בשיברייה" - עכשיו רק בפגיון!
יש אומרים: [הוא גרוס] זימנם.


למרות פציעתו ירה חיים ופצע פצעים קשים, כנראה פצעי-מוות, את שני התוקפים. הם הובאו לבית החולים הסקוטי בטבריה ושם הם אמרו: "חיים גרוס הרג אותנו".
חיים חשש לקבל טיפול רפואי מיידי, עד שקיבל הרעלת-דם.
המשטרה הבריטית פתחה נגדו תיק בעניין זה "האנגלים כבר עמדו לאסור אותו ואז היו תולים בשביל דברים כאלה" הענין הושתק והתיק נסגר בהשתדלותם של ידידיו במשטרה, שבתוכם גם בכור שיטרית.
קצין חוקר יהודי במשטרת טבריה סיפק את האליבי שהפגיעה ברגל נגרמה ממכת מעדר. ואיך שהוא החליק את העניין.

חיים אושפז בבית-החולים 'שוויצר' בקרית-שמואל בטבריה.
"היה שם רופא מומחה לקטיעות, בלתי-ליגאלי, שעבד במרתף בית-החולים והיה קשור למומחה בירושלים שאמר לקטוע את הרגל לפני שהאמבוליה [תסחיף  שעלול לגרום הרעלת-דם]. תתפשט".
"ד"ר ביסקר לא נתן, התעקש. אמר שיעשו רק מה שהוא אומר".


אה, אשתו, ובתו שולמית, שהייתה לעובדת סוציאלית בצפת, סעדו אותו "כשבאתי וראיתי את אבא שוכב במיטה – הייתי בהלם. אז התחלתי לצייר" סיפר מיכה.
"בגלל טיפול לא נכון בפצע נפטר חיים כעבור כמה חודשים מהפציעה. לו היו מורידים לו את הרגל, היה ניצל..." אמרו במשפחה. חיים מת מאמבוליה.
"חיים נפטר בבית החולים בטבריה במהלך ניתוח לקטיעת רגלו; יד הרופאים קצרה מהצילו" נכתב בעיתונות התקופה.


זה נכון? שאלתי. רחל סירבה לענות בטענה כי הבטיחה לאמה, שגילתה לה את הסוד ערב מותה, שלא לגלות את הסיפור, כל עוד יש אנשים שחיים, כמו מיכה שיודע גם הוא את הסוד. . .


אבל הרשתה לי לפרסם את הגרסה דלעיל.
אחרי מותו של חיים, לאה עוד המשיכה לנהל את המשק כמה זמן, אך היא התמוטטה והועברה לאשפוז בבית-החולים 'הדסה' בירושלים. לאחר שהחלימה, נשארה לגור בירושלים עם בנה מיכאל "אשר תמך בה ועודדה". 

בעשור האחרון לחייה חלתה וסבלה קשות עד פטירתה בבית החולים בחיפה בשנת 1969.


ישראל חיים גרוס נקבר באזור ב' חלקה ב' שורה 2 קבר 12 של בית העלמין בטבריה . "חיים קבור ממש על יד קבר האחים היכן שהדוד יעקב קבור, ולאה לא רחוק משם, קצת דרומה במורד " סיים מיכה.


סוף דבר

ביום 5.11.04 צלצל אלי פרופ' אורי ינון והודיע לי שמיכה גרוס נפטר. "עכשיו אם אנחנו רוצים לשמוע את הסיפור האמיתי, אפשר לבוא ולשמוע אותו מרחל רעייתו הנכדה של ישראל-חיים גרוס - כך אמר והוסיף - זה בכלל לא דומה למה שאתם מתארים..."



"היה סיפור עם מפתח, סיפור 'השליסל', סיפור שסופר, וחזר וסופר במשפחה בסודי סודות, באידיש, כדי שאנחנו הילדים לא נבין. אבל אימי, לעת זקנתה, רק לאחר, שנפטרו אשתו של חיים ובתו הבכורה, לא התאפקה וסיפרה לי את הסוד. לכן חיכיתי עד ליום מותו של מיכה, הבן". פתחה רחל וסיפרה:


"חיים היה אדם מאוד רגשן כתב מסות, פרסם דברים בעיתונים –. החקלאות לא התאימה לו. היה עוזב את הבית ונוסע לחגים של אנשי רוח באיזה מקום אחר. [היו שמועות שעד שייח' אבריק הגיע להתהולל עם 'חברה טראסק' וידידיו מ'השומר'], אהב את החיים הטובים, היו לו כל מיני נשים גם כשכבר היה נשוי. כל עניין החווה החקלאית היה בזה משהו רומנטי - מין גחמה כזו, אבל הוא כל כך לא התאים לזה. מי שניהל את החווה עם כל הפועלים הערבים הייתה אשתו, עירונית יפה ומוכשרת ו. . . קשוחה ש'נפלה' לחקלאות.

כשנרצח אחיו יעקב לא הצליחו לעודד אותו וככה סחב כמה חודשים. יום אחד הלך לפרדסו שבחוף מגדל, ניסה להתאבד ופצע את עצמו ברגל באיזה כלי, קיבל הרעלת דם, סירב לקבל כל טיפול ונפטר.


המשפחה לא רצתה שידעו את סיבת המוות ושילמו המון כסף לערבי שיגיד ש"חיים הרג אותו".


סוף סיפור.





בית-עלמין הישן בטבריה. אנדרטה קבר אחים לזכר הניספים בטבח שבוצע בתשרי תרצ''ט בבית הכנסת בקרית שמואל בטבריה.

טכסט:


יעקב ב"ר מנדל
                                                                             גרוס


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי, יוסף גרינבוים וצמרת אביבי. המחפשים להנאתם סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני .


עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.


יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.


צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.






תגובה 1:

  1. תמונות של גליקין אריה ספרן ושמואל פיקסמן וכן את הבתים שבנו ניתן לראות כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3600812,00.html בכתבה: מאה שנה לבנין חצר מגדל ב'

    השבמחק