אסתר שיטרית–
הקרבן הראשון של מאורעות תרצ"ו בחיפה

22.4.1936 חיפה

בית העלמין הישן חוף הכרמל חיפה חלקה א';  שורה 14, קבר 13.

טכסט:

ברוך דיין אמת

 סמל מגן דוד ובלבו ציון

פ' נ'

האשה הכשרה

והצנועה שנרצחה

בדמי עלומיה

בידי מרצחים

פראים צמאי דם

מרת אסתר שטרית ז"ל

בחיפה ביום רביעי א

דראש חדש אייר

שנת התרצ"ו

ת' נ' צ' ב' ה'

---------------

הקרבן הראשון של הישוב העברי

בחיפה             במאורעות תרצ"ו

22.4.36             

ארגון חברי ההגנה בחיפה

הועדה להעלאת זכר הקרבן הראשון

בחיפה במאורעות תרצ"ו

אייר תשכ"ז  221

'מתקפת-הקיץ' של כנופיות ערביי ארץ-ישראל ובראשם אנשי המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, מיליטנט שונא ישראל, ובפיקודו של פכרי עבדול-האדי, שאת פעולותיו  ריכז בסביבות שכם ותול-כרם, הייתה מכוונת נגד הישוב היהודי והממשל הבריטי.

באו לעזרת אחיהם מתנדבים ממדינות ערב כמו  פאוזי אל-קאוקג'י, קצין עיראקי ששירת בצבא התורכי, ואתו  כ- 200 עיראקים, סורים ודרוזים, ויש אומרים כי נעזרו גם בסוכנים איטלקים ומומחי לוחמה גרמנים. אומרים שגם כסף זר הגיע.

מתקפת-רצח זו על יהודי הארץ החלה למעשה במחצית אפריל  1936   גבתה קורבנות  לא מעטים מכל הצדדים. 

בין תוקפי היהודים  היו חוראנים - מחוסרי עבודה ומהגרים מארצות-חוץ, נוער ערבי לאומני וקיצוני בעל הכרה פוליטית,  היו בעלי תקווה לזכות בביזה, והיו כנופיות  מאורגנות ומצוידות בנשק מודרני -  רובם הוסתו על-ידי כוהני הדת- המואזינים-   עם גמר תפילות יום השישי במסגדים. החוראנים גורשו, אך מרכז ההסתה והמרי – שנקרא  משרדי 'הועד הערבי העליון' שכן ברחוב גוטפריד דה-בויון שבמוסררה ירושלים ובראש הוועד היה המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני.

כלי רכב הותקפו, שדות ובניינים הוצתו, עצים נגדעו, עדרים נשדדו,  בני-אדם נרצחו.

נהרגו 80 יהודים, נפצעו 369, הותקפו 19 בתי-ספר, 9 בתי-תינוקות ויתומים. נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים של חקלאיים הושמדו.

התוקפים נקטו בשיטה של 'פגע-וברח' – עוד בסתיו נרצח בגלבוע הסמל משה רוזנפלד, בן המושבה מנחמיה,  בידי כנופיית המאמינים של עז א-דין אל-קאסם.  עם בוא האביב, החלו 'המאורעות'  ממש  -  ליד הכפר הטמפלרי נויהרדטהוף  [Neuhardthof] לחוף הים במבואות הדרומיים של חיפה [כיום מול טירת הכרמל], נשדדה ונרצחה העולה החדשה מגרמניה  יוליה קולר. בדרכי המלך רצחו ליד קלקיליה  את איש העלייה השנייה אברהם גלותרמן, איכר נהללי, שנסע באוטובוס ערבי של החברה 'איסלמיה' בקו חיפה – תל-אביב [כביש החוף טרם נסלל אז והתעבורה לאורך הארץ התנהלה בכביש שעבר מחיפה לג'נין, ומשם לטול-כרם ולקלקיליה. התוואי: 
חיפה-עפולה-ג'נין-סבסטיה-קלקיליה-כפר-סבא-פתח-תקווה-תל-אביב]  האיש נסע לרמת-השרון שליד הרצליה, שם היו אשתו ובנו. ובתול-כרם בדרך מחיפה לפני הכפר ענתה שבצפון ירושלים [אומרים: קורב אל כבירי - הוא הסיבוב הגדול של הכביש אחרי טול-כרם בין נור-שאמס והכפר ענתבא היא ענתה המזוהה עם ענתות המקראית-ודיר א-שייח']  רצחו את שני סוחרי העופות  את ישראל חזן כבן 70 יוצא סלוניקי ואת צבי דננברג יליד 'אחוזת-בית' שיצאו מחיפה [אומרים כי בתגובה לכך זה נרצחו שני ערבים בצריף סמוך לכביש פתח תקווה-ירקונה].

ובערים המעורבות  - ביפו רצחו מעל ט"ו יהודים, בהם הסוחר אליעזר ביצ'וצ'קי שבא מאוקראינה  - שותף היה בבית-החרושת לגזוז של האחים רובננקו בתל-אביב, יצא בעגלה ליפו כדי לשלם מסים לממשלה, הותקף בדרכו על-ידי המון מוסת, וליד מסגד חסאן-בק שבשכונת מנשייה על גבול יפו, נרצח בדקירות סכינים ובמכות במוטות-ברזל ואלות-עץ.  ורצחו גם את הרב הישיש בן 77 יוצא אפגניסטאן ר' שמחה  סימן טוב איש תורה וקבלה  שגר בבית בנו בשכונת היהודים "בין הפרדסים בדרך לירושלים סמוך למושבה האמריקאית-גרמנית ביפו" היא נווה-שלום,  שם גר גם הרב נפתל הרץ הלוי.

ואילו בחיפה  ב'ארד אל-יהוד' נרצחה בירייה אסתר שיטרית. הקרבן הראשון של הישוב.

'המרד הערבי הגדול' החל.

"אסתר שיטריט בת 48, אם ל- 9 בנים, מן העדה הספרדית, נרצחה בביתה בחיפה, בקצה ואדי רושמיה, סמוך לרחוב נצרת. ביום ד' ג' באייר תרצ"ו [22 באפריל 1936] בערב. שני ערבים מן השכנים נכנסו לתוך הבית, ירו בה מאקדוח והרגוה במקום". נכתב בספר 'מאורעות תרצ"ו', "החקירות מראות, כי נימוק הרצח היה פרטי. החשוד בפשע נאסר". נכתב בעיתונות התקופה.

אסתר בת חנה ויצחק דאהאן  [חנה בת יעקב  ילידת  יוון; יצחק דהאן  בן מסעוד יליד הארץ] נולדה בשנת 1890 בחיפה, נישאה למאיר שיטרית  בשנת 1908. סיפרו כי יפה הייתה ומלאה.

התגוררה עם אימה, בעלה ותשעת ילדיהם, הבנים יהודה ,יעקב, חיים,  אליהו, יצחק ואברהם  ושלוש בנות: מזל, ג'והארה-זהרה  וחנה.

שכונה מעורבת בקצה ואדי רושמיה, סמוך לרחוב נצרת" ארד אל-יהוד [אדמת היהודים].

'ארד אל-יהוד' היא השכונה היהודית הראשונה, שהוקמה מחוץ לחומות העיר העתיקה בחיפה. משפחת דאהtן הוריה של אסתר היו אמידים בעלי נכסים וקרקעות לא רק באזור. 

יהודים יוצאי סוריה לבנון וילידי מרוקו, שהתגוררו בתוך החומות של העיר חיפה בבתים, שהיו בבעלות ערבית, יסדו את חברת 'הדר הכרמל'. קנו 60 דונם האדמה מהערבי המוסלמי מוחמד טאהא ובשנת 1891 ייסדו שכונה שנקראה בשם החברה; הערבים שראו בה אדמת היהודים, כינוה 'ארד אל-יהוד' .

לאורך השכונה נבנו שני רחובות עיקריים, ממזרח למערב שביניהם מחברים רחובות קצרים וצרים. כל מתיישב רכש דונם קרקע, בנה בית חד-קומתי וסביבו שתל ירקות ועצי פרי.

באו כורדים, באו חאלבים באו יוצאי איסטנבול ויוצאי סלוניקי -  שומרי מסורת היו -  'ישיבת משה חיון' נקראה על שם תושב השכונה יוצא מרוקו, איש עשיר. גם אשכנזים באו.

שכונת ארד אל-יהוד נותרה שכונה יהודית מבודדת באזור שאוכלס על ידי ערבים-  ארד אל-בלן.

מימיה הראשונים סבלה השכונה מגנבים ושודדים. המתיישבים היהודים פנו אל  קלרה דה הירש אשת הברון מוזס הירש בבקשת לקבל עזרה שתאפשר להם לשכור שומרים.

הברונית נפטרה זה מכבר ואילו ההטרדות וההתקפות של התושבים הערבים על משפחות שגרו בשכונה , ועל העוברים ושבים כמו ברחוב נצרת הסמוך בו עמד מלון 'סמירמיס', בדרך לעיר התחתית, לנמל, נמשכו גם במאורעות תרפ"ט – אז נפצעו שני שוטרים יהודים.

"במוצאי שבת.[ 24.8.1929]  בשעה 8 בערב נתקבלה ידיעה כי מרחוב נצרת דרך ארד-אל יהוד עולה אספסוף גדול של מאות מפגינים ערבים לשכונת נחלה שבקצה המזרחי של הדר הכרמל. כשראו היהודים את הסכנה הנשקפת להם באין מציל ועומד בפרץ, התכוננו קבוצות של צעירים להגן על השכונה מפני הפורעים. מיד קמה בהלה גדולה בין דרי רחוב החלוץ ונחלה. אנשים התרוצצו לכל הצדדים, ומשמר של שמונה שוטרים בהנהלת אופיצר יהודי רוכב על סוס דהרו ממקום למקום בין הרחובות שפירא ונחלה. בשעה 10 לערך הגיעו המפגינים, במספר 200 איש לקצה השכונה ופרצו לתוכה במרוצה ובצעקות פראיות. כאן חסמה לפניהם את הדרך קבוצת צעירים, והמתנפלים נהדפו. מיד לאחר כך הגיעו למקום גם השוטרים הנ"ל, והמתנפלים נתפזרו לכל רוח ובשכונה הוקם השקט.

קבוצת צעירים שמרה על הבורג' ועל הסמטאות המובילות מוואדי סליב להדר הכרמל עוד מראשית ליל מוצאי שבת. כעבור זמן מה ירדה גם קבוצת שוטרים מהדר הכרמל לבורג'. בין קופת חולים והרחוב החדש נפגשה בקבוצת ערבים גדולה שהתכוננה לעלות אל השכונה. בעזרתם הפעילה של הצעירים, פוזרו הערבים ונהדפו לרחוב נצרת. כל הלילה עבר מתוך פחד התנפלויות, אך מלבד המקרים הנזכרים לא קרה  דבר" כתבו בעיתון 'דבר'

אמרו כי רוב התקריות היו מהבורג', מערביי העיר התחתית.

מחשש לחיי התושבים היהודים בשכונת ארד אל-יהוד הם פונו לשכונת הדר-הכרמל החדשה [מעין עיר-גנים שהוקמה בשנת 1922].  ערבים  החלו פולשים לתחומה -  נכנסו לגור בבתי היהודים שנעזבו,  כשנגמרו מאורעות הדמים חלק מהיהודים חזרו, אך מאז  הייתה ארד אל-יהוד שכונה מעורבת.

את הגשר בעל חמש הקשתות  והיצוק בטון מעל ואדי רושמיה בנו בשנים  1927 - 1928  בזמן כהונתו של חסאן שוקרי ראש העיר חיפה [רוב תושבי העיר היו ערבים  כ- 10% יהודים וכ- 500 גרמנים]  האיש שלא הצטרף ל'שביתה הכללית' שהכריז המופתי, וכמעט שילם על כך בחייו, הוא ייצג את גישתם של ערביי חיפה, שהתנגדו למזימות המופתי ולראשי המסיתים ראשיד איברהים מוחמד בק תמימי ועורך-הדין חנא עספור, ששימש גם היועץ המשפטי של 'אגודת הפועלים הערבית הפלשתינית'. אך בגבור הלחץ חלק מהמקומיים לא עמדו בפרץ מחשש שיבולע להם ולרכושם ונספחו לשובתים.

הגשר קישר בין שכונת הדר -הכרמל החדשה  [דרך רחוב צאלח א-דין] אל חליסה שבעיר התחתית, תוואי  שעקף את הרחובות הצפופים של ארד אל-יהוד [נהגו לנסוע דרך רחוב הבורג' "בפינת הרחובות הבורג' וסטנטון הייתה באר לשאיבת מים"]  יש אומרים: היה הרצון ליצור עבודות ציבוריות בתקופה של משבר כלכלי ובנייתו הייתה כאחד הפתרונות. מתחת לגשר נעה הרכבת [תחילה דחפו את הקרונות ביד] שקישרה את מחצבות האבן לנמל שהחל להיבנות  "שער הכניסה הראשי למזרח התיכון וצומת תחבורה ימית ויבשתית אזורית".

סיפרו כי אסתר הייתה אשת-חיל, צנועה ונאמנה, שכל מעייניה בטיפול במשפחתה.

עוד סופר אסתר הייתה חברה בארגון ה"הגנה" בחיפה. החביאה בביתה נשק ועזרה בהעברתו למקומות שבהם היה דרוש. הפיצו שמועה כי הייתה פרוצה.

משפחת שיטרית גרה בשכונה שבוואדי רושמיה בבית דו-קומתי במקום הנמצא קצת גבוה טופוגרפית מצריפו של מוחמד חסאן. בקומה התחתונה גרה אמה של אסתר- חנה דאהאן –בקומה השנייה משפחת שיטרית, 8 נפשות, דירה עם מרפסת ופניה לחצר ולרחוב .

בין משפחת שיטרית לבין משפחת חסן לא היו כל יחסי שכנים, לא יחסי ידידות ולא מריבות. השכן הערבי אבו חסאן הוא חסאן עות'מן מוכר חלב היה  אמרו כי הוא ממעריצי המופתי, ומבני משפחתו של אחד מנכבדי חיפה ועשיריה חאג' חליל טהא. ראש הוועדה הלאומית הערבית בחיפה, שנרצח בעירו בידי שליחי המופתי  מספר חודשים אחרי רצח אסתר.

סיפרו כי הסכסוך ''הכי גדול" שהיה בין שתי המשפחות היה המקרה בו שפכו מי-שטיפת הבית בניקיון מבית שיטרית, שהגיעו עד לצריפו של חסן. כשהתלונן זה האחרון על כך ענו לו השיטריתים  כי "אין אפשרות אחרת, כל הדיירים ברחוב נוהגים ככה". והמים זורמים מטה.

והנה באותו יום רביעי אומלל בחמש וחצי אחר הצהריים - השמיע נער  מגודל כבן 16 – 18 מחמוד חליל שמו מקרוביו של אבו חסאן, יש אומרים בן של שכן, דברי איום על חיים בנה של השכנה אסתר, וזרק אבן שפגעה ברגל הילד. לקול צעקותיו יצאה אמו ושאלה את הזורק, מדוע עשה כן. הזורק ענה: "כך אנו רוצים" וקילל אותה. לקללות הצטרף עוד נער ערבי  מחמוד נג'ים. בהתחשב במצב המתוח ששרר אז בין יהודים לערבים, התאפקה האם מלענות לנערים כדרכה. כאן התערב בריב הבוגר  אבו חסאן מחלק החלב ואמר לאסתר שיטרית: "עכשיו לא אדבר הרבה אבל בעוד חצי שעה אראה לך!"

סיפרו שהלך לצריפו ונטל משם אקדח טעון.

זה היה יומיים לאחר שבירושלים הקים המופתי את מפלגת 'אל-איסתיקלאל' – 'העצמאות'.

בנה הנער חיים שהה ברחוב עד הערב. קרוב לשעה שבע ירדה האם אסתר לפתח ביתה להכניס את בנה. הוא ישב במרחק כמה מטרים מהבית. אומרים כי היה איתו נער בן 12 יליד סלוניקי בשם עקיבא כהן.

בערב, בשבע וחצי נכנס הערבי השכן, בלוויית חברו לבית משפחת שיטרית, בירך את המשפחה לשלום וירה באם המשפחה בנוכחות בעלה, ארבע יריות והרג אותה

שוטרים שהוזעקו למקום אסרו את היורה – אבו חסאן. חברו נמלט

"אומרים שהיה מציק לאשה הנרצחת" נכתב בעיתון 'דבר' [23 אפריל 1936].

"אני גרתי באותו בית, בקומה התחתונה, והייתי אז בחדר. שמעתי יריות וכשיצאתי החוצה, ראיתי את אבו חסאן עומד מול ביתנו ובידו אקדוח מכוון אל הבית שלנו" סיפרה סבתא חנה דאהאן.

יש אומרים כי. לפני שירה הרוצח באסתר איים באקדחו על הילד עקיבא כהן ועל נהג המשאית שמי יוסף שעבר במקרה בקיבת מקום, - נעלם.

"ראיתי את בתי שוכבת בחוץ על האדמה, צעקתי ונגשתי אליה. מפיה שמעתי רק את המלים: "אבו חסאן".  נכדתי חנה, אצלנו נהגו לקרוא לנולדים בשם הזקנים בעודם בחיים,  הבת של אסתר  שמעה את צעקותי וירדה למטה גם היא. אני זוכרת כי חזרה על המלים: זה אבו חסאן". העידה סבתא חנה.

"אני הייתי על גזוזטרת הבית המשקיפה על מקום הפשע. מהגזוזטרה ראיתי את אבו חסאן עומד במרחק מטרים אחדים מול אמי. על-פי אש היריות הכרתי, כי בידו אקדוח. לאחר היריות עמד היורה עוד רגעים מספר במקומו וזרועו מכוונת אל ביתנו. מיהרתי לרדת במדרגות, וסבתא הלכה לפני. ברדתי ראיתי את אבו חסאן הולך לביתו דרך סמטת בית-הכנסת ר' שמעון הצדיק. את אמא מצאתי שוכבת על האדמה נשענת על זרועה. שמעתי מפיה בקול חלוש וצרוד את המלים: אבו חסאן, והבינותי שהיא אומרת, כי אבו חסאן ירה בה. הכנסנו את אמא לתוך החדר, השכבנו אותה על מיטה. לאחר חצי שעה באה המשטרה, ביניהם הקצינים חלים באסטה ואיברהים אפנדי. הם רשמו ואני אישרתי בטביעת אצבע". סיפרה חנה שיטרית בת הנרצחת.

סיפרו כי אחד השכנים היהודים עזר להכניסה את הנרצחת לחצר ביתה שם השכיבו אותה, "כשהדם נוזל ממנה בשטף רב". למעלה משעה עברה עד שבאה המשטרה, וכל הזמן צעקו ויללו בני המשפחה, חיים נדב [נאדאף], בן אחות הנרצחת הגר לא רחוק מהם   שמע את הקולות  בא למקום כרבע שעה לאחר המקרה. עלה על גג הבית וקרא לעזרה במשרוקית.

"באו שוטרים אחדים, ביניהם הקצינים חלים באסטה ואיברהים אל-ביטאר. אחד השוטרים עלה על הגג, תפש את נדב בצווארו והפריע בעדו מלשרוק. בא רופא והעבירו את הנרצחת לקומה השנייה. הרופא ניסה להרגיע את בני המשפחה, אבל בתי הייתה אז כבר בלי רוח חיים". סיפרה סבתא  חנה.

מיד לאחר הרצח גבו קציני המשטרה,  עדויות מפי משפחת הנרצחת ומעדים אחרים.  בני משפחת שיטרית מסרו לחוקרי המשטרה כל מה שידעו וראו וכי היורה הוא אבו חסן. הקצין באסטה שאל, אם היו איזה יחסים בין הרוצח לבין אסתר?, ונענה בשלילה: "אין אנו מסוג הנשים העומדות בקשרים עם ערבים" אמרה חנה הנכדה.

" בליל המקרה באו לביתנו שוטרים אחדים. נשאלתי: מי ירה באשתי והשיבותי: אבו חסאן. השוטרים הלכו אל צריפו של אבו חסאן דפקו בדלת, אך לא פתחו. חשבו השוטרים שאין איש בפנים  אמרתי  לשוטרים כי שמעתי אנשים מדברים בפנים הבית. כאשר ניסו אחר כך השוטרים לפתוח הדלת בכוח, פתחו להם. בפנים היו אבו חסאן ואשתו . השוטרים לקחו את אבו חסאן ואותי אל תחנת המשטרה בקירבת משרדי הבולשת,  ה – סי. איי. די. C.I.D]. Criminal Investigations Department - המחלקה לחקירת פשעים חמורים, של משטרת המנדט בארץ-ישראל ]  הביאו לשם כלב, שהריח אותי ונשאר שקט, אך כאשר הכניסו את הכלב לתוך החדר שבו היה כלוא אבו חסאן שמעתי משם את נביחתו". העיד הבעל מאיר שיטרית.

סיפרו כי אצל הרוצח נמצאו כדורי אקדח הדומים לאלו שפגעו בגופה של אסתר.

על יסוד העדויות שנגבו, נאסרו באותו ערב חסאן עות'מן ושני נערים מחמוד חליל ומחמוד נג'ים כנאשמים ברצח אסתר שיטרית. השופט הבריטי מר הווארד הוציא נגדם פקודת מעצר, כל אחד בזמן אחר.

"לאחר שאסרו את החשודים ברצח באה אלי אישה ערביה, שאני מכירה אותה כקרובה לאבו חסאן, אך איני יודעת את שמה, ואמרה לי:' לא אבו חסאן ירה, אלא אחר הגר בצריף בקרבתו' לא האמנתי לה אני יודעת כי הרוצח הוא אבו חסאן"  העידה סבתא חנה.

 "החקירות מראות - הזדרזה המשטרה להודיע -  כי נימוק הרצח היה פרטי. החשוד בפשע נאסר".

והממשלה פירסמה הודעה רשמית בזו הלשון:

 "הלילה ב 7.30 נהרגה אשה יהודיה ספרדית ע"י ערבי ברובע רושמיה בחיפה. החשדות מראות, כי נימוק הרצח היה פרטי. החשוד בפשע נאסר".

בו בלילה במשרד 'ועד הדר הכרמל'  - השכונה הסמוכה שנוהלה באמצעות אסיפת מורשים כללית והיא שבחרה את ועד השכונה, [ועד עצמאי בהחלטותיו,  מאחר ושלט באספקת המים וגבה מעשר [או יותר] מתשלומי צריכת המים של תושבי השכונה  - מכאן מקורותיו הכספיים וכוחו] -  בנוכחות עיתונאים בהם גם העיתונאי של עיתון 'דבר' מנדל זינגר  התנהלה שיחת טלפון בין עסקני הישוב בחיפה לבין קצין המשטרה המוכשר, מפורסם ביכולתו "להשקיט את הרוחות" חלים באסטה, שהועבר מדרום הארץ עקב התגברות מעשי האיבה בצפון והיה למפקח המחלקה לחקירת פשעים בחיפה וקצין המחוז מר בינה [לימים יהיה החוקר ברציחת הנערה מחיפה אלגרה מוצרי  1938] שני הקצינים  הבטיחו, שמקורותיהם והחקירה  שניהלו מוכיחים את האופי הפרטי של הרצח והפצירו בבאי-כוח הישוב העברי, לא לפרש זאת אחרת. הרי "חקרו את השכנים". והשקט חשוב.

למחרת הרצח הרחיבו נציגי המשטרה את הפירוש של ה"סיבה הפרטית" ואמרו שהנרצחת הייתה פרוצה.

רוב נציגי-הציבור נטו להאמין לדבריהם של קציני המשטרה והתייחסו לרצח כמו למקרה "פרטי" .

יש אומרים כי בשל חוסר עדויות, יש אומרים, כי בשל חשדות ואי-בהירות במניעי הרצח, יש אומרים, מתוך רצון להשקיט את הרוחות;  סוכם כי יפורסם שהרצח נעשה ממניעים 'אישיים' ואכן בהודעת הממשלה מספר 15/36 מיום 23 באפריל 1936 נכתב: "מאשרים שרצח האשה היהודיה ברובע רושמיה שבחיפה, שהמשטרה הודיעה עליו אמש, נעשה לא מנימוקים מדיניים, אלא מסיבות פרטיות בהחלט".

 דוד הכהן איש חיפה, חבר מועצת העיר חיפה ממנהיגי היישוב   ואחד ממנהלי 'סולל בונה'   בעל קשרים עם שלטונות המנדט הבריטי ועם ההנהגה הערבית  נפגש למחרת הרצח עם קצין המשטרה באסטה  וזה אמר לו, שלנרצחת היו יחסים עם הרוצח וכי אין לעניין כל קשר פוליטי.

יש אומרים כי דוד הכהן, פקפק שאומנם זוהי האמת - הוא חשד כי זו טושטשה על ידי המשטרה – על ידי פקד ביילי ומאקונל ובידיעת קצין המחוז בינה-  בגלל "נוחיות פוליטית":  בחיפה היה שקט יחסי ולא היה עניין להראות כי הערבים רוצחים בראש חוצות את שכניהם היהודים מטעמים פטריוטים.

 על כל פנים עורך הדין אהרון חוטר- ישי,  שעבד גם עם רשויות 'ההגנה', נתמנה, תוך ימים ספורים על ידי המוסדות הציבוריים לחקור את סיבת הרצח.

אסתר הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות סמיר בחיפה [היום 'חוף הכרמל']. היא לא נקברה בחלקת הרוגי מאורעות תרצ"ו  כי זו טרם הייתה  וחללי מאורעות תרפ"ט נקברו בבית העלמין העתיק ברחוב יפו.

 בהלווייה השתתפו בני משפחתה בלבד נסתם הגולל.

שום מוסד ישובי לא התעניין בקבורת הנרצחת ובלווייתה.

חודשים עברו מיום מעצרם של שלושת החשודים  ולבית-המשפט לא הוגשה כל תביעה. "ולא נודע על חקירת החשודים הרצח על ידי בית המשפט".

השלושה שוחררו "מאין הוכחות נגדם".

במאי אותה שנה, כשבועיים אחר הרצח, נפגש משה שרתוק [שרת] ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ששימשה כמשרד החוץ של היישוב היהודי בארץ-ישראל עם הנציב העליון הבריטי סר ארתור  גריפל ווקופ לשיחה בעניין השביתה הכללית,  שהכריזו אנשי המופתי הירושלמי  כאקט של מרי אזרחי נגד ממשלת המנדט בין היתר השביתה במחצבת 'נשר' באחריותו של דוד הכהן ועל הצורך בהכנסת פועלים יהודים לשם. דיברו גם על מצוקת הדיור של ערביי אזור חיפה – את הרצח של אסתר לא הזכירו.

והנה ב-  21 באוקטובר 1936, הודיעה משטרת מחוז הצפון ועורך-הדין הטוען לתביעה אזרחית של משפחת הנרצחת אומרים כי היה זה אהרן חוטר-ישי כי החקירה טרם נסתיימה. עדים הוזמנו אל המשטרה, אבל שוב נשתתק. מדוע שותקים כולם?" שאלה ברכה חבס חברת מערכת 'דבר'.

העתונאי מנדל זינגר לא שתק וכן התעניין.

הוא החל לנהל מאבק ציבורי גלוי לתיקון העוול - מעל דפי עיתונו 'דבר' דרש שיכירו כי אסתר נרצחה מסיבות לאומניות.

"אני שולל בהחלט כל יסוד לסיבה פרטית של רצח אסתר שיטריט, בפרט את הרמזים על יחסים מיניים בין הרוצח לבין הנרצחת. אסתר שיטריט נפלה קרבן לפורע ורוצח ערבי מאנשי-הכנופיות". כתב  ב"דבר" מיום 22 במאי 1936.

העיתונאי פנה למר שמואל בן-שבת  - מנהל בית ספר לבנות 'המזרחי' בחיפה , שהכיר את הנרצחת וזו הצהרתו בשבועה בפני שופט השלום: "אני החותם מטה שמואל בן-שבת חבר ועד הקהילה העברית, חבר ועד העדה הספרדית ומנהל בית-הספר לבנות בחיפה, מצהיר בזה בשבועה מתוך הכרתי האישית את המנוחה אסתר אשת מאיר שיטריט, בת יצחק וחנה דהאן, שנהרגה ביום ד' 22 באפריל 1936, ומתוך הכרתי האישית את בעלה ובני-משפחתה, כי האשה הזאת, אם לתשעה ילדים, היתה ידועה בתור אשה צנועה ונאמנה לבעלה, אשר חיתה אתו חיי נישואין עשרים ושמונה שנים בלי ריב ומדנים. אף פעם לא הגיעו תלונות למוסדות העדה על התנהגות המנוחה בתור אם ואשה כלפי בעלה וילדיה."

הוא פנה גם אל רב העדה הספרדית בחיפה, החכם אליהו רינה, וגם זה אישר בכתב, כי הנרצחת אסתר שיטרית הייתה אשת חיל, צנועה ונאמנה לבעלה.

בחקירתו מצא  זינגר ליקויים  בעבודת בית המשפט, בהודעת המשטרה ובצורת חקירת הפשע על ידה; 

 וביום השנה לרצח כתב דוד הכהן מלונדון למנדל זינגר:

"בשיחה פרטית לגמרי ספר לי באסטה שהספור על רצח שיטרית כפי שנמסר על ידי המשטרה הוא בדוי בהחלט והדבר ידוע גם למקונל וגם לביילי פקד המשטרה [=מושל המחוז] זו הייתה המצאה שלו ומאקונל אישר את עמדתו.  השנים החליטו כי מוטב בכך לגבי מצב הביטחון ובעוד כמה ימים הם אמרו לביילי שהם טשטשו את אמת. ולפי דבריו גם בינה [פקיד המחוז] ידע זאת. הוא קשר אותי בשמירת הידיעה הזאת בסוד, ונימק את הדבר הסירוס בטעמים פוליטיים כאמור וכמובן בנימוק שבמשפט תצא האמת לאור. ובינתיים, זה הקל עליו לתפוש את הרוצח. לדבריו הרוצח בידו. אני זוכר כי לבינה אמרתי בזמנו את האמת והיגדתי לו כי יש לי הרגשה קשה בגלל העובדה, שאני הייתי אחד מאלה שנתתי אימון בסיפור המעשה לפי רוח המשטרה, ועל ידי זה גרמתי ודאי במידת מה שהקהל יאמין גם הוא. כמו כן ספרתי זאת למ. שרתוק והוא היה מזועזע מהדבר. לא נתתי לעניין פרסום, מפני שהדבר נמסר לי על ידי באסטה בדרך פרטית והתחייבתי שלא לספר זאת. לא יכולתי להפר את הבטחתי וגם בגלל הקשרים שלי אתו, אבל ידעתי שעוד יבוא יום ואני אלחץ על גילוי האמת במיקרה שהמשפט יתנהל בדרך של עלילה על המנוחה שיטרית. בינתיים נסעתי ובינתיים שיחררו את הרוצח וגם  נרצח באסטה וכמעט אין לי על מי ללחוץ כי לו באתי להעיד בשבועה  על מה שאמר לי בסאטה ספק אם זה יועיל. המעשה אשר אתה עושה חשוב בעיני ועליך להמשיך ולצעוק חמס , ואם יהיה בידי לעזור לך בשובי יהי זה מעט מן הנחמה לי על עיות הדין שנתתי לו את ידי על ידי שתיקתי הממושכת. היום שנה לרצח  הקדושה שיטרית

שלך דוד הכהן."

לונדון 22.4.1937
[ארכיון העיר חיפה; חטיבה 62 תיק 76309]

14 באפריל 1937 מלאה  שנה לרצח אסתר ועדין אין מצבה על קברה. נזעק ויצא בקול קורא הכתב עמרם עקריש במכתב למערכת עיתונו 'דבר'  בו הוא הציע לוועד הקהילה העברית בחיפה, להקים מצבה על קברה של הקדושה אסתר שיטרית ולדאוג יחד עם יתר המוסדות להצלת כבוד הנרצחת. [10 במאי 1967 בחלוף 3 עשורים ! רק אז נענתה קריאתו ע"י ארגון חברי ההגנה בחיפה והועדה להעלאת זכר הקרבן הראשון במאורעות תרצ"ו בחיפה תיקון חלק מהעוול הנורא - הונחה מצבה על קברה של אסתר].

לימים בשנת 1950 הוקמה ועדה בה היו עו"ד דוד בר רב האי [בורובוי], דוד הכהן מהנהלת 'סולל-בונה',  העיתונאי מנדל זינגר, אברהם כלפון יו"ר ועד העדה הספרדית בחיפה, משה פלימן  ראש העיר, ופעילי הציבור - משה רופא ומשה שחל.

מנדל זינגר לא הסתפק ברדיפת הצדק. את הרוצח אמנם לא השיג כדי להביאו למשפט, אבל כשהוכיח כי, המשטרה חיבלה בתהליך לכידת הנאשמים על ידי המצאת ראיות, שיבושן או העלמתן - הצליח לשכנע השלטונות כי אסתר שיטרית הייתה קורבן המאורעות והמשפחה קיבלה פיצוי כספי.

בעזרת כספי הפיצויים והשתתפות מוסדות הישוב הצליח זינגר  לבוא לעזרת המשפחה ולדאוג לחינוך היתומים, בהסכמת האב הוא קבל על עצמו להיות האפוטרופוס של הקטינים, רק על שני הבנים הצעירים יעקב ואברהם. "הם גדלו והיו לאנשי עבודה ולאזרחים מועילים למדינתנו" כתב  מנדל זינגר. 

וכך לאחר 31 שנים של מאבק עיקש של עיתונאי נגד הטשטוש והעוול, פורסמה מודעה בחוצות העיר חיפה הנושאת את סמל 'ההגנה' בחיפה ואת סמל ארגון חברי 'ההגנה' בעיר,  בה "מוקירי זכרה מוזמנים לחלוק כבוד לזכר המנוחה".

 וביום רביעי, א' דראש חודש אייר תשכ"ז, 10 במאי 1967 בשעה 4 אחר-הצהרים יצא אוטובוס מרחוב הנביאים מול קולנוע 'עצמון' לבית העלמין חוף-הכרמל. ביום האזכרה השנתי.

 שם, ליד קברה נערך טקס רב-משתתפים בנוכחות נציגי 'ההגנה' בסניף חיפה. לאחר הטקס נסעו המשתתפים אל בית המנוחה, ושם התקיים גילוי לוט מלוח-זיכרון, שהוצב על הבית, ובו נאמר: "בבית זה גרה אסתר שיטרית זכרונה לברכה, הקרבן הראשון של הישוב העברי בחיפה במאורעות תרצ"ו". כך תוקן העוול שנעשה למשפחה.

בשנת 2013 יצא מיקי גולדשלק לצלם את הבית והשלט – ברחוב  יהודה הלוי 54 ב' , אין שלט, והבית נראה מוזנח.

צילום השלט באדיבות מאיר שריד הנכד של אסתר שיטרית

מספר מאיר שריד "הבית של סבתי כבר לא קיים נהרס ע"י דחפורי העיריה בזמן, שבנו גשר עילי שעובר בסמוך. הלוח נמצא והונח בבית הכנסת הסמוך לבית. משם אבי [אברהם שיטרית] אסף אותו ושומר על השלט באדיקות."

בפיתוח ציר תחבורה עירוני במקום, עת בית המשפחה ברח' יהודה הלוי 54 ב'  [מקודם, ארד אל יהוד] נהרס, שלט הזכרון לאסתר שיטרית נאסף למשמורת. חלקת האדמה נותרה בחזקת המשפחה.

סוף דבר

 לאחר רציחתה של אסתר שטרית, הורגשו המאורעות בכל השכונות המעורבות בעיר - הצתות רכוש יהודי, שוד ותקיפות.  נוצרה מגמה של הפרדת האוכלוסייה היהודית והערבית - חלק מתושבי השכונות היהודיות וארד אל-יהוד בתוכם  כ- שלושת אלפים נפש  - נמלטו להדר הכרמל. פליטים אלה השתכנו במבני ציבור, מחנות אוהלים בתים בבנייה ועוד.

תושבים ערבים נכנסו לבתי היהודים שנעזבו, למרות תחנת המשטרה שהוקמה על גבול השכונה.

בתרצ"ו [לפי מקורות בריטיים] מספר התושבים הכללי בארץ ישראל היה : 1,335,000

מהם מוסלמים: 848,000 ; יהודים: 370,000 ; נוצרים: 106,000 ; אחרים: 11,000.

ערב קום המדינה בשנת 1948 , התגוררו בחיפה לבדה כ-80,000 יהודים.

באפריל  1936 קרא 'הוועד הערבי העליון' למאבק לאומי ושביתה כללית. כשהמטרה היא: איסור עליית יהודים, איסור העברת הקרקעות ו"ממשלה אחראית לפני מועצת נבחרי-העם"

במאורעות הדמים שהחלו באפריל 1936 ונסתיימו באוקטובר אותה שנה למוסלמים היו: 187 הרוגים ו- 768 פצועים; ליהודים: 80 הרוגים ו- 300 פצועים; לנוצרים: 10 הרוגים ו- 55 פצועים.

לצבא הבריטי וחיל-האוויר המלכותי: 21 הרוגים ו- 104 פצועים; למשטרה הבריטית: 7 הרוגים ו- 40  פצועים; לשוטרים המוסלמים: 8 הרוגים ו- 41 פצועים; לשוטרים הנוצרים: 13 פצועים; לשוטרים היהודים 1 הרוג ו- 8 פצועים.

[לפי ויליאם אורמסבי-גור- שר המושבות הבריטי מטעם המפלגה השמרנית, נחשב ל'ידיד הציונות'].

באוקטובר 1936 הודיע 'הוועד הערבי העליון' שהוא מקבל את פנייתם של שליטי ערב וקרא לערביי הארץ להפסיק את השביתה ואת הלוחמה. בתמורה התחייבה ממשלת בריטניה לשלוח ועדה מלכותית בלתי-תלויה לבחון מחדש את שאלת פלסטין ['ועדת פיל']. יחידות המורדים הניחו את נשקן והתפרקו וקאוקג'י על מתנדביו הורשו לצאת את הארץ לאחר שכ-  100 מאנשיו נהרגו בקרבות עם הכוחות הבריטיים.

בשנת 1937, שלושה אנשים משרידי כנופייתו של השייח' עז א-דין אל-קאסם – אנשי מסגד ה'איסתיקלאל' בחיפה רצחו בעיר את קצין המשטרה חאלים באסטה בן 48 נוצרי קופטי  ואת שומר ראשו השוטר חנא שחאדה. גופת הקצין הועברה למצרים.

מספר נכדו מאיר שריד - מאיר שיטרית, בעלה של אסתר, היה ממשפחה ותיקה בארץ יליד שפרעם או טנטורה. הוא כנראה, עבד במפרץ חיפה, אחרי הרצח והחקירה לא נזכר עוד, השמועה אמרה: משפחה אחרת. נפטר ב 8.4.1955 בחיפה.

משפחת דאהן, חנה אמה של אסתר ובני המשפחה המשיכו לגור בבית אחרי הרצח, לימים חנה העתיקה מגוריה לקרית חרושת וברבות הימים השכירוהו לאחרים.


אסתר שיטרית הונצחה בספרים "מאורעות תרצ"ו, בדם ובאש – מאורעות תרצ"ו –תרצ"ז", "כופר הישוב", בחוברת שהוציא מנדל זינגר לזכרה ולתיאור מלחמתו לתיקון העוול ''עם הקרבן הראשון במאורעות תרצ"ו בחיפה''- תשכ"ו, בספר "יזכור" של מכון ז'בוטינסקי ובעתון "היינט", היוצא לאור במונטווידיאו, אורוגואי.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.