יום שישי, 1 בפברואר 2013

מיכאל עדין נורה בגבו על ידי מתנקש ערבי 
                                ו'משפט השמונה'

26.7.1939 מנחמיה
בית העלמין מנחמיה




טכסט
פ' נ'
בעלי ואבינו הקדוש

מיכאל עדין

בן שלמה ז"ל

נפל חלל בשנת הל'ט לחייו
במאורעות הדמים
נפ' י' מנחם אב תרצ'ט
תנצב"ה

בשלהי המאורעות נפל דבר במושבה, שוב נגבה ממנחמיה מחיר דמים כבד. מיכאל עדין בן ה- 39, חבר 'תמורה' ואיכר במנחמיה, נרצח מן המארב בעת חריש  בפרדסו על גדת הירדן בי' באב תרצ"ט [29 ביולי 1939]. כדור בודד פגע בו. בו ביום נרצחו שלושה ערבים מן הכפר עבדיה בקרבת מקום הירצחו של מיכאל עדין. בתגובה ובעקבות הלשנתם של אנשי עבודיה נעצרו שמונה אנשים, מהם מוכרים היטב באזור, ואחרים, שסיירו באותו פרק זמן בגזרת מנחמיה: אברהם דסקל, מוח'תאר נהריים, מקס פורטמן, אברהם כץ, גיורא שיננסקי [שנאן], אברהם הירשברג מפקח הנוטרים באזור טבריה, דוד שאלתיאל, בצלאל מראד ונחום קרמר-שדמי, איש מנחמיה ומפקד בכיר בארגון 'ההגנה.' ב- 29 באוגוסט 1939 הועמדו השמונה לדין באשמת יריות בשלושה ערבים. כבר בתחילת הדיון המשפטי זוכו הירשברג ומראד ובעקבותיהם [ב- 14 בספטמבר 1939, ערב ראש-השנה] גם ששת הנאשמים האחרים. התברר כי כל העדויות שהוצגו כנגדם במהלך המשפט היו מבוימות.
["מנחמיה – מלחמיה", יואב רגב, עמ'   142].

מיכאל עדין בן רבקה ושלמה. נולד בשנת תרס"א -1901 [יש האומרים בשנת 1897] בגרודנה, פולין [היום בתחומי בלארוס]. שם למד בבית הספר היסודי ובגימנסיה. בשנת 1919  [יש המציינים וכנראה צודקים, כי היה זה בשנת 1912] עלה לארץ-ישראל  ועבד במושבות יהודה. 

בדרך בין הגדוד העברי ל'השומר'
מיכאל עדין היה בקבוצת ה'בשקירים'  שעבדו בכביש צמח-טבריה, ונמנה עם יוצאי 'הגדוד-העברי'.
 למה 'בשקירים'? ובכן לארץ הגיעו סיפורים על תלאות מלחמת האזרחים ברוסיה ועלה גם שמם של הבשקירים הפרועים - טטרים-קוזאקים, שמילאו תפקיד לא קטן במלחמה זו בהרי אוראל שלהם;   מישהו מליצני 'הגדוד' קרא בשם זה את בני החבורה אליה השתייך מיכאל עדין.–הייתה זו קבוצה שכללה 8 חברי 'השומר'  "בחורים נועזים המוכנים היו לכל מעשה מסוכן שהצטרפו ל'גדוד העברי' אחרי כיבוש הגליל בידי הבריטים במטרה לצבור נשק ולהבריחו לישובים ובהזדמנות חגיגית זו גם להגן על ישובים יהודים "אשר שיוועו לעזרה" כולל "הסתלקות זמנית מהגדוד"  מצוידים בנשק בריטי - ואם צריך גם להפעילו, ולא תמיד רק להפחדה.
את מעשיהם עשו בחשאי כמיטב מסורת  הקונספירציה ואי- אמון כלפי "השלטון הזר" מורשת 'השומר' . בין חברי הקבוצה היה גם שמואל'יק הפטר היוזם, וגרשון  פליישר מן 'הרועים'  ששבו מכלא דמשק התורכי.
בעקבות סדרת  ארועי דמים בגליל העליון נפילת חמארה [ינואר 1920] ותל-חי [מרס 1920] הם ערקו מ'הגדוד העברי' והצטרפו אל  'גדוד העבודה' שהוקם על ידי יצחק שדה [לנדוברג], ישראל שוחט ויהודה אלמוג [קופילביץ] בקיץ     תר"פ  - י"א אלול, 25 באוגוסט 1920 במחנה העבודה של סוללי כביש טבריה-צמח–"תחת כיפת השמים בקרבת המקום בו מוצבים אוהלי פועלי הכביש, על כתף הר הצופה על חמי-טבריה ועל ים-כינרת"; 'גדוד העבודה וההגנה על-שם יוסף טרומפלדור' קראו לו – באותה אזכרה ענקית "ליוסף וחבריו שנפלו על משמרתם חצי שנה קודם לכן".
"השירה הרעננה וקול ריקודי ההורה [אמרו שזה טוב נגד הקדחת, הריקודים כמובן] לאור המדורה והירח נמשכו במשך כל הלילה". לימים נגד עינא-בישא השמיטו מן השם את המילה 'ההגנה'.
ב'גדוד העברי' כך אומרים  פגש מיכאל בין שאר חברי 'השומר' את  יגאל מרדכי [אליוביץ]  אשר  סיפר לו על כרכור: על אדמות שנרכשו על ידי ההסתדרות הציונית   ממוסטפא חפיז פאשה  מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה ושהוא נשלח לשמור עליהן, לאחר שישב בכלא בעוון הריגת בן שייח'  בשדות מרחביה;  ומשהתפזרו סוללי הכביש והתחדשה הפעילות של 'אחוזת לונדון';  כלומר החברה – אותה קבוצת ציונים מלונדון  - מינו את ישראל עוזרמן, להקים להם בית בכרכור ושלחו אותו ארצה,  היה מיכאל עדין בין המייסדים-הפועלים מקבוצת 'השומר'  שם גם משה פרוז'ינין  מקבוצת הפלחה - זה מ'הגדוד-העברי' שהיה לשוטר-רוכב במשטרה הבריטית, זה שהתחתן עם רחל זילברשטיין שבאה ממרחביה – זה שהערבים ירו בו למוות ליד הכפר צ'רקס בדרך מחדרה לכרכור שם שמר. קברו אותו בזיכרון-יעקב. היא התחתנה שנית ונסעה לאמריקה.
מיכאל נשא לאישה בת מבנות ראש-פינה את מנוחה קלר, - בת-הזקונים של ה'קלרים' - שרה ואהרון  ובסתיו תרפ"א [סוף שנת 1920] . יחד עם  'קבוצת הבשקירים', אותה חבורה מה'גדוד העברי', הלכו להתיישב על קרקע בבעלות  פיק"א [ : Palestine Jewish Colonization Association  PICA  'חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל' שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'ימס דה רוטשילד  במקומה של יק"א].  
חברי הקבוצה התגוררו במנחמיה מספר חודשים עד אשר הוכשרו עבורם מקומות  ליד ג'סר אל מג'אמע, או בשמו העברי 'גשר הנחלים', שמקומו מדרום למפגשם של הירדן והירמוך.
 הממשלה הבריטית  הצרה את צעדיהם בטענה שהאדמות הינן אדמות 'ג'יפטליק' כלומר הקרקעות רשומות על שמו של הסולטאן התורכי ואינן ניתנות למכירה, וגם פיק"א לא סייעה בידם. ניסיון ההתיישבות [על אדמות קיבוץ גשר כיום]  נכשל ומרביתם עזבו.
יש אומרים כי "השניים עזבו את הקבוצה ועברו לחיפה שם עבד עדין בחברת חשמל.

מחניים
מנוחה ומיכאל עדין עברו להתיישב במחניים שליד משמר-הירדן  - במקומם של קבוצת 'טל-טברסקי' קבוצת פועלים מ'פועלי-ציון'  שהשאירו אחריהם [ללא מצבה] את קברה של נחמה ריז'יק שבאה מרחובות ושל הקשיש מיכל הלפרין החולם-לוחם האגדי, שעבד במקום ונפטר בבית החולים בצפת,;  את יהודה פרידלנדר - 'הרועה' - השומר-רוכב, שנהרג מבעיטת פרד במושבה יסוד-המעלה הסמוכה  - קברו לבקשתו לידו.
שם גם חברי 'השומר' ויוצאי 'הגדוד-העברי'  כמו הרועה ברוך גולדשטיין, גם לאה שטנובסקי הגיעה, נישאה לו והייתה לחובשת-אחות מוסמכת במקום. היא נפטרה בלידתה ונטמנה באדמת המקום. ד"ר גרייזי הפמיניסטית באה אחר-כך.
בשבתות התאספו ודנו על צורת חייהם להבא - איזה מושב יהיו? מצב הביטחון  באזור לא יציב, אפילו שיירת הנציב העליון, שנסע לראות את תוואי גבול הצפון החדש במטולה, הותקפה על ידי כנופיית דרוזים - שלושה שוטרים בריטיים נהרגו.
לאחר סבל רב גם ניסיון ההתיישבות הזה נכשל;

מנחמיה
 מיכאל, שהיה כבר בעל משק פרות  היה מאחרוני העוזבים את מחניים,  הוא  עקר לאחר 4 שנים במקום, עם משפחתו - אשתו מנוחה ושלושת ילדיהם: עודדה [1924], יוסי [1926]שנכה היה , ואריה [1928]  הוא ייקה ,למושבה מנחמיה - אומרים כי ויקטור כהן מנהל פיק"א הוא, שהחליט להעבירו למנחמיה יחד עם תשעה מתיישבים נוספים, פועלים ותיקים במושבות פיק"א וחברי קיבוץ, שהיו כבני שלושים ובעלי משפחות; קבוצה שכונתה 'עשרת בני איכרים'.
המושבה מנחמיה נקראה על שם אביו של הנציב העליון הרברט סמואל ], מושבה קטנה בדרום עמק הירדן שנוסדה בשנת 1901  רחוב ראשי אחד ;  תריסר איכרים גרו בצדו הצפוני ואילו עשרה גרו בצדו הדרומי כאשר בצד זה, בתווך,  בנין ציבורי ובו חנות ותחנת הנוטרים  ואילו בקצהו המזרחי בית הוועד,  בית הספר ו'המקווה' – בית המרחץ היו  במזרח, ושמה היה מלחמיה על-שם ואדי מאלח הסמוך.
גרשון ויניק ואשתו לאה שהגיעו מהמושבה כנרת גרו בבית הראשון שבשכונה הדרומית, לידם, יוסף ליכטנשטיין בנו של האיכר צבי ליכטנשטיין ממייסדי מלחמיה. עם אשתו ירדנה קרניאל, בת של מייסדי המקום,  מיכאל שליטא הנשוי לחנה הרשקוביץ מבית בוקששטר, מכפר תבור שהגיעו מסג'רה שם עבד במשתלות פיק"א, והביא למלחמיה את עצי האשכוליות.
משה רזזנצוויג נשוי לטובה ממטולה בנו של מייסד מלחמיה דוד רוזנצוויג , ובשוליים  - זלמן כץ הטרקטוריסט שבא מסג'רה נשוי  לבת המושבה  יהודית זליקוביץ  בתם של אסתר רבקה ואפרים פישל  מאיכרי המקום הראשונים והיא אחותו של יוסף זליקוביץ.   ואילו בשכונה הצפונית - הראשון מצד הרחוב הראשי היה פנחס צוויק נשוי ללאה שהגיעו מגשר. לידם, נחום קרמר [שדמי] ואשתו שושנה שהיו קודם להתאכרותם במקום פועלים בחוות ביתניה הסמוכה,  שמעון רוזנפלד יליד ראש-פינה, בנם של שלמה-יצחק ושושנה, מראשוני המושבה ואשתו רבקה - בתם של מאשה וברוך פנטורין, גם הם איכרי המושבה , משה בן-צבי נשוי לרזי כהן-צדק מבני-ברק, פועל ותיק מיבניא; כשהקיצוני בשכונה מיכאל עדין עם מנוחה אשתו ושלושת ילדיהם.
עם התיישבות 'החדשים' כפי שקראו להם,  בשנת 1931 הורחבה המושבה מנחמיה - כל משפחה מ'עשרת בני איכרים'  קיבלה מפיק"א 120 דונם, מהם כארבעה-עשר דונם שלחין, רפת, לול, פרידה ועגלה.
 עשרת בתיהם נבנו באגפו המזרחי של 'הרחוב העליון'. - חמישה בתים נבנו ב'שכונה הצפונית' [מצפון לרחוב המייסדים כיום], וחמישה בתים ב'שכונה הדרומית'. היו אלה בתי בטון מזוין -. חמישים וארבעה מטרים מרובעים שטחם, [השירותים נמצאו בחוץ, בחצר].  בגבולם המזרחי לא נבנתה 'חומת חצרות'.
הם הקימו את קואופרטיב 'תמורה'; אומרים כי היה זה הארגון הראשון בארץ לפלחה משותפת –'אגודה קואופרטיבית לתוצרת והשברה של העובדים במנחמיה בע"מ' קראו לו.
בנו מחסן לריכוז התוצרת החקלאית, מכון הרבעה, וגם חלק מן המיכון החקלאי שקיבלו מפיק"א הכניסו לקואופרטיב
"עם יסוד הקואופרטיב נוצר חוג מרכזי צר, שכלל אותנו כלומר אותי ואת יהודית, קרמר ושושנה אשתו, מיכאל שליטא ואשתו חנה ומיכאל עדין ומנוחה אשתו, אשר נהגנו להיפגש בערבים על מנת לדון ולסקור את מהלך חיינו החדשים במשותף. על פי רוב היינו נפגשים בערב אצל קרמר בביתו. שם היינו מבלים כמה שעות הערב בשיחות על כל מיני נושאים ודנים בכל מיני בעיות משקיות וחברתיות וגם בנושאי החינוך והנהלת המושבה הכלליים" סיפר זלמן כץ בזיכרונותיו.
"תמורה" התקיימה כאגודה כארבע שנים, ועם פירוקה הפך כל אחד מחבריה לאיכר עצמאי.
המאורעות [ 1936 – 1939]. פרצו. יריות נורו על המושבה וגבריה יצאו לשמירה  - להגן על התושבים, המשקים והגידולים בשדות.
אנשי הכנופיות הערביות פקדו את החלקות הנטועות, עקרו עצי פרי ו"מחבלים בכל אשר ידם הרשעה הגיעה אליו", הם ארבו לאיכרים.
אב תרצ"ט. מנחמיה שקטה מהתנפלויות ומאורעות-דמים זה שלושה חדשים - אומרים כי איומיו של יוסף זליקוביץ  הטילו חיתתם על ערביי הסביבה שכתושבי המושבה פחדו להסתכסך איתו, בהודיעו כי אם ייפגע מישהו מאיכרי המושבה הם ישלמו על כך פי שלוש – ואת נדרו קיים.
כשארע מקרה רצח האיכר מיכאל עדין, למשפחת עדין מלאו כ-  8 שנים במנחמיה.
"לא היה פועל חרוץ, אחראי ומסור ממנו, והספק העבודה שלו היה כשל שני אנשים".כתב שלמה יצחק רוזנפלד ממייסדי המושבה.
עדין שמע על רציחתם של חיים גרבובסקי ובנו מנחם במשמר-הירדן בלכתם לשאוב מים מהנהר - הרי מנוחה אשתו ורבקה אשת חיים ידידות נעורים היו  - גדלו בבתים שכנים בראש-פינה ש"רק משוכת צבר הפרידה ביניהם" שמע ויצא עם רובהו לעבד את פרדסו שעל גדות אותו הנהר.
ימים מועטים לאחר מכן- ביום רביעי, 26 ביולי 1939, י' באב  - סמוך לשעה תשע בבוקר, יצא האיכר מיכאל עדין, לחרוש ולהשקות את פרדסו, שהיה מרוחק כ-  600 מטר מביתו, במורד, על חוף  הירדן, ורובהו על כתפו. כמנהגו בכל יום צריך היה לחזור בשעות הצהרים לביתו. משבושש לחזור, שלחה מנוחה, אשתו המודאגת, את צעיר הבנים את אריה - לברר אצל מפקד הנוטרים, [אומרים כי היה זה טוביה קסל לימים בעלה של הבת- עודדה עדין]  - אם ידוע לו דבר מה כי בעלה עדיין לא חזר לביתו,לצהריים, כפי שנהג מדי יום.   "טוביה ירד לחפש את עדין בעצמו. הוא תיאם עם הנוטרים שבמידה ויזדקק לעזרה – הוא יירה מספר יריות באוויר" אמר אפרים.
את גופת מיכאל מצאו בתוך הפרדס שלו ליד מטע עצי האשכוליות הצעיר, לא הרחק מזוג הפרידות הרתומות למחרשה,  כדור בודד פגע בו. הנוטרים ירו מייד באוויר 4 יריות כדי להזעיק תגבורת מהמושבה;  "מצאנוהו שוכב על גבו ופניו אל השמש" סיפרו החשים למקום.
עדין נרצח בכדור שחדר לגבו, והכדור יצא דרך החזה. הוא הותקף מהמארב, מטווח קצר, רק נשקו נלקח ממנו.
האיכר  שלמה זלמן רוזנפלד הורה, שלא ייגשו קרוב להרוג, שלא לטשטש את עקבות הרוצח, וקראו לרוקח-חובש-רופא המקום למאכס  גליות לאשר את המוות.
מפקד משטרת הנוטרים במושבה  מיהר להודיע על האסון - . תחילה טלפן לז'ורה, הוא גיורא שנאן [גיאורג שוניאנסקי] מפקד הגוש, שהיה בזמן בחינות בקורס למפקדי היחידה המגויסת, אחר כך למשטרת צמח שהעבירה את הידיעה למשטרה בטבריה. ז'ורה , איש קיבוץ אפיקים ומפקד גוש עמק-הירדן מטעם 'ההגנה', הוא שהודיע למפקדת 'ההגנה' ולמפקד הגליל לנחום קרמר במשרדו בטבריה, שתפקידו הרשמי היה יושב-ראש חברת 'כופר-הישוב' בגליל  - אותה קרן שהוקמה על ידי 'הוועד הלאומי' למימון הוצאות הביטחון של היישוב בימי המאורעות.
סוכם כי נחום קרמר יעבור דרך קיבוץ אפיקים ויאסוף את ז'ורה ומשם ייסעו למנחמיה; מאחר ולקרמר לא היה רישיון נהיגה נהג במכונית סגנו דוד שאלתיאל ה'ייקה' הספרדי מהאמבורג, איש המודיעין שהוחזר ממסע רכש באירופה לאחר שנעצר למספר חודשים  על ידי הנאצים  בדאכאו ובוכנוואלד ונשלח לגליל. לפני שיצאו לדרך, הודיע קרמר על הרצח לטברייני אברהם הירשברג, איש הסוכנות היהודית, שהיה קצין הקשר עם השלטונות לענייני נוטרות.
בדרכם למנחמיה, התעכבו קרמר ושאלתיאל במושבה כינרת, שם הודיעו ליוסף רוכל [אבידר] שנטל את הפיקוד על הקורס  - קורס מפקדי המחלקות הראשון של 'ההגנה' -  כדי ש 40 החניכים על נשקם, לא ילכדו בידי כוחות צבא ומשטרה בריטים, שיוחשו לאזור בעקבות רצח האיכר במנחמיה.
 אברהם דסקל, המוח'תאר ומנהל תחנת הכוח של חברת החשמל בנהריים, קיבל הודעה טלפונית על רצח  עדין בשעה ארבע אחרי הצהרים מגיסו זרובבל פרשיץ תושב מנחמיה. הוא הורה לאברהם כץ ומקס פוטרמן, שני שומרים בתחנת הכוח, לקחת רובים במחסן הנשק, ולהילוות אליו; מיהר להגיע למושבה.
המשטרה הגיעה מתחנת משטרת צמח באוטו משוריין קצין אנגלי, סגן-קצין סרג'נט ערבי מלווים בשוטרים אנגליים ובתוכם שוטר יהודי - המתרגם. כלבי גישוש לא היו איתם – הקצינים שבאו עם אנשיהם מטבריה אמרו כי אין טעם בכלבים לאחר שלא נמצא במקום שום חפץ שהרוצח נגע בו  - גם תרמיל הכדור לא נמצא. רק לאחר שערכו  - שוטר וסרג'אנט בריטיים ממשטרת טבריה  - את בדיקותיהם וחקירותיהם ורשמו -   אפשרו לאנשי המושבה לקחת משם את גופת הנרצח. הגופה הועברה למושבה לחדר הטלפון בבית הועד.ליד  גופתו של עדין הונחו עפר ספוגים בדמו, שאספו אותם כדי לקבור אותם יחד עם הגופה על בגדיה..
"ערבי אחד ירד מההרים על סוס והרגו:" סיפר יצחקי גל מאפיקים.
"הרג אותו סתם עלוב אחד שחשק ברובה" אמר חיימק'ה לבקוב.
"רוצחו של עדין הינו: ספר עלי עבול. הוא הרג את עדין ממנחמיה"  מצאתי כתוב ב'ארכיון תולדות ההגנה' [תיק ה105/1]
" הרוצח היה בחור צעיר, לא שווה גרוש. בן עבודייה. נעלם אחרי הרצח. אולי ברח לירדן. זה לא היה בעייה לעבור". סיפר לי בנו - יוסי עדין בביתו שבמשמר-השבעה.
"לימים, יוסף פיין מדגניה איתר בעבודייה את מי שרצח את האיכר עדין. אמר לזליקוביץ': תביא לי אותו". זה רכב ונכנס לכפר עבודייה. הגיע לבית של הרוצח, שם לו את הרובה בפרצוף ואמר לו: 'תחזיק ברסן של הסוס ולך לפני'. אמר לו: 'אבל אני יחף, תן לנעול נעליים' אמר לו: 'לא צריך, תחזיק ונלך'. וכך הלכו עד לדגניה. יותר לא ראו אותו, את הערבי". סיפר לי 'אומיה' הוא נחום שפריר [שיפריס]  בחצר ביתו שבנהלל. גרסה אחרת טוענת כי הם היו שניים -  ירמיהו רוזנצווייג  שהתלווה ליוסף זליקוביץ'.
ובלי קונספירציה אי-אפשר:
 "את מיכאל עדין רצח יוסף זליקוביץ -  סיפר הנין  יריב עדין ששמע מסבו יוסף בנו של מיכאל  - זליקוביץ חשק במנוחה ואיים על מיכאל כמה פעמים; אם לא היו לך שלושה ילדים הייתי חומד את אשתך. וכשזליקוביץ רוצה גם יורה".
ונכדה של מיכאל עדין  כותבת להד"ם, "גדלתי על הסיפור. מעולם ולו פעם אחת לא שמעתי את הגירסה שזליקוביץ חפץ בסבתי מנוחה. מעולם לא הוזכר הדבר לא מפי אימי ולא מפי אבי" . 

ויש אומרים כי מיכאל ראה את רצח הערבים על-ידי זליקוביץ ולכן חוסל.

יש אומרים כי גרם לכך סכסוך מתמשך בין זליקוביץ ומיכאל עדין, עדין היה בצד של רוזנפלד האמיד וחבר בוועד   הרי יוסף זליקוביץ השתייך לארבע המשפחות הראשונות במושבה – ארבעה חברים עוד מספסל הלימודים של ה"ארבייטר שוללע" בזכרון-יעקב: האחים מרקו ופישל זליקוביץ, יהושע רוזנצוויג וצבי ליכטנשטיין. 
והנימוקים:
 הטווח הקרוב מאד של הירי  - הרי לא ייתכן שאיש החורש לבד בפרדס לא ישמע חשוד שמתקרב אליו, ועוד על סוס, וירי מהגב מטווח קרוב?!
.הסמיכות בזמנים בין רצח עדין לרצח שלושת הערבים  - אריה הבן, שהלך לחפש את אביו, משזה בושש לחזור בצהרי היום כמעט ולא הספיק לספר לאיש על האסון וכבר זליקוביץ אץ לנקום? והרי הכול נראה מתוכנן.
מדוע זליקוביץ נקם פעמיים - פעם בשלושת עובדי התברואה ואחר-כך ברוצח עצמו?.
ומה עם הכדור של רצח עדין ? אותו כדור שלא נמצא....
אבל נחזור לסיפור המקובל:
מעשה הרצח נודע בסביבה, הכול שבתו מעבודה והתגודדו חבורות, חבורות במקום הרצח, בפתח בית משפחת עדין וליד בית המוח'תאר, למושבה נהרו מכירים וחברים מכל הישובים, "זעקות השבר של מנוחה, רעייתו של עדין ושל ילדיהם – המסו גם את הלבבות הקשוחים ביותר". נכתב בספר "אנשי התלם הארוך",  בעריכת זאבה זבידוב.
 אברהם דסקל, ששימש גם מוכתאר נהריים הגיע עם שני השומרים החמושים ברובים - מקס פורטמן צעיר בן 26 ואברהם כץ ממנחמיה [אמרו כי הוא אחיו של האיכר אריה-צבי כץ, שנרצח כעגלון בעגלה האחרונה, שיצאה עם משפחות המפונים ממלחמיה ליבנאל בזמן התקפת ערביי עבר-הירדן על המושבה  באפריל 1920]; "אברהם היה הנהג של פנחס רוטנברג"  סיפרה לי בתל אביב שושנה בסרגליק  לבית כץ;  בא גם  אברהם הירשברג - קצין הקשר בין הסוכנות היהודית לבין השלטונות בענייני  נוטרות – נהג המונית שהביאו היה גלאל  [בצלאל] מוראד, נהג מונית ממוצא ספרדי מטבריה.
אנשי 'ההגנה' - מפקד הגוש ז'ורה ומפקד המחוז הצפוני נחום קרמר [שדמי] עם 'נהגו' דויד שאלתיאל, נפגשו בראש הגבעה ליד גשר דלהמייה הסמוך לכניסה למושבה – זה שהוקם מתרומת הנציב העליון הרברט סמואל וחיבר את שתי גדות הירדן  - הם נפגשו עם אברהם דסקל ושני מלוויו שכבר ביקרו אצל משפחת הנרצח; עצרו את מכוניותיהם והחליפו ביניהם דברים על האירוע הקשה. דסקל סיפר שתיחקר את השומר בסכר, אבל הלה טען שאינו יודע דבר. עודם עומדים ומשוחחים, ולמקום הגיע  ממנחמיה אברהם הירשברג במונית.
מעבר הנהר, עקבה קבוצת ערבים אחר תנועותיהם, הם לא העלו בדעתם כי  המקום  שבו עצרו לשוחח, משקיף על  מדרון המרוחק כמה עשרות מטרים מהם בו מונחות שלוש גוויות.

דסקל והירשברג  והנלווים אליהם נסעו לביתם, ואילו שלושת אנשי 'ההגנה' פנו למושבת הנרצח -  בדרכם למושבה פגשנו מכוניות משטרה, חלפו על פני נושאי אלונקה המכוסה בשמיכה. ובראשם קורפוראל יהודי ממשטרת מנחמיה - נחום קרמר עזר להם,  הניחו רגבי עפר במקום הרצח ופנו למושבה לנחם את האלמנה ושלושת ילדיה.
בהגיעם למושבה יוסף זליקוביץ  קדם את פניהם ב"שלום".
ומשם לקראת ערב – נסעו צפונה – איש לביתו.  וכשעברו שלושת אנשי 'ההגנה' ליד המקום בו נפגשו קודם עם דסקל והירשברג  היו שם כבר אנשי חיל-הספר. "פשר עמידתם לא היה ידוע לנו. הם ניסו לעצור בעדנו לאותת שנעמוד, אך לא נעצרנו. לא ידענו, שהיינו חשודים במעשה הרצח של שלושת הערבים" העיד ז'ורה [ את"ה, תיק 68.8 ]:
מייד בצאת של קרמר ושאלתיאל  ממקום המפגש לביתם שבטבריה -  מכונית צבאית פקדה עליהם לעמוד, וכשלא צייתו, רדפה אחריהם, אך לא השיגה אותם, "הואיל ונסעה במהירות רבה" – לפני שעוצר הלילה ייכנס לתוקפו.
בהמשך דרכם של  השניים - קרמר ושאלתיאל  - עצר אותם מחסום צבא שהיה פרוס לרוחב הכביש. החיילים שאלו מהיכן הם באים ואם יש ברשותם נשק. קרמר הגיש להם את האקדח שהחזיק ברישיון. הסרג'אנט קירב את הקנה לאפו ורחרח אותו, ופירק את האקדח לחלקיו, כשנוכח לדעת ששום כדור לא נורה מהאקדח, החזירו לבעליו והרשה לשניים להמשיך, בנסיעה חלפו על פני משטרת צמח והגיעו  לטבריה בשעה 6.35 באותו ערב.
שעתיים אחר כך, התדפק ז'ורה על דלתו של נחום קרמר , וסיפר לו, כי גוויות של שלושה ערבים מהכפר עבודייה, נתגלו על שביל העובר ליד חלקות השייכות למנחמיה, סמוך למקום שבו נפגשו עם דסקל והירשברג. מישהו כנראה נקם את הירצחו של מיכאל עדין.
זהותו של הנוקם הייתה כבר ידועה לז'ורה: -  יוסף זליקוביץ בן מנחמיה. "בחור בעל חולשת פסיכים לרצח בכלל" העיד לימים נחום קרמר
יוסף זליקוביץ סיפר לז'ורה,  שלא היה מסוגל להבליג על רגש הנקמה, "הבטחתי לו לבלתי לגלות את הדבר לאיש" אמר ז'ורה.
נקמה
מיד לאחר שנודע במושבה על רצח מיכאל עדין, הלך יוסף זליקוביץ לקיים את נדרו -  לטמון מארב לקורבנותיו.     
ואכן, כעבור שעתיים מהרצח, נורו למוות מירי אקדחים ליד משאבת המים של המושבה מדרום מזרח, שלושה ערבים מן הכפר השכן עבודייה ; דיאב אחמד אל כאטיב, אחמד קאסם אל קאשווי ומוסטפה חאניס אל כאליד. עובדי מחלקת התברואה, אשר הועסקו על ידי הממשלה בשירות האנטי-מלארי, בהשגחת רופא ממשלתי. הם שבו מעבודתם, ליד גשר הירדן, הסמוך לדלהמייה, כפר של מהגרים מוסלמים מצפון-מערב אפריקה ופליטים מכפרי הגליל התחתון המזרחי, סיפרו כי גם בדווים של שבט הנאדי גרו בכפר.
תשעת הכפריים הלכו כהרגלם בשביל, שעבר סמוך לאדמות המושבה מנחמיה, לכפרם לעבודייה, "יוסף ארב על העץ עם שני האקדחים, כל זמן שעברו בודדים לא ירה. כשעברה קבוצה של שלושה ערבים שחזרו מהעבודה ירה והרג את כולם". סיפר 'אומייה'.          
"אין עצים על השביל לעבודייה" אמר אפרים.
השלושה הלכו בראש, והיתר, הלכו אחריהם במרחק של 15-20  מטרים, כשהשלושה היו על השביל  - שביל צר בין קוצים, בעיקול מורד הגבעה ונעלמו מעיני חבריהם, זינק זליקוביץ מולם ופתח עליהם באש משני אקדחי 'הפרבלום' שלו  -  "קולע היה בשתי ידיו".
נשמעו זעקות האימה של הקורבנות המופתעים -  כל השלושה נהרגו במקום; יוסף הרגם אחד אחר השני, אחרי כן  נכנס למים, שלא להשאיר עקבות, הסתתר קמעה וחזר למושבה.
"יוסף חיכה לערביי עבודייה ליד צינור המים הראשי, שהוביל מבית השואבה וירה בכל אחד מהם כדור בראש. הוא עוד הספיק להיצמד לברושים בעוד דסקל וחבריו עוברים במקום".סיפר גיסו זלמן כץ.
"יוסף זליקוביץ, בן המקום, החליט לנקום. חמק לשביל שבו היו ערביי הכפר עבודייה נוהגים לעבור בדרכם חזרה מעבודתם, ירה והסתלק מהמקום בטרם הספיק איש לראותו" כתבה מירית גל-עד בספרה 'בת-שבע'.
בין הברושים נחבא יוסף זילקוביץ ממתין שהכול יסתלקו מהשטח. ששת הערבים שניצלו מהמארב הקטלני  ברחו והסתתרו בין השיחים והעצים שבסמוך, קבוצה אחר קבוצה מיהרו, מייללים לנשמת חבריהם ומבוהלים -  אל תחנת המשטרה בירמוך שליד מחנה חיל-הספר של עבר-הירדן שחנה בנהריים, וסיפרו על האירוע;  הם לא ידעו מי הרג את חבריהם כי לא ראו.
"דסקל וחבריו שמעו את היריות ירדו מהדרך לבדוק אבל לא ראו שום דבר וחזרו ונפגשו עם הקבוצה של 'ההגנה' [קרמר וז'ורה].  יוסף שהספיק להתרחק, עלה במעלה הגבעה עד לפרדס של קורקין [שם היו ברושים על גבול הפרדס], הסתתר בין הברושים וחשש אולי דסקל ראה אותו. זו הסיבה שהוא בא לביתנו לבקש מאבי חולצה אחרת. הקבוצה השנייה של הערבים ראו את דסקל כשחזר מהבדיקה, הכירו אותו, וזו העילה לחשדות שדסקל ירה בקבוצה הראשונה. הם היו כל כך בטוחים שדסקל הוא שירה עד שפיברקו עדויות שכביכול הם ראו שדסקל הרג את שלושת חבריהם" ––סיפר  אפרים כץ בנם של יהודית לבית זליקוביץ וזלמן כץ.
שוטר ערבי ממחלקת העלייה, העובד במשרדי תחנת המשטרה בגשר הירמוך סיפר, כי לפנות ערב, בחמש אחרי-הצהריים,  באו אליו שלושה פועלים ערבים מהמחלקה האנטי-מאלארית מבני עבודייה והודיעו לו כי 3 ערבים נרצחו.- "יהודים ירו בהם",  השוטר הודיע מייד טלפונית לקפטן [סרן]  שלו מחיל-הספר שנמצא במחנה 'גשר נהריים' [ג'יסר אל מאג'מע]. במפגש נהרות הירמוך עם הירדן לא רחוק מתחנת הרכבת, אליה היו מובילים בעגלות את 'גבס מנחמיה' ממחצבות רוזנפלד ושולחים בקרונות הרכבת למפעל המלט 'נשר' בחיפה וכן הודיע לרופא הממשלתי שנמצא בסביבה , הקצין יצא מייד למקום עם רופא.
סיפרו כי היה זה ד"ר פואד, רופא ערבי ששירת בחיל-הספר, הוזעק למקום והדריך את הפועלים הערבים למקד את האשם  במוכרים להם, כלומר מאחר ועבדו גם באתרים השייכים לחברת-חשמל הכירו את דסקל, ואת שומריו זיהו ממקום מחבואם אותו ואת אחד משומרי ראשו  - אברהם כץ, וכך סיפרו לחוקרים כי ראו אותם במקום הרצח והעידו כי ראו במו עיניהם את דסקל יורה בשלושת חבריהם לעבודה, ומסרו גם את תיאורי המכוניות שהיו במפגש – אותם ראו.
קצין יהודי מחיל-הספר ששמע כיצד נרקמת העלילה, ומיהר להזהיר את החבורה
בני עבודייה המאשימים, כחמישה במספר, הועברו למשטרה הארצישראלית בטבריה  שם נחקרו על ידי הקצין שאוקי סעד.
חיילים בריטים יצאו במשאית למקום הרצח. שם ראו את 3 הגוויות, שהו במקום עד שהגיע הקפטן עם הרופא הממשלתי, באו גם שוטרים בריטים מטבריה.  בשטח נמצאו 8 תרמילי אקדח 9 מילימטר, בגוויות הנרצחים היו פצעים שנגרמו מ-  10 קליעים כאלו, כול השלושה נורו מול פניהם ממרחק לא גדול. הנרצחים פונו מהמקום
בדרכו האחרונה
הלווית מיכאל עדין נערכה למחרת  הרצח, ביום חמישי בבוקר כדי שיגיעו הקרובים ושלושת אחיו של המנוח. הוא הובא למנוחת עולמים במנחמיה
הניח אישה את מנוחה  ו3- ילדים, עודדה  בת  15,  יוסי בן 13 ואריה בן 11
           
המשפט
דסקל ושני שומריו נעצרו ראשונים כחשודים ברצח בני עבודייה.
"המשטרה עצרה 3 יהודים מטבריה לחקירה" נכתב בעיתון 'הארץ' [28.7.1939].
הבריטים התקשו לעצור את אברהם דסקל, מנהל תחנת הכוח של חברת-חשמל בנהריים, שהייתה בתחומי אמירות עבר-הירדן. המשטרה הארצישראלית [ PALESTINE POLICE -PP] לא יכלה לפעול שם ולכן הציבה לו מארב על הגשר, מתוך כוונה ללכוד אותו ברגע שינסה להיכנס לארץ. בינתיים הוזמן דסקל לחקירה במשטרת עבר-הירדן שאף שלחה שוטרים לחפש במשרדו ובביתו. משטרת עבר-הירדן האמינה לגרסתו והחליטה שלא להסגירו למשטרת ארץ-ישראל, ובכל זאת יעצו לו האחים פנחס ואברהם רוטנברג, ממנהלי חברת-החשמל, שיסגיר את עצמו. הם התחייבו לשכור להגנתו את עורכי הדין הטובים ביותר.
הוא עשה כדברם.
ימים ארוכים נחקר דסקל  במשטרת טבריה, לשמות נוסעי המכוניות שפגש בדרך.
"בהיותו דמות מוכרת ומכובדת, לא נהגו חוקריו בקשיחות, כאשר סרב להוציא מילה מפיו".
המשטרה בחיפושיה הגיעה למונית אחת' שאכן עברה במקום סמוך לשעת הירי, אלא שנוסעיה היו זקן בן 72 וצעירה אחת שנישאה לו באותו יום. ונוסע בשם אליהו מזרחי.
"עצרו גם את זקצר מקיבוץ אשדות-יעקב" סיפר לי אבנר צוויק.
גם חיימק'ה לבקוב טען כך, יש אומרים שזקצר אמנם נעצר כאיש 'ההגנה' , נחקר ושוחרר מאחר ולא נמצא כל קשר בינו לבין האירוע.
 קרמר וז'ורה. נקראו לירושלים להתייעצויות. נפגש עם ראובן זסלני, [שילוח], שהיה ראש שירות הידיעות של 'ההגנה', נפגשו עם מאיר  - יש אומרים כי הוא שי אוריאל [שוגורנסקי] ויש אומרים מאיר רוטברג -  ואחר כך במשרדו של דב יוסף בסוכנות היהודית נפגשו עם אליהו גולומב. שהיה האחראי ל'הגנה' בארץ כדי להתייעץ איתם כיצד לנהוג "אולם הם ביקשו לוודא אם אכן פעל זליקוביץ על דעת עצמו ואיש מהשמונה לא היה מעורב בירי".
יד יוסף  נקמה  דם מיכאל 
היורה, יוסף זליקוביץ, שכבר יוחסו לו מקרי-רצח בעבר [ז'ורה מתארו כ'רוצח מועד'; "היה זה מעשה פראי" אמר דוד שאלתיאל'], עם שני אקדחיו עלה למושבה  נכנס לבית גיסו זלמן כץ החליף בגדים ויצא להתפאר בפני חבריו במושבה, במעשה הנקמה שעשה  והוסיף: "אם יהיו בעיות אסגיר את עצמי".
"כאשר נודע כי מיכאל עדין נרצח, יצאו אנשי המושבה וישבו על הספסלים שהיו לפני הבית כמנהג המקום. לפתע בא יוסף במהירות, אדום, מלוכלך ומזיע. נכנס לביתו, התקלח ולאחר כעשר דקות יצא וישב עם האנשים". סיפרה יהודית הדס [הוניג] לבית כרמי  בת המושבה.  
קרמר הוא שהבחין ב'כישוריו'  של יוסף זליקוביץ וגייסו ל'הגנה'  "חבל שתבזבז את מיומנותך בשימוש באקדח להפחדת אנשים או למעשי פשע, כאשר אפשר לנצלה למטרות מועילות יותר, שתזכה אותך בהערכת המתיישבים" אמר לו  וכשזה הסכים, הפנה אותו אל ז'ורה שחיפש בחורים נועזים לפעולות מיוחדות, שלארגון 'ההגנה' היה נוח להתכחש להן.
"זליקוביץ היה מעביר את נשק ליישובים בעמק הירדן ובגליל. עם הנשק הזה יצא אחר כך לפעולות נגד הערבים," סיפרה יהודית הדס
"זליקוביץ' היה בחור אמיץ-לב, פרוע ובריון גמור . באמצעותו רכשנו לפרקים נשק , יוסף פיין העסיקו" .אמר בעדותו דוד שאלתיאל, [את"ה תיק 61.9].
יוסף זליקוביץ "השריף מהיר השליפה"  נעצר על-ידי אנשי 'ההגנה' ונלקח על-ידם למעצר-בית בחיפה. יש אומרים  - שעות ספורות לאחר האירוע, ויש אומרים:
"זליקוביץ, שנודע כי ברשותו נשק רב, התבצר בביתו, והודיע שיהרוג את כל מי שיתקרב לביתו. שלושה ימים נמשך המצור על ביתו והמשא-ומתן על הסגרתו, ולבסוף הודיע זליקוביץ, כי הוא אינו מאמין לאיש, והוא מוכן להסגיר את עצמו רק לנחום רוזנפלד מדגניה ב'. נחום הובא למנחמיה ונכנס לביתו של המתבצר ושכנעו לבוא איתו לבית-זרע ולהיפגש עם אליהו גולומב" סיפרו דבורה ושלומק'ה רם: בביתם שבאשקלון. "סיפור הזוי" אמר אפרים כץ.
עורך-דין מרדכי אליאש  שנתמנה להגן על אנשי חברת החשמל בהמלצתו של פנחס רוטנברג ביקש לדעת מי ביצע את הרצח  של שלושת הערבים  ולדעתו הצטרף אליהו גולומב.
נחום רוזנפלד מקיבוץ דגניה ב' שידע על מאסר השמונה מ'וועד-הגוש' של עמק-הירדן נתבקש בין השאר  לספק את התשובה.
 נחום נבר במושבה ושם נאמר לו שהמדובר ביוסף זליקוביץ שזה עתה חזר מבית-החולים "לקחתי אתי שני נוטרים וניגשתי למנחמיה. בהיכנסי לדירתו החזקתי בידי את האקדח דרוך. הוא צעק לי: 'נחום, הורד את האקדח, אלי לא נכנסים עם אקדח ביד' הורדתי את האקדח ובירכתיו לשלום. אמרתי לו: 'בבית-זרע נמצא האחראי על הביטחון בארץ ושמו אליהו גולומב, והוא רוצה לשוחח עמך' סיפר נחום רוזנפלד.
יוסף גר בבית אמו אסתר-רבקה אלמנתו של אפרים פישל זליקוביץ,  אשר נפטר בביתו ממחלת הקדחת הצהובה ניסן תרפ"ח. [יש אומרים משברון לב, ויש אומרים שאיבד את עצמו לדעת, מרוב צער על בנו יהודה כי איננו.]
                                                                                                                                                                   
הבית בצדו הצפוני של הרחוב הראשי; בקטע הקרוב לבית-הספר  ממול גרה משפחת צבי ליכטנשטיין ואילו משמאל משפחתו של שמואל קרניאל ומימין  - האלמנה פרידה גולדנברג  שבעלה דוד גולדברג, ממייסדי המושבה שנפטר אף הוא מקדחת.
יוסף ביקש מאמו שתיתן לו חולצה ותעודת-זהות כי עליו לנסוע לבית-זרע. אמו האלמנה התחילה להתייפח והוא השקיט אותה באמרו: "אל תפחדי, אמא, אני נוסע עם נחום, כל רע לא יאונה לי"' הוא נכנס לחדר השני, הוציא משם שני אקדחים, לקחם איתו ויצאו לדרך.
 בפגישה עם אליהו גולומב הציע יוסף 'היות ובעוד ימים אחדים יתחיל להתברר המשפט, אני מוכן לחכות עד גמר המשפט, אם יתברר שהשופטים יקבלו את עדות הערבים ויאשימו את דסקל, אני אופיע במשפט ואודיע לשופטים שאני עשיתי זאת. אני מוכן שתיקחו אותי לחיפה ותפקידו עלי משמר עד סוף המשפט".
לקחו אותו לחיפה והכניסו אותו לחדר מיוחד תחת משמר של שני נוטרים.
ראשי 'ההגנה' התלבטו כיצד לנהוג: לבסוף הוחלט, שאם העצורים יואשמו ויורשעו בבית-המשפט על רצח הערבים – יוסגר זליקוביץ לידי המשטרה הבריטית ויהיה עליו להודות ברצח הערבים. אם הנאשמים ישוחררו – ישוחרר גם הוא.
"מן הראוי לציין שזליקוביץ מסר את עצמו לידי 'ההגנה' ובמקרה והייתה צפויה סכנה לחיינו היו מוסרים אותו לדין". העיד ז'ורה [את"ה, תיק 68.8] :
יוסף זליקוביץ הוחזק במשך כל ימי המשפט במעצר-בית, בפיקודו של חיים לסקוב. "שמו אותו  בחדר בחיפה, בבית פרטי. חיים לסקוב שמר עליו. במקרה שיאשימו את קרמר ואת האחרים - זקצר מאשדות וזה מנהריים דסקל. . .  אז יסגירו אותו. חיים לסקוב היה שומר בחברת חשמל בחיפה אז סידרו לו גם את זה -   סיפר חיימק'ה לבקוב והוסיף -   זליקוביץ היה  אומר ללסקוב: מה אתה מפחד שאברח? "
"לו ניתן פסק דין מוות על ששת הנאשמים, ייתכן שהאיש הזה היה מתמסר למשטרה ומודה באשמה".כתב נחום שדמי בספרו "קו ישר במעגל החיים":
חברת החשמל פנתה למרכז 'ההגנה' והודיעה שלוחצים על דסקל למסור את שמות השותפים במעשה והואיל והם חושבים ש'ההגנה' יודעת מי האנשים הם מחכים לתשובה. רוטנברג דרש שאנשי 'ההגנה' ימסרו את עצמם והבטיח להגן עליהם. גם מ'ההגנה'  לחצו עליהם להתמסר, דסקל קיבל הוראה למסור את שמותיהם לחוקריו. הלחץ פעל.
כאמור עו"ד מרדכי אליאש מירושלים, מבכירי המשפטנים בארץ, איש דתי ושומר מצוות, נתבקש על-ידי הנהלת חברת החשמל להגן על דסקל מנהל תחנת הכוח בנהריים ושני שומריו.
מחברת החשמל המזכיר יעקב פלד והמנהל הכללי אברהם רוטנברג [אחיו של פנחס רוטנברג], בקשו מנחום רוזנפלד במקביל להסגרת יוסף זליקוביץ, כי היות ויש לו גם קשרים עם חוגי המשטרה והממשלה בסביבה, להשיג עבור עורך-הדין אליאש את העתקי דוחות החקירה המשטרתית;  הוא פנה בקשר לכך אל ידידו מזכיר הבולשת. "אחרי שידולים רבים הוא הסכים למסור לי את החומר ועד הבוקר עלי להחזירו. ניגשתי למשרד חברת-החשמל בטבריה וטלפנתי לחברת-החשמל בחיפה בבקשה שישלחו לי מיד שלוש כתבניות עם שלוש מכונות-כתיבה – מכונה אחת בערבית, אחת – בעברית, ואחת – באנגלית. כעבור שעתיים הגיעו הכתבניות עם מכונות-הכתיבה לטבריה, הושבנון במשרד של חברת-החשמל, ותוך שעות אחדות קיבלתי מספר העתקים מכל החקירות. עד הבוקר הוחזר חומר החקירות לבולשת". סיפר לימים נחום דוזנפלד איש קיבוץ דגניה ב'.
כשחזר מירושלים לביתו  מסר ז'ורה את ענייני הגוש לאליעזר גולדמן וכעבור שלושה ימים "באה מכוניתו של נחום ובה נחום, דוד ושני אנגלים. הזמינוני באדיבות להיכנס לתוכה והוסענו לעכו" סיפר ז'ורה.
שמונת העצורים שהו עד למשפטם בכלא עכו, נחקרו ארוכות והוגש נגדם כתב אישום. 'משפט השמונה', כך כינו משפט זה, הדיונים התנהלו כשהם במשטרת העיר העתיקה בחיפה. היישוב כולו, ברחבי הארץ היה דרוך לקראת פסק הדין. היה זה משפט צבאי לכלליו ולחוקיו כי בתקופת 'המאורעות' בשנים 1936 – 1939 הוכרז מצב חירום צבאי, והנאשמים היו צפויים לפסק-דין מוות  - העונש על רצח בכוונה תחילה היה מוות בתלייה, כשהרקע למעשה, הוא סכסוך הדמים בין שני העמים. פסק הדין במשפט שלמה בן-יוסף וחבריו מארגון האצ"ל, [שנת.1938]  שיצאו לנקום רצח ששה נוסעים יהודים עוד הדהד והטיל צל מאיים.
בית הדין הצבאי  מנה שלושה שופטים - שניים בדרגת קפטן ואילו אב בית הדין היה המייג'ור [ רב סרן]  קרודאס.
התובע הכללי היה המייג'ור רוברטסון, ולידו קצין ערבי צעיר מחיל-הספר אשר חנה בנהריים.
החקירה התנהלה על-ידי סרג'אנט רייס.
במשרדו של משה פלטי, מי שהיה האחראי לש"י 'ההגנה' בחיפה – רוכז מטה המאבק ב"משפט עלילת הדם".
 הנאשמים הובאו לבית המשפט כשידיהם כבולות.
"כל הנכנסים נבדקו ולשם חיפוש אצל הגבירות הופקדה שוטרת מיוחדת" נכתב בעיתון 'הארץ' מיום 30.8.1939
זומנו עשרות עדים הן מצד התביעה והן מצד ההגנה, וכן הוצגו עדויות של בעלי מקצוע ואנשי מדע לשם סתירת עדויות או ביסוסן.
עו"ד הירושלמי  מרדכי אליאש הגן על שלושת אנשי חברת-חשמל  מכיוון שעל פי התיאור אירע הרצח בקרבת קרקע השייכת לחברת החשמל, ו"דסקל החליט לצאת למקום מלווה בשני שומרים".
על הירשברג  ונהגו, מוראד, הגן עו"ד יעקב שמשון שפירא ממשרדו של  עו"ד יעקב סלומון בחיפה,  השניים שוחררו סמוך לתחילת המשפט.
עו"ד פיליפ ג'וזף מתל-אביב [אחיו של  דב יוסף]  יליד קנדה שלא ידע מילה בעברית  הגן על שלושת אנשי 'ההגנה'.  הוא דיבר עם הנאשמים ביידיש רצוצה ב'מאמע לשון': סיפרו כי יום-יום לפני צאתם בכבלים על ידיהם ורגליהם לאולם בית-הדין, קיבלו ממנו עצה והדרכה כיצד להתנהג בפני השופטים. " רעדט ניט צו פיל, איהר זענט ניט וויט פון שטריקל"  = ''אל תדברו יותר מדי, אין אתם רחוקים מן החבל. . .'' אמר.
 את קרמר האשימו שבהיותו מפקד בכיר ב'הגנה', נתן הוראה לירות בערבים עוברי-אורח וכתוצאה מהירי הזה נהרגו שלושה מהם. האחרים הואשמו בירי מהמארב כנקמה.
"החשוד העיקרי הייתי אני, שכן בדסקל חשדו שהוא נותן הפקודה, נחום הממונה עלי ואני המבצע" סיפר ז'ורה ..
"את יום הכרזת מלחמת העולם השנייה קבלנו בבית-הסוהר בחיפה בו ישבנו תוך מהלך המשפט הצבאי" אמר נחום קרמר [שדמי] בעדותו [את"ה תיק 74.54]
הם היו עצורים בעכו ובחיפה במשך עשרים ואחד יום, המשפט ממש נמשך שלושה-עשר יום, בלי ימי שבת וראשון.
עורך-הדין אליאש בדברי הסיכום שלו, הביע את סלידתו וצערו על רצח שלושת הערבים החפים מפשע וגינה את מעשה הרצח כפעולה של אדם מטורף שבשל צער וזעם על רצח איכר יהודי, ביקש לשלם באלימות וליטול נפש תחת נפש -  "אין זה משפט של עם נגד עם -  אמר עורך-הדין המלומד, והמשיך:  -  אם עשה מטורף אחד את מה שעשה, אין בזה כדי להרשיע את ששת הנאשמים, היהודים מאמינים כי בראש-השנה, החג הקדוש ביותר, נכתב מי לחיים ומי למוות, כך מחכים ששת היהודים האלה לדינכם. אני מוסר, באמון רב, את גורלם בידיכם, ביודעי שאתם מבקשים להגיע לאמת ולשפוט צדק".
השופטים יצאו להתייעצות שארכה כשעה. והחליטו פה אחד: "לא אשם"..
אב בית הדין, קרא בשמו של כל אחד מהנאשמים, הביט בניירותיו והכריז: "בית הדין מוצא אתכם לא אשמים."
חקירת הבולשת הבריטית שכללה צילום אוויר של המקום הוכיחה את חפותם.
"הנאשמים זוכו ושוחררו בערב ראש-השנה, לשמחתם הם ולשמחת כל העם" כתב שלמה יצחק רוזנפלד.
לאחר שיצאו זכאים, העיר התובע הכללי  שהוא בכל זאת יודע שהם חייבים.  
"הנאשמים, יחד עם בני משפחותיהם, וכל היישוב היהודי בארץ נשמו לרווחה".נכתב בספר "אנשי התלם הארוך".
 השעה 12:30 ערב ראש השנה ת"ש [1940].
כל האסירים שוחררו, ובמוצאי שבת הוזמנו למסיבה בנהריים על ידי משפחת דסקל.
"שחררנו מיד את יוסף ושלחנוהו הביתה למנחמיה" נכתב בספר 'ההגנה'.


סוף דבר
 "לאחר גמר המשפט פנה יוסף זליקוביץ לאליהו גולומב וביקשו להתקבל כחבר "ההגנה'. קיבלוהו וגם צירפוהו יותר מאוחר לפלמ"ח. יוסף השתתף בהצטיינות בפעולת-הצבא הבריטי בפלישה לסוריה [1941]". נכתב בספר 'אנשי התלם הארוך'.
יוסף זליקוביץ', ירה למוות בשלמה-יצחק רוזנפלד ופצע אנושות את בנו בר-כוכבא, שנפטר מפצעיו ימים ספורים אחר שנורה. 'הרצח הכפול' ארע במושבה מנחמיה בכ"ז באלול תש"ב [8 בספטמבר 1942]. על זליקוביץ' נגזר דין מוות. הוא הוצא להורג בתלייה בכלא עכו במרס 1943, ונקבר בחיפה.


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים  וצמרת רבקה אביבי
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

5 תגובות:

  1. לתקן את השם במקום יניב עדין
    יריב עדין

    השבמחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  3. בבקשה לתקן את השם למקס פורטמן (ולא פורמטמן).
    גיא פורטמן

    השבמחק
  4. שלום,אני שרה רזניק נכדתו של מיכאל עדין ז"ל ביתה של עודדה קסל לבית עדין. גדלתי על הסיפור שהוכר בכתבה. מעולם ולו פעם אחת לא שמעתי את גירסתו של הנין יריב עדין שזליקוביץ חפץ בסבתי מנוחה. מעולם לא הוזכר הדבר לא מפי אימי ולא מפי אבי טוביה קסל. לדעתי זה סילוף הדברים.

    השבמחק
  5. שלום,אני שרה רזניק נכדתו של מיכאל עדין ז"ל ביתה של עודדה קסל לבית עדין. גדלתי על הסיפור שהוכר בכתבה. מעולם ולו פעם אחת לא שמעתי את גירסתו של הנין יריב עדין שזליקוביץ חפץ בסבתי מנוחה. מעולם לא הוזכר הדבר לא מפי אימי ולא מפי אבי טוביה קסל. לדעתי זה סילוף הדברים.

    השבמחק