יום שבת, 1 בדצמבר 2012



מרים פומרנץ – נערה ירושלמית שנהרגה בהפגזה בריטית
10.5.1918 – כפר-סבא


בית העלמין לחללי מגורשי יפו בכפר-סבא

טכסט:
מרים פומרנץ
בת יצחק
נקטפה בדמי עלומיה
בעמדה על משמרתה לרפא חולים
כ"ח אייר תרע"ח


ג'מאל פחה [הצורר],  מפקד הארמיה הרביעית של האימפריה העות'מאנית. האחראי על כל הלבנט, הדיקטאטור של סוריה‑פלשתינה והסביבה הודיע בגלוי כי יעשה כליה ביהודים על שמחתם בניצחונות האנגלים, כמו אותה פקודה, כי יהודי שימצא ברשותו דגל ציוני, בול 'קרן-הקיימת –לישראל' ועוד דברים איומים כאלה בעברית, תלה יתלה.
 וכך יצאה ממפקדתו של הפחה מוניר ביי  בכ"ח במארס,  ה' בניסן תרע"ז הפקודה הרשמית לעזוב את העיר יפו - "מפני טעמים צבאיים": מחשש של שיתוף פעולה בין האוכלוסייה המקומית עם הכוחות הבריטים, המאיימים לפלוש מהים - נגזר על היהודים לעזוב את יפו במשך ארבעים ושמונה שעות. לתושבים העוסקים במשק השדה, ניתנה הרשות להישאר במקומותיהם -  הרי הצבא העות'מאני נזקק למזון [והמושלים ל'בקשיש'] . 'גירוש תל-אביב' החל.  לרגלי חג הפסח, או מסיבות אחרות,  האריכה הממשלה את הזמן לעוד שמונה ימים - בחול המועד פסח הושלם הגירוש. את הפקודה ביצע מושל יפו חסן ביי אל-בצרי - ערבי דמשקאי, רופא צבאי, שהתפרסם במעשיו בימי טבח הארמנים.
רוב התושבים ברחו על נפשם לפתח-תקווה הנמצאת במרחק 18 קילומטרים צפונית ליפו,
בשל המחסור באמצעי הובלה, שילמו המגורשים שישים ואף מאה ומאתים פראנק בעד שכירת עגלה מיפו לפתח-תקווה."עד שבאו ממושבות הגליל בערך מאה וחמישים קרונות להעביר את המגורשים למחוז חפצם".
כך גורשו מיפו 8000 יהודים.
סיפרו כי הדרכים מיפו צפונה מלאים אנשים, נשים וטף הסובלים רעב וקור; המגורשים הלא עשירים, הלכו ברגל ולנו בשדה תחת כפת השמים, יש ונפלו מאפיסת כוחות, מגפות פרצו ומקרי אסון אירעו.
בצדי הדרכים נמצאו 'מתי-מצווה' רבים, רובם עשירים, שנהרגו על-ידי הערבים, אחרי שגזלו מהם את כל כספם.
"חברי 'השומר' ניסו להגן על היהודים אולם הרשות אסרה אותם והחרימה את נשקם" נכתב בעיתון "העברי", [י"ט אייר תרע"ז].
וכשמלאה פתח תקווה בפליטים הם המשיכו הלאה, לזיכרון-יעקב, חדרה והגליל התחתון. את כפר- סבא מילאו.

הצבא הבריטי, שבא מהדרום כבש את פתח-תקווה.
הגשר על הירקון נפגע והתמוטט מהפצצות האווירונים הבריטים - ניתק הגליל -  נחתכה, נהרסה הדרך לכפר-סבא. 

מסיבות אסטרטגיות – יש אומרים עקב גשמי החורף החזקים - עמד הצבא הבריטי כעשרה חודשים מצדו הדרומי של הירקון  [נחל עוג'ה], מרחק של עשר דקות מכפר-סבא - שם התורכים.

כפר-סבא הוקמה בשנת 1903. הוקם 'חאן' למגורי פועלים, אך שנים-עשר בתיה הראשונים נבנו בשנת 1912. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גרו בה כמאה יהודים.
בין 600 ל-750 יהודי יפו, שנצטוו על ידי השלטונות  באביב 1917 לעקור צפונה, השתכנו בכפר-סבא, שעל-אף קרבתה ליפו, השתייכה לוואליית [פלך] ביירות.
אירועי המלחמה, הביאו בחורף 1917 גם להגליית תושבים מפתח-תקווה ועין-גנים על ידי המפקד התורכי במקום ומספר המגורשים  במושבה הקטנה כפר-סבא עלה ל 1,500.
חלק מהתושבים שמצאו מקלט בפתח-תקווה, חזרו לבתיהם לאחר הכיבוש הבריטי של דרום הארץ בנובמבר 1917. אך רוב המגורשים היו מעבר לירקון, בשטח בו שלט הצבא העות'מאני.
"המגורשים התיישבו בחורשתו הפרטית של יצחק שיינפיין, בחורשת פרץ פסקל ובאורווה הציבורית". סיפרה פנינה דרויאן לבית שיינפיין המשתלן הוותיק מכפר-סבא.
גרו בחדרים ששכרו, באוהלים בחצרות הבתים ובסוכות שהקימו.
כפר-סבא, אשר מראשית החורף הקשה של שנת תרע"ח נמצאה בקו החזית הייתה 'עיר מקלט' למגורשים.
מנחם יצחק קליונר, מראשי קהילת מגורשי יפו, הקים באורווה הציבורית את 'בית התבשיל', בית תמחוי להזנת רעבי המגורשים. בני המושבה תרמו חפצים וכלים. והנשים התנדבו לבשל. מחיר מנת האוכל היה נמוך  - 1 בישליק. התחילו  ב- 70 מנות לנזקקים.
בשמונה סוכות בחורשתו של פרץ פסקל, איש פתח-תקווה שירד למצרים, הקימו המגורשים בית-ספר, עשרת המורים באו מקרבם. אחת מאורוות החאן, באותו מבנה צר וארוך במרכז המושבה הוסבה לבית-חולים בן 8 מיטות על ידי וועד ההגירה המקומי. אריה צבי סלור, הרוקח של המושבה, נתמנה למנהלו הוא שלט בערבית, תורכית, גרמנית, צרפתית, ספרדית ועברית, ושימש גם כמתווך בין המושבה, המגורשים לבין השלטון העות'מאני. "אדם משכיל, רקח תרופות, טיפל בחולים, הכל. .  "  סיפר לי יחזקאל חיימוביץ' איש כפר-סבא.
צבי סלור זכה גם לאמונם של ערביי הסביבה, כינוהו בשם חאכים ראזאלי [הרופא צבי], על כי הצליח בריפוי אחד מנכבדיהם .
הסוכות, שהמגורשים הקימו לעצמם, רעועות ושקופות מענפי אקליפטוס, ועשבי החילפה הזמינים חיפו את הגגות; שם גרו יחד הזקנים, הנשים והילדים, יש וגרו שתי משפחות בסוכה, כי משפחות נותקו בין שני צדי החזית; "הצפיפות הייתה עד להיחנק והגשמים שטפו ללא רחמים"  הסבל היה  נורא – רעב ומחלות, מחסור בכל; הבישול והאפייה נעשו בחוץ, גם הצרכים הסניטרים – בסביבה הקרובה. מספר הנזקקים לבית התמחוי עלה ל- 600.

הצבא התורכי הנסוג קבע את קו ההתבצרות בגבולותיה המזרחיים של המושבה בתוך כרמי השקדים, חפירות הגנה מחופות בענפי השקדים, שנעקרו ואקליפטוסים, שנגדעו  ועליהם עפר,  אלה נבנו בעבודת כפיה  על ידי  התושבים והמגורשים, אליהם צורפו גם תושבי הכפרים הערבים.
רוב המגורשים, שהכירו היטב את 'תערכעלע שיקסע' – התורכים הגויים,  התפללו לניצחון 'אונקל יענקל'  - 'הדוד' - אנגליה ובני בריתה.  הם חלמו על תקומת ישראל בארצו ההיסטורית ונשארו קרובים לביתם.  והחזית? ללא תזוזת כוחות.
במושבה התמקמה מפקדתו של הגנרל התורכי יאסין, ומוסדות-שירותים לצבא המתבצר. המושבה החלה להתמלא בקצינים וחיילים תורכיים, בנוסף היו במושבה גם שני בטליונים גרמנים; הצבא הרעב והמובס פרץ לבתי התושבים, שדד וגנב מכל הבא, למרות ההגנה, שקיבלו המקומיים מהחיילים הגרמנים. הקצינים פלשו לתוך בתי התושבים אותם סילקו למטבחים שבחצרות  "עשרה או עשרים בחצר אחת". השאר התמקמו באורוות ובסוכות המגורשים ו"בכל סוכה ישבו כעשרה חיילים ביחד עם המשפחה המגורשת". החיילים השתלטו על משאבת המים היחידה במושבה, והשתמשו בכל המים לצורכיהם. "אין מים לכביסה ולרחיצה כי גם לשתיה השגנו מים בדוחק". הממשל הצבאי אסר כל מקח וממכר של תבואה - אי אפשר היה להביא חיטה או קמח.
בסתיו תרע"ח, הפקיעו השלטונות את בניין בית החולים; לקחו את כל הציוד, גירשו מתוכו את החולים והושיבו במקום את מפקדי הצבא, והמושבה נותרה ללא שירותי בריאות. התמותה הגיעה ל- 22 נפטרים בשבוע. "ורופא מומחה אין חוץ מאדון סלור שעובד יותר מכפי כוחותיו", זה פעל בהתנדבות, ללא כל תפקיד רשמי, אך במסירות רבה. הפתרון הזמני שהיה בידי סלור לעצירת המגיפות היה לבודד את החולים, הוא דרש לסגור את האורווה; זה קרה רק כאשר זוג  המגורשים מאיר ספיר ואשתו נפטרו ממלריה [!],  כאחראי על 'השירות המדיציני' במושבה, אושפזו החולים בדירתו. "בכפר סבא מתנהלת העזרה המדיצינית תחת השגחת החובש סלור". נכתב במסמך הנמצא בארכיון העבודה, [תיק  122/9  - IV.]
 המגיפות היכו,  טיפוס הבהרות המכונה גם 'טיפוס הרעב', מגפת טיפוס הבהרות, יוסף פריבר, שהיה בן המושבה, נפטר גם הוא מן המחלה.


מגיפת טיפוס פשטה במושבה הזעירה בת חמישה עשר בתים,  ועד ההגירה המרכזי לחץ, ומפקד המחנה השמיני התורכי בטול-כרם הורה לצבא לספק עשר עגלות  בכל יום, כדי להסיע לתחנת הרכבת בקלקיליה כ  600 גולים, שנקבצו בכפר סבא,   להקלת העומס.

טיפוס הבטן או טיפוס המעיים שכונה גם 'טיפוס חוזר', ואותו שלשול דמי - הבורדום, מחלת מעיים מדבקת ביותר.  יש אומרים כי תנאי החיים הבלתי נסבלים- אותה צפיפות נוראה, תת-תזונה וחוסר מים לרחיצה ולכביסה, רמה סניטארית ירודה, פגעי הקור והגשם הביאו לכך. ברוך אברוצקי, בן המושבה, ומנחם קליונר פקיד קבוע מטעם וועד ההגירה המרכזי, לכל ענייני המגורשים בכפר סבא, טענו כי הצבא המלוכלך ושורץ הכינים, הוא שהביא את המחלות .  "הכינים שהביא אתו הצבא התורכי וגידל אותן במילארדים היו מעבירות את המגפה מאיש לאיש במהירות, ומעטים שנעקצו על ידי הכינים נשארו בחיים" כתב המחנך והמורה זאב כרמי
 וועד ההגירה המרכזי שלח לכפר-סבא, שתי עגלות עם מצרכי מזון, מעט תרופות ו 2,000 פראנק. המושבה חדרה שלחה עגלה עם לחם, קמח, תה וקוניאק לחולים. הסיוע ממושבות הגליל לא הגיע לתעודתו מכיוון, שהחיילים התורכים חסמו את הדרך. סלור שהיה בעל קשרים טובים עם ערביי הסביבה, הצליח להשיג בהקפה דורה בקלקיליה הסמוכה ו"ערב בעצמו על התשלום".

את הידיעות הנוראות מכפר סבא – בדבר מצוקת הרעב הנוראה, מגיפת הטיפוס ומחלות אחרות שהפילו קרבנות רבים מדי יום  - הביאו עימם ליפו  ד"ר פייגנבאום מומחה למחלות עיניים, שזה עתה חזר מגלות בדמשק, מרדכי יגאל איש 'השומר' ונחום טברסקי מה'פועל-הצעיר'  שהוברחו על-ידי קצין ארמני לבריטים החונים בפתח-תקווה .
איך אמר מפקד צבא תורכי ג'בד-פשה מטול כרם, לצבי אריה סלור?: "לולא הקול שלכם, שכשעושים לכם איזה רעה אתם מרימים קול צעקה שנשמע מסוף העולם ועד סופו – כמו שעשיתם אחרי הגרוש מיפו, - לא היינו משאירים מכם שריד ופליט".
הידיעות הגיעו לקושטא, אל ד"ר רופין הגולה  ואל שגריר ארצות‑הברית, מורגנטאו.
הופעל לחץ מחוץ-לארץ.  ג'מאל פחה הורה להעביר 3,000 לירות תורכיות  למאיר דיזנגוף ראש ועד ההגירה המרכזי, 'תקציב סיוע מיוחד' [ האחרון ביקש 7,500 לירות]; סיפק מזון לרעבים - בהשפעת הגרמנים חילקה הממשלה קצבה חודשית של קמח  אמרו שזה קמח אמריקאי...    והתיר להרחיב את העזרה הרפואית  כולל רופאים צבאיים לטיפול במגורשים. יהודים.
בפברואר 1918 בחמש בבוקר יצא הד"ר הלל יפה מבית החולים שלו בזיכרון-יעקב,  כשאליו הצטרף הרופא הצבאי ד"ר משה שרמן מטול-כרם  לכפר סבא כדי לבדוק מקרוב את המצב "הדרך משובשת בצבא רב". שם הצטרף אליהם העסקן ד"ר אברהם ולדשטיין; פגשו במגורשים "תשושי כוח, מכוסי כינים ומטורפים למחצה" ובאו למקום הנקרא 'בית חולים' - שם מצאו "חלאה מבהילה"- שני אנשים איש ואישה גוססים. "הכינם נורא – בכרים ובכסתות, בבגדים, בקירות הבתים", לשלושת הרופאים הצטרפו צבי יהודה אורלב, מורה להתעמלות ממגורשי גימנסיה 'הרצליה' ונחום טברסקי שהיה מנהל חוות בן-שמן. המלצותיהם כללו: להקים בית-חולים חדש באורווה המרכזית, להשמיד את הכינים נושאי המחלות כולל הנוצות המלאות בהם, לספק נסיובי חיסון ורופא, שיזריק כדי למנוע הדבקת האחרים ולהקים צוות עזר לעבודה בבית-החולים עם דגש על הניקיון.
"החובש אינו יודע כלום ברפואה. 'שיטתו – שיטת 'הסוגסטיה' ... "כלומר שכנוע פסיכולוגי,  רשם ביומנו ד"ר הלל יפה.
המלצות לחוד וביצוע לחוד. דובר על מעשי שחיתות בתחום התרופות  ואפילו דרשו "להעניש קשה וללא רחמים" את האשמים. זה לא קרה. כלומר – לא הענישו.
הד"ר אברהם פייגנבאום, התחיל בפעולה - הוקם בית-חולים ארעי "בית החולים היה ליד הבאר על האדמה של סבא שלי – יהודה אריה לייב חיימוביץ" סיפר לי יחזקאל .
 דיזנגוף בשתדלנות אצל השלטונות התורכיים הצליח להביא למקום את הבקטריולוג ד"ר משה קריגר. מהיותו איש צבא, השיג תנורים לחיטוי המקום ובעזרת המגורשים, חוטאו כל הבגדים ומצעי בית-החולים. כדי לבודד בין החולים במחלות מדבקות, השיגו אמבטיה והחלו לרחוץ את החולים טרם אשפוזם. מיטות בית-החולים הוכנו מעצים ומענפים והמצעים נלקחו מחפציהם של המגורשים, שעזבו את המקום, והמשיכו הלאה, צפונה. ד"ר אברהם פייגנבאום, ד"ר משה קריגר  והרוקח המקומי צבי סלור שימשו כרופאים. אחיות נמצאו מבין המגורשות, צוות עזר הוקם ממתנדבות.
כפר-סבא הייתה מטרה לכדורי הלוחמים עליה. לעתים קרובות התנהלו 'שיחות-תותחים' בין שני הצדדים.  כדורי התותחים עפו מעל לראשים, ולעיתים קרובות מאד נחתו פגזי הבריטים בתוך המושבה, ששימשה גם כבסיס לצבא התורכי והגרמני.  גם מטוסים בריטיים חגו מעל, פצצה שנפלה בלילה מאווירון פצעה קל מספר מגורשים. 'בלוני הריגול' אותם  כדורי-התצפית שבמרומי האוויר סימנו מטרות, גם בתוך המושבה.  חיפשו מפקדה. והרגו את חיים מנחם בנו של ראש אב בית הדין ביפו הרב יוסף צבי הלוי, נכדו של הגאון הרב הקנא של יפו נפתלי הרץ הלוי. כסלו תרע"ח.
סיפר מנחם קליבנר, סוחר יפואי: ". . . ישבנו בבית, אני ובני משפחתי, ועוד אנשים אחדים, שעשיתי אתם איזה חשבונות, והנה פצצה נוראה מתפוצצת לא רחוק מביתי – חשבנו שזה יורים על חפירות ההגנה, אבל תיכף באה אחרת אחריה, ונפלה על יד ביתי. כל הבית הזדעזע כמו קליפת השום, וכולנו נפלנו על הארץ. אבל תיכף קמנו ופתחנו את הדלת והנה ע"י הדלת בור רחב ועמוק, יותר משני מטר על שני מטר, ועשן יוצא ממנו. כולם ברחו מהבית, מפני שפחדו שתיכף תבוא פצצה שניה.  [...]
על יד ביתי נפלה פצצה שניה שעברה תחת האדמה באורך כחמישה מטרים, ועשתה כמין תעלה תחת האדמה ואח"כ התפוצצה ופצעה פצעים אנושים את מר פודלישוק, שהסתתר מאחורי הכותל בחוץ."

את ההרוגים קברו במקום, הפצועים נשלחו לדמשק והרכוש הלך בתוהו. רוב הימים והלילות ישבו תושבים כמגורשים בתוך שוחות, שחפרו ליד כל בית וסוכה, כדי להתגונן מפני רסיסי הפצצות והפגזים הבריטיים. המחסה לא הגן בפני פגיעה ישירה ולא תמיד הספיק כל אחד להסתתר במקלט לפני בוא הפצצה. וסלור תחת יריות התותחים התכופות, הלך וחבש את הפצועים.

 על חללי המגפות נוספו גם הרוגי הפצצות. מאחר שהייתה סכנה לשאת את המתים לבית-הקברות הרגיל של המושבה, שנמצא במרחק מהלך חצי-שעה ממנה,  קברו את המתים בחלקת-אדמה קרובה - ממזרח למושבה, סמוך למרכזה "אחד הקברנים, נפגע פעם ברסיס פצצה בעצם היותו עסוק בקבורת מת ונהרג בו במקום" כתב דב סקיבין ממלא מקום חבר ועד המושבה -  היה זה המגורש קהאן זאב מסיביר שהיה מפליטי יפו ונהרג, ביום ב' בשבט תרע"ח, גם  אליהו ספקטור, נער בן 13 מן המגורשים,  נהרג כך בכ"ב בשבט תרע"ח, בעת ביקור בבית הקברות. אמרו כי גם הבתולה היקרה, ציפורה בת בנימין ביגיא בת כ"ג שנה הייתה קורבן לאחת מההפצצות הללו. ביום ראשון ה' אדר, תרע"ח.
בחצות  יום ה' בתחילת מאי 1918, הופגזה כפר-סבא על ידי הכוחות הלוחמים משני הצדדים. "הפצצת תופת" כדברי דב סקיבין. באותו לילה, פגעה פצצה בבניין בית-החולים, שלושה חולים נהרגו זוג זקנים ועוד מגורש וגם האחות מרים פומרנץ, מתנדבת מירושלים בת 18 .
במטבח בית-החולים שם הפרודוקטים הגניבים והקוניאק לחולים המבוקש כל כך שכבה לנוח מרים פומרנץ, ילידת אודיסה, שהגיעה כילדה לירושלים. הדף-האוויר של ההתפוצצות הרים אותה ואת מיטתה מעבר למחיצה אל החדר הסמוך. שם, עם בוקר יום שישי, כשחדלו רעמי ההתפוצצויות, מצאוה בריסוק אברים. מתה.

ההתחלה
ביום שישי 16 ביוני שנת 1905  הופגזה העיר אודיסה על ידי מלחי אוניית הקרב 'הנסיך פוטיומקין' הפגז הראשון פגע בבית בפינת הרחובות נייזין וספירידונבי, גברת ספקטור נפגעה מרסיסים. בעל הבית פומרנץ נבהל "וירץ אל רחוב מטירספוליט". יצחק פומרנץ נשוי לסוניה לוין לבית שולמן, אלמנה עם בת בוגרת יחסית בשם ציפורה, נולדו להם שני ילדים משותפים, מרים ומרדכי.

יצחק חלה בשחפת, מכר את נכסיו באודיסה והם ירדו לקהיר שבמצרים. "סוניה לא רצתה לגדל  את הילדים והייתה  להם ילדות קשה" סיפרה צילה גרניט.

הבת הגדולה, ציפורה עברה לגרמניה ללמוד בבית ספר מיוחד לחינוך סמינר 'פסטלוצי פרבל האוס'. כשיצחק פומרנץ נפטר והשנה היא 1909, שני הילדים המשותפים: מרים בת התשע ומרדכי בן השבע הוצאו מבתי הספר הנוצריים, שם למדו  ונשלחו לארץ הקודש: היא לקרובים בירושלים הוא לדודתו אחותה של סוניה  - למשפחת ליטבק  להם שלוש בנות  ואימצוהו לבן.

מרים, יפה עם שער שחור קצר למדה ב'אוולינה דה רוטשילד' הידוע בירושלים. אצל מיס לנדאו עד לגירוש.

ציפורה לוין שהייתה גננת מוסמכת בשיטת 'האימהוּת הרוחנית', עלתה לארץ אחרי מרים ומרדכי, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ירדה לאלכסנדריה שבמצרים.

ההרעשה האחרונה של כפר-סבא שהייתה אדירה מכל קודמותיה, שכנעה את המגורשים,  שאין טעם לחכות עוד במקום הזה לבוא "הגואל" שבסמוך, שכן אין לדעת אם יישאר איש בחיים עד היום ההוא, והם החלו בנדידתם צפונה.


סוף דבר
המפקד התורכי במקום לא רצה באזרחים בחזית, "האנגלים אומרים להחריב את כפר-סבא בתותחיהם עד היסוד" אמר ופקד על כל התושבים המקומיים והמגורשים לעזוב את המקום, ואלה יצאו לחדרה לטבריה  "וליתר המקומות שבני ישראל נחתים שמה".
כדי לזרז את הפינוי נתן המפקד עגלות להוביל את האזרחים המעטים לתחנת הרכבת בקלקיליה. משם סידר, שיקבלו מקום ברכבות לנסוע צפונה לצמח
בסוף אביב 1918 גורשו אחרוני התושבים צפונה. לטבריה, לצפת ולמושבות סג'רה, יבנאל, בית‑גן, מלחמיה, פורייה, מצפה, כינרת ודגניה.
 במקום נשארו מספר איכרים, החולים, אחיות בית החולים. ביום הפינוי האחרון העמיס צוות בית החולים את כל החולים על כתפיהם והעבירו אותם לחדרה.
כמגורשים חיו חיי  גולים וחזרו לבתיהם רק לאחר תבוסת התורכים בספטמבר 1918.

חיילי הגנרל אלנבי, דיביזיית הרגלים 3 ההודית, כבשו את כפר-סבא מייד עם פתיחת מתקפת הסתיו הגדולה, בבוקר ה-19 בספטמבר 1918 תשרי תרע"ט.

כשחזרו התושבים המקומיים למושבתם לכפר-סבא מצאו עיי חורבות. התורכים כילו את חמתם בעצים ובאבנים. מטעי השקדים נגדעו,  את הגגות, הדלתות והחלונות שרפו באש, לחמם את עצמם  או לקחו לתמוך  את חפירות ההגנה שלהם. את הרעפים שברו לרסיסים, את מרצפות הבתים הסיעו ממקומן בחפשם אוצרות. רק בחלק מהבתים עוד עמדו קירות , חורבן בכל.
"מצבת זיכרון למלחמה הארצי-ישראלית" נכתב בעיתון 'הפועל-הצעיר'.

ד"ר מרדכי פומרנץ אחיה של מרים עיברת שם משפחתו לנצח – מאבות הרפואה הטבעונית ורעיון הצמחונות  בישראל  . נפטר במשמר- השבעה 3.5.1969.

סוניה לוין- פומרנץ אמה של מרים נישאה בשלישית והיגרה עם הילדים, שנולדו במצרים לאוסטרליה.

צפורה לוין חזרה אחרי מלחמת העולם הראשונה ממצרים לארץ. כאן נישאה עם יליד הארץ בשם  משה טפר מנס-ציונה, סיוון 1920 תר"פ, והייתה מורה לרקמה.

  
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

המגיפות היכו,  טיפוס הבהרות המכונה גם 'טיפוס הרעב', מגפת טיפוס הבהרות, יוסף פריבר, שהיה בן המושבה, נפטר גם הוא מן המחלה.





אין תגובות:

פרסום תגובה