מנחם מנדל שמואלביץ [שמואלי] ממש"י - תעלומת מותו - הקבר הראשון בכנרת

25.5.1911 – כנרת

 בית העלמין כנרת

 טכסט:

מנחם מנדל

שמואלביץ'

נפטר בכ"ז אייר

שנת תרע"א

במארס  1905 פרסם יוסף ויתקין בשם עמנו וארצנו 'קול קורא'  אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון, בו קרא להם לעלות לארץ ישראל ולבנותה למרות הקשיים הרבים: רעב, מחלות ומחסור.

- "מהרו ובואו, גיבורי ישראל, חַדשו את ימי ה'ביל"ויים' ביתר שאת ועוז, כי עוד מעט ואבדנו".

וחתם: חבורת צעירים מארץ- ישראל. אדר א', תתל"ו לחורבן [היא  שנת  תרס"ה].

עם כשלון מהפכת 1905 של הסוציאליסטים והליברלים כנגד שלטון הצאר ניקולאי השני פרצו פרעות מתוכננות ברוסיה. חלק מהיהודים הצעירים המאוכזבים מהשלטון ומהמפלגות הסוציאליסטיות אליהן השתייכו  - התארגנו ל'הגנה עצמית'. יהודים היו לפליטים.

אלה שבאו לארץ  נקראו 'העלייה השנייה'.

עם גלי העלייה השנייה הגיעו גם עולים צעירים לארץ חלקם מלוחמי 'ההגנה העצמית'. ביניהם צבי ברטנובסקי, יחזקאל ניסנוב וצבי בקר, ישראל בוטרברוט [גלעדי] ומנדל פורטוגייס [פורטוגלי], גם  בנציון צ'רנומירסקי [ישראלי] ונח נפתולסקי,  יוסף אהרנוביץ ודוד גרין [בן גוריון] באו -  ביפו קמה מפלגת 'פועלי-ציון'  [אוקטובר 1906] אחות צעירה למפלגת 'הפועל –הצעיר' שקמה בפתח-תקווה שנה קודם לכן.

בסוף החורף של שנת תרס"ו, הוא חורף העלייה הגדולה של הצעירים הוקמה גם כשכונה עברית  של העיר יפו - 'אחוזת בית'  קראו לה - היא העיר תל-אביב.

 באותה שנה נוסד בירושלים, ביוזמת ההסתדרות הציונית בית הספר לאמנות ומלאכת מחשבת 'בצלאל'.

 באותה שנה הגיע ארצה, בחור צנום וחיוור בשם מנחם מנדל שמואלביץ.

מנחם מנדל שמואלביץ כתיב סומילוביץ [ממש''י ראשי תיבות שמו, שהיו לכינויו ושם העט שלו], יליד נוסובקה, עיירה קטנה באוקראינה, בן להורים אשר לתפילתם היומיומית הוסיפו "ותחזינה עינינו בשובך לציון". כך כתבה  ברכה חבס.

האב מוסמך לרבנות ולשחיטה אך עסק במסחר. 8 ילדים: 5 בנים 3 בנות היו - מנחם-מנדל נולד רביעי תחילת דרכו ב'חדר' מקומי."היה שובב גדול לא רצה ללמוד. רק אחרי הבר-מצווה התחיל ללמוד לימודי קודש עם אביו והרחיב לספרי חול ולספרים ברוסית" ספד לו עזריאל אחיו. [מכון לבון, תיק שמואלי IV 104 10791 ]
כשגדל בגיל 17  הכין עצמו במגבלות השלטון כ'אכסטרן' לבחינות הגימנסיה הרוסית בעיר קורסק, שם גר בבית דודו הרב. ולאחר ארבע שנים של חיי עוני ומחסור, עבר את בחינות הבגרות הממשלתיות תוך שהוא הצטיין במתמטיקה כעילוי, והלך לשירות  של ארבע שנים בצבא הרוסי בחיל-הפרשים.

 עם שחרורו מנחם מנדל שמואלביץ  היה למורה בעיירה שבפלך צ'רניגוב "שם שבע סבל ומרורי-גלות".

כבעל ניסיון-חיים עשיר לגילו, הגיע למסקנה כי, אין דרך אחרת ליהודי אלא ארץ-ישראל – עשה את המהפכה בחייו הפנימיים ועלה ארצה בסוף החורף של שנת תרס"ו, כבן עשרים וחמש היה.

תחילה עבד כשכיר יום  במושבה רחובות וכשנגמרה העונה חיפש עבודה בבית החרושת לטבק שבוואדי-חנין (נס-ציונה, דהיום), על הגבעה שבין 'נחלת ראובן' ו'חוות הפועלים', שהקים מיכל הלפרין האגדי. אותה הגבעה, שבראשה הוצב פעמון שהיה קורא לעבודה וגם מזעיק את התושבים במקרי חירום [לימים יקראו למקום 'גבעת האהבה' ולא סתם] שם עבדה גם הנערה חיה זלצר הבת של פייגע ממסעדת הפועלים ברחובות, שם עבד גם נח נפתולסקי בעבודה קלה - סידור עלי טבק. סיפרו כי באו לשם  עקב סירובם של איכרי רחובות לשכור עולים, והעדיפו פועלים ערבים.

כעבור כשנה וחצי הגיע מנחם מנדל שמואלביץ לירושלים והיה לאחד הסתתים הטובים בחבורה  שהתלקטה ליד בית-הספר 'בצלאל' בניהולו של הפרופסור לאמנות  בוריס  שץ, שייסדו על פי השקפת עולמו "אומנות עם אמנות"  שילוב היצירתיות במלאכת-יד ובפרנסה. בשנת 1905 נרשם 'בצלאל'  בירושלים  כאגודה שיתופית גרמנית במטרה לקדם "מלאכת-יד ותעשיית-בית בארץ-ישראל ובארצות הסמוכות"  דפוס, רקמה, אריגה וסתתות. מקצוע הצורפות התווסף לאחר מכן.

בחזונו ראה - בוריס  שץ, ראש סניף 'פועלי ציון' בעיר  - את 'בצלאל' כמקור פרנסה לאלף משפחות.

את בית הספר מיקם בביתה הפנוי של הקיסרית האתיופית  טאיתו אשת הקיסר האתיופי מנליך השני, בשכונת החבשים – [רחוב אתיופיה, החבשים 8, כיום רחוב שאול אדלר]. שנת 1906.

הפרופסור הזמין גם פועלים לבית ספרו כדי ללמוד את מלאכת הסתתות - באו שלושה: משה אינגברמן, שהצטרף לשני אחיו שעלו ארצה לפניו, אלכסנדר זייד שהשתחרר מבית-החולים של המיסיון האנגלי לאחר מחלת הקדחת  ושימש כדוגמן בבית-הספר, ונער צעיר בן חמש עשרה - גד אביגדורוב אשר עלה לארץ לקריאתו של בוריס ש"ץ  "לכבוש את הסתתות בירושלים". כמורה ומדריך נבחר יליד תימן הירושלמי אברהם מדינה שלמד את רזי העבודה מסתתים ערביים.

"נכנסתי לקומונה של הסתתים – משה איגברמן, זייד, גד ואני משה, עדיין ב 1906 – 4 הראשונים.  באותה שנה הכרתי את יצחק נדב ומשכנו אותו אלינו" סיפר משה יוזובר [גולדשטיין] מראשוני 'השומר'.

בערב, לאחר יום לימודים בסתתות, חבשו חברי קבוצת אמני האבן את ספסלי בית-הספר ולמדו חומר תיאורטי, שעסק באומנות וקומפוזיציה כדרישת הפרופסור - קורס להנדסה וציור.

הקימו סככה בחצר והתחילו: הצטרפו אליהם ישראל גלעדי ויחזקאל חנקין, נשוי טרי לחיה-שרה, שהכיר את אלכסנדר זייד עוד מהתקופה שאושפזו יחד בבית החולים של המיסיון האנגלי.  הם חיו בקומונה: קומונה שחבריה חיים במשותף וחולקים את רכושם ומשכורתם. 'ירושלים החדשה' קראו לה. גם שתיים מן  האחיות בקר - קיילה ופייגלע [צפורה] הצטרפו לקומונה [את הראשונה נשא לימים ישראל גלעדי ואילו את אחותה – נשא אלכסנדר זייד  בחתונת השומרים - תשרי תרע"ז רחובות]  אחותם השלישית -  אסתר, הפסיקה את לימודיה כאחות ב'הדסה' ירושלים נישאה למאיר קוזלובסקי חבר 'השומר', לאחר שחזר מכלא דמשק עם תום המלחמה.

לקבוצה הצטרף נחום לוין [הלוי], שהביא גם את חברו דוד רובין – [יזרעאלי], גם מנחם מנדל שמואלביץ  [שמואלי] שם - הם גרו וחיו כקומונרים בצריף עץ קטן, שעמד בחצר הגדולה של כנסיית החבשים. 'קומוניסטים' קראו להם.  זרים היו לנוף יהודי העיר ירושלים שחיו על כספי ה'חלוקה' ושמואלי רשם בפינקסו:

"לירושלים  זו עיר המתים היודעת רק לקונן ולבכות עיר שבניה נושאים עליהם סבל ירושה של עשרות  דורות ואינם יכולים להיפטר ממנו באו ילדי התחיה ילדי החיים ובשיר התחיה בפיהם השיר "אין אויף דער רויטער פאן איז גיט דא קיין נאציון" [ועל הדגל האדום אין אף אומה.], הפיחו רוח חיים חדש בהעצמות היבשות בהבטלנים הירושלמים המבכים החורבן ושמחים בקיומו".

לעיתים ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד  מ'הרוסטובים' הלוחמנים, היו נעלמים; סיפרו כי בשפיה הם נפגשים עם ישראל שוחט, רצו להקים מחתרת,  אמרו כי יבוא יום ויצטרכו להשיג את מטרותיהם בכוח הנשק, דיברו על כבוד יהודי ורכוש העם. יום אחד חזרו ואיתם זלמן אסושקין,  מרדכי רבינוביץ,  מרדכי סנוביץ מווראשה ומרדכי לויצקי שטבע בוואדי של איילת השחר כשהוביל חלב לצפת;  משה גולדשטיין  [גבעוני]. יוזיפיקר כינוהו - מאנשי 'ההגנה העצמית' – "הציתו כמה כפרים בסביבה והרגו כמה מראשי הביריונים" – כאן היו בטוחים, רחוק מהישג ידה של משטרת הצאר הרוסי.

מדי שבת יצאו לטיולים בסביבה אליהם הצטרפו גם וולף פוברזקין הוא זאב אשור  מהדפוס, הנערה חיה זלצר מרחובות, שבאה ללמוד אריגה, גם בתיה מיטלמן היפה – נערונת, שבערב למדה תפירה וביום עבדה במטבח הפועלים, שזה עתה נפתח [היא אחת מבנותיו של שלמה מיטלמן יוצא רוסיה שניסה להתנחל בחורן ומשזה לא הסתייע, היה לבעל 'הוטל ירדן' "ברחוב יפו בירושלים, "שכונת אבן-ישראל מול 'הוטל קמניץ' אצל בית הרופאים והרפואות 'למען ציון'"; יש והחלוצים אכלו שם בהקפה עד שפשט את הרגל, עד שנפתח 'בית אוכל' - מטבח הפועלים.

שמואלי - חולשתו הגופנית והמקצוע הקשה לא הבהילו אותו;  תוך חודשיים למד את העבודה והיה מהתלמידים הבודדים, אשר הרוויחו את לחמם ממנה. במקביל סייע להקים את סניף הסתדרות 'הפועל-הצעיר' בעיר - ציונים שוללי המרקסיזם והסוציאליזם הבינלאומי היו ומחייבי כיבוש העבודה והנחלת השפה העברית. דאג לטיפול בחולים, היה בין מקימי לשכת עבודה ומטבח פועלים ושאר דברים  כדי "לסייע לכל חלוץ הבא להגשים את ייעודו בארץ".

 חי את חיי-הכלל, מעורב בצורכי-ציבור כתב ל 'הפועל הצעיר' -  עיתון פועלים ראשון בארץ שעל הוצאתו כירחון הוחלט באסיפה השלישית של 'הפועל-הצעיר' ביפו, פסח תרס"ז. כעורכו נקבע העיתונאי יוסף אהרנוביץ', ידידו מתקופת היותם פועלים ברחובות, יש אומרים בנס-ציונה. יחד עם נחום טברסקי. העיתון, החל להופיע בירושלים, ל"ג בעומר תרס"ז כחוברת משוכפלת, אולם בשל  איסור השלטון התורכי להוציא לאור עיתון בארץ, נדפס בו שהעיתון מופיע בקאהיר. . .

על מאמריו חתם : ממש''י. 

יש אומרים כי אליעזר שוחט מ'הפועל הצעיר', אחיו של ישראל שוחט, האקטיביסט מ'פועלי ציון פיונירין' [לימים מראשי 'השומר'] הוא שהשרה מרוחו המתונה על דרך העיתון והמפלגה "אלימות למה היא משולה? לאדם המנסה ליישר שיער זקנו בגפרור דולק; ... לעולם אינך יכול לשלט בגפרור, אתה מתחיל בו, אבל היכן הוא יגמר אין אתה יכול לדעת" כתב.

בחג הסוכות בשנת תרס"ח השתתף ממשי באספת צירי המפלגה –'הפועל-הצעיר'  ביפו.

זו השנה בה נשלח משה אינגברמן, כנציג הסתתים והבנאים בירושלים, לוועידת 'פועלי ציון' הרביעית שהתקיימה בראשון-לציון  לשם הגיע יחף, נעלים לא היו לו, מצרך יקר מציאות.

רבים עזבו את העיר בתרס"ח: הזוג חנקין עבר לרחובות; הוא נהיה הצייד של הפרופסור הזואולוג העברי הראשון בארץ ישראל  ישראל אהרוני אך נשאר אורח קבוע בקומונה וחלק מהחבורה. ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד, שהיו שותפים להקמת הארגון החשאי 'בר-גיורא' בחדרו השכור של 'אבנר' הוא יצחק בן-צבי ביפו ואיתם גם משה גולדשטיין [יוזיפיקר לימים גבעוני]. עלו הגלילה, והיו  ממייסדי ארגון 'השומר' במסחה פסח תרס"ח, גם הם הוסיפו לפקוד את חבריהם בקומונה הירושלמית,  שמנו כבר כמה עשרות, ועברו לגור במבנים  של העשיר המוסלמי אבו שאכר, אשר הקרן-הקיימת קנתה אותם ומסרתם לבוריס שץ לצורך האקדמיה לאמנות 'בצלאל' וכמקום מגוריו [כיום רחוב 'בצלאל' פינת רחוב שמואל הנגיד];  מאוחר יותר עברו לשכונת 'משכנות ישראל' ול'חצר פלויד'  מדריך התיירים האמריקאי.  שם גם נדאף יצחק יליד ירושלים בן לאב מעולי תימן ולאם ילידת אלג'יר התרועע עם אלכסדר זייד ומשה גולדשטיין מהם גם למד יידיש ואיתם הלך לגליל.

ידידתו  של בוריס שץ -  הציירת אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן  היא אירה יאן עם בתה לנה המשיכו לגור בארמון הקיסרית ואילו יעקב  בינשטוק, אליהו קמינצקי-איתן. [אביו של רפול הרמטכ"ל הי"א בצה"ל, חבר כנסת ושר], מי שהורחק [1910] מאגודת 'השומר' [על רצח חבר] שיחד אתו הורחק  גם חיים צפתי  [על גניבת סוס] בנימוק: "אנשים שאינם מסוגלים להיות שומרים". שם גם  יוסף ברץ שבגיל 16 עלה ארצה לבדו והיה בין הפועלים-המומחים היהודים הספורים, שעסקו בבניית 'אחוזת-בית' והגימנסיה 'הרצליה'. 

גם  בחורות היו:  יהודית גפן [טיש] מי שהלכה להיות רוקחת בישובי הגליל התחתון ושושנה רייזל אחותו של אוסנוביץ מרדכי שגם הוא שם  עברו, ואיתם, יוסף אוגרנובסקי [נחמני]   יחד עם חברתו הקרובה רחל ינאית, שנולדה כגולדה לישנסקי [אחות הפסלת בתיה לישנסקי]  גם  יצחק שימשלביץ [בן צבי, לימים נשיא מדינת ישראל] הצטרף, גם קלמן מרמר והצלם בנימין היו בקומונה.

ממשי התפרנס מעבודת הסיתות אך גופו החלוש בגד בו, חלה בריאותיו וירק דם. הרופא ציווה "להחליף את האוויר", כלומר לחזור הביתה, לאוקראינה כדרך שעשו רבים אחרים, אבל הוא לא עזב את הארץ. ממשי עזב את ירושלים - "הרופא אסר עלי לסתת אבנים והנני הולך הגלילה…",  אמר לחברו, נחום  טברסקי, הלך והיה פועל חקלאי אצל איכרים בימה [יבנאל], והשנה 1909,  שם הצטרף אליו אחיו עזריאל , עבדו בסיקול אבנים ושירוש סידריות, כ 3 חודשים לאחר מכן עברו ביחד לעבוד אצל יוסף [יופ] טריידל  במושבה כנרת,  איתו עבדו 3-4 חודשים ולבסוף היה שמואלי מן ה'אריסים' על שפת הירדן  - חוות כינרת.

מנחם-מנדל חלם על יסוד תחנה ניסיונית לחקלאות בשיטה יפאנית. - בהצפה.

חוות כינרת הוקמה על אדמות דלייקה ואום-ג'וני, שנרכשו ב 1905  מבעל קרקעות בהאיי על ידי פקיד יק"א- חיים קלווריסקי [מרגליות]; בתרס"ח התיישבה במקום קבוצת פועלים מרומני שבאוקראינה והחלה בבניית החווה להכשרת פועלים עברים.

משה ברמן התמנה למנהל החווה בכינרת, לאחר התקרית עם החלוצים, פועלי הנטיעות בחוות בן-שמן של  ה'משרד הארץ-ישראלי'; בראש המשרד ביפו עמד ד"ר ארתור רופין, וזה לא פסק מחיפושי דרך ל'רפורמות' ביחסים עם העובדים ובשיטות-העבודה כך  שבחשוון תרע"א חתם משה ברמן  על חוזי-אריסות אישיים עם ארבעה מפועלי החווה;

עם  הצעיר יליד רוסיה דויד בן אליהו דוברינסקי  שהגיע מירושלים [לימים בחאמרה שבגליל העליון, מהנשארים שם עד הסוף]; עם הכריזמטי בנציון צ'רנומירסקי [ישראלי] אשר שב לארץ בשנת תרס"ט  כעריק מהצבא הרוסי; עם משה אינגברמן שאחרי וועידת 'פועלי-ציון' בראשון-לציון חשש להיאסר על ידי התורכים, חזר לירושלים, ראה שעבודתו כסתת נסתיימה - הלך לגליל לחוות סג'רה, שמר שם כשנה תוך קשיי קיום עד רעב. כששמע על החווה בכינרת הצטרף לידידו מהקומונה הירושלמית שמואלי – ממשי  -הוא הרביעי.

המינוח 'אריסות' בא לקבוע כי לפועלים אין כל זכות בעלות על הקרקע. למעשה היה זה חוזה קבלני לסיקול אבנים ועקירת שיחים, לפי שטח.

כל אחד מהארבעה קיבל גם חמישה-עשר דונם בהשקייה לגידול ירקות, כותנה ותירס אשר כונה 'חיטה סינית' [היא 'חיטה תורכית'] שיעזרו למחייה היומיומית. גם את הזרעים קיבלו מברמן כנהוג אצל אריסים.

מנחם מנדל שמואלביץ נחשב כ'פועל טוב', גם הוא עבד בקבלנות  בסיקול ובעקירת שיחי סידריות עוקצניים על ה'קרק', שאומרים כי היא טרכיה מימים עברו. דובר על קבלת העבודה בייבוש הביצה "אשר עומדת כבר אולי אלפים שנה". ביצה שעם גאות הירדן, הפך שטח חורשת האקליפטוסים, שניטעו להסגתה, לאגם-מים במשך חודשים.

 ה'אריסים' חיו גם כאן בקומונה ואת כל השירותים עשו בתורנות, כולל ובעיקר בישול ארוחת-הערב, הספקת המצרכים אפילו לחם. סיפרו כי, המאכל האהוב שאותו זכרו מבית-אמא היה אורז בצימוקים.

שמו סיר על פרימוס ורקדו הורה, "עד שריח הדייסה החרוכה עלה באפם".

במהרה היה ממשי לדמות מוכרת; הוא לקח חלק בויכוחים - בארוחות הערב - באסיפות. יש ואמרו כי דיבר בחום ובהתלהבות, יש ואמרו כי ריתק את שומעיו בניתוחו הנוקב ובניסוחו הבהיר.

רכשו להם סירה להובלת יבול אדמתם לטבריה בעתיד– עגבניות וחצילים ['ביד אל ג'ין' = 'ביצים של שד' בפי הערבים והיהודים צחקו]. בינתיים שטו בלילות על-פני הירדן והכינרת, שרים  ברומנטיקה  על חייהם החדשים.

 את סירתם, שעגנה מול 'בית-המוטור' קראו בשם 'צי-הים-השחור'  ליתר דיוק – 'צ'רנומירסקי פלוט'. שנגזר משם  משפחתו של בן-ציון צ'רנומירסקי, שצירף לחלקתו את הטבעוני נח נפתולסקי ובמקומו של מאיר רוטברג החזק ורחב הכתפיים שחלה, הוא השלישי מקבוצת ה'יחד' המפורסמת, צירף את יצחק פינרמן ידידו עוד מימי כפר-אוריה שהלך לימים לכפר יחזקאל [אביו של עוזי פינרמן מי שהיה מזכ"ל תנועת המושבים].

'בית המוטור' .בית קומותיים קטן בחורשת האקליפטוסים, על יד הירדן. בן-ציון ושני חבריו שכנו בקומה העליונה, המוטור שפעל בכוח-פחמים הוצב בקומה התחתית. לא אחת נאלצו להניע ביד את המשאבה שהזרימה מים רק לשטחים נמוכים וחלקתם בסמוך.

ממשי ואינגברמן גרו בחצר החווה.

חברת יק"א ייסדה בשנת 1908 בסמוך לחווה את  המושבה כנרת בעיקר על ידי איכרים מהמושבות הוותיקות בארץ, אולם במשך ארבע השנים שלאחר-מכן התחלפה מרבית האוכלוסייה בחלוצים צעירים מבני   העלייה השנייה בהם הסתתים דוד רובין – [יזרעאלי] ונחום לוין [הלוי] שבא כאיכר ממצפה למשקו של יוסף צייטלין שהתפנה, נשוי היה למרים גלינקין, [לימים, בשנת  1941 בנם עמיחי  נרצח על ידי ערבים בין טבריה לכנרת].

יוסף [יופ] טריידל, מודד חוות מגדל, תיכנן ובנה בית אבן בזלת דו-קומתי בצפון המושבה לבקשת אחיו אלפרד  ומכספי חתונתו [של אלפרד] - 'ארמון רב-תפארת', שנת 1912 לא רחוק מביתו של הרוקח יעקב חפץ הנודע.

מחוות כינרת המשיך ממשי לכתוב טור לעיתון 'הפועל-הצעיר'  שסביבתו האינטלקטואלית התרחבה - שמואל יוסף עגנון [טשאטשקעס], בנימין רדלר-פלדמן – הוא ר' בנימין הוא יהושע התלמי, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ [אז"ר], יצחק אביגדור וילקנסקי [ווֹלקני-אלעזרי] ויוסף חיים ברנר, שהיה באופן יוצא דופן גם חבר מערכת העיתון היריב - 'האחדות' של 'פועלי ציון'.

'מכתבים מהגליל' קראו להם. המכתבים של ממשי סיפרו על מאבקם של האיכרים מול פקידות יק"א.

כתב על דבר הפקידים ושליטתם הבלתי מוגבלת על ידי המג'דיות, שהיו מביאים ומחלקים 'לחלוצים' את משכורתם  - לכל  אחד לפי מכסת הנפשות ולפי מכסת הזכויות שהפקידות אשרה.

כתב על דבר המעילות והבגידות שהיו בכספים אלו,  כתב על עתיד המלמדים וכל מיני בטלנים.

כתב גם על  מצבם של הרופאים והמורים במושבות הגליל.

 על 'קופת-מלווה' שהקימה הסתדרות פועלי הגליל ועל 'החנות המשותפת' שהקים מאיר רוטברג ככלי להתמודדות עם קשיי המחייה.  חנות-מחסן שלימים תהיה 'המשביר'.

הוא כתב על חבורת 'עלמות' הן האחיות בקר: קיילה [גלעדי] וציפורה [זייד] ושוטרמן: אסתר [בקר] ושרה [קריגיסר] - שנתקבלו אותה שנה בחוות סג'רה "בתור חרתות [פועלות חקלאיות] החורשות בשוורים וממלאות את עבודתן על הצד הטוב ביותר".

הוא כתב על "חסרון אלמנט" של פועלות היודעות לנהל משק-בית של איכר: להשגיח על גינת הירקות לגדל בהמות ועופות אך גם לחרוש ולזרוע.

הרחיב ופרש  ממש"י משנתו, היה מהקולות הבודדים שנתנו דעתם לנשים בחוגיו.

''ואולם בנוגע לגברים ולסביבתם עשינו דבר מה והגענו לאיזו תוצאות חיוביות. הנה בנוגע לנשים ולסביבתן לא עשינו כמעט מאומה וכמובן  לא השגנו מאומה. החלק הזה של עמנו שיש לו תפקיד כל כך חשוב בעניני התחיה עזוב הוא כולו לנפשו. עד עתה לא עמדנו עלה אמת הפשוטה הזו שבכדי שהאשה תהיה ראויה לתפקיד של אכרה או פועלת דרושה מצדה הכשרה מוקדמת רכישת נסיון וידיעה מספקת...בגדול צמחים טפול בבהמות עופות וכדומה. .... לא עשינו כזאת בנוגע לפועלות החקלאיות והסחנו לגמרי את דעתנו משאלה זו.''

הוא הבדיל בין בנות האיכרים   להפועלות ונטה אליהן:

 ''וכשאנו מתבוננים באלימנט של העלמות  מהן מתמלאות  שורות של האכרות הרי אנו מוצאים לפנינו מצב שכזה. בנות  אכרים שעפ"י טבע מולדתן וחנוכן היו צריכות להיות האלימנט היותר מתאים לתפקיד של אכרות ופועלות חקלאיות אלו העלמות גורלן אינו נבדל הרבה מזה של אחיהן אלא שאלה האחרונים נדדו לפריז לבקש קרירות של רופאים אנג'נרים והאחיות שלא יכלו לעשות כמעשי אחיהם ישבו והשתעממו בביתיהם וקוו לחתנים שישובו מפריז מכתרים בדיפלומים.

אמנם אחרי שנגוזו האילוזיות אצל אחיהן פרחו גם החלומות של האחיות והן החלו להשלים  לאט לאט גם עם הגורל של אשת האכר אבל כשם שאחיהן זכרו היטב אתה גרסא דינקותא של השגחה על פועלים זרים העומדים מוכנים לפניהם ככה לא שכחו גם האחיות במשרתות העומדות מוכנות לשרת לפניהן בביתא אמותיהן.''

וגם הותיר רישומים אישיים;

''גועל נפש מעוררים כל הזכרונות הללו וגועל נפש מעורר בי גם ההווה של אותו המקום אשר בקשתיו. והלב נשאר ריק והשמעו הולך ומתגבר מתגבר והולך. אוהב רנה''

סיים ממש"י בחתימה אוהב רנה -  ציין עובדה או כיוון לאהובה - לא נדע.                                                   

כמשתתף פעיל בכל האספות של הסתדרות 'הפועל-הצעיר' כתב לקראת האסיפה הראשונה של פועלות הגליל, שהתקיימה בכינרת בפסח תרע"א 'מכתב' ב'שאלת הפועלת הגלילית' בו הוא תקף אמנם את איכרי המושבות הותיקות, אך סיים בביקורת עצמית:

 "הריני פה בארץ-ישראל כמעט חמש שנים, השתתפתי בהרבה אסיפות-פועלים ועל מה לא דובר באותן אסיפות?… ואף פעם לא שמעתי, שתעלה על סדר-היום של האסיפה גם שאלת הפועלת החקלאית, או שאיזה נואם יגע בשאלה זו דרך אגב. . . ".

ועל הערבים כתב:

'''הנה העם הזה, שהורגלנו תמיד לחשוב אותו לפרא, הולך ונעשה בעל הכרה יותר ויותר, ומתארגן כבר למעשים משותפים במידה כזו שלא ראינו אותה גם אצל עמי אירופה  היותר מפותחים".

[ 'הפועל הצעיר' 14.9.1909 ]

ובפנקסו כאיש מפלגה ציונית כתב בכאב:

"ואם  ראית אנשים שהדמוקרטיות היא אצלם במונופול שכל הוויתם וקיומם בעולם, אינו אלא כדי לבער אחרי חטאים נגד העיקרים היסודים של הדמוקרטיות, ובוחרים את עצמם בתור ועד ובוחרים מקרבם יושב-ראש ומזכיר לאספה מבלי שאול את פי האספה  - אל תהרהר אחריהם, כוונתם בודאי רצויה והמטרה מקדשת את האמצעים ואלא מאי זיוף  - זיוף בהנהלת האספה,  זיוף בהצגה למניין, זיוף במנוי דעות - כן הזיופים הללו בודאי מעוררים גועל נפש ...".

הוא לא כתב כי באסיפה זו, שהתקיימה בדלתיים סגורות, שם שפכו פועלות הגליל את לבן הכואב על מעמדן בעבודה: כובסות, מטליאות  ומבשלות  - ביידיש. אבל זכר את הגננת הצעירונת מרחובות יהודית הבת של אהרן אייזנברג ששרה לפעוטות  שסביבה "לי שתי עיניים יש, לי שתי עיניים יש" שיר מונוטוני אבל בעברית.

ובפנקסו סיכם, "הזרגון שולט שם במלואו, אכן מעשית היא האספה ככה אומרים מחולליה, ואין בה מקום לעברית, זו האחרונה יכולה  כנראה לשמש רק לאספות בטלנים ולפעמים גם לקבל על ידה איזו משרה בהיכל הקולטורה שלנו, ולא זו בלבד אלא כשאתה מדבר באותה 'הלשון קודש' הרי אתה מחלל את הקודש של האספה וחזקה עליך, שאתה אינך אלא מפריע מהרס בכוונה מה שאחרים רוצים לבנות."

הוא כתב על מות ידידו מאיר אינגברמן, שמת מקדחת-צהובה בבית החולים בטבריה, על "החברים מכינרת הלכו לטבריה ברגל ברפש, ולא הספיקו כבר לבוא אל הלוויית חברם. מחוסר עגלה לא יכלו להביא את גופת המת לכינרת ולכרות לו קבר באותו מקום, שמיום בואו לארץ-ישראל לא עזבהו אף ליום אחד". ["הפועל-הצעיר", תרע"א, 12].

את 'השביתה הגדולה' הוא לא שייך ולא קשר למות חברו, את זה עשה ידיד משותף - נחום טברסקי:

הוא סיפר כי, הפועלים קיבלו רשות מברמן לרתום עגלה אחת על מנת לנסוע ללוויה בטבריה, אבל מכיוון שמספר המבקשים להצטרף היה רב, רתמו על דעת עצמם עגלה נוספת. ברמן התפרץ בצעקות וגידופים. "התירו הפועלים את שני צמדי-הבהמות ויצאו לטבריה ברגל. צעדו בגשם ובבוץ ואיחרו להלוויה. כשחזרו לחווה פרצה הסערה, באסיפה קצרה בחדר-האוכל החליטו על שביתה עד שיעזוב ברמן את החווה."

יש אומרים כי השביתה פרצה כנגד תנאיי הניצול של המנהל במקום - האגרונום ברמן.

ככל אשר רחבה והתפתחה העבודה במשק, רב מספר הפועלים במקום – ברמן שינה את יחסו לעובדים והבליט עצמו כמנהל -  קבע דרגות שונות לפועלים ושכר עבודה בהתאם. דיפרנציאציה. . . 'וישמן ישורון ויבעט'.

"פועלים היו נתונים בתנאי דירה איומים, חלו הרבה ללא כל טיפול רפואי. חולים היו שוכבים על הרצפה, ללא מיטות, תחת גג דולף".

וכך, בחורף 1911  עם תקרית  הלוויית אינגברמן הגיעה לפרץ המרירות בין הפועלים למנהל חוות כינרת, שבנה לעצמו באותו זמן בית מגורים גדול ומרווח. מאורע הידוע בתולדות ההתיישבות בארץ-ישראל בשם 'השביתה הגדולה'.

ד"ר רופין הוזעק מיפו לחווה, הגיע כעבור שבועיים:

"מתוך אחריות למשק סיימו הפועלים את הזריעה, ללא משגיח, גם טיפלו בבעלי-החיים, ללא מגע עם המנהל."

תחילה גינה ד"ר רופין את הפועלים על ניסיונם להשתמש ברכוש המשק ללא רשות. אחר-כך החלו הבירורים. ד"ר רופין ביקש לסכם כי; ברמן יפוטר מתפקידו כמנהל החווה, אבל יישאר במקום כאגרונום וכמדריך חקלאי, ואילו הפועלים השובתים יפוטרו מיד, ויעזבו את המקום. ברל כצנלסון  שנחשב כעובד בחווה – דמות מוכרת בחוגי הפועלים, התערב והגיעו לפשרה; תמך בו יוסף בוסל  מ'נבחרי פועלי הגליל" שישבו באום-ג'וני, גם משה קריגסר.  ברמן פוטר [בביתו החדש זכה לשבת רק כמה שבועות],  כמוהו הפועלים השובתים. מחליפו יואל גולדה המתון הגיע לנהל את המקום. לשנה.

את ה'מכתב' על 'השביתה הגדולה' בכינרת סיים ממשי  בהערכה לרוחם של פועלי הגליל, בתור "גיבורי התחיה" - השביתה הוכיחה לפועלים כי יש בידם הכוח לשנות את תנאי העסקתם. הסתבר שלמעסיקים יש אינטרס לשתף פעולה עם פועלים מאורגנים בישוב סכסוכי עבודה.

 "הפועלים בכינרת לא ראו בחלומם, כי יבוא יום ומה שהם עושים עתה ללא כל תקדים יחשב למעשה מהפכני ביותר" אמר לימים ברל כצנלסון.

השלושה מ'בית המוטור' עזבו לסג'רה. בן-ציון נשא את חיה לבית זלצר לאישה [תרע"ג] והקימו את קבוצת כינרת [כסלו תרע"ד] גם רחל המשוררת שם.

קבוצה אחרת  ובה יוסף בוסל עברה מאום ג'וני אדמת 'המשרד הארצישראלי' לבאב אל-תום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת - שם היא נמצאת עד היום – קבוצת דגניה א', שם גם היה יוסף ברץ.

אליעזר יפה מארגון 'האיכר הצעיר' שבאו מארצות-הברית עבר עם חבריו לעבוד כפועלים במושבה סג'רה  – לימים  יהיה אבי תנועת המושבים ומולידם של נהלל וכפר יחזקאל.

ממשי  עבר לגור בצריף שעל הירדן  בית 'הירוקים' קראו לו כי הפועלים שבו מגדלי ירקות היו, כל מיני ירקות כמו: בצל [בסל],  מלפפונים [גירקעס], גזר [מאהרען],  סלק [בוריקעס], צנון [רעטיך], טָומַטעס  = עגבניות, גם קטניות- כמו פול ולוביה. יש אומרים כי מכרון בשוק לטבריינים על המשקל באוקייה וברוטל ויש הטוענים כי מכרו את הירקות לבעלי הדוכנים בקונטארים, ב'כופות' [סלי נצרים].

ממשי היה  לאחד ממפעילי סירת המשוטים שרכשו 'הירוקים' להעברת אנשים וסחורות את הירדן.
כוותיק ומנוסה מינוהו ראש הירוקים - על  גידול הירקות  - לא צעיר היה - רזה, בעל קומה למעלה מבינונית, ללא זקן ומסופר קצר-  "תספורת צבאית", כך תואר.

לאחר ראש השנה תרע"א, עם תחילת ימי 'היאוש' הידוע בהם, חזרו פועלים רבים למשפחותיהם  נשלח ממשי ליפו  ["מיסיה" =שליחות] להניא פועלים מלצאת את הארץ ולהביאם לגליל.

לן אצל ידידו נחום טברסקי ואמר לו: אולי אמצא חמישה... אפילו אם אמצא צדיק אחד…  ונשאתיו לכל מקום" - תנכ"י היה;  והוסיף  - "לוקח אני עלי להמציא לאותו הפועל, הלהוט אחרי ממון, אלף פרנק לשנה. צריך רק להימסר לעבודה. הנה אני קמצתי כסף מהעבודה בשנה זו".

ואכן באסיפה שהייתה שם בחול המועד סוכות תשרי תרע"א. קם - צהוב וכחוש, בחולצה רוסית [טוז'ורקה] פשוטה, על ראשו כאפייה לבנה ובין דבריו זוכרים כי אמר "לא בידינו להציל את העם - אולם, כל יהודי – העובד בארץ-ישראל הוא מביא גאולה לעם. הוא בורא קרקע מתחת לרגלינו '' - ולספקנים הוסיף: - '' יש מקום להפועל האינטליגנטי בארץ; צריך רק להחליט להישאר בתור פועל ולשכוח את האפשרויות האחרות".

"והסקפטיסקים היותר גדולים לא העיזו להתנגד לו בהשוותם את הגוף הרזה הזה עם הטון הבטוח והמחליט" נכתב ב'הפועל-הצעיר'.

בחול מועד של פסח האחרון בחצר כינרת בזמן, שממשי רקד בהתלהבות ובחום אשר כל כך לא התאימו לגופו המרושל - והרוקדים רבים והחום כבד; ניסה לשכנע את אורחו נחום טברסקי כי את הוועידה המפלגתית הבאה יש לערוך באום-ג'וני "הלא פה נהיה בבית" כך טען ועל טענתו זו חזר באוזני כל אורח מיפו או ירושלים, בעת שהיה חותר במשוטים ומעבירם את הירדן בסירת 'הירוקים'.

חדשים מעטים לאחר 'השביתה הגדולה' נכרה הקבר הראשון באדמת כנרת -

מנחם מנדל שמואלביץ, תורן המטבח באותו ערב,   אומרים כי הלך לחוות כינרת, לקח לחם  ויצא לשוב למעונו. בעבור שעה קלה משבושש לשוב, שני חבריו יצאו לחפשו, גווייתו נמצאה בחליפתו הלבנה על אם הדרך בקטע שבין 'בית המוטור' לחוות כינרת; רגליו היו מחוץ לתעלת השקייה סמוך לגדר שיחי-צבר, בגדיו הלבנים מוכתמים בעפר, פניו כלפי מטה, פיו סתום ברגבי אדמה שחורה - אדמת ה'קרק', נעליו הוסרו והושלכו הצידה. הרופא, שהוזעק מבית החולים הסקוטי בטבריה, קבע  אופן רשמי: "שבץ-הלב". חבריו לא קיבלו פסיקה כתובה וחתומה זו, השערתם  אמרה,  כי נרצח בידי ‏ בדווים, שודדים? מבריחים?

 אורח מיהודה, אומרים כי היה זה משה שוויגר, אשר שהה אותו לילה עם חבריו ב'בית-המוטור' על שפת-הירדן, זכר את הסלסולים החדגונים של הנעימה הבדווית, שהגיעה לאוזניו בראשית הערב מן הדרך הסמוכה, בה היו מהלכות אורחות-גמלים בלילות מהחורן לואדי-פיג'אס. הוא לא שכח גם את הסיפורים אשר שמע על מנהגם של אחד משבטי הבדווים לרצוח את הזר הנפגש להם בדרכם בחנק, על-ידי סתימת פיו באדמה…   והנעלים?

יש אומרים כי השארתם כך הם סימן ל'גום' – לנקמת –דם. אמרו – שזה ספיחי פעולת נקם על רצח יחזקאל ניסנוב.

 הסתבר שזו לא גאולת דם -  ממשי נרצח כנראה על כי נחשב לאיש עשיר, מתנחל לבן עור, הכובש את אדמה לא לו.

וכך  סופר לצמרת:

" היה פעם איש עשיר שעינה  את אריסיו בקיצור היה קמצן ואז נקמו בו ורצחו אותו  -  והסימליות ?

בזמנו העניים לא נהגו לנעול נעליים אלא הלכו יחף. את העשיר השפילו על ידי חליצת הנעליים - שירד לדרגת עניים; והאדמה בפה? שיאכל עפר ולא מטעמים". אמר יחיא מהכפר הבדווי שיבלי שעל הר התבור.

כבן 30 היה מנחם מנדל שמואלביץ במותו.

"המגשים היותר בולט והיותר טיפוסי של החלוציות". הגדירו אחד מחבריו הרבים.

ראשון הנקברים באדמת כינרת היה.

"הוא היה האחד, האחד מן היחידים. איש המציאות היום-יומית, איש המבין את המציאות ותנאיה, איש החולם להתבסס על הקרקע ועושה הכול בשביל ביסוס זה – ויחד עם זה צדיק וטהור, טהור ועדין – וחזק כצור; טוב ואמיץ – והכול מבפנים. " כתב עליו יוסף חיים ברנר ב'הפועל-הצעיר'- בשנת תרע"א.

 הוא נטמן בקבר צנוע על שולי התל לחוף האגם  - "גל נמוך ומוארך של אבנים קטנות - אולי מאותן האבנים ממש, שסיקל הוא עצמו במו ידיו".

 מנחם מנדל שמואלביץ-שמואלי הקבר הראשון בכינרת – ראשית 'הפנתיאון' של 'תנועת-העבודה'.

 סוף דבר

עזריאל שמואלי אחיו היגר למיאמי, פלורידה, ארצות הברית, נפטר ביולי 1975.

"בני אדם, בני חלוף אנו – לא ילדי נצח, בעל כורחנו אנו חיים ומתים. מן הבלתי נודע אל הבלתי נודע. כיצד אנו מתים – אין הבדל גדול. ואולם כיצד אנו חיים – הלוואי שכולנו נגיע לאותה המדרגה" כתב  בנקרולוג לזכרו של ממש''י  - י' ח' ברנר ב 'הפועל-הצעיר', תרע"א, 22.

מודעות אבל על מותו פרסמו גם חבריו ביבנאל, הוועד וחברי סניף 'הפועל הצעיר' ביפו, מערכת עיתון 'הפועל-הצעיר' והוועד המרכזי  בשם כל חבריו  וידידיו וכל הפועלים והעובדים בארץ-ישראל בו נוחמו בני משפחתו וקרוביו.

הועד הגלילי של 'הפועל הצעיר' החליט, בישיבתו מ- ג' אייר 1922 להציג מצבה לחברם הבלתי נשכח מ' שמואלי על-ידי נטיעת חורשה של אקליפטוסים על תל אחד שעל הירדן, - המקום שעליו בלה המנוח את ימיו האחרונים. את החורשה צריך, לפי ההצעה להקיף בגדר עם שער ועל השער כתובת זיכרון מתאימה.

 ביום כ"ח אייר, שבו תמלא שנה למותו של שמואלי ייגשו לעבודה ולהכשרת המקום בשביל החורשה.

לפי התוכנית דרוש להגשמת ההחלטה סכום של שלוש מאות פרנק והוועד הגלילי מניח בהחלטתו כי הכסף הזה ייאסף מחבריו של המנוח – חברי 'הפועל-הצעיר'.

[לפי עיתון 'הפועל הצעיר',  2 במאי 1912]

בית הספר 'בצלאל' נסגר עקב קשיים כלכלים ואינטריגות פוליטיות בשנת 1929.

המושב נהלל ['הפועל-הצעיר']  הוקם בסוף תרפ"א. בין מייסדיו שמואל דיין ואשתו דבורה לבית זטולובסקי, שבאו מדגניה א', גם אלימלך לוין חברו לדרך של אליעזר יפה .

כמה חודשים לאחר מכן, בכסלו תרפ"ב הוקם המושב כפר-יחזקאל על שם שר האוצר הראשון של  עיראק העצמאית היהודי ששון יחזקאל  ['פועלי-ציון']. בין מייסדי הכפר ממגיני תל-חי וחלוצי חאמרה בגליל העליון גם יצחק פינרמן שם.

אלכסנדר זייד  - איש 'השומר',  נרצח בליל 11 ביולי 1938 בידי הבדווי קאסם אל-טבאשי משבט ערב אל-חילף בדרכו ממקום מגוריו בשייח'-אבריק כשומר הקרן הקיימת לישראל לקבוצת אלונים הסמוכה.

גד אביגדורוב – איש 'השומר'. נהרג ב -  9 באוגוסט 1936 במושבתו מצפה. בנו אברהם זכה להיות 'גיבור ישראל' במלחמת העצמאות על תקיפת  שיירת נשק ערבית בקריית-מוצקין, נפטר בשיבה טובה ב- 4 בספטמבר 2012.

נחום טברסקי  [מצאצאי הבעש"ט ואדמו"רים מצ'רנוביל, ממשפחת ר' מרדכי טברסקי], עלה לארץ ב 1906 ועבד כפועל חקלאי בנס-ציונה עם יוסף אהרנוביץ', בעקבות מחלתו עבר לירושלים עבד כמנהל חשבונות והיה .בין מייסדי עיתון 'הפועל-הצעיר' , במלחמת העולם הראשונה [1916]. ניהל את חוות בן-שמן, בשנת 1941 יזם את הוצאת הספרים 'נ' טברסקי בע"מ', ששימשה בעיקר להפקת ספרים בעברית

נפטר בתל אביב ב' בחשוון תשי"ד  11.10.1953.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים