לזרוס-ליונל סלומונס – חייל יהודי ב "קלעי המלך"

21.8.1918 –  דרדנלים

צילום: אלון כהן

בית-העלמין הצבאי הבריטי St. Germain au Mont d'or   

ציון הקבר D 9.

 St. Germain au Mont d'or כפר קטן, 14.5 ק"מ צפונית לעיר ליון [Lyon], צרפת.

טכסט:

סמל היחידה

 והמוטו שלה בהיקף 

Honi – soit- qui – mal - y- pense

3059 SERJEANT

L. L. SOLOMONS

ROYAL FUSILIERS

21^ST AUGUST 1918

[בלב סמל המגן-דוד]

ת'נ'צ'ב'ה

הערה:

בסמל היחידה שהיקפו רוכסת בירית ובמרכזו פרח מוטו בו כתוב בצרפתית או באנגלית-נורמנית. המוטו של מסדר  אבירים  אנגלי 'המסדר האצילי ביותר של הבירית'.

Honi soit qui mal y pense" בתרגום לעברית 'ארור החושב עוון'.

בית העלמין הצבאי  הבריטי ב St. Germain au Mont d'or    החל לפעול מאוקטובר 1917 עד נובמבר 1919 - בו נטמנו  89 חיילים בריטים, 3 חיילים אוסטרלים ו- 7 חיילים הודיים וחיילים  מהודו המערבית אשר נפטרו בבית החולים הצבאי הבריטי הקטן, שבסמוך או בסביבתו כמו אלו ממחנה ההחלמה. לאחר מכן, נכרו בו עוד קברים בהם נטמנו כאלו שהועברו מבתי עלמין קטנים שנסגרו, כמו בית העלמין בז'אן-דה-מוריאן [ליד סבוי Savoie]  St. Jean-De-Maurienne Communal Cemetery בהם גם הסרג'אנט סולומונס לזרוס-ליונל שמצא את מנוחתו הסופית בשנת 1920 St. Germain au Mont d'or communal cemetery extension לשם הועבר כבודד בסמכות WGR הועדה לרישום קברים [War graves register].

 "בדקנו במפה, סימנו מסלול, איתרנו בעזרת פועלי הניקיון של העירייה המקומית את ביתו של שומר בית הקברות. האיש ואשתו הופתעו מאד לראות אותנו, מסתבר שבית הקברות פתוח והשומר מגיע לשם פעם בחודש לביקור. השומר ורעייתו היו מאד נחמדים, מאד התרגשו לשמוע שבאנו מישראל לחפש את קברו של סולומונס, הושיבו אותנו והוסיפו מעט סיפורים בנושא. מי הקבורים, מדוע יש שורה ארוכה ואח"כ שורה קצרה, סיפור על חייל יהודי זקן מהכפר השכן שמגיע מידי שנה להניח פרח על קברו של סולומונס למרות שאיננו מכיר אותו...

אז ככה: 

בבית הקברות הקטן קבורים חיילים שהגיעו למחנה מעבר רפואי שהיה במקום, מרביתם נפטרו ממחלות או מפציעה בעת ששהו שם, וכפי שניתן לראות בבירור אלו חיילים מארבע קצוות תבל. מעניין לציין כי רבים מתוכם הם אנשי חיל הרפואה ויתכן כי אלו חובשים ורופאים, שנדבקו במחלות בעת עבודתם במחנה.

בעוד מרבית החולים הגיעו מהזירה הצרפתית ישנה שורה קצרה [בה קבור גם ידידנו סולומונס] השמורה לכאלו שהגיעו אל מחנה המעבר במצב בלתי הפיך [כלומר חללים], אלו הגיעו גם ממקומות רחוקים, סולומונס נמנה על החללים שהגיעו מן הדרדנלים.

זאת ספר שומר בית הקברות, ממנו למדנו לדעת כאמור כי סולומונס הוא היהודי היחיד הקבור שם וכי יש לגיונר ותיק [וככל הנראה יהודי] הוא אינו בן משפחה של סולומונס (זאת כבר שאל השומר), אך מגיע מדי שנה מכפר סמוך ומניח ורד אדום על קברו של האחרון כסולידאריות בין בני הדת היהודית. . . כך אמר השומר וזה מעניין כי בד"כ יהודים המגיעים לקבר מניחים דווקא אבן." כתבה לי אירית ליליאן.

סולומונס לצרוס [לזרוס]-ליונל  Lazarus-Lional Solomons נולד באנגליה בשנת 1866, התגייס כגיוס חובה בשנת 1883, מספרים כי, נשא לאישה את לאה בת לואיס ובטסי רוזנטל, ילידת  [שנת 1871] מלונדון רבתי [אחות   ליוליוס, יעקב וחנה [אנני], יוסף,  שלמה-שאול ורוז].

 בכורם – ישראל נולד בשנת 1897, גולדה נולדה בשנת  1903 ואילו סלי [שרה]  1979-1905 הנרי ומוריס.

[כל ניסיונותינו להשיג יותר נתונים אישיים – עלו בתוהו].

במלחמת העולם הראשונה התנדב  סולומונס בלונדון שבאנגליה שבה התגורר לשרת בגדוד  חיל הרגלים הלונדוני 'קלעי המלך' 40 [ROYAL FUSILIERS] ומספרו האישי 3059.

הגדוד - 38 של 'קלעי המלך'  גוייס בלונדון באוגוסט 1917 בהשפעת העיתונאי זאב ז'בוטינסקי ובתמיכת  ד"ר חיים ויצמן, ד"ר מונטגיו דוד אידר ואחרים, שרצו גדוד-עברי שותף בכיבוש ארץ-ישראל מידי התורכים.

יהודים  מהרובעים הדלים כמו ה'איסט אנד' [East End]  ו'וייטצ'פל' Whitechapel]  בלונדון, שכונו "השניידרים והשוסטרים" [החייטים והסנדלרים], רובם פליטים מרוסיה, פולין וגליציה, שהשתקעו באנגליה  נראו 'כמתנדבים  טבעיים'  - נשואים וגם לא כל כך צעירים  כמו רוזנברג שמעון אבל יש אומרים כי מהם באו כ- 200 בלבד, החסר הושלם משארית "גדוד נהגי הפרדות" שחזר מגליפולי,  פליטים מארץ-ישראלשגורשו למצרים על ידי  השלטונות העות'מאנים, ומשאר אזורי בריטניה  כמו  גולדריך ישראל ואפילו מארצות הברית כמו  גרינברג פיליפ. אל הגדוד הצטרפו גם  יהודים שלחמו באירופה כמו  הטוראי  שלייפשטין  [מספר אישי J/2588  שנפל ליד יריחו  באוגוסט  1918 ונקבר  בהר הצופים בירושלים].

גדוד 38 הוקם  רשמית ב 20 בינואר 1918 במחנה פלימות  ממתנדבים יהודים

גדוד 39 הוקם למחרת באותו מקום  גם הוא ממתנדבים יהודים;

גדוד 40 הוקם בסוף אותו חודש באותו מקום ויועד למתנדבים יהודים.

שלושתם כגדודי קרב.

הפיקוד היה בריטי; למפקד גדוד 38 מונה הקולונל  האירי ג'ון הנרי פטרסון [מפקד 'גדוד נהגי הפרדות' מגליפולי] כך גם מפקדי פלוגות כמו הקפטן ג'וליאן.

 ב-2 בפברואר 1918 צעד בסך כגדוד עברי המונה ארבע פלוגות ברחובותיה הראשיים של לונדון והתקבל בתשואות רמות, למחרת היום יצא הגדוד לצרפת, ומשם דרך איטליה   הגיעו למצריים במרס 1918, שם התאמנו ומשם  נשלחו לארץ ישראל.

בארץ - 11 ליוני 1918 סופחו  חיילי גדוד 38 לבריגדה 31 של הדיביזיה ה-10 האירית    והוכנסו לחזית  בדרום-מזרח הרי שכם [הרי אפרים]  לגזרה בה ניהלו קרבות  של לוחמה זעירה נגד העות'מאנים ובפעולות סיור אלימות  ורצופות מול הדיוויזיה הראשונה של הגנרל הגרמני גור עד 25 ביולי 1918.

באירופה, סוף מארס 1918 חלה 'מתקפת האביב של 1918' [ידועה גם בשמות 'מתקפת מאה הימים',   'קרב הקיסר' ו'מתקפת אריך לודנדורף']  הגרמנים העבירו 50 דיוויזיות מהחזית המזרחית [הודות להסתלקות האימפריה הרוסית מהמלחמה   וחתימת הבולשביקים על חוזה ברסט-ליטובסק]  לחזית המערבית,  מצב  שגרם  למשרד המלחמה הבריטי להזעיק לאירופה 'גייסות טובים'. חזית המזרח התיכון הייתה בעיניהם בעלת חשיבות משנית.

ארצות הברית נכנסה למלחמה. חיל המשלוח האמריקאי, בפיקוד הגנרל ג'ון פרשינג, הגיע לקווי חזית מערב אירופה באפריל 1918 "מצא את הצרפתים והאנגלים שרויים בתשישות הקרב".

הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי מפקד חיל המשלוח המצרי [EEF]  שלח לצרפת שתי דיביזיות שלמות ועוד יחידות רגלים בעצמה של שלוש דיביזיות,  כ- ששים אלף איש בהם  סולומונס לזרוס-ליונל.

סולומונס לזרוס-ליונל  הוצב לגדוד ה-40,  גדוד שמסגרתו הוקמה כאמור בשלהי ינואר 1918  באנגליה אך לאחר,  שדרום הארץ כבר נכבש על ידי הבריטים, מתנדבים  יהודים  כמו  הירושלמי חיים חזן  יליד מרוקו, ואיש העלייה השנייה ישעיהו ירקוני  יליד רוסיה, נענו לקריאה והתגייסו, ובאוגוסט אותה שנה כבר  התאמנו במצרים אלף חיילים, אך כנראה  בלי סולומונס לזרוס-ליונל  שהוצב ונפל בדרדנלים כסיפורו של שומר בית הקברות.

הדרדנלים מצר-ים ארוך [61  ק"מ]  וצר [בין 1,200 מטר ל-6 ק"מ] בצפון-מערב תורכיה, המחבר את הים האיגאי [והים התיכון[עם ים מרמרה המכונה ים השיש [ששטחו כחצי ממדינת ישראל],  המוביל למצר הבוספורוס  [אורכו כ-30 ק"מ ורוחבו בין 750  ל- 3,700 מטר ]. על גדות המיצר יושבת העיר קונסטנטינופול  [היא קושטא]  בירת האימפריה העות'מאנית ומשם אל  הים השחור   -  שעל גדותיו גם רוסיה [כולל גרוזיה, אוקראינה, מולדביה] רומניה, בולגריה המתלבטת ויוון הבעייתית.

באוגוסט 1914 הנסיגה  הבריטית בקרב הראשון לעיכוב הפלישה הגרמנית בגבול צרפת-בלגיה בגזרת העיר  מונס MONS . הבריטים  הגיעו ללא הכשרה, בלא הדרכה, בלא מפות, במפקדה הבריטית התעלמו.

המאמץ להבקיע את הדרדנלים  - לפלוש ישירות לתורכיה ולהגיע להכרעה מהירה  באמצעות כיבוש עיר הבירה קונסטנטינופול  היה רעיון  ברוך השראה -  "טרגדיה של הזדמנות שהוחמצה" כתב  סירל פולס.

ב-2 בינואר  1915 הגיע ללונדון מברק מהשגרירות ברוסיה  ובו בקשה נמרצת  מאת  הדוכס הגדול ניקולאי לעריכת פעולת הסחה, לא חשוב היכן, נגד התורכים, כדי להניעם להוציא גייסות מהקווקאז [אחרי תבוסת התורכים בסאריקאמיש ביטל הדוכס הגדול את בקשתו].

וינסטון צ'רצ'יל הממונה על צי המלחמה הבריטי  'קפץ על המציאה'  ושטח את  'תכנית גליפולי', למוטט את אחת ממדינות האויב העיקריות באמצעות פלישה מן 'הבטן הרכה', בדרום מזרחה של אירופה  כלומר תורכיה החלשה.

שר המלחמה הבריטי פילדמרשל הוריישו הרברט קיצ'נר  לא התלהב אך אישר.

בפברואר 1915 החלה המערכה לשנות את גורל העולם, מערכה שנסתיימה בסתיו. לאחר נפילת 131,000 מחיילי באימפריה הבריטית ו 252,000 פצועים  - מדינות ' ההסכמה' לא הצליחו לפרוץ את הדרדנלים, ולפני החורף הסיגו את כוחותיהם  מחצי האי, צ'רצ'יל שהיה בין יוזמיה והוגיה  כונה בשם  'קצב גליפולי'.

הממשלה הבריטית החדשה תמכה במלוא התוקף במערכת גליפולי; דיוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה  החדש  והגנרל ג'ורג' פרנסיס מילן, מפקד הכוחות הבריטים בחזית המקדונית  שהיו מעוניינים מאוד בדרדנלים  -  נתנו עדיפות למערכה זו גם אחרי  פינוי חצי האי.

הדרדנלים לא הובקעו הם עמדו בתלאות המלחמה עד סופה.

סוף דבר

לאחר התפוררות הצבא הרוסי בחזית המזרח  בעקבות ההסכם ברסט –ליטובסק -3] במרס 1918 ]  התפנו דיוויזיות גרמניות ותורכיות  לזירות הקרב האחרות – התורכים העבירו דיוויזיות  לארץ ישראל ולמסופוטמיה 

והגרמנים לחזית המערבית  לקראת "מתקפת האביב" שנפתחה ב  21 

במרס  1918 בגבול צפון צרפת – בלגיה.  

קבינט המלחמה הבריטי  בלונדון שיגר  לארץ את הגנרל יאן סמאטס הדרום 

אפריקני  לניהול מו"מ עם התורכים, והעביר יחידות  בריטיות מצליחות  מארץ 

ישראל לחזית המערבית  כדי שיבלמו את הגרמנים באירופה.

ב-14 לאוגוסט 1918 הועברו חיילי גדוד 38 לבקעת הירדן. בספטמבר 1918 צורפו  לדיביזיה הרכובה של האוסטרלים והניו זילנדים [שכונתה אנז"קANZAC - ]. הגדוד המשיך שם בפעולות סיור  הפעם מול חטיבה מספר 2 התורכית, כהכנה למתקפת הסתיו הגדולה של הגנרל הבריטי צ'יטור  [Chaytor], מפקד ה'אנזאק',  לכיוון רבת-עמון  [המאמץ העיקרי  של   מפקד חיל משלוח המצרי הגנרל אלנבי היה לכיוון צפון לאורך מישור החוף],  שם פגשו בחיילי גדוד 39 , שהוקם בהשפעת הגולים  למצרים  פנחס רוטנברג, דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, גדוד שחזר מאימוניו במצרים, גדוד שרוב חייליו היו יהודים  מארצות-הברית, קנדה, כמה מאות ארץ-ישראלים, ששהו מחוץ לגבולותיה בשנת 1917, מתנדבים ממושבות הברון הירש בארגנטינה  וגם  כמה תושבי אנגליה כמו ברסלאוור יעקב [ז'אק]  איזידור שנולד בפולין בשנת 1876 ו-ברנשטיין סם תושב לידס  יליד  1878.

בסוף יולי 1918 חתמו  נציגי תורכיה  באניית הקרב הבריטית 'אגממנון' בנמל מורדוס  [Mudros]  שבאי  היווני למנוס על מה שנתבקשו  כשהסעיפים העיקריים בשביתת הנשק הם פתיחת  מצרי הדררדנלים והבוספורוס .

 הסכם נחתם בין שר הימייה העות'מאני חוסיין ראוף אורביי  לבין האדמיראל הבריטי סומרסט גוף-קאלת'ורפ.

שביתת נשק [הפסקת אש]  בין האימפריה העות'מאנית לבין מדינות 'ההסכמה נכנסה לתוקף ביום 31.10.1918.

ב – 12 בנובמבר  שטה ועברה בדרדנלים  לכיוון  קונסטנטינופול ארמדה  ובראשה  האדמירל גוף- קאלת'ורפ באניית הקרב 'סופרב'. 

"כה ארוכה הייתה התהלוכה הימית שכאשר הגיעה אניית הדגל שלו אל האלאס  [בקצה הדרומי של חצי האי גליפולי, בכניסה למצר הדרדנלים]  עוד לא נראה הצי הבא אחריו הצרפתי, באופק" כתב  סירל פולס.

ב- 28 ביוני 1919  –   נחתם חוזה ורסאי, מחלמת העולם הראשונה הסתיימה.

גדוד קלעי המלך ה-38, פורק ורב אנשיו שבו לבריטניה. [וויליאם שרף נשאר בארץ]. אחר כך פורק גדוד 39, ומרבית הצעירים שבו לארצות הברית [נחמיה רבין נשאר הארץ גם וג'ייק טוקר] .בסוף 1919, עם התפוררות הגדודים, צורפו הנשארים בארץ, שרידי אנשי גדוד 38 [הגדוד הלונדוני] ו-39 [הגדוד האמריקאי] לגדוד ה -40 [הגדוד הארץ-ישראלי], שלא הספיק לקחת חלק בקרבות.   הגדוד החדש נקרא 'הראשון ליהודה'.  וויליאם  שרף מאנגליה,  וג'ייק טוקר  האמריקאי, נהרגו בתל חי ונקברו [איש לא הכירם] בשמות שעוברתו זאב ויעקב.

"אפרו של הקולונל ג'ון הנרי פטרסון, המפקד הבריטי של גדוד נהגי הפרידות וגדוד קלעי המלך מס' 38, במלחמת העולם הראשונה ויד ימינו של זאב ז'בוטינסקי, מייסד הגדודים, נטמן במושב אביחיל ביום חמישי 4.12.2014, בטקס ממלכתי, במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון" פרסם עיתון 'הארץ'.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

ניסים בכמוהר"ש - 
רב טוראי בחיל המשלוח האוסטרו-הונגרי נפל על משמרתו

26.7.1917 – עזה

הצילום באדיבות עמותת הר הזיתים.

הר הזיתים ירושלים. גוש חדש; אזור 1 ; חלקה ב'; שורה י"ט; קבר 5/1

טכסט:

פ"נ

החייל 

ניסים בכמהר"ש

בן יעקב וגרציה (לבית בן בסט)

רב טוראי בחיל המשלוח

האוסטרו-הונגרי

נולד באדריאנופול

ו' אלול תרנ"ו

נפל בעזה

ז' מנחם-אב תרע"ז

ת נ צ ב " ה

מלחמת העולם הראשונה - אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה.  רוסיה באה לעזרת סרביה, גרמניה – לעזרת אוסטריה.  לרוסיה חברו במלחמה, צרפת ואנגליה, תורכיה כרתה ברית עם גרמניה, ונכנסה למלחמה נגד אנגליה וצרפת.  בארץ ישראל מושלת תורכיה ואנגליה הייתה ''שכנה'' מדרום – האויב במצרים – אלא שהבריטים – 'חיל המשלוח המצרי' -  חצה את תעלת סואץ מזרחה ואת מדבר סיני וצר על עזה.

"קרב עזה השני היה קרב הגנה טהור, וניצחנו בו בראש ובראשונה בשל אומץ ליבם של הגייסות וכושר הקליעה המצוין של התותחנים והמקלענים".

כתב ב'זכרונות'  פרידריך פרייהר [ברון] קְרֶס פון קרסנשטיין [Friedrich Freiherr Kreß von Kressenstein] ‏ גנרל גרמני בחיל התותחנים וחבר בצוות הקצינים, שסייע לראשות הצבא  העות'מאני במלחמת העולם הראשונה על חלקו בקרב עזה השני, באפריל 1917, קיבל את עיטור 'פור לה מריט':  Pour le Merite. אות הצטיינות הגבוה ביותר של הצבא הפרוסי.

בין התותחנים שהשתתפו בהגנת עזה בקרב זה, היה הוורמייסטר [רב-טוראי] יהודי מחיל המשלוח האוסטרו-הונגרי- המתורגמן ניסים בכמהר"ש.

אדריאנופול [אדריאנופיל] מוצא משפחת בכמוהר"ש

אדירנה [תורכית Edirne; יוונית Αδριανούπολη (אדריאנופולי); בולגרית  Одрин (אודרין) אינדירני (בפי היהודים)] היא עיר בתראקיה, בחלקה האירופי של תורכיה. השוכנת כ-250 קילומטרים מערבית לאיסטנבול, בסמוך לגבולותיה של תורכיה עם  יוון ובולגריה. בירתה של נפת אדירנה.

בתקופה העות'מאנית, עד ל'מלחמות הבלקן' הייתה עיר של חכמים וסופרים ומפורסמת גם בספריותיה העבריות. גם משם עלו יהודים בזקנתם לארץ הקודש להיטמן בעפרה  כמו אסתר די אלפאסה  בת ה-  70 שגרה עם משרתת בעיר העתיקה ירושלים.

במהלך מלחמת הבלקן הראשונה  [ 8 באוקטובר 1912-18 במאי 1913], בין 'הליגה הבלקנית'- ברית שכללה את בולגריה, סרביה, מונטנגרו ויוון לבין  האימפריה העות'מאנית , איבדה האימפריה העות'מאנית כמעט את כל הטריטוריות שלה באירופה.

הצבא הבולגרי צר במשך מספר חודשים על אדריאנופול  ואף הצליח לכובשה לזמן מה. רבים מיהודי העיר עזבו אותה - יש ומצאו מקלט בקהילות היהודיות של סופיה ופלובדיב בבולגריה, ויש שברחו לקונסטנטינופול בירת האימפריה העות'מאנית או לשאר מקומות ידידותיים באימפריה. יש, כמו חלק ממשפחת בכמוהר"ש שהיגרו לברנו [BRNO] שבתחום האימפריה ההאבסבורגית. [היום בצ'כיה].

בהסכם לונדון ממאי 1913 אדריאנופול נמסרה לבולגריה.

הטריטוריות שנכבשו, שמשו סלע מחלוקת בין חברי 'הליגה הבלקנית', עליו התנפצה הברית ביניהן, ונפתחה  מלחמת הבלקן השנייה בין בולגריה לבין יוון וסרביה שהיו יחד עם רומניה ומונטנגרו בצד האימפריה העות'מאנית.

במלחמת הבלקן השנייה, בולגריה הובסה. הפסידה את כל השטחים, שכבשה במלחמת הבלקן הראשונה ועל פי 'הסכם בוקרשט' [אוגוסט 1913] אדריאנופול חזרה לאימפריה העות'מאנית  והייתה לאדירנה.

אדריאנופול העיר בה "י"ג בתי כנסיות וכפל כפלים בתי מדרש לתפילה ולמקרא ולמדרש". 'בקור-חולים'  ו'חברה קדושה' לסמוך כושלים, ד' בתי-ספר לילדי ישראל  וחברת 'עזרה בצרות' לכלכל תלמידי-חכמים ושאר נצרכים, עירו של יוסף הלוי נוסע נודע, מזרחן וארכיאולוג; העיר בה היה בית-מדרש לרבנים ששפתו עברית. משם הגיע בסוף המאה התשע-עשרה לקונסטנטינופול ר' יהודה בכמוהר"ש לשמש מורה בבית-הספר העברי 'תפארת צבי', העיר בה נולד יוסף נייגו  לימים מנהל בית הספר החקלאי מקווה-ישראל, אשר למד תורה בישיבה של דודו, אח אימו, - הרב רפאל החכם-באשי האחרון למשפחת בכמוהר"ש בעיר, דור שביעי מתחילת השושלת  של משפחה ספרדית אצילה.

אבי השושלת יצחק אשכנזי בא עם בנו הקטן מנחם, מטימשוארה שלרגלי הקארפטים בדרכו, כך מספרים, לארץ הקודש, חנה באדריאנופול, אחרי זמן קצר נפטר האב והבן היתום גודל לתורה ולתעודה על ידי הרב הראשי בעיר הרב אברהם צרפתי. משרצה מנחם להיבחר ל'ראש-הקהל' באדרינאנופול שהיו רובם ספרדים במוצאם, החליף את שם משפחתו מסיבות עדתיות לכמוהר"ר.- כבוד מורנו הרב רבי, השם 'אשכנזי' הושמט. בני השושלת מדור לדור הקפידו להשתמש  בתואר כבשם משפחתם עם ההתאמות המתבקשות של שם הבן ושם האב - בימי בנו של הרב שלמה נסים הם נקראו כבר  בכמוהר"ש  [בכמרה"ש]= בן כבוד מורנו הרב שלמה, וכך עד זמנו של הרב משה רחמים,  אביו של הרב רפאל בכמוהר"ש.

עם השנים אימצה המשפחה את הגלגול הצרפתי של השם בכמוהר"ש. ונקראו במוירס Behmoiras  .

יעקב  Jaques או Jakub  במוירס "בן דת משה" בן לאותה משפחת רבנים ידועה מאדריאנופול נולד  בה ב-  18.12.1862 . ב- 12.9.1887  נשא לאישה את גרציה [Gracia]  לבית בן-בסט [[Benbassat ילידת 22.1.1868.

נולדו להם חמשה ילדים: ליסה  [1890], שרה [1894], נסים  [1896] אמרו, כי קראו לו כך, כי נולד אחרי שתי בנות, ואחריו שמואל [1899] ושמעון [1901], הם וחמשת ילדיהם נולדו וגדלו באדריאנופול.

יעקב סחר בנשק בין אוסטריה ותורכיה. באוקטובר 1911 חתם חוזה אספקה עם הצבא האוסטרו-הונגרי [תמורת 400 קרונות], קיבל אזרחות על ידי עדות בשבועה בשגרירות האוסטרו-הונגרית באדריאנופול וב- 22 לאפריל 1912 היה לספק הצבא [עד שנת 1924 ]- ספק מורשה של ה'קיסר והמלך' = ק&ק.  עם הכיבוש הבולגרי עזבה משפחת  במוירס כולה את אדריאנופול והיגרה לעיר ברנו שבמורביה, עיר מקלט ידועה ליהודים, שגורשו או ברחו מערים רבות.  היהודים  לא יכלו להיות שם בעלי אדמות אך הורשו לעסוק במסחר ובמלאכה – יעקב עסק במסחר.

ערב מלחמות העולם הראשונה חיו בעיר כעשרת אלפים יהודים.

מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה פרצה בסוף יולי 1914. בעת ביקור מלכותי בסרייבו, נרצח יורש העצר האוסטרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד,  אחיינו של פרנץ יוזף- הקיסר הישיש לבית האבסבורג, על ידי הבוסני גברילו פרינציפ,  מאורע שהוביל, כך טוענים,  לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בולגריה היוונית-אורתודוקסית, עם התורכים המוסלמים, הגרמנים הפרוטסטנטים-קתולים והאוסטרו-הונגרים הרומים-קתולים  לוחמים כתף אל כתף.

עיקר הכוח האוסטרו-הונגרי הוצב בחזית טרנטינו בגבול איטליה וסלובניה. בסתיו 1917 הופנה לחזית מזרח אירופה [גאליציה וטרנסילבניה] מול הרוסים שנכנסו למערכה.

הקיסרות ההאבסבורגית ראתה את ההרפתקה במזרח התיכון כ"השקעה שתשתלם בעתיד", ושלחה לחזית ארץ-ישראל חיל משלוח Expedition's Streitkräfte רב-לשוני דוברי הונגרית וסלובקית, גרמנית ורומנית, סרבית וקרואטית, אוקראינית ואפילו רוחנית  - 3,000 'מוסיקאים, רופאים ותותחנים' –בהם גם מעט יהודים כולל רב-טוראי [vormeister] נסים במוירס בנם של יעקב וגרציה כמתורגמן בחיל התותחנים.

בארץ התזמורת נגנה קונצרטים באולמות, היחידה הרפואית דאגה לבריאות החיילים והקימה בתי חולים צבאיים בירושלים ונצרת. דאגו גם לאוכלוסייה האזרחית, שסבלה מטיפוס המעיים ודיזנטריה. חילקו מזון לרעבים, שנפגעו ממכת הארבה. האוכלוסייה אהבה אותם.

יחדות התותחנים - בתחילה נשלחו סוללת המרגמות הממונעת מס' 9 מרגמות הענק 30.5 ס"מ – נשק מפחיד ורב רושם וסוללת תותחי הוביצר מס'  36  ואחריהן את חטיבות התותחנים ההרריים מס'  4 ו- 5.

התותחנים האוסטריים צוידו בפגזי 'שראפנל' פגזי ארטילריה נגד אדם  - פגזים, שהמרעום שלהם מכוון להתפוצץ מעל פני הקרקע, בגובה שיבטיח פיזור מיטבי של התכולה - כדורי עופרת - הישר על ראשיהם של חיילי האויב. משקל כל פגז עד 20 קילו.

שתי סוללות התותחים האוסטרו-הונגריות הוצבו בחזית עזה.

חזית עזה

לאחר נסיגת התורכים מסיני נכבשה רפיח על ידי 'חיל המשלוח המצרי'- הבריטים שהגיעו ממצריים [9 ינואר 1917]; הצבא העות'מאני התחפר בקו עזה – תל שריעה.

ברוסיה פרצה מהפכה והיא פרשה  מהמלחמה.

עזה, מבואה ההיסטורי של ארץ-ישראל מצד סיני, שימשה צומת הדרכים לפעולות התקפה מדרום אל עבר פנים הארץ.

מרס 1917  - עזה אורגנה על ידי הצבא העות'מאני להגנה היקפית, תוך השענות מוצביה על חולות הים במערב, על גבעות החול, שמשאר העברים וגבעת עלי אל-מונטר כמשלט מרכזי ובתווך גדרות צבר.

 ב- 26 מרס  1917 [קרב עזה הראשון] תקפו הבריטים ['חיל המשלוח המצרי'] בכוח של שתי דיוויזיות חיל-רגלים מדרום ופרשי 'הטור המדברי' מצפון.

הבריטים נסוגו: אבידותיהם כ-6500 מהם 509 הרוגים.  2 סוללות הוביצרים הרריים אוסטרים כסיוע לכוחות הרגליים "תותח יעיל בסוג זה של לוחמה כיוון שזווית הירי שלו פחות מוגבלת",  סוללת תותחים 100 מ"מ גרמנית ו- 2  סוללות תותחי שדה תורכיים, היכו בהם אנושות.

 אבידות המגינים מכוחות התורכים ובני בריתם  עמדו על כ- 1600. בהם 57 גרמנים ואוסטרים הרוגים, פצועים ונעדרים.

הכוח המגן על העיר תוגבר עוד באותו לילה בפקודת הגנרל הגרמני פון קרסנשטיין ובהסכמת מפקדו הגרמני לימן פון סנדרס  Liman von Sanders.

אחרי כשלון המתקפה הבריטית הראשונה על עזה  קיבל גנרל ארצ'יבאלד מארי   Archibald James Murray מפקד חיל-המשלוח הבריטי במצריים EEF [ = חיל המשלוח המצריEgyptian Emisary Force]  הוראה לפתוח מיד במערכה חדשה. לצורך זה ניתנו לו אמצעים  מיוחדים כגון: 8 טנקים, רשות להשתמש בפגזי גז ולהביורים. ראש הממשלה הבריטי החדש מטעם המפלגה הליברלית – דיוויד לויד ג'ורג' David Lloyd George רצה ניצחון.  

כשלושה שבועות לאחר קרב עזה הראשון,  ב-19 באפריל 1917 החל קרב עזה השני; הגנרל הבריטי  מארי חזר על תוכנית המערכה הקודמת, ואילו הצבא העות'מאני למד לקח  - תיקן וחיזק את כל נקודות התורפה, אשר נתגלו בשעת הקרב הקודם ואף הוסיף ביצורים וכוח-אדם להגנת העיר. כ-18,000 חיילים איישו את הביצורים הללו, רובם תורכים. קני ארטילריה  הוכפלו לכמאה,  90 מכונות ירייה הוצבו בקו הביצורים.

סוללת התותחים של חיל המשלוח האוסטרו-הונגרי, אליה השתייך נסים הגיעה גם היא.

הביצורים החדשים מנעו מהכוחות הבריטים הרכובים, לאגוף מצפון ועם כל החימוש החדיש, נבלמו כל התקפותיהם החזיתיות לאורך כל הקו.

הארטילריה התורכית, שתוגברה על ידי יחידת תותחנים אוסטרו-הונגרית עשתה שמות בכוחות הבריטים התוקפים ובמיוחד בטנקים האיטיים והמגושמים, שנעו בכבדות מול הקו התורכי המבוצר היטב.

8 הטנקים התוקפים נתקעו בגלל בעיות מכניות או במשוכות הצבר, וטווחו במדויק על ידי הארטילריה ואש מקלעי המגינים. "הטנקים הפכו למלכודת": "הם נתנו לתורכים נקודת ציון למיקום חיל-הרגלים" .

לוחם בריטי מגדוד הרובאים הרכובים של קנטרברי  Canterbury Mounted Rifles סיפר כי בשעה, שהגדוד נע קדימה, הונחתה עליו הפגזה כבדה. גם לאחר שירדו מסוסיהם, הופגזו ללא רחמים בידי הארטילריה התורכית.

צבא האימפריה העות'מאנית בפיקודו של המאיור הגרמני טהילר  הצליח להביס את הבריטים בעזה.

המפקד הגרמני קרס פון קרסנשטיין ועמיתו התורכי אחמד ג'מאל פחה [Ahmed Cemal Paşa] מתכנן טבח העם הארמני, שליט מחוז סוריה, שכלל גם את ארץ ישראל  המערבית, מטעם האימפריה העות'מאנית , הגיעו לקו חזית  והשניים הצטלמו מחוייכים, כשברקע טנק בריטי שרוף.

אבידות הבריטים במערכה זו היו מעל 2,000 הרוגים ומעל 4,500 פצועים. אבידות המגינים התורכים ובני בריתם  היו 400 הרוגים ו-  1,600 פצועים. אחד מהם הוא רב- טוראי נסים במוירס    Nissim Behmoiras.

ניסים או כפי שנקרא יון John]] בגרמנית ובתורכית הוצב, ללא כל אימון צבאי, כמתורגמן, לסוללת תותחי 100 מ"מ 14M  מספר 20  בחטיבת הארטילריה מספר 7 של הצבא האוסטרו-הונגרי,

K.u.K. Festungsartillerie Regiment No. 7

Unterstellung 10 cm No 15

Kanonen Batt. No. 20

K.u.K" פירושו :Kaiserliche und Koenigliche, ק&ק כלומר, של קיסר אוסטריה ומלך הונגריה, היא הממלכה האוסטרו-הונגרית" אמר לי גד ליפשיץ.

כל תותח הופעל על ידי צוות של ששה שהיו מסוגלים לירות 20 פגזים לדקה. בסוללה היו 6 תותחים ומעל 150 איש הפעילו אותה, כולל הסגל המנהלי ועוד כמספר הזה תורכים, שביצעו את כל עבודות העזר - טיפלו בבהמות הגוררות ובעגלות  - מעין פלוגת תובלה תחת פיקוד אוסטרי.

התותחים הוסעו ממקום למקום על ידי שוורים במקום 6 סוסים  "כל צמד בקר רתום לשני גלגלים, תותח למעלה וקנה אחורה, וכדרך השוורים אט אט צעד בצעד" – לאט לאט אבל בטוח. כל תותח שקל כמעט טון וחצי.

 היו אלה תותחי שדה  Feld-haubize M.14  בעלי טווח של 8 קילומטרים.

ניסים שימש כמתורגמן ביחידת תותחנים, ידע גרמנית ותורכית. הוא יצא מקושטא לאחר קרב עזה הראשון, ב-11 במאי 1917 והוצב בין מגיני העיר עזה. קבל מתנה מ'כולל אונגרין' בירושלים סידור תפילה ותפילין, היחידה נכנסה לעיר עזה לצלילי  ''אל נצור המלך''  ולמלות ההמנון הבלתי רשמי Heil dir im Siegerkranz, פון מארנו מפקד העיר הגרמני קלט אותם והציבם לקרב.

כחודשיים לאחר קרב עזה השני, להיטות יתר במילוי תפקידו, הביאה את נסים לעמדת תצפית קדמית באזור ג'בל אל- מונטר, שם נפגע  בראשו מכדורי מקלע בריטי.

יש אומרים: בין קרב עזה הראשון וקרב עזה שני.

לפי ספרי בית החולים הצבאי הגרמני בבית חנון  הוא נפצע מרסיסי רימון

בינתיים – כך כותב לנו ד"ר נורברט שוואקה – התגלה היומן של הרופא ההונגרי ד"ר גזה מארוטי הוא מספר שניסים וסגן הרברט מאטייקה חזרו מקו החזית רכובים על סוסיהם ב-20 ביולי 1917. הם נפגעו משראפנל. מאטייקה [בנו של שופט מאד בכיר בווינה] נהרג במקום, אך ניסים אושפז במצב אנוש בבית החולים הגרמני בבית חנון.

הפצוע מחוסר הכרה הועבר אל עורף החזית, לבית חולים 213, בית-חולים שדה גרמני בבית-חנון צפונית-מזרחית לעזה, וכעבור חמישה ימים מת מפצעיו. נסים נפטר ב-25 ביולי 1917 והוא בן 21.

מפקדו -  ולא כפי שאירע לבן דתו לודוויג גונדה, שנפגע מפגז בקרב עזה הראשון, ונקבר בו בערב מתחת לעץ דקל במקום -  בטא את אהבתו המיוחדת ואת אהדתו לנפטר ולשאיריו בכך, שלא הרשה לקבור אותו במדבר. "הוא שלח אותו למרחק 120 עד 130 ק"מ מהחזית לירושלים, כדי להטמינו שם למנוחת עולמים".

מדברי מארוטי  - אומר ד"ר נורברט שוואקה - ניתן להבין שניסים נחשב לאיש חשוב  [בנו של בנקאי עשיר מאד מקושטא] ובגלל זה הוא נקבר בירושלים ולא אי-שם בעזה. מאטייקה קבור בהר-ציון  בירושלים

מעדויות קצינים יהודים ששירתו בצבאות הגרמנים והאוסטרים במלחמת העולם הראשונה בירושלים היו החללים מובאים לבית החולים הצבאי הגרמני 'אוגוסטה ויקטוריה' וכן לבית החולים הצבאי האוסטרי במנזר רטיסבון, משם יצאו ההלוויות , מלוות במשמר כבוד של תורכים, גרמנים ואוסטרים, והקבורה נערכה בטקס צבאי מלא.

רובם היו חיילי שירותים כמו נהגי קטרים, מפקדי רכבות, עובדים רפואיים וגם תותחנים

גופת החייל הצעיר הועברה לבית-החולים האוסטרי במנזר רטיסבון בירושלים, מקום בו ישבה גם מפקדת גדוד התותחנים האוסטרי. מקום ממנו יצאו כל הלוויות החיילים האוסטרים שנקברו בירושלים, משם יצאה גם הלווייתו של רב"ט נסים.

 הלוויה נקבעה ליום ששי בשעה שבע בבוקר על ידי הפרופסור גרוֹס מבית המדרש הירושלמי, הרב הצבאי של הצבא האוסטרו-הונגרי.

את הלוויה ערך הרב יונתן בנימין הלוי הורוביץ הנציג של יהדות גרמניה ואוסטריה בירושלים.  מי ששימש יושב-ראש 'אגודת ישראל' בארץ-ישראל והיה מקורב לרב יוסף חיים זוננפלד. מחבר הספר 'מאה שערים' שיצא לאור בלמברג 1887.

בהלוויה נוכחו מטעם בית-החולים- הרופא הראשי, המפקד ושני קצינים. את הגרמנים ייצג סגן גְרוֹלֶה, ומשלחת מיחידת התובלה. לתהלוכה הצטרפו סרן וסגן מהצבא האוסטרו-הונגרי. השלטונות התורכיים יוצגו על ידי מפקד העיר ופלוגת כבוד עם תזמורת צבאית תורכית.

חיילים ניצבו בחצר. הגיע הרכב מכוסה ענפים ירוקים עם ארון עץ פשוט. הרב הורוביץ, נאם בגרמנית.

ומסע ההלוויה יצא וחצה את ירושלים. התזמורת צעדה בראש תהלוכת הקבורה והשמיעה מארש אבל - כעשרים נגנים, כובעי קונוס צבאיים לראשם  "הולכים מהבס לסופרן - ראשונים הטוּבּות, אחריהם הקרנות, החצוצרות והחלילים" והתופים בסוף. אומרים כי הייתה זו תזמורתו של אברהם צבי אידלסון  שבניצוחו ניגנה  שיר מחצר חסידי סדיגורא כמארש אבל. [לימים יהפוך שיר זה לשיר 'הבה נגילה'].

תהלוכת ההלוויה ארכה שעה וחצי, מהלך 3 קילומטרים עד בית הקברות שבהר-הזיתים, בבית הקברות  ערך הרב הורוביץ הטכס, נאמרו התפילות. נורו מטחי הכבוד "הקבר כסה תקוות חיים של צעיר בן עשרים". נכתב בכתב- העת ההונגרי-יהודי 'אֵגְיֶענְלוזֶעג'. נסים בן שירה קרא לו. אומרים כי החזן ריבלין שאמר 'קדיש'.

'חברה-קדישא' של 'הפרושים' בירושלים כתבו בספר הנפטרים - ב'שוּרון' הידוע  - ניסן בן מאראש.

סוף דבר

המצבה של רב"ט ניסים בכמהר"ש בבית העלמין שעל הר הזיתים נעלמה בתקופת השלטון הירדני או שלא הייתה כלל. ד"ר נוֹרְבֶּרְט שוַוקֶה, [ Norbert Schwake]  רופא והיסטוריון מנצרת עלית, איתר את ציון המקום. אסף תרומות להקמת לוח אבן חדש עם טכסט עכשווי, ובשנת 2007 קיים סביבו, ביום השנה התשעים לנפילת ניסים בכמהר"ש, טכס זיכרון. היו שם בהר-הזיתים בירושלים קבוצה קטנה של לובשי מדים משלוש מדינות, גנרל אוסטרי, שבא במיוחד מדמשק, הנספח הצבאי בשגרירות הונגריה והממונה על השגרירות האוסטרית בארץ, גם יעקב רוזן שגריר ישראל בירדן הגיע וכמה חיילים המשרתים ביחידה האוסטרית של כוח האו"ם. הם באו להצדיע לזכרו של רב"ט נסים בכמהר"ש, חייל בצבא הקיסר ירום הודו [הקיר"ה], שמסר את נפשו על מדיניות הקיסרות האוסטרו-הונגרית. קצין צבא-ההגנה-לישראל  אמר "אל מלא רחמים". שיר רעות גרמני מימי מלחמת העולם הראשונה שרו באיטיות האורחים הגויים

 Einen bessern finst du nit/ Ich hatt' einen Kameraden  מלים: לודוויג אולנד; מנגינה: פרידריך שילר אמר אורי בן רכב. יש אומרים ששרו את 'חברים ותיקים' [Alte Kameraden], של קרל טייקה.

כאשר נכנסו צבאות הגנרל אלנבי לירושלים ביום ראשון של חנוכה תרע"ח [1917], כארבעה חודשים לאחר קבורתו של רב"ט ניסים כמהר"ש, יהודים רבים ראו בכך סימן לבוא המשיח. אידלסון, המוסיקולוג  חיבר שיר לציון המאורע הגדול. בחר בניגון מחצר חסידי סדיגורא, שינה אותו לרוח התקופה, הוסיף מילים ונולד "הבה נגילה". השיר הושמע לראשונה בנשף, שהתקיים בירושלים וזכה להצלחה., שנה לאחר מכן הוקלט השיר "בביצוע שלושה חזנים, במכשיר הקלטה על גלילים, כאשר הפעלת ההקלטה וההשמעה נעשות ביד. ייתכן מאד שזו ההקלטה הראשונה של שיר עברי בארץ ישראל'.

הקיר"ה פרנץ יוזף נפטר בשנת 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה בגיל 86. על כס הקיסרות עלה קרל הראשון.

עם כיבוש באר-שבע והתקדמות הבריטים לעבר עזה הועבר בדצמבר 1917 בית החולים הצבאי 213 של כוחות תורכיה ובני בריתם הנסוגים לנצרת.

אפילוג משפחתי

משפחת במוירס השכולה עברה לסופיה [בולגריה] בשנת  1920 האב – יעקב נפטר בסופיה 31.8.1929; האם  גרציה נפטרה בסופיה  15.1.1935

ואלו אחיו של נסים:

שמואל במוירס, סוחר בעל חנות, נשא בסופיה לאישה את רחל אדיטה בת אילי אריה ילידת סופיה  הצעירה ממנו בשש שנים. בנו בכורו נקרא יעקב [1924]  אילו בנו השני אליהו [1928] נולד באיסטנבול. בשנת 1946, לאחר מלחמת העולם השנייה, ניתן לו, לבקשתו, אישור על אזרחותו הצ'כית, לו לאשתו אדיטה לבניו יעקב ואליש [אליהו].

שמעון [סימון]  במוירס, סוחר בעל חנות,  נשא לאשה את אידה  לבית ארדיטי בסופיה.  אידה נולדה בווארנה בבולגריה בשנת 1903 לשלמה ומטילדה ארדיטי. היא הייתה עקרת בית. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררו בבולגריה. בזמן המלחמה היא הייתה בניס , Nice דרום צרפת על חוף הים התיכון, תחת שלטון המרשל אנרי פיליפ  פטן – ראש ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית ונקראה בשם 'המדינה הצרפתית' État Français . אידה נרצחה בשנת 1944 בשואה. בנם יעקב [ז'ק] במוירס אשר נולד בסופיה בשנת 1929 [לשמעון ואידה]. היה רווק. לפני מלחמת העולם השנייה התגורר בפאריס.  בזמן המלחמה היה בניס Nice צרפת. הוא נרצח בשנת 1944 באוושוויץ  Auschwitz.

הבנות, אחיותיו של נסים:  ליסה  [1890] ושרה [1894].

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

לאיתור מיקום הציון על הר הזיתים בקישור: 

http://www.mountofolives.co.il/info.aspx?CID=303