יום שבת, 14 באפריל 2012


אנג'לו לוי ביאנקיני – קצין צי איטלקי וציוני נרצח
21.8.1920 – דראעי




בית עלמין בטורינו, איטליה, האזור היהודי, חלקה 3; קבר 4 .
[אחוזת הקבר של סלבדור לוי אליה]
צילם  MATEO CICALA ביוזמתו הברוכה של מיקי גוטשלק
טכסט :

ANGELO
LEVI BIANCHINI
''חזה ציון קרית מועדנו עיניך
    תראינה את ירושלם נוה שאנן'' ^

^ הפסוק מישעיה ל"ג, 20


במלחמת העולם הראשונה, הייתה איטליה בעלת-ברית לצרפת ולאנגליה, והיה לה עניין בנעשה בשטחי אזור הים-התיכון - 'הים שלנו' [Mare Nostrum], עוד מזמן האימפריה הרומית, במיוחד לאחר, שהאי רודוס ואיי הדודקאנס היו בשליטתה. כשותפה ללחימה לצד בנות הברית הייתה בעלת זכות לשלוח משקיפים צבאיים לשטחי הכיבוש השונים.
כשכבשו צבאות הברית את ארץ ישראל  עד קו הירקון, בראשית 1918, באה ארצה המשלחת הציונית הידועה בשם 'ועד הצירים', שנחשב אז כ'ממשלה בדרך', לשם ניהול מפעל הקמת ארץ-העברים ברוח הצהרת-בלפור. משרד החוץ האיטלקי שלח את הקולונל, איש הימייה, אנג'לו לוי ביאנקיני, כנספח ליד המנגנון הצבאי הבריטי, שניהל אז את הארץ, והוא, כיהודי, חבר ל'וועד הצירים' מאוגוסט 1918 עד יוני 1919.

אנג'לו נולד בוונציה ביום 4 בפברואר שנת 1877 – תרל"ז השני מארבעת בניהם של מיכאל אנג'לו לוי ואנריקטה ביאנקיני  מרקו, אכילה  וליאונה. בן למשפחה נכבדת המתגוררת באיטליה זה דורות, מחד  גיסא, מושרשת בחיי התנועה לאיחוד איטליה, 'איטליה החופשית', שבראשה עמד ויטוריו אמנואלה השני, מלכה הראשון של ממלכת איטליה המאוחדת, ומאידך גיסא, דבקה במסורת היהודית. משפחה, שכמה מבניה תפסו עמדות חשובות בשירות המדינה באיטליה ובהנהגת הקהילה היהודית ובמוסדותיה. אנג'לו קיבל חינוך כללי, ככל בני המשפחות הנכבדות האיטלקיות, וחינוך דתי יהודי באותה מידה מצומצמת, שניתנה אז לילדי היהודים באיטליה.
אנג'לו לוי צירף לשמו גם את שם משפחת אמו, כנהוג כדי להבדיל בינו ובין משפחות לוי, שהיו רבות ביהדות איטליה.

אנג'לו בעשרים וחמש שנותיו על סיפון אנייה, היה חלק מצמיחת האימפריאליזם האיטלקי – שבקש להגדיל את שטח השלטון של המדינה, את כוחו ואת עושרו, השתלט על ארצות מעבר לים, תוך שימוש בכלי נשק מודרניים, בהם ספינות מלחמה, שאיטליה התברכה בהם.  

השירות בצי המלחמה הוביל את ביאנקיני לארבע כנפות תבל: למלחמות בחבש, היא אביסיניה [אתיופיה] בשנת 1895 נגד הקיסר  מנליק השני;  למימי ים סין - במשלחת כוח איטלקית נגד התקוממות ה'בּוֹקְסֵר' ב- 1900נגד המערב, ב- 1911 הוא עם הצי האיטלקי אל מול חופי טריפוליטניה וקירינאיקה [לוב], גם בים סוף. כשפרצה המלחמה העולמית הראשונה היה מפקד אוניית-קרב  - רב חובל בצי המלחמה של איטליה , שם זכה לאות כבוד מממשלת בריטניה. בשנת 1917 הוצב במשרד החוץ האיטלקי.
מספרים כי אנג'לו לוי ביאנקיני סיים את בית הספר העממי והוא בן 13, התקבל לאקדמיה המלכותית לימאות -  Regia Accademia Navale בליוורנו, וכשגמר, לאחר ארבע שנות לימוד, היה בין החניכים המצטיינים, קיבל דרגת Guardiamarina - דרגת קצונה בצי המקבילה לסֶגֶן [סגן-חובל] והצטרף לחיל הים המלכותי האיטלקי.
במלחמת חבש הראשונה שירת שם על אוניית מלחמה והועלה לדרגתvascello  Sottotenente di [סרן =חובל], ואחר כך לדרגת Tenente di Vascello [אלוף-משנה = קברניט=קולונל].
בדרגת קולונל הועבר לפיומה [היא רייקה] שעל שפת הים האדריאטי, לתרום מניסיונו בבניית מתקני לחימה ימיים, כמו אוניות קטנות ומהירות ואמצעי לוחמה תת-ימיים כמו ה'טורפדו האנושי' [אותה מיני-צוללת המופעלת על ידי שני צוללנים], יש אומרים כי היה זה בפולה Pola הסמוכה. בשנת 1907 עבר למפקדת הימייה של ארצו בוונציה.
עם שחר ה- 29 בדצמבר 1908 התחוללה רעידת אדמה בעוצמה של 7.2 בסולם ריכטר באזור מפרץ מסינה, עיר הנמל, קטניה, שבסיציליה נהרסה כמעט לחלוטין וקלבריה שבדרום איטליה הוכתה קשה; האדמה רעדה מספר דקות ולאחר מכן שטף גל צונאמי בגובה של 12 מטרים את החופים. האסון גבה 100,000 הרוגים. פעולות ההצלה של הצבא והאזרחים החלו מיד, ובראשם עמד המלך ויטוריו אמנואלה השלישי ורעייתו ילנה בתו של ניקולאי הראשון מלך  מונטנגרו, שהגיעו לשטח. גם עזרה בינלאומית חשה למקום: אל"מ אנג'לו לוי ביאנקיני הוצב על אוניית המלחמה 'סלטיק' Celtic של ארצות-הברית  כמתאם פעולות הצלה וחילוץ, וזכה להוקרה על פעולתו - בזכות נקרא בפי כל מכריו 'איש הקסם'  "דיבר אנגלית ואיטלקית" אמר לי דני ונטורה. עוד מדליה על חזהו.
ב-  12.2.1909 נולד בנו – מיכלאנג'לו על שם אביו קרא לו.
בשנת 1911 עבר לוי ביאנקיני להדרכה ופיקד על אונייה להכשרת חובלים 'סרדיניה' Regia Nave Sardegna כשהנשר הזועם בחרטומה. במלחמת איטליה - יוון היה מפקד טרפדת בלחימה מול טריפולי ; לאחר קרב ימי בו הוטבעו שלוש ספינות תורכיות, הכירה תורכיה בכיבוש האיטלקי של העיר, "גמר ההשתלטות על לוב" כתב סָלִי מָאיֶיר  Sally Mayer.
בשנת 1912 הגיע לים האדום בספינת מלחמה חמושה בתותחים, לשם סיום הלחימה בסומלי שבאפריקה המזרחית. מששב לאיטליה עבר להוראה באקדמיה המלכותית לימאות בליוורנו [שם למד כנער] עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
במלחמת העולם הראשונה השתתף בקרבות מחסום אוטרנטו Otranto Straits Barrage, אותו הסגר ימי, שהטילו אנגליה צרפת ואיטליה במיצר אוטרנטו.  המחסום: מטוסים, ספינות טורפדו, סיירות, משחתות וספינות דיג מצוידות ברשתות פלדה לציד צוללות. המחסום, בפיקודו של תת-האדמירל אלפרד אקטון, התפרש מברינדיזי שבאיטליה לאי קורפו - מאה קילומטרים לרוחב הים האדריאטי   - במטרה למנוע מהצי האוסטרו-הונגרי לצאת לים התיכון ולאיים על פעילות כוחות 'מדינות ההסכמה'.
מנגד האוסטרים, תחת פיקודו של האדמירל ההונגרי מיקלוש הורטי  [לימים עוצר הונגריה האנטישמי], שלישו של הקיסר פרנץ יוזף הראשון, יצאו למספר פשיטות ליליות על המחסום תוך שימוש בשתי ספינות הקרב  החדישות ביותר של הצי ה'דרדנאוט' Dreadnought, [תוצרת אנגליה] אך ללא תוצאות מרשימות.
אנג'לו לוי ביאנקיני היה שם כמפקד המשחתת  'פוצ'יליירי'  Fucielieri, כ'צייד צוללות'. ואז, כשרוב הצי האיטלקי נמצא מול חופי גאליפולי, נשלח [אמצע יוני 1916] כמפקד ה'פוצ'יליירי' עם שתי משחתות ושתי טרפדות, לתקוף בסיס בעיר פורץ', Parenzio באיטלקית, שבחצי-האי איסטריה, ממנו יצאו המטוסים הימיים האוסטרים, שתקפו את ונציה וערים אחרות לאורך החוף הים האדריאטי  בפשיטה גרמו תותחי הספינות נזקים כבדים לבסיס האוסטרי. מדליה של כסף, על פעילותו המיוחדת בצפון הים האדריאטי על ידי האדמירל טהון דה רוול, עוד מדליה על חזהו של הקומנדאנט ליד העיטור המוזהב  ה– D.S.O. הבריטי The Distinguished Service Order, שהוענק לו כלוחם וכמפקד קורבטה – [אותה ספינה קטנה, תלת-תרנית, שהוסבה לקיטור - עם סיפון תותחים אחד שעליו 20 תותחים בעלי קוטר קטן].
"הוא שהציל את ונציה בשנת 1916 ממצור אוסטרי".
.ב- 17.8.1916  נפטר בנו - מיכלאנג'לו. "השם נתן והשם לקח יהי שם ה' מבורך" נכתב באיטלקית על לוח השיש במונומנט המשפחתי בטורינו.
קולונל אנג'לו מונה למשנה מפקד אניית מלחמה חדישה, אניית מערכה, מסוג דרדנאוט חמושה בעשרה תותחים כבדים בני 12 אינטש [305 מ"מ], 24 תותחי 3 אינטש [76 מ"מ]  וחמש צינורות טורפדו, המגיעה למהירות של 21 קשר ועליה צוות של יותר מ 800 איש. ספינה יחידה מסוגה בצי האיטלקי 'אנדריאה דוריה' קראו לה, על שמו של אדמירל איש גינואה בן המאה ה- 16 [לימים, תקרא באיטליה אוניית נוסעים מפוארת בשם זה ותטבע].
ב-1917 התמנה למשרד הצי וביצע משימות שונות עבורו. בסוף שנת 1917 הוצב אנג'לו לוי ביאנקיני  למשרד החוץ האיטלקי ובשנת 1918 יצא בשליחות  לארץ ישראל.

בהפלגותיו מסביב לכדור הארץ כרב-החובל ראה אנג'לו לוי ביאנקיני  אורחות-חיים שונים, אקלימים אחרים וארצות זרות ובא לידי הכרה "שהחיים הם עניין רע והבל-הבלים", והנה נתקל במקרה בספר 'תהילים', של המשורר העברי נעים-זמירות ישראל, המלך דוד, הספוג צער ומשרה בטחון – ומצא בו עידוד ותנחומים. בדרך זו או אחרת הגיע לידיו ספרו של ד"ר תיאודור הרצל  'תל-אביב', הידוע יותר בשם 'מדינת היהודים' Der Judenstaat - רעיון מדינת לאום ליהודים ריתק אותו ברומנטיותו הנועזת. הספר 'ילדי הגיטו' של דוגל אחר במדינת יהודים, מייסד יט"א - ההסתדרות העולמית של הטֶרִיטוֹרְיָאלִיסְטִים Jewish Territorialism Organization- ישראל זאנגביל, סופר ועיתונאי יהודי אנגלי, הטעימו את הטעם המר של חיי הגלות היהודיים. וכך מצא, כי היהודים שבכל הארצות הם בני עם אחד; מפוזרים בכל העולם, מדברים בשפות שונות וחיים על פי אופנים שונים, והתחיל להרגיש אח-בדם לכל היהודים. קשת טיטוס ברומא והתבליטים אשר בה הזכירוהו, כי נצר הוא לעם, שקיסרות רומי האדירה החשיבתו מאוד כיריב לוחם, ושימרו בו את האמונה, כי עם כזה, אם נשאר חי עד היום, אין זאת כי לגדולות נועד מאת ההשגחה העליונה, ויעודי הנביאים עוד יתקיימו בו.
כשכבשו צבאות הברית את הארץ עד קו הירקון, בראשית 1918, בא ארצה 'ועד הצירים', על מנת לקשר בין השלטון הבריטי לבין היישוב היהודי ולייעץ לשולטים על יישום 'הצהרת בלפור'. למעשה, הנחת יסוד לבניית בית-לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, דאגה ליהודי הארץ ולקשר בין ההסתדרות הציונית והיישוב העברי לבין השלטונות הבריטים  בארץ-ישראל. 
"כאשר נסעה הקומיסיה של הציונים האנגלים והצרפתים לארץ ישראל, סרה בדרכה לעיר רומי, ד"ר ווייצמאן התיעץ עם ראש אגודת הקהילות העבריות באיטליה, מר אנגילו סערעני [דודו, אחי אביו של אנצו סירני  ממנהיגי הישוב בארץ-ישראל, שנפל כצנחן יהודי במלחמת העולם השנייה]  והציע לפניו, כי אל הקבוצה השנייה של קומיסיה זו ישלחו גם יהודי איטליה שני צירים לארץ ישראל" כתב עיתון 'הצפירה' ביוני 1918.


לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, כשהמערכה על ארץ-ישראל  טרם הסתיימה, וחלקה הצפוני של הארץ היה בשליטת האימפריה העות'מאנית,  ביקשה איטליה לחזק את מעמדה בארץ-ישראל, ושלחה כוח בן 500 חיילים בפיקודו של הקולונל פיזנטי לשורותיו של גנרל אלנבי  לצד הכוח הצרפתי 'לגיון המזרח'

 עם הקמת 'ועד הצירים' החליט משרד החוץ האיטלקי לצרף יהודים איטלקים אחדים ל'וועד', כדי שייצגו את האינטרסים של איטליה. למטרה זו נבחרו שני נציגים: קצין הרפואה ד"ר ג'אקומו ארטום ורב-החובל אנג'לו לוי ביאנקיני, השניים הוצגו כנציגי יהדות איטליה, אף שפעלו מטעם משרד החוץ; הם הונחו, שלא ללבוש את מדיהם הצבאיים.
"אז גרה בירושלים הסיניורה רבקה ארטום ממשפחה חשובה באיטליה, דודה היה השר יצחק ארטום שמלך איטליה בחר בו להיות האמבסדור האיטלייני בחצר השולטן בקושטא" כתב פנחס גרייבסקי.

"לא יכולתי לעמוד מן הצד במלחמת עמי לבית לאומי בארץ-ישראל. כל מה שעשיתי מאז ועד עתה, וכל מה שאעשה עד יום מותי, הוא עדות למסירותי לרעיון הציוני". אמר ביאקיני רב-החובל, בעל השפם השחור והעבות.

לוי ביאנקיני וארטום צורפו למשלחת רפואית אמריקאית  -ציונית AZMU  קעמצ"א – 'קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה'- American Zionist Medical Unit  שהייתה בדרכה לארץ ישראל.
ב-13 באוגוסט 1918 הגיעו השניים, עם היחידה האמריקאית,  לאכסנדריה שבמצרים, שם נפגשו עם הנציב העליון הבריטי  הלורד קרומר  ועם הסולטן  פואד הראשון,  ובאותה עת ד"ר חיים ויצמן, בא למצרים לקבל את פני חברי הועד. משם המשיכו לארץ ישראל, מפורט-סעיד ברכבת צבאית מול מאות חיילים אוסטרלים השבים לביתם. ראש המשלחת הרפואית,  ד"ר אייזיק מקס רובינוב, כשעל מדיו סמל 'מגן-דוד' התקרב ומלמל את הצופן המיסטי 'שלום', הוכנסו לכמה מכוניות של 'הצלב האדום' וחצו את התעלה לקנטרה. בלוד נתקבלו בברכה על ידי "איש זקן וחביב" איש הארץ מר אליהו צבי לֵוִין-אֶפְּשְטַיְן, ממלא מקום יושב ראש הועד הציוני ד"ר ויצמן, "החפצים שלנו נטענו במכונית צרפתית ישנה ויצאנו ליפו".
קיץ 1918. פלסטינה. לוי ביאנקיני כתב לאשתו:

"יקירתי,
אני לא חושב שימצא חן בעיניך כאן. יש פה כמה אנשים אינטליגנטים אבל, יש להם יותר מדי בעיות ויותר מדי תיאוריות. הרבה כאן, כולל נשים, חושבים שהמשימה היא להציל את האנושות באופן כללי ואת ישראל באופן פרטי. באתי לכאן מלא תקווה וחלומות, אני לאט חודר למציאות אשר   אינה נוחה. האירועים כאן נעשים חמורים יותר ויותר.  מחרתיים אני נוסע למצרים לראות את גנרל אלנבי ולהזהירו מסכנות העתיד. מה יהיה העתיד לאנשים המסכנים האלו, כל כך מלאים באשליות וקלים להתלהב, אני לא יכול לדמיין שום דבר טוב, הרבה סבל להרבה שנים."

לוי ביאנקיני חיזק את קשריו עם חיים וייצמן, עם חברים ב'וועד הציוני' ועם חוגים שונים של הישוב. הוא זכה באמונם של רבים בממשל הבריטי הצבאי ושל מנהיגים ערביים, ותרם ישירות ובעקיפין לארגון ההגנה העצמית של הישוב בארץ-ישראל.


"הוא לא דמה במאומה לאחרים. הוא לבש את המדים השחורים, המעוטרים פתילי-זהב, של קצין ימיה איטלקי. גבה-קומה היה האיש, ועל שפתיו ריחפה תמיד בת-הצחוק הרחבה, האופטימית של יורדי-הים בכל האומות. הופעתו הייתה מושכת-עין כל כך, עד שבעברו ברחוב היה מלווהו גל של לחישות: מי זה? מי הוא?" כתב יערי-פולסקין.
''בינינו ישנו איטלקי – קומנדר בְּיַאנְקִנִי – ברנש נחמד וציוני נלהב. הוא בעל דרגה גבוהה בצי האיטלקי וחזהו מלא עיטורים. הוא דובר כמה שפות באופן שוטף והוא קר-רוח ומיושב בדעתו. הוא נכס ממשי".
כתב מרחוב אלנבי 113 בתל-אביב הקטנה, מאכסנייתה של פרידה אלמנת הרופא הרחובותי הד"ר מוֹסְקוֹבִיץ, שטבע בוואדי בן-שמן, רודוֹלְף גוֹלְדְשְמִיט סוֹנְבּוֹרְן, צעיר בן 20 מזכיר 'הועדה הציונית', למשפחתו העשירה ובעלת ההשפעה בארצות-הברית. והוסיף על בעלת האכסנייה "אישה צעירה מאוד  ויפה מאוד".

מיד לאחר שהצבא האנגלי כבש את חלקה השני של ארץ-ישראל, מפתח-תקווה עד מטולה, התחילו מנהיגי הציונות לדבר באוזני הישוב העברי בארץ על הצורך, שאנגליה לבדה תקבל מאת חבר-הלאומים את המנדט על ארץ-ישראל. לוי ביאנקיני, שבקי היה בסבך האינטרסים הבין-לאומיים וידע את הקשרים המסורתיים בין האנגלים לבין העולם המוסלמי, ראה החלטה זו "של העסקנים הציוניים" בלתי סבירה.
בשהותו בארץ ישראל מילא לוי ביאנקיני בנאמנות תפקיד כפול: נציג מטעם משרד החוץ האיטלקי כנספח צבאי ליד המנגנון הצבאי הבריטי, שניהל את הארץ וחבר ב'וועד הצירים'. הוא הצליח לשמור על נאמנות לאינטרסים האיטלקיים ולחיים ויצמן. הוא פעל לקידום אינטרסים מדיניים ומסחריים של איטליה, בנוסף לפעולתו למען היישוב היהודי בארץ ישראל, כמו בהחזרתם של 6000 יהודים, שגורשו על ידי התורכים בזמן המלחמה.  כפל התפקידים יצר לא מעט קושי, משום שלפעולות מסוימות למען העניין הציוני, נדרש אישור של משרד החוץ האיטלקי, שלו היו אינטרסים משלו; בהערכתו את פעילותו של ביאנקיני, ויצמן בביקורו ברומא, ביקש ששליחותו של לוי ביאנקיני בארץ-ישראל תוארך עד פברואר 1919, ונענה בחיוב.
לוי ביאנקיני בביקוריו במושבות לאורך הארץ התפעל מהרוכבים העברים ומן החיים החדשים ההולכים ונבראים שם;  היישוב אהד אותו, גם על מעשיו.
ב-18 לספטמבר שנת 1918, כשחצו צבאות אלנבי את הירקון היו הד"ר דוד אידר ולוי ביאנקיני בפנסיון של הגברת מוסקוביץ בתל אביב. כשהגיעו השמועות על כיבוש עפולה, רצו השניים לדעת את הנעשה בישובים היהודים, שבאזורי הלחימה ופנו למנהל המחלקה הפוליטית הגנרל קלייטון לקבלת היתר. לא נענו אך יצאו לדרך; ליד שכם נתבקשו ממפקד הכוח שם להיכנס למושבות ולהרגיע את התושבים, הם נכנסו לזיכרון-יעקב מושבתו של חברם ב'ועד הצירים', אהרון אהרונסון, "המושבה הראשונה מן המשוחררות" בערב הרצו על מהלך המאורעות בהשפעת 'הצהרת בלפור' ועל 'הוועדה הציונית' היא 'ועד הצירים'. בסיום שאל הקומנדנט את האיכרים האומנם הם רוצים בשלטונה היחיד של אנגליה על ארץ-ישראל? נענה בחיוב "הרי אנגליה הוציאה אותנו משעבוד לגאולה". ומשם לחדרה;
גדוד החוד של דיביזיית הפרשים החמישית הגיע לחדרה ב-19 בספטמבר 1918 בשעה 11:00; כמורה-הדרך היה יוסף דוידסקו, מבני זיכרון-יעקב, גם ישראל בלומנפלד מרחובות וצבי רבין.
המפקד התורכי וחמישים חייליו נכנעו. חטיבות 13 ו-14 של הדיביזיה נכנסו למושבה, השקו את הסוסים מבארותיה, חנו בה עד לפנות ערב ואחר-כך המשיכו צפונה-מזרחה כדי לחצות את הכרמל בדרכם לעמק יזרעאל. גם בטבריה חלפו.

בישיבה עם הוועד המושבה חדרה, שנמשכה כל הלילה, התאספה סביבם קבוצה לא מבוטלת של נשים צעירות, שמשכו אותן לא רק בגדי השרד הנאים של ביאינקיני אלא "כל אישיותו החביבה והליכותיו הנעימות" גם כאן שאל את אותה השאלה בנוגע למהות שלטון ונענה באותה התשובה.
לוי ביאנקיני הזהיר אותם, שלא ישימו את מבטחם בשלטון-יחיד של אנגליה,  כי שנים אחדות תעבורנה, והם יווכחו, כי מעשיה של אנגליה אינם מכוונים לטובת הבית הלאומי היהודי. "את השליטה, את המנדט על ארץ-ישראל יש למסור במשותף לארבע המעצמות הגדולות לאנגליה, ארצות-הברית, צרפת ואיטליה,  - אמר, נימק וטען - שאם עם אחד ירצה לבגוד בנו, נוכל להטות את יתר העמים על צדנו".

בעיר טבריה פרצה מגיפה. לאזרחים, ורובם יהודים, לא שמו לב - "בריאות הצבא קודמת לכל, ועתה שוררות החולירע והאישפאנית בכל תוקף" הקומנדנט ביאנקיני, איש הים אמיץ הלב, התיירא מפני מחלות המדבקות. הוא המשיך לסייר במושבות הגליל. ואילו ד"ר אידר, חברו למסע, הפך ממדינאי לרופא והקים סמוך לעיר בית-חולים יחד עם הגברת גולדמן, בתו של מייסד 'חוות פורייה' [אומרים שזו זלדה, נערה צעירה כבת 17, שעם תום המלחמה  עברה לירושלים והייתה לתלמידת המחזור הראשון בבית הספר לאחיות שהקים קעמצ"א – 'הדסה']. הם מצאו מנהלת ואחות רחמניה מצוינת, שהודות לעזרתה עלה בידם להציל ממוות חולים רבים בשיטת הריפוי הידועה של הד"ר מייגור רוג'רס. מתן עירוי של תמיסת מלח, ביניהם העלמה לאה שטנובסקי מחוות כינרת. ביקשו לשלוח סיוע מקעמצ"א וגם מהרשויות הצבאיות ושום דבר לא זז.
ביאנקיני וד"ר אידר עלו לירושלים, שם התברר להם כי את עזרת קעמצ"א עיכבו שלטונות הצבא הבריטי מטעמים פוליטיים – רצו לתת את הבכורה למיסיונר הסקוטי ד"ר דיוויד ואט טוראנס "שהיה פעיל, אבל כנראה בלתי מוכן". ביאנקיני ואידר החלו בעבודת השידול וקעמצ"א הקימה מרכז סניטרי בטבריה והתחילה במלחמה בחולירע ובשאר המחלות, עד שהד"ר טוראנס  חזר והפעיל את בית החולים שלו שהולאם בזמן המלחמה.

הקומנדאנט לוי ביאנקיני שב להתריע והתריס מול המנהיגות הציונית "באיזו רשות אתם רוצים לשים את כל הביצים שלנו בסל אחד? אם יישבר הסל מה יישאר לנו מכל הביצים?" והמליץ ל'הסתדרות הציונית' לפצל את המנדט,  עמדתו לא התקבלה.
"הממשלה האיטלקית שלחה אלינו את המפקד לוי ביאנקיני, שנתגלה אחר-כך כעובד נאמן ביותר, שהשתתף עמנו בלב שלם בכל צידי עבודתנו בארץ-ישראל; אבל עד מהרה נתקבל הרושם, שמסירותו הייתה מיוסדת על נטייה איטלקית יותר מאשר ארץ-ישראלית''. כתב חיים ויצמן באוטוביוגרפיה שלו. 'מסה ומעש'. 
יחסיו עם הפאטריאך הלטיני 'שומר ארץ הקודש' ועם השלטונות
המצריים כולל עם הציר נאגרוטו היו תמיד לבבים ביותר אך הרבה אינטריגות איטלקיות היו גם ברחוב
 איבן בטוטה ירושלים, מקום מושב השגרירות האיטלקית. נציג איטליה בעיר, רוזן בשם סרנו לא הסתדר עם הרב החובל היהודי, שנהג להלך במדי אדמירל בנשפים וחגיגות ולהקסים את לב כולם, ובייחוד את הגבירות.
גם החיכוכים ואי-ההבנות שנפלו בין לוי ביאנקיני ובין יתר חברי 'ועד הצירים', אילצו את לוי ביאנקיני להתפטר ממשרתו, הוא עזב את ארץ-ישראל ב- 3 בדצמבר  1918 וביקש לפגוש את ד"ר חיים ויצמן בדחיפות. ראש הלשכה הלונדונית של ההסתדרות הציונית ד"ר חיים ויצמן הבריק מלונדון לאנג'לו סולם בוונציה שאלה, אם ביאנקיני מתכוון להמשיך ללונדון או רוצה לפגשו בפאריס או ברומא.
בסוף שנת 1918 כשהיה בחופשת מולדת נפגש אנג'לו ביאנקיני עם ד"ר חיים ויצמן בפריס כהכנות לועידת השלום
לוי ביאנקיני חזר לרומא אל מריה אשתו ושתי בנותיו הבת לינה; השתתף מטעם מדינתו ב'וועידת וֶורְסַיי' אותה 'ועידת השלום' בפאריס, ועידה בינלאומית, שאורגנה על ידי המדינות המנצחות במלחמת עולם הראשונה  בראשית ינואר 1919.
לוי ביאנקיני הוסיף לפעול כדיפלומט ציוני - המריץ את הקהילות היהודיות באיטליה, ארצו, לפעול לטובת הרעיון הציוני ולהשפיע ברוח זו, לא במעט  גם על ממשלתו.  הוא נסע לפאריס וללונדון, שם גם קיים מגעים עם ראשי הציונות,   פקד את פליטי ארץ-ישראל, במחנה 'גוהרי' ליד אלכסנדריה שבמצרים, ובאמצע פברואר 1919 ביקר בארץ ישראל.  לקראת התהלוכה המסורתית הערבית במסגרת חגיגות נבי-מוסא  מחשש מוצדק ומבוסס, כי הערבים ינצלו את התהלוכה מחברון וכפריה לקבר הנביא-משה ויסיתו לערוך פרעות ביהודי ירושלים, הקומנדנט ביאנקיני כבא-כוח 'ועד הצירים' קרא לאספה, שבה היו נוכחים הקולונל ווטרס טיילור, הגנרל פֱק  ומפקד הצבא בירושלים ראש האינטילג'נס הגנרל מאקליי ושיכנע את הקולונל רונלד סטורס, המושל הצבאי הבריטי של ירושלים, בכל האמצעים, לתגבר את כוחות הצבא במקום ולא לתת, שהמצב יגיע לידי שפיכות דמים.
ב-11 באפריל 1919 ערב פסח י"א ניסן תרע"ט, יצא במדי רב החובל לעיר העתיקה, כאשר משמרות בריטיים הגנו עליו. כך נמנעה הפגיעה ביהודים באותו שנה.
בביקורו זה בירושלים רצה להיפגש עם האמיר פייסל,  בנו של 'השריף ממכה', שהוכתר בחסדי הבריטים על ידי הקונגרס הסורי הלאומי, ל'מלך סוריה רבתי'   מייד לאחר שבוועידת סן-רמו קיבלה צרפת את המנדט על סוריה. הבריטים היו צריכים לאשר.את הפגישה - תשובת הלורד קורזון, סגן שר-החוץ הבריטי הייתה: "אף על פי שאין לנו התנגדות שביאנקיני יבקר אצל פייסל בתור ציוני, הרי שביקורו בתור קצין איטלקי, אמנם באישורה הלא רשמי של ממשלת איטליה, עשוי לגרום לאי-הבנות חמורות עם הצרפתים"‏‏ הביקור בוטל. קונפליקטים לא חסרו במזרח התיכון ו'קרב מיסלון' פרץ בין כוחות סוריים לצרפתים ממערב לדמשק ב- 24 ביולי 1920. מאמץ הצרפתי להפיל מכיסאה את הממשלה הלאומנית, עליה הכריז האשם אל-אתאסי, תחת שלטונו של המלך פייסל   פייסל גורש מסוריה על ידי הצרפתים ועבר לגור בבריטניה באוגוסט אותה שנה.
במאי 1919 עזב לוי ביאנקיני את פלסטינה. הוא המשיך בשירות הממשלה האיטלקית.
באמצע יולי 1919יצא לוי ביאנקיני בשליחות שר החוץ האיטלקי גם הוא ממוצא יהודי- סידְנִי קוסטנטינו סוֹנִינוֹ להפלגה עם ספינת המלחמה 'קואטיט' Coatit לים התיכון, ללבנט,  גם על מנת, ליצור קשר עם המנהיגים הציוניים המקומיים, לבדיקת מעמד התנועה הציונית במזרח-התיכון ולקידום יחסי ידידות עם איטליה כדי למנוע את נפילתם הפוליטית בידי הבריטים; ביקר בנמלי  פיראוס, איזמיר, רודוס, לימסול ולרנקה, תוך שהוא אוסף ידיעות על האזור.
בספטמבר הפליג לוי  ביאנקיני ועל ה'קואטיט' ובאחריותו  - האמיר מוחמד אידריס א-סנוסי  [לימים מלך לוב  העצמאית], שעשה דרכו למכה -  הפליג איתו דרך תעלת סואץ לג'דה בסעודיה ובחזרה לבנגזי, בשלום.
עם סיום ההפלגה בנובמבר 1919, מונה לוי ביאנקיני לעורך הביטאון הרשמי של הימייה האיטלקית Rivista Marittima, ולמורה באקדמיה הימית האיטלקית  בליוורנו.
בפברואר 1920 זכה לאות כבוד מלכותי: Ufficiale della Corona d'Italia. 'מסדר כתר איטליה'.

פרעות הדמים, שפרצו בפסח 1920 [תחילת אפריל]  בירושלים הדהימו את ביאנקיני. יש אומרים כי נפגע אישית; ''פרעות בבית-הלאומי היהודי בחסות ממשלת המנדט?!. למה לא הציבו צבא? הרי ידעו כי זה מה שיהיה!''
למחרת הגיש 'ועד הצירים' תזכיר מפורט למייג'ור-גנרל לואי ג'ין בולס, ראש הממשל הבריטי בארץ-ישראל. ויצמן נפגש אתו ותבע לנקוט באמצעים חריפים ביותר נגד המתפרעים. בולס הכריז על מצב- צבאי. במהלך שלושת ימי המהומות נהרגו שישה יהודים וכמאתיים נפצעו. מפקד ההגנה היהודית, זאב ז'בוטינסקי ועוד 19 מגינים נאסרו. ידיעות על מעשי הפורעים - שוד, רצח ואונס, על כמה אקדחים בהגנה היהודית ועל חיילי הגדוד-העברי הגיעו למשרד החוץ האיטלקי.
כאמור- כעבור שלושה שבועות התכנסו ראשי הממשלות לוועידת השלום בסן-רימו באיטליה. לוי ביאנקיני חש לשם מיד, כדי להשפיע, באמצעות בן גילו וחברו, ראש ממשלת איטליה הנבחר הטרי פרנצ'סקו ניטי, להגיע לפתרונה הרצוי של שאלת ארץ-ישראל. הוא הפעיל את כל הקסם וההשפעה שלו על חברי המשלחת האיטלקית, כדי שזו תכריע את הכף לטובת העניין הציוני - הקמת בית-לאומי ליהודים בארץ ישראל. ולמרות דעתו האישית, פעל להשיג את  אישור משרד החוץ האיטלקי ל'הצהרת בלפור' בכלל ולמנדט הבריטי על פלסטינה בפרט.  פעילות זו, כך אומרים,  סייעה לקבלת ההחלטה בוועידה: אימוץ 'הצהרת בלפור'. 
"אתם פטריוטים? גם אני! ולכן אני רוצה בארץ ליהודים; כל יהודי, שמרגיש חופשי בארצו יחיה שם, אבל ברגע  של מצוקה ידע  כי יש מקום שבו היהודים הם בני חורין ללא תנאי  - בארץ ציון!" אמר בלהט.
לוי ביאנקיני יצא שוב בשליחות ממשלתו ושוב  למזרח התיכון, עבר במצרים והוא בארץ-ישראל. מחיפה המשיך לדמשק, לסוריה, גם שם התקיימו מהומות אולם נגד שלטון המנדט הצרפתי. אוגוסט 1920.
ההנהלה הציונית בירושלים בחרה בו למנהל מחלקת העלייה, אך לא הספיק למלא תפקיד זה.
ימי פורענות. בעיקר בצפונה של ארץ-ישראל והאזורים הסמוכים. לפי הסכם סייקס-פיקו, מארק סייקס, נציג משרד החוץ הבריטי, ושארל פרנסואה פיקו- נציג משרד החוץ הצרפתי. חילקו את שטחי האימפריה העות'מאנית שנכבשו. במסגרת הסכם זה מסר הצבא האנגלי אזורים, שכבש לידי הצרפתים. מהומות פרצו במקומות אלה והבדווים, בעיקר המקומיים, [יש אומרים בתמיכה בריטית]  מצוידים בנשק רב שהיה זמין לאחר המלחמה, השתלטו על הסביבה, התנפלו על הכפרים הנוצריים, שדדו עוברי-אורח וגרשו את חיל-המצב הצרפתי.
איכרי מטולה, שנמצאו במרכז המהומות, עזבו את המושבה, שלוש קבוצות חלוצים – נאחזו בחאמרה שעלתה באש, בקיבוץ כפר-גלעדי, ששימש להם כמרכז וחצר תל-חי. בתל-חי נהרג שניאור שפושניק ואחריו אהרן שר, עד לאותו קרב גורלי בו נפלו יוסף טרומפלדור וחבריו: שרה צ'יזיק, דבורה דרכלר, יעקב [ג'ק] טוקר, בנימין מונטר וזאב שרף י"א אדר תר"פ.

כאמור כארבעה חודשים אחרי נפילת תל-חי נשלח לוי ביאנקיני על-ידי שר החוץ האיטלקי, קרלו סְפוֹרְצָה לבחון את המצב בפלסטינה ובמצרים, ובמיוחד את תפקידה של התנועה הציונית בהתפתחויות הפוליטיות החדשות במזרח התיכון, כולל ביקור באזור המהומות. ולבדוק אם יש מקום להגביר שם את ההשפעה האיטלקית. הוא סבב בין כנופיות וצבא, בינות לכפרים שרופים והרוסים, פליטים ונאנסות, אסף ידיעות  ממקור ראשון "למען הבטחת עניני הביטחון של הישוב העברי".
הסכם סייקס-פיקו כלשונו מעולם לא יצא אל הפועל;  בלחץ בריטניה  בגיבוי   'הצהרת בלפור'; נשארו כל הישובים היהודים בשטח המנדט הבריטי כפיקדון מידי 'חבר הלאומים'.

לוי ביאנקיני חזר לירושלים למלונו הכשר של היהודי ג'ורג' ברסקי -מלון אלנבי ברחוב יפו  [לשעבר מלון 'פאסט' בו שכנה מפקדת הגנרל] ומשם הופנה לדמשק.
כבא כח הממשלה האיטלקית   להפגש עם הממונה על קונסוליות איטליה במזרח הקרוב [שהיה בעל דעות אנטי ציוניות].

"משלחת מדינית פשוטה שאין לה כל קשר לא עם המלחמה אף לא עם הציונות" – כתב ד"ר  אידר.
 בחזרתו לירושלים מנסיעתו לדמשק ב 20 באוגוסט 1920
ליד חִרְבֶּת אֶל גָזָלֶה - תחנה לפני תחנת הרכבת  בדרעא שבגבול עבר-הירדן   [בריטניה] - סוריה [צרפת].
המצביא, ביאנקיני, הלוחם העז ואיש הים אמיץ הלב, נרצח באופן נורא ומחוסר טעם כל כך.
סוף לקריירה צבאית רבת תפארת ומעש ציוני מרחיק ראות''.

לפי הגרסה הרשמית, שנתפרסמה בעיתונות התקופה, נרצח לוי ביאנקיני בנסיבות אלו:
ביום ששי, 20 באוגוסט 1920 נסעו ברכבת מדמשק לאדרעי, עבדול רחמן פחה הוא עבד אל רחמן אל יוסף , ראש הממשלה הערבית בדמשק - ממשלה חדשה, שכוננו הצרפתים בסוריה; השר לענייני פנים עטא אלדין אל איובי, בלוויית קצינים ערבים; קצין צרפתי -  מפקד צבאי עליון, ה'קוסטוד' הליטני מירושלים הוא הממונה הכללי במסדר הפרנציסקני על כל אזור המזרח התיכון והמשרת שלו וחיילים צרפתיים, סנגאלים וערבים.


בהגיעם לתחנה שלפני אדרעי, לחירבת אל-גאזאלי על גבול עבר- הירדן וסוריה יצאו לקראתם מאות בדווים מזוינים, שבאו מהחורן, הקיפו את הרכבת ודרשו למסור בידיהם את הצרפתים. עבדול רחמן ציווה על חמשת חייליו לפתוח באש. הבדווים השיבו ירי, התפרצו אל תוך הרכבת, רצחו את השרים ואת כל המלווים אותם, ביניהם גם הקצין האיטלקי, הוא לוי ביאנקיני.
הבדווים הסתלקו עם הגיע תגבורת של חיילים צרפתים והשאירו במקום שני פצועים. אחר-כך באו אווירונים צרפתים ופזרו את המתנפלים בזרקם פצצות.
"נהרגו הקצין הצרפתי עוד יהודי, ששמו לא נודע, כומר ושלושה ערבים".
יש כמו האחים גודמן מלונדון שהתוקפים חשבום לצרפתים ונלקחו כשבויים לאחר שנשדדו -  "שליחים מיוחדים באו לירושלים לעשות את הצעדים הנחוצים לשחרורם", ויש  שהצליחו הימלט כמו ד"ר פרנקו שהגיע לחיפה לאחר הליכה של חמישה ימים רגליו נפוחות לבוש כבידואי וסיפר.

"גופת המפקד ביאנקיני לא נמצאה בין יתר גופות ההרוגים בשטח" כתב 'דאר היום' 24 אוגוסט 1920.

לפי גרסה זו, המניע לרצח הוא לאומני: לוי ביאנקיני נחשב בטעות לצרפתי ונרצח עם נציגים אחדים של השלטון הצרפתי, שעמם שהה.
יש הטוענים, כי המניע היה פלילי: שוד. גרסה נתמכת על ידי העובדה כי בזמן מציאת שרידי גופתו של לוי ביאנקיני נעדרה חגורתו ובה מטבעות זהב בעוד שאר הציוד נמצא. "גם לא הייתה יכולה להיות סיבה אחרת. הצרפתים שלטו באדרעי והם שיתפו פעולה עם הנציגות האיטלקית בדמשק" טען סֶרְג'יוֹ [יצחק] מִנֶרְבִּיSergio. Minerbi , ישראלי ממוצא איטלקי, איש משרד-החוץ, שהיה גם שגריר ישראל בקהילה האירופאית ובקי בסיפור.

וישנו הסיפור כי לוי ביאנקיני נרצח כתגמול על מות ערבי אחר, שנפגע בהתנפלות על החיילים הצרפתיים ונפל בשביים: ב"מחזיתות זרים לחזית עמו" כתב יעקב יערי-פולסקין, על בחור שהיה שומר במושבות יהודה ומקורב להסתדרות 'השומר', שהחליט לפענח את רצח לוי ביאנקיני ולהביא את עצמותיו לקבר ישראל. הבחור שם את נפשו בכפו, התחפש לבדווי ויצא למזרח הירדן, שם עוד נמשכו התגרות בין הצרפתים והבדווים, לן במערות ובנקיקי הסלעים. את חקירותיו ניהל לאט, לאט ובזהירות. לאחר ימים רבים נתבררו לצעיר פרטי הרצח – לוי ביאנקיני לא נרצח עם שני השרים הערבים ברכבת, ערבי נוצרי  - אומרים סבל בשם עבד אל מסרי , שחשב להצילו הלבישו בבגדי בדווי וחילצו משם במטרה להעבירו את הגבול לארץ-ישראל. אבל ערבי אחר גם הוא נוצרי בא למצילו של הקצין האיטלקי, ותמורת הבטחה לסכום כסף גדול קיבל את הזכות להעביר את לוי ביאנקיני לארץ-ישראל. הערבי וחבריו השתמשו בלוי ביאנקיני כבן ערובה, לחייהם של שני בדווים, שנפצעו בהתנפלות על הרכבת. לאסונו של לוי ביאנקיני מת אחד הפצועים, ואז הוצא לוי ביאנקיני אל השדה ונרצח.


ביום 23 באוגוסט 1920 שלח הרברט סמואל, הנציב העליון לארץ-ישראל, למלך איטליה, לרומא,  מברק בזו הלשון:

"אני מרשה לעצמי להביע להוד-מלכותך את תנחומי הנאמנים על האבדה שאבדה לימיה האיטלקית במותו הטרגי של אחד ממפקדיה המצוינים והמסורים, הקומנדאנט ביאנקיני. בהיות לבו ונפשו נתונים מאוד לארץ-ישראל, נסע לראות שנית את הארץ ומצא את המוות בידי רוצחים. תושבי הארץ הקדושה יתאבלו מאוד על אובדן הנתין המצוין הזה של הוד-מלכותך, אשר הקדיש לשלומם ולטובתם חלק לא מעט מכוחותיו".

ד"ר דוד מונטגיו אידר  חברו של לוי ביאנקיני ב'וועד-הצירים' וממלא מקומו של היושב-ראש הד"ר חיים ויצמן, ספד לשותפו לדרך ואמר בין השאר: לא היה לאיש מעולם חבר יותר נאמן. אין בפינו מלי נחמה לסיניורה ביאנקיני ולילדים.  לאיטליה אבד פקיד צבא גיבור, ליהודים אבד בן מסור ונאמן, והעולם מרגיש יותר בדלדולו כי עליו להסתפק בזיכרונות אלו תחת אשר יכול היה ליהנות מרוח נבואתו היצרנית שהתגלתה במרצו של המפקד ביאנקני".

היישוב שקט. הרוחות נרגעו הייתה הרגשה, אכן קרה משהו ויותר זה לא יחזור. אבל אותם מעטים ובודדים הבינו, כי זאת רק התחלה. ולדאבון לב הם היו מיעוט בלתי נשמע. למרות האותות, ולמרות הרוחות הסוערות ישבו הרוב בנחת באפס מעשה.

סוף דבר
כתב המנדט, שכלל את שני עברי הירדן אושר על ידי חבר הלאומים ב- 24 ביולי 1922.
 ב-14 במאי 1923 באישור מועצת חבר הלאומים, העניקה בריטניה אוטונומיה לעבר-הירדן המזרחי בראשות האמיר עבדאללה בנו השני של חוסין בן עלי מלך  חיגאז.
ב-31 באוקטובר 1922 המלך ויטוריו אמנואלה השלישי מינה את בניטו מוסוליני לראש ממשלת איטליה
.
אכילה, אחיו של אנג'לו החליט לעשות מעשה וכך ביום 21 אוקטובר 1920 הוא עם פואד אל ח'טיב לימים מזכירו ויועצו  של האמיר עבדאללה היו אורחי הנציב העליון בירושלים ואכלו אצלו ארוחת ערב.
מספרים כי מי שסייע בידו היה א –ן מהארץ אומרים כי זה היה אלכס אהרונסון קצין מודיעין בצבא הבריטי

שנה לאחר רצח אנג'לו לוי ביאקיני , לאחר השתדלויות רבות, בהן כך אומרים, היה מעורב הבריטי נירו, [שערך בסוף יוני 1921 ביקור נימוסין בדרעא], ושל הד"ר חיים ויצמן. יצא אחיו אכילה לוי ביאקיני לדמשק. הוא הגיע לדמשק ב- 6 לדצמבר 1920 שהה שם כשבועיים ימים וקיבל מהממשלה 7000 לי"מ פיצוי דמי אחיו "את הכסף הכניס לבנקו די רומא כדי לשלוח למשפחת המנוח." משם המשיך בליווי חיילים איטלקים לדרעא שם גילה את שרידיו של  אנג'לו לוי ביאקיני אשר זוהה בעזרת טבעת הנשואין והביא עצמותיו לאיטליה. וביום 21 באוגוסט 1921 הובא לקבורות .
אנג'לו לוי ביאנקיני הובא לקבורה בטורינו שבאיטליה באחוזת הקבר המשפחתית ליד בנו הקטן מיכלאנג'לו. לוח זיכרון נקבע בקיר מעל מצבת קברו:




טכסט: בתרגום חופשי של גד ליפשיץ:

אנו מלאים צער וסבל
על העדרו של המפקד
אַנְגְ'לוֹ לֵוִי בִּיַאנְקִינִי
שנולד בוֶנֶצְיָה ב-4 בפברואר 1877
ונהרג במשימה בדֵרַעא
 ב-21 אוגוסט 1920
נאמנות ומולדת
והתלהבות אין קץ
שמשו במזגו אציל הנפש
מעיר הרעיונות,
טוב הלב, האמיץ והשלו.

אמו, כלתו ובני ביתו
ימצאו מזור ותנחומים
במאבקם במלכודי האויב

כאן נחים שרידי בשר ודם
אבל רוח הקודש
משגיחה מהשמיים.

הרוצחים נעלמו, אך נשפטו שלא בפניהם – למוות.
""עלו על הרוצח". כתבו העיתונים.
הערבי אחמד חאמד, אחד מרוצחי אנג'לו לוי ביאנקיני, נתפס בסביבת טבריה על ידי קצין המשטרה שלמה שיף, והוסגר לממשלת סוריה.


בירושלים הונצח זכרו של אנג'לו לוי ביאנקיני ברחוב הנושא את שמו, רחוב המקשר בין הרחובות שמאי  והלל, בקרבת 'בית הכנסת כמנהג בני רומה' [Tempio Italiano] - בית הכנסת של יהדות איטליה  בירושלים.
בוונציה, בתוככי רובע 'קאנארגיו ' ['Cannareggio quarter']  במקום בו היה הגיטו היהודי נמצא לוח זיכרון זה:





 הצילום באדיבות פאביו ומיקי גוטשלק

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  בעזרת צמרת אביבי.
עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים
.















אין תגובות:

פרסום תגובה