יום שני, 2 באפריל 2012




פנחס סלע – תוך עבודתו נחטף, נשדד והוכה למוות
28.12.1950 – נחל אבוב




בית העלמין הצבאי בנחלת-יצחק חלקה 61; שורה 6; קבר 1.
טכסט:
[סמל צה"ל ומספר אישי 118696]
פנחס (פיני)
סלע (שטינברג)
בן רייזל ואברהם
נולד בצ'כוסלובקיה עלה
תרצ"ח נפל במילוי-תפקידו
י"ט טבת תשי"א
                                בן 28 בנפלו תנצב"ה


חיל המדע [חמ"ד] חיל, שהוקם ב'הגנה' במארס 1948 והתקיים בצה"ל עד שנות ה-50 המוקדמות. אנשיו עסקו במחקר ופיתוח ביטחוניים.


קצין קישור מטעם אגף התכנון [אג''ת] בצה"ל תיאם נושאי מחקר מיוחדים, ד"ר ישראל דוסטרובסקי,  שהיה מרצה לכימיה בקולג' האוניברסיטאי של לונדון שב לישראל עם קום מדינה והיה למפקד חמ"ד ג'. יחידה, שעסקה בין השאר בחיפוש אחר מחצבים בנגב מינרלים ו"מעיינות טבעיים" - אנשיה אספו נתונים לצורך מיפוי גיאולוגי של הנגב, אך חיפשו בעיקר נפט ואורניום.


בממצאים, שנאספו מהשטח, נמצאו כמויות מזעריות של אורניום, וכמויות משמעותיות יותר של פוספטים. מצאו גם פצלי שמן [אבן ביטומנית] באיכות טובה מהם ניתן להפיק אנרגיה  להפקת חשמל.
יעקב בן תור גיאולוג מאוניברסיטה העברית בירושלים ועקיבא פרומן מיחידת המיפוי והתצלומים של צה"ל, שפעלו במסגרת היחידה, מיפו את הממצאים ופרסמום כסקר גיאולוגי של הנגב. פעילות היחידה נחשבת לתחילתו של מיזם הגרעין הישראלי.
תוך אחד מסיורי היחידה נרצח על ידי בדווים  הסייר, פנחס סלע.


פנחס סלע נולד לרייזל  [תרזה] לבית דויטש ולאברהם שטיינברג -הלוי-סג"ל [= 'סגולת ישראל'; יש אומרים 'סגן לכהונה' 'סגן ללויים' ויש: 'סגולת לויים'] בעיר ניטרא [Nitra], שבדרום מערב צ'כוסלובקיה בעמק זובור, ביום ט' באדר תרפ"ב [9.3.1922] ילד שמיני מתוך שנים עשר – מזל דגים -  יש אומרים, כי ממשפחת אברהם צבי הירש הלוי סגל בן מנחם מנדל, ראב"ד טבריה היה.
האב אברהם שטיינברג נולד ב Volove בשנת 1884 ליעקב יצחק ובילא. לאברהם היו 2 נשים, הראשונה בלה, שנקראה גם חיה, מתה בלידת ילדם הרביעי נפתלי, והוא נשא את אחותה, רייזל  [רייזי], רייזל, שנקראה גם תרזה נולדה ב Topolcany בשנת 1890 בת למנחם ופרומיט דויטש.
תריסר ילדיהם נולדו בניטרא ושם גדלו "כך היה נהוג אז" והם – הראשונה לאה [אילוש], ולאחריה יעקב יצחק [יאקי], כלב [קולב] הוא פייבל, נפתלי [ננדי]; אסתר היא אסתי; נחום מאיר [אלמר]; מרים שנקראה מירה; פנחס [פריצי] גיבור הסיפור; בנימין זאב [ויליס]; יהודית,  רבקה [אירצ'ה]  והכי קטנה - יוכבד [יוליקה].
יעקב יצחק, נולד בשנת 1909 נשא לאשה את התופרת רבקה,  שנולדה בGalanta -  בשנת 1910 לגיטל ויהודה לב, לאחר נישואיהם עברו לברטיסלבה, שם - בשנת 1940 נולדה בתם –בילא.
קולב  פייבל נולד בשנת 1911 נשא לאשה את המורה בלנקה לבית גרינוואלד, שנולדה ב - [ Maja  [Miawa בשנת 1911 לאמה  לינדה. בנם מנחם-מנדל נולד בשנת 1942 בגאלאנט שבהונגריה. 
נחום הוא אלמר נולד בשנת 1918 היה תלמיד ישיבה  וכשבגר היה לחשמלאי.
ויליס נולד בשנת 1924- תלמיד ישיבה.
האב היה מחבר פיוטים לחגים: לחנוכה ולפורים וגם לשבת והיו שרים אותם במשפחה,  שכנים היו מתאספים ליד חלון ביתם, שם בניטרא חיכו כי "עוד מעט השטיינברגים ישירו" הם היו שרים בשניים, שלושה קולות. במשפחה כולם ניגנו "פריצי ניגן על מפוחית-יד ועל מנדולינה".
אברהם היה מעין תלמיד חכם, אבל התפרנסו מיקב קטן, שהיה בחצר. "אבא היה יינן היה לו מין בית חרושת – עשו שם ליקרים ויין ומזה התפרנסו" אמרה רבקה בתו. "סוחר ורב" כתבה  ב'דף-עד' הבת לאה גליק.

המשפחה הייתה דתית-חרדית בנוסח הונגריה, וכזה היה  חינוכו של  פריצי, עד גיל שלוש למד ב'חדר' ולאחר מכן ב'תלמוד-תורה' - לימודי קודש ול'ישיבה'.
ילד מוזר היה - כתב שירים וצייר גם לפי שירים. "פעם גם כתב שיר מצחיק על תרנגול, שמשתולל במטבח וצייר אותו" סיפרה אחותו יהודית.
היה ילד חריג - "מילדותו ניכרו בו נטיות לאמנות, ציור, נגינה ואפילו ריקוד, וכן משיכה עמוקה לעיסוק בטבע, בטיול ובבעלי חיים", סיפרו בני משפחתו, ונזכרו כי ליד ביתם, בניטרא,  היה בית מרזח וביום השוק היו באים לשם האיכרים עם עגלותיהם, מתירים את הסוסים והולכים לשתות. והוא, פריצי,  ילד בן 12 צייר את סוסיהם בפחם על הקיר. "זה היה כל כך דומה, שהאיכרים רבו ביניהם של מי הסוס המצויר, סיפרה רבקה. "בישיבה צייר את הרב שלו" הוסיפה יהודית.

ב 13 במרץ  1938 אוסטריה סופחה  לגרמניה ההיטלראית.
ב 28 בספטמבר 1938 נחתם הסכם מינכן, בו נאנסה ממשלת צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים בו היה רוב לתושבים, שמוצאם האתני גרמני – לרייך השלישי.
ב- 2 בנובמבר 1938 כבשה הונגריה חלקים מסלובקיה, כולל ניטרא ואילו פולין כבשה את אזור טשין.

כבר ב-30 בינואר 1933  היום בו עלה היטלר  ימ"ש, לשלטון, נוסדה אגודת 'ועד העזרה לנוער יהודי', שכונתה גם כן 'עלית הנוער"להעלאת נוער יהודי לארץ ישראל, עם החרפת המאורעות, פעילות העליה לארץ הואצה, המיונים היו קפדניים ביותר - בני הנוער, שנבחרו לעלות, היו צריכים להיות מגיל 15 ומעלה, לאחר בדיקה גופנית ובאישור הוריהם. אלו שיכלו, נתבקשו לשלם עבור נסיעותיהם, פריצי עמד בכל הקריטוריונים של מסגרת זו - אמנם הוא העדיף להישאר עם משפחתו, אך הם לחצו עליו לנסוע כדי להימלט מ'הגלות המאיימת' ולהצטרף לאחותו לאילוש שכבר עלתה לארץ עם בעלה בשנת 1936.
פריצי עלה לארץ בשלהי שנת 1938 עם בן דודו אהרון [איון] דויטש מגלנט שבהונגריה. הוא עלה בעזרת 'סרטפיקט' – רישיון-עליה שהונפק במכסה שנתית מצומצמת על ידי ממשלת המנדט-  בעזרת הרב הירושלמי יוסף חיים זוננפלד ואשתו השניה חיה - קרובת המשפחה. רישיון, שסיפקה לו ישיבת 'היכל התלמוד',  אותה ישיבה ברחוב יהודה הלוי 13 בתל-אביב אשר בראשה עמדו  הרב יוסף פרבר והרב חיים זאב פרנקל, ונשיא הכבוד שלה היה רב אליעזר יהודה פרנקל – [שניהם בניו של ה'סבא מסלובודקה'  הרב נתן צבי פרנקל] – ישיבה אשר שימשה מרכז תורני לסביבה כולה  "מי שדאג לו לסרטיפיקט היה ראש ישיבת 'היכל התלמוד' בתל אביב לייזר פרנקל שמו – דודו של פריצי, בעלה של מטילדה  אחות אימו -  רייזל" סיפרה רבקה, ופריצי היה לתלמיד ישיבה.
שם בבית אחותו הגדולה,  אילוש, שברחוב גורדון בתל-אביב ראה בית -  תמיד כשהיה מגיע לשם התקבל כבן. "היו לו חברות"  סיפרה יהודית.

אחיו - נפתלי-צבי  נרשם כ'רווק  בן 27 , תלמיד ישיבה', ועלה בשנת 1939 כ'בלתי ליגאלי' "עם בית"ר", באונייה 'נעמי יוליה' ואיתו הדפס פיליפ דויטש בן 40. האונייה  [4000 טון] ועליה 1130 איש רובם יוצאי פולין וליטא אך גם יהודים מצ'כובסלובקיה - יצאה, ביום פרוץ המלחמה מנמל סולינה שעל הדנובה . מלווה השיירה היה דוד אייזנברג, מבוגרי בית-הספר הימי של בית"ר בצ'וויטבקיה שבאיטליה. כעבור 3 שבועות של טלטולים בים נתפסה האונייה על ידי הבריטים ליד חופי הארץ ונוסעיה, ערב יום הכפורים,  נלקחו לסרפנד,  "שם שהה הרבה זמן" סיפרה אסתי אחותו. כשהשתרר מהמחנה כעבור חודש, נשא לאשה את הליטאית חנה אלכסנדרוביץ, עבר לירושלים, חיפש עבודה ועבד לעת מצוא כחשמלאי, עד לגיוסו לצבא הבריטי "כל מי שהיה יכול התגייס אז" סיפרה אסתי. "ילדים לא היו להם" אמרה יהודית, "נישא פעמיים" גמגמו.

[מלחמת העולם השנייה פרצה ב 1 בספטמבר  1939 עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין].
אסתי, אחותו, מורה הייתה ב'בית יעקב' בית ספר חרדי לבנות, וככזו קיבלה 'סרטפיקט' ונמלטה מצ'כוסלובקיה בטרנספורט האחרון  ב- 1940.
מלחמה  - אין אוניות.  נסעה ברכבת  לבודפשט  משם לבוקרשט ודרך הים השחור לתורכיה. וברכבת דרך סוריה "רכבת מלוכלכת" לארץ ישראל – למחנה עתלית. שם הודיעו לקרובי משפחה, שיבואו לקחת אותם. אליה לא באו. אחרי שלושה ימים  נתן לה מפקד המחנה חצי לירה פלשתינאית - כסף ונסעה לאחותה לאילוש בתל אביב.  כשהגיעה לבית אחותה בתל אביב קיבל את פניה פריצי – שעשה 'בייביסיטר' לנחמה ולנעמי בנות אחותו, שבדיוק נסעה למחנה עתלית להביאה. "האוטובוס התפנצ'ר בדרך".
בעזרת הרבנית זוננפלד הגיעה אסתי לירושלים, שם היה אחיה נפתלי עם אשתו. בהמלצת ד"ר שלזינגר מבית חולים 'וואלך' ואשתו  - פעילי 'אגודת ישראל',  קיבלה עבודה כמורה בבית ספר דתי-חרדי.  ובשנת 1941 התחתנה עם משה מרדכי דויטש, קרובה מצד משפחת אמה.

בשנת 1942 התגייסו האחים לצבא הבריטי. נפתלי ראשון. היו במצרים בקהיר, פנחס התנדב לבריגדה היהודית. אחיו נפתלי [ננדי] לא.
הבריגדה היהודית הוקמה רק לקראת סוף  מלחמת העולם השנייה  -  ביולי 1944  פריצי. כך אומרים הצטרף, כאחרים.
בסוף שנת 1943 נכנעה איטליה לבנות הברית.
הבריגדה, על כל יחידותיה, שהתה בחזית איטליה מאוקטובר 1944 עד מאי 1945. בסוף יולי 1945 הוחלט להעביר את החיילים היהודיים לבאווריה שבגרמניה ומשם לבלגיה. הבריגדה פורקה ביוני 1946.
באיטליה והשנה 1944 - השתלם פריצי בנגינה ["ניגן בוויולה"] ובציור אצל צייר ידוע, יוצא הונגריה - צייר נופים, פורטרטים, נשים וגברים, רישומי פחם על נייר, השתמש בצבעי מים על קרטון, צבעי שמן על בד, קרטון ואפילו נייר.
על המלחמה באיטליה לא סיפר, הוא סיפר על הנשים האיטלקיות, שהן שמנמנות וחייכניות.

המלחמה באירופה הסתיימה ב 8 במאי 1945 עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה כניעה סופי.  
כשאירופה כולה נהרות של זרמי פליטים, נסע פריצי  מאיטליה לבוש במדיו, -  לעיר הולדתו  לניטרא -  לרחוב שטורבה 26 בית הוריו, לא מצא שם כלום ואיש לא הכירו. גם שתי אחיותיו הקטנות הגיעו לשם, הבית היה ריק, בבוידם, בעליית הגג - מצאו ספר 'גמרא' ובו שרשרת זהב, שהאב החביא.
יש המספרים, כי פגש שתי נערות רזות ולבושות סחבות, מצביעות לעברו ושואלות "פריצי?" היו אלה שתי אחיותיו הצעירות,  רבקה [17] יוכבד  [15], שחזרו מאושוויץ לחפש מי ממשפחתם, 'מחנה בטקוזובה' אמרו; 'נחוד'  אמרה יהודית  אחותו מחיפה - כפר על גבול צ'כיה–גרמניה, עבדו בכפייה בבית חרושת. "המקומיים עזרו להם מאוד, מצאו אוכל כשחזרו מהעבודה".

יש אומרים, כי האחיות רבקה ויוכבד באו מהמחנות  לברטיסלבה. במטבח הג'וינט הייתה רשימה של 'מי מחפש את מי'. פגשו בבן דוד - שלומי קאהאן [היה חזק ואלים – זרק 3 גרמניות מהדירה  והתיישב שם ["רק החזקים שרדו"] הם עברו לגור אצלו. שלחו מברק של 'הצלב האדום' לארץ  - לאילוש ברחוב גורדון, שהן ניצלו. [בארץ כבר היו שני אחים  - פריצי ונפתלי ושתי אחיות אילוש ואסתי]  שם פגשו בחייל ללא סמל יחידה הוא, פריצי  והוא זה שהכירן  -  "הכרתי אותך לפי העיניים" סיפרה רבקה.
לאחר הפגישה פריצי חזר לפלוגה באיטליה.

מירה הצטרפה לשתי אחיותיה, לקחת אותן לבודפסט, יהודית, שהסתתרה בהונגריה בזמן המלחמה כנוצריה; נפגשה בבודפסט עם אחיותיה רבקה ויוכבד. מירה עזבה  - הלכה לעבוד בענייני  עליה ב'  והם עלו  ממרסיי [צרפת] ארצה באונייה 'בירייה' [
Akbel], לאחר שהועברו מאוניית 'ההגנה' במבצע מרתק לכשלעצמו. מפקדי האונייה היו אנשי הפלי''ם, בראש הצוות עמד רב-החובל אריה פרידמן ."המפקד היה אריה מקיסריה" זכרה רבקה. העיתונאי האמריקאי איזידור פיינשטיין  סטון,  שהיה שם, תיאר את הנסיעה "משהו מהגיהנום של מטה". וכך 1100 מעפילים, ניצולי שואה 'לא ליגאלים,' הגיעו קרוב לחופי הארץ [יוני 1946], נתפסו על ידי הבריטים, הושמו במחנה מעצר בעתלית. פריצי הגיע ודרך הגדר נתן לאחיותיו מתנה עיפרון, מחברת וספר לימוד עברית 'שפתנו'.
משם שוחררו האחיות וניתנו להן אישורי עלייה בתוך מכסת הסרטיפיקטים השנתית.

כשהשתחרר פריצי מהצבא הבריטי 1945 הביא מאיטליה לשתי בנות אחותו, לאה [לנחמה ולנעמי] שמלות האחת ורודה והשנייה תכלת "פריצי קלייד" קראו למתנה זו,  והלך ללמוד  ציור ופיסול בסטודיו של ההסתדרות בניהולו של הצייר הפיגורטיבי, אהרן אבני,  שגם הקימו - המחלקה לציור הייתה ברחוב דב הוז פינת רחוב  י' ל' גורדון.
פריצי שכר חדרון חצי מרתף – מעין קומת קרקע ברחוב סירקין  צייר על קרטונים – "זה היה הכי זול", את חומרי הציור קנה במרתף בבית האמנים שברחוב אלחריזי.
האחות מירה, שעלתה ארצה עם קום המדינה וכאחת מעובדות משרד החוץ, שינתה את שם משפחתה לסלע  - פנחס עשה כמוה.  נסעה לחוץ לארץ כדיפלומטית שגרירה בצ'כוסלובקיה  "בזמן עיסקת הנשק"  [כשהצ'כים אהבו את הדולרים של גולדה ומכרו לנו נשק]. בדירתה הגדולה ברחוב יהודה הלוי גרה רבקה, שעבדה בספונג'ה במרפאת 'זמנהוף' - פירנסה את עצמה ושילמה  עבור לימודיה בסמינר  וגם את שכר הדירה של אחיה - פריצי.

בפרוץ מלחמת העצמאות התגייס פריצי  לצה"ל [מאי 1948] והשתתף בקרבות כפלמ"חניק [אומרים כי הגיע לפלמ"ח עם חברים מהבריגדה]  עד תום המלחמה – "עד אילת הגיע", פסח 1949.
היה בין מלווי השיירות לירושלים, ואף נפצע ברגל. כשהגיע לעיר הנצורה לא הלך לא לאחיו ולא לאחותו, אלא התגורר עם חבריו לנשק במלון 'אטלנטיק'  רחוב בן-יהודה. יש אומרים, כי היה בגדוד השני של הפלמ"ח בפיקודו של יצחק רבין ומשם הועבר ל'חטיבת הנגב' [החטיבה היחידה מהפלמ"ח, שהושארה ככוח צה"לי לאחר פירוק הפלמ"ח]  שם, כך מספרים  - שירת כסייר ומודיעין והיה בין כובשי באר-שבע - 21 לאוקטובר 1948,  ביחידת החלוץ, שהגיעה לעיר  - מחלקת הפריצה הממוכנת של 'חטיבת הנגב', גדוד 9, רכובים על גי'פים  -'חיות הנגב' , לאחר שמטוסי B-17  הפציצו את העיר. מכתבים לא כתב גם מחזית זו וכל שאמר בחופשתו "היה הרבה רעש והמון אבק", אבל מתנה הביא משם, לא שלל! זוג צמידי מתכת לנשים "ערבי טוב נתן לי אותם" הצהיר; "תמיד התקומם ולא השלים עם כל עוול ואי צדק שנתקל בהם בסביבתו" אמרה אחייניתו – נעמי.
כלוחם חטיבת הנגב הכיר פריצי את הדרכים בנגב,  ידע ערבית  [לימד את רבקה כמה מלים] צייר מפות ונוצר הקשר עם 'מכון ויצמן' - "ידעו שהוא מצייר" 
"פריצי בזמן היותו בצבא, בפלמ"ח עבד בשביל 'מכון ויצמן' שרטט להם מפות מעודכנות על מקומות שמעבר לגבול, וכך הגיע ליחידה" - 
עם שחרורו הצטרף ל'חיל המדע' ונכלל בקבוצה, שעסקה בחקר הנגב – חמ"ד ג'- גיאולוגיה וגיאומורפולוגיה.

קרובי משפחתו לא ידעו על מעשיו -  טרודים  בענייניהם ומכתבים אין, ובודאי שלא טלפונים: "לא ידענו מה הוא עושה", "הוא צייר מפות",  "יצא לנגב עם מכון ויצמן", "הלכו לחפש נפט", "עבד בדברים סודיים", והוא גם לא דיבר.

בן גוריון העריך מאוד את המדענים היהודים ואת יכולותיהם. אמר: "אין עם בעולם שעולה עלינו בסגולותיו האינטלקטואליות. אין אנו מפגרים בשדה המחקר והמדע. אין כל סיבה שהגאון המדעי יפרח וישגשג בארץ מולדתו פחות מאשר בארצות נכר" אמר ועשה.
"בתחילת 1948 החלה חמ"ד ג' את סקר אוצרות הטבע בשטחי הנגב. הנגב עוד שרץ גורמים עוינים והיה גם שטח צבאי. שר הביטחון וראש הממשלה דאז דוד בן גוריון החליט להקים יחידה צבאית בין שאר יחידות - החמ"ד, שתעסוק בסקר גיאולוגי של הנגב. בראש היחידה עמד ד"ר רס"ן ישראל דוסטרובסקי מ'מכון ויצמן' [בן דודו מצד אביו הוא הרמטכ"ל  הראשון של צה"ל - יעקב דורי], המדענים החוקרים היו הגיאולוגים פרופ' יעקב בן תור מהאוניברסיטה העברית בירושלים ופרופ' עקיבא פרומן מהטכניון בחיפה. נקבע תקן כוח אדם וציוד והסיורים יצאו לשטח לתקופה של שבוע-שבועיים ויותר. המפות הראשונות של דרכי הנגב היו מפות של 1:250.000  ירושת חברת הנפטI.P.C. העיראקית-אנגלית; במשך הזמן נכללו גם מפות ה-  1:100.000 ה'שחורות', שהלכו ומולאו צבעים של פורמציות גיאולוגיות.  במקום שהיה בו עניין במיוחד הוקם מחנה ובוצעו בסביבתו קידוחים וחפירות" -  כתב בזיכרונותיו מפקד מחנות הסיורים, אלישיב שחם [ברנשטיין], יליד מזכרת-בתיה. 
לצוות סופח כאזרח עובד צה"ל סייר מ'חטיבת הנגב' פלמ"חניק בשם פנחס סלע  "נהג נפלא, שהדריך אותנו עם ניסיונו הרב מסיירי חטיבת הנגב בדרכי הנגב, בטופוגרפיה וקריאת מפה " אמר אלישיב.
 הם לא היו הראשונים
 חברי משלחת שיצאו במרץ 1949 לתור את הנגב ואוצרותיו התחזו ל''מהנדסים גרמניים, שבאו לבחון תוואי עתידי להקמתה של מסילת רכבת". כתב לימים פרופ' אוריאל בכרך, מי שהיה אחראי על מיקוש הגנתי של המחנה ופריצת דרך בואדיות צפופים באמצעות חומרי נפץ, בספרו 'בכוח הידע - פרקים בתולדת חיל המדע'. כשסיימו את המבצע שמעו על כיבוש אילת. "הם שמחו לשמוע על כך כששבו לבסיסם  - 'חטיבת הנגב' ". סיפר ראובן אשל.
בסוף אותה שנה, יצאו כל יום 'החברה' מבסיס-האם בעבדת לסיורי הכנת תוואי והכרת השטח עם סיירי 'חטיבת הנגב'. חפשו דרך במרכז הנגב לאילת, המבצע נמשך 3 שבועות.  הסייר מ'חטיבת הנגב' היה פיני.  זה היה סמוך למועד שחרורו מהשירות וביקש להצטרף ל'חבורת הגיאולוגים'. וכך היה לסייר באותם סיורים קטנים ועד למחנה 'חתרורים'. 
פנחס היה גבר נאה, שקט ומופנם. היה בן אדם שמח, אופטימי ומאמין בזולת - כל הצוות רווה ממנו נחת - בחור "על-הכיפאק" אמרו.
כללית, לא התחבר לאנשים לא היה "עם החבר'ה" לא סיפק מידע על עצמו, לא על משפחתו, לא על חברים וחברות, לא על עברו.
אך אלה שזכו, מצאו בן אדם, שיש תמיד מה לשוחח אתו בכל עניין.

פיני כך קראו לו חבריו - סייר מן המובחרים - הסתובב לעיתים עם ג'יפ בשטח לאורך תעלה, שנחפרה על ידי הפועלים הבדווים עם מונה 'גייגר', מדד את עוצמת הקרינה הרדיואקטיבית מהשכבות השונות ומיפה כל מחשוף מעניין, שניתן לבדוק ולחצוב  ממנו דגימות. לשם הגיעו הגיאולוגים בן תור ופרומן ולקחו דגימות מהשכבות השונות. יחד ציירו את שכבות המצוקים וכיוונם ואת התקופה הגיאולוגית לה הם שייכים - סקר גיאולוגי של הנגב. 

הדגימות, שנאספו בשטח, הובאו למעבדה ברחובות לבדיקות. חיפשו גם אורניום  אותו, חומר בקיע שבריכוז מספיק יכול לקיים תגובת שרשרת גרעינית, לכן השתמשו המעצמות  הגדולות באורניום, ש'הועשר' בכורי כח גרעיניים ובנשק גרעיני. 


פנחס נהג להתגורר  בצריף של חמ"ד בכניסה ל'מכון ויצמן' "ליד הפיקוסים". כקבע גר עם שאר חברי המשלחת ב'גבעה' היא 'גבעת הצופים'.
כשהיה פיני מגיע לביתו של דוסטרובסקי, שגר עם משפחתו באחד הצריפים ב'מכון ויצמן'  שמח לדבר עם דפנה אשתו - ציירת כשלעצמה - על אמנות וציור ואם הייתה מזדמנת לשם אחות המפקד  - המוסיקאית יוכבד - מצא גם איתה שפה אמנותית משותפת.
צייר את נופי מושבת הטמפלרים שרונה, בתי שכונת-התקווה, העיר תל אביב, יפו הערבית, החאן בשער-הגיא, כפרים, ונופים במושבה רחובות כולל צריפים ב'מכון ויצמן' בהם התגורר במסגרת חיל-המדע, כן גם פורטרטים, פרחים וטבע דומם. מרבית ציוריו היו באמצעים פרימיטיביים למדי, על קרטונים מזדמנים וכדומה,"כסף לא היה לו".
בתקופה זאת התלבט פנחס אם להתרכז בציור, או ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה. למעשה החל בהכנות להצגת תערוכה מציוריו, וגם החליט על לימודים. ברור היה לו כי תקופתו ביחידה היא זמנית וחולפת.
הגיע לאחותו רבקה בקיבוץ יבנה, שזה עתה נישאה לבחיר ליבה חיים בנימני וגרו ב'ליפט'  - ארגז מטען, שהוסב לצריף מגורים -  ויצא לצייר בנוף - "אקווארלים". תוך כדי הציג  עם תלמידי 'סטודיו אבני' במוזיאון העירוני של תל-אביב , אך רצה לעשות תערוכת 'סולו'.

ביום 25 ספטמבר 1950 הכריז נשיא מצרים הגנרל גמאל עבד א-נאסר: "'בשבוע האחרון חתמנו על עסקה מסחרית עם צ'כוסלובקיה, שלפיה תספק לנו ארץ זו נשק תמורת כותנה ואורז" , יומיים אח"כ  פורסם, כי אוניות נושאות נשק כבד  הפליגו למצרים עמוסות טנקים, תותחים, מטוסים וצוללות. . 
בראשון לנובמבר 1950 הודיע מעל בימת הכנסת ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, כי אינו שותף להתרוננות הציבור על ניצחונותינו ואמר בין השאר כי: " בטחון זה, טיפוח מחקר מדעי וכושר מדעי בכל המקצועות הפיסיים, הכימיים, הביולוגים והטכנולוגים ברמה עליונה, בשיא הידע -.לעולם לא תהיה לנו עליונות כמותית לא בכוח אדם לא בציוד ולא באמצעים אחרים".

בדצמבר 1950 בין ה 12-13 בו  הקימו בנחל 'חתרורים'  מזרחית ל'ראס זוירה' [Zuweyre] היא ראש-זוהר-  נקודת מחקר; מחנה ארוך-זמן, דיברו על שלושה שבועות-  בן תור הגיאולוג קבע את מקום המחנה  - שטח 'חתרורה' סיקרן במיוחד - כי היו בו צבעים רבים ושונים של מחשופי אבן  בפרט אותו וואדי, הנמצא במורדות המזרחיים של רכס זוהר, המשכם של רכס אפעה ודימונה,  מרכסי צפון הנגב, כ – 5 ק"מ מזרחית לערד  - וואדי 'אל- אונבובייה'  בפי הבדווים [הוא נחל אבוב בפינו]  בעל קירות זקופים וגבוהים, גבי-מים, מפלים חרבים וגם מעיין וסביבו צמחיה רבה  - וואדי המוביל לוואדי אל- מהוואת הוא נחל חימר.
אלישיב שחם,  שקראו לו הבדווים מחבר איל בלאד כלומר – מגלה השטח, כי היה מספר להם את נתוני השטח לפי המפה עוד בטרם הגיעו לשם - מונה למפקד המחנה והוא שהקימו:  מספר אוהלים הודים, שלושה קומנדקרים וג'יפ, עוקב מים, ומטבח;  קשר וטבח קיבלו בפיקוד-דרום בבאר-שבע, אוכל, אוהלי סיירים. נשק, ציוד קשר, עזרה-ראשונה, שקי שינה ועוד היו איתם תמיד. הובאו גם שומרי-יום מלשכת העבודה, וכך יצאו יום יום לעבודת הסקר.
ההוראה הייתה - איש לא יסתובב לבד. הנחיית הממשל הצבאי, שטיפל באוכלוסייה הבדווית -  בעיקר - וגם במסתננים, בגנבים וברוצחים.
הצמרת הביטחונית והמדינית של ישראל הניחה כי הערבים הם יסוד לא נאמן, גיס חמישי, ועל כן הממשל הצבאי הוא הגורם היחידי היכול להתמודד עם סיכון זה.
 לפי המלצות ישראל דוסטרובסקי הממושקף, אשר על כך כינוהו הבדווים אבו-נדארת, בן תור במכנסיו הקצרים הוא אבו-רליון [בעל המקטרת]  ואלכס לוז בדרגותיו החדשות, חפרו  40 - 30 בדווים משבט אבו-רביע, תושבי האזור,  תעלה לאורך השכבות וניקו את הבליה; מנהל העבודה היה הבדווי סאלם אבו-רביע, שהסתובב על גמל בין הפועלים "פעם הכה את הגמל ופגע בעינו עם חיזרן. הגמל בכה... ואלישיב טיפל בעין הפגועה של הגמל עם מי בור שהיו לו ב'עזרה הראשונה' הגמל הבריא ואלישיב נדרש אז לטפל בכל החוליים של הגמלים. - ד"ר כאמל...
הובאו גם חוצבים יהודים – כורדים-ירושלמיים, שעבדו עם 'בלמינה' [מוט ברזל] קדחו חור ופוצצו את שכבת סלע הגיר, כדי להגיע למקום נמוך יותר.
באחד האוהלים, על שולחן עץ מוארך ומאולתר נאספו צנצנות בקבוקים ומבחנות  "בתוך אוהל אפלולי זה נטושה מערכה העתידה לחרוץ גורל של מרחבים גדולים" כתב  המשורר נתן אלתרמן שהיה אחד מתוך 20 חברי משלחת, שיצאה לראות את הנעשה בנגב לפי הזמנת ראש הממשלה ושר הביטחון ובקר במחנה 'מחקר המחצבים'.  "חותם האבק ודלות ובדידות" כתב על המחנה המשורר נתן אלתרמן בעיתון 'דבר'  אמצע דצמבר 1950.

."אכלנו מנות קרב. קצת חששתי על המים, אך מצאנו בורות מים ומלאנו את העוקב. היו מספר תקרים שתיקנתי, הנהגים חיזקו ברגים ברכבים והכל התנהל למישרים. בלילה שמרנו על עצמנו כשכולם משתתפים בתורנות השמירה חוץ מבן תור ופרומן. כל ערב ניקינו את הנשק והמורל היה גבוה". סיפר אלישיב  אז בחור בן 19 צנום וקל ומכנסיים קצרים על רגליו הדקות "אלישיב?.החֶבר'ה שלו העריצו אותו כאלהים אמרו שהוא הסייר  הטוב בישראל!!" סיפר לי צבי בונה  ידיד משותף.

מנגד המחנה היו בורות קידוח – ארבעה בורות כאלה נקדחו ויצרו ריבוע נרחב "ולפי ארבעה אלה ייקבעו טיבה ועובייה הממוצעים של שכבת הפוספטים" מתוכם העלו הפועלים סלי חומר פריך, שהועבר למעבדה. "כי מלבד עוביו של המרבץ יש לקבוע גם את השינויים החלים בהרכבו ככל שהקידוח מעמיק והולך".
מפקד המחנה ממלא מקומו של אלישיב  היה יחזקאל בן-ארי "והוא מכוסה עד ריסי עינייו שכבת אבק ירקרק ונוקשה תנועתו חדה וחותכת וכולו כאבן חלמיש מרוטה" והוא שאירח את המשורר נתן אלתרמן. זה שנשא לאשה עולה חדשה מרומניה את אלחוטאית המשלחת לאה מקרסקו מ'חטיבת הנגב' חברת קבוץ גבולות שבנגב.
לאה רוב הזמן הייתה בחדר קשר ב'מכון ויצמן' אך באותו ערב נורא, בזמן האירוע החליפה את האלחוטאי גדעון בן זאב במחנה 'חתרורים'.

פריצי  ידע ערבית, והיה בידידות עם כמה שבטי בדווים  באזור, במיוחד עם בני שבט אבו-רביע [אבו רביעה - أبو ربيعة‎ ], נהג להגיע אליהם  לבדו, נתן להם סיגריות, שתה איתם קפה, צייר פורטרטים שלהם - רכש את אמונם  וקנה את ליבם  בכישרונו. הם העריכו אותו על זה  וידידות צמחה ביניהם.
מהם שמע כי שמו שם הוואדי 'אל- אונבובייה'- לקוח משמו של צמח קטן בעל ריח טוב הגדל לאורכו; מהם שמע  את  האגדה המספרת שזווירה  [זוהירה - زويرة ] הייתה נסיכה בדווית, שהנהיגה את שבטי האזור והובילה אותם לניצחונות במלחמות ביד רמה. והיו עוד דברים.

ביום האסון יצא פיני עם עוד שלושה גיאולוגים, ולקראת סוף היום נפרד מהם. הלך לבדו, אמר להם, שהוא הולך לכיוון אחר, לבד,  והם ייפגשו שוב, תוך כך וכך זמן. באותו יום לא חזר פיני מעבודתו בשטח.  היה זה ביום חמישי  י"ט בטבת תשי"א [28.12.1950].
חבריו לסקר ישבו וחיכו עד שעת לילה מאוחרת, ופינחס לא הגיע. הם דאגו לחברם, שהעז גם הפעם ויצא בלא מלווה, לבד בשטח. בדחנים אמרו תחילה כי "סטה מהשביל, הלך הצידה  לראות צמח מיוחד- אוהב פרחים הבחור". עבר זמן והחשש גבר. כולם ידעו, כי הוא מעז ובטוח בעצמו, ואינו משתמש בנשקו אלא בשעת סכנה ברורה. "ואולי דווקא הפעם, על סף עזיבת היחידה כדי להתחיל בלימודים, הרחיק לכת בנטילת סיכון זה?", הרהרו. "מדוע התנדב והתעקש לבדו לצאת למשימה ללא ליווי? הרי ידע שיש סכנות במרחבים השוממים?" אמר מישהו.
"אל תדאגו, הרי כבר התארח פעמים רבות באוהלי הבדווים, והוא בן בית אצלם". אמר יודע דבר.
"ואולי הכישו נחש, גם לסייר ותיק כמוהו זה יכול לקרות" אמר אחר.

מפקד המחנה יצא לחופשת שבת.
בערב שישי הגיעו לביתו בעקרון היא מזכרת-בתיה - ישראל דוסטרובסקי ואלכס לוז  וסיפרו שפיני לא חזר. לקח אלישיב את הרובה האנגלי של אביו ונסעו לשטח. כל הלילה פרסו לפידים על כל הגבעות באזור, אך ללא הצלחה. הנושא הועבר לצה"ל. בשטח נראו אנשי המימשל – ששון בצראוויבר צבי שהבדווים  כינוהו  "פראח"  [יעני  אפרוח על שום היותו - צנום וקטן] וסגנו אבו-דיב הוא זאב שמאי. [דיב=זאב]
ערכו חיפושים נרחבים בשטח ברגל, ברכב ובמטוסים, גם כלבים הובאו.
באמצעות 'השטינקרים'  - משתפי-פעולה - הגיע  מהשב"כ הדו"ח המודיעיני הנחוץ מאזור השבט העוין - נודע שפיני נפגע קשות על ידי בדווים משבט התעמרה מאזור יאטה, ורובהו נשדד.
סופר על קבוצת בדווים משבט תעמרה, שישבו מעבר לגבול ליד הכפר יאטה בדרום הר חברון, שבשליטת העבר-ירדנים. קבוצה קטנה שהסתננה לשטח ישראל - אומרים כי באו לשדוד עדרים, וכשפגשו את פיני בודד בשטח [ליד נחל אבוב] ופיני, שכנראה רחש להם אמון וחשבם לאנשי אבו-רביעה  שאיתם עבד ורבים מהם היו ידידיו, "פיני שהאמין בבני אדם לא פחד מהם – והם כנראה חשקו ברובהו  -  קארבין אמריקאי - התנפלו עליו, הכוהו קשות שדדו את נשקו ומחוסר הכרה החליטו לקחת גם אותו צפונה לגבולם", כך אמרו.
התפתח משא ומתן למציאתו והחזרתו, אך במקום להחזירו חי, נזרק על  ידי חוטפיו, מראש המצוק למטה כשהוא פצוע קשה בפינה במדבר יהודה, על יד חירבת ג'היניה יש אומרים – היה עדין חי, אמנם פצוע ומחוסר ההכרה, אך חי, ושם, ביום שקדם לגילויו, נפטר מפצעיו. כך אמרו.
"מהשבט מצאו את הגופה של פיני". סיפר השייח' חאג' סלימאן אבו-רביע.
לאחר עשרה ימים של חיפושים דקדקניים, עם מידע מודיעיני, ומשא ומתן עיקש ומייגע,  בשבת  6 בינואר בכ"ח טבת תשי"א אותרה גופתו של פיני על ידי סיור של צה"ל דרומית לבאר שבע  בוואדי, למרגלות מצוק תלול. הם הביאוהו לבית החולים הצבאי הקטן בבאר-שבע, אותם צריפים ירוקים של 'הדסה' בכניסה הדרומית לעיר.
נסיבות מותו היו עטופות בסוד זמן רב, עד לסיפור זה -
סופר כי פגש בקבוצת בדווים מזוינים. אמר להם "אל תירו וגם אני לא אירה",  אבל אחד מהם בא מאחור וירה בו – בראש;  גררו אותו למערה קטנה, שם החביאוהו היו בטוחים שהוא מת.  הצבא חיפש אותו עשרה ימים ברגל, ברכב, כלבים, מטוסים; עד שהגיעו לאותו כוך בוואדי,  הוא היה מת. ללא נשקו וללא נעליו. . .
סיפרו בלחש כי פריצי "עבד עבור השב"כ". את המידע שליקט באוהלי הבדווים העביר ל'מי שצריך' -
נזכור: כי עם הכרזת המדינה הוקם על בסיס שירות המודיעין של 'ההגנה'   [ש"י]  שירות הביטחון [ה'ש"ב'], שהיה זרוע של צה"ל, יחידה 184,  בפיקודו של  סגן-אלוף 'איסר הקטן' איסר הלפרין [הראל].   בפברואר 1949הוקם 'שירות ביטחון כללי', ונמסר לו גם הטיפול בנושאים מודיעיניים הקשורים בערביי ישראל. 
חוק שירות הביטחון הכללי קובע בין השאר:  כי זהות עובדי השירות והפועלים מטעמו, בעבר או בהווה,  [. . . ]  הם חסויים וגילוים או פרסומם אסור. המגלה או המפרסם מידע חסוי לפי חוק זה בלא היתר, דינו מאסר שלוש שנים".
 איש לא רוצה לשבת שלוש שנים בכלא, גם לא אני. וזה אולי מסביר הרבה מההתחמקויות  סביב נסיבות הירצחו של פיני לפני יותר משישים שנים,  התחמקויות, שנתקלתי בהם לאורך כל הדרך כולל הערת המשפחה "תעלומת קיצו".

אלישיב קיבל את ההודעה על מציאת גווייתו של פנחס ויצא ביום א' בבוקר מהמחנה לבית-החולים לבדו. איש לא רצה להצטרף אליו. הגיע לבאר-שבע וקיבל את הגופה, "שהייתה כשבוע בשטח מדברי. משהו נורא. רק חייל אחד מהמקום התנדב לעזור לי." כך כתב בזיכרונותיו.
העביר את גופתו של פיני  לרכב כיסה אותה בהרבה שמיכות להפחית את הריח הנורא,  שנדף מהגופה, הגיע ל'מכון ויצמן' שם הורה לו  ישראל  דוסטרובסקי  להעביר את גופת סלע  למכון הפתלוגי בתל-השומר לידי ד"ר היינריך קרפלוס הפתלוג הראשי של צה"ל.

"השארתי במקום את כל השמיכות והחזרתי רק את האלונקה. רחצתי את הרכב אך כל האירוע השפיע עלי נורא והריח ליווני עוד זמן רב" סיפר אלישיב.
הפגיעה בראש היא שגרמה למותו של פנחס – קבע הדו"ח הפתולוגי.
אחרי יומיים הביאו את פיני -  טוראי 118696 סלע [שטיינברג], פנחס  שנפל במילוי תפקידו למנוחת-עולמים  בבית הקברות הצבאי בנחלת-יצחק.
לוויה צבאית. "הגעתי לשם בג'יפ צבאי", "לא ירו מטחי כבוד".זכרו האחיות.

במעריב  9 בינואר 1951 נכתב:
''פועל שנעלם בנגב נמצא הרוג
פנחס סלע (שטיינברג) פועל מדינה בנגב שנעלם לפני 12 יום ממקום עבודתו נמצא הרוג בין הסלעים בקירבת מקום עבודתו.
סבורים כי הוא נרצח לפני מספר ימים. המנוח שירת בזמנו בחטיבת נגב בתור סייר. היה בן 27 במותו''

רצח פיני גרם לכך שרמת הביטחון הועלתה -  גרשו כל פולש לאיזור, רועי צאן וגמלים שלא השתייכו לשבט אבו-רביע ולפלגיו, סולקו מתחום המדינה "אל הגבול שבדרום ים המלח".

כשתפסו את הרוצחים הבדווים  אמרו להם, לא יאונה לכם כל רע, אם יסגירו את הרוצח והם הסגירו אמרו כי הוא מוחמד אל-תעמרה . סיפרו כי זאב שמאי הוא זה שתפס את רוצחי פיני. "הרוצחים אינם; יותר אני לא יכול להגיד" אמר זה לצמרת  מביתו ברמת-גן.
העבודה בבדיקת השכבות נמשכה  - לקחו דגימות ושלחום  לידי ישראל דוסטרובסקי – 'מכון ויצמן' – רחובות ושם  -על פי פרסומים זרים  - נתגלתה בהם תכולה זעומה אך לא מבוטלת של אורניום.

המשלחת חזרה בלי פיני, אבל עם זרעיה הראשונים של תוכנית הגרעין הישראלית.

בגמר עבודת היחידה במקום הקימו חבריו לחמ"ד ג' של פיני אנדרטה לזכרו בראש-זוהר, מקום בו חברי תנועות הנוער השכימו קום ועלו למצדה "כזו הנראית למרחקים מכל האזור ומשקיפה עליו" על מדבר יהודה, בקעת ים המלח, ערד והרי מואב". המקום בו היה מחנה של חיל המדע שבקרבתו נחטף "סמוך למקום היעלמו".
את הטכסט שחיברו חרט גיסו, צבי גליק על לוח מתכת, בעלה של לאה אחותו - היא 'דודה אילוש' והוא נקבע, במאונך בתוך גושי אבן מהסביבה.
"הקמנו אותה על הגבעות אותם הכיר וחקר, בהם אהב לסייר, והם מכסים גם את תעלומת קיצו" נכתב בדף המשפחתי שבידי  בת אחותו - נעמי יעקבס.

סוף דבר   
בשנת 1950 הוצא שירות הביטחון הכללי ממסגרת צה"ל והועבר למשרד ראש הממשלה. המצבות לנופליו – אזרחיות אך בפינת המצבה הוטבע סמל השב"כ ובו המוטו הפסוק 'מגן ולא יראה'.
באתר ההנצחה הרשמי של השב"כ לא מופיע שמו לא פנחס סלע ולא פנחס שטיינברג. גם לא במרכז למורשת המודיעין.
משרד הביטחון התייחס לבני משפחתו של פנחס סלע כאל משפחה שכולה – לקראת כל 'יום עצמאות' קיבלו שי – ספר או מדליון.
 יהודית,  אחותו שינתה את שם משפחתה גרינגריק לסלע, "כדי שיישאר זכר אחריו"  דבר מותו של אחיה נודע לה כעבור חודש. המשפחה הסתירה זאת ממנה – בתה נולדה שבועות בודדים לפני הרצח.
.
 אחת לשנה עלו בני המשפחה לקברו בנחלת-יצחק. היו מתאספים עם בוקר, מכל קצוות הארץ, דתיים וחילוניים  בבית גליק בתל אביב -  אוכלים כרוב מסולסל עם תפוחי-אדמה וקציצות בשר "כמו בבית שם", בצהרים נסעו לבית העלמין, אמרו 'תהילים' ונפרדו איש לדרכו . ולילדים י"ט בטבת היה יום חופש –אירוע.
                                                                                      
האנדרטה הראשונה נהרסה כנראה על ידי בדווים מקומיים, חבריו הקימוה שנית– הלוח היה לוח אבן.
המשפחה לא התעניינה באנדרטה כל השנים.
נורית בתה של נעמי, בזמן היותה ב'שירות לאומי' חיפשה את מיקומה של האנדרטה – זה לקח כמה שנים עד שמצאה את המצבה השנייה מנופצת  והחליטה להקימה שוב.
אספו ידידים וקרובי משפחה [באו גם מהפלג הדתי מירושלים ובני ברק] והקימו את המצבה בשלישית על חשבונם, תשנ"ו. "אני לא בטוחה שגל-עד זו הנצחה –  בשבילי הזיכרון הוא הדבר -  אמרה יוליקה  מקיבוץ שעלבים  - היו הרבה מתים, גם להם לא עשו דבר כזה".
כיום משרד-הביטחון אימץ את האנדרטה. 

בשנת 1966 בוטל הממשל הצבאי בעקבות הודעתו בכנסת של ראש הממשלה   לוי אשכול.

הסקרים של עקיבא פרומן ויעקב בן תור הפכו לבסיס של המחקרים הגיאולוגיים שבאו לאחריהם, וזיכו את השניים בפרס ישראל למדעי החיים לשנת התשט"ו - 1955.
בשנת 1951 הוקמה החברה הממשלתית 'תעשיות מחצבי ישראל בע"מ'; חיל-המדע מסר לרשותה את כל המידע, שהצטבר בעקבות הסקר הגיאולוגי הראשון של הנגב אותו ביצעו בשיתוף חוקרי 'מכון ויצמן'.
לאחר שנים, מר שלהבת פרייר שהיה למנהלה הכללי של הוועדה לאנרגיה אטומית  [וא"א] ציין את עבודת הסקר, שהביאה למציאת אורניום בפוספטי הנגב. הכמות של אותה מתכת אפורה הייתה זעירה ביותר ולא נוצלה  משום ש''תהליך זה הוא מתחת לסף הכדאיות הכלכלית''.

לימים כשקדחה 'שותפות זרח' בחיפושיה אחר נפט לפי 'רישיון מאיה' אותו רישיון לחיפוש נפט בשטח של 40,000 דונם בסביבות ים-מלח התגלו באזור חתרורים, בעומק מועט סימנים להימצאות אורניום.
על סמך מימצאים אלה הנפיק משרד האנרגיה [בשנת 2012] לחברת 'גוליבר אנרג'י', שבראשה – מי שהיה ראש 'המוסד' מאיר דגן היתר לחיפוש אורניום בין ערד לסדום.
"זו פעם ראשונה שמשרד האנרגיה התיר לחברה ישראלית לחפש אורניום בשטח מדינת ישראל" נכתב בעיתונות.

פרופסור ישראל דוסטרובסקי  מגדולי מדעני ישראל, מאבות תוכנית הגרעין של ישראל, מנהלה הראשון של הוועדה לאנרגיה אטומית והנשיא החמישי של מכון ויצמן למדע, חתן פרס ישראל למדעים מדוייקים  לשנת 1995,  הלך לעולמו ב- 28 לספטמבר 2010 והוא בן 92. נטמן בקיבוץ מעוז-חיים, שבעמק בית-שאן, שהיה ממייסדיו.
"לא כל המדענים מיהרו להזדהות עם המאמץ המדעי בתחום הביטחון. רבים חששו שזה יפגע במעמדם הבין-לאומי. לא כך הרגיש ישראל דוסטרובסקי. הוא לא ראה במדע כיסא מפלט מצרכיה הבוערים של המדינה, אלא מנוף לגיטימי לחזקה, במטרה להדוף אויב ולהגיע לשלום" . כתב במכתב  התנחומים נשיא המדינה שמעון פרס.

את הציורים  של פנחס אסף משה  זקס, הבעל של יוכבד [יוליקה] בשעלבים, הגריל לכל אחד מבני המשפחה ציור.
 - יהודית בחיפה [לימים סלע], אסתי בירושלים [לימים דויטש], רבקה [אירצ'ה]  בכפר חב"ד [לימים בנימיני], ולנעמי  יעקבס [הבת של לאה] – ברחובות, נחמה פלדמן בתל אביב, ומה שנותר - נשאר אצלם, בקיבוץ.

רייזל לבית דויטש ואישה אברהם שטיינברג , עם בני אשתו הראשונה בלה  - יעקב יצחק [יאקי] ואשתו רבקה  [מנצי] לבית דויטש  ובתם בילא-ליאורה, שנתפסו בהונגריה על ידי הנאצים, כלב הוא פייבל עם אשתו בלנקה  לבית גרינוואלד, הבן מנחם-מנדל והבת בילא:  וצאצאי אחותה, אשתו השנייה – רייזל : הרווקים  נחום מאיר [אלמר]; בנימין זאב [וילים];  – ניספו בשואה 1942.

יש אומרים כי אברהם שטיינברג עם אשתו רייזל נרצחו באושוויץ, בשנת 1944 יחד עם בלנקה ופייבל שטיינברג ובנם התינוק מנחם.
ואילו יעקב  ובתו התינוקת בילא נרצחו בגאלאנט שבהונגריה.


               בניית האנדרטה השנייה לזכר פיני סלע  הי"ד בראש זוהר.


 טכסט:


גל עד
לזכרו של
פנחס סלע
(שטינברג) הי"ד
שנפל על משמרתו
להחיאת הנגב
ביום כ'ח טבת תשי"א
ת' נ' צ' ב' ה'





סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

8 תגובות:

  1. כתבה מרתקת ומעניינת. אשמח ליצור עימך קשר במייל - עמית מנדלסון, אתר http://www.inature.info .

    השבמחק
  2. שלום,
    אני הבן של "יוליקה", יוכבד,
    תודה על האיסוף, ועל הפרסום.
    נקריא לאמי את המאמר.

    השבמחק
  3. שלום, שמי צביקה סלע, בנה של יהודית. שמי השני הוא פנחס, על שמו של דודי פנחס סלע הי"ד.
    תודה על סיפור מרתק שאת חלקו הכרתי וחלקו חדש וחידש לי. כמו בן דודי ארי, אדאג גם אני שאמי יהודית תראה את הפרסום ואת הסרט שהוכן על הבלוג.
    תודה רבה

    השבמחק
  4. תודה לכם אלישיב וצמרת, על המאמץ, המחקר והגילויים.

    אני מצרפת לינק ל "סרט זכרון" שביימתי בזמנו אודות פריצי ומשפחתו, לרבות שחזור המצבה בנגב והמפגש הראשון של אחיותיו לבית שטיינברג עם חבריו מחמ"ד 3 ופרופסור דוסטרובסקי.

    "סרט זכרון", תעודי 17 דק'
    http://aluma-films.com/?CategoryID=246

    נורית יעקבס-ינון: סרטי אלומה.

    השבמחק
  5. למה אין בוויקיפדיה דף על פנחס סלע?

    השבמחק
  6. שלום שלמה,
    תודה על ההתיחסות.
    אולי בזכות תגובתך מישהו ירים את הכפפה.

    השבמחק
  7. על פי הידוע באיזור מעלה אדומים,שבט הגאהלין באיזור מעלה אדומים,הם שרצחו אותו ולא התעמרה ולכן גורשו לכאן על ידי המושל בר-צבי.גופתו נתגלת על ידי יחידת מודיעין 504.
    האם הוא שגילה את מרבץ האורניום ?
    גדעון 0505403088

    השבמחק
  8. ישר כח על הכתבה -שמוליק בן אדי בנימיני מפטרופוליס

    השבמחק