משה  ליפשיץ - נפטר אחרי תלאות קשות בסבל וביסורים

9.3.1905 - יבנאל

 בית העלמין של יבנאל

טכסט:

משה בן שאול      ברוך בן משה

ליפשיץ

ממיסדי משמר הירדן

ממתישבי שמסין, מראשוני יבנאל

נפטר ב' אדר תרס"ה    נפטר ז' אדר תרצ"ד

46 במותו                      47 במותו

ת. נ. צ. ב. ה.

משה ליפשיץ חי בכפר דרומית לווילנה, ליד מולודצ'נה בצפון-מזרח ביילורוס. למשפחתו הייתה חנות, חלקת אדמה ליד הבית וסחר בעצים, מצבו החומרי היה לא רע, עד שעלה לשלטון  הצאר אלכסנדר השלישי. גל הפרעות ביהודי דרום רוסיה שנקרא 'סופות בנגב' לא פגע בו, אבל אז החל 'הפוגרום הקר' - הוטלו גזרות על היהודים, שצמצמו את זכויותיהם שהיו מצומצמות גם כך -  "חוקי מאי" קראו להם. במאי 1882 פרסמה הממשלה הרוסית השלטת באמצעות צורר היהודים - שר הפנים ניקולאי פבלוביץ' איגנאטייב - תקנות, שתכליתן פגיעה כלכלית ביהודים - נאסר עליהם לסחור עם האיכרים בימי ראשון, נמנע מהם עיסוק בחקלאות או מגורים באזור חקלאי. הממשלה התחילה לנגוש ביהודים היושבים בכפרים -  הם  גורשו לעיירות ולערים הצפופות.

מאחר וציוני היה, שמע בקול 'חובבי ציון'- 'אוהבי ציון' כפי שנקראו בווילנה -  נשמע לקול הקורא "להתעורר לתחייה, להתעודד ולהתאמץ לעלות לארץ-ישראל, ארצנו הקדושה, לקנות שם אדמה ולהיאחז בה, לשוב ולחיות חיי-עם בארץ האבות, הקדושה לנו מדור לדור".  משה החליט לעזוב את רוסיה, שהייתה אז שליטת האזור ולעלות לארץ-ישראל, לעזוב את כל פרנסות הגלות ולהיות חקלאי המוציא לחם מן האדמה; תערובת של חיבת-ציון, אמונה שלימה בקדושת הארץ  ומציאות חיי המעשה  - אין עתיד לעם ישראל בגולה.

באותה שנה, בתרמ"ב [1882] חיסל את כל עסקיו ומכר את כל רכושו- עשה ליקווידציה ועם סכום הגון נסע וקנה בכספו 400 דונם אדמה בפתח תקווה, חזר להביא את משפחתו. בשנת תרמ"ט [1889] עלו שש נפשות, לארץ-ישראל, לעסוק בחקלאות  אשתו מתיה וארבעת ילדיהם  רחל, לאה, חנה וברוך.

את חלק דרכם האחרון הם עשו על חמורים  "ירדו בנמל ביירות ונסעו בחמורים"  כשמשפחת וידלאנסקי מבריסק דליטא [היא ברסט-ליטובסק צומת-דרכים בין ורשה, מוסקבה וקייב] נלווית אליהם. "בדרך נפלה הבת חנה מהחמור ונהרגה" אמרה לי חנה'לה גפני מכינרת, נכדתו של משה ליפשיץ.

 בראש חודש ניסן באו לירושלים, ואחרי חודשיים, הם ארבע משפחות: ליפשיץ, וידלאנסקי, ומצטרפת אליהם משפחת פייגלין,  מהעיר הרקה בפלך מוהילוב במזרח ביילורוס - משפחה גדולה של בעלי-בתים אמידים שהתפרנסה ממכירת יי"ש לגויים, מחסידי הרבי מלובביץ', ר' שמואל שניאורסון [קיבלו את אישורו לעלייה], עם תשעת ילדיהם, שילדה אשתו אלקה לבית משה זלמן הנקין וזוג הורים ומשפחת שיינוק - משפחה ידועה ואמידה מווילנה  -  סוחרי יערות, בעלי תואר אצולה מהצאר ניקולאי "היה להם בווילנה רחוב שלם" בעלי שש חוות היו שם, גידלו גם בקר לבשר, ייצרו 'וודקה' מהשעורה וכמו שנאמר: "עשו חייל".

יחדיו התחילו להתעניין באדמות לחקלאות.

התקשרו עם  סרסור -  מתווך לקניית אדמה -  מר אפטיקמן, גיסו של ד"ר ד'ראבלה, ששם משפחתו נקרא על שם האי הקטן, שקיבל במתנה מהשולטן לאות הוקרה - הוא במקור ד"ר יצחק גריגורי אמצ'יסלבסקי יליד אוקראינה, אז רופא בראשון-לציון [שהיה למנהל בית-החולים 'רוטשילד' בירושלים לאחר פטירת גיסו, ד"ר יצחק שוורץ].

יעקב צבי פייגלין ואביו אברהם קנו אדמה עוד כשהיו בעירם - 400 דונם מצפון לירושלים, כשהגיעו ארצה וראו כי רעה היא, רצו להחליפה ככתוב בחוזה. ארבעים אלף רובל שילם.

לייב-אריה שיינוק אחד מארבעת בניו של אליעזר העשיר: ברוך, אברהם ומשה וכתריאל שגרו בסביבות ווילנה כולל סמארגון,  קנה אדמות בוואדי-חנין היא נס-ציונה, בחדרה וליד ירושלים, אשתו הניה הייתה קרובה של משה ליליינבלום וזה עזר. משה ליפשיץ, שלא אהב את אדמת החול בפתח-תקווה, החליף בעצת מר אפטיקמן למקום בו אדמה שחורה – צ'רנוזיום כבכפר מולדתו - אדמת מחניים, עיר מקלט מקראית "אדמה טובה מאוד וקרובה למושבה ראש-פינה, מושבה של הנדיב שיחיה, שקנה אותה מ'אוהבי ציון', מחסידי טראנוב". לאחר משא-ומתן רכשו הארבעה אדמה ליד ניג'מת א-סבאח - כוכב הבוקר [לימים: איילת-השחר]  "שלא בפניה", כלומר - מבלי שיראוה כלל:

משה ליפשיץ יחד עם שלושת חבריו, כדי להרחיב את נחלותיהם, פנו לפקיד הראשי מטעם הבארון על הגליל-העליון מר אוסיאס [יהושע] אוסוביצקי בן הרב שמחה בונים, מי שהיה מורה במקווה-ישראל, הגיע לגליל מדרום הארץ, לאחר שכשל ב'מרד האיכרים' של ראשון-לציון, והצליח בניהול עקרון ורכישת אדמות קוסטינה -  וקנו ממנו עוד מאדמת מחניים. כל ראש משפחה קנה מאה דונם בעשרה פרנק הדונם, ואוסוביצקי מסר לכל אחד מהם את הקושאן שלו.

בינתיים קבר אוסוביצקי בראש-פינה את שתי בנותיו: חנה מרים בת השבע ואת רחל שטרם מלאו לה שנתיים.

בראש חודש כסלו שנת תר"ן [1890] לפני חנוכה, לפני החריש, נקראו על ידי פקידות הבארון לצפת, לקבל את האדמה "לכשיגמרו האריסים הערבים לאסוף את יבולם מהשדה".

מסילת ברזל - אין, אפילו דרך לעגלה אין, ושיירה של פרדות לא יצאה לגליל.  בהמלצת ליובמן מראשון לציון, קרוב משפחת פייגלין, לקחו מורה דרך צעיר מהמושבה - גרשון צבי אברמוביץ שמו. צבי הדובר ערבית מצא בעלי גמלים אמיצי-לב,  שלא פחדו מדרך שאינם מכירים ואלה הסכימו להביאם לצפת בשכר ארבע מג'ידות לכל נפש.  שילשלו את דמי הנסיעה בידיים בטוחות, תוך הוראה למסור את שכר הגמלים לבעליהם, רק לאחר שיודיעו בכתב כי עברו את הדרך בשלום.

הילדים והנשים הורכבו על הגמלים והמשפחות יצאו למסע של סבל - הילדים בכו והקיאו מנדנוד הגמלים, בחורה אחת נפלה מרום אחד ממעלי-הגרה, המאיימים בשיניהם הגדולות ובחרחוריהם המוקצפים. קרני חיטין, ארבל, ואדי חמאם - הצטיידו במים מעין-אסעד והמשיכו.

יום שישי, הגיעו עם בוקר אל שפת ים כנרת מול הכפר אל-מג'דל מקום בו אומרים, הייתה מרים המגדלנית. כפר עני בן כ-40 משפחות פלאחים מוסלמים ממצרים, בתיו עשויים אבן וגגותיהם בוץ ותבן. אנשי הכפר אמרו כי המרחק עד צפת הוא לא יותר מחמש שעות. השמש שקעה וצפת איננה. את השבת עשו "בין ארץ ושמים ואבנים וסלעים". וכשתינוק התחיל לבכות הושקט מפחד השודדים.

שבת – "בעלי הגמלים היו כמטורפים ולא ידעו מה לעשות". לפנות ערב מצא אותם כייאל-  שומר-רכוב של אחד מבעלי מונופול הטבק באזור, ותמורת עשרה פרנק ניאות להביאם העירה. רק בצאת השבת "עד שנראו כוכבים" מעל הר כנען החלו בהכנות, וביום ראשון יצאו בעקבותיו ודרך הוואדי, לאחר שעה וחצי הגיעו לצפת  "שבעה ימים ושבעה לילות. ביום אכלתנו השמש הלוהטת ובלילה תחת כיפת השמים הקור" כתב ב'זכרונות איש מתולה'  שמואל, בנו הרביעי של יעקב צבי פייגלין.

הערבים שאלו על חארת אל-יהוד, והגיעו לרחוב הספרדים. צבי אברמוביץ השיג אכסניה אצל יהודי ספרדי. הערבים הבריכו את הגמלים באמצע הרחוב, פרקו את הכל קיפלו את החבלים, והסתלקו. ועוד בטרם הספיקו להכניס את כל החפצים פנימה התחיל לרדת גשם. הגשם ירד ששה ימים רצופים בלי הפסק [יש אומרים שמונה – חג חנוכה היה]. הנשים אמרו: "זה לא היה כייאל אלא מלאך, לו היינו לנים אותו לילה בשדה - מי יודע מה היה קורה לנו". "נשפכו הרבה בתים בצפת. כ 60 בתים, בתים ישנים." סיפרו זקני צפת.

כל משפחה שכרה  דירה.  הסתדרו איך שהסתדרו, ולאחר מנוחה קצרה יצאו לחפש את נחלתם. ירדו לראש-פינה, אם המושבות בגליל, לאוסובצקי הגדול "להיודע מן הנעשה ומה הצעדים עליהם לנקוט בכדי לקבל את הקושאנים על הקרקע שלהם". נענו כי הכל בסדר. אוסובצקי  חזר והבטיח להם כי אדמת מחניים, פוריה וטובה, והאקלים מצוין, ובאשר למים, בעומק ארבעה-חמישה מטר יש מים לרוב. "צריך רק לחכות עד גמירת הגורן, ילכו הערבים לעזאזל, ואתם תקבלו האדמה ותסתדרו על הצד היותר טוב" בקיצור – סבלנות.

יצאו מאוסובצקי שמחים וטובי-לב, אמרו "שלום" לשומר ראשו, הכייאל, יוסלה פרידמן, עם המדים והחרב. ובינתיים הכסף אוזל, החליפו את הרובלים לנפוליונים, אותם פרטו למטבעות קטנים להוצאות הבית, כי בצפת אין פרנסה, ובראש-פינה לא הייתה שום עבודה. הפייגלינים הצעירים אמנם, מצאו שם עבודה בשכר שני בישליקים ליום בסיקול ובנטיעות, אבל לבוגרים אין - גם לא ב'קולוניא מי מרום', היא יסוד-המעלה, אפילו חוות 'שושנת הירדן' שהקים מרדכי יצחק לובובסקי, הגביר בעל האחוזה מסובאלק ברוסיה, שבא מאמריקה ורכש על גדות החולה  2800 דונם, היה בקשיים כספיים וחלומו על מלון ''גראנד הוטל' לא קם.

חלף הקיץ. הגיע חג הסוכות. הגורן הסתיימה ואוסוביצקי, פקיד ראשי על הגליל-העליון, טרוד בענייני האומה בדמשק, או ביפו או בירושלים, קנה מהנוצרי ג'אבור בק את אדמת מתולה, ולא פנוי למסור את להם האדמה. הם הגיעו למשרדו המרווח לפחות פעם בשבוע וכשהצליחו לפגשו, פייסם בדיבורים: "מה לעשות, יש קשיים להעתיק את הערבים מהמקום, יש איזה עיכובים מהממשלה. אבל אין דבר, אנחנו נתגבר ונסיר כל העיכובים, רק צריך מעט סבלנות, ואני בטוח כי העניין ייגמר בכי-טוב, ואל לכם לדחוק השעה. מתון-מתון נעתיק את הערבים ונכבוש את המקום. עברו שנתיים, הערבים נהנו מעוד גורן. הכסף כמעט אזל, הסבלנות פקעה -  עד מתי?! דרשו הארבעה מאוסובצקי.

עברה שנה וחצי והסתבר כי העניין עם אריסי מחניים נגמר זה מכבר. אוסובצקי, שחשש ליישב במקום ארבע משפחות בלבד, חיכה אולי יצטרפו עוד מספר משפחות, אולם, אלה ביטלו את קנייתם, והאדמה נרכשה בידי חברת יהודים מצרפת, שלא רצו בשיתוף חברים מארצות חוץ. בהיותן ארבע משפחות של 'רוסים' ולא 'צרפתים' "בחלו בנו להיות להם חברים", אלה דוחים ואלה דוחקים. הציע  אוסובצקי לדוחקים, תמורת מחניים את משמר-הירדן. לא הועילו הצעקות והתחנונים על העוול, שנעשה ואוסובצקי בשלו: אלה יהודים צרפתיים, המכירה נעשתה בפריס, ואין בידו להושיע. עם זאת נתן ברירה בידם לקבל חזרה את כספם, ששילמו תמורת האדמה. והכסף הלך ואזל.

לאחר אי-הצלחותיו של מרדכי יצחק ליובובסקי החליט בנו, ליפא-לייב, למכור חלק מאדמות 'שושנת הירדן' ולהשאיר עשירית מהשטח בידיו. משה דוד ינקוביץ הוא דוד שו"ב - "האבא של ד"ר דוד" - עסקן ציוני רב פעלים מהיהדות החרדית, שהביא את יהדות רומניה לראש-פינה, יהודי עם זקן גדול שהיה מורה, מטעם הבארון במושבה אותה ייסד, ושאת אדמתה, כך אומרים, קנה בכספי הבארון על שמו, ו'משמר-הירדן' קרא לה, והפועלים שנאספו שם היו בעלי אמצעים מוגבלים.

במשמר-הירדן ישבו כבר שבע משפחות מיהודי צפת, דוברי ערבית ובקיאים במנהגי הארץ. משפחת חיים יוסל טיטלבאום כבר שם  "על ידם יהיה לכם, נוח להסתדר, אנשי 'יקטרינה-סלאבה' – 'יוצאי רוסיה' [יש אומרים: על שם האגודה מיקטרינוסלב שקנתה אדמה בחורן ופשטה את הרגל]  - הבטיחם אוסובצקי - אם יש לכם כסף, להשלים את הקנייה,  נעשה את החליפין ותוכלו לצאת לזרוע". 

"מתוך צער ובכי" משה ליפשיץ, יעקב צבי פייגלין ולייב שיינוק, שהיה מיודד עם אוסובצקי, הסכימו לחילופין. אגב כך הותנה, כי אוסובצקי ידאג להמציא להם 'רוכסה' - רישיון  מהשלטון  להקמת בית.

ברוך וידלאנסקי לא הסכים. סירב למסור את  הקושאן, ונסע עם משפחתו לאמריקה.

 הנותרים נתנו לדוד שו"ב את הכסף החסר ואת הקושאנים וזה נתן להם שטרי-מכר.

באו למשמר-הירדן. אין בית-כנסת, אין מקווה, הרוקח ר' משה לוריא עוד טרם הגיע, רק שבעה בתי מגורים קטנים במקום -  הילדים מסתובבים בחוץ ללא תורה, הוריהם כצללים, חצי ערומים ויחפים, נפוחי רעב, חולים בקדחת-צהובה, קדחת-ירוקה, ועוד מחלות שונות. את מעט כספם השקיעו באדמה ובנטיעת גפנים. מר שו"ב והאדון אוסובצקי, השתדלו להקל מסבלם אבל עדיין לא עלה בידם. "צריך לחכות ולצפות לישועה, אולי ירחם השם, והגפנים יתחילו ליתן פריין, ותהיה שנת ברכה, נסתדר. מה לעשות? ארץ-ישראל לא נקנית אלא בייסורים ובסבלנות" אמרו להם איכרי המקום.

והמשפחות בצפת.  

משה ליפשיץ כחבריו רכש כלים ובהמות-עבודה, קנה צמד שוורים ואתון להובלת מים "סבא היה אדוק מאוד מאוד וחשב שצריך, בדיוק כמו שכתוב בתורה, לעבוד עם שוורים" סיפר מוישלה נכדו. קנה מחרשה - סיכֶּה בערבית, "מסמר כזה עם שתי כנפיים קטנות", את כלי העבודה קנה באמצעות סרסור "היודע מה צריך בן-אדם" –מכוש, קרדום, חרמש, משור, פטיש וצבת. רכשו זרעים, והתחילו לעבוד: חרשו, וזרעו, וה'רוכסה' איננה. בנו צריף - כרתו ענפים של הרדופים מגדות הירדן, העמידו אותם בקו כקירות. טייחו מבפנים טייחו מבחוץ, ועשו עוד קו אחד כזה, ושוב פעם טייחו -  שיהיה עמיד.

עבר חודש וחדשיים וה'רוכסה' איננה. מדי שבוע רצו אל בעל-ההבטחה והוא בשלו: "מחר, מחרתיים". החיים קשים. הצפיפות בצריף גדולה וללא תנאי היגיינה בסיסיים.

גרו בזה, אבל כשהתחיל הקיץ, התחילו היתושים. התחילה הקדחת -  הקדחת הצהובה. אחר כך הייתה שם הקדחת השחורה, קדחת שחור השתן "נעשינו טרף נטול מגן ליתושי הקדחת הממארת". אשתו של פייגלין נסתלקה לעולמה, ואחריה בנה הקטן, שנולד במשמר-הירדן. אמו של יעקב צבי נפטרה ימים מעטים לאחר מכן ואביו בעקבותיה -  כולם חלו כדרך כל בני משמר-הירדן "אם בקדחת צהובה ואם בשחורה ואם בחסרת שם, האחד רועד מקור, והאחר לוהט מחום ובדרך כלל כולם חולים תמיד".

משה ליפשיץ זרע ראשית את החציר, אחר-כך את השעורה ואת הקטניות - פולים ועדשים וסיים בעיקר - בחיטה. להאבסת הבהמות גידל גם קרשינה, בקייה ושיבולת-שועל. ובפסח התחיל לזרוע את החומוס ואחר כך תירס ואחר כך דורה ושומשום, היו  שגידלו מקשאות של אבטיחים "זה היה דבר טוב בקיץ". חקלאי מומחה הוא לא היה, אבל עשה כאחרים.

בשעת טובה נתקבלה ה'רוכסה' והבית הוקם. לא מפואר. משה ליפשיץ בנה בית, שלושה חדרים ומטבח. נטע כרם. קמו מוקדם להאכיל את בהמות העבודה ואת הפרות, הנשים הדליקו פחמים ב'סמובאר'  - מיחם נחושת תוצרת טולה - שירתחו מים, לתה. יצאו לחלוב את מעט החלב, אכלו לחם מרוח בריבה ומיהרו לעבודת השדה, עד חשכה. בחשכה חזרו, העדר חזר מהמרעה, פרה, פרה לביתה. האביסו את הבהמות, והלכו לבית הכנסת להתפלל. כל בני המשפחה אכלו ארוחת-ערב לאור עששית נפט.  ולאחר מכן, עוד תוקנו רתמה, שנקרעה, חלקי העץ במחרשה או את עול השוורים.

'עד היבול', פתח משה חנות מכולת, מכר בהקפה 'עד הגורן', וכשזה בא, לא היה לאיכרים במה לשלם, ואם היה גורן רע ולא יכלו לשלם, החתים שטרות, וחיכו לגורן השני, יש אומרים: "הוא אהב מאוד לקרוא ספרים, אז כשהיו באים לקנות, היה אומר: לך תקח בעצמך" לקחו, הלכו ולא שילמו.

שלוש שנות תלאות [יש אומרים שנה] והפסד הכריעוהו והביאוהו למכור את כלי-הבית, הבהמות, וכלי העבודה, שבו לרוסיה, אל משפחתו. במשמר-הירדן נשארו רק האדמה, הבית ורחל בתו הבכורה, שנישאה לאליעזר, החזק והזריז, בנם של הניה היא הענה ויהודה לייב שיינוק, אחיהם של אנשל ולאה הבוגרים ממנו ומשה ומאיר הצעירים [במרווח של שנתיים שלוש ילד מילד], הראשון אנשל והאחרון מאיר שנפטר גם הוא בן י"א מקדחת  - נקראו על שם אבי הבארון.

החתונה נערכה לפי מיטב המסורת בבית הכלה. בחדר אחד הגברים באחר הנשים, כל הציבור בא, הביא מתנות, מה שקוראים 'דְרוֹשֶה מתיין', מתנות-דרשה. החופה בחוץ. נאמרו הברכות. הותקנה הסעודה, והכיבוד: בקבוק גדול- 'בוטל'  של יין מתוק וסמיך ועוגת 'לקח'.

אליעזר חלה 8 פעמים בקדחת צהובה, הרופאים אסרו עליו להיות במשמר הירדן. הוא עבר להיות פועל בחוות סג'רה "בסג'רה היה אוויר טוב".

השלטון הרוסי לא הרשה לליפשיץ ומשפחתו לחזור לכפר, התיישבו בעיירה סמוכה בשטעטל סמארגון, שרוב תושביה יהודים. "כשאשתו חלתה ומתה חזר סבא לליטא להתחתן עם אחותה" סיפרה לי דיתה, נכדתו, אשת ג'וש פלמון -  הוא נשא את אחותה שרה לאישה ונולדו להם שני ילדים: מרים ושאול.

ובארץ-ישראל חברת יק"א Jewish Colonization Association –  'החברה היהודית להתיישבות' של הבארון מוריס הירש, קיבלה על עצמה את ניהולן ופיתוחן של מושבות הבארון רוטשילד כולל את המושבה משמר-הירדן, והאגרונום חיים קלוואריסקי מורה ממקווה-ישראל  בא במקום יהושע אוסובצקי, שהודח מכהונתו בעטין של קנוניות אישיות.  - פיטרו את אליהו שייד, המנהל הראשי בפריז של ההתיישבות בארץ ישראל. סיפרו כי ד"ר הלל יפה הוא זה שסיפר לבארון רוטשילד, שהשייד הזה, בכל שנה רואה איזה נערה נאה ולוקח אותה איתו לפריז, כביכול ללמוד ואחר כך היא יורדת מהדרך הישר.  וכשחזרו למושבתן היו מרגלות שלו, מלשינות. הבארון פיטר את שייד. "כיוון שפיטר את שייד, נפל שייד, נפל כל ה'שטאב' שלו, כל המפקדה. אז במקום אוסובצקי הופיע  קלוואריסקי".

חברת יק"א, שהחליטה להתחיל בעבודה מעשית בארץ, שיגרה לגליל את חיים קלוואריסקי והעלתה בינתיים, על אדמת מחניים עשר משפחות קווקזים רועי צאן. גם אלה לא נאחזו. הבצורת אכלה את עדריהם. גם הם התפזרו. "שוב ירדה דממה על מחניים" ואילו "על משמר-הירדן זרחה שמש הצלחה ויש תקווה טובה לעתידה," איכריה עסקו בפלחה ובגידול צאן. אמרו כי קלוואריסקי הוציאם ממצוקתם, הוא שנתן דחיפה ואפשרות להיטיב את חיי היום-יום  ובפרט דאג לצורכי הכלל - הסדיר תנאי רפואה, הקים בית ספר,  ארגן את שמירה דאג לשחיטה ולמקווה וכיוצא באלו.

אותו קלוואריסקי, כאחראי מטעם יק"א להתיישבות במשמר-הירדן, דרש מהאיכר לייב שיינוק את תשובתו הברורה של משה ליפשיץ, אם יש בכוונת מחותנו לשוב ולהתיישב על נחלתו, או ברצונו למכור. האחרון ענה כי הוא מתכונן לבוא בהקדם האפשרי.

במהירות ובפזיזות חיסל משה ליפשיץ את כל עסקיו, מכר הכל "בחצי חינם", לקח את משפחתו – את שרה אשתו השנייה עם ארבעת ילדיהם, עלו לארץ-ישראל ונסעו למשמר-הירדן.

במשמר-הירדן מצא, כי בביתו הושיבה יק"א את הרוקח ואחד חדרים שימש כבית-כנסת, ואת אדמתו חילקו בין האיכרים. לדרישתו - את רהיטי הקודש פינו, אך עד שנכנסו שש הנפשות למשפחת ליפשיץ לאותו חדר קטן, גרו בחוץ. עוד  חצי שנה עברה, עד שיצא משם הרוקח.

משה ליפשיץ הופנה למר דוד ספורטה ממייסדי בית-הספר החקלאי 'אור-יהודה' ליד איזמיר, מראשי יק"א בגליל שישב במשרד רחב הידיים, בבניין פקידות הבארון במרכז המושבה ראש-פינה/צפת (סוריה), שם טען ליפשיץ כי הוא בעל האדמה שנתפסה על-ידי מתיישבים אחרים -  נתמכי יק"א.

 ראה זה האחרון, כי אכן יש 'זכות' לליפשיץ באדמת המקום והעביר את הטענות למר קלוואריסקי  היושב בטבריה.

קלוואריסקי כפר ב'זכות' זו, בטענה כי אינו מחויב לעבר – לשטרי המכר של דוד שו"ב; "לאף אחד ממתיישבי משמר אין צל של 'זכות' ליישובו - אמר קלוואריסקי - את הנעשה אין להשיב".

העניין הגיע עד הנהלת יק"א בפריז.

"ליפשיץ הגיע בתקופת רוסיה, בעל הון ניכר, הון שהלך לאיבוד במשמר, בעקבות הכישלון של החברה הקודמת. הייתה לו חלקת אדמה והוא בנה עליה צריף כמו שאר בעלי המניות. זאת החלקה המעובדת כעת על-ידי המתיישבים, וחלוקתה טרם סוכמה סופית'' -  ענה קלוואריסקי לדרישתם – ''אילו באמת יכולנו לרכוש אדמות ליד משמר ולהמשיך בהרחבת המושבה, היינו מטפלים בליפשיץ בחפץ לב";  ולליפשיץ אמר: "אנחנו מנהלים משא ומתן עם שכנים ערבים, ובקרוב נקנה מהם שטח אדמה גדול הגובל עם המושבה, ואז אתן לך אדמה בעודף שכר המתנה".

כך נמשך העניין שנה וחצי.

ובשביל לפרנס את משפחתו יצא ליפשיץ לעבודה אצל הפקידות, כפועל או אצל האיכרים, "מאושר הייתי כשזכיתי לשכר יום עבודה של שני בישליקים". יספר ליפשיץ לשואליו.

קאלוואריסקי המליץ, שהנהלת יק"א תפתור את הבעייה ומר ספורטה כתב להם:

"ליפשיץ הוא אדם טוב, חרוץ, האגרונום, מר אליהו קראוזה  [בוגר מקווה-ישראל וממקימי בית הספר באור-יהודה באנטוליה] מרוצה מאוד ממנו הודות לעבודתו הטובה והתנהגותו, הוא עובד למעשה בלג'ריה [Ledjeria] כפועל בציפייה שהאגודה תטפל בו".

כשחברת יק"א רכשה את אדמות סג'רה, 17 אלף דונם, מיהודים שכשלו, שמה לה כמטרה להקים במקום מרכז אזורי להכשרה חקלאית לפועלים, שזה עתה עלו לארץ [לימים ייקראו 'העלייה השניה'  ומרכז שירותים למתיישבי הגליל.

קלוואריסקי יועד לילך לשם בתור פקיד, מנהל החווה הראשון. הוא הציע לליפשיץ להקים מטבח לפועלים, "כי רוב הפועלים שם הם רווקים, ונזקקים למטבח" ובמשך הזמן ימצא הזדמנות ליישב אותו כאיכר באחת המושבות. קצב לו מחיר בעד אכילה לכל פועל שלוש פעמים ביום - עשרים פרנק לחודש. "ואם יהיה הפסד - הבטיח על דברתו -   זה יהיה על חשבון הפקידות".

הלך משה ליפשיץ לסג'רה ופתח מטבח, ובמשך שלושה חודשים הפסיד שבע מאות פרנק.

בא אל קלוואריסקי עם החשבון, קלוואריסקי התכחש להבטחתו ושלח את ליפשיץ לעבוד כאחד הפועלים, בכל חודש ניכה משכרו רבע או שליש ממשכורתו  עד שהושלם פרעון השבע מאות פרנק.

משפחת ליפשיץ רעבה "אך מי יכול לדון עם שתקיף ממנו? נפלתי בפח וצריך לסבול". אמר ליפשיץ .

"היה בסג'רה כמה שנים, אבל הוא רצה חקלאות ונתנו לו את השאמסין" סיפר  מוישלה ליפשיץ הנכד.

ובשנת תרס"א, [1901] כשהתחילה ההתיישבות בגליל התחתון חלק מחוות סג'רה היה למושבה אילניה, עין-זיתים עברה לרשות יק"א, הוחל ביישוב מלחמיה, קמו יאמה [יבנאל] ומסחה [כפר-תבור], כינרת ומושבת האריסים בית- גן וקלוואריסקי, שהיה למנהל ההתיישבות בגליל התחתון וישב בנצרת, לא מצא נחלה לליפשיץ ובני משפחתו  "לב מלכים ושרים ביד ה', ומי יוכל להבין אותם?" אמר ליפשיץ.

קלוואריסקי יישבם בכפר ערבי שקנה, בשאמסין דרומית מזרחית ליאמה. "בית-שמש המקראית"  אמר להם.

האדמה הייתה שייכת לאפנדים, שגרו בערים הגדולות "נהנו מהחיים בעושר בלתי משוער". האדמה הייתה ברובה בור,  החכירו חלקות קטנות  לזריעת חיטה ואילו הרוב – למרעה לבדווים אריסי המקום "אלה עם צמות ארוכות" בדווים נודדים: ערב אל-סַאהוּ וערב אל –דַלַיְיקָה. שני שבטים, שלא הייתה ביניהם אחווה רבה.

"הם לא נושלו. קיבלו פיצוי כספי, אם כי המשיכו וסחטו בשנים הראשונות כספים מהבארון או תבואה מהגורן עד שהרחיקו אותם".

"סבא קיבל אדמה בשאמסין ליד מעיין קרוב לוואדי פיג'אס. בשנת 1903". סיפר לי נכדו של ליפשיץ דוד ברק בביתו שבבנימינה.

קלוואריסקי נתן לו תקציב פעוט לקניית בהמות עבודה, כלי-עבודה וזרעים  ומשפחת ליפשיץ נאלצה להסתדר כמעט בלי אמצעי-מחייה  "עד היבול".

בזמן שסידר קלוואריסקי את אריסי בית-גן ואיכרי מלחמיה, באה קבוצה של 'סובוטניקים' גויים שומרי שבת מגרוזיה, וביקשו את קלוואריסקי, שיתן להם אדמה לעבוד כאריסים. הוא ראה בהם מציאה – 'גרים'  - איכרים רוסיים, רוסים ממש, האנשים הנכונים לשאת כל עמל ותלאה. "ללא הם''  - ציטט כביכול את הבארון רוטשילד  - ''מדינה יהודית תהיה גטו עם אותן דעות קדומות - קטנונית, בלתי סובלנית, לא ליברלית, אורתודוכסית, שתגרש את הגויים והנוצרים". נתן לכל ראש-משפחה תקציב של חמש מאות פרנק – מחצית התקציב המקובל  "עם תוספת לכל ילד" -  ומסר להם את אדמת שאמסין "עם החושה הגדולה, שנשארה מהערבים" עשר משפחות התיישבו שם, "הם התגוררו בבתי חימר עלובים שהשאירו הערבים" אמר לי הנין איתי ליפשיץ מהמושבה כינרת. קנו סוסים והתחילו לעבוד, חרשו, זרעו ושתו יי"ש, הרבה [בימים ההם היה היי"ש בארץ בזיל הזול] את היי"ש – ה'וודקה' -  ייצרו בעצמם לעצמם כפי שנהגו בארץ מולדתם. "מתקן הזיקוק היה בעליית הגג מעל למטבח".

"..כאשר הגענו למקום הפליאו אותנו הקוצים הדוקרנים, שהיו גבוהים מקומת איש, בין הקוצים התחלנו לחפש חושה ובקושי מצאנו...  כשנכנסנו פנימה חשכו עינינו, למראה הרמשים והשרצים השונים, ששרצו בה. ירדו גשמים וגם בבית דלף גשם. החושה חולקה לשתיים במחיצה, אחת לאנשים והשנייה לבהמות. התבואה הזרועה עלתה יפה אך הרועים הערבים באו עם עדריהם, רומסים ואוכלים" סיפרה אחת מגרות-הצדק.

וכשעבר החורף ובא הקיץ, לא יכלו  המתיישבים להסתגל לאקלים החם, וגם המים של שאמסין ממעיין שג'רת אל-כלב השפיעו עליהם לרעה. הם לא החזיקו מעמד, מכרו כל שאפשר למכור ועזבו את המושבה "מי ליהודה ומי לחדרה".  שתי משפחות של 'גרים' שבאו מפתח--תקווה, גם הם לא החזיקו מעמד, מכרו את רכושם עזבו את שאמסין ונעלמו. ומשפחת ליפשיץ נשארה לבד - "כך עבדנו שנה אחת לבדנו, ובשנה השנייה הובאו מתיישבים נוספים, משפחות 'גרים' חסינים ובריאים, שחלו מיד  במלריה ואת הסבל שלהם קשה לתאר. אנחנו לא חלינו אף שהיינו ילדים קטנים" סיפרה לאה ליפשיץ [לימים כהן מקבוצת כינרת].

קלוואריסקי אכן הביא מתיישבים חדשים וראויים -  חקלאים מבטן ולידה היודעים להתקין אופן בעגלה, לפרזל סוס, לחרוש ולזרוע, לקצור, לדוש ולהלחם במסיגי גבול - את 'הגרים'  כמו  ניקראסוב וקאלישוב, פיליפוב וביקוב מאוקראינה, משפחת  פיבובארוב שמנתה 14 איש וקרוביהם - משפחת יאגורוב, שבאה מחווה ליד העיר אשחאבאד בירת תורכמניסטאן.

"כל השטח הזה היו בידי הגויים הערבים. והיו עדרים של צאן והאדמה הייתה מזובלת ולא היה מי שיעבד, אז גדלו קוצים עד לב השמיים, גבוהים מאוד, וכשעבר רוכב בתוך חלקת קמה קטנה שעובדה, לא נראה הסוס, רק ראש צומח" סיפר משה יגורוב.

"סבא ועוד כמה שכרו סוסים ופרדות והגיעו לאזור יבנאל. ראו את הקוצים ואמרו: ''אוהו. פה תצמח חיטה'' והחליטו להשאר שם - סיפר לנו יענקל'ה גורן לבית יגורוב יליד בית-גן שבבקעת יבנאל - הם באו בהתחלה לשאמסין, גרו בחורבות, שהותירו הערבים, זה היה נורא. סבא יעקב בא לארץ עם אשתו סבתא אסתר, ששה בנים ושתי בנות. בתו הבוגרת מרים נשארה בחו"ל, חנה מתה מקדחת, שושנה מצהבת, הבן הצעיר יוסף מת מהכשת נחש. אחרי שהילד של משפחת קולקוב, נפטר, ירדו לאוסטרליה, פיבובארוב קבר שם את כל ילדיו וברח ליוהנסבורג, בתו אסתר נישאה לסובוטניק ישעיהו קרביוב שהועבר ליבנאל".

משפחת יגורוב, התגוררה לצד משפחת ליפשיץ, בבקתת חומר מטויחת – חושה  שבנה אבי המשפחה יעקב, אדם בעל 'ידי-זהב'.

בעיות של האקלים וקדחת, חוסר אפשרויות פרנסה ובעיות עם השכנים הערבים, הכריעו אותם.ואז החליטו ביק"א שהישוב בשאמסין לא יוכל להתקיים וחילקו מחדש את האדמות.

חלקם מהמתיישבים בשאמסין עזבו והלכו למושבות בגליל, היו שעקרו למקומות אחרים ללא קשר עם יק"א  - לפתח תקווה או ליפו, והיו שהיגרו לחו"ל כמו דוד- אחד משלושת האחים יבדקימוב,  שחזר לרוסיה.

את איסאי ביקוב העביר קאלווריסקי לבית-גן וגם את משפחת יגורוב, אחרוני 'הגרים' בשאמסין.

נשאר רק ליפשיץ ובני ביתו – אשתו שרה בנו הבכור ברוך העוזר לידו בעבודת השדה, לאה בת שמונה מרים בת שש ושאול בן שנתיים. ערומים למחצה ויחפים.

סבלו שם רעב. כל כספו הלך לו.

בחושה שגרו - לוחות ישנים על אבנים גדולות שימשו כמיטות להורים, מחצלת קנים על הארץ עם "סמרטוטי מצעות עליה" משכב לילדים. שולחן רעוע לאכילה, לידו ארגז אריזה של פחי נפט ככסא, בצד תיבה עם כלי אוכל מעטים, ובתווך תנור מאבני השדה, ללא ארובה מעשה ידי ליפשיץ. פעם בשבוע אפתה בעלת-הבית לחם, פעם בחודש טחנו שק חיטה, אם היה, לאפיית הלחם. בלילה ישבו ליד השולחן ובררו את הגרגרים  "את הבצק שמה בתבניות למשך שעה שלמה לתוך התנור החם, אחרי שעה הוציאה לחם טרי מפיץ ריח מגרה תיאבון - לעיתים כשרווח, הייתה עושה ממקצת הבצק כל מיני כיסונים - הכניסה בפנים גרגירי חומוס, עדשים או פולים וכך זה נאפה היטב וכשהיא הייתה מוציאה את התבניות האלה, הייתה קוראת: ''קום קינדערלך" נזכרה הבת.

וכשאזל קמח החיטה בישלה דייסת בורגול - גרגרי חיטה מבושלת שיובשה ונגרסה, על העצים שליקטה בשדה, זרדי סדריות, עד אום-זאריד הגיעה בקישושיה, מקום קדוש, ושם עץ השקד "עוד מימי בית ראשון, או שני". הכי טוב להסקה היו שרשי הסדריות.

קטפה כל מיני עשבים ובישלה עם מים, שיהיה בורשט, שיהיה משהו. יש כל מיני עשבים. אפילו החרדל והחובזה עשתה מזה קציצות. שיהיה משהו ללפות את הפת, "על זה חיינו. האמא הייתה קוטפת את זה, שמה בשדה".

על התנור הייתה מרתיחה קומקום מים עם עולש אותו שתו עם הלחם, וכשזה לא היה, שתו עם פיתה עשויה מקמח דורה שקנו מהערבים, פיתות שאפתה האם על פח. בדרך כלל שתו לא ממותק. לא תמיד הייתה חתיכת סוכר לנשוך בה. זה עלה ביוקר; את הסוכר קנה האב בטבריה שם זול יותר.

טבריה -  רוב יהודיה מעדות המזרח, גרו בעיר העתיקה כסוחרים ובעלי מלאכה; סיפרו שבאו בזמן דון יוסף נשיא, או דונה גרסיה דודתו, כשהסולטן התורכי  סולימאן הראשון נתן מתנה לפני שלוש מאות שנה "החכיר ליהודים".  

את אזור המגורים בבית תחמה מחיצה ומעבר לה מקום לבהמות ולעופות. – הייתה פרה אחת, עגלתה מתה, והיא הפסיקה לתת חלב, ומאז גם אין חלב בתפריט המשפחה האומללה.

לא פעם שלחו להם איכרי יאמה קמח ללחם, כי לא יכלו לראות את העינויים והסבל שמשפחה זו עוברת.

"ההכרח מרגיל את האדם לכל דבר" אמר משה ליפשיץ.

יום אחד הגיע למושבה יבנאל עסקן ציוני מרוסיה פבזנר שמואל יוסף שמו, חתנו של אחד-העם. פגש ברבי מאיר הרכבי – "האפטיריטט  - הסמכות - של המושבה", שהגיע מבת-שלמה כשוחט ובודק – שו"ב, ביאמה שימש גם חבר הוועד הכספי של המושבה, היה מקרב  אליו את הפועלים והשומרים, בורר בסכסוכים גם בין ערבים ליהודים; הוא שאמר לימים כבורר בסכסוך שהיה בין 'השומר' לוועד המושבה מסחה: "אני רוצה להודיע לך מר גולדמן, שהרבי המהולל מצפת לא ילך לשמירה להגן עליכם. עליכם להודות לה' שזימן לכם בחורים טובים,  כאלה שבאו להגן ולשמור עליכם ועל רכושכם".  ששה בנים ובנות מתו עליו בילדותם ובבחרותם, והוא שהצביע על ליפשיץ בשאמסין "רחמנות -  אמר -  צדקת יושר של התנהגות יק"א".  "מסכין, הוא סובל הרבה" אמרו איכרי יאמה ולא הרחיבו. חששו מפני תרעומת הפקידות. איך אמר ברקוביץ? "עם הזקן הזה מטאטאים את כל העוולות..."

לקח פבזנר את האיכר אברהם קוסטיצקי ובאו בעגלה לחורבה בשאמסין, שם גר ליפשיץ וסביבה קוצים ודרדרים.

"אין לו כבר מה להפסיד לכן אין לו פחד" אמר העגלון לעסקן ונכנסו. הילדים קיבלום. באה האם עם ענפי סידריה שקוששה, בא האב ובנו מהשדה. 

שרה עטופה לצניעות ברדיד מיושן, פרשה על השולחן מפה לבנה; ישבו לאכול, ברכו על המזון שהביא פבזנר וליפשיץ סיפר לו את סיפורו כמו שכתוב: "דאגה בלב איש - ישיחנה".

עזבו המבקרים. על השולחן השאיר פבזנר מטבע כסף.

סיפר פבזנר לקלוואריסקי על עינויי המשפחה, "הוא שלומיאל" אמר קלוואריסקי ובשביל זה סירב להושיב אותו במקום אחר.

"אולי הלחץ המצוקה והסבל, גזלו ממנו את כל מרצו, ונראה כרשלן - סינגר  פבזנר - אוי ואבוי למצבם". ענה לו קלוואריסקי: "אתעניין שלא יסבלו" ונסע עם אשתו, אסתר, גיסת הד"ר הלל יפה  לשאמסין, לבקר את משפחת ליפשיץ.

קלוואריסקי הוסיף סכום כסף לא גדול לתקציב משפחת ליפשיץ. "די להתפרנס עד הגורן", ליפשיץ חרש וזרע, והערבים גנבו ואכלו. ומשפחת ליפשיץ נשארה עם צרור נקוב, עמלם היה לריק. שנתיים התענו עד שהלך קלוואריסקי ועל מקומו בא רוזנהאק.מההנהלה בפריז.

"אחרי שעזבו 'הגרים' - לא יכולנו עוד להשאר לבד ועברנו ליבנאל..".  סיפרה הבת לאה ליפשיץ-כהן.
 ''היו ביאמה הרבה איכרויות  - משקים  עזובים, רוזנהאק יישב אותם ביאמה; היה בית פנוי על יד יחיאל

וטובה ברקוביץ' יוצאי רומניה מי"ח מפוני ס'חאם ג'ולן: איפה שצימרמן גר לימים. בעלי חנות''.

"ההנהלה המקומית יכלה לפעול רק אחרי קבלת האישור מפריז".

יאמה היא יבנאל  נוסדה על ידי שני פלגים באוקטובר 1901 ממעשיו של אוסוביצקי הגדול. פלג, שגורשו מחורן לאחר שנתיים שהיו שם, כשאוסובצקי פוטר, ופלג שהיו כבר במטולה 6 שנים - היה  צריך 'לדלל' את מספר המתיישבים כדי להכפיל את שטחי הקרקע ל - 45 הנותרים, ל- 200 דונם למשפחה.

בין  15 היוצאים ממטולה להקים את יאמה, הייתה משפחתו של אברהם קוסטיצקי ושל אנשל שיינוק אחיו הבכור של אליעזר על  שני ילדיהם - עמנואל ויוסף, שניהם חלו בחולירע. יוסף נפטר עמנואל התעוור. כשהם עברו ממטולה ליבנאל, לייב שיינוק והניה רעייתו כבר היו טמונים באדמת משמר-הירדן. אנשל בא עם אותו ספר תורה, שאביו לייב שיינוק הביא איתו ארצה מבית-המדרש, שהיה לו באחת מחוותיו שם, בליטא.

ואילו סיפור הפלג השני, יוצאי סאחם ג'ולן, מתחיל בסוף שנות השמונים של המאה התשע-עשרה; אז ציווה הבארון רוטשילד לפקידו אוסוביצקי לקנות בחורן, "העשיר במים ואדמות מבורכות לחקלאות", שטח גדול – קרקע ליהודים. קנה 120,000 דונם. 'נחלת-בנימין' קראו לה 72 המשפחות, שהתיישבו שם, בניגוד לכתוב בחוזה בהאמינם שה'בקשיש' יעשה את שלו. מספרים כי כאשר גורש שייד, הלשין על המתיישבים וגרם לכך שהאדמיניסטרציה התורכית תסלקם מן החורן "המשטרה התורכית, הרסה הכל, גרשתם". לא הועיל חזן 'הקטן' [יש אומרים כי הזיק]  ורק אחרי טלטולים רבים הקצתה להם פקידות יק"א קרקע בגליל התחתון, גם ביבנאל; ל'בולגרים'  כמו דוכובנה, יפה ורשל, ול'רומנים'.

כשהגיעו הליפשיצים ליבנאל קיבלו בית ובו שני חדרים: אחד קטן – חדר-שינה ואחד יותר גדול,  שנכנסו אליו מבחוץ, עברו דרכו אל המטבח המוארך והצר "ירדו מדרגה מהחדר אל המטבח הנמוך", ומהמטבח הייתה דלת לצאת לחצר. בחצר מקלחת, שוקת, ועץ תות  גם שובך ליונים  למאכל. גידלו עופות לכלכלת הבית: כמה תרנגולות, ברווזים ותרנגולי-הודו. את להקת  האווזים נהגה האם. "אבא קנה טָנַאזָ'ה - כד חרס גדול – שיקרר היטב את המים" סיפרה לאה.

בשנה בה זכה לקבל איכרות ביבנאל מת משה ליפשיץ בייסורים קשים, והשאיר אישה וארבעה ילדים.

באותה השנה, ב-1905, עברו משפחת שיינוק  - רחל לבית ליפשיץ ואליעזר על ארבעת ילדיהם ליבנאל "החליף את האכרות במשמר לאכרות ביבנאל".

אלמנתו של ליפשיץ, שרה, קיבלה מהפקידות שלושת אלפים פרנק, והלכה עם הילדים לפתח-תקווה. שם נפטרה. שם נקברה.

ואדמת שאמסין "איפה שהיום חורשת השיזף" כפי שניסה לתאר לי דוד ברק הוא שאותו שייח' ערבי שאלו: "דו ביסט פון נוחם או דער יאנקל?" "יאנקל" ענה, והשייח' הגדול קם וקרא: "דו ביסט דוידל!" - נשארה שוממה בלי יושב.  ההתיישבות בשאמסין נכשלה.

סוף דבר

לאחר נטישתה של שאמסין, שנתיים לאחר מותו של משה ליפשיץ, הועלו למקום בני מושבות מזיכרון-יעקב, ראש-פינה וראשון-לציון, שנענו לקריאתה של יק"א וכבשו מחדש את שאמסין. בראשם היה נחמן קרניאל בן זיכרון-יעקב, לימים ממתיישבי מסחה ואחיו שמואל, שנמנה על מייסדי מלחמיה. הם ישבו במקום במבנים ארעיים כשנה ועזבו. אדמות שאמסין נמסרו לעיבוד לאיכרי יבנאל ובית-גן.

לטובה ויחיאל ברקוביץ היו בנות יפות ולליפשיץ היו בנים יפים אז הבן של ליפשיץ, ברוך, והבת של ברקוביץ, צילה, התחתנו והם ההורים של דיתה אם- שכנתי נעמי אשת עוזי סמילנסקי.

ברוך ליפשיץ שלא אהב חקלאות חזר והתיישב ביבנאל והיה ל"מכונאי מחונן".

לאה, לאה ליפשיץ-כהן נישאה ליצחק כהן ממייסדי כנרת-מושבה, אותו הכירה בזמן שהייתה תלמידתה של חנה מייזל בחצר כינרת. נולדו להם ששה ילדים. 

מרים, נישאה לנהג מאיר "הם יושבים בבית-גן" ושאול, בן הזקונים, ניהל מחלבה ביבנאל, מקצוע אותו למד בהולנד על חשבון יק"א [על עיגולי גבינותיו צ'יזבט, חיימ'קה לבקוב, כי היו כל כך קשים עד שהשתמשו בהם כגלגלים לעגלות].

יהודה לייב שיינוק  נפטר ממחלת לב אשתו הנייה בכתה עליו שלושה ימים ושלושה לילות ומתה - כ"ב כסלו תרס"א. שניהם נטמנו באדמת משמר-הירדן. זו ליד זה.

גם בנם משה זלמן קבור לידם  - כ"ו כסליו תרס"ו בן 7.

פייגלין יעקב צבי נפטר כ"ח תשרי תרפ"ו (16-10-25) ונקבר בית העלמין הישן של טבריה  (חלקה ב קבר 1711).  בנו שמעון המשיך מטבריה לחיפה.

ברוך וידלאנסקי חזר לארץ-ישראל לאחר מספר שנים ועל-פי הקושאן שבידו, קיבל בתמורה משק ביבנאל, היה ביבנאל שנתיים בנה בית, החכיר את אדמתו לאברהם רזניק וחזר לאמריקה. כשרצה לשוב פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא נפטר ביוון. את נחלתו קנה מיורשיו משה שולמן.

ר' מאיר הרכבי [סבו של יהושפט הרכבי לימים ראש אמ"ן בצה"ל ובעל תואר דוקטור באוניברסיטת חיפה] עבר לחיפה בשנת תרפ"א [1921] והיה ממייסדי שכונת בת-גלים, שם עסק במסחר ובתורה. ביום ב' תשרי תרפ"ז נפטר ממחלת הסרטן ונקבר בחיפה.

אחרי שמושבות הבארון בארץ-ישראל  עברו לחברת יק"א [1900] עזב יהושע אוסוביצקי את הארץ והתיישב בפריס, יסד שם בית-חרושת לתקליטים סינימטוגרפיים ונפטר שם  - שנת 1929.

חיים מרגליות קלוואריסקי תוך תפקידו להרחבת את היישוב היהודי בגליל, טיפח את העבודה העברית ואת מערכת החינוך העברי. יצר קשרי ידידות עם השכנים הערבים והנהגתם.  כאחד ממייסדיה של 'ברית שלום', היה חסיד רעיון  המדינה הדו-לאומית ליהודים ול ערבים בארץ-ישראל; יחד עם ד"ר ארתור רופין , הפילוסופים מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, איש העסקים שלמה זלמן שוקן, המדינאי הבריטי הרברט סמואל ועוד רבים וטובים בהם גם הסופר והפרדסן משה סמילנסקי מרחובות חלמו כי ארץ-ישראל תוכל להיות חלק מפדרציה במזרח התיכון, נפטר בינואר 1947.

בשנת 1952 עלתה על אדמת מחניים קבוצת צעירים, כגרעין של תנועת  'המחנות העולים' והקימו את הקיבוץ הנוכחי.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  בעזרת יוסקה גרינבוים  וצמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.