יחזקאל ניסנוב  – נפל על משמרת הכבוד הלאומי

  23.2.1911  –יבנאל

  

בית העלמין יבנאל

טכסט:

פ"נ

יחזקאל בן שמ [עון]

ניסנוף נהרג על ק [דוש]

השם ט'ו שבט ה'תרע"א

ת' נ' צ' ב' ה'

יחזקאל ניסנוב יליד הקווקאז, מאותה קבוצת מופלאים של אנשי העלייה השנייה, אחד ממייסדי 'השומר', נהרג מירי שודדי בהמות בוואדי פיג'אס.

"אתה תנקום את דמו - אמרה האם השכולה לבנה הבוגר צבי [אחיו של יחזקאל] - תנקום כמו בקווקאז. תבכינה גם אמו ואחיותיו של הרוצח".

'השומר' החליט אחרת.

מהרי הקווקאז להרי הגליל

יחזקאל ניסנוב  [ניסנוף], 'חצקול' בפי חבריו 'השומרים', נולד בשנת תרמ"ו [1886] בעיירת המבצר טֶמיר-חאן-שורה שבחבל דאגסטאן שברוסיה, בהרי קווקאז 40 קילומטרים מחופי הים הכספי, להוריו שושנה ושמעון – משפחה של 'יהודים הררים' בשכונה הטאטית –שכונת היהודים.

האב שמעון נהרג כחייל בצבא הרוסי במלחמת קרים [חצי-אי בדרום אוקראינה] מלחמה, שנערכה בין האימפריה הרוסית מצד אחד, ובין האימפריה העות'מאנית, האימפריה הבריטית, האימפריה הצרפתית, וממלכת סרדיניה  מצד שני. יש שאמרו עליה: "מערכה שהגיעה לתהומות של שלומיאליות שלא נחקרו מעולם". במלחמה זו נוצחה רוסיה.

שושנה נותרה אלמנה עם חמישה ילדים:  הבכור אוסיפ [יוסף] הידוע גם בשם אסף, צבי הבן השני, יחזקאל הבן השלישי ואחריהם נסים ויהודה הצעיר. "לא היו יותר".   

בחבל הרי קווקאז חיו העממים השונים במשטר-שבטי של פשטות, ישרנות ואבירות-גבורה, כל גבר נשא נשק: חרב, פגיון [קינזאל] ואקדח אפילו היהודים "לא יסירו מעליהם כלי נשקם גם בתפילתם בבית הכנסת". 

כל קבוצה הגנה על עצמה באומץ ביום פורענות "לכל גבר יקרים החופש והכבוד מהחיים". את המצנפת אשר על ראשם [פאפאחא] מצנפת שעירה מעורות כבשים שחורים או לבנים, לא יסירו לעולם "אף לא מול איש הממשלה" - חוק החופש והכבוד. באווירה זו חיו שם גם 'היהודים ההרריים' -  'ג'והור' בשפתם וברוסית ה'גוֹרְסְקִי יֶברֶאי', חופשיים, גאים, זקופים ושומרי מסורת.

סיפרה לי קווקאזית מחאצ'קלה בירת דגאסטאן: "אנחנו היינו משפחת אליעזר, אבל בשביל, שלא להתבלט בעיני הגויים קראו לנו לייאזארוב. ככה כל היהודים - ניסן היו ניסאנוב. היו בדאגסטאן יותר מתשעים שפות, אנחנו דיברנו בבית ארמית, זו הייתה השפה, שדיברו היהודים, אבל לא כתבו אותה. בשביל זה היה לנו קל ללמוד עברית. היו יהודים טאטים, הם דיברו אחרת. אנחנו היהודים והרוסים הסתדרו בינינו טוב. השמות שלנו היו עבריים - לי קראו בבית מזל, אבל ברחוב - מניה."

 בעיירה ההררית  טמיר-חאן-שורה גרו גם משפחות יהודים 'אשכנזים', שבאו לכאן מרוסיה לרגל מסחרם. ילדי 'האשכנזים' לא מיהרו להתחבר אל ילדי ההרריים. הנער, 'פרא-האדם', יחזקאל, ארגן חברים מבני הטאטרים ויהודי-ההרים למלחמה ב'יהודים' - בבני האשכנזים "על פי רוב נערכו התגרות בשבת בגן הטיולים. נערי האשכנזים היו בורחים מפניו, ואולם כאשר תפש הפליא בהם את מכותיו".

אמו, שושנה, עבדה בעבודות משק-בית אצל המשפחות האשכנזיות, ואביו עבד אצלם לפרנסת משפחתו בחפירת בורות וחטיבת עצים להסקה. חזק היה.

כנער מתבגר יחזקאל ידע כי קיים ההבדל בין שתי עדות היהודים; האשכנזים וההרריים. ובאווירה זו גדל. שם פגש לראשונה את האשכנזי צבי בקר 'הרוסי' בן גילו.

זכר יחזקאל איך היו מתכנסים לשמוע את האובוסונצ'י אותו מספר מקצועי מספר סיפורי-עם  - ה'אובסונה'; זכר איך ישבו ורגליהם תחתיהם, ובימים קרים הניחו בתווך כלי מלא גחלי-אש, או הסבו  מול ה'אטשאק' – שקע בקיר עם ארובה – מעין אח  אותו הסיקו בעצים.

עד גיל שלוש עשרה למד יחזקאל קרוא וכתוב בשפה הפרסית. בבית דיברו וכתבו טאטית, ואילו ה''פהלבאנים'  [הפסולים]  כמו המוסלמים כתבו אזרבייג'אנית והנוצרים - ארמנית. ברחוב דיברו- תורכית.

כאחיו הבוגר צבי, סייע יחזקאל לאביו בעבודותיו.  אביו דאג לעתידו ושלח אותו לעיר הסמוכה, בעקבות אחיו צבי ללמוד את מלאכת החייטות - דבר חדש בקהילת היהודים ההרריים, שרובם ככולם היו סוחרים או מעבדי-עורות - בורסקאים.

 יחזקאל הביישן, היה שוליה אצל חייט יהודי אשכנזי. במקום עבודתו הכיר עוזרי-חייטים כמותו - יהודים מערים שונות, למד מפיהם קצת יידיש, ושמע מפיהם על החיים הסוערים במקומות מולדתם - סיפרו על העיר הגדולה באקו, נערותיה ומסעדותיה, אבל גם על המפלגות הרבולוציוניות השונות, השביתות וההפגנות. יחזקאל שמע והוקסם מאותו עולם אחר במרחקים. אם כי רוסית הוא לא ידע, החליט, למרות רצון הוריו לנסוע לבאקו המרכז התעשייתי של אזרבייג'אן - עיר על
הגדה הדרומית של חצי האי אפשארון  בצדו המערבי של הים הכספי -  לראות בעצמו את החיים המיוחדים ההם.

בן שמונה-עשרה יצא לעיר הגדולה – נמוך-קומה, חסון, חד-פנים, עיניים שחורות ונוצצות, אף נשרי, פראי לא במעט - שש אלי קרב "אך שואף לגדולות", יצא לשם יחד עם חברו צבי בקר, אותו בחור 'אשכנזי', שבא כילד עם הוריו מרוסיה לקווקאז, בחור שגם הוא למד את מלאכת החייטות, בחור בעל גוף  אתלטי, חם-מזג, ציני, עקשן ואמיץ "מוכן תמיד לכל פעולה נועזת".

בבאקו שלטו משטרת הצאר והבולשת שלו - ה'אוכראנה'. העברי בן-ההרים נאלץ להסתגל לדיכוי הכפול: פועל ויהודי.  ליחזקאל ידידים הרבה - גר אצל ארמני, למד רוסית בשעורי ערב וגילה את ההיסטוריה של עמו.

יחזקאל הקווקאזי מהפכן מטבעו - ממעט בדיבורים ושלוח-רסן  - היה במפלגת  ה'ס.ר.' – ה'סוציאל-רבולוציונרים' 'אסרית' ועבר ל'ס.ד.'- ה'סוציאל-דמוקרטים'. היו שם יותר יהודים.

הערעור על משפט דריפוס - אותו הקצין היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי, שנרקמה
סביבו עלילת ריגול ודרגותיו נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל, זעזוע,  שהקיף את הוגי הדעות בצרפת ומחוצה לה הסעירו גם אותו. הוא, כחבר מפלגה נאמן ומסור, החל לשאול את דעתו של ה'אגיטטור', אותו תועמלן פוליטי של המפלגה - מפלגה רוסית הרחוקה מחיי היהודיים - שאלות לאומיות-יהודיות. תשובות לא קיבל. הוא וחברו צבי בקר, עברו לאגודת 'פועלי-ציון' מפלגה סוציאליסטית-ציונית, שסניפה בבאקו נוסד זה עתה. הבינו שאין עתיד ליהודים בגולה.

יחזקאל בנוסף לדברי ימי ישראל החל להתעניין בחיים בארץ-ישראל גם ברבקה'לה הכהן-לינבסקי חברת 'פועלי-ציון' ובבעייה היהודית העכשווית - "כי קרא
אדוני לאביב ולטבח גם יחד' כתב המשורר -  סיפורי ימי השחיטה הנוראים ביהודי קישינוב והומל  - על יחזקאל חנקין ראש מגיניה  ועל הפוגרומים האוקטובריים [לפי הלוח היוליאני] בכל רוסיה, הם הגיעו גם לבאקו.

בבאקו הסתובבה בחורה יפהפיה - ניהיליסטית צעירה, בת למשפחה עשירה, בשם דובה קריינין.  ישראל בלקינד ה'בילו"י', שבא מראשון-לציון לגייס כספים לבית ספרו החדש בשפיה שבפלשתינה, הופיע בבית הכנסת ודיבר על הקמת "בית יתומים בארץ ישראל עבור ילדי קורבנות קישינוב – עיר הדמים". בית הכנסת היה מלא והקהל שר 'אלף-בית' [לא זה של נעמי שמר. אמרו שזה היה שירו של מרק ורשבסקי], 'ציון תמתי' של מנחם מנדל דוליצקי ואת 'התקווה' של נפתלי הרץ אימבר, אשר רבים שמעו את השיר בפעם הראשונה. דובה קריינין, שראתה בבלקינד 'נארודניק' יהודי אמיתי, התאהבה בו, עזבה את הוריה העשירים ונסעה עם אהובה המבוגר ממנה בהרבה שנים על מנת לחיות חיי חלוצים - איכרים עברים בארץ התחייה.

אחרי פרעות קישינוב ניצבו יהודי באקו על המשמר – כשעיר לעזאזל של 'המאה השחורה' הרוסית, שימשו הארמנים  - הטאטרים פרעו בהם פרעות אשר הרוסים ביימו אותן; 'המאות השחורות' היו חיילים משוחררים ממלחמת יפן-רוסיה, שהסתובבו בכפרים וחברו יחד עם כוחות ריאקציונריים, כמו הכנסייה, שלא רצו לוותר על כוח שלטונם, ארגנו קבוצות
המכונות 'המאות השחורות'  - קבוצות בנות מאה איש ופרעו במי שאפשר.

חבריו מ'פועלי-ציון' אמרו, שהעולם ייוושע בסוציאליזם, ולמול עיניו סוציאליסטים טאטים שלחו את סכיניהם אל ליבם של חבריהם - סוציאליסטים ארמנים. יחזקאל ראה את הנורא. הארמנים לחמו ונטבחו. חורבן, מאות הרוגים.  יחזקאל שגדל בין הטאטים וחי בין הארמנים מצא כי הנה "זה בלי יד וזה בלי ראש" חברים היו לאויבים; הוא חשש, שתנועה כזו, ברצות השלטון,  עלולה לקום גם נגד היהודים.

"במה בטוחים אנו היהודים, כי זה לא יקרה גם לנו? ומי יודע אם יהיו בינינו אנשים אשר ידעו להגן על נפשם כארמנים? - אמר יחזקאל לידידו צבי בקר - אסור לנו לגור בין נכרים, אין להאמין בהם. איפה המפלגות? היכן כל אלה שקראו: 'כל העמים התאחדו!'? מדוע הסתתרו בעת, ששחטו בחוצות עם שלם שלושה ימים רצופים? לא! אינני מאמין בנאומיהם היפים… ".  

הפוגרום חלף, העיר שבה לשגרתה, יחזקאל נואש מהמבקשים לעזור. הוא התחיל לחלום על חיים במולדת האומה על תחיית מסורת החופש והגבורה עליהם גדל – ארץ-ישראל.

באותם הימים התפרסם קונטרסו של המנהיג הציוני  מנחם [אברהם מנחם-מנדל]  אושיסקין. "הפרוגרמה שלנו" –'נאשה פרוגראמה' -  אושיסקין קרא בכתובים לצעירי ישראל ללכת לעבוד שלוש שנים בארץ-ישראל, עבודת אדמה ושמירה.

יחזקאל קרא, החליט ויצא לדרך יחד עם חברו צבי בקר,  להגשים בעצמו את  תחיית עמו בארצו. לא לשלוש שנים, אלא לצמיתות.

הוצאות הדרך אין לאף אחד מהם; חבריהם מ'פועלי-ציון' יעצו לשניים לחכות עד שיחסכו מעבודתם את הסכום הדרוש. אבל אין להם סבלנות.

הלכו ברגל לעיר הנמל סבאסטופול שבקרים, כדי לעבוד שם  - אמרו כי  בעלי מלאכה טובים יכולים להרוויח בזמן קצר את הסכום הנצרך לקניית כרטיסי-נסיעה. תוך כדי - שמועות על פוגרום מתקרב. ה'בונד' היהודי ומפלגת 'הסוציאל-דמוקרטית', שרוב חבריה שם אף הם יהודים, התארגנו ל'הגנה עצמית'. יחזקאל או כפי שקראוהו חצקל  התריס "אסור להאמין לנוצרים, בשעה האחרונה יבגדו בנו", והקים כוח 'הגנה עצמית' משורות 'פועלי-ציון'. הוא שדמה לארמני וצבי ידידו, שדמה לגוי רוסי, יצאו לחוצות ולשווקים לאיסוף מידע והתברר, לשמחתם, שאלה שמועות בלבד.

המצב קשה, חצקל יצא ליאלטה למצוא שם עבודה, וכשהיה בכיסם כבר הכסף הדרוש, לא הורשו לעלות לאוניה בלי תעודת-מסע. הלכו לאודיסה, אבל גם בעירם של 'חובבי-ציון' לא הסתדר עניין התעודות  - התברר כי לא יוכלו לקבל רישיון יציאה, אותה תעודת מסע ממשלתית – כי למהפכנים נחשבו.

הם עברו בגניבה את הגבול הרוסי והגיעו לאוסטריה אל העיר לבוב או בשמה הגרמני למברג  שבגאליציה – הם לא היחידים - יחד איתם הבריחו את הגבול יהודים עניים, נשים וילדים פליטי פוגרומים - והיכן שיש מצוקות יש עוולות – כמו אותו יהודי שהציג עצמו כסוכן -  'אגנט', והבטיח תמורת סכום מסוים להעבירם את הגבול לברודי. בגבול סרבו המבריחים להעביר את השניים, אם לא ישלמו להם שכר העברה; הם שילמו. זה היה כספם האחרון. בלבוב החלו שוב לחסוך אלא שכאן קשה;  המוני בורחים מרוסיה התגוללו ברחוב וחיפשו פרנסה. "בזול היה אז האדם בגאליציה".

בעזרת 'פועלי-ציון' המקומיים השיגו עבודה, רעבו  - אך חסכו להוצאות הדרך לארץ-ישראל, וכשזה בידם עלו על אוניה בנמל טרייסט עם חבורה של שנים-עשר חלוצים.

שנה שלמה של מסע-תלאות ארכה נסיעתם מבאקו עד לאותו חודש כסלו תרס"ו בו הגיעו ליפו.

אלא שגם ביפו החוף סגור בפניהם "מפני נימוקים רשמיים" יש אומרים סערה, יש אומרים – חסרי תעודות היו. הועמסו שוב על האונייה והגיעו לחיפה. בהורדת הנוסעים שם טיפל אברהם דוסטרובסקי [אביו של הרמטכ"ל הראשון – יעקב דורי] והוא שהסדיר גם את ניירות החלוצים.  מזח לא היה; האונייה השליכה עוגן במרחק מהחוף, בעזרת סירות, נהוגות על ידי מלחים ערבים, נפרק המטען והורדו האנשים. בחוף אספו הפקידים התורכים את דרכוני הבאים, ונתנו תמורתם קבלה בצבע אדום "עד שיגמרו להתפלל"  - שלושה חודשים. וכש'הפתקה האדומה' בידיהם שהושגה "בהשתדלות רבה" גם של הקהילה היהודית בחיפה  צעדו תריסר צעירים לזיכרון-יעקב בקוותם להמשיך דרכם לפתח-תקווה להיות שם פועלים. צבי ויחזקאל ביניהם.

'השומר'

בזיכרון-יעקב נתקבלו הבחורים בעין זועמת, נחשבו כ"קורבנות התעמולה הציונית הבלתי-אחראית".

שם שמע יחזקאל כי אלפרד דריפוס זוכה מכל אשמה, שמו טוהר והוא הוחזר לצבא בדרגתו.

שם שמע על פועל יהודי בודד בבת-שלמה ההולך לעתים לשפיה ל"דבר על הרצל".

שם עבד אצל אחד האיכרים בתור פועל חקלאי כאחד הפלחים הערבים, שמלאו את חצרות האיכרים, עיבדו את אדמותיהם וכרמיהם, והתערו במושבה "ולא עזבוה לא בלילה ולא כל השנה".

הוא ראה את הבדווים השומרים כביכול על רכוש היהודים. ולא פעם שמע את כינוי הבוז בפיהם כלפי היהודים – "ולאד איל-מית" – [בני מוות]  וכאב. "היכן האידיאלים עליהם חלמנו?" שאל את ידידו המשופם צבי.

ישראל שוחט צעיר בן 20 עבד בשפיה כרואה-חשבון ואפסנאי אצל ישראל בלקינד, מנהל בית-ספר חקלאי בשם 'קרית-ספר', שהקים ליתומי פרעות קישינוב, ואשר במקביל לעיסוק בתלמידיו טיפח חלום על 'שבטי הנודדים', הבדווים העברים, שיקימו את מדינת היהודים בארץ-ישראל ועכסה בלקינד התינוקת עם דובה אמה שם.

ישראל שוחט בוגר 'ההגנה העצמית' בגרודנו חיפש בין העולים החדשים מועמדים לרעיון הכוח העברי החשאי עליו חלם, קבוצה שתוכל ליטול על עצמה את תפקיד השמירה על רכושם וחייהם של הישובים העבריים.

שוחט הזמין אליו לשפיה שלושה: את ישראל גלעדי  [בוטרבראט] פעיל 'ההגנה העצמית' בקלארשי שברומניה, את צבי בקר החסון ויחזקאל ניסנוב היהודי-ההררי - קטן וצנום היה, עם מזג לוהט, משטמתו לכל התורות של האקסטרנים - בחורי-הישיבה ותיאורטיקנים מפלגתיים, אך נטייתו לכל פעולה של ממש – צדה את עיני המזמין.

האורחים שהו אצלו שלושה-ארבעה ימים, דיבר על כבוד וגאווה לאומית  ועל לב שלושת הפועלים שיישארו בשומרון, להגשים חלום - לישראל סידר עבודה בשפיה, צבי בקר ויחזקאל ניסנוב עבדו בזיכרון-יעקב, והיו לסניף של 'פועלי–ציון'.

באותה שנה תרס"ו -משפחת הכהן-לינבסקי עלו לארץ, אחרי מות האם שרה בפרעות בעיירה ליד ביאליסטוק – פולין; האב- שלמה מאיר, הבנות רבקה וגיטל והבן ישראל התיישבו בעיר העתיקה, ירושלים ברובע היהודי. בזמן הראשון לבואה עבדה רבקה כתופרת ביפו.

יחזקאל עזב את עבודתו בזיכרון-יעקב ואת ידידו, הלך ליפו ונשא לאישה את רבקה'לה הכהן-לינבסקי, צעירה ממנו רק בשנה "ויעבוד בעיר", שנת תרס"ח. גם החברים מקומונת הסתתים בירושלים באו לחתונה בנווה-צדק. ברגל הלכו.

"נראה שקרקע מפלגת 'פועלי ציון' שעליה התחנכו שניהם סייעה אף היא לחיי אושר" כתבה חברת הקומונה ציפורה בקר שלימים היתה  לזייד.

יחזקאל באופיו הסוער והנלהב לא הסתגל לעבודה שקטה בתנאים עירוניים - חזר ומצא עבודה בשפיה.

ארבעת החברים, המשיכו להיפגש, להחליף דעות ולטייל בסביבה. לימים רכשו עוד חבר אחד  - מנדלי פורטוגלי [פורטוגייס] חברו של ישראל'יק גלעדי מימי 'ההגנה העצמית' בקלארשי. מנמלטי המשטרה הרוסית.

חמשת הצעירים החליטו לצרף שני חברים מיהודה כדי לדון על פעולה של ממש, וכך בשבת אחת הגיעו לשפיה גם אלכסנדר זייד מ'ההגנה העצמית' בקישינוב ויחזקאל חנקין ממנהיגי 'ההגנה העצמית' מפקד הפלוגה הלוחמת  בגומל. אז הונח היסוד לארגון 'בר-גיורא'. החבורה התפזרה. יש אומרים: בית הספר ליתומים במקום נסגר בגלל חוסר תקציב, ויש אומרים: "עונת שמירת הכרמים נגמרה. ישראל'יק ומנדל פורטוגלי ירדו ליפו לחפש עבודה במושבות יהודה; זייד שב לירושלים להמשיך בעבודת הסתתות; חנקין הלך לשמור ולחפור בארות בפתח-תקווה, ישראל שוחט כאקונום עבר לגור בבן-שמן, בחוות הקרן-הקיימת שליד לוד היא בית-עריף, לשם הועבר בית הספר החקלאי של ישראל בלקינד "קרית-ספר' שבו עבד, יחד איתו עבר יחזקאל ניסנוב. בזיכרון-יעקב  נשאר צבי בקר.  השבעה  שמרו על קשר - פיסי ורעיוני. לעתים קרובות קיימו פגישות, בהן שוחחו על המצב בארץ ועל חיפוש דרכים לפתרון בעיות הישוב העברי הקטן.

בסוף הקיץ של שנת תרס"ז התכנסה ביפו בבית קפה ערבי ברחוב בוסטרוס החבורה משפיה, שאליה נוסף משה גולדשטיין, שומר הגורן בחדרה, הידוע גם בשם יוזובר או יוזובקר מהעיירה יוזובסקייה ברוסיה, [לימים גבעוני] מאנשי 'ההגנה העצמית' במקום. הוא הכיר את ישראל שוחט עוד מימי היותם פועלים בפתח-תקווה. שוב דנו על הקמת ארגון חשאי, שמטרתו שחרור העם והמולדת, והקמת מדינה יהודית.

בשיחותיהם הגיעו להכרה כי בלי כוח לא יוכלו להשיג את מטרותיהם, כי לעולם לא יהיו רוב בארץ על ידי העלייה, ולכן עליהם להתכונן כי יבוא יום ויצטרכו להשיג את מטרותיהם בכוח הנשק, ולכך יש להקים ארגון. במחתרת.  גם יהודה זלדין ופאבל מנייביץ האדמוני חברו של זייד  שם.

על יסודות אלה התכנסה בכ"א תשרי תרס"ח – 28.9.1907 הקבוצה, באחד הפרדסים בקצה העיר יפו בחדרו השכור של יצחק בן-צבי, אשר בביתו של ר' שאול יצחק פניגשטיין בבתי-וארשה - 'וארשאווער הייזער', שנקנו מהגרמני ג'ורג' קאפוס. אליהם נוסף, גם גם מאירק'ה חזנוביץ  חסון הגוף ואיש 'ההגנה-העצמית' מבאקו וברל'ה שוייגר ממקווה-ישראל, שהיה מלוחמי 'ההגנה-העצמית' באודיסה. סעדיה פז הוא אריה לייב סברדלוב, יליד הומל אותו פועל היהודי מבת-שלמה, שמילא את מקומו של איכר חולה השוהה במצרים לא יכול היה להגיע בגלל עבודתו: כולם 'פועלי ציון'. בישיבה מזרחית על מחצלת פרושה על הרצפה הקימו את המסדר החשאי 'בר-גיורא', הגרעין הראשון של 'השומר' לעתיד-לבוא. המשימות הוגדרו: כיבוש עבודות שנחשבו כמונופול ערבי, שמירה והגנה על הרכוש והנפש ו"כל פעולה חלוצית הדורשת חירוף-נפש והתגברות על קשיים אישיים ומכשולים כלכליים".

את שם המסדר נטלו מאותו המורד ברומאים ערב חורבן בית שני. נשבעו אמונים למולדת החדשה-ישנה ולמשמעת ללא תנאים, למסירות, להקרבה עצמית, לחברות נאמנה; וסיסמתם, לפי מילות השיר של המשורר יעקב כהן: " בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", אותה כך אומרים רקמה חיה-שרה אשת יחזקאל חנקין על טליתו שהייתה לדגל.

מעטים היו, אך האמינו, שיום יבוא ועם ישראל יכבוש לו את ארצו בסערת מלחמה.

משה גולדשטיין הצטרף לקומונת הסתתים של זייד בירושלים, שם חברים גם גד אביגדורוב ומשה ינגברמן. האח של מאיר מחוות כנרת, זלמן אסושקין ושלושת המרדכי – רבינוביץ, אוסנוביץ מוורשה ולויצקי שטבע באילת-השחר.

חברי המסדר החשאי 'ב"ג', החלו להתרכז בזיכרון-יעקב, החמישה מירושלים  גרו כקומונה אצל אלתר קוסובר,  פז היה לפועל במקום, נתן ברגמן [לימים צבי נדב] הצטרף.

 מנהל חוות יק"א בסג'רה, ג'ינג'י נמוך קומה וממושקף, האגרונום, אליהו קראוזה, נשוי לחיה, אחותו של יהושע חנקין גואל האדמות.

מניה וילבושביץ  אחות לאנה, גדליה, משה ונחום, מהפכנית תוססת ולוחמת, ידידה של אולגה  לבית בלקינד, אשת  יהושע חנקין. נפגשה ביפו עם חברי המסדר ספגה את רוחם ושידכה בפרוטקציה בין הקבוצה לחווה; שכנעה את המנהל למסור ל'קולקטיב' שלה את העבודה במשק-הפלחה באריסות  לשנה. קיץ 1907.

לסג'רה נשלחו החברים לאט לאט.  תחילה יצאו ישראל שוחט עם ארבעה חברים: ישראל גלעדי, צבי בקר, מנדלי פורטוגלי ויהודה זלדין, מזיכרון הגיעו לסג'רה רכובים על סוסים אלכסנדר זייד והאחיות צפורה וקיילה בקר ואליהו קמניצקי [האבא של רפול, הרמטכ"ל הי"א של צבא ההגנה לישראל].

יוסקה שפירא, סעדיה פז ומשה גולדשטיין וברל'ה שוויגר הגיעו גם. מניה וילבושביץ כבר שם. האחיות אסתר, שרה ושפרה שטורמן באו, גם מאיר'קה חזנוביץ', באו נוספים כמו: מינקוביץ [בן-צור], פיק, ברל'ה בלדבורסקי, גד אביגדורוב ויהודה פרוסקורובסקי [פרוס].

הזוג רבקה'לה ויחזקאל ניסנוב גם הם הגיעו לחווה. מקום שם קווה הזוג למוצא אופקים רחבים. בקבוצת החברים הראשונה היו.

צבי בקר שידע פרק בחייטות תפר לבחורות מכנסיים כדי שיוכלו לעבוד.

לא כל חברי ארגון 'ב"ג', היו ב'קולקטיב' של מניה - 12 גברים ושש נשים רווקים ורווקות מהארגון, אך הם היו הרוב.

גם דוד יזרעאלי, שהיה פועל אצל האכר סגל במלחמיה, חבר בקולקטיב. 

'ב"ג' החל למשוך חברים לסג'רה ולסדרם בעבודה בחווה או אצל אחד האריסים שבמושבה. כך נתקבלו יהודה פרוסקורובסקי ובן-ציון משביץ כפועלים זמניים אצל האריסים.

תוך זמן קצר התרכזו חברי הארגון בסג'רה, להוציא את החברים נשואים: יצחק בן-צבי ויחזקאל חנקין - הראשון לרחל היא גולדה לישנסקי, השני לחיה-שרה הלוחמת מגומל . הם נשארו ביהודה לגייס חברים חדשים

 'הקולקטיב' כבש את העבודה, הצ'רקסי מכפר-קמא סולק מהשמירה ובמקומו היה שומר עברי, צבי בקר, וברלה שווייגר היה בין כובשי המרעה.

בסג'רה התקיימה האספה הראשונה בעניין ההתיישבות בחורן. דובר על  כעין 'סֶיץ' - מחנה קוזקים  - ל 300  איש.  חברים היו מעלים את שאלת ההתיישבות בחורן בכל אסיפה. גלעדי הציע לדחות את רעיון החורן לעתיד "לעת התגבר כוחותינו" ולפי שעה להסתפק בקבוצה על השפה המזרחית של הכינרת ב'בני יהודה'.

חברים נשלחו למסחה לאיכרים, להכשרה חקלאית ביניהם: ברלה שוויגר, נתן ברגמן. סעדיה פז, שמואליק הפטר,  יהודה פרוסקורובסקי, גד אביגדורוב, יצחק נדאף ואלכסנדר זייד, אבל רק שלושת האחרונים החזיקו מעמד, כשנה.  צבי בקר, אליהו קמניצקי, מנדל פורטוגלי ובן ציון משביץ  היו שומרים  שם.

 לכל אחד היה נשק. וכולם- שומרים כפועלים -  ישנו באורווה.

 "הצעירות שלנו היו מבשלות במטבח השומרים וגם בלילות היו באות לשעה קלה לגרש את עצבת הבדידות" נזכר זייד.

הצ'רקסים, מוסלמים שברחו מהקווקאז, התנגדו. הם לא הסתפקו ביריות הפחדה אלא גם הגישו תביעה משפטית נגד הבעלים - יק"א. ראשי יק"א הגיעו לפשרה, שעיקרה - הצ'רקסים יוותרו על תביעתם ובתמורה לא יחודש החוזה עם השומרים והרועים היהודים. מנהל החווה האגרונום אליהו קראוזה חתם.

משנכנס חודש אפריל 1909 בעטיים של הכומר ניקולאי מנצרת והשייח' דיאב מכפר-כנא, גברו ההתנכלויות סביב רכישת קרקעות אום-אל-ג'בייל הסמוכה. בשיאו של המצב המתדרדר הזעיקה פקידות יק"א את השלטונות, פרצה מחלוקת בין הפועלים היהודים והפקידות שלא סמכה עליהם. "אנחנו פועלי סגר'ה מוחים נגד התייחסות כזאת של הפקידות, שהתנהגה בקלות דעת בהמאורע המג'בלית שהיא מתנגדת להתכסיס הכללי ולהפועלים".  לימים יכונה 'מכתב הפועלים' בין חתימותיהם של הגברים נמצאו חתימותיהן של האחיות בקר – אסתר, קיילה וציפורה והפועלת רבקה ניסנוב.

יחזקאל עסק בכל דבר מסוכן, בשמירה וגם ברכישת קרקעות. - עבודת אדמה.

כשקרה פעם עסק-ביש לאחד החברים הצעירים וגזלו ממנו את בהמתו, שאל אותו יחזקאל : "כיצד נגנבה ממך בהמתך, ואתה נשארת בחיים? פחדן שכמותך!  בוז לך!" אמרה שהייתה למיתוס.

מספרים על נשות הבדווים שאמרו ב"צורת דיבור מפורשת" שכל אחת מהן הייתה עוזבת ברצון את בעלה, כדי לישון, לילה אחד, לפחות,  באוהלו של יחזקאל. . .

בשביעי של פסח, כ"א בניסן תרס"ט (1909), כשבוע לאחר הכינוס השנתי של מפלגת 'פועלי ציון', שהתקיים בסג'רה בערב פסח, התקיימה אסיפת היסוד של 'השומר' בכפר-תבור היא מסחה, במטבח-השומרים של המושבה - שני החדרים שהשכירה לקבוצת צעירים חלוצים האיכרה פולה אלמנתו של משה אליאל  [בושקין], שגרה בשאר הבית עם שבעת יתומיה. יחזקאל ניסנוב, חצקיל   בפי חבריו ושאר הנאספים, לא ידעו כלל על הנעשה בסג'רה – על רצח הכפול של  השומר ישראל קורנגולד חברם ושל האיכר  שמעון מלמד. על מותו של ברלה שוויגר האמיץ מכל נודע להם מאוחר יותר. ואת 'השומר' הקימו. כל חבר וחברה ב'השומר' תרם מכספו שני פרנקים לחודש.

'השומר' החל בהפעלת 'לגיון-העבודה' -  שיוסד עוד בימי 'בר-גיורא' - קיבץ בחורים ובחורות לעבודה קבלנית בחקלאות בכל מקום נדרש, כדי לאחד את ההגנה והעבודה בגוף ארגוני אחד, על-ידי יצירת קולקטיב – פלוגה -  אף במקומות נידחים ובתנאי שכר נמוכים.

 פלוגה אחת נשלחה לחדרה בה יחזקאל ניסנוב, מאיר'קה חזנוביץ, מנדלי פורטוגלי, יוסקה זלצמן, נתן ברגמן  "וחברים אחרים הקרובים לרעיון". פלוגה אחת נשארה בסג'רה. כשהוקמה הפלוגה השלישית - נודדת - היא נשלחה לאום-ג'וני.

לקראת העלייה לכיבוש קרקעות אום-ג'וני, הגיעו בני הזוג רבקה'לה וחצקיל ניסנוב לחוות כנרת. ובדצמבר 1909 עברו לאום-ג'וני. הפלוגה התגוררה בשתי חושות ובצריף שנרכש בחיפה. עם בוא התגבורת - ברל כצנלסון האידיאולוג וצבי שץ המשורר - קיבלו עוד שתי חושות "רוחשות פרעושים", היה זה מקום ההתיישבות הראשון של קבוצת דגניה
א' - אנשי 'הפועל הצעיר' יריביהם, שלא כל-כך אהבו את אנשי 'השומר' בטענה "שהם לבושים כמו ערבים ומדברים יידיש". רבקה קדחה. "שכבתי בחושה בין כולם וקדחתי". ד"ר הלל יפה ציווה כי עליה לעזוב את המקום. נסעה למסחה לשבועיים  "לא האמנתי כי אבריא עוד" סיפרה רבקה,  אבל העצה עזרה והיא חזרה ליחזקאל.

עבדו באום-אל-מסרי [כיום בשטח קיבוץ אפיקים], זרעו חיטה. יחזקאל ניסנוב שמר מפני סכנת השוד."הם עובדים כשדים" נכתב למוסדות. "קצרנו את השטח כשעל כל מאלמת ישבו שני אנשים והיושב מאחור אחז ברובה…" דיווח ישראל בצר מראשי הלגיון.

מסיבות שונות לא האריך הלגיון בקיומו.

בסוף אותה שנה במושבה הגרמנית בחיפה,  בדירתם השכורה של ישראל שוחט  ומי שכבר הייתה לרעייתו -  מניה,  ששמרו על  46 דונם בשכונת 'מיראוואן' - אדמת 'הטכניון'.  אז ושם קיבלו את הצעתו של יהושע חנקין  לכיבוש אדמות 'אל-פולה' [עפולה] בעמק יזרעאל, והוקמה 'קבוצת כיבוש', קבוצה ששמה "לתעודתה הקדושה" לקבוע עובדות בשטחי אדמה, שנקנו על  ידי הקרן-הקיימת והמשרד הארצישראלי מידי הערביים, לפעמים במסירת נפשות והקרבת דם.  "קבוצה שנועדה להפוך את שטחי האדמה החדשים השוממים למושבה עברית פורחת".

יחזקאל נשלח לשם לסייע בעבודה ובשמירה בנקודה החדשה - מרחביה. הוא ב'קבוצת הכיבוש', גם אשתו רבקה.

הממשלה התורכית שמה כל מיני מכשולים על דרכם. דרשה התאזרחות עות'מנית – היו לאזרחים עות'מניים;  משפחות בלבד זכאיות להתיישב -  התחכמו וסידרו חתונות מדומות. וכן הלאה.

יחזקאל לא שכח את משפחתו שהשאיר בכפר מולדתו, ולאחר מות שמעון האב -  הזמין את אחיו ואימו לבוא ארצה "הם יסתגלו מהר לתנאי הארץ – אמר -  מזג האוויר דומה".  

וכך עלו בשנת 1909 שושנה  אמו האלמנה, עם בנה צבי ואשתו ורה ועם יהודה ונסים הצעיר; יהודה הלך לרחובות  ונסים הסתובב ביפו. אסף שהיה נשוי ואשתו נשארה בקווקאז,  שמר בביתניה.

צבי עם אשתו ורה-דבורה ועם אמו שושנה עברו מיפו לגליל התחתון, הם הגיעו ליבנאל ושם הקימו את ביתם הראשון; גרו בחושה בלי חלונות עשויה זבל וטיט, שהותירו האריסים הערביים, חדר הנשים לא היה מובדל בפני בהמות העבודה. שושנה קרעה חלונות, עשתה מחיצות, טייחה בעצמה את החושה, סיידה ובנתה החצר תנור צ'רקסי. מסביב לחושה הקימה משק קטן וגן "הצליחה לגדל את הירק גם בקיץ וגם בחורף" סיפר אלכסנדר זייד.

שושנה בישלה לכל הרווקים ב'השומר' את האוכל הקווקאזי - "הם ליקקו את האצבעות אחרי שתקופה ארוכה לא ידעו אוכל מבושל מהו " סיפרה  גאולה נכדתם של צבי וורה.

צבי התקבל מייד ל'השומר' והיה לשומר במסחה בכפר תבור - . האם, שושנה איתו. ניסים היה בעל דם-חם, ולכן לא רצו לקבלו ל'השומר' אבל סידרו לו שמירה בסג'רה, מספרים כי כאשר צבי ניסנוב ואמו הגיעו ארצה נסעו מיבנאל למסחה - פגשו ב"אנשים בלבוש לא יהודי"  כלומר: ערבים, ופניהם רעולים. אמו עיכבה אותו מהמשכת הנסיעה באמרה: "אני רואה, שהאויב כאן אינו יוצא גלוי-פנים, כנהוג אצלנו בקאווקאז, לכן בטרם יירה הוא בך, הקדם אתה לירות בו! מוטב שאמו תבכה על קברו שלו, משאני אבכה על הקבר שלך!" - פתגם קווקאזי -  'מתלה'.

"היא דאגה לכל אחד. כולם אהבוה, לכולם האירה פנים, הטיפה מוסר בלשונה העממית ולימדה פרק בהלכות הגנה ועמידה בפני שודדים ורוצחים. אצילה הייתה וזקופת קומה", תיארה בחום ובהוקרה אלכסנדר זייד,  שהיה מבאי ביתה. רוסית דיברה עם 'הילדים'  חברי בנה צבי. – השומרים.

בראשית שמירתו במסחה נפצע צבי ניסנוב בהתקפת שודדים יש אומרים כי בני השבט 'ערב-א-זביח' היו. כשהחלים הועבר לניהול השמירה ביבנאל היא ימה.

צבי ניסנוב שמר גם באום-ג'וני [דגניה]. זכה לרכוב על הסוסה הראשונה שנקנתה על ידי 'השומר' במחיר 15 נפוליונים. שמה היה 'צהובה'.  ערביי דלייקה חשקו בה ושלושה רוכבים מהם תקפו את צבי בשדה הוא התגבר עליהם .

'השומר' לקח על עצמו, כאמור, את 'כיבוש' אל-פולה, כצעד ראשון להתנחלות בעמק יזרעאל. כעשרים איש התארגנו באום-ג'וני:  פנחס שניאורסון - נכד ה'צמח צדק'; נתן ברגמן  ממינסק, יליד  עין-זיתים;  התימני הירושלמי יצחק נדאף; מרדכי יגאל- אליוביץ' השומר המטולאי יליד זיכרון; מאיר'קה חזנוביץ הקווקאזי; משה קריגסר - עמיעד כשאחריו באה אשתו לעתיד, שרה, אחותו של חיים שטורמן; ישראל בצר עם שפרה שטורמן שזה עתה נישאה לו, ועם אחותה אסתר שנישאה לצבי בקר מן הוותיקים ב'קבוצת הכיבוש'; אליעזר שוחט אחיו של ישראל שוחט; ראובק'ה קוראקין מן גרים שעלו מרוסיה, משה שר בן דודו של אהרון שר מכינרת; משה שחר, 'פעטער לוזער' הוא אלעזר פינקלשטיין מפועלי רחובות; שמואליק הפטר איש מרכזי, יצחק הוז השומר מתל-אביב; סעדיה פז, שהיה למוח'תאר הנקודה, עם גיטל, אחות רבקה'לה, אשת  יחזקאל ניסנוב  שגם שניהם ב'קבוצת הכיבוש'.  אליהם נוספו גם עטרה קרול שנישאה לחיים שטורמן [שגם הוא שם], ובתיה מיטלמן שהטביעה עצמה בים חיפה; אברהם יוכבדזון הוא חנניה פזנר; ירוחם קליבנוב חברו של צבי שץ ודוד פיש המרדן הצעיר.

דיברו יידיש. גם התימני מירושלים.

כשנקנתה אדמת אל-פולה מהאפנדי סורסוק שישב בביירות הוקמה שם חווה קואפרטיבית על פי רעיונותיו של גרמני-יהודי המוסמך לרפואה ד"ר פראנץ אופנהיימר, כלכלן
פוליטי, סוציולוג ויזם חברתי, מראשי זרם הסוציאליזם האוטופי. העלייה לפולה חלה באמצע החורף, בכ"ד טבת תרע"א (24.1.1911) והמקום נקרא 'מרחביה', תחת רושם המרחב. 'קבוצת הכיבוש' נשלחה לשם, כאמור, על ידי 'השומר' לסייע בעבודה ובשמירה. הם המשיכו לקרוא למקום 'פולה'
התיישבו באמצע גבעה, עליה אי-אלו חושות. "נכנסנו לחושה: בית חומר, ולמעלה מקלות לכל התקרה, עליהן נשען הגג. המקלות שחורים מפיח, מביניהם מציצים עלינו עכברים, נחשים וכל מיני שרצים. על האדמה פרעושים עוקצים ודוקרים" -  סיפרה רבקה ניסנוב והוסיפה - ושוב הכנת חושות למגורים ושוב התנכלויות רצופות".

על הגבעה ממול נבנתה שכונת בעלי מלאכה סביב חוות חקלאיות של איכרים יהודים בעלי אמצעים.

קבוצה מאושרת היו. שרו וצחקו. שני מחנות היו - היותר מתונים -  'הזקנים' - הם שסידרו את העבודה ודנו בכובד ראש בנחוץ, ואילו 'הצעירים'  לא פסקו מלשיר ו"כל אחד התהדר בסוסתו". יחזקאל - עכשיו כינוהו חצ'קאל'ה  גר עם אשתו רבקה בחושה. אהב לבלות עם הצעירים ואלה "היו מקבלים אותו ב'אהה' ממושכה" כאורח נכבד – "שזבז חאיר בו" [ערב טוב בקווקאזית] הכריז וכולם ענו: "נובוטס חאיר בו".

הוא היה ה'קמרטון' –נותן הצליל והמנצח - ומרחביה נמלאה ב'מעני' - שירה. מאיר'קה חזנוביץ תופף על פח וחצ'קאל'ה–יצא במחולות. "כך היינו מבלים את הזמן בכל ערב וערב. "למהר לישון למרות עייפותנו, לא מיהרנו, כי מצעינו לא משכונו כלל. רובינו ישנו באורוות ובמחסני התבואה. אבל מאושרים היינו, וטוב היה לנו" סיפר יצחק הוז.

אבל הטוב לא ארך הרבה זמן.

ליל חורף, ישבו במטבח ואכלו את ארוחת הערב שהכינה בתיה מיטלמן במטבח הכללי. גשם שוטף ירד. חשבו כי מחר לא עובדים ועשו שמח יותר מתמיד-  חצ'קאל'ה שר את שיריו, התבדח ורקד כמו שאף פעם לא ראוהו. באה גם רבקה אשתו. יש אומרים כי היה זה צבי בקר, שנכנס והודיע כי הנגר בימה גמר לבנות את העגלה, שהזמינו אצלו וצריך לקחתה ולהחזיר את זו, ששכרו מאחד האיכרים שם. קמו מתנדבים - וראשון בהם חצ'קאל'ה;  חיים שטורמן  הציע את סוסיו 'אריסטוקרט' ו'פילוסוף'. "אלה טובים לרכיבה" פסקו הנוכחים -  ואילו סוסי חצ'קאל'ה 'באבור' ו'טאבור'  טובים למשיכת עגלה  - הראשון מן הקללה הערבית "אינעל אל באבור אילה ג'בק" = "ארורה האונייה שהביאה אותך", והשני על שמה של אותה יחידת עבודת כפייה צבאית -"טאבור-עמליה" - אין היגיון אבל מתחרז יפה.

'זקני הקבוצה' החליטו - סוסיו של חצ'קאלה  ואיתו נתן ברגמן אשר על העגלה.

רבקה שהייתה בימי הריונה האחרונים ביקשה שלא יסע . "אין דבר, יקירתי! בשביל זה אביא לך דברים טובים מימה" ענה בגאווה, שילב ידו בתוך ידה ואמר: "אדיה! מדאם!" והלכו. התפזרו גם הבחורים. זה היה ערב הנסיעה הגורלית ליבנאל.

ההכנות. 'שליחות חשובה'.  צהרים. לקחו השניים את נשקם ויצאו להביא את העגלה חדשה מהנגר ביבנאל - נתן רחב הכתפיים וחצ'קאל'ה עטוף בעבייה:  "יאללה יא טאבור איסחב! [משוך!] שלום חבר'ה! להתראות, דיו, דיו!". . . ויצאו את מרחביה.

"בואו לאכול צהרים!" צעקה לבחורים ממרומי הגג השטוח אחת העלמות המבשלות במטבח עם סינור על שמלת פשתן לבנה. ט"ו בשבט היה.

בעגלה השכורה, שיצאו השניים הוטמן נשק לימה. הנשק נרכש בדמשק, הוברח על-ידי אסתר שטורמן ברכבת עד לתחנת פולה  ומשם למרחביה. אחיה- חיים וחבריו חילקו את ה'כלים' לאנשי 'השומר' במושבות  "לצורכי שמירה והגנה". ימה – אחת מהם.

"הוא וחברו הותקפו בנחל שרונה בגליל התחתון, כשהעבירו תחמושת ממרחביה ליבנאל" סיפר אסף גנני נצר למשפחת ניסנוב.

רצח יחזקאל

יחזקאל ונתן  יצאו אחרי-הצהרים. הנשק  הוסתר מתחת לשקי קש. עברו על פני כפר-קמא,  ירדו בוואדי פיג'אס דרך מפורסמת בשודדיה. השמש בשיפולי הגבעות. נתן נהג בבהמות, זירזן לרוץ. יחזקאל  עמד מאחוריו, בידו אקדח ה'בראונינג', מוכן לכל צרה, אמר לנתן: "אם יתקיפו, תמשיך להדהיר את הבהמות. אל תשים לב לשום דבר, אני אירה". בית-גן הייתה קרובה.

סמוך לכפר הערבי סרונה הנמצא בהר ממערב ליבנאל -  במעלה הוואדי, במקום שזכה לכינוי 'מעבר הדרדנלים'  - מעין 'מעבר הכרחי' בדרך שבין כפר-תבור לבית-גן, יבנאל וכנרת. מקום בו נהגו שודדים להמתין, שם זה קרה -  בעברם בין ההרים, בעיקול הדרך, במורד התלול לעבר בית-גן, על יד מפל המים ליד הדקלים, צצו שלושה ערבים לוטי פנים "למען לא יכירם איש" יש אומרים חמישה היו, רוכבים על סוסים נושאי רובים. יחזקאל – הוא שנהג בעגלה – מסר את המושכות לחברו ולקח את האקדח ביד.

אחד השודדים ניסה לתפוס את הבהמות, האחרים סגרו על השניים - כיוונו את רוביהם לשני יושבי העגלה.

נתן הצליף בכל כוחו על הבהמות והן שעטו קדימה - פרצו ועברו בין השודדים; יחזקאל שלף את אקדחו; צעק "עקרוט" [מנוול] למתנפל הקרוב וירה שתי יריות. השודדים התבלבלו החלו לברוח, תוך כדי ירה אחד מהם ופגע ביחזקאל. "בקע את קדקדו". יחזקאל נפל על שקי הקש כשהוא עוד הספיק לומר לחברו "אבל את הבהמות לא נתתי לגזול!".

נכנסו בדהרה מטורפת לבית-גן. נתן עצר את העגלה. כשהביט לאחור, ראה את יחזקאל שוכב על שקי-התבן ודם ניגר מראשו. רסיסי מוחו שפוכים על מצחו –  מיהר לחבשו אז הבין  - חצקול מת. מיד פשטה השמועה "כמובן – אמר גלעדי במרחביה – יותר טוב היה לו להיהרג מלתת לערבים את הבהמות".

מרחביה. הגשם חדל. שמוליק הפטר, ירוחם קליבנוב, חיים שטורמן ויצחק הוז חרשו על צלע גבעה למרגלות 'החרמון הקטן' הוא התבור. שלושה רוכבים בדווים תורכמנים - אבו אחמד, שייח' חסיין ושייח' אסעד סיפרו להם:  "שודדים ירו בגבו של יחזקאל והסתלקו". שני זוגות החורשים התירו את המחרשות ודהרו לחצר החווה. פרש בא מולם בדהרה -  זה היה חבר-שומר מימה – יענקלה גזלן הוא יעקב לוצ'נסקי  "הוא ירד מסוסו חיוור כמת ובקול לא שלו צעק: "את חצקלה הרגו".

צבי, אחיו, שמר בשדה כאשר באה אליו הידיעה על הרצח, הדהיר את סוסתו הטובה אל המושבה, נפל על גוויית אחיו, הכה באגרוף על חזהו וזעק: "קום יחזקאל! נצא לנקום בהם!". מרט את שערותיו ונהם: "דם! דם! נקמה! נקם בעד דמי אחי!".

חרש ניגשה אל העגלה אישה זקנה, קטנה, חמורת-סבר - עמדה ליד הגווייה, הישירה מבט, פלטה זעקה אחת והדמימה. את דמעותיה החניקה עמוק בלבה; בלי יבבות, צווחה, בלי קינות ואותות-אבל חיצוניים ללא כל 'דומויוס' [= קינה על המת], פנתה אל בנה צבי, ובלשון הקווקאז שאלה: "איך נפל?" "נשקו בידו" אמר לה. "הנקם יחזקאל את נקמת דמו ברוצחיו?" "פצע קשה בכדור את אחד השודדים"; בעיניה התלקח ניצוץ והיא דובבה:"ברוך השם…   ברוך השם". דומייה שררה בין הניצבים סביב- ציוותה לצבי שלידה: "אתה תנקום את דמו - תנקום כמו בקווקאז. תבכינה גם אמו ואחיותיו של הרוצח".

כשנתן ברגמן הביא את גוויית חברו לבית אחיו - צבי, אספה האם שושנה את הבנים מול הגופה ואמרה להם, שדלתות ביתה סגורות בפניהם עד שלא ינקמו את דמו של יחזקאל"  סיפר לי שמעון, בן דודה של יחזקאליה, חבר קיבוץ חולתא.

קבורת לוחם

במרחביה לחש דוד פיש בקול נדכא: "היזהרו שלא תבין כלום רבקה!".

עם בוקר נסעו מהקואופרציה שרה שטורמן ונתן ברגמן עם רבקה  והחובשת מניטשקה לחיפה.

את יחזקאל קברו למחרת בבית העלמין של יבנאל, גבעת טרשים מדרום למושבה. חבריו היו שם. סביב הקבר נאמר בין השאר:

"מותו לא בייש את חייו, כשומר אמתי נפל בעמדו על נפשו נגד לסטים, שארבו לו בסתר לשדדו".

"הוא היה אחד השומרים המצוינים. מעולם לא נפלה רוחו בקרבו, ובשעות הסכנה היותר חמורה לא עזבוהו קרירות רוחו ודעתו הצלולה, תמיד ידע את אשר עליו לעשות".

"הוא שם לו למטרת חייו – הגנה על אדמת ישראל, וצעיר מלא מרץ ואמונה וטוב-לב נחטף מתוכנו"

"בשמירה העברית ראה חזות הכול ובפשטותו וצניעותו השיג את אשר אחרים לא השיגו בחריפות מוח ובוויכוחי סרק. הנשק וזקיפות הקומה היו בשבילו, בן קווקאז, דברים מובנים מאליהם".

 אמרה שם שושנה, אמו, מול חבריו שהורידו דמעה: "בחורים, אל לכם לבכות, תשתדלו להרוג את הרוצחים, שאמהותיהם תבכנה. אני לא בוכה, בני נפל על קדושת ארץ-ישראל".

מניה שוחט, ניגשה ואמרה לה: ''אמא ניסנוב, המלים שאמרת לנו וצורת ההתנהגות שלך על יד בנך, חברנו ההרוג, ישמש לנו דוגמה".

"אני מופתכם – יאמר ניסנוב, שפועל יהודי לא ייתן את כבודו לכלימה, ואפילו יקחו את נפשו, כי בזה תלוי כבוד עמו ועתידותיו - יהי זכרו ברוך!" אמר ישראל גלעדי, וחקקו באבן את קינתו של אליעזר דבורקין:

נפלת, בן חיל, לפי חרב נפלת

רכב על סוסך

ונשק בידך…

למות פללת

גם מת בארצך:

דמך נדבת

לארץ אהבת…

כל קדש הוא לנו קברך,

כל גוש בו, כל רגב נחוננהו;

לעד לא יסוף זכרך,

בין יתר קדושים נכירהו…

ירח! אתה הן ראית – העידה!

לדור בא הגידה!

"ההימנעות מבכי והשיבה המהירה לסדר-היום לעבודה ולדיונים מייד לאחר הקבורה, באה לנו מתוך חיינו היומיומיים אשר חישלו אופי ודמות אדם, שתבע ביטוי ההולם את החבר והחברה, שהלכו לעולמם - צורת ביטוי של כבוד לנפטר" אמר נחום הורביץ איש כפר-גלעדי.

הממשלה באה לימה. השוטרים התורכים נשלחו לחקור את הרצח והאשימו את נתן ברגמן - על פי תלונת אנשי כפר-קמא בפציעת אחד מאנשיהם. הקצין, שבראשם החשיד את נתן במעשה הרצח ואף החל לחקור אותו על יחסיו, כביכול, עם אשת המנוח ועל מריבות שהיו לו איתו. פיו של החוקר נסכר - בעצת המוח'תאר – פז, ב'בקשיש'.  נתן התחמק מן המקום והסתתר אצל מניה וישראל שוחט בחיפה. את שמו שינה לצבי נדב.

רבקה בשבוע האחרון להריונה. חולה בקדחת.

ידעה כי השניים צריכים לחזור; לשאלתה ענו לה כי "מחר יבואו". למחר היא הייתה בחיפה.

מניטשקה, החובשת במקום, בשיתוף עם החברים בטענה שהיא בהריון וחולת קדחת  מצאה לה מקום אצל מניה שוחט. ספרו לה, כי בדרך התנפלו על יחזקאל ונתן, וכי יחזקאל הרג ערבי ומוכרח היה לברוח למטולה. ועניינו יסודר.

כעבור ימים מספר בבית החולים הגרמני בחיפה שבוע לאחר מותו של יחזקאל ילדה רבקה את בתם וחיכתה שיחזקאל יבוא ויציע שם לילדה. הוא לא בא.  "מניה שוחט דאגה לכך, כי יחזיקו אותי בבית החולים שבעה עשר יום. גם מכתבים שלחו לי בשמו. מניה שוחט ידעה את כתב ידו ואת נוסח כתיבתו, ואני לא הרגשתי כי המכתבים הם מזויפים. כה מסורה הייתה הדאגה. בסוף החודש גילתה לי מניה שוחט את האמת" סיפרה רבקה.

יחזקאליה קראו לנולדת.

כמה חודשים לאחר רצח יחזקאל נולד הבן הראשון  לצבי ולורה ניסנוב,  שמעון. קראו לו.

הנקמה

בו בלילה במעמקי האורווה במרחביה אסף דוד פיש  את החברים ונדברו איך ומה לעשות. הרבה ויכוחים לא היו "ולא ארכה האספה" כל אחד נדר בלבו, שימלא ויוציא לפועל "את אותה החלטה שהחליטו כעת פה כל החברים" ובחצות יצאו ממרחביה 10 רוכבים מזוינים ופניהם לצד סרונה - לבצע את אחת ההחלטות.

עוד בטרם ההלוויה, שאל צבי, את נתן למקום בו הערבים רצחו את אחיו. לפני עלות השחר יצא עם אריה אברמסון - זה שהיה לימים רועה בעין-חרוד - אל הכפר הערבי סרונה, אך לא מצאו איש ושבו לבית-גן בלי לנקום את נקמת הנרצח.

שושנה אם הניסנובים דרשה מצבי, שבביתו גרה, לגאול את דם אחיו כנהוג אצל היהודים ההרריים "רק דמו של הרוצח יכול לנחם אותי, תבכינה אמו ואחיותיו של הרוצח!".

"גאולת הדם בשבילה –אמר זייד – הייתה תופעה טבעית ומובנת מאליה, וראתה בה מצווה וכבוד לעושיה". שם היה הנוהג לחוק "יקום כל גבר שרגש כבוד נשתייר בלבו!".

אנשי 'השומר' רצו בתגובה - בנקמת דמו של יחזקאל ניסנוב. מאיר'קה חזנוביץ, צבי בקר והאח צבי טענו, שבדגאסטאן דבר כזה לא היה קורה- שבטי הצ'צ'נים והלגזינים, האכזריים שבשבטי קווקאז, לא העזו לפגוע בשכניהם היהודים ההרריים מפחד נקמת-הדם.

רוב חברי 'השומר' חיפשו דרכים להתנקם ברוצחים "לשלם לערבים מידה כנגד מידה, שאם לא כן יהיו לא רק חייהם של השומרים הפקר, אלא של כל המתיישבים היהודים!".

הם הכירו את האמרה הערבית: "וואיש אל אשול מן אל שגיל?" [מה כבד מן הכבוד?].

היה חשש, שמא יעורער מעמד 'השומר' אם לא יאומץ ה'ג'ום' [נקמת-דם] נוהג מקובל בחברה הערבית, נוהג של כבוד.

שבוע לאחר הרצח בראשית מרץ 1911 התאספו מייסדי 'השומר', בחורש טבעי על מורדות הכרמל שממול לעתלית, בפגישה מיוחדת, כדי לדון בשאלת נקמת-הדם.

 הנהגת 'השומר' ראו עצמם כאחראים לפעולות אנשיהם,  אחראים לשלום הישוב, רכושו וחייו, הם ידעו היטב, ש'נקמת-דם' בנוסח הערבי, עלולה לפעמים להביא קץ לכפר ולמושבה,  וועד 'השומר' שמנה את  ישראל שוחט, מנדל פורטוגלי וישראל גלעדי דחה ברוב דעות [יש אומרים: פה אחד] את תביעת החברים "לעת עתה", בנימוק של "סיבות פוליטיות וטעמים חשובים אחרים" כמו הרצון, שלא לסבך את המושבות בהן פעלה האגודה.

החלטתם הכניסה נוהג חדש ולא מוכר במזרח - אין לנקום ולהרוג כל מי שבא ממשפחת הרוצח או מעדתו, שבטו או בני עמו של הרוצח, אלא רק בו ולאחר משפט-צדק "עלינו להעניש את הרוצח בלבד, רק כך ניראה צודקים גם בעיני הערבים וגם בעיני היהודים".

כדי שיהיה  ברור לכול, שאין 'השומר' מקבל החלטות רק 'לשם הפרוטוקול', וכל החלטה מוצאת לפועל ללא היסוס, הוקמה 'ועדה לנקמת-דם'  בת שלושה חברים לביצוע המשימה. אחד מהם היה למקשר עם ועד 'השומר' והוא ישראל שוחט,  שמות השניים האחרים "נעלמו מידיעת החברים".

הוחלט באיסור גמור, שאיזה חבר או קבוצת חברים יפעלו בעניין זה על דעת עצמם. אם תהיה למישהו איזו ידיעה חשובה או איזה הצעת פעולה – עליהם להתקשר עם הוועד, או עם המקשר ולפעול רק לפי הוראותיו.

ולערביי סרונה הודיעו  "נאתר את הרוצחים ונפגע רק בהם".

צבי, נשגבה מבינתו ההחלטה. חרק שיניים, כעס וכאב, נשך את שפתיו עד זוב דם, והביט באימו השותקת.

סיפרו כי צבי, חשד בוועד 'השומר' שהוא רוצה להרגיע את הרוחות, על-ידי הוועדה שנבחרה, ואין הוא מתכוון כלל להפעילה.

ועד 'השומר' חשד שצבי וחבריו, שנחשבו לחמומי-מוח - הולכים לגאול את דם אחיו, ואסרו עליו  לעשות דין לעצמו "לבל יגרום תסבוכת וצרות ורדיפות מצד השלטונות".

הוועד בחר חברים לביצוע 'נקמת-הדם'. כדי למצוא את הרוצחים הוטל על שני חברים המעורבים בין הערבים לאסוף ידיעות ולהמציאן לוועדה.

מיום, שנהרג יחזקאל לא ישנה כמעט אם הניסנובים. בכל יום בשוב צבי בבוקר מלילה מייגע של שמירה, עייף מאי-שינה, קיבלה אותו אמו בדברי תוכחה מכאיבים, דברי מוסר קשים ועולבים, בלשונם:

"הסר את הכובע  הקווקאזי מראשך!  פשוט את בגדיך אלה!  את חרבך הסיר מעליך ותן לה להחליד!  מכור את סוסתך, אינך שווה לרכב עליה!  -  שלושה חודשים כבר עברו מאז רצחו ערביים, שודדים, את אחיך ובני, ובעד דמו עוד לא לקחת נקם, כאילו לא אחיך, ולא בני היה!   דמיו צועקים אליך מן האדמה: נקם! נקם! ואתה כאילו אינך שומע את הצעקות, אתה אוטם את אוזניך, אתה שותק! את ראשך השחת, מרוב כלימה הורדת את עיניך, אתה מתבייש להביט ישר בעיני, אתה מפחד, מפני רוח אחיך יחזקאל אתה מפחד…"

והוא שמע אותה מתוך הצדקת הדין.

לצבי, איש החופש חרה לא פחות מאשר לאמו על שאינו לוקח נקם בעד מות יחזקאל.

לימים סיפר לסופר, יעקב יערי פולסקין "כמחטים לוהטים, צורבים בבשר החי – כן היו דברי אמי אלי, הם נתקעו בבשרי, ובראש מורד ועיניים מושפלות מכלימה וכאב עמדתי ושמעתי אותם, ואף פעם לא הטחתי מלה נגדה. מה אפשר היה לי לענות לה? לספר לה על התנאים והמצב הפוליטי? על המשמעת של הסתדרות 'השומר', שבגללם צריך לפעמים להימנע ולוותר על הנקמה? האם היא תתפוס את זה?".

היה נראה, כי בעיני צבי, קדושה הייתה החלטת 'השומר', וכחייל מסור ציית לפקודת הוועד.

חיפשו במשך חודש ימים את הרוצחים ולא הצליחו למצוא דבר.

אוספי הידיעות סיפרו כי צבי "באחד הלילות האפלים בעמק הרחב נתן סיפוק לשאיפות נקמתו" את הפרטים יודעים הערבים שבכפרי הגליל, ולא פעם ארבו בשבילים העקלקלים, אולי ימצאו את צבי ניסנוב - 'גום'. "פעם אפילו סגרו עליו אך הוא הצליח להימלט" סיפרו בהערצה באוהלי הישמעאלים.

יש אומרים כי ועד 'השומר' חשש כי הערבים יתנקמו בצבי ולכן  שלחו אותו למושבה רחוקה בדרום ויש האומרים כי חששו פן צבי יעבור על ההחלטה, בלי שים-לב למשמעת. שלחו אותו לרחובות,  ליחזקאל חנקין לשמור-  צבי בקר, גד אביגדורוב,  ומשה גולדשטיין רכבו איתו ועם אימו - מעין גלות במושבה רחוקה עד שיתרגל לאסונו ויירגע קצת, גם השכנים.

אחיו יהודה, גר שם במעלה רחוב בנימין מול בית-הכנסת הגדול. לשם הלכה האם לגור  "האם לא ידעה עברית ולא הייתה מעורבת בין בני רחובות" סיפר עמיהוד נחמני. יהודה היה שומר ו"מכר אבנים עתיקות מחירבת דוראן" . צבי שכר חדר בבית חייקל שיף, על-יד משפחת גלזר. "צבי היה לבוש גלימה משער עיזים. הערבים פחדו ממנו" סיפר אברהם חביבי; "כאן היו הבתים של משפחת ניסנוב" הראתה לי וותיקת המושבה.

התוכנית הייתה כי כעבור עונת הבציר יועבר צבי למרחביה, הזקוקה לשומר אמיץ היודע ערבית ותורכית. אבל כדברי הפתגם היידישאי: "מענטש טראכט און גוט לאכט" -  הבן-אדם חושב]
מתכנן[ ואלוהים צוחק", אחרי חודשים מספר נצטווה צבי לחזור ליבנאל, למלא את מקומו של אחד השומרים; שבעה ערבים משבט אל-נהדי מהכפר דילהמיה שליד ימה באו לגנוב דורה. השומר פתח באש, בהתנגשות זו  סוסה אצילה של הגנבים מתה [ונפצעו שלשה גנבים] וכדי למנוע סיבוכים הוכרח אותו שומר לעזוב את המקום.

המצב בסביבה מתוח.

יומיים לאחר שובו של צבי, ביום השנה להירצחו של אחיו, יחזקאל ניסנוב, במיצר שבראש ואדי פיג'אס, מקום בו הונח המארב הקטלני, נתקלו "בתשע בערב" הרוכבים ממסחה ליבנאל: צבי ניסנוב, חיים שטורמן ויהודה פרוסקורובסקי ברועי הכפר הצ'רקסי כפר-קמא; הכפריים חיכו שם, כך סיפרו,  לשודדי הכבשים, שנהגו לפקדם -  ופתחו ביריות על השלושה. לשמען, כשלוש מאות תושבי כפרי הערביים שמסביב נקבצו למרדף ולירי, גם רוכבים. בפאתי הכפר סרונה יצאו המקומיים וחסמו את דרך שלושת הנסוגים; "התנפלו עליהם אנשי הכפר כולם" ה'שומרים' פתחו באש מאקדחיהם  ופרצו בחומה האדם העוינת - הקיר החי הגועש - אל דרך בית-גן המושבה העברית הקרובה.

סוסתו של צבי שהייתה פראית ולא הכירה את הדרכים, נבהלה מהיריות ותוך ריצה נתקלה באבן, מעדה, התהפכה והתגלגלה יחד עם רוכבה לתעלה.

"וכבר הגיע מספר הערבים הנאספים לארבע מאות איש מהכפרים הסובבים ומאוהלי הבדווים".

שני חבריו הצליחו להגיע ליבנאל.

 צבי פצוע בראשו מהנפילה וידו שבורה התגונן ביריות מול הערבים, שהקיפו אותו וזרקו בו אבנים. אחד המתנפלים בא מאחור זרק אבן בראשו וצבי איבד את הכרתו.  כמעט מת לקחוהו הערבים, מתעלף הביאוהו אל בית שייח' הכפר.

העזרה שהזעיקו חבריו מיבנאל ומבית-גן כבר לא מצאה אותו ב'מעבר הדרדנלים'.

בכפר הוסיפו הערבים להכותו. אמר להם: "גיבורים אתם כשאני מוטל פצוע, נסו-נא להשיב לי את סוסתי ונצא למרחב, ואז נראה מי הוא הגיבור!" מספרים, כי השייח' נכלם מדבריו ולא הרשה לגעת בו. רופא נקרא וחבש את פצעיו. ביום המחרת, בלווית חיילי הממשלה העבירוהו עם סוסתו לשלטונות, למשטרת טבריה כנאשם בהתנפלות על תושבי סרונה.  

חבריו גם באו שמה, לשחררו, אפילו בכוח. הוועד מנעו זאת, "הבליגו" פקדו. את הסוסה השיבו.

כדי למנוע בעיות, מסר עצמו לידי המשטרה, חיים שטורמן ובבית משפט 'היושר והצדק'  של ממשלת תורכיה הואשמו כי באו לשדוד בכפר סרונה, התובעים הביאו עדים, שצבי וחברו תקפו אותם בכוונה לנקום את דם יחזקאל ניסנוב.

העסקנים היהודים נכנסו לפעולה אך, למרות הפקודות מעכו ומביירות לאסור את ראשי הכפריים, לא נאסר אף אחד מהם.

והשניים נשפטו לשלוש שנות מאסר ושלושה חודשים עם עבודת פרך במבצר עכו.

"המקרה המעציב הזה רכש לנו כבוד רב בכל הסביבה" כתב 'הפועל-הצעיר',  אלול תרע"ב.

בהיות השניים נתיני רוסיה דאג הקונסול הרוסי ליחס מיוחד עבורם, אך איש החופש צבי חלה, בשחפת. אומרים כי מהזיהום והלכלוך. אומרים מהדכדוך.

יהודה ניסנוב שדאג לאחיו פנה אל ועד רחובות "למכור לאחי צבי ניסנוב היושב בבית האסורים, את המגרש 77N שאחרי המגרש של מר טרייביש בכסף מזומנים". התשובה: "הועד אינו מוכר את המגרשים".

ישראל שוחט שלמד משפטים באוניברסיטת איסטנבול, ובא כוח ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל הד"ר ארתור רופין ראש  המשרד הארצישראלי, השתדלו לשחררם. הדבר עלה ב'בקשיש' רב - ואחרי שנה ושבעה חודשים בכלא, ניתנה להם חנינה - "הרוסים עשו את חשבונם הם, ובחוזה ההלוואה, שהממשלה התורכית קיבלה ברוסיה נרשם, בסעיף צדדי, שלפני קבלת ההלוואה תשחרר הממשלה התורכית מבית-הסוהר את שני הנתינים הרוסים: ניסנוב ושטורמן" סיפר גרשון פליישר.  'משפט הצדק' נבדק מחדש ותוצאותיו היו ידועות מראש.

נסים לא היה מחויב במשמעת 'השומר'; "נסים היה בעל דם קווקאזי חם, חמום מח. אמרו כי לא קיבלו אותו ל'השומר' כי היה פרא-אדם.  היה מסתובב ביפו בין הערבים ואת כול מי שניסה להתחיל אתו היה הורג". סיפר לי אסף ניסנוב נכדו של בכור בניה של שושנה.

"אחרי שעבר חודש וצבי לא הצליח למצוא את הרוצחים, יצא נסים לשדות שליד לוביה, שם פגש בשלושה ערבים, שביקשו ממנו אש להדליק את הסיגריה שלהם, הוא אמר להם, שיבואו אליו, וכשהם היו על ידו הוא הוציא חרב ושחט את שלושתם. הערבים לא רצו לספר מי עשה את זה. אחרי שגמר עם השלושה הוא הביא לאמא את החרב המלוכלכת בדם ואז היא פתחה את הדלת ונתנה לילדים להיכנס. את נסים הסתירו וסדרו לו מהר ניירות לחזור לקווקאז". סיפר לי דני שיינבויים ממושב באר-טוביה, הנכד של יחזקאל ורבקה.

על שושנה האם מספרים כי, פעם רכבה על סוסה מבית-גן למסחה ובנה פוסע על ידה ברגל - היה זה בזמן הכרזת הקונסטיטוציה התורכית הערבים הבינו כי 'חוריה' –  היא חופש לשוד ורצח. "הדרכים בגליל היו הפקר ומלאות חבורות 'קונסטיטוציוניות'. על יד כפר ערבי לפני מסחה - פגשה אותם כנופית שודדים מזוינים. האם הזקנה קפצה וירדה מעל הסוסה, הרכיבה כהרף עין את הבן ואמרה לו בקול קר וקשה: עלה! לך והילחם בגבורה, אל תירתע, תבכינה עליהם אמותיהם. אני איני רוצה לבכות על בני".

"יישפך דמם ולא דמך" כתב על כך בספרו יצחק דוד.

"שלוש שנים לאחר הירצחו של יחזקאל, יום אחד צבי ואימו הלכו בדרך מסרונה לבית-גן תוך כדי, התנפל עליהם שודד, לצבי הייתה חגורת כדורים על החזה והערבי רצה לקת אותה ממנו. הם נאבקו והערבי הכה באבן, בחלוק נחל,  על ראשו של צבי - עד סוף ימיו היה לצבי שקע בראש מהמכה של האבן -. דם רב התחיל לזרום, האמא אמרה לצבי ''אל תוותר, שאימו תהיה זו שתבכה" ואז התרגז צבי וצעק "זה בעד יחזקאל! יא עקרוט!" ודקר את הערבי עם השברייה שלו והרג אותו. מאז חזרה האמא לדבר איתו" סיפר לי אסף ניסנוב.

"האיסור על הנקמה, שהוחלט ב'השומר' היה לצרכים פוליטיים, כדי להראות בחוץ, והמשפחה עשתה את שלה" .אמר לי דני שיינבויים.

"הוא נקם את דם אחיו פי כמה" כתבו.

"זה היה אצלם בדם" אמרו.

סוף דבר

רבקה לא רצתה להישאר בעיר וחזרה למרחביה עם הילדה. עברו חדשים מספר והייתה 'תקרית מרחביה'. שומרי השדות הרוכבים נתקלו בששה ערבים מזוינים השומר יגאל פגע באחד.

שלושה כפרים עלו לנקמת הדם. חברי הקבוצה הסתדרו להגן על הרכוש והנפש. "יצאו כולם, רק אני והחובשת מניטשקה נשארנו עם הילדה. יורים מכל הצדדים, האדמה, האוויר, הכל רועד. את הילדה סידרנו בפינה שהכדורים לא יגעו אליה. בכל פעם נגשתי לראות אם דפקה הלם עדיין. ישבנו והכינונו תחבושות לעזרה ראשונה".סיפרה רבקה.

 היריות התחילו בעשר בערב ונמשכו עד אור הבוקר. מבין המגינים איש לא נהרג.

 חברי 'לגיון העבודה' עזבו את מרחביה ויצאו למשימות חדשות. קבוצת פועלים חדשה באה להתיישב ולהקים את 'הקואופרציה', רבקה לא מצאה שם יותר את מקומה ובפרט כשהתינוקת על זרועותיה.

בסג'רה שלאחר השביתה הגדולה - פיטוריו של המנהל קנטרוביץ' והבאתו של יוסף וויץ, איש העלייה-השנייה,  הרגיעו את הרוחות. לפי דברי נחום ברודסקי [בנארי] שיטת הפלחה שונתה והתחילו לרכזה בידי יהודים, עובדו כרמים.  פועלים יהודים, שנקבצו בחווה סידרו מטבח משותף, רוב השכר נמסר להנהלת המטבח והחשבון היה משותף. חיפשו חברה שתנהל את המטבח ורבקה'לה ניסנוב נענתה. היא באה יחד עם בתה הקטנה יחזקאליה  והייתה ל'אם הקבוצה' – מסורה מאד ו'בעלת-בית' מצוינת; מן התקציב הפעוט השתדלה לסדר ארוחות טובות ומזינות, והמטבח המפויח והאפור הפך בטיפולה לפינה נאה. הייתה חמימות אימהית בבית. רכשו פרה ומעט תרנגולות קנו עדשים, חימצה [חומוס], גם שק חיטה, בנו 'טאבון' וכך היו לקבוצה.  שנות מלחמת העולם הראשונה  פגעו בהם מאד, המצרכים אזלו, ולבסוף גם רבקה עזבה, עברה לבית-גן שעל יד יבנאל; 'השומר' קיבל שם את השמירה והיא זו שסידרה מטבח לשומרים. משם היא עברה שוב למרחביה ומשם לתל עדשים.

שם התרכזו חברי 'השומר', ומשם לטבריה, לקבוצת הפועלות החקלאיות שנוסדה שם. אחרי מאורעות תל-חי עלתה לקיבוץ 'השומר' כפר-גלעדי. מספר שנים אחרי כן עברה לנהריים בימי הקמת מפעל-החשמל, ניהלה במקום את מטבח הפועלים. משם הלכה עם כמה מוותיקי 'השומר' וחברי 'גדוד-העבודה' להקים את חורבותיה של באר-טוביה במתכונתה החדשה – המושב. שם גידלה את בתה. כארגון החקלאי בו היא הייתה חברה עלו למקום ההרוס ביום י"א אדר תר"ץ יום האזכרה ליוסף טרומפלדור וחבריו.

"הם הגיעו לייסד מושב בנקודה הכי דרומית שאפשר, מטעמים אידיאולוגיים" סיפר לי דני שיינבויים. רבקה פתחה מלון ומטבח לפועלים, שעבדו בהקמת הבתים למתיישבי באר-טוביה -  "בשני חדרים, בבית שנשאר מהמושבה שנחרבה במאורעות תרפ"ט".

 יחזקאליה למדה בחיפה, כתיכוניסטית, גרה אצל הדוד. היו להם הרבה קרובי משפחה בחיפה מצד האם – שם היא הכירה את דוד שיינבויים. הם נישאו - באו לבאר-טוביה והקימו משק.

"כשלושים שנה נשאה רבקה ניסנוב את אלמנותה. בכסלו תש"א (דצמבר 1940) עצמה את עיניה" [בית 'השומר' - כפר גלעדי]

רבקה נקברה בבאר-טוביה. לימים הועברה לבית-העלמין של חבריה אנשי 'השומר' בכפר-גלעדי

"שלוש שנים לאחר מותה, בשנת 1943 – כתבה לי מאירה רונן מבאר-טוביה – ניטעה חורשה, עם סיום בנייתו של בית-הנוער. החורשה נקראה חורשת ר"ן על שם רבקה ניסנוב".

"לא קלים היו חייה של רבקה, אולם היא נשאה אותם בשקט וקיבלה באהבה כל אשר מינה לה הגורל" כתב זלמן אסושקין מכפר-גלעדי.   

נסים "בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס נסים לצבא הצאר, ושם הסתכסך עם הקצין בגלל שזה אמר לו "ג'יד". הוא הרג את הקצין. נשפט בבית דין צבאי והוצא להורג. הידיעה הגיעה לארץ ואז הסבתא שלי שושנה שלחה את האבא שלי אסף,  שאז הוא עוד היה נשוי לאשתו הראשונה, שהיא לא אמי, להוציא את נסים מבית הקברות הצבאי ולקבור אותו ביהודי. כשהגיע אבא שלי לקווקאז תפסו אותו, והוא גויס בתור סוכן חשאי לעבודה בבוכרה ובטשקנט. בינתיים ראה שם קווקאזית יפה וצעירה והציע לה נישואין – היא אמרה: טוב.  - אבל עומדים לנסוע לארץ ישראל - היא אמרה: טוב. בבוכרה נולדתי אני ואחותי תמר. לאמי קראו אז דוסטא-גל שזה בקווקאזית זר-פרחים אבל בארץ קראו לה אסתר.

בשנת 1923, אחרי שהעביר את עצמות אחיו לקבר יהודי, ריכז 30 משפחות קווקאזיות לעלייה לארץ -  לחדש את מחניים שבגליל בקווקאזים, שננטשה בשנת 1912. לפני מחניים הם היו בין מקימי ביתניה.

ברחובות גרנו על-יד בית-הכנסת הגדול אצל דודי יהודה. יהודה היה שומר ברחובות ומת מהכשת נחש. אז עוד לא ידעו לטפל בדברים שכאלה. אמו דרשה שיקבר בהר-הזיתים. כשקברו אותו היא קנתה לעצמה חלקת קבר על ידו, בכלל בשביל זה היא באה לארץ להיקבר בהר-הזיתים. אלכסנדר זייד סיפר לי שהיא נשכבה בקבר, שחפרו ליהודה למדוד אם  מתאימה לה החלקה שלידו. אסף הוא הבכור אחריו צבי ואחר-כך יחזקאל שעל שמו כפר יחזקאל -  נסים ויהודה, אלה הם חמשת הילדים של שושנה ניסנוב. כן, היא קבורה בהר-הזיתים". סיפר לי שמעון ניסנוב מקיבוץ חולתא.

בתחילת דצמבר 2000 פגשתי באסף ניסנוב, נכדו של בכור בניה של שושנה, והוא מספר לי סיפור קצת שונה מזה של אביו:

"בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס נסים  לצבא התורכי, בשעת מסדר הבוקר שאל אותו הקצין התורכי, למה הוא לא התגלח והוסיף 'יהודי מלוכלך', נסים התנפל עליו והרג אותו, נשפט ונדון לגלות. מהגלות בתורכיה הוא ברח לקווקאז, שם גויס לצבא הרוסי, ושוב חזר הסיפור עם גילוח הבוקר ו'יהודי מלוכלך' נסים שלף אקדח ["איך נתנו אקדח לרוצח הזה אני לא מבין" מעיר אסף ניסנוב] והרג את הקצין. נשפט, נדון למוות. הוצא להורג ונקבר אי-שם, אף אחד לא יודע איפה.

אסף לא נשלח על ידי אימו להביא את נסים לקבר ישראל, הוא בדיוק אז התגרש מאשתו הראשונה, לקח את שתי הבנות וחזר לקווקאז. בדרך עוד שהה בתורכיה כשנתיים בשביל לעבוד.

חזר ארצה בשנת 1923 נשוי בשנית עם בת ועם שלושים משפחות כדי להתיישב במחניים.

מי היא אשתו הראשונה ומה עלה בגורלה? אף אחד לא יודע, אפילו אחיה שהיה מאוד מיודד עם שמעון ניסנוב".

"אסף הגיע ארצה חמש שנים אחרי,  עם אשתו אסתר או בשמה הקווקאזי דסטרגול, שמעון בנם בן 5 שנים ותמרה בתם בת ה-4. הם הגיעו למחניים –-  12 משפחות קווקאזיות שהתיישבו על אדמות יק"א  גידלו טבק ועדר בקר. חיו שם כמה שנים בודדות וקשות ועזבו.  אסף הגיע למחניים בניסיון השני אחרי 1922 כשרצו לחדש את הישוב במתכונת מושב, שהחזיק מעמד 6 שנים אז עבר אסף לרחובות, היה שומר". סיפרה גאולה.

יוסף [אוסיפ]  ניסנוב מת ב'הדסה' תל-אביב ממחלת ריאות. אחרי מחניים גר בחיפה וראש פינה; את רוב שנותיו בארץ עשה ברחובות ובשנים  האחרונות -  בתל אביב.

בסוף 1917 עלתה למחניים קבוצת "טל-טברסקי" של "פועלי-ציון" והקימה שם מושב. לאה שטנובסקי החובשת ובעלה ברוך גולדשטין הפועל שם.  אבי טנק 'המרכבה' האלוף ישראל טל נולד שם בשנת 1924.

אחרי המשפט החדש שוחרר צבי ממאסרו "חולני מאד, ולא יכול עוד לעבוד בשדה ואפילו לא לשמור בלילות", עבר לריפוי ולהבראה אצל חבריו בראשון-לציון. גם בתל-עדשים לא הבריא ועבר עם משפחתו לטבריה.

בזמן מלחמת העולם הראשונה ויתר צבי על אזרחותו הרוסית - התעת'מן יחד עם קבוצה גדולה של אנשי 'השומר' גם כדי לרכוש את אמון התורכים. את השפה התורכית ידע עוד מהקווקאז ובקיא היה בשפות הארץ ובנימוסי המזרח; הפקידות הצבאית התורכית בטבריה מנתה אותו כחבר ה'וועדה להגנת הגליל' שעסקה בעיקר בגיוס לצבא – אנשים, בהמות, ציוד ומזון.

צבי ש"ידע להתהלך" עם הפקידים התורכים, השתמש במשרתו זו כדי להגן על המתיישבים היהודים בגליל מגזרות השלטון.

כשמושל יפו בהא א-דין דרש מהיהודים, שימסרו לו את כל הנשק שברשותם, וכדי להציל את הנשק של 'השומר' אסף צבי את הנשק והעבירו בעגלה לתל-עדשים.

אומרים כי בסיועו של דוד בלוך-בלומנפלד, שהעמיד לרשותו סכום קטן – אבל בפראנקים של זהב   –רכש את נשק ברוב מושבות יהודה והשומרון והעבירו לגליל.

"לא זו בלבד ש'השומר' לא מסר את נשקו, אלא ערך 'התנפלות' על נשק, שאיכרי ראשון-לציון אספו וקנו מהערבים כדי למסרו לשלטונות, והעבירו לגליל". סיפר ישראל שוחט.

אך קשריו אלה לא עמדו לו לעצמו, נגד זעם השלטונות בעת החיפושים אחרי יוסף לישנסקי ממחתרת ניל"י. יחד עם רבים מחברי 'השומר', אזרחים מהמושבות ופועלים נאסר גם הוא והיה ב'פלוגה' בת 29 איש שנשלחה לחומס שבסוריה.

כשנתפס ונאסר יוסף לישנסקי, שמסר לשלטונות התורכיים את שמות חברי 'השומר' "סימניהם וכינוייהם המיוחדים", הם נאסרו נחקרו ואף  עונו,  את חברי 'השומר' מהגליל התכוונו התורכים לשלוח דרך קושטא לחזית הקווקאז.

דרום אזור יהודה כבר היה תחת שלטון האנגלים.

"כל מאמצי להצילם מהחזית עלו בתוהו בין החברים היה אחד, צבי ניסנוב, קווקאזי מלידה. הייתה לו אפשרות להשתחרר ולהישאר בקושטא, אבל הוא היה היחידי ביניהם, שידע תורכית ויכול היה להקל על מצבם הקשה, והוא התנדב ללכת עימהם לחזית " סיפר ישראל שוחט.

רק אחרי המלחמה חזר לטבריה ופתח פנסיון בשם 'חנה' ע"ש אשתו "חנה זו הביאה כסף" [אחרי מות ורה- דבורה שנפטרה בפברואר 1932 בחיפה  נישא  צבי לעוד 4 נשים]."בניו: שמעון, יחזקאל, שמואל " כתב דוד תדהר.

"בחצר הניסנובים שברחוב בנימין ברחובות. מול בית-הכנסת הגדול גרו גם ניסן ניסנוב בנו של שלמה ניסנוב. נפטר בתרצ"א ונקבר ברחובות.  יהודה ניסנוב שגר גם הוא שם, נקבר בהר הזיתים בירושלים בשנת תרפ"א לצד אמו. מרים אשתו, כך אומרים -  מצאה גבר אחר שגזל ממנה כל כספה. היא לקתה בנפשה אושפזה ונפטרה זמן קצר לאחר מכן כנראה בין 1922-1925".

האם שושנה נפטרה ב- כ'ג שבט תרפ"ט ונקברה בהר הזיתים בחלקת 'בוראק' הספרדית.

כשהקימו את בית הקברות של חברי 'השומר' בכפר-גלעדי, בא נחום הורביץ אישית, לבית העלמין ביבנאל חפר והוציא את ארונו של יחזקאל ניסנוב והעבירו למקומו הנוכחי.

שם הוקמה לו מצבה תקנית כמו לשאר חברי 'השומר'.

  

  

קברות 'השומר' כפר-גלעדי

טכסט:

חבר "השומר"

יחזקאל ניסנוב

תרמ"ח – ט"ו שבט תרע"א

1887 - 1911

את המצבה הישנה ביבנאל מאבן בזלת מקומית - שחורה וקשה,  זרקו - דני שיינבויים נכדו- לקחה אליהם לבאר טוביה.

 סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי, יוסף גרינבוים וצמרת-רבקה אביבי המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים  [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

קישור לאתר מרכז מידע הר הזיתים לאיתור  ציוני שושנה ובנה יהודה ניסנוב

http://www.mountofolives.co.il/map.aspx?CID=293