יום רביעי, 14 במרץ 2012



רינה–סול עמיאל [אבוטבול] -  נרצחה ב'גן-הוואי'
8.1947. 10- תל-אביב





ירושלים הר הזיתים. עדת המערביים, חלקת ברדוגו; שורה12 ; מספר 1.
הצילום באדיבות עמותת הר הזיתים.



טכסט:

מ' [מגן-דוד] ק'
האשה הכשרה
סול עמיאל
אבוטבול
בת יפה

נרצחה בגיל 41
כ"ה אב תש"ז
תנצב"ה
מ' ק' - מקום קבורה

בימי מלחמת העולם השנייה בין הפרדסים שעל גדות הירקון, קמו בתי-קפה קטנים מוצלי מחצלות קנים וחיילי הצבא הבריטי בילו בם להנאתם.  אחד מהם הנמצא מצפון לגשר הירקון, הוקם על חוף הנחל על ידי איברהים אל-ביידאס תושב הכפר הסמוך שייח' מוניס, ונקרא ברוח הזמן 'אל-עלמיין'. לאחר המלחמה הורחב בית-הקפה וגדל, הצטרפו שותפים–יהודים, חיילים-משוחררים. בערבים נערכו בו גם מופעי בידור כבמועדון-לילה וניתן לו השם האקזוטי 'גן-הוואי'.
לידועני תל אביב ולבעלי הממון  משייח' מוניס ומיפו, שימש המקום האינטימי המרוחק מהעיר, מוסתר כולו בעצים ושיחים כאתר בילוי. אליו היו מגיעים בסירות. אפילו טלפון לא היה שם. האורחים בילו בנעימים שתו ואכלו לצלילי התזמורת, שניגנה על בימת הקפה וצפו בהופעות אמנותיות של זמרים ורקדניות עד חצות.
במוצאי שבת,  10 באוגוסט 1947 נרצחה שם גם הירושלמית היפה והמוכשרת סול היא רינה עמיאל.

משפחת עמיאל בירושלים מוצאה מהמגרב - ממרוקו; כבר בשנת תרל"ה 1875, חצה את הים ועלה לעיר הקודש סיניור חיים מימון עמיאל  - עשה לא מעט צדקה וחסד, הקים 'ישיבה' לתלמידי-חכמים מעדתו 'תורת חיים' ובית-כנסת לקהילת המוגרבים בעיר וקרא לו 'צוף דב''ש' לזכר מנהיג העדה הרב הגאון דוד בן שמעוןרדב"ש, שעלה ארצה עם משפחתו מהעיר ראבט בשנת תרי"ד (1854); תוך שש שנות מאבק לאוטונומיה של העדה המוגרבית, הצליח הרדב"ש להיפרד ממרות העדה הספרדית, שקבעה את דפוסי הקהילה ואת חלוקת משאביה.  הוא הקים מסגרת ארגונית נפרדת - 'ועד העדה המערבית בירושלים': ואז נחתם הסכם – 'פשר', שהגדיר את יחסי הגומלין בין שתי העדות  המוגרבית והספרדית: עד למלחמת העולם הראשונה.

אחיו של סיניור חיים מימון עמיאל  הוא הגביר והנדיב - סיניור יוסף עמיאל,  אחד מבניו  - סיניור שלמה עמיאל  - נתין צרפת, בעל נכסים רבים, הוא זה אשר נתן ערבות של מאה לירות תורכיות זהב כדי לשחרר מהכלא "עד לערעור" את אליעזר בן יהודה  בעל עיתון 'הצבי', שנאסר בעקבות הלשנה של חוגים בעדה החרדית  בירושלים בשנת תרל"ד, מבלי שהכירו. מצווה. בפעילותו הקהילתית שימש ראש ועד עדת המערבים בירושלים.

סיניור שלמה עמיאל נשא לאישה את פולין [צפורה] אחותו של יוסף קריגר אפנדי, יליד הונגריה, שיחד עם יהושע שטמפפר ואחרים עלה ברגל לארץ בשנת תרכ"ט (1869) דרך הבלקן, תורכיה, עיראק וסוריה.  יוסף קריגר אפנדי  הוא בעלה של רבקה בת הרב שלמה פנחס אליהו נבון ואסתר לבית אמזלג, אחותו של יוסף נבון ביי.
ועוד אמרו, שבאותם ימים לא היו נהוגים נישואים בין בני העדה האשכנזית לבין בני העדה הספרדית....
  
פולין נולדה בווינה, עלתה לירושלים בצעירותה, משנישאה לשלמה עמיאל היו למתיישבים הראשונים של שכונת בית-יוסף על הגבעה של אבו-תור, אותה בנו בשנת 1887 יוסף נבון  ביי, ושני שותפיו – הגוי הפרוטסטנטי יוהנס יעקב פרוטיגר  בנקאי השוויצרי  ושלום קונסטרום בנקאי יהודי. כעבור זמן עזבו פולין ושלמה את ביתם הקטן בשכונה המרוחקת, עברו לגור בין שכונת נחלת שבעה לבין מגרש הרוסים, במתחם הרחובות: הנביאים, באטוטה ורח' סרג' הפונה דרומה, שמאוחר יותר הוחלף שמו לרחוב מונבז [על שם מונבז השני מלך חדייב, בנה של הלני המלכה] והבית ברחוב מונבז 2 'בית מונבז' קראו לו. משפחת עמיאל שיפצה והתאימה אותו לצרכיה, הוספה קומה. יש האומרים, כי 'בית מונבז', שנבנה במחצית השנייה של המאה  19 תוכנן על ידי האדריכל של  בית טיכו והוקם ע"י הקבלן הפרסי יאזדי אשר השתמש בחומרי הבנייה, שנותרו לו מבניית הקונסוליה הרוסית הסמוכה למקום. 
 בעלי נכסים היו - אדמות בירושלים וגם ביפו, הם החזיקו בחנות גדולה בעיר העתיקה, אך ערירים היו.

ריינה [מלכה]-סול  [סוליקה] ממשפחת בן-עיוש [כנראה] - נולדה בשנת 1907 לדברי בתה, צפורה, בקזבלנקה, מרוקו. בילדותה התייתמה גם מאמה – יפה היא ג'אמילה, הגיעה לארץ-ישראל ואומצה על-ידי קרובי משפחתה, שגרו בירושלים: פולין ושלמה עמיאל.
למרות, שמוצאה היה מבית דתי וגם הוריה המאמצים ניהלו אורח-חיים דתי, למדה סול בבית-ספר יסודי נוצרי, בכך הלכה בעקבות אמה המאמצת, שאף היא התחנכה בבתי-ספר נוצריים. אצל הנזירות הגרמניות בעיר העתיקה;  מאחר ומשפחת עמיאל גרה מחוץ לחומות,  עוזרת הבית הייתה מלווה את סול השכם בבוקר לבית-הספר, שנוהל בידי 'הנזירות של ציון', בתוך חומות העיר העתיקה, וסול הייתה חוזרת בחושך עם הפנס- נר, "שעד היום שמור אצלי" סיפרה הבת צפורה. 
כדי לקבל מיטב החינוך ברמה גבוהה, סול סיימה את בית הספר התיכון, נוצרי גם הוא - בית-הספר הקתולי לבנות 'שמידט' של הגרמנים, איש לא התפלא על סול, ששלטה היטב בארבע שפות. לסול, היה כשרון נדיר לציור ולעבודות רקמה, שהיו ידועות כתפארת העדה. נוסף לכך למדה מוסיקה בקונסרבטוריון בירושלים."לימים היא עיברתה את שמה מריינה לרינה גם זה היה מקובל".
ב-1910 ייסדה שולמית אשתו של ד"ר ארתור רופין, בית-ספר למוסיקה ביפו. לאחר מותה נקרא המוסד על שמה; 'שולמית', וניהולו עבר לידי הכנר משה הופנקו.  הופנקו גם ייסד בית-מסחר לכלי נגינה, את המחסן בירושלים ניהל 'דוד-אשתו' לינה - רחל לאה,  בתו של ד"ר משה קרישבסקי, והדוד הלא הוא אברהם [אלברט] עמיאל בן דודו של שלמה. ובית המסחר היה ברחוב יפו, נחלת-שבעה מול מגרש הרוסים. אמרו כי אחד הדברים הראשונים, שעשה המושל הצבאי הבריטי, רונלד סטורס, מוסיקאי חובב כשלעצמו, עם כניעת ירושלים היה הקמת בית ספר למוסיקה בעיר . רכילות: סיפור התאהבותם של אברהם [אלברט] לציפורה צילה [ססיל] התחיל כשאברהם הלך לצוד ועבר ליד מקום עם בוץ. בו בזמן עברה צילה ג'ינגית אדומת שיער והרימה את החצאית לעבור בלי להתלכלך. אברהם ראה את רגליה היפות והתאהב. בתם של ציפורה צילה ואלברט עמיאל - שמחה [סימי], נישאה לשופט יצחק אולשן
כבר אמרנו כי שלמה ואברהם עמיאל בני דודים היו.
ריינה [Reinna]  סול עמיאל – כך נכתב שמה במודעות הייתה לפסנתרנית מחוננת, והופיעה בקונצרטים בארץ ומחוצה לה. "סול חדלה מנסיעותיה להופעות בחו"ל הייתה מחויבת לטפל בהורים המאמצים" סיפרה הבת ציפורה לצמרת.
בשלהי קיץ 1920 כש'בית העם' אותו 'בית-העם', שהוקם על פי הצעת יהושע אייזנשטדט [ברזילי]  שימש מקום ועד לאינטליגנציה היהודית וריכז סביבו את טובי הכוחות האינטלקטואליים שבעיר, שכן מול רחוב מונבז – מקום מגורי משפחת עמיאל  - ברחוב הנביאים המכובד -  בו שגרירויות, בתי-חולים, מוסדות חינוך ודת, ובתי מגורים מפוארים  - נקלע למצוקה תקציבית, הופיעה סול הצעירה כנגנית פסנתר [על פסנתרה של הגב' בלום] יחד עם התזמורת  - הסימפוני פילהרמוני 'הזמיר' של  מאיר קובלסקי, שותף בעסק לתווים לכלי נגינה [משומשים] ברחוב יפו ליד מגרש הרוסים,  בנשף,  שנערך לטובת המקום. היא גם ניגנה בקונצרט עם ויולן אורח באותו מקום ובאותו חודש את הרפסודיה ההונגרית של ליסט ובלדה מספר 23 של שופן. לאחר מכן, בסוף חודש חשוון, בנשף נגינה וספרות, שנערך שם - סול לוותה בפסנתר את הכנר האורח מחו"ל וניגנה כסוליסטית את הסונטה של בטהובן ה'פטטית' ו'פנטסיה אימפרומטו' של שופן.[מר ידידיה בן-ציון הקריא מסיפורי י' ל' פרץ ומר גינצבורג דקלם קטע ממחזהו של  טשיריקוב 'היהודים'].
ביום קראו שם עיתונים.
האזור ירד מגדולתו במאורעות תרפ"ט כאשר היהודים נטשו את המקום כולל 'בית-העם', סול הייתה כבר בחיפה.
סול  [סולה, כך נכתב במודעת האירושין] התארשה לקבלן אפרים אבוטבול [אבוטבאל, כך נכתב במודעה] מחיפה,  בסוף שנת 1927, חנוכה תרפ"ח. פעיל היה בחיי הקהילה בעירו, גם אדמות היו לו בחיפה, גם ברובע 'אל-חייה'.
 עד ליום בו נישאה, גרה  סול עם הוריה המאמצים בירושלים – בבית  מונבז. עם נישואיהם התגוררו בחיפה,  ברחוב ירושלים - רחוב יוקרתי "הרבה בתי אבן עם עיטורים  כמו בירושלים".  גרו שם רופאים, מהנדסים, אדריכלים, עורכי-דין ועוד ידוענים עשירים .בית-הספר הריאלי. ובית-החולים 'רוטשילד' ובנין הטכניון היו שם.
שנת תרפ"ט  - ההסתה הערבית התעצמה. ברמלה נרגם למוות משה שרמן. ממשלת בריטניה שלחה למזרח התיכון לבקשת הנציב העליון לארץ-ישראל הלורד צ'נסלור  15 אניות מלחמה, 4 גדודי צבא, עם רכב משוריין, ארטילריה ומטוסים רבים.  בחיפה – בבית-החולים 'הדסה' קיצוצים עקב המשבר הכלכלי בארצות-הברית. בעיר לא שקט, אולם 'ההגנה' שולטת במצב. בירושלים מהומות, אבל הוריה שם. סול באה ללדת בירושלים והיא בת 23.
"שלמה, אביה מאמצה של סול  ובן דודו אברהם תכננו לנסוע חברון לחלק מה שקרוי 'נדבות לפסח'  -סיפר רוני אבוטבול מזיכרון-יעקב (הנכד) הבן של צפורה אבוטבול בת סול ואפרים - לשלמה  לא היה כסף בבית ונשאר אצל אברהם, שגר בסמוך, בכוונה ליסוע למחרת. בינתיים, הגיעו שמועות על טבח בחברון. על אלפי ערבים שנאספו, מצוידים בסכינים, גרזנים, קלשונים ועוד והתנפלו על בתי היהודים. הרגו ופצעו, בזזו, אנסו והתעללו. מהלחץ בני המשפחה, שחשבו ששלמה בחברון באו הצירים לסול. ולמחרת הופיע שלמה בבית וסיפר, שלא נסע – וכך ניצל מהטבח באותו יום".
 באותו יום שבת, י"ח במנחם-אב תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929 נטבחו 59 יהודים על ידי ערבים מוסלמים תושבי העיר חברון והסביבה - עוד שמונה מתו מפצעיהם מאוחר יותר.
באותו יום נולדה לסול בקומה השנייה של בית-החולים וואלאך בת; צפורה–יפה קראו לה.
צפורה על שם הסבתא מצד שלמה ופולין ויפה על שם אמה של סול, האם ובתה הקטנה שבו לחיפה, צפורה הלכה גן.
שש שנים לאחר הולדת הבת, נפרדה סול מבעלה אפרים וחזרה לאותו בית בירושלים, ברחוב מונבז 2 לבית הוריה המאמצים פולין ושלמה עמיאל. 
 "1935 ואז אמא [צפורה] עברה לגור עם אמה והסבים בירושלים במונבז. הסבא והסבתא של אמה נפטרו כאשר אמא הייתה בתיכון, כשנה לפני הרצח של סול" סיפר רוני , נכדה של סול.
בני המשפחה גרו בקומה ב'; למטה היו 'בית חינוך עיוורים', שעבר לשם עוד בשנת 1916 מהעיר העתיקה, ופרופסור גרמני בעל קליניקה; צפורה שיחקה עם ילדיו ואחייניו וכך למדה גרמנית. העיוורים פינקוה ובנו לה נדנדה בגינה. לימים "הנכדה של לונץ גזרה את הסרט כשהפילנתרופ הצרפתי פתח שם בית-חסד לטיפולי עיניים לנזקקים" מיילה לצמרת, דבורה אבידן, מנהלת מרכז קהילתי לב העיר נחלאות בירושלים.

צפורה בבית-הספר היוקרתי 'אוולינה דה רוטשילד' וב'בית מחניים' שברחוב הנביאים.
אפרים אבוטבול נפטר בחיפה. לציפורה-יפה הבת נתמנו כאפוטרופסים יוסף אבוטבול, ברך כרסנתי ושמעון קיטאי.

ההורים שלמה ופולין עמיאל נפטרו כמעט בו ביום;  שלמה - כ"ב בשבט, תש"ה [5.2.1945]  ארבעה ימים לאחר מכן פולין -  כ"ו בשבט, תש"ה [9.2.1945] ונטמנו בעירם, על הר הזיתים.
"סול מאד הקפידה על שנת האבל על הוריה לא קונצרטים ולא בילויים" סיפרה ציפורה המתגוררת  בשכונת 'הגבעה  הצרפתית' בירושלים.

עם תום 'שנת האבל' של סול על מות הוריה המאמצים, ביום כ"ד באב תש"ז נסעה סול לתל-אביב עם בתה צפורה, תלמידת תיכון, לחופשה קצרה. השתיים התארחו במלון 'סאבוי' ברחוב גאולה 5. מלון בורגני קטן ומעולה, 'כשר למהדרין' באזור שוק הכרמל וכרם התימנים בבעלותו של יונתן בן צבי.

"באנו ל'גן-הוואי' לפגוש חברים של אמא. סול לא ניגנה שם" הדגישה ציפורה.

ביולי 1947 הזהיר מקור של שירות הידיעות של 'ההגנה', ערבי, שכונה 'הרצל', כי אנשי הכנופיה, שאליה השתייך, מקיימים תצפית על 'גן-הוואי' ומתכוונים לפגוע באורחיו. נמסר גם מועד אפשרי לביצוע הפעולה. הידיעה נמסרה למפקד המחוז 'ג'יימס' הוא בן-גל, אורגן מיד מארב בשטח. אנשי 'ההגנה' שמרו על המקום למעלה משבועיים אחר הזמן הנקוב, כן תוגברו המלצרים הקבועים באנשי 'ההגנה" מזוינים. אולם, הכנופיה הבחינה בכך או שדלפה שמועה בעניין, וה'מבצע' נדחה לזמן נוח יותר. מאחר ודבר לא אירע בוטלה שמירת 'ההגנה' שלושה שבועות קודם לאסון. אנשי יחידת חי"ש, ששמרו במקום חזרו לבסיסם.  ואז, בערב שבת, ליל ה-10 באוגוסט, תקפה הכנופיה את באי המועדון.

 בערב  במוצאי שבת, 10 באוגוסט 1947 סול, בת 41 [לדברי בתה], ובתה צפורה בת 18 אמרו שהולכות לפגוש ידידים ונסעו ל'גן הוואי'. בדרך המקובלת לאותו קברט חצו את הירקון בסירה של חברת 'שחף' .
לקראת חצות המקום היה מלא. ליד השולחנות כחמישים אורחים, רובם יהודים חלקם ערבים. ליד אחד השולחנות ישבה קבוצת קצינים בריטים לבושים אזרחית. האמנים התכוננו להופעה בחדר ההלבשה. המופע העיקרי עמד להתחיל. התזמורת על הבמה ניגנה טנגו.
'גן הוואי' הוקף על ידי שרשרת מתנפלים מזוינים, ששמרו, שאף אחד לא יצליח להימלט מהמקום.  קבוצה אחת עשתה את דרכה לעבר אולם הקברט. שתי קבוצות אחרות היו בכוננות. כנופיה גדולה. תכנון הכוח היה צבאי עם שמירת כל האפשרויות להתקפה ולדרכי נסיגה.

אחד מבעלי בית-הקפה יוסף מלניק ישב בקופה בכניסה לבית-הקפה, ראה שני אלמונים לבושים מדים ומזוינים בתת-מקלעים מתקרבים לשער בית-הקפה בריצה, הבין את הסיטואציה והזהיר בצעקה את האימפרסריו מאיר תאומי מבעלי המשרד ההפקות  'ארמון', שעמד בסמוך. תאומי התחיל לברוח לעבר הבמה. מלניק נמלט אל בין העצים. ערבי, שהרגיש בו רץ אחריו, נתקל בעובד בית-הקפה.  נאבקו. מלניק ניצל. עוד לא ירו.
לבית-הקפה נכנסו ארבעה מתנפלים, חלקם במכנסי חאקי קצרים, חלקם בארוכים, חולצות חאקי וכומתות ירוקות מזוינים בתת-מקלעים, רובים מקוצרי קנה ורימונים, לרובם גם אקדחים. אחד משותפי המקום הצעיר סאמיר ביידאס  צעק להם בערבית: "אחוי, אחוי, תפסיקו, אל תעשו את זה, חבל! חבל!". אחד התוקפים קרא באנגלית משובשת: "הרם ידיים!", המתנפלים דרשו כסף, ואיימו בהריגת הנוכחים -  אחד המתנפלים עבר בין האורחים, דרש את כספם תוך, ששאל את כל אחד באנגלית: "ערבי או לא ערבי?"
קמה מהומה, האורחים החלו במנוסה.

אחד האורחים, יעקב שולאק שישב ליד הבמה ראה את אוסף הכרטיסים, כנראה, יעקב מלניק, נרדף על ידי ערבי גלוי ראש, שלבש בגדי חאקי.
סיפרו כי שומר המקום כברואז פתח באש על אנשי הכנופיה. זה היה סימן לפתיחת אש מכל הצדדים שולאק מצא מחסה מאחורי קיר ומשם החוצה לשיחים.
אחד האנשים צעק באנגלית "אני מוסיקאי" ואז נשמעו עוד יריות.
סיפרו כי סאמיר ביידאס  שלף את אקדחו וירה. סיפרו כי ערבי אחר, שבילה בקפה יחד עם אשתו שלף גם הוא אקדח, אך לא הספיק. התוקפים זרקו לכל עבר רימונים ופתחו באש על הקהל. מאיר תאומי  האיש, שארגן את מופעי התרבות ב'גן הוואי', כשל ליד הבמה ונהרג.

המתנפלים ירו בקהל.  גוליאן הנדאק אמרגנו של הרקדן הפולני ניצל.
"הם ירו, קצרו בקהל, והרגו את ביידאס מול עינינו. רצנו החוצה ושכבנו בין השיחים". העידה אנינה קפלן [פומרוק] (נכדתו של אהרן שלוש) העיר מודי שניר. "הנוכחים החלו לחפש מחסה ולהתפזר בבהלה, חלק לתוך צריף-הבר וחדרי ההלבשה, חלק חיפשו מקלט מאחורי במת האמנים, רבים הסתתרו בין השיחים. המתנפלים ירו על כל איש שנראה בורח "אחת האורחות נפלה במנוסתה למימי הירקון" במהומה, שקמה בין יושבי בית-הקפה, חיפש לו כל אחד מפלט. ביניהם, הנערה צפורה. גם חברתו הצעירה של היינץ בוקסדורף, שנפגע,  מילטה על נפשה.

סאמיר ביידאס לא נהרג, הוא נסוג לעבר מזנון המשקאות, רימון יד הוטל לעברו, אחת מרגליו נקטעה, גם ידו. לידו עמד אברהם ויניאבר מבעלי המקום,  שהקים יחד עם קבוצת משוחררים מהצבא הבריטי, [הוא בדרגת לויטננט], את קואופרטיב 'הירקון' שהפעיל את 'גן הוואי' ואת חברת הסירות 'שחף', הוא נהרג, רק שבועיים עברו, מיום שנשא את אשתו השנייה, הוא גר ברחוב אלנבי  12.
האורח הערבי בעל האקדח נפצע בידו וחולץ על ידי אשתו. הבריטים נעלמו.
על אחד השולחנות ליד המזנון עמד מגש מלא ממתקים. אחד המתנפלים ניגש לאותו שולחן ומילא את כיסיו.
צלם ארמני מיפו צ'ארנקיאן, צילם את התוקפים החמושים באקדחים, רימוני-יד, רובים ונשק אוטומטי. שני בדווים משבט סווארקי כמה ימים טרם האירוע, הם זוהו בוודאות.
.
אשתו של חנניה יצחקי מבאר-יעקב, נעלמה מאחורי הבמה. הוא רץ החוצה. ערבי קרא ''אנדאק''!
[עצור] וירה לעברו   יצחקי נפצע ברגלו ובבטנו.
אחד השותפים של בית-הקפה מאיר ירקוני  נמלט לחדר ההלבשה של הרקדניות והן הסתירוהו. הוא ניצל על ידי הזמרת דבורה דרורית "שלושה רקדנים שכבו עליו וכיסו אותו".
הוא לא היה היחידי שמצא שם מפלט.
תוקף ותת מקלע בידו, נכנס לחדרי ההלבשה ודרש מהאמנים לצאת החוצה. תוך כדי הגיחו מבין העצים מבחוץ עוד 6 מזוינים. קפצו מעל הגדר והחלו בשוד כספם של השחקנים והשחקניות. האמנים המבוהלים, החלו להתחנן על חייהם. נשים וגברים הוכו "מאחת השחקניות שדדו ארנק וכמה עשרות לא"י". אחד האמנים, גרמני נוצרי, ביקש מנושא תת-המקלע  שירפה מהם, כי הם רק אמנים ולא אורחי בית-הקפה, הוא גורש החוצה.
כשפרצו הרוצחים לחדר ההלבשה של הרקדנית הפולנייה אלה אנשובנה. צעקה עליהם זו באנגלית  שהיא נוצרייה ופולנייה. המתנפלים לא נגעו בה.
רוב האורחים הצליחו להימלט אל השדות הסמוכים ולהיסתר בחשכה.  מן הקהל נשמעו זעקות הפצועים. יריות פלחו את האוויר. שלוליות דם על הכיסאות ותחת השולחנות, "פצועים ישבו כשהם נשענים באין אונים על השולחנות. פצועים אחרים שכבו על הדשא, נשמעו גניחות גוססים, בכי היסטרי של נשים וקריאות עזרה". משהתחילו היריות, ברחה צפורה החוצה, נפלה לאחת התעלות ונלכדה בין שיחים וסבכי ביצה. סול לא הייתה איתה.
קבוצה מתנפלים אחרת חדרה אל מחסן הסיגריות,  אותו הצריף שבו נמצאת הקופה של בית-הקפה.
יצחק בהרל, מלצר בגן הוואי, ברח בסירה והזעיק את המשטרה. בקופה היו 30 לא"י. "גם לתאומי היה כסף בכיסו". המתנפלים בזזו והסתלקו באין מפריע.
בקופה לא נגעו.
נשמעה שריקת משרוקית והירי פסק. שולאק עשה דרכו לעבר שייח' מוניס יחד עם הברמן הערבי.

"האש נמשכה כ- 10 דקות". העיד פאראח מהכפר שייח'-מוניס אשר ראה את הכנופיה מגג ביתו, זה שאחרי ההתקפה, הוזהר על ידי חברי הכנופיה, לבל ידבר אחרת יהרגו אותו וקיבל דמי שתיקה 11 לא"י .

יוסף מלניק בא ובטנדר שלו לקח את ידידו היינץ בוקסדורף פצוע בחזהו, אישה אלמונית בחצאית עם תכשיטיה עליה, פצועה אנושות ועוד פצוע אחד, ודהר לבית-החולים הסמוך 'הירקון'. השניים הראשונים נפטרו בדרך.
הוריו של היינץ בוקסדורף יצאו לפני כמה ימים מאירופה לארץ-ישראל, ואמורים היו להגיע בקרוב. האלמונית הייתה סול.

כשחזר יוסף מלניק לבית הקפה מצא את שותפו, אברהם ויניאבר ללא רוח חיים
אשתו של שולף האקדח הערבי חילצה אותו מתחת לאש ופינתה אותו במכוניתם לבית החולים של דג'אני ביפו. גם סאמיר ביידאס הובא לשם, פצוע קשה- ללא יד ורגל. נותח ונפטר.

העזרה מהעיר החלה להגיע. שלושת רבעי שעה לאחר הרצח, הגיעה המכונית הראשונה של המשטרה.
אמבולנס של 'מגן-דוד-אדום' בא למקום, הצוות הרפואי סיפר שירו עליהם, הוביל את הנפגעים לבית-החולים העירוני 'הדסה' ברחוב בלפור לשם פונו הזמר 'ג'יב' [יעקב גולדשטיין] בן 52, והצעירה אניטה פומרוק, פקידה בעיריית תל-אביב בת 23. לבית-החולים 'הירקון' הועברו יצחק חנני מבאר יעקב; המלצר זלמן גוזלוביץ, הצעירה התל-אביבית, מאיה גולדרייך. בת 36 מרחוב אהרונסון 4; שולמית כהן בת 29 ויונה קפלן בן 40 .

כתב העיתון 'פלסתיין פוסט' הגיע לגשר הירקון ושמע בכי של ילדה בעברית, הקוראת לעזרה מתוך השיחים. שוטרים וכתבים, שנמצאו במקום, ניסו לחלץ אותה מן הוואדי אליו נפלה. אי אפשר היה להגיע אליה- הכתב נסע להשיג סירת מנוע, לחלץ את הילדה מכיוון מי הנהר.  כשהסירה הגיעה המשטרה כבר חילצה אותה, את צפורה.

צפורה נמצאה רק לאחר חצות על ידי שוטרים, שבלשו את כל הסביבה בעזרת זרקורים. הנערה חולצה רק לאחר עמל רב ונלקחה במכונית משוריינת לבית המלון  'סאבוי', שם היו רשומות; משבאה אל בית-המלון אמה לא הייתה שם.
מנהל בית-המלון [אומרים, כי היה זה בני גיטרון] יצא אל בית-החולים 'הירקון', מצא את סול וזיהה את גופתה, חזר אל הבת צפורה עם תכשיטי האם ופיסת מהחצאית, שלבשה באותו ערב נורא.
בבוקר הלכה צפורה לבית-החולים וזיהתה באישה האלמונית המתה את אמה - רק אז נודע לעתונות זהותה רינה –סול עמיאל, מירושלים.

המשטרה העריכה כי היו 30 תוקפים. עוצר הוטל על השכונות הערביות הגובלות במקום, בניסיון לעצור התוקפים בנסיגתם. אבל לא בוצעו מעצרים.  

בחצות הלילה החלו שוטרי תל-אביב ושוטרים בריטיים בחקירה. החקירה נמשכה כל היום הובאו כלבי גישוש, שהלכו לאורך הירקון צפונה, עד שבע טחנות. נמצאו הרבה עקבות רגלים נעולות נעלים כבדות. למתנפלים חיכו סירות ובהן עברו לעברו השני של הירקון, משם המשיכו אל הכביש המוליך להרצליה, לשייח'-מוניס והלאה לפתח-תקווה.
מאחר שעקבות המתנפלים הוליכו אל כיוון שבע טחנות, הסתיימה החקירה של משטרת צפון תל-אביב. לאחר שהקצין קליר וחבר עוזריו גבו עדויות מפי העובדים והפצועים, הועברה החקירה לידי משטרת רמת-גן בפיקודו של הקצין אריאל.

מודעות אבל כיסו את העיר - מטעם עירית תל-אביב, מחברת הסירות 'שחף' על רצח ויניאבר, ומאיגוד האמנים ו'המטאטא' על רצח תאומי. ארונות השניים הוצאו ב - 3 אחר הצהרים מחדר- המתים של בית-החולים העירוני  'הדסה',  נישאים על כתפי ידידים.         
קהל רב בא. בין המלווים היו, ממלא מקום ראש עיריית תל-אביב מר אליעזר פרלסון ומזכיר העירייה מר יהודה נדיבי וכן באו נציגי תיאטרונים ואגודות אמנים - עשרות שחקנים, מוזיקאים וסופרים – חבריו של תאומי, "שחקן חלוץ יהודי". לפני הארונות נישאו זרי פרחים. תנועת המכוניות הופסקה. נסגרו החנויות ברחובות, שבהם עברה הלוויה. המסע נעצר ליד בית-הכנסת הגדול. את 'צידוק הדין' נשא החזן זסלר. בני המשפחות אמרו "קדיש". משם, מרחוב יהודה הלוי הועלו הארונות על שתי מכוניות וקהל רב נסע אתן אל בית-הקברות החדש בנחלת-יצחק אל חלקת הרוגי הפרעות.
ארונה של רינה סול עמיאל הועבר לבית-החולים בירושלים. היא הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות שעל הר הזיתים, בסמוך לקברות הוריה המאמצים. "מאד נהוג לבת להיטמן ליד הורים ולא ליד בעל" סיפרה קרובת משפחה בת העדה. יש אומרים: "המקומות ניקנו על ידי משפחת עמיאל בעודם בחיים".

ביום השבעה נערכה בבית המנוח שלמה עמיאל  אזכרה לסול ["ברחוב הנביאים" כתבו ב'פלסתיין פוסט'] המספיד היה החכם  ר' אברהם עמיאל דרשן מבוקש זה שנים, "בעל כושר ביטוי מפותח", תלמיד חכם. הדרת פנים לו וזקן קטן. ממתפללי בית-כנסת 'יגל-יעקב', שעבר מן העיר העתיקה לשכונת מקור-ברוך היה. בא לבוש חליפה מערבית אירופאית בשונה מבני עדתו שעוד לבשו גלימות, הוא שרק 9 חודשים קודם לכן, נאם ממושכות בטקס חגיגי בבית הכנסת 'אור-זרוע',  שהקים ידידו ר' עמרם אבורביע, עמד עכשיו והספיד את האשה הצעירה.

.ביפו נערכה הלווייתו של סאמיר ביידאס. בן 27 מ'הנוער הנאור', בנו של עבד אל קאדר ביידאס, זקן משפחת ביידאס;  בן למשפחת ביידאס הידועה משייח'-מוניס שלה רוב הקרקעות מעבר לירקון. הניח אשה ושבעה ילדים. נטמן בכפרו – שייח'-מוניס.

עובדי בית-הקפה סיפרו לחוקרים, כי הרגישו בזמן האחרון בטיפוסים ערביים חשודים, שבאו בשעות הערב לבלוש את המקום. סיפרו שמפקד פלוגת המרצחים, ערבי גבה קומה, היה כאורח במקום. סיפרו כי בלשי המרצחים ווידאו, שאין שמירה במקום ואז החליטו לתקוף.
השותף הערבי שהה בחו"ל.

סיפרו כי, הכנופיה היא מאנשי 'נוער הזהב' ביפו שבאו לרצוח לפי "צו מגבוה".  בציבור הערבי דובר, שההתנפלות נעשתה על ידי כנופיה ערבית מזוינת שמטרותיה הפוליטיות הן ברוח ההנהגה הערבית הקיימת  - 'הועד הערבי העליון' של המופתי חג' אמין אל-חוסייני
אחרים סיפרו כי הרקע לאירוע היה פלילי: ביידאס סירב להשיא את בתו לפאוזי אבו קישק בן שבט הבדווים, שישב ממזרח להרצליה, וזה בתגובה, שכר את כנופייתו של בן שבטו סייף א-דין אבו-קישק,  כדי לשדוד את בית-הקפה, אלא, שהשוד הפך לקרב יריות במהלכו נהרגו אנשים והאירוע קיבל, בטעות, כך אומרים, אופי לאומי.
היו שאמרו כי, זוהי אותה כנופיה המשתוללת זה כמה חודשים בישובים העבריים בשרון ובסביבת פתח-תקווה.
עתונאי-חוץ דיברו כי פעולת הכנופיה הערבית ב'גן-האוואי' היא נקמה על התקפת 'ההגנה' על בית-קפה בכפר הערבי פג'ה, מקום מושבם של פורעים, שהייתה בסוף מאי 1947 בה נהרג בן קיבוץ גבעת-השלושה - איש הפלמ"ח - שלמה מילר.

מפקח המשטרה הבריטי מינה צוות מיוחד של 6 אנשים, ובראשם קצין ערבי, לנסות למצוא את הכנופיה
המשטרה הייתה נבוכה ביחס למניע. הניחו, שהרוצחים לא חיפשו אדם מסוים, גם שוד נפסל, כי התוקפים לא נגעו בכספת, השאירו כמות גדולה של תיקי נשים והסתפקו בכמות קטנה של כסף, שהייתה על מגש ליד הכניסה. שמועות, שהבעלים קבלו מכתבי איום, הוכחשו. לבסוף הגיעה המשטרה הבריטית בחקירותיה למסקנהצ כי: "לא ברור אם המתקיפים היו ערבים או יהודים תימנים".
אבל עצרה שישה  כחשודים בהתקפה, הם נכלאו בבית-הסוהר ביפו: סאלים חוסיין אללה אל-דין; סולימאן ג'ומע פאראג'י'; מוחמד ראזאל עבדול חאסאן; אחמד מושעל; עלי עבדאללה אבו מושעל; וקאסאם עבדאללה אבו מושעל. שניים מהם זוהו כמצריים, השאר מהכפר שייח' מוניס. לדברי 'עד-המלך' עלי אבו שאריק בעל מטע בננות בכפר שייח' מוניס, היה גם אחד מחיג'אז אבל הוא נעלם. אחד ממפקדי הכנופיה – סולימאן אבו דאוד לא נתפס. גם אחמד מוסה ועבדול מאגיד אל-סאלטי התהלכו חופשי.

הרצח זיעזע את הישוב העברי.
למחרת בשבת, נפגש איש המחלקה ליחסי שכנים בסוכנות היהודית יהושע [ג'וש] פלמון עם מפקד הארגון 'נג'אדה', מוחמד הווארי, בבית-קפה בחולון התוצאה - 'ההגנה' הוציאה כרוז לציבור ובו אזהרה, מפני מעשי נקם נחפזים ובהולים. הכרוז התפרסם בכל עיתוני הארץ. מערכות העיתונים הצטרפו לאזהרה.
ב'החומה', כרוז 'ההגנה' , נאמר בין השאר:  "... מחובתנו לזכור: רבים מאויבינו חותרים להצית תגרת דמים בין יהודים וערבים בארץ-ישראל. אסור לנו להקל על מזימה זו, ניזהר ולא נעשה מעשים נחפזים ובהולים. המרצחים יבואו על ענשם".
קצין המשטרה אבו-גזאלה מיפו גבה עדויות מהנאשמים. השופט-חוקר ציון אלוף החליט להעביר את דינם של הנאשמים לבית דין לפשעים חמורים.
מתקפת הירי קיבלה רק אזכור קצר בעיתונות הערבית: 'אל-ווחדא' דווח שהתוקפים היו כנראה יהודים, ו'א-דיפעא' לא התייחס להשתייכות קהילתית, דיווח על סתם שוד.

סוף דבר
למחרת הרצח  בא עמיחי פאגלין, הוא 'גידי' קצין המבצעים של הארגון הצבאי הלאומי, למפקדו מנחם בגין ואמר כי לדעתו חייב מאורע זה להיות נקודת מפנה לאצ"ל - יש לפנות למלחמה בערבים ולשכוח את המלחמה בבריטים; "יצאתי מאוכזב"  סיפר פאגלין.
למחרת הרצח, יום שני בשבוע, לפנות ערב, בין תל-אביב ויפו צעירים ערבים תקפו יהודים עוברי-אורח וכמה פצועים הובאו לבית החולים 'הדסה'.
ביום שלישי בבוקר היו התנקשויות בערבים - קבוצות יהודים, יש אומרים מבני עדות המזרח, שנוהלו על ידי מפקדים מ'ארגוני הפורשים', הרגו ערבי אחד ופצעו שמונה. מיד החלו התנקשויות של ערבים ביהודים בסביבות נמל יפו ומסגד חסן בק.
אחר הצהרים, הותקפו ערבים על ידי יהודים בסביבות אבו-כביר. ערבים אחדים נפצעו, הערבים התקהלו במקום ורגמו כל מכונית יהודית שעברה בדרך - הייתה זו דרך הכניסה לתל-אביב מהדרום. בשעות הערב הוכרז עוצר בשכונות המעורבות, וחיילים בריטים תפסו עמדות על גגות הבתים שבסביבה.

'ההגנה' גילתה עד מהרה את שמות הרוצחים, וכעבור יומיים נמצא ב'פרדס הגרמני' בקרבת גבעת-רמב"ם ערבי צעיר ירוי בראשו, סיפרו כי היה מורה-הדרך והמודיע של הרוצחים ב'גן-הוואי'.
סיפרו כי לפנות ערב, נראו שני יהודים יוצאים ממונית בלב גבעת רמב"ם, והניחו גוויה על גל אשפה, ואחר כך נמלטו לכיוון תל-אביב. ההרוג זוהה בבית החולים הממשלתי ביפו כבדווי בן 25 ושמו נאצר מאנצור חאמד אבו עמרא, מכפר עמראת סמוך לבני-ברק.
ה'פלסתיין פוסט' ידע לספר כי מאמינים, שאותו צעיר ערבי היה ראש הגנגסטרי,ם שלקחו חלק בהתקפה על קפה 'גן הוואי' "אותו אדם -  הוסיף העיתון- חושבים שהיה לו חלק בהתקפה המזוינת על הישוב היהודי מגדיאל ליד כפר סבא ב 24 ביולי כאשר איכר בשם ג. ברנשטיין ומר צוקרמן שומר הישוב נורו ונהרגו" [למען הדיוק - באותה התקפה נהרג רק מרדכי צוקרמן, גדליה ברנשטיין נהרג בזמן אחר].
ב-15 באוגוסט לאחר, שהודה במעשיו והסגיר את חבריו, חיסלה חוליה של 'ההגנה' את הבדווי אגילן, שמביתו יצאו אנשי הכנופיה לגן-הוואי ושהשתתף בפיגוע.
עזרא דנין ראש המחלקה הערבית של הש"י. קיבל למבצע את אישורה של גולדה מאירסון, יושבת-ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית [לימים סיפר דנין, כי מאיר התנגדה באופן עקרוני לפיגוע באישים. כשהביא לפניה את המסמך, שבו היה עליה לאשר את פסק-דין של 'ההגנה' לאחד מהרוצחים בפרשת 'גן-הוואי' שאלה: " אבל, מדוע אתה מביא כל זה לפני?" אמרתי לה כי לפי הנהלים היא 'האדם המוסמך' - "גולדה חרקה שיניים, אבל אישרה את המסמך"].

'ההגנה' הכתה בשני מקומות שהוגדרו מרכזי פעילות ואימונים לתוקפי 'גן הוואי' 
ביום שישי 15 באוגוסט 1947 יצאו חמישה-עשר אנשי 'ההגנה'  ברגל מבני ברק, תקפו את בית דו-קומתי בפרדסו של הנכבד היפואי אחמד אבו-לאבן סמוך לכביש תל-אביב-פתח-תקווה בו גר שומר הפרדס, אשר שימש מקום אימונים לאנשי הכנופיה "מקום שם קבלו התוקפים את החימוש".
המשימה הוטלה על מפקד חי"ש רמת-גן המיקוואי בן-ציון פרידן. נציג הפיקוד העליון היה שלום עשת [פריץ איזנשטדט] :
 הימים ימי רמאדאן. 20 איש התכוננו לסעודת הלילה. "היה עלינו לתפוס חי את מפקד הכנופיה, שרצחה ב'גן-הוואי' את החמישה" סיפר מפקד כוח המשימה משה גרשוני. אנשי 'ההגנה' פרצו לבית פתחו באש על אנשי הכנופיה, הרגו 4 מהם. יתרם נסו "אחד מהם מצא את מותו במרחק של כמה מטרים משם". לאחר בדיקת הבית וסריקתו, כשנראה היה כי הוא ריק מאדם, אברשה אהרונסון מפקד יחידת החבלה של תל-אביב חשש פן יחמוק מישהו ויזעיק את הבריטים, לא חיכה הרבה, הניח את חומר הנפץ והפעילו. הבניין קרס. שני ערבים ברחו ממנו, טוביה הלר מפקד חוליית המשנה ופקודיו הרגו אותם ביריות. למחרת נמצאו בין ההריסות גוויות שבעה בני המשפחה שגרה שם, כולם נהרגו בפיצוץ. השומר, אשתו וחמשת ילדיהם כולם בני משפחת דבסי. אמרו שהסתתרו בבאר.
"לאחר 40 דקה מראשית הפעולה נמצאנו בבסיס, כשאנו מוקפים חברים וידידים מפקדים" סיפר המפקד.
כלבי המשטרה גילו עקבות, שהובילו לשכונת זיכרון-מאיר, שם נגמרו העקבות.
הבולשת הבריטית דיווחה: "בחצות הלילה, 15 באוגוסט, נכנסו חמישה-עשר עד עשרים טרוריסטים יהודים, חמושים במכונות-יריה ואקדחים לפרדס חאג' ראשיד אבו-לבן. בכביש יפו-מלאבס. הם התקרבו לבית שבו ישנה משפחה של שבע נפשות. בבית ישנו עוד תשעה פועלים. היהודים פוצצו את הבית בהפעלה חשמלית. חוטי החשמל נמצאו בשטח. ארבעה פועלים ערבים נתפסו ונורו משפחה של שבע נפשות נקברה תחת ההריסות. שמות ההרוגים ממשפחת ובסי: יוסוף [50] אשתו חדרה [40] מוחמד [22] וופית [10] חודה [8] נדה [7] יחיא [3]."
בראש הוועדה שחקרה את פעולת פרדס אבו-לאבן עמד צבי איילון, ראש מחלקת הפיקוח במטה הכללי של 'ההגנה'. ראש המטה  הארצי היה ישראל גלילי.
בית שני, שפוצץ היה מתקן לשאיבת מים ליד פרדס- כץ בין ההרוגים שם היו גם 2 מצרים. .
לימים כמעט כל חברי הכנופיה חוסלו על-ידי 'הרצל'.

קלחת המאורעות לא פסקה. ביום השישי ובשבת נהרגו בגבולות העיר תל אביב ובשכונות המעורבות עוד שני יהודים ושלושה ערבים. רק  ביום ראשון, 17 באוגוסט, וביום שני, 18 באוגוסט, ניכרו סימנים להשקטת הרוחות והחיים בגבולות ובשכונות המעורבות החלו לחזור למסלולם.

בשבעה למותה של סול  נערכה אזכרה בבית המנוח שלמה עמיאל לרינה סול עמיאל  שם פגשה צפורה את הקבלן מקס-מרדכי אבוטבול בן דוד של אביה, יליד הארץ, מבוגר ממנה ב- 16 שנים. הם נישאו בחיפה, ירדו מהארץ לצרפת.  הם חזרו ארצה ב- 1953.

בשנים האחרונות 'בית מונבז' הוכרז כמבנה לשימור והוסב לצרכים קהילתיים. 

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. מרצונם או לא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.


לאיתור הקבר של רינה-סול עמיאל בהר הזיתים, כנסו לקישור




6 תגובות:

  1. ממליצה לפרסם את הבלוג שלך ברשת החברתית החדשה של יד ושם - http://education.yadvashem.org/
    לילך
    lilach.orpeli@yadvashem.org.il

    השבמחק
  2. מאיר קובלסקי ובנו היה בית עסק בבעלות מאיר קובלסקי שנגן על חצוצרה. היה בין הראשונים שייבא כלי נגינה ותווים מחברות ידועות בחו"ל, היה ממקימי תזמורת העברים בירושלים עליה ניצח.
    פתח סניפים נוספים בתל אביב אלנבי 119 (הבית הכחול) ועוד שני סניפים בחיפה האחד ברחוב נורדאו והשניה בדרך המלאכים, כיום רח העצמאות 33 בעיר התחתית.

    השבמחק
  3. מצבות ציפורה ומאיר קובלסקי נמצאו בבית העלמין הישן בראשון לציון

    השבמחק
  4. מצבות ציפורה ומאיר קובלסקי נמצאו בבית העלמין הישן בראשון לציון

    השבמחק
  5. מאיר קובלסקי ובנו היה בית עסק בבעלות מאיר קובלסקי שנגן על חצוצרה. היה בין הראשונים שייבא כלי נגינה ותווים מחברות ידועות בחו"ל, היה ממקימי תזמורת העברים בירושלים עליה ניצח.
    פתח סניפים נוספים בתל אביב אלנבי 119 (הבית הכחול) ועוד שני סניפים בחיפה האחד ברחוב נורדאו והשניה בדרך המלאכים, כיום רח העצמאות 33 בעיר התחתית.

    השבמחק
  6. מדהים כאילו קרה היום בבוקר

    השבמחק