יום חמישי, 1 במרץ 2012





ישראל קורנגולד–שמעון מלמד -  
דם גיבורים נשפך

12.4.1909 – סג'רה


  
בית העלמין סג'רה [אילניה]
טכסט:

פ"נ
השומרים
ישראל ב'ר חיים

קורנגולד

-

שמעון ב'ר הענזיל

מלמד

נהרגו כ"א ניסן תרס"ט
ת.נ.צ.ב.ה.

שנת תרס"ט הייתה שנה קשה ליישוב היהודי הקטן והדליל במושבותיו בגליל התחתון. המושבות, שנבנו על אדמת אריסים ערביים, שנקנתה על ידי יק"א, היו מוקפות כפרי נוכרים - אויבים. עם העלייה השנייה הופיע בשטח אלמנט חדש גאה, מאורגן וציוני – הפועל העברי כובש העבודה והשמירה. מפלס סכסוכי קרקעות עם השכנים הערבים, שוד עדרים, גניבות ורצח - עלה. כל בעלי ההשפעה נזעקו לעזרה, מענתבי בירושלים, רוזנהאק שידע רק שתי מלים בעברית בנצרת, פאריינטה ועו"ד ילין בביירות ויהושע חנקין בכל הארץ - והשלטון  לא נקט אינו נוקט באמצעים כדי להפסיק את מעשי השוד והרצח - זכרו את רציחתו של הנער, יליד ימה -היא יבנאל- פיניה-פנחס בן מנדל שמידט הנפח, בשדה משפחתו בבית-גן, שבועיים אחרי ליל הסדר שנת תרס"ד על ידי ערבים מהשבטים דלאיקה וערטושה. יש אומרים, כי קדם לכך מעשהו של יצחק קוראקין, שמצא ערבי גנב במשקו וירה בו, או יגורוב הזקן,  שהכה למוות במעדר, פורץ ערבי לרפתו; יש אומרים, כי אחיו של פיניה עמי, פגע בערבי ונאלץ לעזוב את הארץ. כך או כך, בקיץ אותה שנה נרצח הצעיר חיים כורדי מסג'רה על ידי שודדים ערבים מלוביה, בחזרו בעגלה מטבריה.
בחשון תרס"ו נרצח בתגרה עם ערבי, במסחה היא כפר-תבור, האיכר בן 24 מרדכי צבי הוא  מרכוס הירש, נשוי ואב לשני בנים ושלוש בנות.  ואילו ב- כ"ד טבת התרס"ח  נרצח בוואדי פיג'אס על ידי שודדים ערבים, השוחט הזקן בן החמישים ושש, שהיה בין מתנחלי 'בני יהודה' בגולן, ר' אהרן בר שטיינהארט מצפת, בדרכו מטבריה למלחמיה שם גרה בתו, פרידה-זיסל, אלמנת דוד גולדברג שלעזרתה נחלץ.

לפני פורים תרס"ט, הותקפו השומרים ברל'ה שוויגר וחברו ברלה בלודבורסקי בדרך מסג'רה לעין-כאתב היא מיצפה הגלילית על ידי שודדים ערבים, יש אומרים כי בני שבט הצבחים היו, ויש אומרים כי מבני הכפר לוביה הסמוך היו. ברלה בלודבורסקי נפצע קל ואילו ברלה שוויגר נפצע קשה מהירי ואושפז בבית החולים הסקוטי בטבריה.
בו ביום התנפלו שודדים ערבים מן הסביבה, על פועלים יהודים ובתגרה, שפרצה ביניהם נפצע ערבי אחד מכפר-כנא וכעבור כמה ימים מת מפצעיו.
גרסה אחרת, השודדים התנפלו על צעיר עברי, "צלם עובר-אורח", שעבר את כפר-כנא בדרכו  מחיפה . הוא הגן על עצמו באקדחו, הרג את אחד המתנפלים וברח למושבה סג'רה. המתנפל מת מפצעיו, וכפר-כנא הכריז על המושבה סג'רה כחייבת בדם.
"הגיע אלינו לסג'רה יהודי אחד, צלם. ליד סוק-אל-חאן תקפו אותו שודדים. היה לו אקדח, והוא הרג אחד מהם, תושב כפר-קנה. אנו ידענו, שבעקבות זאת יבוא הנקם. לא חשוב מי יהיה הקורבן, העיקר שאחד התושבים ישלם בחייו. וכך היה" העיד שמאי אלטשולר, שהיה אז בסביבה.
מספרים כי היה זה בחור בשם משה פחטר, שעלה ארצה בשנת 1908. בדרכו לסג'רה לצלם בועידת 'פועלי-ציון',  הותקף על-ידי ערבים, התגונן, ירה והרג את אחד התוקפים. מפחד נקמת הדם ולחץ חבריו נאלץ לעזוב את הארץ.

חודש לאחר מכן, בבית-גן הגר אהרן [איסאי] ביקוב, ממפוני שמסין, נשוי ואב לבן, נורה למוות על ידי השומר הצ'רקסי, עבד-אל-כרים, שנחשד בגניבה -  המתיחות הגיעה לשיאה ואפפה את כל האזור, כשתורמים למעשי האלימות, תעמולה עזה וחשאית מטבריה ומנצרת כשאליה חברו העיתונים האנטי ציונים 'אל-כרמל' ו'פלסטין' "שמרעילים את הלבבות".


ביום כ"א ניסן תרס"ט - ביום בו הוקם בכפר-תבור ארגון 'השומר', הצורה הליגלית של המסדר החשאי 'בר-גיורא', נודע על פטירתו בבית-החולים הסקוטי בטבריה של  השומר דב [ברל'ה] שווייגר, מי שפיקד על מתנדבי המושבות, שחשו לעזרת איכרי מסחה ועמדו במצור חודש ימים.  ובסג'רה נהרג ידידו מזכיר הוועד הגלילי ישראל קורנגולד והאיכר האמיץ שמעון מלמד.


ישראל קורנגולד
נולד ביום כ"ה בשבט תרמ"ג (1883) בעיירה קרינקי ממזרח לביאליסטוק, פולין. "בראש סניף 'פועלי-ציון' בגרודנו עמדו אז לייב יפה, חנה מייזל ונוח באס. הועד הזה שלט גם על סניפי הסביבה, כגון סוקולקה, סניף קרינקי, אשר ישראל קורנגולד היה אז חבר בו." כתב אברהם קריניצי, הנגר, שהיה לראש עיריית רמת-גן. ישראל קורנגולד עבר לפעילות מפלגתית בביאליסטוק העיר בה הרבה יהודים.
"לאחר שנחרבו עליו ברוסיה כל מקדשיו"; היהדות האורתודוקסית והסוציאליזם המהפכני, עלה ישראל קורנגולד לארץ-ישראל, צעיר זועם בגיל 17. תחילה עבד במושבות יהודה, כשהוא ממשיך בפעילותו המפלגתית ואחר-כך עבר לגליל והיה מראשוני הפועלים שבאו לעבוד ב'חצר' היא חוות כינרת.
אדמת דאלייקה, אלפי דונמים של סלעים קרחים ושיחי סדריות, שנרכשו בשנת 1905 על ידי יק"א , Jewish Colonization Association – 'החברה
היהודית להתיישבות', שהקים הברון מוריס הירש באמצעות נציגה בגליל  חיים קאלווריסקי מעלי רידא איראני, אפנדי פרסי, איש כת הבאהים, שאביו נמלט מארצו בשל רדיפות דתיות. הבן, חי כרווק על גדות הירדן, גידל עצי-פרי בבוסתן לתפארת: גם בננות גם רימונים,  והחכיר חלק מאדמות אחוזתו לאריסים, שליטי הסביבה  - בדווי דאלייקה, "עזי-נפש וחמסנים".
האציל הבהאי שמח להתיישבות היהודים בקרבתו ואילו האריסים משבטו של השייח' עיסא, שקיבלו את חלקם במכירה ב"כסף מלא" התנכלו למעבדיה.
אדמות דאלייקה מן האדמות הראשונות, שרכשה 'ההסתדרות הציונית' בתיווכו של יהושע חנקין באמצעות הזרוע הכספית שלה 'בנק אנגלופלשתינה', הן נרכשו מיק"א, שלא רצתה בהן: חיים קלווריסקי, פקיד יק"א בגליל, רכש אותן בניגוד לדעת ההנהלה וזו חייבה אותו למכור. אדמות אלה נמסרו לידי הקרן-הקיימת-לישראל היא  'הקרן הלאומית' - 'נאציונאל פונד' לגאולת אדמות הארץ.
' משרד הארצישראלי', הזרוע המבצעת של 'ההסתדרות הציונית' על פי הצעת מנהלה ביפו, הד"ר ארתור רופין  - הקים שם בשנת 1908 'פרמה' - חווה חלקאית, "על מנת להכשיר פועלים חקלאים יהודים לשם התיישבות קבע" . האגרונומים אהרון אהרנסון ומשה ברמן קבעו כי המקום מתאים.
מיפו לחווה נסעו באונייה עד חיפה ומשם ברכבת לדמשק עד צמח.
על אדמות אלה התנשא תל קטן ובראשו בניין בודד, 'חאן' הרוס למחצה, משכן לסוסתו של שייח' עיסא ואכסניה לעוברי-אורח המעטים על גמליהם. התל נקבע לנקודת החווה החדשה – הוא לא היה במרכז אדמתה, אבל כך נקבע, בזכות מבנה ה'חאן' שעליו - לפי החוק העות'מאני היה כל בנין בבחינת 'ישוב', שאפשר להוסיף עליו מבנים ללא רישיון, וללא 'בקשיש'.
במעלה תל זה בשרב הצהרים של יום-קיץ עמק-הירדני לוהט, למחרת חג-השבועות תרס"ח, התנחלו שמונה צעירים עבריים, פועלים שכירים מחוות בן-שמן: יהודה-אריה אברמסון, יוסף אלקנה, ישראל בלוך, צלאל, גרשון גרינפלד, צבי יהודה, תנחום תנפילוב וישראל קורנגולד - "אדם מוצק כעשת ברזל בגו וברוח"  ובראשם האגרונום ברמן, שמוצאו ממשפחת חקלאים יהודים מהאי קרים, אדם שרכש את השכלתו המקצועית בברלין וניסיון מעשי ברמת אנטוליה שבתורכיה.

מינוי ברמן כמנהל החווה מטעם 'המשרד הארצישראלי' עורר את התנגדות ארגוני 'החורש' ו-'פועלים ופלחים' מסג'רה [קרי אנשי 'בר-גיורא']. באספתם הראשונה בימה היא יבנאל, בה גם חבריהם של השמונה - הוכרז 'בויקוט פסיבי' - חרם, הם פסלו את העלייה לדאלייקה, בגלל תקרית בית-עריף היא בן-שמן: שתילים, שנשתלו ביער-הרצל על אדמת הקרן-הקיימת-לישראל על ידי ערבים בהוראת ברמן, נעקרו על ידי הפועלים היהודים, שסבלו באותו זמן מחוסר-עבודה, רעב, וקדחת. אגב- הפועלים היהודים שתלו את השתילים שוב "כדי לא לחבל ברכוש הלאומי".
התשעה עלו לתל "למחרת בבוקר יצאו לדאלייקה, צועדים מאחרי עגלה בעלת אופני-עץ גבוהים, עמוסה מכושים לעבודה ומחצלות לשינה, מעט מצרכים לקיום ראשון ולוחות-עץ וארגזים של פחי-נפט לריהוט".

"החווה נבניתה על חורבות העיר הבצורה מימי המרד ברומי - צנברי."
את השם 'כינרת' נתן שמואל
יוסף צ'אצ'קס עולה חדש וסופר צעיר; המורה לעברית של הד"ר רופין. שעבד כמזכיר-עוזר לד"ר חיים חיסין בא‑כוח 'חובבי‑ציון' וגם תרגם קטעים ספרותיים לש' בןציון, שם העט, שבו נודע הסופר שמחה בן ציון אלתר גוטמן [האבא של הצייר נחום גוטמן] . ר' בנימין [רדלר-פלדמן], מנהל-חשבונות החווה, שהגיע שבועיים אחרי בואם של הראשונים, הוא זה שהעלה את הצעת השם העברי, של מי שיהיה לימים זוכה פרס נובל לספרות, הסופר ש"י עגנון.  שם זה ממש קיבעו בינתיים, הפועלים במקום, שרחצו בימה בתום יום העמל. את רצפת  חורבת ה'חאן' ניקו מהגללים, הכשירו את המבנה למטבח, לחדר-אוכל וחדר-חולים; את גג הבית השטוח ייעדו לשינה בלילה ולמנוחה ביום -  "בחום הלוהט, ללא עץ וצל".
"גם עכשיו דומה הוא מעוננו יותר למאורה של פריצי-חיות" כתב ר' בנימין.
משחר עד לילה סיקלו בידיהם סלעי בזלת שחורים ועקרו סדריות עיקשות בעמק השומם - נחשים היו, גם עקרבים. צרובי-השמש ותשושי-הקדחת, מאתים מטר מתחת לפני-הים, עמסו פחי-מים לאדם ולבהמה מן הירדן, ונשק-ההגנה, שקנוהו במיטב כספם הדל, עליהם. ביום בו החלו בחריש העמוק להכנת האדמה לזריעת החורף, שררה אווירה של התרוממות-הרוח. וכך בתנאי מגורים בלתי אנושיים, חיי הפועלים והמנהל התנהלו בתקופה הראשונה כמשפחה, הם אכלו על שולחן אחד וישנו על אותה המחצלת.   כל יום בישל אחד מהחבורה, בתורנות, את המעט שהיה. כל יום קדחו שלושה מהם - "קם האחד – נחלה השני".
ברמן, איש נמרץ וחריף, היה גם איש-שיחה מעניין וידע לרתק בסיפורים את שומעיו, ואילו בימי המנוחה יצאו, אלה שיכלו , בהדרכתו לטיולים בסביבה הקרובה והרחוקה, באזור שהכיר את כל שביליו. ברמן בעל קומה וצורה, דיבר ערבית ותורכית והיה נערץ על ידי הבדווים השכנים - "שייח'-אל-יאהוד" – קראו לו,  עטוף עבאיה ועל ראשו כאפיה ידע לרכב על סוס דוהר כמותם. 
לאחר שנפלו המחיצות, הביע ברמן רצונו, שהפועלים לא יפנו אליו עוד בתואר 'הפקיד', אלא יקראו לו בשמו  משה.
מן המשרד הארצישראלי בא לבקרם ד"ר יעקב טהון סגנו של המנהל הד"ר רופין.
עברה שנה. החוזה נגמר, רווחים לא היו, וקבוצת פועלים אחרת באה לחווה - קבוצה מפועלי רחובות ובראשם בן-ציון צ'רנומירסקי [לימים ישראלי ממייסדי קבוצת כינרת], האהוב של חיה זלצר, שנשארה בינתיים במושבה אצל האם, ותוארו של ברמן הועם.

ישראל קורנגולד עבר להיות שומר ופועל בחוות סג'רה המנוהלת על ידי האגרונום האדמוני, אליהו קראוזה, איש יק"א. שם נפגש עם ברלה שוויגר, ושני ההפכים היו לידידים: ברלה  פתוח כדרכם של בני אודיסה, צחקן, תאוו חיים ובעל אילוזיות, ואילו ישראל קורנגולד נאמן לתורת ר' חיים מוולוז'ין; היה סגור ומסוגר. "ערימה של מרירות תקיפה", של 'שחור-יאוש'. אינו יודע הרמוניה מהי - או זכאי או חייב, ללא כל אשליות. לא בעבודתו, "שעשה אותה שלימות גמורה", גם לא כפעיל באגודת 'פועלי-ציון', אם כי נמנה עם חברי הוועד בגליל. יש אומרים, כי גם לא רווה נחת מן הספרות העברית, שהיה כרוך אחריה ברגעיו הפנויים וגילה בה עניין מיוחד  - מצוי היה בכתבי שלום יעקב אברמוביץ הוא 'מנדלי מוכר-ספרים' ויצחק לייבוש פרץ מזמושץ', אך העדיף את  הנטורליסטים, אנשי 'המהלך החדש' כמו  אברהם ליב שלקוביץ  הוא בן-אביגדור וראובן בריינין. קרא את המודרניסט דוד פרישמן, אהב את המיתוס הרומנטי של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ואת הרומנטיקה הציונית ביצירת מרדכי זאב פאיירברג, הרגיש קירבה לתפיסה הפסימיסטית 'הדקדנס' של הירש דוד נומברג, ובעיקר של  שני החברים - אורי ניסן גנסין וידידו יוסף חיים ברנר הריאליסט, הפסיכולוג, אותו אהב יותר מכולם - אותו צעיר מזוקן, שזה עתה הגיע ארצה דרך פרברי לונדון – פועל ומורה לעברית.
אל שירי החלוצים של אליקום צונזר, שהושרו בפי כל  התייחס כבדיחה, ולשיריו של ידידו ברלה שוייגר כמו 'שיר הרועה', ראה כאחת ממשובות ידידו. אולם בחיים נחמן ביאליק ראה את היוצר:  במיוחד בפואמה האפית החריפה והקשה 'בְּעִיר הַהֲרֵגָה'  - " הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט".

בהגיעו לחוות סג'רה לפני העניין המיוחד, שהיה לו בספרות העברית, היה ישראל קורנגולד פעיל 'פועלי-ציון' בגליל והוטל עליו לרכז את פעולות המפלגה בין החברים במושבות הגליל. בכסלו תרס"ט כתב קורנגולד, ביידיש – שפת 'השומר', אל יצחק בן-צבי בירושלים:"לצערנו לא יכולנו לכנס את חברינו לאסיפה מפלגתית    הסיבה פשוטה למדי: חברינו עסוקים בחיפוש מקומות עבודה לעצמם  מעכשיו כינסנו ישיבה וסדר-היום כדלקמן: א. עבודתנו בגליל; ב. האיגוד, בחירות לוועד המחוזי; ג. יחסנו ל'החורש'  ד. האחדות [עיתון לפועלים]; ה. שונות. בכל הסעיפים האלה התקבלו החלטות. עיכבנו את משלוח הדין-וחשבון הזה, כי רצינו לצרף לו מעט פראנקים להוצאות הוועד האקסקוטיבי, אך לצערנו הרב לא הצלחנו כי החברים שרויים בדוחק   בעוד שבועיים נשלח לכם עשרה פראנקים"

יום לפני הפסח  - 11 באפריל – המצב בגליל התחתון החמיר. כנופיה בת 30 איש מכפר-כנה שדדה בהמות מסג'רה.

בערב פסח תרס"ט שני בחורים מפעילי 'פועלי-ציון' עשו דרכם מחיפה לוועידת המפלגה. במרחק כשלושת רבעי שעה מיעדם – חוות סג'רה, התנפלו עליהם שלושה שודדים ערבים נושאי נשק, יש אומרים מכפר-כנא היו. אחד הצעירים משה פחטר הוכה ונפצע על ידי הערבים ומצלמתו נשדדה. זה התגונן באקדח, שנשא איתו ופצע את אחד השודדים. השניים אריה אדלר ומשה פחטר נמלטו לחווה.
הם  הגיעו לסג'רה בשעת 'הסדר'– לשעה קלה הופרה שמחת-החג, אבל במהרה הפועלים נתנו קולם בשיר ויצאו בריקודים. סכנת גאולת-הדם הודחקה, אך ליתר ביטחון, לחצו על היורה לעזוב את המקום ואת הארץ. והוא עזב.

תושבי כפר-כנא כפר ערבי גדול הנמצא צפונית-מזרחית לנצרת, שלא מעט מהם היו שומרים ורועים בחווה ובמושבה, נהגו לשדוד באיומי נשק עוברי-אורח בדרכים המובילות מסג'רה לטבריה, לנצרת ולמושבות הגליל התחתון, והיו מעלים את בקרם על שדות היהודים בסג'רה – שאפו עכשיו לנקמת-דם בן כפרם,  שנפטר ביום השלישי אחרי המקרה – כלומר להרוג אחד מתושבי סג'רה.

בחול-המועד של פסח תרס"ט התקיימה כמתוכנן בסג'רה ועידה של 'פועלי-ציון' ממושבות הגליל.
מירושלים הגיעו במיוחד רחל ינאית ויצחק בן-צבי, ממייסדי 'בר-גיורא' והמפלגה,  התגוררו בחדרו של קורנגולד בחווה  מאחר ו"הם הכירו עוד מרוסיה". בן צבי סיפר על ביקורם בבית-החולים בטבריה אצל ידידם המשותף ברל'ה שוויגר ועל מצב בריאותו הקשה, ודנו על הבעיות בהוצאת השבועון 'האחדות'.
פועל חקלאי במושבה, שעבד אצל האיכר רוגוצ'בסקי, בשם דוד גרין [לימים בן-גוריון ראש ממשלת ישראל הראשון] שימש כיושב-ראש הוועידה. עשרות פועלים, שבאו מן המושבות התאספו בביתו של אחד האריסים במושבה, בחדר האחד הגדול שהוקצה לבאי הוועידה והיה קטן מלהכיל את כולם, מסר ישראל קורנגולד דין-וחשבון על פעולות המפלגה בגליל.
בזמן הוועידה היה מצב הביטחון בסביבה היה מעורער. הנאספים ישבו במתיחות ובדאגה. הדיונים קוצרו והחברים מיהרו לשוב למקומותיהם. ישראל קורנגולד היה שומר. מדי פעם הוא פרש מן האסיפה והלך, נושא נשק,  להקיף את המושבה והחווה.

כעבור שבוע, בכ"א ניסן תרס"ט (12.4.1909), ביום האחרון של פסח, בשעה ארבע אחרי הצהרים ראו ישראל קורנגולד יחד עם חברו לשמירה, האיכר  אדלר יעקב,  ראו ערבים מסתובבים על אחת הגבעות שליד המושבה. ישראל קורנגולד שב לחווה והודיע, שעל ההר נמצאים שני ערבים, אולם הוא אינו מבין את שפתם. הלך איתו פועל דובר ערבית והשלושה ניגשו לברר את סיבת השוטטות החשודה - חיפשו אצלם ולא מצאו דבר. הלך הפועל לדרכו. בחזור השניים, ליד בית העלמין של סג'רה, ארבו להם; פגעו בקורנגולד, ובנפלו לארץ, קרבו אליו, נטלו את רובהו, ירו בו ירייה אחת והרגוהו. זו הייתה נקמת-דם על הערבי מכפר-כנא, שנהרג בערב פסח. אדלר רץ וצעק, שישראל נהרג. פגשוהו פועלי החווה, ששמעו את הירייה ורצו נושאי נשק למקום. התחיל מרדף אחרי היורים. חילופי אש.
כשנשמע הירי- רצו איכרי המושבה והתרכזו בחווה, בהם שמעון מלמד שבא מביתו.  מספרים כי מרוב חיפזון יצא בלי כובע, ולא לקח אתו את רובהו.  אשתו הצעירה  פסיה-בתיה בת נח ושרה דובניקוב  מיהרה אחריו, נתנה לו את הנשק ושבה לביתם לשמור על הפעוט אייזיק.

  הנשארים בחווה, פועלים כאיכרים,  עמדו והביטו לעבר כפר-כנא – משכנם של רוצחי קורנגולד. על אחת הגבעות נראו כמה ערבים רצים ואחדים מפועלי החווה רודפים אחריהם להשיגם.

שלושה יצאו לחסום את הדרך לבורחים – יוסף שפירא,  סיפרו, שהיה פועל במשתלת החווה, [הוא זה, שהוברח ארצה מצידון על גבי פרדה על ידי יצחק חיותמן איכר ממטולה, שהביאו למסחה לבן-דודו המורה יוסף ויתקין], שמעון מלמד – שניהם איכרים מסג'רה ועוד בחור צעיר בשם דוד גרין  - פועל שכיר במושבה.
הערבים הבורחים באו בין-המצרים: לפניהם נמצאו הפועלים מהחווה מאחוריהם איכרי המושבה.
לאחר מכן שלח יהושע חנקין, שבא לבקר את אחותו חיה וגיסו אליהו קראוזה, מנהל החווה, חוליה חמושה ל'דור' סביב חומת המושבה בתקווה, שיתקלו ברוצחים. החוליה נעה בשטח . דוד יזרעאלי מעובדי החווה במרכז ובאגפים דוד גרין הפועל ושמעון מלמד האיכר. מולם צצו לפתע חמישה ערבים חמושים בקרדחים [מין אקדחים ישנים], לשאלת הרודפים מה מעשיכם כאן? השיבו  הערבים אנו ציידי איילות, ומיד פתחו באש ממארב, שהיה בין משוכות הצבר ומלמד נפל.
 השיבו באש לעבר התוקפים ולשמע היריות החלה 'פזעה' [התקהלות] וירי גם מכיוון סג'רה הערבית. חנקין חשש לעימות חזיתי, אותת להם, לסגת לתוך חומת המושבה.
בינתיים החשיך; הנשארים בחווה ראו את הסכנה הנשקפת וקראו גם הם לרודפים, הפועלים, לחזור ואלה חזרו מבלי שיתפסו את הרוצחים, שברחו אל כפרם ותושביו יצאו בהמוניהם להגן עליהם.

. "אני ודוד גרין והנגר של סג'רה, שמעון מלמד, הוספנו לרוץ. אני לקחתי את רובהו של מלמד, וכיון שלא הספקתי לקחת ממנו גם את הכדורים, רץ כל הזמן על ידי, כשהוא מספק לי כדור אחר כדור. ופתאום נפל לארץ – צלף ערבי, שהסתתר מאחורי הצבר, ירה בו" סיפר יוסף שפירא בביתו שבתל-עדשים.

 הכדור פגע בשכמו של האיכר שמעון מלמד ועבר דרך לבו.  שמעו אותו אומר: "ירו בי!" נפל ארצה ומת בו-במקום.
היו גם פצועים מבין הרודפים.

שמעון מלמד בן הענזיל נולד בעיר מינסק שבביילורוס. בראשית ימי העלייה השנייה – תחילת המאה העשרים - עלה יחד עם אשתו לארץ-ישראל; אשתו של מלמד נולדה באוקראינה בעיר חרסון היא ממשפחת בויים בתם של רפאל ולאה. אבי המשפחה המורחבת מצד האם  - סבא נוח ושרה דובניקוב אסף את כל בני המשפחה ועלה לארץ בעלייה השנייה בשנת 1904 באוניה והגיעו ליפו.
המטרה הייתה להתיישב בעמק הבטיחה בצפון מזרח הכנרת,  אזור שהיה אמור להיות מרכז להתיישבות ולהמשיך שם בעיסוקו – מתן שירותים לחקלאי המושבות. שמעון, שהיה אחד החתנים, הגיע לחוות סג'רה ללמוד חקלאות. מאחר והיה נגר מומחה הועסק על-ידי פקידות הברון במלאכתו. אף כי משכורתו כנגר הייתה גדולה בהרבה ממשכורת של פועל חקלאי ואפילו של איכר, המשיך לרצות לעמוד על קרקע ברשות עצמו, מאחר שהתעקש לעסוק בחקלאות נתנה לו הפקידות של יק"א, אחרי כמה שנות עבודה בנגרות, משק בתור אריס, משק בחכירה "שמעון מלמד היה אז האדם היותר מאושר במושבה. החלום שאליו נשא את נפשו כמה שנים נעשה למציאות, המשק שלו מלמד אם כי היה עדיין טירון באיכרות – לא נפלה גרנו בשנה הראשונה מגרנותיהם של האיכרים היותר מנוסים". כתב דוד בן-גוריון בזיכרונותיו.:
אותו פסח גורלי של שנת תרס"ט היה הפסח השני של שמעון מלמד כאיכר בסג'רה. שדותיו המעובדים יפה, מלמד הבטיחו כי גם בשנה הזו תהיה לו גורן יפה. סיפרו כי כגודל חריצותו ואהבתו לאדמה, כן היה אומץ ליבו; בכל מקרה של התנפלות או תגרה עם השכנים הערבים – היה הוא בין הראשונים להגן על המושבה, כך גם ביום נפילתו ובמרדף אחר הרוצחים  את בשורת מותו הביאו לביתו שבמורד, בקצה המושבה אל אשתו הצעירה ובנו יחידו.
לחווה נקראה תגבורת שומרים.
"באתי לחווה עם רדת היום. פני כל מי שפגשתי אמרו  עצב והתמרמרות, כבוד ורצינות. נכנסתי לחדר הכללי ושם, על אחת המיטות, היה מונח המת – ישראל קורנגולד, ניגשתי אל ישראל גלעדי, שעמד מן הצד, ואמרתי לו, שנשלחתי לשמור הלילה פה בחווה. הוא הכניסני למטבח הקטן והצר. ישבתי לשולחן וקיבלתי את מנתי. אכלתי בשקט והצצתי תוך- כדי- כך בפני המסובים. על פני כל היו נסוכים צער וכאב; בפני כל קראתי את השאלה: למה?" , כתב בספרו 'עלי אוכף', מרדכי יגאל אז מרדכי אליוביץ' הוא 'מרדכי השומר'.

בו ביום, ב-  12.4.1909, הוקם במסחה היא כפר-תבור, ארגון 'השומר':

באולם הגדול אשר בחווה, האולם שבו לפני ימים ספורים חגגו הפועלים את ליל-הסדר, הונחו שתי גוויות – ישראל קורנגולד ושמעון מלמד, הפועל והאיכר. לא רחוק משם – בבית החולים של הכנסייה השוטלנדית בטבריה גסס – ברל'ה שוויגר.

ישראל קורנגולד ושמעון מלמד הובאו לקבורה בבית העלמין בסג'רה בקבר משותף - קבר אחים - ליד חיים כורדי, שמותיהם נרשמו בלוח הזיכרון בבית-הכנסת של סג'רה.
מפלגת הפועלים הוציאה 'קול קורא': "חברים ואחים! – כתבו -  ביום ב' אחרון של פסח נשפך דם הגיבורים הצעירים ישראל קורנגולד וש' מלמד בעמדם על משמרתם להגן על אדמת ישראל וכבוד עמם – וסיימו - על קברי הקרבנות היקרים מביטים ביגון בעיני העתיד. המובחרים, שבנו נופלים חללים מחץ הפרא הערבי ואנו שואלים בדאגה: איכם אותם בני המכבים ובר-כוכבא, בואו לרשת את מקום הגבורים הנופלים, שנפלו במלחמתם בעד עמם, ואתם קרבנות חביבים, תהיו תמיד לפנינו לסמל חי, לזהר נוצץ, לא פעם אחת עוד יהיה עלינו להקריב קרבנות בעד עמנו בארצנו, כי לא ביום אחד יולד עם – אך לעולם ישאר זכרכם בלבנו!"
ב"מכתב מארץ ישראל" שהתפרסם בעיתון 'המצפה' מיום 14.5.1909 כתב ב' מלר: "חברנו ישראל קורנגולד, שזה אך פחות משנה עברה עלינו מיום בואו לא"י, היה שומר בסג'רה. בעמדו על עמדתו התנפלו עליו פראי האדם ויורו בו מקנה הרובה ובנפלו לארץ קרבו אליו וימיתוהו בשעת הרדיפה אחריהם מת הצעיר השני ש' מלמד".

ישראל קורנגולד, היה לקורבן ראשון של 'השומר'.

בכפר-גלעדי הוקם בית-קברות לחברי "השומר' אליו התכוונו להעביר את עצמות כל החברים, שלא זכו.  ביום 20.5.45 ח' סיון תש"ה כתב גרשון פליישר מכפר-גלעדי לחבר בדר האיש שהוא 'ועדת ציון' בתל-אביב שאי-אפשר להפריד בין קורנגולד ומלמד, משום שהם קבורים יחד. והוא מציע: או להעביר את העצמות של שניהם, "או שנניח להם לשכב על מקומם. ובא גואל לציון" (מכון לבון IV-208-3882-E)

בינתיים העבירו מסג'רה לכפר-גלעדי את עצמות השומרים ברל אברהם ויעקב פלדמן, ו'ועדת-ציון' שליד ההסתדרות הכללית הקימה על קברם של קורנגולד ומלמד מצבה אחת.

בטקס גילוי המצבות שהקימה 'ועדת-ציון' בסג'רה [8.9.1946]  אמר בין השאר החבר יוסף שפרינצק  [לימים, היו"ר הראשון של הכנסת]: "לחלוצי ושומרי סג'רה, שרק עתה הוצבו מצבות על קבריהם: אברהם בארל, צבי בורטונובסקי, ישראל קורנגולד, שמעון מלמוד, יעקב פלדמן, ראובן פילוסוף, חיים קורדי. ניתן כבוד למצבות אלו אשר מתחת להן קבורים ראשונים, יחידי סגולה שנחלצו להיות שומרי ישראל במולדתו. ולסג'רה שזכתה למצבות אלו שתזכה להתחדשות".

סוף דבר

 אלמנת שמעון מלמדפסיה-בתיה עברה לזיכרון-יעקב עם התינוק אייזיק שם שודכה לאברום-משה קופרמן מראשוני המושבה, הילד אומץ על ידו ונולדו להם עוד ילדים.

כחודש לאחר הרצח במאי 1909 – נאסרו חשודים מכפר-כנה. ערביי כפר-כנה מנוסים בהליכי משפט עות'מאני רצו לסיים את הענין בהסדר בין שכנים; הלכו אל חברי 'ועד הקידמה' של 'התורכים הצעירים' בנצרת, כדי שיתווכו בינם לבין היהודים: הללו– הציעו לקיימקאם- המושל של  נצרת - לקרוא לאגרונום רוזנהאק יואל [ז'יל ] נציג יק"א בגליל ממשרדו בחיפה; זה התנה את כריתת השלום בתנאי, שהבהמות יוחזרו לסג'רה, שאלת הגבולות באום אל-ג'בייל השכנה תוסדר, ושהרוצחים יועמדו לדין.  אבל כדי לסדר בשלום את העניין יש לדבר עם האגרונום אליהו קראוזה מנהל חוות סג'רה. קראוזה בא לנצרת והביא עמו כמה איכרים, כדי להיוועץ במקום, וגם את יהושע חנקין. סוכם כי אחרי שיוקם השלום, יטבחו כבש ויזמינו את כל שייח'י הסביבה, באופן שכל העולם ידע, כי אין עוד סכסוך בין כפר-כנה וסג'רה.
"החבר בן-גוריון היה עד במשפט נגד הרוצחים" כתב יצחק  בן-צבי.
סיפר דוד יזרעאלי: "לאחר שהשלטון המרכזי בקושטא התיצב, נענה סוף סוף הקאימקאם של טבריה לתביעתו התקיפה של רוזנהק פקיד יק"א בגליל ,לקיום תביעה משפטית נגד הרוצחים. המשפט התקיים בבית המשפט בעכו ובו הינו דוד גרין ואני העדים היחידים. לפי מיטב המסורת הטורקית התנהל המשפט בעצלתיים, על מנת לסחוט בקשישים משני הצדדים. במהלך המשפט היו הנאשמים ומלוויהם מאיימים עלינו ברצח. אם נמשיך להעיד נגדם. לא התיחסנו לאיומים אלה. אך באחת השבתות בדרכי לשם קבלת דברי הדאר מנצרת, בעת שחציתי את הדרך בתוך מטע זיתים שבפאתי כפר-קנה הותקפתי באש מקרוב על ידי ארבעה רוכבים מזוינים. שלפתי את אקדח הבראונינג אותו שלשל אוסישקין לכיסי לפני עלייתי לארץ. הרקתי את מחסנית הכדורים לעברם, דרבנתי את סוסי וכך ניצלתי בנס. אחר מקרה ההתנקשות הפעיל יהושע חנקין לחץ בלתי פוסק על שנינו שנעזוב את סג'רה עד יעבור זעם. היינו בעיצומה של עונת הקציר ואסיף התבואה . היתה זו שנת ברכה אותה התחייבתי לסיים לקראת הליכתי הקרובה להתישבות בכנרת.

על אף הסכנה כאמור קיימתי את התחייבותי  לקראוזה מנהל החווה ונשארתי בסג'רה לסיים את השנה החקלאית. יתר על כן אני ודוד גרין המשכנו להופיע כעדים בבית המשפט בעכו במהלך חדשי הקיץ. התברר גם שבני משפחת ההרוג הוסיפו לארוב לי במטרה לממש את איומיהם. ...
משהגעתי לסג'רה  [אחרי המקרה השני] דיווחתי לא. קראוזה וליהושע חנקין על המוצאות אותי, הם קיימו התיעצות עם רוזנהק פקיד יק"א. עקב התערבותו דחה הקאימקאם את המשך משפט. דוד גרין נאלץ לעזוב את המושבה ועבר זמנית ליבנאל ומשם לזכרון-יעקב.
בראשית קיץ שנת 1911 כשנתיים אחר בואי לכנרת התחדש משפטם של רוצחי קורנגולד ומלמד בבית המשפט בעכו. בשעתו בקש רוזנהק דחיה קצרה במשפט כדי לאפשר את יציאתי ושל דוד גרין מסג'רה. הוא לא ידע, שדחייה זו תמשך חדשים רבים וזה כתוצאה מהשוחד שנתנו הערבים לשופט הטורקי, כדי שישהה את המשפט ככל האפשר את השהיה זו בקשו לנצל כדי לבצע נקמת דם בי ובדוד גרין.
לחצה של יק"א לחידוש המשפט התאפשר כאמור רק לאחר חודשים רבים - לאחר ששולש סכום בקשיש גדול יותר על ידי יק"א.
בחודש סיוון תרע"א הודיע אליהו קראוזה מנהל החווה בסג'רה על חידוש המשפט ועל הצורך החיוני בעדותי. ראיתי סכנה בדרישה זו שאחשף מחדש נוכח הנסיונות לרצחי בעבר. על ספקות אלה השיב לו קראוזה במכתב מיום כ' סיוון תרע"א שנתגלה בארכיון הציוני בירושלים את המכתב שלח קראוזה ביד שליח מיוחד ואף דאג שהמוכתר בסג'רה -ריקלין ביחד עם חבריה נוספים ילוו אותי מחיפה לעכו לשם הגנה עלי.
  
משה פחטר עזב את הארץ בלחץ חבריו, שחששו מנקמת הדם, חזר לפולין, ל-סמיאטיץ'.
במלחמת העולם הראשונה מונה על ידי הכובשים הגרמנים לראש העיר. לאחר המלחמה ותקומת פולין התנקמו בו תושבי העיר הפולניים: הוא נאסר, עונה ונפטר בוורשה בטרם נשפט - כ"ב חשון תרפ"א [3.11.1920] בהיותו בן 35 נשוי ואב לתינוק בן שנה.
האם יהודית  והבן – בן-עמי בן השש עלו ארצה, לתל-אביב.
בן-עמי, בוגר בית הספר כדורי, משלהי  שנת 1938 חבר חניתה,  איש 'ההגנה' - מפקד גדוד 21 בחטיבת כרמלי - וכשחסר נהג בשיירה ליחיעם, שהתארגנה בנהריה, מילא את מקומו, ושם יחד עם 46 בחורים נפל ביום ט"ז אדר ב' תש"ח [27.3.1948] והוא בן 28 שנים, היה נשוי לאראלה, אמו נקברה לידו בנהריה בחלקת ההורים השכולים".

עצמותיו של ישראל קורינגולד הועברו לקברות השומרים בכפר-גלעדי.



  
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.



אין תגובות:

פרסום תגובה