יום רביעי, 20 ביולי 2011

שוויגר דב (בערעלי) – מראשוני "השומר" - כרע נפל

12.4.1909 – שומר ורועה בגליל


בית העלמין 'קברות השומרים' כפר-גלעדי
טכסט:
חבר "השומר"
דב שוייגר
תרמח – ו' ניסן תרס"ט
1887 - 1909
ת. נ. צ. ב. ה
סיפור על 'הפרחח מ'מולדאוואנקה 'אחד מפרברי אודסה; עבד כפועל בפרדסי מושבות הדרום , בין מייסדי "בר-גיורא" היה, אך בדרך כלל אינו 'מונצח' בכתובים, אולי בגלל אופיו כפי שתואר על ידי ידידו יצחק בן-צבי כאחד ש"עושה צחוק מכל דבר".
שנת 1909 הייתה שנה קשה לאנשי הגליל התחתון.
"אשתקד בעונת הפסח מתו עלינו שלושה פועלים צעירים: קורנגולד, מלמד ושוויגר – שני הראשונים נפלו חלל מידי הערבים בתגרה שהיתה אצל סג'רה והשלישי מת בבית החולים של הכנסיה השוטלנדית בטבריה"
("הפועל-הצעיר", מס' 12, שנה שלישית, עמ' 7)
" ב5- באפריל הותקף דוב שוויגר בדרך מסג'רה לעין-כאתב [מצפה], והוא מת כעבור זמן מה בטבריה"
דיווח אליהו קראוזה, מנהל חוות סג'רה לרב הראשי החכם-באשי חיים נחום בקושטא [10 ביולי 1910]
כל מה שידוע לי על משפחתו הוא ששם אביו היה משה, אפילו אינני בטוח שאכן זה היה שם משפחתו ולא כינוי - שוויגר [Schweiger] ביידיש פירושו 'שתקן'… שר, רקד, התלוצץ אבל על עצמו לא דיבר .
ברלה נולד בשנת 1887, בפרבר מולדאוואנקה "בעיר הנמל הססגונית אודיסה, שרבים מיהודיה בעלי-עגלות וסבלים, וחלק נכבד להם אף בעולם-התחתון של העיר, בין פורצים ושודדים אלימים … " כפי שכותבת מירי מירסקי ב'אחרית דבר' לספר 'חיל הפרשים' של איזאק באבל שנולד שם, 7 שנים לאחר ברלה.
בעת פרוץ הפרעות באודיסה, עיר בת מאה ושישים אלף יהודים, שליש מתושבי העיר, השתתף ברלה הנער ב'הגנה העצמית' שבראשה עמדו כמה סטודנטים והוא ביניהם, אך זו התבססה בעיקרה על אלפי הסבלים פועלי הנמל והקצבים היהודיים. העיתונאי זאב [ולאדימיר] ז'בוטינסקי, צעיר ציוני, לקח חלק ב'הגנה העצמית' בסייעו לה כמשפיע על בעלי היכולת, שבעזרתם השיגה האגודה כסף בעיקר לרכישת רובי צייד ואקדחים.
'ההגנה העצמית' ערכה אסיפה, 'מיטינג' - באולם שררה התלהבות, "אולם עם סיומה של האספה. פתאום כאילו ניתן אות, שלפו הקצבים ממגפיהם וממעיליהם סכינים ארוכות וחדות והחלו לנפנף בהן ולקרוא: 'היכן הם, הפורעים אלה, לא נחכה עד שהם יתנפלו עלינו, הראו, הראו לנו היכן הם" סיפר ישראל טריוויש מי שהקים את ההגנה היהודית הראשונה ברוסיה בתקופה הצארית. חבר מועצת העיר אודיסה וראש הסיעה היהודית בה.
אנשי 'ההגנה העצמית' פנו בכרוז ליהודי אודיסה:
"אחים יהודים!
כל האמצעים נגד הפוגרום ננקטו. פלוגות מזויינות תהיינה נכונות, כדי להגן על האוכלוסיה היהודית בשעה שיהיה צורך בכך.
אולם זכרו, כי בהגנה הזאת בלבד לא סגי, בל יחשוב איש, כי הואיל וישנן פלוגות מגינים, בני-חורין השאר להיבטל מלעשות דבר.
העיקר הוא הגנה עצמית, ופירוש הדבר, שכל אחד צריך לעמוד על נפשו. על כן צריך כל אחד מכם להזדיין. אם לא יספיקו אקדחים, הכינו סכינים חדות, אלות. השיגו, או עשו בעצמכם פרגולים עבים עם משקל-מתכת או כדור-עופרת בקצה. על הנשים להכין מים רותחים וחומצה גפריתנית. דברו אל כל היהודים על הגנה עצמית, ביישו את שאינם מתכוננים. בואו בדברים עם שכניכם, כדי לעזור איש לרעהו. ועל קרנות הרחוב הפקידו שומרים, נשים וטף הושיבו בדיוטה העליונה; הגברים לא צריכים לשבת בדירותיהם ולהתגונן כל אחד לחוד. אם תהיו איש-איש לבדו, הרי ישחטו את כולכם אחד אחד. מיד עם פרוץ הפוגרום, צאו החוצה וביחד הגנו על הרובע שלכם, אז תהיו רבים ובנקל תהדפו כל התנפלות.
היו נכונים, ואל יפול פחד עליכם; עמדו איתן איש בעד רעהו והשיבו מכה תחת מכה. ואל תתנו, שיבוא עליכם קלון כזה, כפי שהיה בקישניוב.
הגנו על ילדיכם ועל כבוד עמכם!
הועד הלאומי להגנה עצמית יהודית, אודיסה, אפריל 1905"
"אכזרי ועקוב מדם" היה הפוגרום באודיסה, שהשתולל ארבעה ימים וארבעה לילות בתמיכתו הגלויה של מושל-העיר ובאדישותו הגלויה של מפקד הצבא. המתגוננים, מצוידים במוטות עץ וברזל, סכינים ומספר קטן של אקדחים ורובי צייד הצליחו בכמה מקומות להדוף את הפורעים ואף לפגוע בלא מעט מהם. היכולת והגבורה שגילתה ההגנה העצמית' היהודית, הייתה חסרת אונים כנגד הצבא והמשטרה שהחלו לפעול כנגד יהודי העיר. למעלה מ- 300 הרוגים, אלפי פצועים ובעלי-מום, 140 אלמנות, 600 יתומים ומעל 40,000 איש חסרי-בית היה סיכום הפוגרום וזאת מבלי להביא בחשבון את מעשי האונס והביזה.
הצבא הרג מתוך המגינים כ - 55 יהודים ו- 15 לא יהודים שעזרו ליהודים בהגנה, מאותה קבוצת משכילים רובם קאווקזים, שבאו לעזרת יהודי העיר. כמאה וחמישים יהודים נאסרו על-ידי המשטרה הרוסית באשמת "נשיאת כלי-נשק". ברלה, פשט את בגדי הסטודנט, הלך לנמל, עלה על אונייה והגיע לארץ-ישראל עם ניסיון חיים לא קטן, בעיקר כלפי מפלגות. הוא שמע על אי-יעילות 'ההגנה העצמית' בערים אחרות בגלל הפיצול המפלגתי הוא ראה באודיסה עירו, מה כוחה של האחדות - כדברי אחד מאבות הציונות ליאו [יהודה לייב] מוצקין אותו לוחם למען הזכויות הלאומיות של היהודים: "במלחמת ההגנה ובמוות נתגלתה סוף-סוף באודיסה, שבה נאבקו המפלגות, - אותה הבנה הדדית, אשר חסרה הייתה בחיים: ציונים, בונדאים, 'פועלי-ציון', סוציאל-דמוקרטים, סוציאל-רבולוציונרים, ציונים-סוציאליסטים – כולם כאחד לחמו נגד הכוח הגס".
וכך בסוף שנת 1905 עם ראשית העלייה השנייה עלה ברלה שוויגר לארץ-ישראל למושבה פתח-תקווה.
" … עיניו הגדולות, העמוקות, היוקדות בתשוקת חיים, עם שערות-תלתליו היפות, עם גומות החן של נערה בלחייו, עם חיוכו המלגלג התמידי על פניו הרכים, עליז, מלא חיים, רוקד, קופץ - " תיארו ידידו יעקב פולסקין [יערי].
"עליזות בלתי רגילה, קלות דעת של דרום-רוסיה ויחד עם זה יופי של פנים שלווים איזה נחת של יחסנים היה בפניו, ולצחוק ידע הנער הזה ממש כנערה צעירה, אהב לשיר, לרקד, להשתובב ולהשתגע - תיארו הסופר, המשורר והמתרגם יעקב רבינוביץ, שפגשו בעת ביקורו בארץ והוסיף - היינו לפרקים יוצאים אל השדות, קולות שירה היו ממלאים את כל המרחק, בייחוד היה מצלצל צחוק הכסף של ברל שויגר… אותו הצחוק הרם, המצלצל, המשתפך והמשתבר כגלים אל אבנים… ".
אמרו עליו שדיבר שלוש שפות,: עברית, יידיש ורוסית. אבל הרוסית שלו הייתה אותה שפה מיוחדת, שפת הרחוב של מולדאוואנקה האודיסאית, רוסית משובשת קטועה ושסועה, מעורבת ביידיש, "שלשמעה היו הרוסים האחרים או יוצאי ליטא מתפקעים מצחוק". זה היה בטרם למד ערבית.
'ברל היחף' שפירושו פרחח, כינוהו חבריו, עבד כפועל חקלאי בשדה ובנטיעות ובמהרה לקח חלק בחיי התרבות והחברה של פועלי המושבה - השתתף באספות הפועלים הן של 'הפועל-הצעיר' והן של 'פועלי-ציון' שנוסדו זה מקרוב. 'הפועל-הצעיר' - מפלגת פועלים עברים בארץ-ישראל נוסדה כמה חודשים לפני עלייתו של ברלה לארץ: ב- 21 לאפריל 1905 בפתח-תקווה, על ידי כמה עשרות חלוצים מהעלייה השנייה, לימים – מפלגת פועלי ארץ-ישראל היא מפא"י. כמה חודשים לאחר מכן, בנובמבר 1905, קמה בארץ מפלגת פועלים שנייה: 'פועלי-ציון' - תנועה ציונית-סוציאליסטית שנוסדה ברוסיה בשלהי המאה ה- 19. גדולה, אולי בכמאה חברים מאחותה. אקטיביסטית ממנה.
האסיפות נערכו בימים בהם לא עבדו - בכל חג ושבת אחר-הצהרים. בשדה, רחוק מהמושבה, סביב עץ גדול ועבות - עץ שיזף הוא 'סידאר א-מלאבס' בעל פירות ה'דום' המתוקים, התכנסו כשלוש מאות פועלים, גם פועלות. התלהבו, הרבו דברים והתווכחו בחירוף על כל מלה ואות מההחלטות, "כאילו כל היישוב היה בסכנה אם השורה תנוסח אחרת". ברלה העליז לא התייחס ברצינות לעסקנים ולנואמים - באספות היה 'משחיל' בדיחות להפגת המתח, צחק, השתובב, לעג לנואמים. אומרים כי לא פעם קיבל נזיפה מיושב-הראש –"איננו פה על נשף וחגיגה, כי אם על אסיפת פועלים רצינית". אחרי מספר הערות-נזיפות בוטות כאלו, השתדל ברלה להיות 'ילד-טוב'
אחרי האסיפות היה ברלה מוליך קבוצת צעירים לגורן שם הדריך אותם בתרגילי התעמלות שונים. בלילות נראה עם שתי בנות-לוויה, פועלות - אחת מפולין אחת בת-ליטא - משתובב, מתהולל ועיני הריבות בו. מוקסמות.
לילה אחד בספק אוהלו ספק סוכתו של צודקוב איש 'הפועל הצעיר' במושבה התאספו מעטים בהם הסופר והעיתונאי ר' בנימין הוא יהושע רדלר-פלדמן או בשמו העברי יהושע התלמי ערב נסיעתו ללונדון, וביניהם גם ברלה שוויגר ואותה עלמה בת-ליטא. עם בוקר הלכו ליפו. בדרך סיפר לאותה נערה-פועלת על קנאתו בחיי הערבים. משאת נפש ראה בהם, סמל לנשגב וההוד שבחיים "איזה דרור! איזה מרחב! איזה כוח ואון! איזה הכרה של כבוד, של יחש עצמו!" ערבית כבר למד, הוא ילך לגליל יהיה לשומר או רועה. וכמו באגדות נזדמן סוס רכיבה , ברלה מיד קפץ על גבו ועשה לפניהם 'פנטזייה' כדרך הערבים. כתב העיתונאי: " הוא עודנו צעיר, רוצה להישאר באמונתו, להיות ציוני מוחלט. ומשום כך בורח הוא הגלילה". וחזרו לעבוד בפתח- תקווה. מסרבים לדרישת האיכרים להתחייב על שמירת שבת וכשרות.
שבט תרס"ו - איכרי פתח-תקווה הטילו חרם - בויקוט - על הפועלים החדשים והסוררים
במודעות שהודבקו על קירות הבתים הזהיר ועד המושבה את האיכרים לבל יתנו עבודה או מגורים לפועל עברי "מאלה שלא רצו לחתום על תקנות הוועד להיות כשרים וחסידים" ומי שלא יישמע - ייענש. ממונה מטעם הוועד - 'המרגל' קראו לו הפועלים, יצא רכוב אל השדות כדי לפקח כי לא ימצא שם פועל עברי, "והיה כי מצא - שילח אותו, והאיכר המעסיק - נענש" .
הפועלים, בגלל חוסר העבודה מדוכאים ושפופים, עמדו משעות הבוקר בכיכר השוק - בבירז'ה - עלובים, קודחים ורעבים ואין דורש להם. ה'חראתים' הערבים ומשפחותיהן עשו את המלאכה; בנות האיכרים מהודרות בלבושן וגאות בשפה הצרפתית שבפיהן חלפו לידם ללא הניד עפעף מפורכס.
"רבים נואשו וחזרו הביתה. הנשארים קדחו ורעבו אבל את הארץ לא נטשו" כתבה ברכה חבס
"הרי זה איננו עלבון לפועלים, כי אם עלבון לרעיון התחייה הלאומית" אמר א' ד' גורדון.
אומרים כי חודש אדר הקרב בו אמורים להרבות בשמחה עורר בברלה את הצד הקונדסי שבו - הוא התערב עם חבריו כי ישיג עבודה למרות שלא חתם ולא יחתום על התעודה המחפירה שהוועד דרש.
התחפש לערבי יחף; את השפה ידע ואת התנועות הכיר. עם שחר כבר היה בין מאות הערבים בשוק-הפועלים. מראהו הבריא והצעיר נראה מבטיח ואחד האיכרים, שכרו ליום עבודה. האיכר על חמורו הוביל אל הכרם, ו'הערבי' שוויגר אחריו, ברגל. בצהריים בא 'המרגל' ; את שויגר חשב לערבי, ופנה לכרם אחר. ברלה בערבית רהוטה, עצרו והטיף לו מוסר על שאינו ממלא את תפקידו באמונה והתלוצץ בדבר החובה לשמור על העבודה הערבית הטהורה. ה'מפקח מטעם' זיהה את הלועג והמתבדח וגרש אותו מהכרם. ברלה במלבושו הערבי חזר למושבה, והפיץ מיד את דבר התעלול בין הפועלים. הדבר היה לשיחה ולשחוק בפי כל - איכר ובתו, 'חארת' ומשפחתו "להרבה איכרים הייתה הבדיחה הזאת מוסר תוכחה מחפיר" כתב יערי-פולסקין.
בפסח אותה שנה, רוב פועלי המושבה עזבו בגלל החרם, באופן 'דמונסטרטיבי' -הפגנתי עזב גם ברלה. הלך לעבוד בבית-הספר החקלאי במקווה-ישראל, להשתלם בחקלאות. מקבלו המנהל מטעם יק"א [ג'ואיש קולוניזיישן אסוסיאישן Jewish Colonization Association =] הוא האגרונום יוסף נייאגו ממשפחת במוירס [יש אומרים בכמוהר"ש = בן כבוד מורנו הרב שלמה  מאדריאנופול ש"הפך את בית-הספר לחווה משגשגת", האיש שהפגיש בשערי בית ספרו את תיאודור הרצל והקייזר הגרמני וילהלם השני.
בתקופת מקווה-ישראל פגש ברלה את יצחק בן-צבי – בערב שמחת-תורה תשרי תרס"ח בחדר שכור בחצרו של ר' שאול יצחק פניגשטיין ביפו, בבתי וארשה -" וארשאווער הייזער", כפי שנקראו אז שלושת הבניינים גדולים שקנה ר' שאול איש 'הישוב הישן' מאת הגרמני ג'ורג' קאפוס, שם גר עם אשתו ריבה , ששת בניו וחמשת בנותיו. החצר הייתה בתחילת רחוב סאלמה [בקרבת שדרות ירושלים דהיום] שם ואז נוסדה אגודת 'בר-גיורא'.
בחדרו של מי שכונה 'אבנר הגדול' הוא יצחק שימשלביץ הוא יצחק בן-צבי [לימים נשיאה השני של מדינת ישראל] התאספה קבוצת צעירים: יצחק בן-צבי, ישראל שוחט, צבי בקר, יחזקאל [חצקול] ניסנוב, ישראל גלעדי [בוטרברודט], אלכסנדר זייד, יחזקאל חנקין, מנדל פורטוגלי [פורטוגייס ], ודב [ברל] שוויגר וייסדו מסדר - 'אורדן' חשאי קטן 'בר-גיורא' שמו, לכיבוש עבודות שהיו נחשבות כמונופול ערבי - שמירה והגנה ו"כל פעולה חלוצית הדורשת חירוף-נפש והתגברות על קשיים אישיים ומכשולים כלכליים". סיסמתם: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". לרשימה הוסיפו את מאירקה חזנוביץ, יוזובר הוא משה גולדשטיין [גבעוני] וסעדיה פז [פוז] ובחרו בישראל שוחט כראש .
"ברלה שוויגר עודנו פרחח, מתלמידי מקווה-ישראל השובב שבחבורה, נפשו לא ידעה מרגוע, כל שיחה רצינית ידע לתבל בהערות הפורצות כל גדר של מסורת וסדר הנהוגים בישיבות הגונות". איבחן המארח יצחק בן-צבי האידיאולוג.
אנשי 'הישוב הישן' התייחסו אליהם כאל חבורת ריקים ופוחזים לצד פועלים השקועים ב'תורתם החדשה'. "הם קראו לצרף את המחרשה לקנה הרובה ולפתור את הקשיים שלא בדרכי נועם ושלא במשא ומתן מתמשך ומיגע התובע דמים רבים תרתי משמע ".
יום אחד הגיעה שמועה ל'מקווה' בדבר ההתנפלות ערבים על גדרה, ברלה, נאמן לשבועתו, תפש 'נאבוט' [אלת עץ ארוכה] וחש לעזרה, יחידי בלילה רץ ברגל לגדרה. כשהגיע שמע כי פרחח ערבי ממשפחת כארג'ה צבט בעכוזה של האורחת אסתר מדליה וכי בן האיכר - מרדכי שכביץ ארוסה, ירה בו למוות. הערבים ערכו 'פזעה' [קריאת אזעקה לבקש עזרה נגד אויב] והמונים נהרו מקטרה וממע'אר. במקום פגש ברלה ברוכבי עקרון המזוקנים שבאו לעזרה ובאחים חיים ויהודה גורודייסקי שבאו מרחובות ומעדרים בידיהם. גם המשטרה התורכית מן ה'נוקטה' [נקודת-משטרה] שבמג'דל הגיעה ופיזרה את כל קהל. הזוג הצעיר הסתלק והוברח לדוד בנימין צוקרמן מנהל בית הספר החקלאי ב'אור-יהודה' שבאנטוליה, ואילו ברלה קיבל הודעה מפקידות בית-הספר כי משום שעזב את המקום בלילה "בלי לבקש רישיון מההנהלה" - מפוטר מעבודתו; ויהודה גורודייסקי נהיה לימים ראש עיריית רחובות.
מפוטר ממקווה-ישראל חזר ברלה לפתח-תקווה, "לא מצא את מקומו" גם הצעיר דוד גרין הוא דוד בן-גוריון שזה עתה עלה מפלונסק שם. ברלה עבר לעבוד במושבות אחרות ביהודה ושומרון. בחדרה חלה אנושות בקדחת צהובה והבריא. חזר לפתח-תקווה הקפיטליסטית וראה כי גם היא כשאר המושבות חונקות את חלומותיו. זימן ברלה לחדרו פועלים-ידידים וערך להם 'נשף פרידה' "לפני עלותו הגלילה", שתו לא מעט, ברלה רקד ועשה 'פנטזיות' בחרב שלופה "ושלא בכוונה פצע את ידו" סיפר ר' בנימין.
למחרת יצא לחוות סג'רה ששימשה כ"אם ההתיישבות היהודית בגליל התחתון", בה היו 'האם' ו'האב' כדברי ברלה - מניה וילבושביץ הממושקפת וישראל שוחט הצעיר או אולי אליהו קראוזה הג'ינג'י?
ברלה הצטרף אל חבריו מ'בר גיורא', ולבושו - תערובת ערבית וצ'רקסית.
את החווה להכשרת חלוצים בסג'רה ייסד חיים מרגלית קלוואריסקי [ציוני מוצהר] וכשעלה להיות לפקיד הראשי של חברת יק"א למושבות הגליל התחתון וגר בנצרת, התמנה למנהל החווה האגרונום אדום השיער אליהו קראוזה. בחווה התרכזו שישה חלוצים - ממחתרת 'בר גיורא' ומניה וילבושביץ – גזברית. מניצ'קה הרבולוציונרית הובאה לשם על ידי משפחתה כדי להרחיקה מרוסיה ולמנוע הסתבכויות נוספות, ויזמה הקמת 'קולקטיב'. בהשתדלותה ובהשתדלות 'היועץ התמידי' שלה יהושע חנקין, גואל האדמות, אצל גיסו קראוזה - זה האחרון הסכים להקצות לחלוצים שטח קרקע לעבודת הפלחה. למרות הקושי שבדבר - העז. העניין הוסתר מפקידי יק"א בפאריס שהיו עלולים לפטרו בשל 'מהפכה' זו.
הפריש להם 2,000 דונם, השאיל בהמות וכלי-עבודה, נתן זרעים, מקדמה להוצאות קיום ואישור לחיות שנה בחווה.
בכספים שהביאה מניה מפאריס ייסדו את 'הקולקטיב' – קומונה יצרנית של עובדים עבריים בארץ-ישראל בהם יוסקה שפירא ממוגילוב וסעדיה פז.
באותה השתדלות מסר אליהו קראוזה לחלוצים, רובם בחורי 'בר-גיורא' בסתר, את שמירת החווה במקומם של הצ'רקסים מכפר-קמא הסמוך, למרות איומים על חייו ועל חיי אשתו חיה.
יצחק בן-צבי ויחזקאל חנקין נשארו ביפו והלכו למושבות יהודה כדי לגייס חברים חדשים לארגון. הם שסיפרו את סיפור החווה לאסתר שטורמן - לימים אשת צבי בקר השומר העברי הראשון בחווה - בינואר של שנת 1908, השומר צבי בקר, אחד מי"ג מייסדי 'בר-גיורא' וחבר 'הקולקטיב' בסג'רה החליף את השומר הצ'רקסי בחווה.
במקביל התנהלה לה בצמוד המושבה אילניה על איכריה - עשרה פועלים חסרי אמצעים שפנו מיוזמתם בשנת 1902, אל אליהו קראוזה, מנהל חוות סג'רה, והעמידו עצמם לחיי אריסות על אדמות יק"א - קיבלו 250 דונם כל אחד. פלחה. הפועלים המצטיינים התאכרו – גם האיכר רוגצ'בסקי והאיכר שמעון מלמד. גרי-הצדק כמו ביקוב וניצ'אייב חברו אליה, גם פועלים כורדים עבדו שם, גם חלוצים מאירופה כמו דוד גרין [בן-גוריון] ודוד רובין [יזרעאלי] שהתחרו על ליבה של המורה חנה בעלול.
ברל'ה שוייגר היה בין אלה שיצאו ליפו כדי לרכוש עוד מתנדבים , בעיקר מתנדבות לארגון החשאי.
אוזנה של אסתר שטורמן ששוטטה ממושבה למושבה כדי לעבוד, קלטה כי "יש פינת-קסם בגליל, העומדת ומחכה לאלה שיחיוה ויעבדוה. חוות סג'רה השוכנת בין הרים" . העלמה אסתר שכנעה, בקושי רב, את אמה והן שוכרות ערבי עם דליג'אנס קטן לנסוע מיפו לסג'רה. "ברל'ה שהיה מבוגר ממני וידע את הדרך, לקחני על אחריותו" סיפרה אסתר. חורף, בוץ, ליד קאקון נשבר היצול, לנו בעליית החאן שבכפר, על רצפת-קרשים פרשו המארחים מחצלות והגישו כלי עם גחלים שיתחממו את ה'מוסקובים'. כל אנשי הכפר התאספו כדי להסתכל בשניים. העגלון עסק בתיקון.
למחרת עברו את זכרון-יעקב – ברחובותיה ערבים! "הגם בסג'רה כך?" שאלה הנוסעת את ברלה "כן- ענה - אם גם לא במידה כזו, ותפקידנו יהיה להכניס שם עבודה עברית".
הדיליג'אנס העירוני היטלטל וקיפץ, התקדמו לאט, החשיך היום. באי-סבלנות שאלה הנוסעת את ברלה אם עוד רבה הדרך וזה הרגיעה ב"עוד מעט"., עד לרגע בו נעמד וקרא: "הנה, הנה אור מסג'רה. היא כבר קרובה מאד, שם במורד ההר, אני אגש מהר ברגל ואת שבי בעגלה". קפץ מעל העגלה ורץ בשביל המקצר את הדרך. "כעבור רגעים מספר הגיעה לאוזני שירה של הרבה קולות צעירים וחזקים, כל אנשי הקבוצה יצאו לקראת האורחת. כמה זוגות ידיים הושטו לעזור לי לרדת מהדיליג'נס הגבוה, ובביטחון צנחתי לתוך הידיים הנאמנות שהושטו אלי" סיפרה אסתר.
אחיותיה- שרה [נישאה לשומר קריגסר] ושפרה [נישאה לשומר בצר] חברו אליה לאחר מכן
תוך זמן לא רב הקבוצה מנתה תריסר חברים ביניהם פיק, לוי גופן וברל בלדבורסקי [לימים דב בן-גליל] ושש חברות - מניה וילבושביץ, האחיות קיילה וצפורה בקר והאחיות אסתר, שרה ושפרה שטורמן . אחרי סוכות התחילו בניסיון; את שנת תרס"ח סיים 'הקולקטיב' ברווח שהוקדש כמובן, כולו לרכישת נשק. המבריחה המיומנת היא אסתר. ברכבת. מדמשק.
קנו כמה אקדחים, פגיונות ורובה צייד. בשבתות היו שנים-שלושה חברים, עם חברות, יוצאים לטיול בסביבה כשהם עטורי נשק כולל ארבעת הרובים התורכיים של החווה. הנשק היה עובר במשך השבת כמה פעמים מיד ליד וכך נוצרה ההרתעה - בין כל ערביי הסביבה נפוצה השמועה על כמויות הנשק העצומות שברשות אותה קבוצת יהודים "ואלה הוסיפו עליה, כדרכם, נופך של גוזמות". המזרח התיכון.
אותם "פועלים ופלחים" הקימו אז ביבנאל את ארגון 'החורש' "למפעלים שאין בכוח הפרט לבצעם". "לפתח בארצנו אלימנט של פועלים-פלחים בריאים בגופם וברוחם" - האמא של 'קבוצות הכיבוש' ו'לגיון העבודה'.
גם אברהם מילדי 'הגרים' הסתובב שם -אברהם פרוטופופוב היה ילד עזוב, אומץ, לא רשמית, על-ידי חיה אשתו של מנהל החווה - אליהו קראוזה. "אימו נסעה להיות אומנת אצל משפחה עשירה, והסבתא עברה לעפולה". הוא חבר אל החלוצים והתיידד איתם - לימים יהיה 'גיבור עין-חרוד' של 'גדוד-העבודה'.
גם במושבה עצמה שמרו בידווים בני שבט הצבחים ממדרונות התבור וצ'רקסים, מוסלמים מהקוואקז שיושבו בארץ על ידי השלטונות העות'מאניים, אלה היו מכפר-קמא. עם הצלחה לא מתווכחים וקראוזה מסר גם את השמירה על המושבה לקבוצת החלוצים "בלי כל התנגדות נוספת".
ברלה שוויגר אמיץ הרוח מצא לו כר נרחב: "בכל התגרות התכופות עם הערביים הגליליים הופיע הוא כעשוי לבלי חת"
לאחר שנכבשה השמירה בסג'רה; בחווה ובמושבה, נתנו הפועלים את דעתם על המרעה.
את בהמות העבודה נהגו בחדשי המרעה, לרעות בלילות. אחרי העבודה היו האיכרים מוסרים את בהמות העבודה לשומרים ערבים שירעו אותם בלילה ובבוקר השכם אלה היו מחזירים אותן לעבודה. מקצוע.
ברלה רכש את אמונו של אליהו קראוזה, וזה, למרות היסוסיו, ניאות למסור לו את תפקיד הרועה – עבודה שנחשבה הקשה והאחראית בכל עבודות השמירה.
ובכן, ברלה נעשה שומר ורועה-לילה. מסירת כל העדר ליהודים למרעה-לילה נראתה מסוכנת מדי בעיני מנהל החווה אליהו קראוזה וועד המושבה ברלה צורף לרועים הבדווים והצ'רקסים , שיילמד. שבעה רועים היו.
"הצ'רקסים השכנים היו מקורם של השומרים והרועים והגנבים והמושלים על כל הסביבה" אמרו.
אגדות הילכו על גבורתו של ברלה: פעם רעה הוא והצ'רקסים פרדות ביער. כל זוג פרדות היה קשור בשרשרת. הסתבכו הצמדים,שכבו ועוד מעט נחנקו. אף אחד מהצ'רקסים לא ניגש. כדי שיוכל ללעוג להם על פחדם ולהראות להם מהי גבורת יהודי נכנס שוויגר בין הפרדות ולמרות הבעיטות שספג - שיחררם .
הצ'רקסים ראו בעבודתו של ברלה פגיעה בפרנסתם והתגרו בו - חיפשו עילה לפגוע בבחור. פעם רב עם צ'רקסי. האחרון מחץ את ראשו בנבוט. ברלה המשיך ללכת ושר "לבל יחשבו הצ'רקסים שזה כואב לו כל כך". ברלה הגאה, לא תמיד עבר בשתיקה על התגרויות אלה; מספרים כי חאסן בן השייח' היה בטוח שברלה "המתלמד האינטליגנט", לא יחזיק מעמד זמן רב כרועה, והנה ברלה התמיד בעבודתו. החל חאסן להתגרות בו, ברלה ענה לו בעקיצות דומות. באחד הלילות, בחילופי דברים קרא חאסן לעבר ברלה – "ילעאן דינאק", ברלה שידע ערבית הצליף על פני המגדף בשוט. החל מאבק. חאסן התעייף או התעלף, נשקו נפל מידיו, אך הצליח לשרוק קריאה לעזרה. עלי חברו, חש לעזרתו. ברלה דרך את רובהו ועצר את הבא בקריאה: "אנדאק!". כל הלילה עמד ברלה, זב-דם, מוכן לקרב נגד כל מי שיעז להתקרב - לרגליו שכב חאסן המדמם ומולו עלי שלא זז ממקומו.
לפנות בוקר, ראו הפועלים היוצאים לעבודתם את ברלה שב מן המרעה, בגדיו מוכתמים בדם ואחריו הצ'רקסים המפורסמים בגבורתם נושאים פצוע משלהם את הרועה חאסן.
כשהובא העניין לפני השייח', יצא ברלה צודק, מפני שהבן פתח בריב.
כתבו היהודים: "מאז השלימו הערבים עם הרועים העבריים ולא קראו להם עוד 'וולד אל-מות'."
אך לתגרה זו היו תוצאות מרחיקות-לכת ומתיחות רבה נשתררה בסביבות התבור.
התערבותו של השייח' לא הועילה, ואחרי מעשה זה שמירת העדר בסג'רה בחווה ובמושבה נמסרה לידיים יהודיות.
ברלה שוויגר, מנדל פורטוגלי ויהודה פרוס היו שלושת השומרים-רועים הראשונים - גרעינה הראשון של הרעייה העברית.
"לפנות ערב, בשעה חמש, היינו מקבלים את העדר וכל הלילה היינו מתהלכים עם הבהמות על ההרים ובעמקים לרעותן. השומרים הקודמים, הערבים, שלבם היה מלא מרירות עלינו, ניסו להפחידנו ביריות. ברור היה לנו שישתדלו לגנוב או לגזול חלק מהעדר או כולו, כדי להכשילנו. שלושתנו ידענו איזו אחריות מוטלת עלינו והיינו שומרים את הבהמות בשבע עיניים; ידענו, שאם נכשל ניתן פתחון פה לכל אלה שלא השלימו עם מסירת העדר לידינו והם ינסו להחזיר את השמירה הערבית. אולם גמור היה עמנו, שהדבר הזה לא יהיה, חייבים אנו להצליח – ואמנם הצלחנו" כתב יהודה פרוס בספר 'השומר'.
ברלה נהג את העדר ובפיו שיר נוגה "שיר הרועה" שחיבר לעצמו:
הצהרים כבר הגיע מאור הבקר בדשא רענן,
רוח צח יפוח; שברתם רעבונכם;
שכבו שכבו כבשים תמימים במי המעין מים חיים
שכבו נא לנוח, רויתם את צמאונכם.
בלילות הרעייה הארוכים שר את ניגוניה הישנים הרווים געגוע וכיליון נפש של בני דרום רוסיה - 'לבתי-מנבא אביב מזהיר, רענן, פורח.  ' וברגש חלוצי שר בעברית בלחן עממי את שירו החדש של חיים נחמן ביאליק 'הכניסיני תחת כנפך..' 
יחד עם חברו יעקב פולסקין הוציא לאור פעמיים מעין עיתון בכתב-יד בשם 'דער פיאש' ['המעדר' ביידיש], בו תוארו את חיי הפועלים.
רומנטיקן היה "בעל קלות-דעת מולדוואנקית" היודע רק דבר אחד: 'כי החיים יפים הם, יש ארץ יפה ושמים יפים, ולבנה וכוכבים ולילות, ועצים ושיחים והרים, וגבעות וסלעים –ויש-ויש-ויש . . . '.
היה במירון ורקד לאור הירח. גם בראש-פינה השתובב צחק ורקד, וכדרכם של בני דרום רוסיה עבר בחדות מחדווה לעצב; לא אחת ראוהו מהלך בלילה בין האבנים והשיחים ושותק, וכדרכם גם פרא היה - מספרים כי כשהיה שומר בסג'רה עברה בלילה שיירת גמלים של בדווים, אחד מהם שיחק בפעמון, זה צלצל, והבדווי המופתע צחק. ברלה היכה בגבו בכת הרובה. .גומות הצחוק של ברלה התעמקו וכשהוא מפרכס מצחוק הסביר את מעשהו 'הוא היה כה מגוחך!'. "ברלה זה לא יכול היה לבלי להכות" אמר אחד מחבריו. “ מי הביא את המולדוואבנקי הזה לארץ ישראל? מי?" שאל יעקב רבינוביץ.
בחורף תרס"ח –- נרצח בחרבות ובסכינים על-ידי שודדים בוואדי פיג'אס אהרן-דב שטיינהארט זקן בן חמישים ושש, כשחזר לפנות-ערב מיום-הזיכרון של אביו בטבריה רכוב על חמורו ואיתו מצרכים לחנות המכולת של בתו במלחמיה פרידה זיסל אלמנת דוד גולדברג.
חודשים מעטים לאחר התקרית עם חסאן ועלי בא לגורן החווה בסג'רה פרש בהול ממסחה, וקרא כי הערבים התנפלו על מושבתו. מיד אורגן כוח עזרה. מחצית הנשק והאנשים נשארו להגנת החווה והמושבה והיתר יצאו למסחה והתמקמו בעמדות הגנה. כשראו זאת המוני הערבים לא העזו להתנפל על המושבה והתחילו לשדוד את התבואה בשדות. כך שלוש יממות.
הוחלט כי שלושה נושאי נשק רכובים יצאו לשמור בשדות ויאפשרו לאיכרים לאסוף את התבואה. מספרים על האיכר מזרחי שסמך על הערבי 'שלו', יצא לאסוף איתו את השומשום, הערבים התנפלו על האיכר ושדדו את פרדתו; והערבי 'שלו' ? - נעלם.
"בהגנה על מסחה השתתפו פועלים ואיכרים מכל מושבות הגליל התחתון" סיפר השומר משה גולדשטיין. הדבר נמשך כך כשבועיים .
באותו הקיץ, בראשית אב תרס"ח פצע שומר ערבי במסחה שומר מוגרבי - שבט פרוע ביותר שהובא ממרוקו על ידי השלטונות העות'מאנים , מפורסמים בכל הסביבה במעשי השוד והרצח שלהם. השומר הנפצע דרש 'כופר-נפש' מהיהודים, משפחתו איימה ב'גום' [גאולת-דם] כדי להוציא מוועד המושבה מה שיותר פיצויים, ולא רק לפצוע, אלא גם למשפחתו ולקרוביו. להם התווספו הרבה 'בוחשים בקדרה ' ולו כדי לזכות בסעודת ה'סולחה' שתיערך בסופו של דבר .
המושבה נקלעה לאווירה של טרור. יריות בלילה. איכר הוכה ורובהו נשדד. שני ה'חראתים' [פועלים תמורת חלק מהיבול] הערבים שגרו בחצרו עם משפחותיהם, היו איתו, אך עמדו מן הצד ולא הגיבו. כל ערביי הסביבה השתתפו בהטרדה, שדדו פרדות, סוסים וכל מה שבא לידם.
קראו איכרי מסחה לעזרת שכניהם היהודים.
מכל הגליל התחתון באו לעזרה. כל מושבה שלחה שליש מגבריה להשתתף בהגנה "אפילו מ'כינרת' הרחוקה באו ששה פועלים ביחד עם מנהל האחוזה ברמן"; "גם מיבנאל ומלחמיה הגיעו מתנדבים לעזרה".
אנשי 'בר-גיורא' אשר טענו כי שלום ניתן להשיג רק ביד חזקה ובעמידה אמיצה על זכויות הנתקף, ראו במצב זה סיכוי טוב להשליט שמירה עברית גם במסחה, ובאו גם הם לעזרת המושבה.
"ישראל שוחט הורה לגלעדי לאסוף את כל החברים עם הנשק ולעלות למסחה. בהגיענו למקום התפקדנו והתארגנו כאנשי-צבא לכל דבר. נשקנו כלל מספר אקדחים וסכינים. לגלעדי ולפורטוגלי היה אקדח קאראדאח [אקדח פרימיטיבי] משותף" סיפר יצחק נדב 'התימני' מירושלים שומר הגורן של סג'רה .
הצעיר לימים ברלה שוויגר נתמנה למפקד מסחה; האחריות להגנת המושבה בה השתתפו איכרים ופועלים שהתאספו ממקומות שונים, נמסרה לידיו של ברלה.
מעל עשרים חמושים, ביניהם שתי בחורות מ'הקולקטיב' שלמרות איסורו של שוחט באו בנימוק: "כשמדובר ב'קידוש השם' אין נשמעים אפילו למפקד עליון"; היו אלה אסתר שטורמן וציפורה בקר.
נשקם כלל 10 רובים ו- 15 אקדחים. נשקם של אנשי המושבה כלל 5 רובי ציד, 4 אקדחים, "בולדוגים מוחלדים בלי כדורים" . כשנתברר שהנשק לא מספיק, שלח המפקד את אחד החברים לאסוף נשק ממספר ישובים שבסביבה, ואם אפשר, גם לקנות נשק. בכפר-קמא הצליח השליח לקנות נשק.
ברלה קבע את דירתו הארעית בבית-הספר של המושבה והפך אותה לחמ"ל - 'חדר מלחמה' "משם הרים את ההגנה לעניין של שיטה, טכסיס וחריצות". הוכנו עמדות מספר וחפירות.
בדיווח על המצב במסחה נאמר: "ההגנה מתנהלת כעת באופן מופתי, הודות למשמעת הנמרצת של כל החברים, היודעים את חובתם, גם האיכרים נשמעים לכל הפקודות... ואיש אינו ממרה את פי המפקד". המוגרבים זועמים. וביום השלישי כל תושבי הכפרים: מעדר, עולם, כפר-שבת ושערה, עלו על מסחה גם כדי לנקום אבל בעיקר כדי להוכיח ליהודים מי השליט כאן. הם באו ממזרח למושבה התקרבו עד למרחק של כמה מאות מטרים, אך לפתע, בלילה, נסוגו, בלי קרב.
בשער קיר המגן המקיף את המושבה קיבל אריה אברמסון השומר הוותיק תגבורת שהגיעה ממרחביה - שלושה בחורים ובחורה אחת המזמרים בקול: "חושו, אחים, חושו, נרימה פעמינו. . "
"ההתנפלות נפסקה ברגע ששמעו הפורעים את שירתנו וחשבו, שרבים באים לעזרת המושבה המותקפת – וברחו" סיפרה נחמה זיצר.
זו הייתה הפעולה הראשונה של 'בר-גיורא' שנעשתה במאורגן ולפי תכנון מראש "כדי לקדם פני אויב".
לאחר מספר שבועות של 'מצב-חירום', נרגעו הרוחות. המסחאים התקשרו בחוזה עם חברי 'הקולקטיב' בסג'רה בחוזה - על שמירה והעסקת פועלים יהודים.
"אחרי העבודה היו הפועלים מוסרים את נעליהם ומגפיהם לשומרים. 'תחממו אותם, בשבילנו להבוקר', היו אומרים" צוטט השומר והרועה גרשון פליישר. את הכסף המשכורת שמרו לקניית נשק.
באותה שנה נישאה מניה וילבושביץ לישראל שוחט. "היא הייתה כמעט בת 30 והוא בן 22"
בחורף תרס"ט על אדמות עין-כאתב, בשוליה הצפוניים של רמת פורייה נוסדה המושבה מצפה. שישה מפועלי הגליל, ביניהם אחד מחברי ה'קולקטיב' בסג'רה ברלה בלודבורסקי, נענו להצעת יק"א להתיישב במצפה ולעבד את אדמתה. 250 דונם הקציב הרוכש והמתכנן, קובע המיקום ובוחר המתיישבים חיים קאלווריסקי לכל אריס. פלחה. המושבה הוקפה קיר אבן בגובה מטר וחצי, תרופה נגד שודדים וגנבים ששרצו בכל הסביבה. באחת מפינות החומה נבנה בית בן שני חדרים; הכל אבני בזלת שחורות חדר אחד הוקצה לבחורים, בשני היה חדר-האוכל ובו גם התנור לבישול ואפיה. בקצה השני של המושבה הייתה סככה לפרדות, ובאחת מפינותיה הותקנה סוכת-מחצלות עבור הבחורה שכיבסה, הטליאה ובישלה לשומרים. הייתה זו ריסיה טריפון אחותם של המתיישבים משה וחיים היא עשתה זאת לרווקי החבורה עד שנישאה לאחד מהם לדוד דרוקר אחותה סוניה נישאה לאחר מהם לצבי גרוס.
אנשי 'בר-גיורא' לא ראו עצמם חלק מהמושבה, הייתה זו בשבילם הזדמנות להשתכר סכום-כסף הדרוש לקניית כלי-נשק שכל חבר היה צריך היה לרכוש בכספו הוא. שמרו את המושבה בלילה ואבטחו את העובדים בשדות ביום. הם הצטרפו לאנשי מצפה "לא כקבועים במקום, אלא לעזרה בכיבוש השטח".
היו שם מרים אוסטרובסקי [לימים ברץ], מאיר'קה חזנוביץ, גם ברלה שוויגר נרתם למשימה.
"קשים היו החיים במקום, פרעושים – במספר מבהיל, מקור המים דל ומרוחק – להובלת שתי חביות-מים בעגלה צריך היה לבזבז חצי יום. כל אדמת הפלחה הייתה בריחוק מקום מהחצר. החברים היו יוצאים לשדה עם אור הבוקר וחוזרים רק בערב" סיפרה אסתר שטורמן.
בשבת טיילו בסביבה, למדו להכיר כל גבעה וכל שביל, לבושים עבאיות ועל ראשיהם כאפיות, נשקם עליהם בגלוי ובמופגן "למען יראו וייראו". ירדו מהרמה ועד לשפת הכינרת הגיעו. מספרים כי ברלה הרומנטיקן 'בעל האילוזיות' יחד עם ר' בנימין כשהם שטוחים שניהם על האבנים הקטנות שעל שפת האגם מול הרי גלעד, לחש ברלה ספק לעצמו " אלמלי באו היהודים וראו את כל היופי הזה, כלום יכלו לותר עליו?"
עברה שנה.
באחד הימים שלפני הפסח הלכו מסג'רה ברלה שוויגר וחברו ברלה בלודבורסקי ליישובו החדש למצפה בדרך תקפו אותם שודדים ערבים, אומרים כי בני שבט הצבחים היו. ויש אומרים כי מבני הכפר לוביה הסמוך היו.
ברלה ניסה להגן על עצמו ולא נתן לשודדים להתקרב אליו, במשמעת מופתית שמר על ההוראות לא לענות ביריות .המתקיפים ירו בו ברובה צייד "עשו גופו ככברה" כדורים זעירים של ה 'ג'יפט' פגעו במקומות רבים בגופו. בלודבורסקי נפצע קל.
שווייגר הגיע למצפה התרחץ והתכונן לצאת לשמירה כאילו דבר לא קרה, חבריו ששמעו על המקרה מדב בן-גליל הלא הוא ברלה בלודבורסקי וראו כי כוחות הבחור הולכים וכלים, הכריחוהו לשכב במיטה. ריפדו עגלה בקש והביאוהו לטיפול הד"ר דוד טוראנס "רופא מעולה ואדם בעל רגשות הומניים עמוקים ביותר" - אל בית-החולים של המיסיון בטבריה בית-החולים הסקוטי. בו היה גם חדר ניתוח. אומרים כי בהמלצת ד"ר בלידן. בית החולים היהודי בטבריה פעל, אם בכלל, בצורה כושלת - "אפילו יהודים דתיים מאוד כאנשי טבריה העריצו, העריכו ואהבו רופא מסיונר נוצרי כד"ר טוראנס".
בהגיעם לבית החולים בטבריה –הביאו לשם את ציפורה בקר שחלתה – ברלה צחק לדואגת "אלה הן רק שריטות קלות" אמר.
ביום בו נפצע ברלה –נרצח במושבה בית-גן גר-הצדק איסאי ביקוב בידי שומר צ'רקסי מכפר-קמא.
מרים כבשנה, אחות רחמניה "יפה ומחוזרת" - שעבדה ביפו עם ד"ר פוחובסקי, בתל-אביב, ובראשון-לציון, הגיעה בעזרת משפחת ד"ר מוסנזון, מנהל הגימנסיה 'הרצליה' ומשפחת ברלין, לאותו בית-החולים בטבריה לסעוד את ידידה ברלה שוויגר. היא שם, איתו עד שעתו האחרונה.
בפסח תרס"ט בעת כינוס 'פועלי-ציון' שהתקיים בסג'רה בערב פסח, ביקרו במצפה יצחק בן-צבי ורחל ינאית היא גולדה לישנסקי אחות הפסלת בתיה לישנסקי שבאו מירושלים. ירדו לטבריה לבקר את ברלה חברם הפצוע בבית-החולים "ניכר היה כי אלה ימיו האחרונים " אמרו.
גופו המלא פצעים, "פצעי גיבור" לא החזיק מעמד; מספרים כי נפטר מהרעלת-דם. מספרים כי הקדחת-הצהובה היא שחיסלה אותו.
"דב שוויגר מת בבית- החולים בטבריה בכ"א בניסן תרס"ט - "ברלה השומר היפה, הצעיר, האידיאליסטי, הרועה העברי הראשון בארץ-ישראל"..
הוא הובא לקבורה בבית העלמין ליהודי טבריה. בן 24 היה, רווק.
"דב שווייגר כזה שומר מועיל ומצוין היה ונהרג" אמר בלוויה השומר יצחק הוז ורשם ביומנו "ראו את הקרבנות המרובים שלקחה סג'רה ומה התוצאה? לא נשאר כלום!"
השומר אלכסנדר זייד בהרגשתו הקשה ביטא את הכואב : "לא יכופר חטא ההפקרות שנהגנו ביחס לחברים החולים ומאומה לא עשינו לריפויים".
"בהעפילו הגלילה, נשא את עול השמירה, והיה מאנשי המופת. הוא אמר להתהלך בהבנה ובהסברה. ואף אם היה חגור אזור חרב נמנע מלהשתמש בה, כי לא עליה אמר לחיות" הספידו לימים דוד בדר
"בבית-החולים בטבריה נגאל מיסוריו העלם יפה התואר העשוי לבלי חת דב [ברלה] שווייגר".
כתב לימים הסופר גרשון גרא.
אספת היסוד של ארגון 'השומר' התקיימה בכפר-תבור בכ"א בניסן חול המועד פסח תרס"ט, 12 באפריל 1909 ביום בו נפטר ברלה שוויגר. בו ביום נרצח בסג'רה מזכיר וועד פועלי הגליל, שומר החווה ישראל קורנגולד, ובמרדף אחר הרוצחים נהרג שמעון מלמד, מאיכרי המושבה סג'רה. אבל זה סיפור אחר
סוף דבר
ל"ג שנים היה טמון ברלה שוויגר באדמת טבריה .
'ועדת ציון' - אותה ועדה שהוקמה ליד הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית אשר שמה לה למטרה להציב מצבות על קברות אנשי העלייה השנייה שלא זכו לכך - וועדה של איש אחד דוד בדר - ולאחר שסיימה את פעולותיה בהר-הזיתים בירושלים הגיעה תורה של טבריה. "עתה הגיע הזמן לתקן את המעוות להקים ציונים לאותם שומרים שנפטרו ללא קרובי משפחה ומקום קבורתם הלך ונשכח" אמרו אלה שהוקירו את חבריהם הגליליים, ורצו לגמול להם את החסד האחרון ולהקים להם אבן למצבה.
שילמה הוועדה לטברייני מר אלטר גילס 500 מיל עבור שהטריח את עצמו וסימן בין אבני מצבות וקברים של עירו הקדושה את מקום קברו של המנוח דב בן משה שויגר. עזוב ונשכח, מכוסה חרולים ודרדרים, היה מקום קברו המסומן של ברלה שויגר ולידו מיכאל זיידלין איש מחניים, אשר נפצע למוות על ידי בדווים בהלכו להשיג נשק מגן. המקרה היה בסוף תרע"ח ובתחילת תשרי תרע"ט נפטר הבחור בבית החולים ונקבר גם הוא בבית העלמין ליהודי טבריה.
שילמו לבונה המצבות מר משה שחרור איש טבריה 12.500 [שתים עשרה לירות ארץ-ישראליות וחמש מאות מיל] המצבה הוקמה בשנת תש'ד בחודש טבת - מצבה משותפת לשניים; חסכון לקופת הועד הדלה שהתקיימה מתרומות. גם הספדים נישאו.
חודש לאחר מכן קיבל דוד בדר מכתב מאת מר זליג גרשוני מוותיקי העיר, המספר כי ראה קבר של דב שוויגר עם מצבה חדשה, "והוא מכיר את מקום קבורתו של המנוח דב בן משה שויגר ויודע שיש על קברו מצבה מזמן".
הלך החבר דוד בדר, נגש למקום וראה את המצבה שהוקמה אז, מיד אחרי מותו של ברלה שוויגר - אבן ועליה חרות שמו.
כעוס כתב לרבנות הקהילה בעיר.
שמו של ברלה נמחק מהמצבה המשותפת וכתבו שם: "פ"נ חלוץ אלמוני".
לימים הועברו עצמות ברלה שוויגר לקברות 'השומר' שבכפר-גלעדי.

 בתיה כרמון מירושלים מצאה בעזבון אמה, הדסה ברלינסקי ע"ה, העתק ממכתב, שנשלח על ידה אל נחום הורביץ, איש 'השומר', ובו מצוין כי יהודה -יהודק'ה רבינוביץ [אחיה של הדסה] חבר קבוץ כפר גלעדי, הוא שאיתר את מקום קבורתו המקורי של ברל'ה שוויגר בבית העלמין בטבריה, (בעוד שמצבה חדשה עם שמו של שוויגר חקוק עליה הוצבה במקום שגוי), ואז הועתקו עצמותיו של שוויגר לחלקה בקברות השומרים בכפר גלעדי.

אחיו,  המשורר היידישאי יואל שוויגר, שהיה בצעירותו חלוץ בארץ, נפטר ונקבר בוורשא 24.9.1934 בגיל 53.

את הצילום המצבה בטבריה שלהלן שלחו לי רוני קניגסברג וטלי זייד מאוניברסיטת חיפה.



בית העלמין הישן בטבריה

טכסט:

פ"נ

הבחור דוב בן ר' משה
שויגער איש השמירה
וההגנה שנפל על משמרתו
בדמי ימיו ביום כ'ה ניסן
ש' תרס"ט   תנצב"ה




סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

3 תגובות: