זיונץ מרים - נספתה עם ילדים עולים מטוניס באסון אווירי

20.11.1949 - דראמאן

בית-העלמין סנהדריה, ירושלים

טכסט:

פ"נ

מרים זַיונץ

בת ר' מרדכי מנחם הלוי

נולדה ביום י"ז אדר ב' תרע"ג

נספתה עם ילדי עלית הנוער

באסון האוירי על יד אוסלו

ביום כ"ח חשון תש"י

ת. נ. צ. ב. ה.

ב-22.11.1949 בשעה 17:00 הגיע לסוכנות היהודית בירושלים עבור ראש עליית הנוער משה קול מברק האומר:

"שרידי מטוס נמצאו 41 שעות לאחר ההתרסקות 35 ק"מ מאוסלו [נקודה] עשרים ואחד ילדים הרוגים ושישה מבוגרים נמצאו שישה ילדים ומבוגר אחד עדיין נעדרים [נקודה]

תוניסיה ארץ בחסות של צרפת. יהודיה אינם נתינים צרפתיים אלא נתינים תוניסאים וכפופים לחוקי המדינה - חוקי השליט- הביי . נציין כי כבר בשנת 1926, הממשלה הצרפתית עודדה יהודים לבקש ולקבל אזרחות צרפתית, כדי להוות משקל נגד לאוכלוסייה של נתינים איטלקיים בתוניסיה, ועל ידי כך, להגביר את השפעתה.. בזמן הכיבוש הגרמני נשלחו חלק מיהודי תוניסיה למחנות השמדה ולמחנות עבודה באירופה דבר שהשפיע לא מעט על מצב היהודים; כלכלית וחברתית. עם הקמת מדינת ישראל בשנה 1948, הגיעו מן הארץ, באופן גלוי או גלוי למחצה, שליחי תנועות נוער ושליחי הסוכנות-היהודית לנסות ולהעלות את יהודיה ארצה.

שנה לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל יצאה המדינה הצעירה ממלחמת העצמאות במצוקה חומרית, חיים קשים. – היא אינה יעד מושך למי שהורגל בחיים אחרים ואפילו דלים. יהודיה הדתיים של טוניס חששו מהתפוררות המסורת בארץ חדשה ואילו המשכילים נטמעו בתרבות צרפת ולא ששו להגר לישראל. גופים שונים, גם יהודים, ניהלו תעמולה אנטי-ציונית; דו-שבועון המפלגה הקומוניסטית, "לאווניר דה לה טוניס" פרסם קטעי מכתבים מיהודים שעלו ארצה, אל קרוביהם בטוניס: "אמא יקרה – ציטטו מכתב של נערה צעירה - כל ערב פסח בטוניס, בקוראינו את ההגדה, הרגשנו שמחה רבה בקוראינו את הפסוק האומר 'השתא עבדי, בשנה הבאה בני חורין, בשנה הבאה בארעא דישראל'. כיום בישראל, כל יהודי טוניס מצפים מעומק לבם לחזור לטוניס"; "אני חי מהיד אל הפה – ציטטו עולה אחר- כי עבודה יש עבור הפולנים בלבד"; "אל תבואו אלא לאחר שיוסף יגיע למצוות", ויוסף בן שלוש. "בואו אחרי שז'ורז'ט תינשא", וז'ורז'ט תינוקת בת 8 חודשים, רמזו אחרים. מה עושים? 'לערוצה טוילה ולבאב קציר' ['הכלה גבוהה והדלת נמוכה']. מתלבטים - 'מיאת קיאץ ולא קץ' [מאה מדידות ולא לחתוך].

באווירה זו פעלו שליחים מישראל כמו נחום גרשונוביץ, יוסף מיוחס ואפרים צרפתי מקיבוץ רגבים, סמי שם-טוב ואהרון קסטי מקיבוץ נחשונים, יאיר דואר מקיבוץ רמת-יוחנן ומיכאל אורנשטיין מ'הנוער הציוני' - תנועת נוער חילונית, שאינה משתייכת לתנועת העבודה. מפקד 'ההגנה' בטוניס היה צבי כהן-טנוז'יה, איש 'השומר הצעיר', ואילו את מחלקת העלייה ניהל שמואל עיידן מתנועת 'עטרת-ציון' - תנועה ציונית שנוסדה בג'רבה על ידי שלושה רבנים בשנת תרע"ט. שליחים אלה, ועוד עשרות פעילים, עשו רבות כדי להעלות לישראל ילדים יהודים.

'עליית הנוער' פתחה בתוניסיה – במימון 'הג'וינט

' American Jewish Joint Distribution Committee

, ארגון צדקה יהודי שנועד לסייע ליהודים באשר הם - מחלקת ילדים שאת פעולותיה ריכזה השליחה לידי גוזלן

[LYDIE GOZLAN]

לידת אלג'יר, בעלת אזרחות צרפתית. היא הגיעה לתוניסיה בנובמבר 1948" כאשר הגעתי לתוניסיה, ישראל הייתה עדיין במצב מלחמה, וצרפת, המדינה השלטת בתוניסיה, טרם הכירה במדינה הצעירה" סבבה בעריה ובעיירותיה בהם מעל מאה אלף יהודים החיים בין שני מיליון מוסלמים ושלוש מאות אלף צרפתים, איטלקים ואחרים. רוב היהודים כ- 80 אלף נמצאו בבירה תוניס וסביבותיה, ואילו בקהילות קטנות בפנים הארץ ובצפונה- כששת אלפים.

לידי גוזלן דאגה לפתוח מרפאה בגיטו היהודי בתוניס - ה'חארה', ארגנה את הילדים שיקבלו טיפול מונע וקיימה קשר הדוק עם מרפאת או' ז' ה' [O.S.E.] הארגון לסיוע בריאותי לילדים שבראשו עמד ד"ר לאון מועטי

[LEON MOATY]

. מנהלת מרפאותיו הייתה האחות סוזט כהן-קודר

[SUZETTE COHEN-COUDAR].

שם גם נערכו כל הבדיקות הרפואיות למועמדים לעלייה, לרוב, ילדים מעוטי-יכולת החשופים למחלות כשחפת ותת-תזונה. "כולם עברו אצלי. ילדים ממשפחות מסורתיות, עניות, מרובות ילדים. העשירים לא נתנו לילדיהם לעזוב - סיפרה מארי ברכה, אחות מוסמכת בת 23 בעיר טוניס - הילדים נבדקו אצלנו בדיקות מקיפות לפני הנסיעה".

משפחות מרובות ילדים במצב כלכלי דחוק, הסכימו להיפרד מילדיהן לתקופה מסוימת ומוגבלת, עד שנתיים, ככתוב בהתחייבות ההורים ל'מחלקת עליית ילדים ונוער' – על מנת לזכות ולעלות בשלב מאוחר יותר עם כל בני המשפחה. מרע יצא טוב - 'משוכה טטלע לוורדה' ['מהקוצים עולה ורד'] אמרו לגברת גוזלן, לאחר שמחלקת העלייה של הסוכנות-היהודית הבטיחה כי תעניק להן זכות קדימה לעלייה.

בתחילה נשלחו הילדים למחנות בבתי-ילדים ובמוסדות חינוך בצרפת, על מנת להכשירם ולגבש אותם כ'חברת ילדים' - חברה עצמאית, דמוקרטית, מנוהלת על ידי הילדים באמצעות ועדות שונות בסיוע של מורים, בדרך כלל חצי שנה. שם למדו עברית וידיעת-הארץ, וקיבלו טיפול למנוע הכנסת מחלות לא רצויות לישראל. "המחנות היו מלאים עד אפס מקום, ואחזקת הילדים עלתה כסף רב - כתב במחקרו חיים סעדון, איש קריית גת - ואז עלה רעיון, להעביר את הילדים למחנה החלמה בנורווגיה, שהחל פועל בראשית 1949, ושם להכשיר אותם לחיים בארץ ישראל".

ב-1949 נחתם הסכם בין הנהלת ה'ג'וינט' לבין משרד הסעד הנורווגי – לפיו יועמדו כמאה מקומות במחנה הבראה לחולי שחפת – לרשותם של ילדים יהודיים מצפון-אפריקה, מחנה בחסות הארגון הנורווגי 'אירופה-יילפן' ['EUROPAHJELPEN' = 'עזרה לאירופה'], המסונף לארגון 'הצלב האדום' הנורווגי.

המחנה היה באחד המקומות היפים בנורווגיה, ליד פיורד, סמוך לכפר גרספרוד, שעתיים נסיעה דרומית לאוסלו. הנאצים הקימו אותו בעת המלחמה, כמחנה נופש לקציניהם; . כמחנה נופש לקציניהם " הנורווגים, שסבלו במלחמה, חשבו אולי על הסמליות, שבמחנה ששירת קציני אס. אס. ישוקמו ילדים יהודים. הם הבטיחו לכסות את הוצאות הטיסה והמחייה של הילדים. עלינו הוטל רק לדאוג לכשרות, ולמדריכים מן הארץ" נזכר פריץ ליכטנשטיין [לימים פרץ לשם] מנהל משרד 'עלית הנוער' באירופה. השם שניתן למחנה היה - 'ברניקולוני' [BARNEKOLONI].

"למעשה 'עבדנו' על הנורווגים- סיפר אחד השליחים - הם יעדו את המחנה לילדים חולי שחפת או בעלי נטייה לשחפת, כיוון שבין המממנים, היה ארגון למלחמה בשחפת. למעשה רק 2 ילדים סבלו מסימן קל של המחלה, אך חבל היה לנו לוותר".

למועמדים נקבע גיל מינימלי: 13 לבנים ו-12 לבנות, וגיל מכסימלי 15 וחצי. אבל הייתה אפשרות לצרף אל המועמד אח או אחות בני 10. מספר הילדים הרשאים לעלות ממשפחה אחת הוגבל לשלושה.

המטוסים שנחכרו על ידי 'אירופה-יילפן', לצורך הסעת הילדים היו שני מטוסי תובלה דו-מנועיים 'דאגלס DC-3' המוכר לנו כ'דקוטה' או ה'איסריס ' בפי הנורווגים- מחברת 'איירו-הולנד' [AERO-HOLLAND] חברת צ'ארטר הולנדית.

"מטוסי התובלה ההולנדים הובילן את הילדים התשושים, שחייהם היו בסכנה בגלל מחלת שחפת, להבראה בנורבגיה לתקופה של 6 חודשים כאורחי ממשלת אוסלו"

מחזור הילדים הראשון הגיע ממרוקו למחנה 'ברניקולוני' במאי 1949, והיה אמור להישאר שם עד נובמבר.

"בנורווגיה שרר צנע קשה, אך הם לא חסכו בכלום הם ידעו שהילדים מדברים רק ערבית או צרפתית, ולכן גייסו ציירים שיציירו 200 תמונות שונות, של מגבת, מיטה, מברשת שיניים, כדי שכל ילד יזהה את חפציו. על כל מיטה שמו בובה. בכל ביתן תלו כלוב גדול עם ציפורים. הכול נעשה באהבה ובתשומת לב".

ב-11 בלילה הגיעו הילדים לארבעת הצריפים בכפר הנופש "מיד התנפלו על הכול - ניפצו שמשות, קרעו את הבובות ואכלו את הציפורים על נוצותיהן".

היה צפוי 'סקנדל' בינלאומי, יצחק גניגר שעבד בארץ בפנימייה לילדים מופרעים נשלח למחנה 'ברניקולוני' והצטרף ליוחנן עומרי מקיבוץ שער העמקים, ראש הצוות הישראלי.

"אחרי זמן לא רב, הצלחנו להפוך אותם מעדה פראית, שחלקם אף לא ידעו קרוא וכתוב, לקבוצה מגובשת, וללמד אותם עברית, תנ"ך, ידיעת-ארץ, חשבון והווי ישראלי" סיפר יצחק.

מסיבות הפרידה של מחזור הילדים הראשון במחנה "ברניקולוני' הסתיימו וב-15 לנובמבר המריאו, לפי ההסכם , שני המטוסים ללוד. איתם אחות במקצועה בשם ליזה [אנאליז]

שווארץ ינסן

[LISE SCHWARTZ-YENSEN ]

ובדת סוציאלית נורווגית, צעירונת מצוות מחנה הנופש. המטוסים מאוסלו נחתו בלוד; 38 וחצי שעות טיסה. שם הורידו את 58 הילדים בוגרי המחזור הראשון. יצחק גניגר טס איתם. "פיזרתי אותם בפנימיות של עליית הנוער".

הסכם החכירה כלל המשך טיסה מלוד לתוניסיה ומשם לאוסלו.

צוותי האוויר נשארו בישראל יומיים. ליזה ביקרה ב'כנסת' - בתל-אביב בבנין קולנוע 'קסם' ליד הטיילת - בית המחוקקים של המדינה בזמן דיוניה. "ואז המריאו המטוסים לטוניסיה".

צוות של נורווגים ושליחים ישראליים מטעם המחלקה לעליית ילדים ונוער של הסוכנות-היהודית עדה גניגר, שולמית וישראל גודוביץ, ישעיהו תגר, לבנונה בן-קיקי, רינה פרלסון ושני חברי קיבוץ – יוחנן עומרי, משער העמקים ויפה ארליך-רוזנברג מכברי המתינו למחזור שני, ילדים יהודיים מתוניסיה. עדה חיכתה גם לבעלה יצחק.

ב-18 בנובמבר עלתה בלוד על המטוס לתוניסיה שסומן באותיות PH-TFA השליחה מישראל מרים זיונץ

מרים זיונץ

MIRIAM ZAIONTZ

נולדה ביום י"ז אדר ב' תרע"ג - 5.3.1913 בפולין לר' מרדכי מנחם [מנדל] הלוי ו זלטה

(Zelata)

. מנדל חי בשדלץ עיירה על גבול ביילורוס פולין חבל מאזובייצקי

(Województwo Mazowieckie)

, כ- 100 ק"מ מזרחית לוורשה, על אם הדרך הראשית המוליכה מברלין דרך ורשה למינסק ומוסקבה- ואילו זלטה הגיעה מטומאשוב הקטנה - עיירה סמוכה ושמה טומאשוב מזובייצקי להבדיל מטומאשוב לובלסקי הגדולה.

הם היו זוג צעיר שכמו רבים מבין יהודי רוסיה ופולין, לא ראו תקווה ברוסיה של אז וניסו לעבור לארה"ב, ערב מלחמת העולם הראשונה ומרים תינוקת בת שנה.

חוסר היכולת להתפרנס שם הייתה להם גורם מאיץ לעזיבת פולין-רוסיה. במסעם לארה"ב הם "נתקעו" בשוויץ. כשהגיעו לשוויץ הם היו מאוד עניים ואף הייתה תקופה שבה אכלו רק בצל. מספרים כי מנדל הלך למכור סידקית מבית לבית.

לא ידוע כמה זמן לקח עד שמנדל מצא את העבודה בבית הכנסת של ג'נבה - מאחר שהיה תלמיד חכם הציעו לו משרת חזן. הוא החליט להישאר ושם נולדו שרלוט או ביידיש שיינדל, יוסף והלן או בשמה עברי חיה . בג'נבה חי עד מותו. [נפטר ב 1956]

מרדכי מנחם [מנדל] הלוי היה יהודי חרדי, תלמיד חכם וגם מאוד ציוני "הוא העדיף לשלוח את יוסף בשנות ה - 30 ל'מקווה- ישראל' כדי שילמד שם על פני השארותו בג'נבה שבה בבתי ספר שוויצרים עשו לו קשיים רבים כשסירב שילדיו יכתבו בשבת, שהיה אז יום לימודים רגיל - סיפר נכדו דניאל גוטליב - ללא ספק גם מרים נאלצה לעמוד במאבקים הללו בכיתה"

החינוך היהודי-ציוני גרם לה לעבור למשרדי הסוכנות בפריז ובסופו של דבר לירושלים - ישראל הייתה אז תקווה עבור המשפחה.

מרים נשאה דרכון שוויצרי מספר 1087173. מרים הוא שמה העברי – בשביל המשפחה היא הייתה רוז - "לבת הגדולה שלי זמרת ויוצרת קוראים על שמה איילת רוז גוטליב"

כתב לי האחיין דניאל גטליב.

עד שנת 1949 הייתה מרים זיונץ מזכירה במשרדי הסוכנות היהודית בפאריס. לאחר מלחמת העצמאות, ביוני 1949, עלתה לישראל ושימשה כמזכירתו של מנהל מחלקת ההסברה של 'עלית הנוער', בירושלים. סם סגל, ממקימי הקונפדרציה העולמית של הציונים הכלליים בראשות ד"ר חיים וייצמן. בסוף נובמבר 1949 נשלחה כעובדת הלשכה בשליחות 'עלית הנוער' כמטפלת, ללוות קבוצת ילדים מטוניס למחנה הבראה בנורווגיה, כהכנה לעלייתם ארצה. "זו הייתה נסיעתה הראשונה" .

בתוניסיה נשלמו ההכנות לקראת הטסת קבוצת ילדים ראשונה. הילדים נאספו ממשפחות במצוקה בעיירות נאבל

Nabeul,

סוסא

Sousse

מוקנין

Moknine

שמדרום למונסטיר ומהבירה תוניס

Tunis

הועלו לשני מטוסי ה'דאקוטה'. במוקנין, ברגע האחרון, סרב הילד פרנאנד אוזאן לטוס לאחר שכבר הוכנו ניירות הנסיעה שלו. המארגנת לידי גוזלן כלל לא ידעה על כך. רק לאחר האסון נודע לה כי פרנאנד לא נסע. תחתיו נסע אחיו הצעיר, כאמוס.

המטוס שסומן באותיות

PH-TFA

הוטס על-ידי ארבעה אנשי צוות הולנדיים הטייס קפטן פרוס

Frouws

טייס המשנה

: A.V.D.

Fouw,

המכונאי

: K. Stukje

והאלחוטן

H. Westenberg .

הקבוצה לוותה על ידי שלוש מטפלות: למרים זאיונץ מישראל ולליזה שווארץ-יאנסן מאוסלו הצטרפה האחות סוזט [זוריה/צוריה/ תמר] כהן-קודר

SUZETTE COHEN-COUDAR

, מתוניס בעלת אזרחות צרפתית. בת 33 .

מארי ברכה וסוזט כהן-קודר, אחיות מוסמכות, סיימו את עבודתן במרפאה "באו אלינו ושאלו מי מוכנה ללוות את הילדים לאוסלו- נזכרה מארי ברכה- שתינו קפצנו, אבל ד"ר טהר, הרופא הראשי של המרפאה, אמר, או את או היא, יש הרבה עבודה. אני וסוזט היינו חברות טובות, והיא השתוקקה לנסוע. ויתרתי לה על מקומי. אני עוד זוכרת ששאלה, איזו מתנה להביא לך מנורווגיה?"

28 ילדים היו בקבוצה היו: חיים אלאל בן 10 ממוקנין; דניאל אלאל בן 9 ממוקנין; רחל [רשל] אלאל, בת 13ממוקנין; איווט באסנאינו בת 12 מסוסא; ג'אנין באסנאינו בת 9 מסוסא; יוסף בראמלי בן 9 מסוסא; גוזלאן דאמאי ממוקנין; רחל דיאי בת 11 ומיכאל [מישל] דיאי בן 13 ממוקנין; פיאראט דיאי בת 12 ממוקנין; מארי גאלולה בת 13, "ילדה חרוצה שאוהבת את בית הספר ואת המורים, ילדה בהירה ויפה, עם עור לבן ושיער ערמוני ועיניים ירוקות", ואחיה"שהיה ילד טוב", רוברט גאלולה, בן 11 מסוסא, יתומים מאב - סיפר אחיהם דוד, תושב אשקלון - אנשים שיכנעו את אמא שטוב יהיה לתת להם לטייל בנורווגיה ולעלות לישראל. הבטיחו לה שכאשר שלושתנו נהיה בארץ, גם היא תצטרף. בלב כבד, הסכימה". יוסף האטאב בן 8 מסוסא; גאסטון האטאב בן 9 ואחיו ריימונד האטאב בן 11,שניהם מהעיר סוסא; לירו [אלי] אלאל בן 12 ממוקנין; וינסטון לוזון בן 9 מסוסא; אפרים לוזון בן 11מסוסא; ז'אקלין לוזון בת 10 מסוסא; מיכאל לוזון; נרשמה לידיה סאבא זוהתה הנרייט תאמאם בת 10 מנאבל; שלושת ילדי משפחת טוביאנה: ז'אקלין בת 10, אמיל בן 9, וויליאם בן 7 מעיר הבירה טוניס; "היינו עניים, 13 ילדים במשפחה, ארבע בנות ותשעה בנים. אבא לפעמים עבד, לפעמים לא- סיפר אהרון טוביאנה - ההורים שלחו את האחים הקטנים, חשבו שבישראל יהיה להם גורל טוב יותר, ואולי ילמדו בבית ספר כמו שצריך".: "אחותי ז'קלין הייתה במטוס הראשון, אבל היא עשתה בעיות ודרשה להצטרף לשני האחים הצעירים, שהיו במטוס השני. לכן החליפו אותה עם ילדה אחרת" סיפר אפרים טוביאנה מנתניה; קולט אוזאן בת 10 אחיה כאמוס בן 7 ממוקנין ודולי ישראל בת 10 מסוסא.

משפחת אלאל הפקידה בידי עליית הנוער את בנה-בכורה יצחק ,איזאק קראו לילד שטרם מלאו לו 12. האב, חייט וצובע בדים, איבד את מעט רכושו ב-1943, כאשר בית המשפחה הופצץ בידי מטוסים גרמנים. מאוחר יותר נפגע האב בתאונת דרכים קשה ולא שב עוד לעבודתו. ההורים ושלושת ילדיהם – יצחק, ויוויאן וצמח, חיו בעוני רב. יצחק אלאל היחיד שניצל. לא היו לו ליצחק אחים ואחיות במטוס זה, הילדים אחרים ששמותיהם אלאל, אינם קרוביו.

30 הילדים האחרים עלו למטוס הראשון.

בתוניסיה לא הספיק צוות-האוויר לנוח. בחמש לפנות בוקר של יום ראשון, 1949. 20.11, עזבו כמעט בהסתר שני מטוסי ה'דקוטה' בהפרש של 10 דקות זה מזה את נמל התעופה של תוניס 'אל עווינה' EL AOUINA לעבר אוסלו, הילדים שהגיעו בחצות כמעט ולא נפרדו ממשפחתם, כדי לא לעורר את חשד השלטונות והערבים. מי מהילדים שר 'אל זיין פילעיין' ['היופי שבעיניים'].

המטוס הראשון נחת באוסלו ב-13:30. השני טס בנתיב מערבי יותר. היה עליו לנחות בפריז, אבל משם דווח על עננות כבדה מאוד, הורו למטוס שיטוס לשדה התעופה וואלשאם, על יד איינדהוואן. הצוות הבחין שמכשיר הקשר לא תקין, ונחת בבריסל לתיקון. בצהרי יום א', המשיך בטיסה לעבר היעד אליו היה אמור להגיע ב-18:15. לאחר שחג ופסח, מחמת הערפל, על שדה התעופה 'פורנאבו', נותק הקשר בין המטוס למגדל הפיקוח. הודעה אחרונה ממנו התקבלה ב-17:57..

שדה התעופה באוסלו הודיע, שקשר הרדיו עם המטוס שיצא מבריסל בשעות הצהרים אתמול, נותק בהיותו מעל העיר מוס, על הפיורד של אוסלו, כ-50 קילומטר דרומית לבירה.

"חיכינו וחיכינו. זה היה לילה נורא" סיפרה לי יפה רוזנברג מכברי.

נובמבר בנורווגיה. במשך כל הלילה, בגשם שוטף, באזורי הביצות, בהרים וביערות, חיפשו פלוגות הצלה אחר המטוס שנעדר. רדיו אוסלו המשיך לשדר עד 01:30 אחר חצות - שעתיים וחצי מעל הרגיל – העביר דיווחים וביקש מהמאזינים למסור כל מידע אפשרי שיוביל לעקבות המטוס הנעדר.

עם אור הבוקר נכנס לפעולה גם חיל האוויר הנורווגי המלכותי Luftforsvaret. אליהם הצטרפו גם מטוסים אזרחיים - ששה מטוסים כולם קטנים, בלי רדיו טסו בגובה נמוך, כדי שיראו את הקרקע.

סירות משמר החופים הצטרפו לחיפושים. פלוגות ההצלה מארבע מדינות חיפשו כל היום באזור הפיורד של אוסלו בערפל סמיך ובמזג אויר גשום; טייסת מטוסי קרב שוודיים ומטוסים נורווגיים ודניים סרקו את אזורי החוף הפראיים והבלתי מיושבים של דרום סקנדינביה. מטוסים מהולנד חיפשו מעל הים הצפוני, אוניות משוודיה שייטו בים שבין נורווגיה לשוודיה.

פלוגות צבא ומשטרה נורווגיות, הולנדיות ודניות, על אוניות, סירות הצלה ובמטוסים, וכן אנשי 'הצלב האדום' ומתנדבים חלקם עם משדרים ניידים ערכו סרקו ביערות דרומית מזרחית לאוסלו, אך בגלל מזג האוויר הסוער חזרו לבסיסם. החיפושים חודשו עם בוקר - למאות מתנדבי 'הצלב האדום' הצטרפו כ- 1500 חברי המשמר-האזרחי.

כל האוניות הסוחר והדיג של דנמרק ונורווגיה התבקשו להשתתף בחיפושים. שוודיה שלחה מסוק. אחר הצהרים נתווסף למחפשים מפציץ של הצי ההולנדי מטיפוס 'מיטשל' .

"המחפשים עברו מבית לבית בכפרי האזור, שאלו מי שמע רעש גדול וחזק, בניסיון לגלות היכן נפל המטוס".

רדיו אוסלו דיווח על מהלך החיפושים

תוניסיה נרעשה כשנודע שהמטוס נעלם: אמו של יצחק אלאל ניסתה לאבד את עצמה לדעת, פעמיים. כשיוסף הסנדלר אחיהם הבכור של ז'קלין, ויליאם ומיכאל שמע את הבשורה המרה קיבל שבץ ומת "ארבעה ביום אחד".

מטוס 'דקוטה' של 'איירו-הולנד' עמד הכן בשדה התעופה סייפנצורג, כדי לקבל את נציגי הממשלה ההולנדית, חברי הנהלת 'איירו-הולנד' וקרובי הצוות .

שליחי ההנהלה האירופית של 'עלית הנוער' יצאו מפריס לאוסלו ולתוניס.

מקץ 42 שעות של חיפושים גילה צוות הצלה מקומי את המטוס במרחק 35 קילומטר משדה התעופה של אוסלו, בין פילטווארט לסטודסאנד, מעונות קיץ קטנים סמוך לדראמאן, כשני קילומטר מחוות אלגטורן גארד . כנף המטוס נתקלה בעצים הגבוהים. הוא התנגש בצלע-הר מיוער . ניזוק קשה. אירעה התפוצצות שגרמה לדליקה. "הדקוטה חבט בחוטמו בצלע ההר וכל החלק הקדמי של המטוס נתרסק"..

שני אנשים עובדי מנסרות, אנשי המשמר האזרחי הנורווגי, החשמלאי האגן HAGEN והיערן מארטינסן , MARTINSEN מצאו את המטוס - שמעו "קול בכייה" מתוך מעבה היער.

הם שקעו בשלג עמוק בדרכם אל המטוס וניצלו מאסון כשסלע ניתק מצלע ההר וגלש אליהם. המטוס היה מונח על צדו. עצים נכרתו בשלמותם. אורנים עבותים נעקרו משורש - שביל הרס ברוחב של 40 מטר ובאורך של 200 מטר נוצר. חלקי המטוס היו פזורים. ליד שרידי המנוע נפער בור גדול.

יללה חלושה, "כשל חתול" נשמעה מפנים המטוס. הילד הצנום יצחק אלאל נמצא חי קבור בתוך השברים, מכווץ, מכוסה פיח, שמן ועשן, את צרור החפצים שהיה עמו הידק בחוזקה לחזהו קשור בחגורת בטיחות אל כיסאו - כאשר אירע האסון, שיחק בחגורת הבטיחות, וסגר את האבזם. תקוע היה בין שני מקומות ישיבה בזנב המטוס השלם, החלק היחיד שלא היה שרוף.. רוחו הושבה אליו על ידי טפיחות-לחי. הילדינג מארטינסן עטף במעילו את הילד. זה ביקש אוכל. מציליו נתנו לו שוקולד, ומיץ פירות. . האגן רץ אל הכפר הסמוך להודיע למשטרה הוא גמא את שני הקילומטרים בשעה.

המשטרה בטופטה TOFTE שלחה מיד צוותי חילוץ למקום.

משטרת סטודסאנד הודיעה בטלפון כי יש ילד חי .

סירות, מכוניות ומטוסים מיהרו לסטודסאנד עם ציוד הצלה. סירה אחת יצאה מהורטאן, אחרת יצאה מפורנאבו גם אמבולנסים. ותנאי מזג האוויר קשים

שעתיים עד שהגיע צוות 'העזרה-הראשונה'. למרות סירובו הושכב הילד על האלונקה והועבר באמבולנס ובליווי שני רופאים ואחיות רחמניות לבית החולים בדראמאן . נבדק על ידי רופאים שמצאו חתך עמוק מעל לעינו הימנית, שריטות בפנים וחבלה בזרועו; אין פגיעות פנימיות, בדיקות הרנטגן קבעו כי אף אחת מעצמותיו לא נפגעה. הניצול דיבר רק ערבית וקצת צרפתית מגומגמת, גבי בונן סטודנט יהודי ממרוקו שימש כמתורגמן; לדבריו סיפר הילד כי כאשר נגע המטוס בצמרות העצים לפני נפילתו, פרצה בהלה גדולה בקרב הילדים וכשפגע בקרקע הועפו אחדים מתוכו. "חגנו חוגים חדים" אמר הניצול.

אמו דיברה איתו בטלפון.

גופות קורבנות האסון האווירי הובאו לבית החולים הממשלתי באוסלו לזיהוי מסמכים רפואיים של הילדים, שלח לנורווגיה הד"ר לומברוזו מתוניסיה. תיאור הבגדים אשר לבשו צורף לרשימת הילדים שבמטוס. "מותם נגרם משברים בגולגולת ובחזה ואין סימנים לכך שהם היו עוד בחיים כשהמטוס נפל - הצהיר הפאתולוג פרופ' וואלאר - הילדים לא היו חגורים בחגורות בטיחות, והועפו מצד אל צד בתוך המטוס".

נציגי חברת התעופה 'איירו-הולנד' יצאו משדה התעופה סייפנצורג לארצם עם ארבעת חברי הצוות שנספו.

הילד הניצול יצחק אלאל, לא הוחזר למחנה 'ברניקולוני', הוא אוכסן ביחידות אצל משפחה נורווגית. המלך האקון שלח לו זוג אופניים.

במסיבת עיתונאים בירושלים הכריז מר משה קול ראש המחלקה לעלית-הנוער שליד הסוכנות- היהודית יום אבל כללי במפעלי עליית-הנוער, בארץ ובחוץ-לארץ,

והביע בשם הנהלת הסוכנות וההסתדרות הציונית את השתתפותן באבל המשפחות השכולות של הילדים, המלווים וצוות המטוס ההולנדי.

כן הביע את רגשי הוקרה ותודתה לעם הנורווגי ולממשלתו, ל'צלב האדום' הנורווגי, למדינות סקנדינביה ולכל יתר המדינות השכנות על מאמצי ההצלה "מי כמונו היהודים יודעים להעריך רגשות אנושיים נעלים, ואנו בטוחים, שאלפי הנורווגים ותושבי המדינות הסקנדינביות, שהשתתפו במפעל ההצלה, עשוה כחובתם האנושית. כולנו כאן בישראל ליווינו בהוקרה ובמתיחות את המאמצים הנואשים שלהם למצוא את הילדים ולהצילם".

הנהלת הסוכנות והנהלת המחלקה ל'עלית הנוער' שלה שלחו מברקי תנחומים לקהילה היהודית בתוניס, לפדרציה הציונית שם, לרבנות הראשית בתוניס, ללשכה לעלית הנוער בתוניס לממשלה הנורווגית ולהנהלת "אירופה-היילפן", ובאמצעותם לכל אלה שעשו לגילוי המטוס. כן נשלחו מברקי השתתפות בצער משפחות כל הנספים.

הנהלת אגף-החינוך הורתה להקדיש בבתי-הספר בישראל ביום שישי ד' כסלו, שעה אחת לאבל והתייחדות.

מברק תודה שלח מר וולטר איתן, המנהל הכללי של משרד-החוץ הישראלי, לשר-החוץ הנורווגי על המאמצים שעשתה מדינתו.

בליל ה-23 בנובמבר 1949 בנעילת ישיבת הכנסת [ישיבה פ"ט] הספיד היושב-ראש מר יוסף שפרינצק, את הילדים הנספים, שיבח את מסירותן של המטפלות, ואמר דברי תודה למדינות המתנדבות בכלל ולנורווגיה בפרט ""אנו יודעים להעריך מתוך חיבה והוקרה את יחסה ועזרתה של ממשלת נורווגיה להבראת הילדים שלנו, העולים לארץ. בגילוי הרגש האנושי האציל הזה יש מן הנחמה על צערנו. הישיבה ננעלה".

נורווגיה התעטפה כולה אבל - יום ג' 22.11.49, יום גילוי שברי המטוס, הוכרז ליום אבל בנורווגיה, כל בתי השעשועים נסגרו. בישראל לא..

הקהילה הדתית היהודית בנורווגיה שלחה מברק תנחומים לקהילה היהודית בתוניס והביעה את נכונותה לערוך את קבורת הילדים לפי חוקי ישראל אם יוחלט לא לשלוח את הגופות בחזרה.

הנהלת 'עלית הנוער' הורתה לבוא בדברים עם הורי הילדים הנספים ולדון בהבאת גוויותיהם לקבורה בישראל, מחוז חפצם.

ב-25 בנובמבר 13 משפחות שכולות – מנאבל, סוסא ומוקנין אשר שכלו 24 ילדים הביעו משאלה שילדיהן יובאו לקבורה בישראל בכתב בפני נוטריון, לפי כל כללי המשפט התוניסאי. משפחת טוביאנה וכהן-קודר מהעיר תוניס לא הצטרפו לפנייה זו.

ב-29 לחודש הסתיים זיהוי הגופות. למחרת, בשעה 10:00, נערך מסדר פרידה מהגופות, המוטסות לקבורה. מטוס של חברת 'איירו-הולנד' בא לאוסלו, כדי להטיס את גופות הילדים מי לישראל ומי לתוניס.

4 נערים יהודים וחברי קהילת אוסלו שימשו משמר כבוד בשדה התעופה 'פורנאבו'. קהל רב בא להפרד מגוויות הילדים בהמריא מטוס חברת 'איירו-הולנד' לאתונה.

בישראל חיכו לגוויותיהם של 20 הילדים, ואתם גווייתה של השליחה הישראלית מרים זיונץ,. שבע גוויות ילדים ואחת בוגרת יוטסו לקבורה בתוניסיה, לפי בקשת ההורים השכולים.

הקונסול ההולנדי בישראל הודיע למשרד החוץ, שהמטוס עומד להגיע לארץ ביום ד' בערב. על יסוד ידיעות האלה הוכנו הקברים ב הר-הרצל,שם יחלקו להם את הכבוד האחרון באי-כוח הממשלה ומוסדות הישוב. המוסדות הלאומיים בישראל תכננו הלוויה ממלכתית.

ביום בו הוטסו הגופות מאוסלו המתינו בשדה התעופה בלוד, אישי ציבור ישראליים, נציגי הממשלה, מחלקת עלית הנוער, באי כוח העיתונות ונציג מיוחד מהולנד ל קבלת הארונות ..

המטוס ההולנדי בנחת בדרכו לישראל בחמש אחר הצהריים בשדה התעופה באתונה אולם עד שעות הערב המאוחרות לא התקבלו כל ידיעות נוספות.

בשדה התעופה בלוד חיכו. המטוס לא הגיע למועד. אמרו כי התעכב בדרכו בגלל מזג האוויר הגרוע.

למרות דרישת ההורים וראשי הסוכנות, שלטונות צרפת לא נתנו רשות קבורה בישראל ולפי בקשת הביי של תוניסיה גופותיהם של 27 הילדים והאחות סוזט כהן-קודר הגיעו למסלול הצבאי של שדה-התעופה 'אל עוינה'.

תוניסיה שהעלימה עד כה עין מיציאת אזרחיה לישראל, חששה מפגיעת מעמדה בעולם הערבי, ודרשה שהילדים ייקברו בשטחה

השלטונות הצרפתיים, בעצה אחת עם אחדים מראשי הקהילה – עורכי-הדין אלי נטף ופול גז – דרשו משלטונות נורווגיה להחזיר את גופות הקרבנות לתוניסיה. החלטה זו נתקבלה בנציבות הכללית הצרפתית בתוניסיה בתואנה של "שמירה על הסדר הציבורי".

הציר הצרפתי בנורווגיה התערב [לאחר שכבר הוסכם] ודרש משלטונות נורווגיה להעביר את הגופות לתוניס "כדי שלא לעשות תעמולה יתרה בנידון זה". בקשת הציר הצרפתי התמלאה . בשעת חצות, בחשכה, מסרו השלטונות הצרפתיים את הארונות לידי משלחת הקהילה היהודית של תוניס.

ב-1 לדצמבר בשעה 8.30 בבוקר נערכו הלוויות 24 ילדים בנאבל, בסוסא ובמקונין – ובשעה 15.00 אחר-הצהרים נערכה בתוניס הלווית האחות סוזט כהן-קודר וארבעת בני משפחת טוביאנה: שלושת הילדים מהמטוס ואחיהם יוסף שפג ליבו.

בארבע ההלוויות השתתפו נציגי השלטונות הצרפתיים והתוניסאיים יחד עם ראשי הקהילה היהודית, ראשי הקהילה המוסלמית והארגונים הציוניים בתוניסיה - חברי הפדרציה הציונית ותנועות הנוער הציוניות והחלוציות. הביי של תוניסיה שלח את תנחומיו.

אלפי יהודים ליוו את ארונות הילדים לקבורה בסוסא, במוקנין ובנאבל – ורבבות השתתפו בהלוויה בעיר הבירה תוניס. "התאבלו כאילו מישהו חשוב מת. כל החנויות היו סגורות". "מוסלמים הלכו עם שכניהם היהודים אחרי הארונות". מארי ברכה חברתה של סוזט כהן –קודר סיפרה: "ההורים שלה לא רצו להאמין שהיא מתה. היו מוכרחים לפתוח בשבילם את הארון. היא שכבה שם, יפה כמו בובה, והלק עוד מרוח על הציפורניים שלה. מתוניסיה היגרו לצרפת. על ישראל לא רצו לשמוע".

"חברה למאבק, לוחמת קנאית לענייננו, בת-חיל אמיתית במובן הנשגב של כתבי הקודש" הספידה השבועון הציוני המקומי 'LA GAZETTE D'ISRAEL'

"יום האבל הפך למפגן יהודי לאומי של הזדהות עם הדרך הציונית". כתב דני צדקוני ב 'דבר'; "מעולם לא הייתה הקהילה היהודית כה מלוכדת, ושותפה בהרגשת האבל; מעולם לא הזדהתה הקהילה היהודית כך כקולקטיב" כתב חיים סעדון

לא אם אחת לבשה מאותו יום שחורים עד סוף ימיה.

בשבועון הציוני המקומי

'LA GAZETTE D'ISRAEL'

תחת הכותרת

INTOLERANCE

האשים העיתונאי פליקס אלוש את השלטונות בהתנכלות לרצון המשפחות השכולות ב"מעשה בלתי-אנושי של חוסר סובלנות

גווייתה של המלווה מרים זיונץ, הועברה לישראל ביום ד' ה-23 בנובמבר. ביום ג' ט"ו כסלו 6 בדצמבר 1949כשהגיעו הוריה משוויץ היא הובאה למנוחות בבית העלמין בשכונת סנהדריה בירושלים. ב-11 יצאה הלוויה מבית החולים 'ביקור חולים' ברחוב הנביאים והמשיכה דרכה עד חצר המוסדות הלאומיים ברחוב המלך ג'ורג' פינת רחוב הקרן-הקיימת. שם הספידוה חבר הנהלת הסוכנות היהודית וראש מחלקת עלית-הנוער משה קול והרב הראשי בן-ציון עוזיאל. ישראל בר-זכאי [ברדקי] החזן הראשי בבית הכנסת הגדול בחורבת רבי יהודה החסיד, ערך את הטכס הדתי. בהלוויה השתתף קהל רב מבין עסקני 'עליית-הנוער' ופעיליה.

החזן י' בר זכאי אמר צידוק הדין ואל מלא רחמים בראש קהל הלווים צעדו חברי הנהלת הסוכנות, באי כוח המוסדות הלאומיים ועליית-הנוער והקונסול הנורווגי בירושלים.

מודעת אבל פורסמה מטעם עובדי המחלקה לעליית ילדים נוער של הסוכנות היהודית בארץ-ישראל

ביום ד' ה-23 בנובמבר, לאחר שהובררו כל ממדי האסון, נפגשו פריץ ליכטנשטיין ונציג הג'וינט באוסלו – עם נציגי 'אירופה-יילפן' ונציגי חברת התעופה ההולנדית.

הנושא העדין של הפיצויים עלה ההולנדים בעלי החברה הצהירו, כי הם קשורים להסדרי התעופה הבינלאומיים של 'אמנת ורשה' הביטוח תקף למקרי פציעה, ומוות רק במידה וגיל הנפטר היה מעל 15. כך שאין סיכוי לזכות בדמי ביטוח עבור הילדים, פרט למשפחתו של יצחק אלאל ה"עשויה לזכות בפיצויים מסוימים במקרה של פגיעה בבריאותו של הילד". עמדה זו התקבלה על ידי ממשלת ישראל לאורך כל הדיונים שהתנהלו בשאלה זו ולא דרשה מאומה.

נציגי חברת התעופה ההולנדית וויתרו על ההסכם שחתמו עם 'אירופה-יילפן' להמשך הטסת ילדים מצפון אפריקה לנורווגיה.

זמן קצר אחרי האסון, פשטה החברה את הרגל, והעניין נסגר סופית.

נציג עליית הנוער פריץ ליכטנשטיין החליט להעניק מייד לכל משפחה של ילד שנספה, סכום של 10 אלפים פרנקים צרפתיים כפיצוי מוקדם בעבור כל ילד שנספה; "אף אחת מהמשפחות לא קיבלה פיצויים" כתב חיים סעדון, חבר הוועדה להנצחת 'ילדי אוסלו' מטעם 'איחוד יהודי תוניסיה'.

אני כועס על המדינה שרימתה אותנו, ולא נתנה לנו את הפיצויים עבור הילדים שנהרגו". אמר אפרים טוביאנה

"מדינת ישראל יכלה לפצות ביוזמתה את משפחות הנספים, במקום חברת התעופה ההולנדית, ולקבל על עצמה אחריות מוסרית. היא לא עשתה זאת. לפעמים, כסף מסייע לפצע להגליד מהר יותר" טען דוד גאלולה.

”נוצר מעגל קסמים: תחושת הקיפוח של חלק מהמשפחות גרמה להן לשבת בחיבוק ידיים ולצפות לניסים, לשקוע יותר ויותר במצוקה כלכלית וחברתית. כל הפצעים פתוחים. הם ממורמרים, חשים מרומים. אומרים שמדינת ישראל, באמצעות עליית הנוער, שידלה את הוריהם למסור את הילדים, לעתים נגד רצונם, וכאשר קרה האסון, התנערה המדינה מכל אחריות. נדמה להם שהמדינה ניצלה את תמימותם, את חוסר הבנתם, ועשקה אותם" כתב סעדון חיים ב"ילדי אוסלו - 40 שנה לאסון האווירי באוסלו" [ יד טבנקין, רמת אפעל 1989. עמ' 33]

סוף דבר

אביו של הילד יצחק אלאל דרש לראותו מיד "ברצוננו שהוא ישוב הביתה, אם לא ייערך סידור שאנו נוכל ללכת אליו"

כדי שתוכל להיפגש עם בנה הותר לאם לצאת מתוניס עם שני ילדיה הקטנים. היא הגיעה למארסיי, למחנה העלייה 'דוד' בפברואר 1950. הבן הניצול יצחק הצטרף אליהם חודש לאחר מכן. גם לאב הותר, כעבור מספר חודשים לעזוב את תוניס, וביוני 1950 הפליגו בני משפחת אלאל באונייה 'קדמה' לארץ. כאן קיבלו אוהל במחנה פרדס-חנה, ואז עברו לבית במושב ינוב, שהוקם ל עולי תוניס סמוך לנתניה.

למושב זה הגיעו גם מרבית המשפחות שאיבדו את ילדיהן באסון האווירי.

מושב ינוב הוקם במרץ 1950 בתרומות של אזרחי נורווגיה. "רצינו להנציח את הילדים, והחלטנו להקים כפר, אות לחיים חדשים" אמר ווגר כריסטיאן סטרמן משגרירות נורווגיה. ארצו רצתה לשלוח 27 בתים, אחד על שם כל ילד שניספה. בתחילה תוכנן לקרוא לו "כפר נורווגיה".

עיתון הפועלים 'אריידארבלאדאס' יזם איסוף תרומות ב נורווגיה כולה להקמת כפר חדש בישראל לזכר קרבנות מטוס. 30 בתים מוכנים יישלחו לישראל

כל בית ייקרא על שם אחד הקרבנות, אחד מהם יהיה אולם תרבות שייקרא על שם אנאליז יאנסאן, העובדת הסוציאלית הנורווגית בת ה-20, שנספתה בתאונה.

פועלי בתי חרושת באוסלו החליטו לתרום שכר-יום אחד למגבית הזו. הוצע לקרוא לקבוץ 'כפר נורווגיה' אחר כך נבחר השם 'ינוב'. ממשלת נורווגיה הצטרפה לרעיון.

"קיבלנו מנורווגיה צריפי עץ גדולים, בני 3 חדרים, וגם מבנה גדול של בית-העם - נזכר ניסים טיבי, מזכיר הישוב וממתיישביו הראשונים- המושב יועד לעולי תוניסיה. קלטנו בו 8 ממשפחות הילדים הנספים".

משפחת טוביאנה עלתה לישראל בסוף 1950. אמרו להם שמושב ינוב מלא "לדעתנו, הגיעו לנו שלוש יחידות משק, לפי מספר הילדים שאבדנו במטוס. אבל משפחות זרות ישבו שם, ואותנו דחפו למעברת דורה, לחורבה עלובה של חדר וחצי, שאנחנו גרים בה עד היום" אמר אהרון טוביאנה.

סופי והילדינג מרטינסן שמרו על קשר עם יצחק גם לאחר שנשא את ליליאן לאישה והיו למשפחת אלעל. יצחק לא נבנה מאסונו - הוא לא גוייס לצבא. הוא היה רועה צאן ועבד בפרדס. מאוחר יותר היה לסוהר בשירות בתי-הסוהר, שם עבד 18 שנה. ב-14.2.87 מת יצחק ממחלת הסרטן והשאיר את ליליאן עם ששה ילדים, שקועים בחובות.

באוסלו מונתה ועדת חקירה – במהרה הסתבר כי לא תקלה מכנית גרמה לגרום לאסון הצוות ההולנדי לא הכיר היטב את נמלי התעופה של נורווגיה. בכל זאת התעקש הקברניט לבצע טיסה ויזואלית, ולא טיסת מכשירים אוטומטית, כפי שחייב מזג האוויר.

רק שנה לאחר האסון דווחו חברי הוועדה על מסקנותיהם באופן רשמי ואלה עיקרי מימצאיה:

המטוס לא היה מצויד במכשירים שאפשרו לו לבצע טיסה אוטומטית.

מגדל הפיקוח אפשר טיסה שלא תאמה את ההוראות בשל ליקוי בשיקול הדעת של ראש צוות מגדל הפיקוח שחסר ידע וניסיון מספיקים .

צוות המטוס היה שרוי בעייפות כבדה ותשוש.

מלבד זאת, נתגלה כי במפה שעמדה לרשות צוות המטוס, סומנה הגבעה בה נתקלו בגובה 164 מטרים, בעוד שבשטח היה גובהה 343 מטרים "המטוס טס נמוך, ונתקל בה".

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.ברצונם או שלא.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.