יום שישי, 5 באוגוסט 2011

זיידנברג חיה - הוצאה להורג על-ידי לח"י כמרגלת




חיה זיידנברג
1.2.1948 - רמת-הדר
בית העלמין נחלת-יצחק
טכסט:
חיה איידל
בת ראובן
לוי
נפ' - ה' אדר תש"ח

חיה זיידנברג
הוצאה להורג בשבט תש"ח בידי אנשי לח"י באשמת שיתוף פעולה עם הערבים.
[כתבי לח"י, חלק ב', עמ' 908-907].

אני ויוסקה הלכנו לבית-העלמין בנחלת-יצחק לצלם את מצבת קברה של חיה זיידנברג שנקברה שם לפי העיתונות ב- 15.2.1948. הלוויה הייתה ביום א' ה' אדר א' תש"ח.
חיים, איש 'חברה-קדישא' במקום חיפש על צג המחשב במשרדו ולא מצא - לא שם, גם לא מיקום. התעקשנו. הוא שיתף פעולה והלך לחפש בספר, זה שנכתב מדי יום בכתב- יד ונשמר. להפתעת שלושתנו מצא כתוב את השם שמישהו ניסה למחוק: חיה זיידנברג – מרגלת. מקום הקבורה – ליד הקיר מס' 89.חיפשנו ואין. הקמנו מצבות הפוכות, בדקנו – ואין, הלכנו לאורך הגדר ולפי תאריכים. אין. שום-כלום. חזרנו תסכול גדול.
לימים שבנו למקום; מצאנו במשרד איש בשם שמריהו הוא מחפש במאגר הממוחשב, כולל המרכזי. והיא איננה. לבקשתנו הלך לספר המקורי הכתוב ידנית ומצא שאכן כתוב שנקברה בבית העלמין הזה. והוסיף ואמר 89 זה קוד, זה לא מקום!. נכנס הבחור לאמביציה והבטיח לנו לחפש את הקבר או את המצבה. שבוע לאחר מכן, אני מטלפן ושמריהו מספר לי את הסיפור הבא: הוא התחיל לחפש בארגזי הכרטיסים ששימשו אותם לפני היות המחשוב, למזלנו הכרטיסים לא הושמדו. הוא ועוזריו עברו כרטיס אחר כרטיס עד שמצאו כרטיס עליו היה כתוב חיה זיידנברג. השם זיידנברג נמחק ובמקומו כתוב לוי. שם האב ראובן שהוא גם מזמין הלוויה. התאריך מתאים. הכרטיס לא היה במקומו לא מבחינת השם ולא מבחינת התאריך. מישהו טיפל בו. יצאו לשטח וסרקו את כל בית העלמין עד שנמצאה המצבה של חיה בת ראובן לוי. היא לא מופיעה במפת בית-העלמין. הוא לא יכול להסביר לי בטלפון את המיקום. קבענו שאבוא לשם והוא ינחה אותנו למקום שבו נמצאת המצבה.
באנו וצילמנו. אכן ליד הגדר.
חיה זיידנברג ילידת 1926 לאמא קראו פנינה גם פרלה ,לאב- ראובן בן משפחת לוי, ולארבעת אחיה: אורי, שמואלי'ק, פסח ובן הזקונים חיימק'ה. משפחתה גרה ברחוב אחד-העם בתל-אביב. חיה תוארה כנערה יפה, עיניים ירוקות, שער ערמוני, גוף נחמד, גובה בינוני. "שקטה ולא מתרגזת". "בחורה יפה, צנועה ושקטה".
אחיה פסח עבד אצל הבריטים במשרד ממשלתי, בדואר אמרו. כשהוא התגייס לצבא הבריטי חיה תפסה את מקומו במשרה הזו שם למדה לדבר אנגלית שוטפת וגם ערבית. אומרים שהיה זה בדואר ביפו. דאוד יאסמיני ערבי-נוצרי עבד מהצד השני של הקו וככה נוצר הקשר הרומנטי. אמו הייתה איטלקיה, הם היו משפחה עשירה. גר ביפו. השנה 1943.
ה''רומן' הזה פגע קשות בייחוד באם, "אמא פולניה שמאוד אהבה אותה", וכדי להרחיקה ממנו עברה המשפחה לחולון - שדרות דב הוז, ב'שכונת עם' על-יד כיכר 'סטרומה'. פתחו חנות לירקות ופירות לפרנסתם. האמא, אישה קטנה ונמרצת, שתלטנית גדולה, 'באלאבוסטע' - ניהלה את החנות. אומרים שהבנים אורי ושמואליק נשארו בתל-אביב שותפים; נגרים היו. חיה עבדה בחנות כזבנית. האב לא עבד בחנות הוא עבד ב'צרכניה'- מעין חנות מכולת גדולה של רשת העובדים - היה איש שקט, נחבא אל הכלים. "הם לא חיו הכי טוב", "חיה התגוררה יחד עם אמה". "האב גר בבית". "אני לא אגיד שהחיים היו שם אידיליה - אמרה לי טובה אלמנתו של פסח - אני לא רוצה לפרט כי זה לא שייך לעניין אבל אני רק יכולה להגיד לך כי המקום היחידי שחיה מצאה אהבה היה אצל דאוד או דייויד כפי שהיא קראה לו". "היה שם משהו משונה - אמר לי שרגא בן השכנים – את האבא לא ראיתי אף פעם".
בשעה ארבע אחר הצהרים חיה הייתה מתלבשת, יוצאת לפגישה עם אהובה, וחוזרת בשבע בערב הביתה כמו ילדה טובה וממושמעת. "הוריה קנו לה בגדים יפים, ומעיל פרווה, בניסיון להרחיקה ממנו, אך דבר לא עזר" סיפרה טובה. רוב הפגישות היו בתל-אביב אבל נפגשו גם ביפו. הניה הוא קרא לה.
השכנים בשכונה סיפרו כי הם יודעים כבר שנים שהצעירה 'יוצאת' עם ערבי, פקיד ממשלתי, הערבי היה מבקר בביתה. הצעירה הייתה נעלמת כפעם בפעם לחודשים רבים ואחר-כך היה מתברר שהיא נמצאת בביתו של הערבי ביפו. "הוריה התנגדו לפגישות אלו והשתדלו להפריד ביניהם ואף פנו לעזרת הרבנות".
מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, כשפרצו המאורעות חזרה חיה לבית הוריה אולם היא המשיכה מפעם לפעם להיפגש עם אהובה הערבי במקום סתר.
מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, כשפרצו המאורעות בבית-החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בבת-ים היו 175 חולים יהודים, אך ממשלת המנדט רצתה לפזר אותם ולסגור את המוסד מאחר שהעובדים הערביים – כשישים איש ואישה – עזבו את עבודתם ונותרו רק ארבעים העובדים היהודיים. ד"ר קצנלסון ראש מחלקות הבריאות של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, הבטיח למלא את מקום העובדים הערבים ביהודים וקיים, והמוסד נשאר פתוח - בתחילת שנת 1948, במקום האחיות הערביות ,שעזבו את עבודתן נתקבלה חיה לעבודה בבית החולים הממשלתי לחולי-רוח בבת ים עם קבוצת צעירות יהודיות אחרות. וחיה ביניהן דוברת עברית, אנגלית וערבית שוטפת.
חיה זיידנברג התגוררה בבית הוריה בחולון. עם פרוץ המאורעות השאירה ביפו אהוב ערבי, איתו עמדה בקשר טלפוני, ובאמצעות הדואר.
אחרי שנים שהם היו 'חברים' נודע דבר הקשר.
אני הולך ל'ארכיון תולדות ההגנה' [את"ה] לחפש חומר מסוים. שם פגשתי בעובד המתנדב שרגא, איש גדול בגוף וברוח. תוך כדי שיחה במסעדה סמוכה התברר לי שהוא מחולון. שאלתי על חיה זיידנברג ולהפתעתי זה מה שסיפר לי: "משפחתי גרה מול משפחת זיידנברג בחולון אני הייתי אז בפלמ"ח בש"י [שירות-הידיעות] ירושלים. יום אחד האמא של חיה סיפרה לאמי את הצרות שיש לה עם הבת שלה ושאלה מה אפשר לעשות. אמי אמרה לה שיש לה בן בפלמ"ח, וכשהוא יבוא אני אדבר אתו". שרגא הגיע לחופשה ושמע את הסיפור על הבת המאוהבת בערבי מיפו. ביצע מעקב אחר חיה, איתר את הבית ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב - "עד היום אני יכול להראות לך את הבית" - אומר לי שרגא - שם היא הייתה נפגשת עם אהובה. שרגא שלא ראה בזה משהו מיוחד ובטח לא סיכון ביטחוני - העביר את העניין לש"י תל-אביב, וחזר לירושלים. משם הוא יצא רק אחרי המצור "הירושלמים אימצו אותי, הם מאה אחוז" אמר. יולי 1948. חיה כבר לא הייתה בחיים.
'ההגנה' המשיכה לעקוב.
אמרו כי דאוד יאסמיני, עמד בראש 'הוועדה הלאומית' ביפו. זו כשאר הועדות הלאומיות לא הייתה נקייה מיריבויות פנימיות, מקומיות וארציות. בוועדה לא נכלל ראש העירייה יוסוף הייכל – יריב למופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני וחסיד האמיר עבדאללה, בראשה עמד ראפיק אל-תמימי הישיש. בהיעדר הירארכיה מוסכמת נוצרו כפילויות בפיקוד ובנאמנות שהוסיפו למבוכה הכללית. חבריה, עסקנים ברובם, התקשו להטיל מרות על האוחזים בנשק.
אמרו כי דאוד יאסמיני הוא מפקד בארגון הערבי 'אל-נג'אדה' ['המושיעים'] - מי שהקים את ארגון 'אל-נג'אדה', מועדון פוליטי עם יכולות צבאיות [מיליציה] על בסיס מועדון הספורט האיסלאמי והצופים האורתודוקסים ביפו היה אל-הווארי, משפטן מוסלמי, אבל המופתי בחש וקם 'ארגון הנוער הערבי' [מנט'מת אל-שבאב אל-ערבי] ארגון נוער לאומי-צבאי ערבי אנטי-יהודי, שהפך לכוח לוחם בראשית מלחמת העצמאות. המופתי התעלם מן 'הוועדה הלאומית' בעיר , העמיד בראש ארגון הנוער את מחמוד לביב - קצין צבא מצרי שהיה גם המפקד המקומי, עד שהופיעו ראשי הכנופיות חסן סלמה וחמד זואתה שכל אחד מהם תבע את הפיקוד על העיר לעצמו. הווארי נותר כאחד מסגני לביב אך ללא סמכויות
הציבור היהודי המשיך לכנות את ארגונו של המופתי 'הנג'אדה' גם כאשר פוצץ בניין ה'סארייה' מקום מושב 'הוועדה הלאומית' ו'ארגון הנוער הערבי'.
כך או כך דאוד יאסמיני טיפס בסולם ההירארכי.
לדאוד הייתה בו זמנית אהובה נוספת - נוצריה בשם רוז לרוז, היה קשר עם עיתונאי-חוץ שעבד בתחנת השידור. אומרים שעל רקע קנאתה ל"הניה זבנית בחנות הירקות של הוריה" סיפרה רוז לעיתונאי סיפור שיפליל את צרתה "היא שעזרה ללח"י לאתר את חיה.".
שירות הידיעות של 'ההגנה' [ש"י] חשדו ביאסמיני כי הוא מנסה לסייע לארגונים הערביים במלחמתם נגד היישוב היהודי, הגיע מידע שניסה להשפיע על חיה שתעשה "משהו" לטובת הערבים. הגיעה ידיעה כי חיה העבירה לאהובה תרשים של מיקום עמדות 'ההגנה' והאצ"ל בסביבת יפו בקו חולון ובת-ים. ש"י עקב אחר שיחות הטלפון, התחקה אחר מעשיה של הנערה במשך שבועיים בערך ולא גילו שום דבר חשוד. 'ההגנה' לא התרגשה באופן מיוחד מעניין זה 'ההגנה' לא גילתה כל פסול בהתנהגותה של חיה זיידנברג וההלשנה לא הוכחה.
אבל אז הדליף, אומרים כי היה זה מישהו מ'ההגנה' , את ה'עובדות הרופפות' הללו ללח"י. אומרים שאהוב יהודי נכזב. סופר על שיחה טלפונית שצותתה ותוכנה נמסר לסוכני המודיעין של לח"י. בשיחה זו חיה מבטיחה לדאוד להניח פצצה במרכז תל-אביב.
"אני לא פוסל את האפשרות שאחד מאנשי הש"י היה מודיע של הלח"י . היו אז לא מעט מקרים כאלה והמחתרות ריגלו כל הזמן זו אחר זו" אמר ההיסטוריון הצבאי פרופ' מאיר פעיל, ברגע ש'המידע' עבר ולאנשי לח"י 'כנופית שטרן' קרא להם ה'פלסטין פוסט', נודע שלחיה יש אהוב ערבי ביפו וכי היא מוסיפה לקיים איתו קשרים - גורלה נחרץ.
לח"י לא בזבזו זמן, איתרו את חיה. "זה לא היה קשה, כמה חנויות לירקות ופירות היו בחולון?"
ב- 1 בפברואר 1948 הגיעו כמה מאנשי הארגון לדירת משפחת זיידנברג בחולון "אחד עם אקדח שלוף לקח אותה, חטפו אותה. מכונית עם עוד אחד עמדה וחיכתה להם" סיפרה טובה.
הם לקחו את חיה עימם בכוח הנשק והסיעו אותה לבית בפרדס בהדר-רמתיים שם כבר היה מוכן בית-דין שדה שהקימו לח"י במיוחד לצורך העניין. הצעירה נחקרה על ידי שופטי לח"י
ולדבריהם הודתה, כי פעלה כמרגלת עבור הערבים ומסרה ידיעות מהנעשה באזור היהודי.
לח"י סיפרו כי תחת החקירה חיה בכתה והודתה שהייתה מוכנה לעשות הכול עבור דאוד מאהבה. "היא הודתה שהיא שיקרה וכן שהיא יצאה איתו מספר פעמים ליפו. דאוד שבר אותה, עשה אותה כנועה - היא ידעה שהיא הולכת להודות על פשע שהיא ביצעה כלפי היהודים ושהיא אינה ראויה לחיות".
בית הדין חרץ משפט - מוות בירייה . האיש המרכזי בלח"י אישר ביצוע.
לח"י פרסמו הודעה בה נאמר: "בית-הדין של לוחמי חרות ישראל דן ביום כ"א בשבט למיתה בירייה את הבחורה חיה זידנברג בת 22, מחולון. היא נאשמת בבגידה במולדת ובעם העברי ובשיתוף פעולה עם כנופיות ערביות. ואשמתה הוכחה. פסק הדין הוצא לפועל בו ביום".
אמרו לנו כי לא קיים כל פרוטוקול של הדיון המהיר והקצר שסופו היה ידוע מראש.
היא הומתה בירייה. אמרו שהבן-דוד של בגין ירה בה.
"לא נודע מקום המצאה של הגופה" כתב עיתון 'הבקר' למחרתו ביום 2.2.1948
"גופתה של הצעירה חיה זיידנברג, מחולון, שלפי הודעת לח"י הומתה ביום א' לאחר שהוכחו קשריה עם ערבים, עדין לא נמצאה" כתב עיתון 'הארץ' ביום 4.2.1948
אלמוני טלפן למשרד "חברה-קדישא" בתל-אביב והודיע, כי גוויית הבוגדת נמצאת בסביבת המושבה הדר-השרון "מצד ימין בדרך להדר". הדבר נמסר למשטרה ושוטרים מכפר-סבא יצאו לחפש אחרי הגופה .
"החיפושים לא נשאו עד כה פרי" כתב עיתון 'הארץ' ביום 6.2.1948
בליל שבת זרק אלמוני למשרד בית-החולים העירוני 'הדסה' בתל-אביב מעטפה עליה כתובת "דחוף" ובה הודעה אנונימית כתובה במכונת כתיבה האומרת כי הגופה נמצאת ליד הדר השרון בין הפרדסים וכללה תיאור מדויק של המקום בו נקברה גופת חיה זיידנברג.
"ההודעה הועברה למשטרת רעננה אך חוקרי המשטרה לא מצאו את הקבר למרות הפרטים המדויקים שנמסרו בהודעה" כתב עיתון 'הבקר' ביום 8.2.1948
"שבועיים לא שמענו ממנה כלום" סיפרה טובה.
גווייתה של חיה נמצאה ב- 12 לפברואר 1948 באחד הפרדסים שברמת הדר. פועלים ערבים, שעבדו בקרבת הפרדס, הודיעו למשטרת רעננה על ריח-צחנה המתפשט בסביבה. קבוצת שוטרים בראשות הקצין אבא שאלוב, מצאו גווייה. הגווייה לא הייתה קבורה, בין קני סוף היא כרעה על בירכיה וראשה טמון באדמה. 
"לגופה הייתה שמלה בלבד מופשלת למעלה", כתב עיתון 'דבר'
לידה תקוע מקל ועליו פתק עם שמה של ההרוגה. "הגויה נשארה שלמה ורק את הפנים קשה היה לזהות". המשטרה הודיעה על המקרה למשפחה בחולון. גופת הנרצחת הועברה לחדר המתים של בית-החולים הממשלתי בפרדס כץ, וקרובי הבחורה נקראו לזהותה. אחיה שהגיע מחולון, זיהה את הגופה כגופת אחותו.
ביום שישי ג' אדר א' התש"ח 13.2.1948 קבע המכון הפתולוגי כי סיבת המוות היא ירייה בראש.
ביום א' הובאה חיה זיידנברג רווקה בת 22 וקברוה בבית-העלמין בנחלת-יצחק ליד הגדר הדרומית.
"הלוויה הייתה חפוזה, עמדו שם שני אנשים לבושים בשחור חפרו בור על-יד הגדר"; "הביאו אותה מהר", היו שם האבא של חיה , פסח אחיה, טובה אשתו ועוד איש אחד. טובה לא זוכרת מי זה היה. "האמא באה יותר מאוחר".
אינטרמצו.
כששמע המשורר חיים גורי על הרצח מיהר לבקר אצל המשפחה "והביע זעזוע מהמעשה".
רצח הצעירה בפרדס עורר סערה אדירה בארץ. כמעט כל כלי התקשורת גינו את המעשה.
הועלו ספקות לתקפותו של בית-המשפט וההליך השיפוטי עצמו - "אין אנו יודעים מה הייתה הפרוצדורה של בית-הדין ואם היה לה סניגור - בחדרי חדרים יושבת קבוצת אנשים שמינתה את עצמה לשופטים על חייהם ועל מותם של אחיהם היהודים. הנ"ל אינה נותנת לצבור דין על מעשיה. היא אינה מודה לעולם שגם היא עלולה לטעות. וכל טעות - פירושה חיי אדם. מצב כזה שוב אין לסבול אותו. רק לעם עצמו ולמוסדותיו הנבחרים יש רשות שיפוט על אזרח יהודי". ציטוט מעיתון ה'משמר'
"לא פורסם כל חומר כמצדיק הוצאה להורג" אמרה 'ההגנה'
גם עיתון 'הארץ' הצטרף למטילי הספק ותהה מה היו ההליכים שבהם נקט בית-הדין שדן אותה למוות, "האם ידעה במה מאשימים אותה ומה צפוי לה אם תימצא אשמה? ".
הסלידה בדעת הקהל מרצח הצעירה הביאה את לח"י לפרסם כרוז הסבר למען "ישפוט הציבור". לשם הגברת הרושם הודפס בכרוז צילום הודאת הנרצחת כתובה בכתב יד נשי וחתומה; בה מסופר על קשריה עם מאהבה הערבי ועל הבטחה שהבטיחה לו להכניס באחד הימים פצצה לתל-אביב ציטוט:"לאחרונה קבעתי להיפגש איתו ביום ראשון 1 בפברואר 1948" .בנוסח הלוואי נכתב כי "באותו יום א' שנידונה והוצאה להורג הפושעת, היא עמדה להכניס ב- 10 בבוקר לתל-אביב פצצת מוקש ולשימה במקום שיורו לה שולחיה מיפו". ההבדל הקטן.
ספקות הועלו לגבי האוטנטיות של ההודאה, ותקפותה. הצביעו על כך כי "ההוכחות" כנגד חיה זיידנברג הוצאו תוך שימוש בכוח פיזי ובכפייה. כן, הצביעו על כך שיותר מדי לחץ הופעל כנגד חיה על-ידי חוקריה וסחיטת "הודאתה" היא בעייתית. "אין אנו רוצים להניח שהיא לא כתבה אותו ושלא חתמה עליו בחתימת ידה, אף כי גם לזאת אין הוכחה - אבל אם עשתה כך, הרי מעידה עובדה זו כך, שבשעת חתימתה לא הייתה דעתה צלולה עליה או שלא היה לה חופש רצון או הבחנה" כתב עיתון 'הארץ'. כן תמה העיתון על שום מה לא נכלל בנוסח ה"הודאה" התאריך של מילוי ההבטחה להנחת הפצצה בתל-אביב; והוא רק צורף על ידי לח"י כנוסח לוואי, "בלי שתוכח אמיתותו".
לח"י נלחצו אך המשיכו להגן על עמדתם בפני הציבור וטוענים שהתנהגות 'ההגנה' הנה צביעות ואינה רצינית. הם ראו בה כמי שעומדת מאחורי התיעוב הכללי וטענו כי ש"י התרוצץ יומיים ולא הצליח למצוא את הבוגדת משום שעסק יותר ב'פורשים' מאשר "באויבי העם ובבוגדים". בניגוד לבטלני 'ההגנה', כלשונם, לכדו מקצועני לח"י בנקל את הבוגדת אשר "לא יכלה לחמוק עוד ונאלצה להודות על פשעה". 'ההגנה' הוצגה כמי שנוהגת ביד רכה כלפי בוגדים ו"הציבור העברי החופשי והנוער העברי, המקריב יום יום את חייו" נקראו לשפוט: "מלחמה היא זו או 'מאבק' רכרוכי-בכייני?".
הסערה בדעת הקהל נמשכה.
היו ששאלו מדוע לא ניסו לח"י למנוע את הפיגוע על ידי מעצר הצעירה והסגרתה לידי מוסדות היישוב?. עיתון 'הארץ' תהה אם בכלל היו בידי בית-הדין הוכחות כלשהן מעבר לאותה "הודאה" שעליה דיווחו לח"י בכרוז? הכתב לא מצא בחומר שעליו לח"י ביססו את סמכותם להוציא את הצעירה להורג, הצדקה מספקת להריגתה.. "היא קיימה כנראה קשרים עם ערבי ביפו", נכתב במאמר המערכת, "אף כי אין בזה פשע המצדיק מוות".
כעבור ימים אחדים עברו כותרות העיתונים לעסוק בנושאים אחרים. מקרי פשע ותקריות אש תפסו את מקומה של הצעירה מחולון.
והמשפחה נשארה עם כאבה הכפול.

סוף דבר
ביום ששי בלילה [4.12.04] בתכנית הרדיו של מושיק טימור "שישי אישי" עלתה לשידור טובה זיידנברג אשתו של פסח זיידנברג, גיסתה של חיה, וסיפרה על הטרגדיה במשפחה.
מיד לאחר עדותה של טובה עלה לשידור איש לח"י נחמיה בן-תור תושב עשרת וטען שהמקרה שונה לחלוטין ממה שהועלה בשידור וממה שאנחנו יודעים, לחיזוק טענתו שלף סיפור- חיה נעצרה על-ידי הלח"י לאחר שמיעת שיחה שלה עם אהובה דאוד, בה הוא מבקש ממנה להעביר תיק עם פצצה, הפגישה עמו אמורה הייתה להתבצע בתל-אביב ב- 2.2.48, ואז ימסור לה את התיק עם הפצצה. היא ניסתה להתחמק מבקשתו, אולם הוא דרש ממנה במפגיע לעשות זאת למענו, והיא - שכה אהבה אותו ופחדה שהוא יעזוב אותה, הסכימה לבצע את המשימה. היא הייתה שבוייה בחבלי אהבה אליו, והוא ניצל זאת למטרותיו
עקב הזמן המועט שעמד לרשות לח"י עד לביצוע הפיצוץ, היו חייבים למצוא אותה בדחיפות, ואמנם איתרו את חנות הפירות בחולון מצאו את חיה ולקחו אותה לחקירה. לאחר מספר שעות של חקירה, היא פרצה בבכי והודתה שאמנם היא הייתה אמורה להעביר את הפצצה במכונית לתל-אביב, וכי הייתה מוכנה לעשות כל דבר עבור אהובה.
לימים כשהקלטת 'ההודאה' הושמעה לטובה טענה זו "זה לא היה הקול שלה"
"הסיפור על העברת פצצה במכונית 'צמח' אחרי שהרגו אותה" אמר האח.
מהמשפחה פנו לגאולה כהן מלח"י. זו העבירה את הבקשה ליצחק שמיר שהגיע לפריס לאחר בריחתו ממחנה המעצר באריתריאה, אולם דבר לא יצא מכך, חיה לא טוהרה עד היום.
אומרים שדאוד יסמיני ברח עם פליטי 'הנכבה' מיפו לירדן. אמרו שהערבים קטעו לו את כף היד כי עזר ליהודים. "מעניין היה לפגוש אותו ולשמוע את גרסתו" אמרה טובה.
אחד מבני המשפחה שהיה מיודד עם איש כוחות הביטחון ביקש ממנו לאתר את דאוד יאסמיני. זה איתרו בירדן " איש לא מרשים בעל כרס, נראה די עלוב" לא שם לב לכפות ידיו.
.
ב-1950, ביוזמת יהושע פלמון [ג'וש] והסכמת דוד בן-גוריון הותר לאל-הווארי לחזור לארץ, במטרה להקים מפלגה שתתחרה במפלגה הקומוניסטית על קולות אזרחי ישראל הערביים. היוזמה נכשלה, ואל-הווארי התיישב בנצרת ולימים הפך לשופט מחוזי.
אומרים כי המאורע שימש השראה לסרט העלילתי "באש צולבת" שערך גדעון גנני. בסרט היא נקראת מרים, תושבת תל-אביב העובדת במסעדה של הוריה, נחטפת מהמלון בו היא שוהה לצורך בריחתה עם אהובה הערבי מיפו, כדי להיחלץ מהמעגל הבלתי אפשרי של מלחמת הערבים ביהודים, מלחמת תל-אביב ביפו – מלחמת העצמאות - 1948.
אומרים כי האירוע שימש כרקע לפרק מספרו של נתן שחם "לב תל-אביב" שם היא נקראת חיה זיידמן המבלה להנאתה עם קצינים אנגלים בעיר, כשאיש מחתרת ה'פורשים' מאוהב בה ומתנקם בה על אהבתו הדחויה על ידי שימוש בעמדתו בארגון כדי להוציאה להורג בתירוץ של היותה מרגלת.
רישיון הקבורה מיום 13 בפברואר 1948 [ח' אדר א' תש"ח], סיבת המוות – נורתה בראשה.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף [יוסקה] גרינבוים
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.

4 תגובות:

  1. מאד מסקרן אותי להגיע לקיברה של חיה במידה ולא אמצא את חלקת הקבר אשמח למידע על מקום קבורתה

    השבמחק
  2. כתבה מרגשת הנקראת בנשימה עצורה כל הכבוד על התחקיר וההשקעה יישר כח לחוקרים עודד ויוסף.
    אני הכרתי את טובה ופסח זיידנברג גרנו בשכנות להם בשיכון ותיקים .הכרתי גם את 2 ילדהם. משפחה נחמדה טובה אשה יפה וסימפטית ופסח אדם שקט ורגוע שגידל שפם.
    הסיפור נודע לי מאימי אשר שמעה זאת מטובה.
    מה נאמר ומה נגידה היום שכל כך הרבה יהודיות מתחתנות עם ערבים לצערנו הרב מקרה זה צריך לשמש כאות אזהרה .

    השבמחק
    תשובות
    1. סופו של סיפור אינטרסנטי מצד אהוב אכזב

      מחק
    2. אתר מרתק , ממש היסטוריה דרך מצבות.
      קיבלתי גם אישור למי היו הלח"י :חבורת עבריינים רוצחים שמימשו את תאוותם לדם (גם יהודי ) בכסות של "אידאולוגיה"
      יאיר הוא יוצא מהכלל : הוא היה איש נקי כפייים ונקי מצפון עם נפש של משורר אף אלו שבאו אחריו ,במיוחד אלדד וילין מור , היו אנשים זדים ! לא בכדי בן גוריון הצר את צעדיהם לאחר קום המדינה , מנע מהם פרנסה ושם את איסר הראל לשבת להם על הזנב , לאחר שקראתי את הבלוג על רצח חיה זיידנברג ואריה לוי ( גלעדי שנרצח בהוראת שמיר לא לשכוח) איששתי את מה שחשדתי : לח"י היה ארגון של רוע !! מי שתרם להקמת המדינה היו בעיקר ההגנה והאצ"ל

      מחק