21.10.1927 – עין חרוד
בית-העלמין הישן של עין-חרוד
טכסט:
פ'נ
אריה בן שלמה
אנדרמן
רוקח בית החולים ע"ח
נולד בגליציה
ניסן תרנ'ה
עלה לארץ בתרפ'ה
נרצח במיטב שנותיו
ביום כ'ה תשרי תרפ'ח
ת' נ' ' צ' ב' ה'
מאורע דמים בעין חרוד
בליל שישי, בעשר נמצא בעין חרוד הרוג מירית אקדח משה אנדרמן מבית החולים המקומי. היריה יצאה מאקדחו של יעקב סלוצ'אנסקי הידוע גם בשם "יענקל'ה גזלן". הלה הודיע בו במקום שירה בשגגה, ומיד ירה בו בעצמו. הוא נפצע פצעים לא קשים ונאסר על ידי משטרת בית-שאן.
ההרוג אדרמן עלה לארץ לפני שנתיים וחצי מגליציה.
("הארץ", 24.10.1927)
המצבה אומרת אחרת.
הקמת בית-החולים עין-חרוד
ביום י"ט אלול 1921ליד המעיין בעין-ג'אלוד, הקימו פלוגות מ'גדוד העבודה' מחנה אוהלים: עמדות הגנה וגדר התיל. הבונקר היה למקלט החולים - נתלו סדינים לבנים על הקירות ועל רצפת האדמה נפרשו מחצלות ירוקות. הועמדו עשר מיטות עם מזרונים וסדינים לבנים וגם ארון רפואות. -בית החולים הראשון של 'גדוד העבודה'. החובשת - יווה פופקו . רופא הגיע מחיפה ב'רכבת הקיבוצים' רק פעמיים בשבוע.
במרבית המיטות שכבו חולי קדחת, התרופה העיקרית – כינין; השתמשו גם במי המעיין הקרירים והזכים אותם הביאו בכדים גדולים; לצינון החום הגבוה הרטיבו מגבות, קרח לא היה.
"הנקודה" – עין חרוד - מחנה אוהלים לבנים, צריף עץ ארוך שימש כחדר אוכל ומטבח ושתיים-שלוש חושות שהערבים השאירו כשעזבו את המקום.
לאחר מספר חודשים הועבר בית-החולים למספר אוהלים ירוקים חדשים. אחד מהם שימש כבית-מרקחת ואחר שימש למגורי הצוות. את מקומם בקצה השני של המחנה, רחוק מן המעיין למרגלות הגלבוע, החליף צריף עץ, מחולק לשניים על-ידי פרוזדור; מצד אחד גברים ומצד שני נשים. בכל צד היו שני חדרים, גדול וקטן. היו עוד שני חדרים לא גדולים, אחד שימש לרופא, לאחיות וגם למעבדה: היה בו שולחן ועליו מיקרוסקופ לאיתור מלריה אצל החולים. עוד חדר שימש כחדר אמבטיה. היו בו ברז, כיור ושני פחים, ששימשו שירותים לחולים, שלא יכלו להגיע לשירותי השדה שנמצאו במרחק די גדול מהצריף.
ליד בית-החולים היו אוהלים למגורי הצוות: שתי חובשות לאה בלינקי ויווה פופקו היו האחראיות לטיפול בחולים ועל בית-המרקחת. והאחיות מינה מאירוביץ, חנה בלוך, רחל דימנט וחיה ליכט כולן, חוץ מחיה ליכט, היו חברות ה'גדוד' . הרופא הראשי, מנהל בית-החולים - ד"ר הירשוביץ, הסמכות העליונה בכל העניינים הרפואיים והארגוניים, גר בסמוך, בצריף. "היו לו שני חדרים וחצי וגם שירותים. כשהיה מגיע לקיבוץ אורח חשוב, סופר, זמר או אמן גדול, היה ד"ר הירשוביץ מארח אותו באחד מחדריו" סיפרה האחות חנה בלוך.
בית-החולים ששירת את כל חלוצי העמק התכונן לעבור לרשות 'קופת-חולים'. נוספו אחיות, נוספו רופאים. ב- 1924 עבר בית-החולים לרשות 'קופת-חולים'. למורת רוחם של אנשי 'הגדוד'
באביב הוקם 'הצריף הירוק' - הוא הצריף הראשון של בית-החולים המרכזי והראשון של 'קופת-חולים' בעמק יזרעאל.
הצריף הגדול הכיל 22 מיטות והיה מחולק לשתי מחלקות, אחת לבחורים ושנייה לבחורות, "אלא שבשעת הדחק חל ערבוב מסוים. . " אמרו ליצני 'הגדוד'.
בצריף היה אולם אליו הועברו חולים לאחר שעברו את השלב החריף של מחלתם - מלריה או פפטצ'י, ונזקקו להחלמה . "צריף המשוגעים" קראו לו. כי שוכני הצריף המחלימים הצעירים, מרוב שעמום שרו שירי משוררים ורקדו. אומרים כי בלילות היו מקבלים לחדרם חברות שאינן מכלל המשוגעות.
בקיץ התחילו לבנות צריפים לצוות בית-החולים. נבנו עוד צריפים: מחלקת יולדות ומחלקת ילדים.
בית-החולים היה כאילו "אקסטריטוריאלי", אבל בהיותו למעשה בתוך משק עין-חרוד, היה הצוות הרפואי קשור לעין-חרוד בחייו החברתיים . "לצורת החיים בקיבוץ הייתה השפעה גדולה עלינו. למרות שלא היינו חברים, נכחנו באספות כלליות ואיש מהמשק לא ראה בכך דבר שאינו כשורה. השתתפנו בחגיגות ורקדנו עד אור הבוקר" כתב ד"ר הוגו כהן
בבית החולים הזה עבד הרוקח אריה אנדרמן.
המשולש
האחות חנה בלוך
חנה בלוך הגיעה לעין-חרוד מפלוגת 'הגדוד' בירושלים. הוכנסה לאוהל; "פשפשים שרצו בכל המחנה". שותפתה לאוהל בחורה נאה, שתקנית וסגורה "לא הצלחנו להתיידד".
ביום עבודתה הראשון לקחו מחנה את כל מה שהביאה איתה - שתי מזוודות כבדות וארגז מקש - והעבירו למחסן א' - מחסן הבגדים הכללי. "הוציאו את כל הבגדים בלי שנוכחתי". קיבלה אפודת עור בלי שרוולים, סודר כחול של הצבא הבריטי וזוג נעליים כבדות ולוחצות. היא העדיפה ללכת יחפה.
היה קשה: בדידות גדולה. עבדה מתישה. אוכל רע "לא פעם כשהייתי מריחה את ריח העדשים התרחקתי מחדר-האוכל " אחרי ארוחת הערב הדלה הלכה למעגל הרוקדים על הבמה בחדר באוכל. "בלי סוף ובלי חדווה" היו רוקדים במעגלים. הצטרפו עוד, חלק התיישב. היו שרים עד מאוחר "להעביר את הזמן". העייפות ניצחה - צריך להשכים בבוקר לעבוד.
הגשמים פסקו והקיץ השרבי הגיע. חנה עברה לגור באוהל במתחם בית-החולים .
בצהריים הייתה הפסקה לשעה-שעתיים. "אני מרטיבה את הסדין היחיד שיש לי, מתעטפת בו עירומה ושוכבת על המחצלת באוהל. מרטיבה שנית אחרי חצי שעה וחוזר חלילה". סיפרה.
ה'חררה' הופיעה, "שנתי נודדה מרוב גירודים". היא נשלחה להחלים בירושלים, וחזרה לעין-חרוד בזמן הפילוג ב'גדוד'. ארבעה חודשים . בתל-יוסף התרכזו ה'גדודניקים' ובעין-חרוד - אנשי לבקוביץ וטבנקין,חולמי 'הקיבוץ הגדול'. בלילות וויכוחים לוהטים, משפחות נפרדו.
חנה נשארה חברה בתל-יוסף, ועבדה בבית החולים. למרות היותה חברת תל-יוסף ו'גדודניקית ' הייתה באה להרצאות או קונצרטים שהתקיימו בחדר האוכל של עין-חרוד. לא מעט ביקורת הוטחה בה על התנהגותה זו – אך היא המשיכה בשלה. התיידדה עם אנשי עין-חרוד. ביניהם האחיות שרה ורבקה יצקר, שמואל סבוראי ומשפחת טבנקין. "בעיקר התרשמתי מהיופי של הנשים דאז - אווה טבנקין, שרה ורבקה יצקר ועוד אחרות, אשר משכו את תשומת לבי גם בחיצוניותן וגם בתור נשים מעניינות מהעלייה השנייה". סיפרה חנה. ואז היא פגשה בבחור יפה תואר, איש "השומר".יעקב סלוצ'נסקי גבר גדל מימדים וחזק. נוהג עגלות גדולות ועמוסות, סמל הגבריות.
הרוקח אריה לאון אנדרמן
סיפרו כי מוצאו מבוצ'אץ עיירה במחוז טרנופול שבאוקראינה, גליציה המזרחית. סיפרו שהיה רוקח בהודו ההולנדית, בא בשנת 22' לאירופה וסיים לימודי רפואה בווינה.
אחותו עמליה אנדרמן-סטמפלר נשואה ואם לשלוש, שבאה לארץ לפניו, שכנעה אותו לבוא ארצה מווינה, שם כבר עבד בבית-חולים. בשנת 1925 עלה אריה אנדרמן ארצה "בא מהאונייה ישר לביתנו ברחוב פרץ 3 בתל-אביב". בחור כבן 30, בעל פנים כחושות, גבוה ורזה, איש עליז, חניך וינה, אינטליגנט אירופאי יפה-תואר ורווק. דרך ד"ר אליעזר פרלסון ב'קופת-חולים' מצא עבודה בעין-חרוד ונסע לשם.
אריה אנדרמן היה לרוקח ב'בית החולים המרכזי', ששכן בשלושה צריפים בעין-חרוד. כאיש סגל של בית החולים התגורר במקום.
"אנדרמן בא לעבוד בבית החולים של העמק שהיה אז בצריפים על-יד המעיין". אמר לי יאיר.
אנדרמן לא היה שייך לחבורות שהסתובבו שם, לא ל"גדוד-העבודה" - לא 'שמאל' ולא 'ימין', לא לאנשי העלייה השנייה ולא לגיבורי "השומר" אך נבחר לוועד העובדים.
כשלא בילה עם חברתו-ארוסתו חיה'לה נהג לשחק שח. הרבה לא היה מה לעשות שם בערבים.
והחברים החלו לרכל - " הרוקח אנדרמן מנהל רומן אהבים עם חברת משק, נשואה ואם לבת, שעבדה בבית-החולים כאחות"
"אנדרמן לכד ברשת האהבים את אשת החבר סלוצ'נסקי, גם היא מבנותיה הצעירות של הנקודה, שעובדת כאחות בבית החולים. ושוב מתהדק הקשר שבינו לבינה. מי ידע? עשו לילות רבים יחדיו בבית החולים. . . . מה עשו? איך? כל זאת כבר לא נדע לעולם" כתב ביומנו נח קיפניס
חיהל'ה שמול חברתו של אריה אנדרמן וארוסתו, בחורה צעירה שעבדה בבית-החולים כמנקה, לא האמינה ללחישות האלה "לו נותר בחיים ייתכן והייתי נישאת לו" אמרה.
"שנתיים עבד שם, וכל חופשה היה בא לבלות אצלנו. עד שהגיעה ידידה שלנו, חברת המשק עקד, והודיעה לנו כי נהרג" סיפרה אחותו.
יעקב סלוצ'נסקי איש "השומר"
משפחת סלוצ'נסקי, ישבה בארנובה ליד וילנה. חיו באמידות ממסחר בעצים. כשמת אבי המשפחה ירדו מנכסיהם והאלמנה עברה עם כל 14 ילדיה לווילנה. יעקב עזב את הבית והתגלגל לבדו בגיל 15 לארץ-ישראל, היה לאיש "השומר". אומרים כי מהם שאב את מושגיו על כבוד גברי, על מרחבים נטולי-גבולות ועל כוחו של הנשק לפתור את צרות העולם.
כינוהו "יענקל'ה גזלן" לא בשל רצחנותו, אלא מפני שחבריו קראו פעם מכתב שכתבה אמו מרוסיה, ומצאו בו את המלים: "יענקל'ה גזלן! למה אינך כותב לי מכתבים למען אדע על מצב בריאותך?".
מכתב זה נפל לידי חבר, שפרסם אותו ועשה ממנו 'מטעמים'.
"יעקב היה דוד מתוק וטוב-לב, גפפן ונשקן, אהוב עלינו הילדים, משוגע בדרכו". סיפרה רותה הלל בת אחותו שרה.
בשנת 1912 [?] הוא עם מאיר קוזלובסקי מקבוצת "הרועה" - שלוחה של "השומר" היו "הקבוצה היהודית הראשונה שקבלה למרעה את עדר המושבה בית-גן". העיד דב גפן [את"ה תיק 63.54 ] .
מניה וישראל שוחט ממנהיגי "השומר" נאסרו על ידי שלטונות הצבא התורכיים [1916]. רחל ינוביץ -.ינאית יצאה בשליחות "השומר" לחזית הדרום לחפש את הד"ר יצחק בנימיני הנמצא בקרבת עזה (בדיר–סנייד), כדי שיפעל לשחרורם. הם הגיעו לשדות רוחמה " מיהרתי החוצה והנה הפתעה, רחל ינאית ויענקלי גזלן, שניהם רכובים על סוסים – רחל על סוסתו הלבנה של צבי נדב, יענקלי על סוסתו האדומה – הופיעו ליד פתח ביתי" סיפר מי ששמר שם - יעקב פת.
בקיץ 1917, לאחר רצח השומר זוהר ברחובות, משהחמירו בעיות השמירה במושבה, שלח ועד "השומר" שומרים ותיקים. אחד מאלה היה יעקב סלוצ'נסקי מהגליל. בכרם שיענקל'ה שמר בו הייתה התנגשות עם גנבים. לפני שהספיק לטעון מחדש את המאוזר, ולפני שהספיקו שכניו השומרים לבוא לעזרתו, הפילו אותו הגנבים במכות נבוטים. הוא שכב פצוע על האקדח, למנוע את גזילתו, אך הגנבים הרימוהו בכוח ושדדו את הנשק. "חרפה כזאת הייתה קשה לו לשאת. אחד מחבריו שמר עליו ממעשה של ייאוש, ומהגליל באו חברי ועד "השומר" להרגיע אותו. ציידו אותו בנשק חדש, אולם כמה שבועות לא עזב את אוהלו שבכרם ולא סר למושבה" כתב בזיכרונותיו יעקב כבשנה.
בעקבות גלוי פרשת הריגול של ניל"י ורדיפות אנשי "השומר" [סתיו 1917], רחל ינאית, ברחה ממרחביה לדרום, המלווה שלה הוא יענקל'ה גזלן:"בערב, בחושך, יצאתי לתחנת הרכבת יחד עם יענקל'ה, לראשי חבשתי מטפחת והעמדתי פנים כבת צפת אדוקה. לתחנה קרבנו בנפרד. רבים הבלשים המשוטטים מסביב" כתבה.
בזמן מלחמת העולם הראשונה כשדרום הארץ היה בידי הבריטים והצפון בידי התורכים [1918] הוטל על קלמן גרינפלד ויעקב סולצ'נסקי לעלות לגליל התחתון וליצור קשר חי בין יהודה והגליל. השניים הגיעו לפתח-תקווה. המושבה מוקפת בחיילים תורכים. המשיכו, טעו בדרך ונכנסו לכפר הערבי טייבה. קלמן הרכוב על סוסתו של יוסף לישנסקי גרם לכך שערביי הכפר התנפלו עליהם. קלמן אמר לסלוצ'נסקי לברוח, עיכב את הערבים ואז אמר להם שהבורח הוא לישנסקי, וכך הצליח לברוח. יענקל'ה הגיע לכרכור וליד כפר ערבי עזוב, נפגשו. בכרכור נודע להם שזיכרון-יעקב מוקפת וכך גם חדרה. הם המשיכו לתל-עדשים , הלאה לפוריה, ודווחו שם על הנעשה ביהודה.
עם תחילת הכיבוש הבריטי, כשמטולה הייתה תחת שלטון צרפתי: "אני זוכר כי משה גוי ויענקל'ה גזלן היו מלוי שיירות ממטולה לשטח הבריטי" העיד צלאל [את"ה, תיק 18.20]
הוא היה מאנשי 'השומר' שהצטרפו ל'גדוד'. היה בין ראשוני עין-חרוד.
בשנת 1921 בזמן העלייה על הקרקע בעין-חרוד יעקב סולצ'נסקי חבר ב'ועד ההגנה'.
בקיץ 1922 – ודיע אל-בוסתני מבית-שאן הסית לתקיפת ישובים יהודיים. התארגנה הגנה על ה'גוש' : בית-אלפא; עין-חרוד; תל-יוסף; גבע; עין-טבעון. יעקב סולצ'נסקי פעיל בהגנת ה'גוש'.
עם העלייה על הקרקע בכפר חסידים [ 1924] הוא בין השומרים המאבטחים את המתיישבים.
כפעיל בהגנת ה'גוש' פגש בחלוצה - אחות בצריפי בית החולים של עין חרוד: חנה בלוך.
איש יצרים אלימים היה 'הגזלן', פראי, רחב-לב ואחוז-קנאה. נודד על סוסתו במרחבים.
עזה כמוות אהבה
הוא היה בחור כארזים. יפה תואר, שומר שדות. היא הייתה חלוצה שלא מזמן הגיעה. הוא היה מופיע על סוסתו האצילה לבוש אפודת צמר כבשים לבנה. שריקה ממושכת הייתה האות. על שתי סוסות לבנות דהרו היא והוא. לילות ירח, הגלבוע, יללות התנים. כך נרקמו קשרי אהבה .
"הייתה לו עבאיה גדולה שעטפה את שנינו. מה צריך יותר? אין בית, אין אבא, רק החום הזה של גבר, זה מה שחסר" מזיכרונות חנה.
חנה הרתה. עזבה את מגוריה בבית-החולים ועברה לחדר-משפחה בצריף. מחיצה דקה שאינה מגיעה לתקרה הבדילה בין חדר לחדר. שתי מיטות על קרשים, מחצלת במקום מזרון, הריהוט. שני פחים, ארגז וג'ארה [כד חרס] עם מים חיים קרים. יעקב, הביא לה בהריונה ספרים לקרוא בעת ששכבה באפיסת-כוחות בלילות..
יעקב, היה בא לפתע, יורד מסוסתו, נכנס לחדרם דק-הקירות עם רובה ואקדח. הנשק הוטל בנקישה על רצפת העץ. הסתכל על חנה. "יעקב היה איש מלא קסם, מוכשר ויפה". כשם שבא כך נעלם.
חנה ילדה את בתם תמר. יעקב נסע לחיפה לעבוד שם. בגיל שמונה חודשים התינוקת חלתה בדיזנטריה קשה. חנה נסעה אתה בעגלה לבית-החולים בחיפה. שם הבינה כי רק רע ייצא מן המקום ההוא, עטפה אותה במטפחת, הגניבה אותה החוצה וברחה איתה לחברתה מניה. הרופא פרטי בשם צצקס הציל את הילדה.
יעקב בא ולקח אותן לוואדי ניסנאס. גרו בין הערבים, תחת מיטתם רובים ואקדח, רעב וחוסר כל. בלילה היה סלוצ'נסקי מגיע לחדר, עייף וזועף. חנה לקחה את הילדה וחזרה איתה לבית-החולים של עין-חרוד, לעבוד שם כאחות.
אהבה לשמור בלילות, להסתובב עם פנס ממחלקה למחלקה. לפעמים נכנס שומר הלילה, מביא ענבים קרים. " לחולים הייתה הרגשה של בית, יש שהפריזו במידת החופש והאחות הייתה צריכה לצאת בלילה לא אחת עם פנסה לחפשם בגורן, שם שרו ועשו רומנטיקה" .
בבית-החולים הכירה חנה בלוך את הרוקח ליאון אנדרמן. הם היו יחד בוועד העובדים. נרקמה ידידות של עבודה משותפת.
"כולם שם מאהבים שלך", הטיח בה יעקב כשחזר הביתה, "ראיתי אותך עם הרוקח במרתף בית-החולים".
חנה ראתה את החשדנות החולנית של הגבר שלה, את הזיות הקנאה המטורפות שלו על בגידתה.
"יעקב חולה מאוד, מחלה של רדיפה - ידעה חנה - רואה דברים שלא היו ולא נבראו, הלוצינציות". חנה לא סיפרה לאיש על קנאותו של בעלה השומר, מחמת הבושה. רק מניה חברתה ידעה על הכול, גם על אותו יום בו בא יעקב ולקח את חנה למחצבה בגלבוע, על אבן ביניהם הניח אקדח טעון ואמר לה: "לא תצאי חיה, אם לא תודי שאת אוהבת את אנדרמן. אני אהרוג את כולכם וגם את עצמי." היא הפצירה בו בדרכו, וניצלה.
חנה נעשתה אפטית, הפחדים שיתקו אותה, סכנת חיים ריחפה עליה כל הזמן. הריונותיה הסתיימו במות הוולדים.
בהריון האחרון כבר אחזה ביענקל'ה גזלן קינאה כה חזקה, שהכול זרם אל הסוף האלים. הוא לא היה מסוגל לדבוק בביתו, באישתו ובילדתו תמר , ראה בדמיונו מראות בגידה, וחמתו בערה בו. "חנה בוגדת בי", כתב למשפחתו בווילנה.
קשה כשאול קנאה
החבר'ה סיפרו ליענקל'ה גזלן כי ההיריון הנוכחי של אשתו, שלא כמו בפעם הקודמת, הוא לא ממנו אלא מהרוקח היפה והאינטליגנט אנדרמן. אומרים שיותר משפגע בו הסיפור על דבר בגידתה של אשתו, נסער שקורנן בידי איזה רוקח מנומס ורכרוכי.
יענקל'ה גזלן בזעמו אל חיה'לה ושאל אותה, אם שכבה עם הרוקח, וכשהשיבה בשלילה, גבר אצלו החשד כי הרוקח מנהל עם אשתו רומן חשאי.
בחורף של 1927, בשבוע האחרון של אוקטובר, הכריח יעקב את חנה לשבת איתו ליד הצריף של הרוקח אנדרמן, כדי לחקרו אם יש ביניהם רומן. הם לא נכנסו, כי בפנים הייתה כל הלילה חיהל'ה שמול, חברתו.
בלילה שלאחר מכן, יום שישי, ישב אנדרמן ושיחק שח על המרפסת עם החבר יוסילביץ'.
חנה שכבה בחדרם, בחודש שמיני להריונה. יעקב, בוער בכעסו שלא היה לו פורקן, נכנס ויצא כל הזמן ופתאום לא חזר. יעקב לקח עמו את אקדחו.
יענקלה גזלן הלך לבית-החולים וראה את אנדרמן יושב בחוץ ומשחק שח.. קרא לו לבוא עמו לשטח הבור, הסמוך לבית-העלמין. החבר סלוצ'נסקי לא נזקק להוכחה או לעדות וירה בחמת זעם ברוקח. ירה בו והרגו. שם.
חנה שמעה ירייה. הירייה, שכה ציפתה לה, הירייה שהרגה את ידידה הרוקח . הסתובבה, ראשה לפתח החדר ורגליה ליד הקיר. חושך גמור. נכנס יעקב וירה שלוש יריות לכיוון המקום שם נח קודם ראשה . הרים את האקדח וירה בעצמו, נפצע קלות.
חנה צרחה כמטורפת מאימה, חברתה באה ולקחה אותה לחדרה. נעלה את הדלת, כדי שיענקל'ה גזלן לא יגיע הרי כבר איים בעבר, שגם לחיי הילדה ישים קץ, כדי שלא תישאר יתומה.
יענקל'ה גזלן לא חשב לברוח. עם ידיים מגואלות בדם קורבנו, התייצב במשק והודיע שביצע את הרצח אמר: "יריתי בכלב". והעמיד עצמו לדין חברי הקבוצה.
במשק התעורר דיון סוער סביב השאלה האם יש להסגיר את הרוצח לידי הבריטים או לסגור את הפרשה בשקט. הסתבר שכבר יש שלטון בריטי בארץ וכבר אי-אפשר להעלים דבר כזה.
סלוצ'נסקי נעצר על-ידי המשטרה הבריטית בבית-שאן.
"למשטרה נאמר כי פליטת כדור וביש מזל בעת טיפול בנשק היא סיבת המוות", פסק שטורמן אחר שטיכס עצה אחת עם החבר סלוצקין.
הודיעו על העניין ל"הגנה", גם היא העדיפה למנוע מהבריטים כל מידע על עניינים פנימיים ולטפל באיש בדרכה. כדי למנוע התערבות של המשטרה הבריטית העמידו את האירוע כ"תאונת נשק". כפליטת כדור מאקדחו של סלוצ'נסקי. הוחלט לביים עדות .
שאול מאירוב [לימים אביגור], היה אז אחד משני רכזי ה"הגנה" ממגיני תל-חי, חבר קבוצת כינרת.
הגיע במהירות. ישב לילה שלם בעין-חרוד כדי לחלץ רוצח מחבל תלייה בריטי. הם הכירו היטב: איש "ההגנה" והשומר הפראי - יענקל'ה גזלן הרוצח היה אחיה האהוב ביותר של שרה, אשתו שזה עתה נישאה לו. "אבא נחלץ להגנתו אותו לילה בלב ונפש, כי ידע כמה שרה אוהבת את אחיה" סיפרה רותה
לילה שלם ישב עם חנה, לשכנעה להעיד עדות שקר, שהייתה פליטת כדור. כדור שיצא בשגגה מאקדחו של החבר סולצ'נסקי. ביקשה כי שתשכח מה שראתה, ופקד עליה לשתוק.
חיים שטורמן הכול-יכול של העמק, סידר עם ידידיו הבריטים הכול - שהרוקח היה צריך לקבל אקדח להגנה עצמית, ויענקל'ה סלוצ'נסקי היה צריך ללמד אותו להשתמש בנשק. תוך כדי לימוד, נפלט כדור מאקדח הלימוד שהיה אקדחו של סלוצ'נסקי, והרג את המסכן.
סלוצ'נסקי נאסר והובל לעכו.
כעבור חודש נולדה בתם השנייה - עמליה. "כהת-עור ויפה כתמר".
סוף דבר
שלושה חודשים לאחר אותו הלילה, שבו רצח סלוצ'נסקי את הרוקח אנדרמן התקיים בג'נין בפני בית-המשפט המחוזי של שכם משפט בו הואשם סלוצ'נסקי בהריגת הרוקח אנדרמן בשוגג, ונידון למאסר שנה בניכוי שלושה חודשים של המאסר המוקדם. סנגורו היה העו"ד יוסף קייזרמן [לימים קיסרי ] מחיפה.
לכולם במשק היה ברור שהוא רוצח, ורוצח אין מקומו בחברתם. חבריו פסקו לו את העונש הכבד ביותר על חבר בקבוצתם – "לא תדרוך כף רגלו עוד בעין חרוד, לא ידבר עם אשתו ולא יראה עוד את בנותיו כקין יהלך על פני האדמה " .
לפי מנהג "השומר"' הוא סולק מהמשק. ונשלח ל'גלות' לחוץ-לארץ. הסתובב באירופה, עבר דרך משפחתו בווילנה, נסע לתורכיה לאחר זמן חזר לארץ..
במאורעות תרפ"ט הוא הגיע כתגבורת לירושלים. ראו אותו במאה-שערים. הוא נפצע פעמיים – כדור בזרוע בהתנגשות עם ערביי ליפתא ואחר כך מול בית-החולים "שערי-ציון" יש אומרים בשכונת רוממה - נשברה לו עצם הבריח מירי מאחד הבתים "מחוסר עזרה ראשונה הוא הובל לבית-החולים הספרדי הסמוך".
היה לנהג משאית. נתקע במצור בירושלים עם שיירה, נישא שנית לאישה הונגרייה , ועבר להתגורר בבאר שבע הישנה. עבד כנהג מונית בתל-אביב ובראשון-לציון.
אשתו חלתה בפרקינסון. ונפטרה,ילדים לא היו להם. יעקב סלוצ'נסקי נותר ערירי בדירת שיכון ותיקים בקרית-שלום, שם בשנת 1964 נפטר מלוקמיה, ' "דוד חביב, שהיה לו קשה לחיות עם אדם אחר" אמרה רותה.
אשתו חנה ושתי בנותיו, סרבו להיפגש עד יומו האחרון.
יעקב סלוצ'נסקי נטמן בקברות "השומר" בתל-חי ליד פסל 'האריה השואג'.
חנה נותרה בקיבוץ עם שתי הילדות ועם 'כתם'. זמן רב חייתה ביניהם מבלי להתקבל כחברה; מנודה ומורחקת, עד שהחבר הבכיר אהרן ציזלינג נחלץ והורה על קבלתה כחברה.
היו ""מאורעות" . חנה המשיכה בעבודתה בצריף המרפאה בתל-יוסף עם ד"ר גלביץ, ה"אחות" של עין-חרוד ותל-יוסף. "נשארתי תמיד עד מאוחר מאוד בערבים, לעשות טיפולים. הילדות שלי היו מחכות והשכנים שומרים עליהן" סיפרה.
אחרי שנים פגשה במשק את האלמן ז'ניה הוא ייבגני [זליג] ריבקינד ונישאה לו. את בתו אימצה. גם את שם משפחתו.
בתה תמר נהרגה בתאונת דרכים, נשואה הייתה. "בתה עמליה הייתה לאשתו של חגי אדר שהיה מנהל כפר גלים". כתבה לי נריה ציזלינג, הארכיונאית של קיבוץ עין-חרוד מאוחד
חנה עבדה כאחות עד גיל 70. את ימיה סיימה במעון לישישים בקיבוצה; צופה אל ההר, אל המעיין, אל מערת חנקין. כל האתרים בהם להטו נעוריה. כשנפטרה נטמנה באדמת הקיבוץ.
קופת חולים הציבה מצבה על קברו של הרוקח אריה אנדרמן.
לאחר זמן נודעה האמת לבני משפחת אנדרמן, הם באו והציבו על הקבר מצבה אחרת, ועליה המלה המפורשת - נרצח ["מזל שהאנגלים לא ידעו עברית"]. כך נותרה המצבה עד היום. פעם בשנה או יותר באו עמליה אנדרמן- סטמפלר עם בנותיה לפקדו, וזה הכול.
"לאריה אנדרמן הייתה בארץ רק אחות אחת והיא שטיפלה בכל העניינים של המצבה וכדומה. היא ובעלה ושלוש בנותיה הגיעו ארצה לפניו. אריה היה אחד מאחיה. שאר המשפחה נספתה בשואה". סיפר לי רמון אריה תושב רחובות, הקרוי על שמו של אריה אנדרמן
"אמא לא השלימה עם מותו עד יומה האחרון. הוא היה אחיה היחיד שעלה ארצה, כל האחרים הושמדו בשואה, והייתי מאוהבת בו כילדה", סיפרה עליזה, נשואה לאיש "ההגנה" וההיסטוריון גרשון ריבלין
מיד אחרי הרצח עזבה חיה'לה שמול את עין-חרוד, נישאה לאיש ובשנת 1930 נולדה בתה.
היא נפטרה בגיל 81
באפריל 1930 נסגר בית-החולים בעין-חרוד עם פתיחת בית-החולים "העמק" ליד עפולה.
קיבוץ עין-חרוד טיפס והוקם [1926] על גבעת-קומי. לימים התפלג "על רקע אידיאולוגי בתנועה הקיבוצית" [1952].
הצריף הראשון של "בית-החולים העמק" ליד מעיין חרוד
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי
עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.
כתמיד, שוב נהנתי לקרא
השבמחקתודה