יום ראשון, 5 ביוני 2011

פריץ יורדן – גבור מלחמה ואיש העבודה נפל במערכה על סג'רה

13.7.1948 - סבת





בית העלמין הצבאי בנהריה חלקה 2, שורה 1, קבר 12



טקסט:



-סמל צה"ל



סג"ר [136466]


פריץ יורדן


בן זלמה וליאון



נולד בגרמניה עלה תרצ"ה



נפל בקרב בסג'רה ג' תמוז



תש"ח בן 34 בנפלו תנצב"ה





"ההרים ישנם, אם תאמין ואם תחדל,

והשיאים מתעלים והאגדה היא אמת..."

פריץ יורדן




"גיבור-מלחמה ואיש-העבודה-והאדמה נפל ביום א' ד' תמוז תש"ח במערכה על סג'רה.


המאור שבדמותו ילוונו".




"אחד בדורו" הצהיר אברהם ריקלין, יליד סג'רה.



פריץ יורדן נולד באפריל 1914 בעיר קובלנץ שבגרמניה, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, למשפחת סוחרים יהודים, זלמה וליאון. האב, ליאון, היה קצין ותיק בצבא הגרמני הסדיר, ולקח חלק במלחמה העולמית, שהסתיימה ב-11 בנובמבר 1918 בתבוסתה של גרמניה.


את חינוכו קיבל פריץ בבית הוריו ובבתי הספר היסודי והתיכון - ברוח השאיפה לחידוש עוצמתה הצבאית של מולדתו הגרמנית, במשטר של משמעת, דייקנות וחובה.

עוד בילדותו התבלט בנטייתו להעזה והרפתקנות. ללימודים לא גילה חיבה יתרה, להוציא היסטוריה צבאית, אך בספורט הצטיין, היה ספורטאי פעיל ונלהב, שחיין, שייט ומתעמל. מספרים כי כבר בהיותו בן 11 יצא לטיולים על אופניים, למשך כמה ימים רצופים.

בשנת 1926 היה אדולף היטלר למנהיג הראשי במפלגה הנאצית, והשליט בה את 'עיקרון המנהיג' ('הפיהרר פרינציפ']. בבחירות של חודש מאי 1928 זכתה מפלגתו ב- 12 מושבים ברייכסטאג.

האנטישמיות בגרמניה גאתה. ב-1928 עם קבוצת חברים מתנועת "קאמרדאן" הוציא פריץ יורדן מידי קבוצת בני נוער נאציים את דגל צלב-הקרס והשליכו לאש. בתגרה נפצעו כמה מחבריו מידי "צעירי-היטלר" שהיו מזוינים באולרי צופים. מפי אמו ידע: צלב-קרס משמעו "מוות ליהודים".


על רקע האנטישמיות המתגברת נחסמה דרכו של פריץ לקריירה צבאית. בניגוד לנטייתו שלו ולרצונו של אביו – החל לעבוד כעוזר מתמחה בבית מסחר השייך ליהודי (אולי אף בית המסחר של המשפחה). הרצאה ששמע מפי שליח שבא מארץ ישראל ובעקבותיה שיחה בארבע עיניים, על מעשי אומץ וגבורה בהחייאת שממות, בשמירה ובהגנה, הביאו את פריץ יורדן למסקנה סופית שמקומו אינו בבית מסחר יהודי בגרמניה. הוא התחיל לעבוד אצל איכר מאיכרי הסביבה ולהכשיר עצמו לחיי חקלאות.

ב-30 בינואר 1933 עלה לשלטון מנהיג המפלגה הנאצית אדולף היטלר. פריץ מצדו הצטרף לתנועת-נוער ציונית "החלוץ", עבר ללוכסמבורג ולצרפת, שם למד צרפתית. לאחר שנתיים, באוגוסט 1935, עלה ארצה עם דרכון גרמני וכבר למחרת היה בין אנשי "גשר נחלים", חבר קיבוץ "גשר דלהמיה" [על שם גשר שעל הירדן] שהיה בשלבי מעבר ממקומו שליד ג'יסר מג'מע [הוא גשר נהריים, כיום קיבוץ גשר], לאדמות שרכשה פיק"א בתחום הכפר הערבי דלהמיה, מול המושבה מנחמיה.

פריץ היה בין הראשונים שעברו את הירדן להתנחלות שהקימה את הקיבוץ אשדות יעקב; עבד בחקלאות, במחצבות הגבס במנחמיה והשתתף בשמירה בשדות המשק המרוחקים על גבול עבר-הירדן. "בכושר ראייתו המיוחד במינו תפס בזיכרונו כל חריץ ואבן ותלולית ושביל כמפה טופוגרפית מושלמת".

בעלוני הקיבוץ של אז פוגשים את פריץ יורדן החלוץ, החקלאי ואיש העמל, המעורר את חבריו לחרוג מן השגרה בסדרי עבודתם, ולהשתמש בכלי עבודה מתוך גישה שכלתנית ומאורגנת. יקה.

כשפרצו המאורעות באביב תרצ"ו התגלה פריץ כלוחם אמיץ; שירת בפו"ש (פלוגות השדה) והיה בין הראשונים שהשתתפו ב'התגוננות אקטיבית' - בהפרת המסורת של ציפייה לאויב מאחורי הגדר, ביציאה לסיורים ולמארבים, כל זאת ובליווי יחידות חיל הספר ומשמר הגבול: הפו"ש – פלוגות שהקים מרכז ה"הגנה" בשלהי דצמבר 1937, בפיקודו של יצחק לנדברג [שדה], יועדו "להיות יחידות ניידות לצורכי הגנה, עזרה לישובים מותקפים, קידום פני האויב, רדיפה אחריו, התמודדות עמו מחוץ לתחומי היישוב ופעולות מיוחדות". כדי להבטיח את שלום הפועלים היהודים בשדות קבעו כי "יש להיפגש עם האויב פנים אל פנים בשטחו הוא וביישוביו הוא".


ככל לוחמי הפו"ש גויס פריץ גיוס מלא. מספר המגויסים הגיע תוך חודשים ספורים לכ-1000 איש. "נערי יצחק שדה" קראו להם.


מטעם "סידור העבודה" הוצב פריץ לתורנות שמירה בקיבוץ, אך הוא נמנע מכך בנימוק השתייכותו לפו"ש. המזכירות דחתה את טענתו וקבעה כי על מעשהו הבלתי אחראי תפורסם מעל דפי היומן "נזיפה חמורה לחבר פריץ יורדן".

בתחילת 1939 פורקו פו"ש. יש אומרים כי 'החוגים האזרחיים' במפקדה הארצית חששו מהאוריינטציה השמאלית של הארגון, העלול להיות למיליציה פוליטית. באופן רשמי - כשפעולות האיבה של הערבים דעכו – פורקה המסגרת ובמקומה קם החי"ש.

בין לבין הוחלט להקים מסגרת נפרדת לפעולות מיוחדות, שראשי ה"הגנה" לא יידעו על קיומה ולא יהיו אחראים לפעולותיה. כך יימנעו מעימות עם השלטון ומשיתוף הפעולה עם הבריטים. הפו"מ [פעולות מיוחדות] היה מורכב מיחידות קטנות וחשאיות, שבמסגרתן נקלטו גם "נערי יצחק שדה". הוא קם בסוף מאי 1939 ונועד לפגוע בערבים הורגי יהודים, בשלטון הבריטי, ובמלשינים ובוגדים יהודים. כשהייתה משימה מוגדרת – הוקמה חוליה מתאימה.

באמצע יוני 1939 עם שחר עשתה משאית מקיבוץ אפיקים את דרכה לחיפה. אחרי המושבה מצפה, כשני קילומטרים מהכפר הערבי לוביה, נפתחה עליה אש מהמארב ונהרג הנוטר בנימין קירשון. הוחלט על פעולת נקם. מפקד הגליל נחום קרמר [שדמי] זימן אליו ליבניאל את שלמה רבינוביץ [שמיר] - לימים המפקד השני של חיל-הים והמפקד השלישי של חיל-האוויר הישראלי (במלחמת העצמאות שירת כמפקד חטיבה 7 וכמפקד קרבות בחזית ירושלים) - ומינה אותו למפקד החוליה. את יגאל פייקוביץ [אלון] (לימים מפקד הפלמ"ח, שר העבודה, שר החינוך והתרבות ושר החוץ וכן סגן ראש ממשלת ישראל) מינה כסגן המפקד. כמו כן זומנו ליבניאל יוסי המבורגר [הראל] (לימים מפקד אוניית המעפילים "כנסת-ישראל" ו"אקסודוס"), דוד שאלתיאל, אז סגנו של נחום קרמר ובעל ניסיון קרבי מימי שירותו בלגיון-הזרים הצרפתי (לימים יהיה ראש שירות-הידיעות של ה"הגנה", מפקד ירושלים במלחמת העצמאות, ושגריר ישראל בברזיל, מכסיקו והולנד), לוי אברהמי (לימים מפכ"ל משטרת ישראל), ועוד שלושה לוחמים : דוד יצחקי [איזאקוב] מהמתייהדים מיבנאל, טוביה מסג'רה ופריץ יורדן מאשדות יעקב.

כל השמונה הסתגרו בבית אחד האיכרים, שממנו לא יצאו בטרם תתחיל הפעולה. את הנשק קיבלו מה"סליק" של קבוצת כינרת: 3 רובים, 3 אקדחים ושני תת-מקלעים. הם נעלו נעלי ספורט להבלעת קול צעדיהם, ומילאו את מימיותיהם בנזין, כדי למנוע מכלבי הגישוש להתחקות אחריהם.

ארבעה ימים המתינו לפעולת הנקם. לצורך זה, נבחר בית מואר בכפר. אחר חצות התקרב יגאל אל היעד, הדלת נפתחה, ונראתה דמות בגלבייה. כשלחץ על ההדק, לא נורתה ירייה, ונשמעה צרחה. גם שלמה שלף אקדח וגם הוא לא פעל. סיפר יוסי: "פגעתי בערבי. קפצתי לחלון עם חברי, בעל התת-מקלע השני והמטרנו אש לתוך החדר". מהיריות נהרגו שני גברים ואישה אחת: רואדם מחמוד צאלח; מחמוד סולימאן מוחמד ופטמה מיפאדי, ונפצעו שלושה: מבוגר, ילד בן שנתיים וילדה בת עשר.

המשטרה באה מיד למקום עם כלבי גישוש ופתחה בחקירת האירוע.

בינתיים עזבה החוליה את הכפר בלי שידלקו אחריה, הגיעה למקום המפגש, מסרה את כלי נשקה, ובבוקר התפזרו כולם ליישוביהם.

כעבור שלושה ימים פרסם ברל כצנלסון ב"דבר" גינוי חריף לפעולה: "פשע חדש אירע בכפר לוביה, פשע מבעית, המעיד כי מבצעיו איבדו את שארית ההבחנה ונסתלק מהם זיק אחרון של הרגש האנושי. יריות אלה אשר רצחו ישישים ונשים, ושפכו דם תינוק וזקן גוסס, מעידות כי הושלכנו לתוך מדרון אפל המידרדר תהומה". ברל, שכל חייו התנגד לנקמה ודיבר על טוהר המלחמה וטוהר הנשק, כינה את פעולת לוביה כ"מעשה מתועב", אשר "ידון לדראון את מבצעיו המחריבים, אשר יהיו".

הלוחמים ביקשו להיפגש עמו, ולהסביר לו את נסיבות הפעולה ומטרתה. מפקדים ב"הגנה" אמרו שאין טעם בפגישה, ושעל אנשי הפו"מ לקבל את חלוקת התפקידים שלפיה ברל כותב בעיתון, ואילו הם פועלים בשטח.

בן-גוריון, שהתנגד לטרור אישי, הפסיק בתוך כמה חודשים את פעילותן של היחידות המיוחדות, ובנובמבר 1939 פורק הפו"מ.

פריץ יורדן המשיך להיות מגויס, שכן השתייך גם ל"פלוגות הלילה המיוחדות" [S.N.S.] שהקים צ'רלס אורד וינגייט. "הידיד" היה כינויו ביישוב העברי, והלוחמים נהגו לצטט את אמרתו "יהושע בן-נון טעה בכך שלא רוקן די את השטח"; הוא שאב השראה מגיבורי התנ"ך כמו גדעון, חיבר אותם לנוף שהכיר והם היו מוריו בקרב. אל התנ"ך התיחס כאל קושאן יהודי, ולכן האמין בזכותו של עם ישראל על אדמתו. וינגייט, יליד הודו, בן למשפחה סקוטית מיוחסת, פוריטני בחינוכו ונזירי בהתנהגותו, נהג לצטט גם מ'טנקרד' של ד'יזראלי: "...גזע שמתמיד לחגוג את הבציר שלו, שאין לו כל פירות לאסוף, יזכה מחדש בכרמיו."

פריץ היה מהראשונים מקרב "נערי יצחק שדה" שהצטרפו ל"פלוגות האש" הן "פלוגות הלילה המיוחדות", של קצין המודיעין הבריטי, אשר שימש לו מופת לתעוזה ומנהיגות: "הוא [וינגייט] קרא מפות כמו מוסיקאי מחונן הקורא סימפוניה מתווים", כתב. הוא העריץ אותו כמורה וכלוחם, גם אם לא תמיד הסכים למעשיו.
ריץ השתדל למשוך אחרים מהמשק לשרת ב'פלוגות-הלילה', כדי "ללמוד את השיטה הטובה ביותר של ההגנה הדרושה כאן: לארוב לאויב, לתקוף אותו ולהלום בו".

"פלוגות הלילה המיוחדות" [Special Night Squads ] הוקמו ביוזמתו של וינגייט ובהסכמת השלטונות הבריטיים בקיץ 1938. וינגייט הציע לגנרל מונטגומרי, שהיה אז המפקד הבריטי של צפון הארץ, להקים יחידת סיור בגבול הצפון, שתפעל נגד הברחת נשק ותשמור על קו הנפט החיוני, העובר מעיראק לחיפה. מונטגומרי, שהיה זקוק ללוחמים הארצישראלים, קיבל את הצעתו.

'פלוגות-הלילה' אבטחו את קו צינור הנפט כירכוך-חיפה של חברת הנפט העיראקית [P.C.I ], שעבר בעמק בית-שאן, בגליל התחתון ובעמק יזרעאל, וחובל כמעט מדי לילה בידי כנופיות ערביות אשר גרמו נזק רב למאמץ המלחמה הבריטי. פעילותן המבצעית של פלוגות הלילה התקיימה בדרך כלל בשעות החשכה. פעילות יזומה ובלתי שגרתית של פשיטות ליליות מהירות תוך ניצול גורם ההפתעה ושימוש ביחידות קטנות, מהירות ומאומנות היטב.

בחודש הראשון של פעילותה, הצליחה היחידה להרוג 60 ערבים, שהיו מעורבים בניסיונות לחבל בצינור הנפט. נתפס נשק וכן תעודות בעלות ערך שהוכיחו את מעורבותן של כמה מארצות ערב בהפעלת הכנופיות, ציודן והפיקוד עליהן.

פעולות ה S.N.S. נהיו תכופות ואכזריות יותר ויותר. הערבים התלוננו בפני הבריטים על אכזריותו של וינגייט ועל פעולות הענישה הנוקשות שנקט. אפילו פריץ יורדן וחבריו טענו שבפשיטות על מאהלי הבדווים נוהג וינגייט בברוטאליות יתרה וידו קלה על ההדק. וינגייט האמין ביסוד ההרתעה בעונש שנועד לרתק את אנשי הכנופיות לכפריהם. לא פעם ירה בקור רוח בפורעים שהעמיד בשורה. "איש לא חשב שזה יפה; נשק ומלחמה לא יכולים להיות טהורים". וינגייט לא ניסה להצטדק. באחד המארבים נגד פורעים שהבעירו את צינור הנפט, נלכדה כנופיה. וינגייט תפס אחד מהם וטבל את ראשו בנפט הקולח. כש[-----] עמד לעשות כמותו, עצר בעדו וינגייט בחצי חיוך: "לא כדאי שתעשה את זה. בסופו של דבר אנחנו נעזוב ואתה תישאר כאן איתם".

"לא אחת היה מחובתי למלא תפקידים אשר היו בניגוד להשקפתי אולם, תוך כדי מילוי התפקיד הייתה תמיד מלוה אותי המחשבה שיש לשמור על האפשרות לעבור בכפרים אלה בימי שלום", כתב פריץ יורדן.

"רגישות רוחנית וזיקה לעניינים שברוח עם נחישות האופי וכוח הרצון המחושל זוכים למיזוג מופלא, לא רגיל וכמו ניגודים קוטביים מתפייסים באישיותו לשלמות אנושית קורנת, חביבה, ואילו במגעו עם הנשק הוא צולל להוויה הלוחמת של חלוץ ומגן בעמק-הירדן של סוף שנות השלושים", יכתוב יצחק בן-אהרון.

תוך חודשים ספורים שיתקו "פלוגות הלילה" כמעט לחלוטין את פעולות החבלה בקו צינור הנפט, ו-וינגייט יצא לחופשת מולדת באנגליה. "פלוגות הלילה" פורקו ביולי 1939. את נאום הפרידה שלו ממפקדי ה"הגנה" נשא וינגייט בעברית.

בינתיים הוזמן פריץ יורדן [1938] על-ידי הקונסוליה הגרמנית שבחיפה בצירוף מכתב מאביו [יש אומרים כי הנאצים אילצו את האב לכתוב את המכתב הזה] לשוב "הביתה" ולמלא את חובתו בצבא הגרמני. הוא התעלם מהזימון.

באותה נחישות שבה התמסר יורדן למבצעי "פלוגות הלילה", הוא ידע גם להינתק מהן כאשר לדעתו פגע הממסד המנדטורי במה שיצרו וינגייט ובחוריו. וכך כתב: "באחד במאי [1939] התפטרתי מהצבא וחזרתי למשק. כושר הפעולה של פלוגות הלילה סבל מהמצב הפוליטי שהתהווה בזמן האחרון וכתוצאה מזה ירד גם ערכן. אחרי עבודה מאומצת ומוצלחת של שלושת רבעי שנה הוטל עלינו למלא תפקידי משטרה, במקום שיתוף פעולה עם הצבא הבריטי שהיה בהתחלה, נוסף לזה היו בזמן האחרון תופעות אנטישמיות, מה שהכביד עלינו מאוד והפריע לשותפות הפעולה ביחידה שלנו".

פריץ חזר לאשדות-יעקב, ומשם נשלח [אוגוסט 1939] לעבודת חוץ, לעבודה שהכיר – למחצבות הגבס בשטח הגבעות שמדרום ומדרום מערב למושבה מנחמיה, ואיתו שתי בחורות, רבקה הלר ויפה קופמן, ושלושה בחורים: חיים כרוכמלניק, ניקו שיפר ושלמה מיאיר. את הגבס כרו ב'מחצבת רוזנפלד' העמיסוהו על קרונות משא בתחנת הרכבת בדלהמיה ומשם הובל אל בית החרושת 'נשר' בחיפה לצורכי ייצור המלט ומוצריו.

מלחמת העולם השנייה פרצה ב- 1 בספטמבר 1939.

מולדתו של פריץ יורדן הייתה לדיקטטורה פאשיסטית, שביקשה לכבוש את העולם ובתוך כך גם להשמיד את הגזע היהודי. ובכל זאת, המוסדות הלאומיים לא עודדו גיוס לצבא הבריטי, משום שלא תאם אז את האינטרסים של הנהגת היישוב. לפיכך, פנו השלטונות הבריטיים ישירות אל הציבור, והמתנדבים התגייסו לצבא כבודדים.

ושוב לא חיכה פריץ יורדן סוער המזג להיתר ממזכירות הקיבוץ והתגייס לצבא הבריטי ביום האחרון של שנת 1940. הוא היה בין המתנדבים הראשונים, מקרב הישראלים, לצבא הבריטי גויס   לחיל החפרים  [ Corps Auxiliary Military Pioneer AMPC ],    והוצב לפלוגה הארצישראלית 608, שהבריטים ראו בהם "חוטבי עצים ושואבי מים". לאחר הכשרה צבאית דלה והצטיידות בכלי עבודה כנשק אישי - נשלח לחזית לוב [בנגאזי]. שם, במדבר, עבר "טבילת אש" ראשונה, ומשם יכתוב לחבריו בקיבוץ על שאיפתו "לחזור בהקדם למפעלנו ולמעשינו הקודמים".

במכתב אחר מאי-שם כתב: "...אני מדבר עם יהודים וגם עם אנגלים או בני עמים אחרים אחים למלחמה. כולם מעריכים את מפעלנו זה בחיפוש אחר חיים צודקים ושלמים יותר."

מלוב הועבר עם יחידתו [מרס 1941] ללאריסה ביוון. היוונים קיבלו אותם בתרועות שמחה.

בדרך לשם כתב פריץ: "אני הוגה בהורי. זוכר אני את דברי אבא בשעה שנטלתי ממנו ברכת הפרידה בשנת 1933, כשעלה השטן לשלטון. הן כך אמר לי: 'המלחמה תועבה היא, אך משאתה נמצא בתוכה – היה עמה בכל נפשך ובכל מאודך'. אבי שלי לחם בחזית במלחמת העולם הראשונה... דבריו, דברי בעל ניסיון, והם שיצקו בי און וכוח... "

היחידה סונפה ל'חיל האוויר המלכותי'. פריץ יורדן וחמישה מחבריו סופחו ל'משטרה הצבאית' שליד המפקדה הקדמית. "היינו משמר לגנרל וילסון וחלק משירות הביטחון של המפקדה הקדמית. היה עלינו לבדוק תעודותיו של כל הבא למפקדה ונתחייבנו לשמור שמירה מעולה על חדר-המפות. נשקנו היה אקדחי 'קולט' ארוכים. עד מהרה הקיץ הקץ על האידיליה. יום אחד לפנות ערב מסובים היינו על כוס יין בצל תרזה, מאזינים לחדשות האחרונות כשהודיעו שגרמניה הכריזה מלחמה על יוון" סיפר פריץ.

באפריל 1941 פתחו הגרמנים פתחו ב"מלחמת בזק" ['בליץ קריג'] נגד צפון יוון. התקפות חיל האוויר הגרמני תכפו וגברו ושליטתם באוויר הייתה מוחלטת. תושבי הכפרים נמלטו על נפשם מאימת ההפגזות והרעשת התותחים. חיל-הרגלים הגרמני התקרב אל העמדות הבריטיות שבאולימפוס - שם היה גם פריץ יורדן.

ארבעה ימים החזיק חיל המשלוח הבריטי בעמדות שהוקמו בחיפזון והצליח לגרום אבדות של ממש לגרמנים, עד שהגיעה הפקודה לסגת והם יצאו בשיירות דרומה.

סיפר פריץ יורדן: "המטוסים מטרטרים לאורך הכביש. טסים נמוך-נמוך, בגובה העצים. האדמה מזדעזעת מקול ההפצצות. המקלע שלי מתחיל לטרטר. עיני הכל נתונות בי, ואני – כולי יוקד, הגיעה השעה לה חיכיתי שנים. אני מאמץ בכוח את המקלע אל כתפי. 'המסר' ['מסרשמיט' – מטוס קרב גרמני] הראשון נכנס לאזור האש שלי. כנראה שפגעתי בו. הוא פורק מטען בנפץ אדיר [...] הרגשה נפלאה ממלאת אותי, של מילוי חובה ועמידה בכבוד מול אויב".


כשמאות מכוניות מוטלות בצדי הכביש, ונשק ותחמושת מתגוללים באין אוסף, צעדו הבריטים דרומה, לעבר קאלאמטה.

"זקנים, נשים וטף ניצבים בחוצות. דמעות עולות בעיניהם בראותם אותנו צועדים בכיוון החוף. העיר אבלה וחפוית ראש. רבים מהבתים הפכו לעיי מפולת", כתב פריץ.

מלחמת הבזק נמשכה ימים ספורים. צבאות יוון נלחמו בגבורה, אך כאשר חזיתם נפרצה נכנעו. הצבא הבריטי נסוג ורובו הגדול - 45 אלף מתוך 60 אלף חיילי המשלוח הבריטי פונו למצרים או לכרתים. יתרם נפלו בשבי.

כשנים-עשר-אלף חיילים חיכו בקאלאמטה לאוניות ההצלה, ובתוכם כאלף חיילים יהודים מארץ-ישראל. אוניות באו והתמלאו והפליגו עד שנשארו על החוף כ-7000 איש. שלוש האניות האחרונות קרבו לחוף. היה בהן די מקום לכולם, אך לא היה די זמן. בשלוש לפנות בוקר התרחקו האוניות מחשש שייפגעו מהפגזות המטוסים הגרמניים. החיילים נעזבו על החוף ותקוותם האחרונה להינצל מהשבי נמוגה.

בעל הדרגה הבכירה במקום, בריגדיר, שחרר את החיילים: "מי שמאמין כי יוכל להציל נפשו– ינסה! - כל הנשאר פה יהיה מחר שבוי-מלחמה" אמר ונעלם.

"הקצינים הבריטים פחדו לנפול בשבי יחד עם חייליהם היהודים מחשש שהגרמנים יחמירו עמם. היה זה מעשה של מורך לב, נעדר כבוד ואחריות", יכתוב יצחק בן-אהרון שהיה שם.

פריץ יורדן וחברו ניסו להסתנן בלילה מבעד לצנחנים הגרמנים שהקיפו את האזור, אך נכשלו. סיפר פריץ יורדן: " צצים מולי 8 צנחנים בידיהם תת-מקלעים. שלפתי את אקדחי, אחד הצנחנים קפץ אלי במהירות והקדימני 'אל תפעיל את נשקך קבל את גורלך בהכנעה'."

השבויים רוכזו בחצר בית הספר המקומי. יחס השובים היה גרוע - "אפילו מים הם לא קיבלו". רק אחרי שלושה ימים קיבלו מנת אורז. מפריץ לקחו את שעון היד.

מעבר לחומה צעדו בסך חיילים גרמנים ששרו: "היום גרמניה לנו, ומחר – העולם כולו".

היוונים הבריחו אליהם לחם וסיגריות.

בלילה בחצר הקסרקטין נשמעו יריות. שלושה אנשים נופלים. אחד מהם הוא קורפורל מחיל-התחבורה, איש נהלל.

פריץ נקרא לחקירה. הגסטאפו סיפקה מסמכים על יוצאי גרמניה שבין השבויים. הוא נכנס, הצדיע לקצינים, וכשנשאל בין השאר: "ב-1938 נקראת ע"י הקונסול הגרמני בחיפה להתייצב לצבא, מדוע התגייסת כמתנדב לצבא הבריטי?" השיב: "כי שונא אני את הגרמנים". הקצין קם ממקומו, קרב אליו טפח על שכמו ואמר: 'טוב מאוד!'" בתשובתו הישרה והגלויה זכה פריץ בכבוד. "הייתי מוכן לשאלה וידעתי, כי על שאלה זו בפי קצין גרמני, מוטב ומותר לענות תשובת-אמת: מכבדים הם תשובת חייל נאמנה", אמר.

סופר שכמה מהארצישראלים השיבו כי התגייסו לצבא משום מחסור בעבודה; הללו סולקו מהחדר ממש כאותו קצין אנגלי שתשובתו הייתה – 'קיבלתי פקודה'.


"דווקא בשעת סכנה, פנים-אל-פנים עם האויב, אין לך אלא לשמור על נאמנות האופי, שאם לא כן, מאבד אתה את היקר מכל – את הביטחון העצמי. כאז כן עתה, בעמדי מול הקצין הגרמני, ראיתי בעיני רוחי אנשים מאשדות, חברים אמיצים ונערצים: אף הם משיבים לו לגרמני זה תשובה זו שלי", אמר פריץ יורדן.

השהייה בשבי יצרה מתיחות בין שבויי האגף הארצישראלי ושבויי האגף הבריטי. חלק מהבריטים טענו שכל הרעות באו להם מהיהודים שלמענם לחמו, ובעצם רק ליהודים יש עניין במלחמה. סופר כי בכך קיוו לשאת חן בעיני הגרמנים ולהיטיב את תנאי השבי שלהם.

סופר עוד כי כאשר ראה פריץ יורדן שחבריו היהודים מופלים לרעה בחלוקת המזון, לא החריש. הגרמנים הפקידו את חלוקת המזון בידי השבויים הבריטים. הבריטים ערכו את מקבלי החלוקה בשלושה תורים: האחד לבריטים, אוסטרלים וניו זילנדים, השני לאנשי ארץ-ישראל וקפריסין ואילו השלישי ליהודים. פריץ שם לב, שרק הדוד, שהוקצה לתור הראשון מכיל תה וסוכר. בדוודים האחרים חלטו עלי פלפל, וסוכר לא ניתן כלל. הוא ניגש אל הגרמני הממונה, הצדיע לו וסיפר כי האנגלי האחראי לחלוקה מעדיף את בני ארצו על פני האחרים. "אנו אמנם ארצישראלים", הסביר יורדן בגרמנית רהוטה, "אך אנו גם חיילים בריטים, וחובה אחת וזכות אחת לכולנו". הגרמני העמיד את הארצישראלים בתור הראשון ופקד על רב-הסמלים הבריטי, הממונה על החלוקה, לחלק תה לכולם. הייתה זו הפעם הראשונה, זה שבוע ימים, שהחיילים הארצישראלים זכו למשקה חם ומתוק.


שלושה חודשים עברו עד שקיבל בפעם הראשונה מהצלב האדום הבריטי חבילה שבועית, בת 5 ק"ג של שימורים ובנוסף 50 סיגריות.

בינתיים, החלו הגרמנים החלו לשלוח את השבויים לגרמניה, כאלף שבויים מדי יום.

פריץ יורדן חלה בקדחת וחומו עלה. מזג האוויר היה קשה: חום כבד של חודש יוני.

יורדן נמנה עם אלף השבויים האחרונים שהובלו כמעט עירומים בחוצות קורינתוס, שם נדחס לקרון בקר עם עוד 50 איש והובל לאתונה. משם הוצעד בקבוצה של מאה איש ברגל למיצר התרמופילים. כאן, זכר פריץ, נלחמו לפני אלפיים שנה ליאונידס איש ספרטה וקומץ גיבוריו נגד המוני הצבא הפרסי, ובנופלם עד האחרון שבהם הותירו את הכתובת לדורות הבאים: "עובר-אורח, בבואך לספרטא, הודע כי כולנו מתנו נאמנים לחוק המולדת".

באתונה נדחסו שוב השבויים לקרון בהמות.

הרכבת נוסעת לאיטה לאורך אפיקו של נחל. לא הרחק משם נראה גשר.
פריץ יורדן מאמץ את שארית כוחותיו וקופץ. איש לא הרגיש. כשהחשיך יצא לדרך, צפונה – אל החופש. בכפר היווני הראשון המיר את מדי השבי בכתונת איכרים. עם בוקר מארחו ליווהו לכביש ומשם הלך לבדו לכפר ההררי איפאטי.

מכאן התחיל מסעו אל החופש, שיימשך כארבעה חודשים [עליו ניתן לקרוא בנספח א' להלן או בספרו של פריץ יורדן "בריחתי מהשבי".[

כדי להימנע ממפגש עם כוחות הגרמנים, החליט יורדן להגיע אל ההרים הגבוהים שבצפון יוון. שם, בגובה של למעלה מאלפיים מטרים, בין עננים, ערפל ויערות, קל יהיה למצוא מחסה כדי לחזור לארץ-ישראל ואל הצבא הבריטי.

במסעו עבר בשדות וביערות, ירד לבקעות ועמקים טיפס לגבהים מושלגים כמו הר האולימפוס עד כדי סכנת קפיאה, חצה בחום יולי-אוגוסט הלוהט שדות קוצים ונחלים, גשרים ומנהרות, עבר בחירוף נפש, עם הרבה מזל, על פי תהום בהליכה לילית והצליח להתחמק ממשמרות הגרמנים. במסע בריחתו לא שכח שהוא חייל, ורשם בדייקנות כל פרט שנראה לו משמעותי לניצחון בעלות הברית. בפנקסו ציין כי במקום זה וזה נמצאת סוללת תותחים מוסווית כהלכה, נמל זה וזה נפתח ונסגר בשעות אלו ואלו, בנתיב הזה משייטות סירות משמר גרמניות מסוג כזה וכזה, החמושות כך וכך, בלוח זמנים כזה וכזה. הוא רשם בדקדקנות, שרטט ופירט את כל תנועות הצבא הגרמני על עמדותיו, שעבר וראה בנתיב בריחתו: כאן מחנה צבא, ועל גשר פלוני שומר כוח בגודל מחלקה, מעבר ההרים הזה נקי ממוקשים, וגדוד טנקים אחר חונה סמוך לכפר אלמוני. הכל נרשם עד לפרט האחרון. יום יבוא, כך קיווה, והוא ימסור את הדיווח המודיעיני לרשויות המוסמכות.

הוא נעזר באוכלוסייה מקומית אוהדת שגילתה נכונות לחלוק איתו את מנת פירורי הלחם בחלב האחרונה או את מעט פרי השדה שבידה. הם הזהירו אותו מפני סכנות הרודפים תוך סיכון חיי עצמם ובני משפחותיהם אם ייתפסו כמסייעים, וכיוונו את דרכו. הוא הותיר אחריו גם לבבות שבורים: אנג'ליקה, איפגניה, ממלה, הלנה... עבד כמסיק מכונת דיש, עזר לספן בתיקון סירתו, הצטרף למשפחה שאירחה אותו למסיק זיתים. אחד הלבישו בבגדי איכרים, אחר עטפו באדרת כבשים שלא יקפא מקור, השיגו לו תעודות מזויפות, סעדו אותו בהתקפות הקדחת שתקפו אותו, ורוצי טובתו היו רבים ומגוונים – ממנהל תחנת רכבת נידחת ועד כומר מזדמן, איכרים ורועי צאן. רוקח טוב לב בסלוניקי דאג לו לכינין, שוטר כפרי ואלמנה אספו אותו אל שולחנם, דייגים וספנים עזרו לו בנדודיו, ונזירים נתנו לו מקלט במנזריהם והשתמשו בקשריהם כדי להעבירו הלאה לקראת יעדו הסופי. היו לילות בהם ישן בודד בשדה תחת כיפת השמים והיו שישן ליד מדורת רועים, היו לילות מסויטי יתושים או פשפשים והיו לילות נעימים במיטה רכה. הוא נמלט מנחילי צרעות ובוסס בבוץ סמיך, הוא לן בשדות פתוחים ובמערי-יער, בבקתות קש, ובבתים כפריים מסוידים לבן, במערות נוודים, בכנסיות נטושות או במנזרים מוקפי חומה.

במנוסתו נהג פריץ בזהירות רבה, ולכן לא היסס לשהות במקום אחד ימים ואף שבועות רבים. תוך כדי כך למד את הלשון היוונית ואת מנהגי העם היווני. רק לאחר שהרגיש את עצמו בטוח דיו, החל לרדת מן ההרים כשמגמת פניו מזרחה - לחוף הים, לחצי האי קסנדרה. הוא התיידד עם דייגים יוונים, ובתיווך המחתרת עבר מאי לאי, כשפניו לעבר טורקיה.

בלילות שייטו לאי סקופוליס וביום החביאו את סירתם, ומשם עברו לאי סקירוס והלאה לאי הקטן אנטיפסרה שליד האי פסארה. שטו לאורך החוף הצפוני של האי חיוס שטו עד, שעברו את קו המים הבינלאומי וירדו בחצי-האי קארבונרו שבתחום טורקיה.

בסוף המסע כבר לא היה פריץ לבדו. הוא עמד בראש קבוצה של בורחים – שני בריטים, אוסטרלי אחד שני ערבים ארצישראלים ששירתו בצבא הבריטי, והיו גם שלושה יוונים שביקשו להצטרף לצבא יוון החופשית. כל הקבוצה עלתה על סירתם של האחים אריסטיד וכריסטו. חצי מיליון דראכמות הובטחו לספנים האמיצים הללו בתמורה להנחתת קבוצת הבורחים על החוף הטורקי.

לאחר גלגולים רבים הגיע פריץ יורדן עם קבוצת הבורחים לטורקיה. הם נעצרו בידי הטורקים שניסו לשלחם בחזרה אל הים, ולאחר מכן הופרדו מהם שני הערבים הארצישראלים וכל הקבוצה הועברה לאיזמיר. באיזמיר הועברו החיילים ופריץ בתוכם לשגרירות הבריטית בעיר. פריץ התייצב לפני הנספח הצבאי הבריטי ומסר לו דו"ח מודיעין מפורט על המערך הגרמני בחלקים ניכרים של צפון יוון. אומרים כי היה זה דו"ח המודיעין הראשון והמדויק ביותר, שקיבל הצבא הבריטי מאז הובס ביוון, אף שבתחילה הועמד ספק, משום מבטאו הגרמני של פריץ, שעורר את חשדם. "לפי מידע זה נשלחו מטוסים להפציץ את מחנות הגרמנים שסימן" סיפר אברהם ריקלין.

מהשגרירות הבריטית באיזמיר נשלח יורדן לאיסטנבול, בחשד שהוא מרגל גרמני שתול, ונשלח לארץ, למעצר. יש אומרים כי משה דיין דאג לשחרורו עקב היכרותם האישית ב'פלוגות הלילה'.


בסוף הקיץ של שנת 1942 שב פריץ יורדן לארץ "ברוח איתנה ובגוף מעונה". חודשים ארוכים היטלטל מבית חולים למשנהו בהתקפי קדחת. בראש השנה ביקרו אצלו חברים בבית החולים בנצרת, והביאו לו פרחים וממתקים. "מצאנו אותו חלש מאוד, מראהו חיוור", כתבו ביומן אשדות יעקב. ניסיונותיהם לשכנעו לקבל את הצעת הצבא לשחררו לא צלחו.

כשהתאושש, חזר לצבא. ייתכן שכך עשה כדי להוכיח שאינו מרגל. הוא התנדב לשרת על צוללת ביון בריטית, שיעדה היה נמל גרמני ביוון. על סמך הרשימות שהכין בעת בריחתו מהשבי, כולל מיקום סוללת תותחים מוסווית ליד העיר סטאורוס, הגיעו למקום. הוא עלה מן הצוללת, ובהיותו דובר גם יוונית, דיווח על תנועת ספינות המשמר הגרמניות היוצאות מהנמל, ועל מועדי פתיחת שערי הנמל וסגירתם, כדי לאמת את רשימותיו. לאחר כל זאת הוא ואנשי קומנדו בריטים שחיכו בצוללת, נכנסו לנמל ופוצצו לא מעט ספינות גרמניות. בעקבות מבצע זה זכה יורדן באות השירות הצבאי המצוין D.M.C= [Distinguished Conduct Medal  ]        עיטור צבאי על התנהגות למופת בשדה הקרב, השני בחשיבותו אחרי "צלב ויקטוריה", אות ההצטיינות הבריטי הגבוה ביותר ל'נייטיבס', ועיטור השירות הגבוה ביותר לטוראי, אמרו לי. פריץ יורדן היה טוראי. מוסיף גידי גדעון גלבוע העיטור ב 9.9.1942 עוד טרם מבצע זה .

בסוף קיץ 1942 הוצב פריץ יורדן לפלוגה 12 של ה-'באפס' [Buffs י = יחידת  חיל רגלים במסגרת הצבא הבריטי] שחנתה סמוך לשפך הקישון ליד בריכות הנפט של החברה האנגלו-עיראקית מזרחית לחיפה. מעוטר באות הנכבד של מדליית השירות המצוין מבוקש חברתית  אך במצב נפשי ירוד, שיבץ אותו הסטאף-סרג'נט [רס"פ]  רזניק לעבודה קלה במחסן האפסנאות "בינות לערמות המזרונים ומאחורי השמיכות" סיפר גידי גלבוע.
 "לאחר זמן מה הוצב לפלוגה ב' של הגדוד השני ונהייה חייל רגלי בגדוד" סיפר יוסי זלצר.



יורדן הוסיף לשרת בצבא הבריטי, בעיקר בתפקידי סיור. שם נחשב כ"סייר מהולל" מעולה בכושר התצפית שלו ובמסירת דיווח.

"נשתבח ביותר בשתי עיניו הכחולות: בכוח הראייה. הוא ראה לפרטים ולפרטי פרטים עד כדי "שעמום" מדעי-גרמני, ועם זה נתברך ביכולת לצרפם לתמונה, ולהביאם כדי הכלל, להניחם הדום למסקנות", כך ספד לו ידידו משה בסוק.

כשהוקמה הבריגדה היהודית [חי"ל=חטיבה יהודית לוחמת] עבר טוראי פרידריך גוסטאב יורדן מספר אישי  ,PAL/13869מקיבוץ אשדות יעקב, לשרת בה כחייל בגדוד השני.

כחייל ב'בריגדה היהודית' הגיע לאיטליה, לקו החזית. יחידתו צורפה למחנה השמיני על יד החוף הים האדריאטי בעיר ראוונה. שגרת המחנה הייתה כי אחרי שבועיים יוצאים לשבוע מנוחה מאחורי הקווים, "שם מתקלחים במקלחת חמה, מחליפים בגדים ונחים". את הפסח בילו בחפירות, "היה גשם ובוץ גדול". משם הגיע לגרמניה [על מה ששמע/מצא שם, מעולם לא דיבר] וגם מעבר לה: לארצות השפלה מסייע לתנועת "הבריחה" של פליטי השואה.

בריגדה יהודית – חטיבת חיל-רגלים יהודית לוחמת - חי"ל -Jewish Infantry Brigade Group. ב-20 בספטמבר 1944 הודיעה ממשלת בריטניה על הקמת בריגדה יהודית מוגברת, שתורכב בעיקרה משלושת גדודי הרגימנט הפלשתינאי [הארצישראלי] גדוד תותחנים ויחידות נוספות. בימים האחרונים של ספטמבר מתחילות היחידות השונות להתרכז בבורג אל-ערב שבמצרים. בראשה הועמד הבריגדיר ארנסט פרנק בנג'מין. החטיבה יוחדה בסמל ובדגלים לאומיים.

בסוף אוקטובר 1944 הפליגה הבריגדה ממצרים לדרום איטליה. בחודשים הבאים עברו חייליה סדרה ממושכת של אימונים צבאיים, שהכשירום למלחמה נגד הצבא הגרמני. בסוף פברואר 1945 נכנסה הבריגדה לקו החזית בצפון איטליה ולקחה חלק בקרבות נגד הגרמנים כמעט עד לסיום המלחמה.

עם כניעתה של גרמניה הנאצית לבעלות ברית [7.5.1945] פתחו חיילי הבריגדה, עם יחידות אחרות בצבא הבריטי, במבצע סיוע לפליטי השואה. החטיבה פורקה בשנת 1946.

אחרי שחרורו מהצבא חזר פריץ יורדן לאשדות יעקב והתמסר לענייני הביטחון.


,[Helischkowski Ilse] באפריל 1946 הגיעה לאשדות יעקב יפהפייה ושמה אילזה הלישקובסקי אחיינית של האדריכל אריך מנדלסון, מי שתכנן את בית הנשיא הראשון ברחובות -"ארמון ויצמן". אילזה חברת קבוצת "זרעים", עלתה ארצה בשנת 1939 מאנגליה, ילידת גרמניה [1921], בתם של זיגפריד והנרייטה, בעלי בית מרקחת, שהצליחו להימלט מבעוד מועד מגרמניה הנאצית לעיר קובה שביפן

אילזה, שהייתה בוגרת בית-ספר ריאלי ודוברת גרמנית ואנגלית, נישאה לפריץ יורדן, שחזר למשקו ו"זכה לימי אושר אישיים". אך משהו קרה: "בחזרו מהמלחמה חלה בו תמורה - אמרו עליו חבריו – נעשה פתאום מסובך ומתלבט... "

בסוף אוקטובר 1946 מתוך רצון לקיים חיים ברשות עצמם עזבו פריץ ואילזה את אשדות יעקב. מזכיר הקיבוץ ניסה לשכנעם להישאר, אך ללא הועיל. הזוג הצעיר הצטרף לארגון "יעל" [יחידה עברית להובלה] כדי להתיישב בכפר שהוקם על אדמת המושבה מנחמיה. היו אלה חיילים משוחררים ששירתו במלחמת העולם השנייה, רובם בחיל התובלה. הם נשלחו למקום על ידי המרכז החקלאי ו'המחלקה ליישוב החיילים' של הסוכנות היהודית, כדי להתיישב על שטח שרכשה הקרן הקיימת מאיכרים שעזבו את המושבה.

'כפר יעל' -ארגון של חיילים משוחררים להתיישבות שיתופית בע"מ - מנה כמאה איש אשר חיו חיי שיתוף והתפרנסו מעבודתם במחצבות הגבס, במפעל בחשמל בנהריים ומעבודה חקלאית.


פריץ השתדל להכניס מיפי התרבות והאמנות לקן המשפחה שהקים, והשרה על חברתו לחיים - אילזה - אומץ לשאת יחד בקשיי החיים החדשים. היחסים בין ארגון "יעל" לאיכרי המושבה מנחמיה לא היו מזהירים; האיכרים חששו שהחיילים המשוחררים באו להשתלט על מקורות המים שלהם ועל אדמתם ואילו המתיישבים החדשים התנגדו לעבודה ערבית שהייתה נהוגה שם. המתיחות הייתה כה גדולה עד כי רענן ויץ, מזכיר המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, נאלץ להתערב. [בסופו של דבר, ב-1950 עזבו חברי הארגון את המקום, ואיתם עצמות הלוחם מוטקה פלונסקי, והקימו את מושב אביגדור בדרום].

פריץ יורדן הקדיש את כל זמנו ומרצו לענייני ביטחון. בחורף תש"ח יצא לסיורים לעומק שטחי האויב אף מעבר לירמוך הגיע, וכרגיל, הידיעות, שהביא היו מדויקות ולעניין.

סיפרו כי לא ידע פחד. "עוד לא נוצק הכדור בשביל פריץ" נהג לומר. כשבאחד הסיורים, כשעלה הג'יפ שבו נסע על מוקש, נהרג הנהג ופריץ יצא בחבלה קלה בידו. על כך אמר: "חייל ותיק אינו מת לעולם".

ואז נולד ליאור, בנם של פריץ ואילזה. פריץ הסיע את היולדת במשוריין לבית החולים בעפולה, וכדי לכפר על הנסיעה הפרטית, מסע-יחיד נועז כשלעצמו, הביא כדורי רובה נגד טנקים לקיבוץ גשר המנותק. יש אומרים כי בכך הציל את הקיבוץ.


ב-17 במאי 1948 חדר הצבא העיראקי הסדיר מעבר הירדן. אש צלפים נורתה ממוצב "הגמל". מחלקה מפלוגה ג' של 'גולני' בפיקודו של ריקלין עם מחלקה מעמק יזרעאל בפיקודו של הורביץ הגיעו ליד בית הספר במנחמיה, שם חכה להם פריץ יורדן בבגדים אזרחיים. תפקידו היה להובילם ל'מחצבה', קרוב לעמדות העיראקים, משם, בחסות החשכה ייצאו לכבוש את מוצב "הגמל". השעה התאחרה. התקרב השחר. הסתערות באור יום מה'מחצבה' הנחותה טופוגרפית, הייתה מעשה התאבדות והם שבו על עקבותיהם. בסופו של דבר המוצב נכבש באיגוף.

"מאי. עמק בית שאן. חום אימים. המים במימיות אזלו. הקשר לא עבד. אנשי הכוח מתחילים להתעלף מהחום, רובם אנשי עמק-יזרעאל. מפנים את המתעלפים מן המוצב למטה ליד גדר אבן מוצלת. שום פתרון לא נראה באופק. והנה פתאום מופיע פריץ יורדן עם פרידה נושאת 4 כדי חלב מלאי מים. איש לא קרא לו. איש לו אמר לו, שצריכים עזרה. הבן אדם הזה הבין מעצמו שבחום הזה, 80 בחורים לא יכולים לחיות בלי מים; החליט - נטל על עצמו, על דעת עצמו את המשימה. ועשה אותה. לאחר שמסר את כדי המים, ירד פריץ יורדן למתעלפים, שחולצו מהמוצב והחל לטפל בהם. למזלם, תוך זמן קצר, קיבלו פקודה לחזור. זה שהגבול נשאר פרוץ ושער הגולן ומסדה נכבשו, זה כבר סיפור אחר" סיפר אברהם ריקלין...


ב- 11 ביוני 1948 נכנסה לתוקפה הפוגה כללית לארבעה שבועות. בשבוע הראשון של ההפוגה, הראשונה במלחמת העצמאות, גדוד של חטיבת גולני שעלה מעמק הירדן התפרש לאורך גזרת סג'רה.

פריץ לא היה אז מגויס. הוא השתייך למערך ההגנה המרחבית של אשדות יעקב והוצב במשלט "הגמל", סמוך לקיבוץ גשר.

הוא עלה לסג'רה כמתנדב משום שהעריך כי בעמק ירדן לא יהיו קרבות נוספים ובייחוד לא בגזרת אשדות יעקב-גשר. לעומת זאת בסג'רה, כך אמר לידידו עוד מתקופת פלוגות הלילה של וינגייט, מפקד פלוגה בגדוד 12 - "ברק", היבניאלי חיימ'קה לבקוב - תהיה מערכה קשה, שתכריע לא במעט את גורל הגליל כולו. ומקומו – "היכן שיהיו הקרבות הקשים ביותר".

במכתב שכתב לאשתו ולבנו ב-1 ביולי 1948, בזמן ההפוגה, כתב בין השאר: "בקטע החזית שלי התקרבו הערבים כדי 60 מטר. יצאתי לקראתם ותבעתי מן הקצין שלהם לחזור לעמדותיהם הקודמות; ואם לאו – אפתח באש. הקצין שחור הפנים הושפע מתביעתי האולטימטיבית והחזיר את אנשיו לעמדותיהם הקודמות".

זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה -

בכל יום מימי ההפוגה, בשעות הצהריים, יצאו פריץ יורדן והקצין העיראקי איש-איש מעמדתו עם דגל לבן, נפגשו בשטח ההפקר ושוחחו. לאחר מכן נפרדו בלחיצת יד וב"אני מקווה לראותך מחר".

ביום האחרון להפוגה, 8 ביולי 1948, נפגשו כהרגלם. לאחר שיחת הנפש ביניהם, שאל הקצין העיראקי את פריץ: "מה קורה מחר? האם קיבלתם הוראות חדשות? האם ההפוגה תימשך?"

"לא קיבלנו פקודות כלשהן," ענה לו פריץ. "ואתם? האם לכם נאמר משהו לגבי מחר?"
"לא, לא אמרו לנו שום דבר מיוחד." השיב הקצין העיראקי.

לסיום הם התחבקו בהתרגשות ופנו איש-איש לעמדתו.

למחרת שוב רעמו התותחים בגזרת סג'רה.

סג'רה ומשלטיה היו היעד העיקרי להתקפות היזומות של 'צבא ההצלה' בפיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י. משלט גבעות תורען, משלט "המשטרה", המשלט המערבי וכפרי ערבים כמו אל-שג'רה וסבת עברו מיד ליד. ה"קומנדו" של רפי קוצר ומוטקה פלונסקי, אף הוא חבר ארגון "יעל" שנהרג בשעת הדיפת התקפת האויב על המשלט המערבי, חולל נפלאות, סיפר יעקב גורן [יגורוב] שלחם שם.

סיפר חאג' מוחמד יוסף אל-דרויש, ממחנה פליטים בסוריה, יליד כפר אל-שג'רה 1921: 
"הגיעו אלינו החדשות מדיר-יאסין, על טבח ילדים ואונס נשים. הוחלט לפנות את הנשים, הילדים והזקנים, נשארו רק נושאי נשק ומספר קטן של נשים מבוגרות כדי שיכינו אוכל ללוחמים של הכפר.

הלוחמים שלנו ניהלו קרב גיבורים אך נוצחו אחרי שנגמרה להם התחמושת ובגלל הפער המספרי בינם לבין היהודים, חלק מהם נסוג מחוץ לכפר ורבים נפלו. הקרב הסתיים ב-18 במאי בניצחון היהודים בקרב ובכיבוש אל-שג'רה.

כאשר הגיע צבא ההצלה הערבי לאזורנו, צעירים רבים מהכפר ומהכפרים השכנים הצטרפו לשורותיו. ב- 8.7.1948 החל הקרב שנמשך חמש יממות רצופות והסתיים בשחרור אל-שג'רה.

לא הספקנו לחגוג את השחרור, באותו לילה בין 13-14 ליולי כוחות ה'הגנה' הפתיעו את הכפר במתקפת נגד. 'צבא ההצלה' נסוג. אל-שג'רה נפלה סופית בידי היהודים ביום 15.7.1948.

בקרב על אל-שג'רה נהרג המשורר המפורסם עבד אל-רחים מחמוד... "

"פריץ יורדן לחם במשלט הצפוני מעל סג'רה הערבית [אל-שג'רה], מול צומת גולני ומול לוביה, ושם הוא נהרג". כך סיפר דוד קורן ממושב אביגדור, שלחם בעמדה המערבית... ביום השנה נוהג להגיע למקום יענקל'ה מלמד מכינרת ומתאר את הקרב העקוב מדם שהתחולל שם.


מפקד המחלקה ריקלין שתיצפת מעמדת הפיקוד נפגע ופריץ יורדן הוא שהחליף אותו.

"צבא-ההצלה" ערך שתי התקפות גדולות. לראשונה השתמשו תותחני קאוקג'י בפגזי שרפנל.
בעוד ריקלין מטופל בתחנה לאיסוף הפצועים "בחצר של הסבא של האדלרים", הגיעה הודעה: נפל פגז בעמדת הפיקוד. כולם נהרגו. פריץ בתוכם.

"בשעה 21:30 פגע פגז מרגמה פגיעה ישירה בעמדת הפיקוד של המשלט הצפוני. שלושה אנשים נהרגו, וביניהם אחד המפקדים המעולים ביותר – פריץ יורדן", יכתוב חיימק'ה לבקוב.

בו ביום ובאותו קרב, במרחק של מאתיים מטר מהעמדה שבה נפל פריץ יורדן, נהרג קצין עיראקי מ"צבא ההצלה", אותו קצין שאיתו ניהל פריץ יורדן מדי יום "שיחות פילוסופיות" בשטח ההפקר.

פריץ יורדן נקבר במנחמיה בשורת לוחמי קרב סג'רה. לאחר מותו הוענקה לו דרגת סגן ראשון (סגן).
על קברו הונחה קסדתו המנוקבת מרסיסי השרפנל.

במלאת שלושים למותו התקיימה עליה לקברו בבית העלמין במנחמיה ואזכרה.
ב-19 ביולי 1948 התחילה ההפוגה השנייה. זו הוכרזה לתקופה בלתי מוגבלת ונמשכה עד לחתימת הסכמי שביתת הנשק.

סוף דבר

ההורים - ליאון יורדן, אביו של פריץ, נולד ב Hechingen גרמניה, בשנת 1870 ליעקב- גבריאל יורדן וקרולינה לבית הירש, אח למינה, אחותו הבוגרת [1868] ולגוסטאב [1869], אחריו נולדו אלברט [1871] וברטה [1873].
ליאון נשא לאשה את הצעירה סלמה [Selma] לבית לויב [Loeb] ילידת Vallendar שנת 1886 והתגוררו בקובלנץ גרמניה.
בנם - פריץ- פרד -גבריאל נולד בקובלנץ באפריל 1914 אח אמצעי בין שתי אחיות: קרולינה [1912] היא קרי על שם הסבתא מצד האב, והילדגראד היא הילדֶה [1915].

עם עליית הנאצים לשלטון ביוזמת האם סלמה - יצאה קרי להכשרה ועלתה ארצה בשנת 1936 לקיבוץ אשדות-יעקב האח פריץ שם. היא נישאה לחיים [היינץ] שמידט חבר נעוריה בקשו להתקבל "בקיבוץ אילון, שם היתה תרזה אחותו של חיים. העדיפו לקבל כחברה רק את קרי, שניהם עזבו ועברו לנהריה". קרי נפטרה בשיבה טובה בשנת 2009.

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1938 באה מאמריקה הדודה פלורנס, ילידת ניו-יורק, אשתו של אלברט, לקובלנץ, עם כל המסמכים הנחוצים ולקחה את הילדֶה לקליפורניה ארה"ב, שם למדה עבודה סוציאלית. הילדה, עלתה לארץ ועבדה בבית החולים טלבייה בירושלים, אך בחלוף כ-5 שנים שבה לארה"ב. בשנת 1966 נישאה הילדה לריינולד [ריינהארד] לוויס לוס אנג'לס. אף היא נפטרה בשיבה טובה בשנת 2010.

בזמן מלחמת העולם השנייה הועברו ההורים ליאון [איש עסקים] וסלמה [עקרת בית] לקלן ומשם שולחו ברכבת לגטו טרייזנשטאדט שבצ'כוסלובקיה. ב- 27.07.1942 הועמסו על קרונות משלוח למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם ניספו יחדיו 1943 .01. 29 הוא בן 72, היא בת 57.

הדודה מינה נישאה לליאו רוטשילד עברו להתגורר בנורדשטאטן. הוא נפטר שם בשנת 1934 והיא בשנת 1938.
הדוד גוסטאב נספה עם אשתו פאולה לבית ויטובסקי במחנה המוות טרבלינקה 21.9.1942.
הדודה ברטה עם בעלה איזידור שטרנברג ברחו משטוטגארט שבגרמניה לאמסטרדאם בהולנד, הובלו למחנה הריכוז וסטרבורק והושמדו בפולין במחנה סוביבור ב 23.7.1943 . צאצאיהם נצלו ועלו לארץ.



ביום י"ח בתמוז תשי"ב (11.7.1952) הועברו עצמות פריץ יורדן מבית העלמין במנחמיה למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנהריה ואיתם הקסדה המנוקבת.



בנם יחידם של אילזה ופריץ יורדן - ליאור - שנקרא על שם סבו, שלא שרד את השואה - נולד בשנת 1948 ומת מסרטן הדם בשנת 1960.

אילזה נישאה שוב, עבדה בנהריה בקופת-חולים גם כפיזיוטרפיסטית.

לימים קיבל ריקלין טלפון מרפי קוצר, מי שהיה מפקד מחלקת הקומנדו בגדוד 12 ולמעשה ה'סיירת' של חטיבת 'גולני' כולה, כי אלמנתו של פריץ יורדן שרויה בחוסר כל: "אין לה מה לאכול. מאחר שנישאה שנית שלל משרד הביטחון את זכאותה כאלמנת צה"ל. עכשיו, לרוע מזלה גם בעלה השני נפטר. מוכרחים לעשות משהו".
כתבו למשרד הביטחון שנעתר לבקשתם, ובתוך שלושה חודשים הוחזרו לאילזה זכויותיה כאלמנת צה"ל. [אחרי חצי שנה בוטל הסעיף בחוק השולל מאלמנות צה"ל, שנישאו שנית, את זכאותן].
"אילזה אהבה מאד תרבות הייתה מבקרת ב'מכון גתה' בתל-אביב" - מרכז תרבות גרמניה. נפטרה בתל אביב 2001.

וינגייט יצא לחופשת מולדת באנגליה באוקטובר 1938 חופשה שתרמה להדחתו מהפיקוד עליהן; מכאן ואילך חל פיחות הדרגתי במעמדן ובאופי פעילותן של פלוגות הלילה שהקים, עד לפירוקן ביולי 1939.
בעקבות התלונות של הערבים על 'מעשי הזוועה' של וינגייט והשינוי בקו המדיני של הבריטים החל המטה הכללי הבריטי לרדת לחייו. יחסו החם מדי ליהודים לא עלה בקו אחד עם גישתם המדינית והוחלט להחזירו למצרים. באכזבתו, שיסף וינגייט את גרונו בתער ורק במקרה ניצל. הוא הוטס לאנגליה, החלים, הוצב באתיופיה ולחם לצדו של הקיסר היילה סלאסי עם יחידות כדוגמת ה .S.N.S. את תפיסותיו, שיישם בגליל ובלבנון, שב והפעיל נגד הצבא האיטלקי והעמיק לחדור מעבר לקווי האויב. בעקבות הצלחותיו הגיע לבורמה. צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה זיהה את יכולתו יוצאת הדופן כשהגה, אימן ובנה מודל של צבא קטן, נייד ונועז והוא הועלה לדרגת גנרל.

וינגייט קיווה לעמוד בראש צבא היהודים והאמין בהחזרת העם העברי למולדתו ההיסטורית. הוא אף פנה לוויצמן והציע את עצמו כמצביא לצבא היהודי, אך נהרג בתאונת מטוס B-25 של חיל האוויר האמריקני בליל סערה ב-24 במארס 1944 בדרכו מבורמה להודו, בדרגת מייג'ור גנרל [אלוף]. גופתו של וינגייט לא נמצאה מעולם, ובשטח אותרה רק קסדתו.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי, בעזרת יוסף גרינבוים ובעריכת עמית ישראלי-גלעד.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים [יוסק'ה] הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
עמית ישראלי- גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.
תודה לצמרת-רבקה אביבי על תרומתה לעידכון הסיפור.




























































תגובה 1:

  1. תודה על הכתוב, היה מאוד מעניין ללמוד על האדם מאחורי מצבת האבן.
    יש כל כך הרבה בחורים מקסימים שנפלו בעת ההגנה מפת ישראל שזה קורע את הלב.

    השבמחק