יום שלישי, 5 באפריל 2011

יעקב ליב מושקוביץ – טבעוני עד מוות

20.12.1929 הר-כינרת




בית העלמין הישן בטבריה




טקסט:




פ"נ




ר' יעקב ליב




בר דוד משקוויץ




נ"ג שנים הר-כינרת




נ יח כסלו תרץ




ת'נצב'ה







סביב הכינרת של ראשית 'שיבת ציון' נבטו הרבה חלומות - חברתיים, כלכליים ופוליטיים.




כאן באתי לספר על אחד מהם, שכשל. חלום שמשך חייו היה ארבע שנים. קבוצת 'טבעונים' קנאים להשקפתם, שהלכו עד הסוף, שנראו בעיני הסובבים אותם 'תמהונים', 'מתבודדים'; 'טיפוסים פתולוגיים' או 'לא נורמלים'.




סיפורם של שלושה אנשים מפוקחים והגיוניים, בדרכם הם; בעלי משנה סדורה המושתתת על היגיון מדעי, חברתי ומוסרי; ראש וראשון בהם היה יעקב מושקוביץ.







רקע




אלול תרפ"א




הרי כינרת – בין המושבה, קבוצת כינרת ובין פורייה, רצועת הרים חשופה ושוממה, ששטחה מגיע לאלפי דונמים. חלקים במדרון עובדו על ידי איכרי המושבה כינרת. בחלק ההרים השייך ליק"א, היו חלקות שחכרו יהודים ומסרון לעיבוד בידי הערבים שהתגוררו בהר.




בימי מלחמת העולם הראשונה נעשתה עבודת סיקול מסוימת בידי מגורשי יפו בחלקים השייכים הן ליק"א והן לקרן-הקיימת-לישראל.




רק בתחילת העלייה החדשה, העלייה השלישית, עם התעורר הצורך בהעסקת העולים ומיעוט האדמה בידי הקרן-הקיימת-לישראל להתיישבות חקלאית, החלו בעיבוד השטח.




יק"א החלה בנטיעת זיתים בשטח הקרוב לחוות ביתניה, והמחלקה לחקלאות החלה בהכשרת הקרקע - סיקול ועקירת צמחי בר, ואחרי כן ביעור שטחים - שביצעו קיבוצי עולים של 35 עד 80 איש יחדיו.




במקום יש מעיין ושמו "קדיש" (קדש נפתלי המקראית) אלא שבמצבו המוזנח הוא ספק בור, שמי הגשמים מתאספים בו, מספיק רק למי לשתייה בימות החורף, וסביבו כמה עצי דקל עלובים.







את גבולות השטח השייך ליק"א ואת זה השייך לקרן-הקיימת-לישראל סימן המהנדס וינקלר ואף שרטט מפה. השנה כאמור היא שנת תרפ"א.




ההתיישבות בהר החלה בקיץ 1920. קבוצת "אחווה" הלכה ל'גדוד העבודה'. שלוש קבוצות של אנשי העלייה השלישית, שרק הגיעו לארץ נאחזו בהר: קבוצת "וילנה" [מייסדת קבוצת כינרת], קבוצת "קראקוב", וקבוצת "שפטובקה" מאוקראינה. בסך הכל היו על ההר באותה תקופה כ-70-80 איש, עם שני מדריכים, שני חלוצים ותיקים, שנשלחו מטעם הקרן-הקיימת-לישראל, שעסקה בעיקר ברכישת קרקע מכספי התנועה הציונית, אך גם בהכשרת קרקע ואחזקת שטחים לא מיושבים.




באותם ימים שררה איבה עמוקה בין "הפועל-הצעיר" ו"אחדות-העבודה", שתי מפלגות הפועלים דאז. אנשי הר-כינרת היו ברובם אנשי "הפועל-הצעיר", על כן מדריכיהם היו מ"הפועל-הצעיר" והיה להם קשר עם דגניה.




החלוצים הקימו מחנה על ההר והחלו מכשירים את הקרקע. בעיקר עקרו סידריות ונטעו עצים. את המשכורת קיבלו מהקרן-הקיימת-לישראל.




"המקום בו היה הישוב הוא המקום המשוער בו הוטמן ארכיון 'השומר' האגדי", כתב יניב שרייבר. [צאצא של ישראל ושולמית מטבעוני ההר] "התנאים לא היו קלים אך ההתלהבות הייתה רבה".




על ההר עבדו ביום, ובערבים למדו עברית ממורתם יעל גורדון, בתו של א"ד גורדון. בערבים גם רקדו ושרו, כמנהג קבוצות עולים אחרות באותה תקופה, לקול צלילי המנדולינה של חברם יואל ולבה. אברהם הרצפלד, איש הסוכנות היהודית, שנחשב לאחד מאבות ההתיישבות בארץ, היה פוקד אותם בביקוריו ומצטרף לשירתם ולריקודיהם.




הכשרת הקרקע נמשכה כארבעה חודשים, ולקראת סוף שנת 1920 החליטה הקרן-הקיימת-לישראל שהמקום אינו מאפשר יישוב של יותר מקבוצה אחת. אברהם הרצפלד הודיע לקבוצה שהוחלט להפסיק את התמיכה הכספית בה, וכי יש לצמצם את מספר המתיישבים על ההר. הוחלט כי יפילו גורל, שיקבע מי הנשארים במקום ומי העוזבים. יעל גורדון החזיקה את הכובע שהושמו בו פתקים מקופלים להגרלה ושלפה את הפתק הראשון. קבוצת "שפטובקה" הייתה הקבוצה הזוכה, וקבוצת "וילנה" וקבוצת "קראקוב" עברו לעבוד בכביש עפולה-נצרת.




משטח של 2300 דונם הרים, שמישורים קטנים מפוזרים ביניהם, הכשירה קבוצת "שפטובקה" 350 דונם: בינתיים הועמדו בהר כמה צריפים והוקם לול קטן.




הצריפים המחופים ב'טול' [סוג של נייר זפת שחור] הועברו מדגניה ג', כשהגרעין של בני העלייה השנייה שהתיישב זמנית סמוך ל'דגניות', הלך להקים את גניגר.







הקבוצה התקיימה מעיבוד יער האקליפטוסים וכרם שקדים וזיתים, שהיו שייכים לקרן-הקיימת-לישראל.




מי המעיין לא היו ראויים לשתייה או להשקיית ירקות. שתים-עשרה משפחות של בדואים משבט דלייקה-עיסא שנשארו במקום, השתמשו במים ואף התרחצו בבור, והיה צריך להביא מים מהכינרת למחנה על גבי חמורים.




התלאות וההתכתשויות של המתיישבים עם הבדואים, שגנבו מרכושם והשחיתו אותו בהתמדה, נמשכו חמש השנים.




אחרי ביקור של משלחת מטעם ההסתדרות הציונית, הוקטן היקף העבודה ונשארו במקום רק חמישה-עשר איש.




בקיץ 1924 הפסיקה הקרן-הקיימת-לישראל את תשלום המשכורות ששולמו תמורת הכשרת הקרקע, וכך נסתם מקור ההכנסה העיקרי של הקבוצה, והחברים החלו לנטוש את המקום.







בקיץ 1925 נותרו בהר-כינרת חמישה חברים בלבד. בקשתם לסיוע נדחתה, ובספטמבר 1925 החליטו המוסדות המיישבים לבטל את הנקודה, ו"ועדת סימון" (של 'ועד הצירים') מחקה את "קבוצת הר-כינרת" כמקום המיועד להתיישבות.




המתיישבים התבקשו למסור את הפרדות לאנשי דגניה ג', שעברו להתיישב בגניגר. האינוונטר נמכר. הקבוצה התפזרה. הסתיים פרק קבוצת "שפטובקה" בהר-כינרת.




במקום נותרו כעשרה צריפים ומצבה בודדת לזכרו של ישראל בן יהושע לרנר, שמת בל"ג בעומר תרפ"ב מעקיצה של "זבוב ארסי". את משה רוזנר מקבוצת "קראקוב", שאיבד עצמו לדעת בשנת תרפ"א, קברו בבית- העלמין בכינרת.




קבוצת הצריפים הנטושים, משכה אליה כמה תמהונים. הראשון בהם - טבעוני שתקן ואינדווידואליסט ושמו יעקב ליב מושקוביץ.







יעקב מושקוביץ




לוי שקולניק [לימים אשכול, ראש ממשלת ישראל], אז חבר דגניה ב' ופעיל במרכז החקלאי, הוא שנתן למושקוביץ אישור להתיישב באחד הצריפים הריקים שנשארו מקבוצת "שפטובקה". בתחילת החורף, דצמבר 1925 "הלך [מושקוביץ] לשקולניק וקיבל פתק על 10 דונם וצריף בהר-כינרת", וגם הבטחה לתשלום עבור הטיפול ב'יער האקליפטוסים'.




לראשונה ראו אותו במחנה "יוסף" של "גדוד העבודה".




מושקוביץ עבד במחצבה שסיפקה אבן לכביש טבריה-צמח. ראש החוצבים היה אז יצחק לנדוברג, לימים שדה.




כזה היה מראהו של מושקוביץ:




על דופן ברכה קטנה ישב אדם כמעט עירום, שערו וזקנו בלונדיים ופרועים, ראשו שעון על ברכו, ושיבח בגרמנית את כוח המרפא של השמש ומי המעיין שהעלו אדים. חברי הגדוד התגודדו סביבו התלוצצו על החיה הפרועה שישבה על מי המעיינות החמים שזרמו בחופשיות, ונאמה: "פרי עץ ועשב השדה בלבד ניתן לבני אדם לאכילה".




ראו אותו גם כפועל בדגניה. סיפרו כי היה מנהל עבודה בבניין טחנת הקמח בחיפה. סיפרו כי הוא מהנדס. סיפרו שהיה מורה ב'פוליטכניקום' בבודפשט.




סיפרו גם כי הוא טבעוני, יליד וינה, וכי בימי מלחמת העולם הראשונה ערק מטעמים עקרוניים מהצבא האוסטרי והתחבא במרתף ארמונו של אציל שנתן לו מחסה – "כי לא רצה ללכת להרוג אנשים", פציפיסט היה, וטבעוני: "כל עוד יש בתי מטבחיים לחיות יהיו שדות קטל לאנשים", אמר. לארץ הגיע מצ'כוסלובקיה בשנת 1920.




בשנת 1922 פגש בו שמואל סטולר מקבוצת כינרת, ציר בוועידת ההסתדרות על הכרמל. מושקוביץ גר עם חבר במערה נקייה ומסודרת, על המדרון הנשקף לים בין עצי חרוב. לאורחו הרצה על כוחם המזין של החרובים, ועל הטוב שבחיים החופשיים מול מרחבי הים.




בהר ב- 8 בינואר 1926, היה מושקוביץ כבן חמישים. גבר מרשים בעל זקן מלא, נמוך-קומה ורחב-גרם. דיבר גרמנית ואנגלית, והיה טבעוני בלתי מתפשר, ומתבודד שלא גילה כל עניין ביושבי הסביבה, ולא ניסה ליצור עמם קשר. סיפרו כי היה גם צייר, מוסיקאי, ואסטרונום. "ליאונרדו דה-וינצ'י" קראו לו.







מושקוביץ התחיל לבנות ברכה לאגירת מי הגשמים ומי המעיין. היו שקראו לברכה "עין מלאחה" [לימים כינוה אנשי העמק בשם "ברכת הטבעונים"]. בעצם ידיו אסף אבנים, ירד ברגל לטבריה, וכשחזר ועל כתפיו שק מלט שקנה, סירב להיעזר בעגלה או במכונית שהזדמנו לו בדרך. "מושקוביץ התנגד לחמורים", אמרו. הסירוב להשתמש בבהמות מסע ומשא או מכונות, והאובססיה של מושקוביץ לעשות הכל במו ידיו, היו חלק מהשקפת עולמו, שכללה גם הסתפקות במועט (אף שיש אומרים שהיה בעל אמצעים). את ה'מזווה' בלול הנטוש של ה'שפטובקאים' הפך למחסן. נטע תאנה בוואדי ח'וריאן [כיום נחל יחציאל], התלהב מהערך התזונתי הרב של הפירותי שתחנוט בעתיד, חלם לטעת זיתים ויצא פעם בשבוע לטבריה לקנות אורז.




כשבא ישראל שרייבר להר, עבר מושקוביץ אל תוך 'יער האקליפטוסים', והתכוון להעביר לשם את צריפו.







ישראל שרייבר נולד בפלמישלנו, עיירה קטנה ליד לבוב, בשנת 1897. ביולי 1914, עם תבוסת הצבא האוסטרו-הונגרי בחזית גליציה, ברחה משפחת שרייבר עם אלפי פליטים אחרים לווינה מפחד הצבא הרוסי. ב- 1915 עבר ישראל שרייבר את בחינות הבגרות בוינה ונרשם לבית-ספר לרפואה. כעבור זמן קצר גויס לצבא האוסטרו-הונגרי. ב- 1917 סיים קורס קצינים ונשלח לשרת במטה הצבא האוסטרו-הונגרי בהונגריה. בנובמבר, עם פרוץ העימותים בין האוקראינים לפולנים, היה בעיירת הולדתו בחופשה מהצבא, וסייע בארגון המיליציה היהודית המקומית להגנה עצמית. בסוף נובמבר 1918, כיושב ראש "פועלי-ציון" בפלמישלנו, ארגן קבוצה לעלייה לארץ. בעקבות כניסת האוקראינים - "צבא פטליורה" [סִימוֹן וַסִילוֹבִיץ' פֶּטְליוּרַה נרצח ב-25 במאי 1926 בפריס על ידי היהודי שולם שמיל שוורצבארד] לאזור, עבר שרייבר עם קבוצתו ללבוב. שם, יחד עם אנשי המרכז הציוני, עבדו כשכירים כדי לממן את העלייה.




במרץ 1920 יצאה הקבוצה (שעמה נמנה גם ראש עיריית חיפה לעתיד לבוא, אבא חושי) לכיוון וינה. הם חצו את הגבול בגנבה וחלקם נתפסו. גם בצ'כוסלובקיה נעו ברגל ובהסתר, ונעזרו בקהילות היהודיות בדרך, עד שהגיעו לווינה. שם שהו כשלושה חודשים וחסכו כסף בעבודות מזדמנות. לבסוף קיבלו ויזות כנתינים בריטים השבים ארצה אחרי המלחמה, ויצאו לדרך מנמל טרייסט.




עם הגיעו ארצה בתחילת יולי 1920, עמד שרייבר בראש קבוצת פועלים חסונים ונמרצים, שעסקה בייבוש ביצות אום אל-עלק, היא שוני. הקדחת פגעה בחברי הקבוצה שבתוך שלושה חודשים התפזרה, ושרייבר עבר לקבוצה ד' בדילב [היא קרית-ענבים] לבנות טרסות. כשהתפזרו קבוצות דילב, הלך לעבוד במחצבות ובכבישים.




"שרייבר היה איש אינטליגנטי, פועל טוב מאוד, שנא התנשאות והיה כעין דובר המקופחים, אך אפשר היה להסתדר איתו", סיפר אליעזר הכוהן מבית-אלפא.







בשנת 1925 נסע ישראל שרייבר לפלמישלנו, התעמת עם אביו וחזר לארץ, ל'גדוד העבודה', לפלוגת "נס-ציונה", במטרה לכבוש את העבודה החקלאית במושבות על ידי שיתוף הפועל הערבי. הפלוגה התקיימה כחצי שנה; "חשבו על עבודה ולא יצא כלום... הלכתי לפתח-תקווה", סיפר למוטקה חדש מקבוצת כינרת.







"שרייבר, בחורצ'יק גבוה, שידע לעבוד", העיד אליעזר ליאון פאסט לפני אמנון להב מקיבוץ גלעד.




"עבד עבור 90 גרוש ליום בפרדס של טריידל במושבה כינרת".




"בהר-כינרת חפר בור של 100 קוב עבור מים אז באו שקולניק עם ד"ר צוייג ציוני מאוסטריה, שרייבר ביקש 20 לירות למלט לבריכה – הבטיחו".







ישראל שרייבר סבר שלחלום בשניים זה טוב יותר וגם פרקטי, וחיפש אישה. הוא יצא לעבוד, ברגל, למחצבת נווה-שאנן, וחזר להר בינואר 1927 עם שולמית בלט-אלוני, שעלתה ארצה מפולין בשנת 1925.




שרייבר לקח לעצמו את הצריף הטוב והגדול יותר, והעבירו מחוץ לגבולות הנקודה, הפעם הרחק מצריפו של מושקוביץ.




"היה בין הטבעונים על ההר אחד שרייבר עם אשתו, שניהם חולי שחפת, קודחים בלי הרף", סיפר חבר קבוצת כינרת, מאיר מלמד.




שולמית שרייבר חלתה בקדחת. בשל טבעונותם, התנגדו בני הזוג לקחת תרופות 'מלאכותיות', ובתוכן הכינין, אך הצליחו לשרוד.







אינטרמצו 1




יהושע כהן [מי שהיה בפולין שייקה אולציסקי, חבר קבוצת "שפטובקה" שהתפרקה], עם שלמה זפרנץ ופריץ גוטמן, חברו מאז, חתמו ביום 17.1.1927 על זיכרון דברים עם המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית, המקנה להם 500 דונם מאדמות ההר, את האינוונטר החי והדומם וגם הלוואות במזומנים לשנתיים הבאות, בסכום של 110 לירות מצריות לשנה.




השלושה לא גרו בהר-כינרת. את כרמי הגפנים והזיתים החלו לעבד באמצעות שרייבר, שזה עתה חזר להר עם אשתו הטרייה, תמורת שכר וחלק מהיבול שיימסרו לידיו.




עברו ארבעה חודשים, ושרייבר, שלא קיבל כלום, ביקש מהמחלקה להתיישבות אישור לקחת לעצמו חלק מהיבול.




כחלק משכר עמלו שלא שולם לקח מכהן מכונת תפירה ומסר אותה לאשתו.




באוגוסט 1927 התלונן מושקוביץ בפני המרכז החקלאי על הצרות שכהן גורם לו – "אשר מציאותי פה, כנראה, לא לרצון לו".







כהן ושותפיו יצאו למלחמה גלויה נגד מושקוביץ ושרייבר. כהן ושותפיו טענו כי אין למרכז החקלאי כל זכות להתערב בעניין הר-כינרת, וכי כל האדמה שייכת להם; כהן אף התפאר כי בתוך שלושה חדשים יצליח לגרש את הטבעונים מההר, משום ש"אין האדמה על הר-כינרת , 1400 הדונם, מספיקה לכולם".







"הם התחילו בניסיונות לנשל אותנו מאדמתנו", התלונן מושקוביץ וביקש מיוסף ברץ, חבר "ועדת התוכניות" במחלקה להתיישבות, שיתערב בסכסוך ויאשר את הזכויות שלו ושל שרייבר על 40 הדונם ועל כל הנמצא עליהם, ו"חלק הנטיעות וגם חלק הקרשים ההולכים לאיבוד והנחוצים לי בשביל תבניות [לבניית הברכה]".







בספטמבר 1927 פנה כהן למרכז החקלאי בתל-אביב עם תוכנית "להציל את פורייה והר-כינרת" וביקש שיתנו לקבוצתו את אדמות ההר ואת אדמות פוריה הסמוכות - 3500 דונם: "החלטנו להוציא את הערבים מפורייה ולעבד את אדמתה", כתב וביקש עוד כסף.







המחלקה להתיישבות הטילה על החברים יוסף ברץ איש דגניה א' ובן-ציון צ'רנומורסקי, הוא בן-ציון ישראלי איש קבוצת כינרת, לשמש "ועדה אשר תברר ותפסוק בעניין הסכסוכים של כהן וחבריו עם הטבעונים בהר-כינרת".






חלפה שנה. חורף 1928, ושרייבר - המגובה בחבריו מהעבר תושבי ההר, אלה הם פועלי הכביש הנסלל בין כינרת ליבנאל הגרים בצריפים הריקים - מתנגש עם כהן. כשכהן או אי מי משותפיו, אנשי 'קבוצת הר-כינרת' צריך לקחת איזה כלי או חפץ, הם מתנפלים עליו בגידופים ומאיימים להכותו: "לך מפה אין לך כלום בהר-כינרת", "אנו נעשה בהר-כינרת מה שנרצה ואם לא תלך נשבור את עצמותיך".







כהן פנה בשם 'קבוצת הר-כינרת' למרכז החקלאי: "שתראו לסדר ולגמור את הסכסוכים בינינו עם שרייבר ומושקוביץ", ודיווח שכעת נוסף לשניים בא עוד אחד מפועלי הכביש, "והוא אומר שהוא הבעל הבית בהר-כינרת".




שלמה ברקוביץ היה אחד מאותם פועלי הכביש.







לאחר הפסח, לוי שקולניק ואברהם הרצפלד, אשר נלאו כבר מן התביעות והסכסוכים בהר, וכדבריהם, "קשה לנו לרדת לעמקו של הדבר מרחוק", דרשו מכהן בכל תוקף להביא את תביעתו מול טבעוני ההר להחלטת הוועדה שנתמנתה לעניין זה. "אנו מזהירים אותך בזאת לבל תמשיך בייחוסי האיבה ביניכם פן סו"ס נאחוז באמצעים רציניים נגד כולכם".







שלמה ברקוביץ




שלמה ברקוביץ הגיע לארץ עם העלייה השלישית מהעיירה טורק שבגליציה. את משפחתו שלח בחזרה לפולין, מחוסר יכולת לפרנסם. אל ההר הגיע כפועל בכביש טבריה-יבנאל. הפועלים התגוררו בצריפים הישנים שהותירה אחריה "קבוצת שפטובקה", בקרבת מושקוביץ ושרייבר. על ברקוביץ סיפרו שהיה מעט תימהוני; היה נעמד מפעם לפעם ומביט סביבו בנוף, עד שחבריו היו דוחפים אותו ב"שלוימה די איז קבלנות".




"שלמה התיידד עם מושקוביץ ושרייבר, הושפע, התלהב ונשבה לעניין הצמחונות.




"זלילת בשר יוצרת אינסטינקטים סדיסטים" וגם: "אין פושעים בקרב צמחוניים אמיתיים", הסכימו ביניהם.




פעם שאל אם יוכל להצטרף לדרכם. כנדוניה הציע "שיפנה ליצחק גרינבוים [מנהיג יהודי וציוני וחבר ה'סיים' - הבית התחתון של הפרלמנט הפולני] שיבוא ויביא לרבים את הרעיון של התיישבות המונית צמחונית".




הם הציעו לו ללכת בשבת לדגניה, "לקבל פתקה דומה לשלהם משקולניק".




בשנת 1927 הצטרף ברקוביץ לטבעונים שעל ההר.




בינתיים, העבודה בכביש הסתיימה והפועלים התפזרו.







ברקוביץ ושרייבר עבדו בשותפות. על פני שטח של כ- 5-4 דונם נטעו ענבים ותאנים ללא השקיה, והקצו חלקה קטנה לירקות שבה גידלו שרידי שתילים שהובאו מדגניה. קנו זוג חמורים ביבניאל, ובעזרת מחרשה ערבית חרשו וזרעו חיטה ועדשים. מדי פעם יצאו גם לעבודת חוץ, עבדו בשביל הקרן-הקיימת-לישראל בזיתים וענבים, ביער האקליפטוסים, וגם בנהריים עם "קבוצת רוטנברג", בבניית תחנת הכוח ההידרולוגית.




בניסיונם להקים משק חקלאי, בראש ובראשונה עמדה בפניהם בעיית המים. מי המעיין הקרוב [עין-קדש], לא היו ראויים לגידול צמחים בגלל מליחותם. הם ניסו לפתור את הבעיה בכך שאגרו מי-גשמים בברכה (כזכור, "הבור של הטבעונים").







רק כעבור שנה, באמצע 1928, שלח ברקוביץ מכתבים למחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית ולמרכז החקלאי, בבקשה להתיישב בהר: "להרוויח את הלחם שלי בעדי ובעד משפחתי שהייתי מוכרח לשלוח לחוץ לארץ מאין במה לפרנס אותה", וכן "אני צריך להוסיף שהצריף הזה ערכו גדול רק פה על המקום ואם להעביר אותו אז רק גל של כרשים [כך במקור] רקובים. אני מקווה שלא תשיבו ריקם את בקשתי".







התשובה הייתה קצרה:




לח' שלמה ברקוביץ




צמח




לצערנו הצעתך לא ניתנת להתגשם.







ברקוביץ נשאר על ההר, עדר חלקה סביב צריפו, הכשיר גינת ירקות ויצא לעבודת-חוץ עד החורף.







בינתיים הופיעו בהר דמויות חדשות: משה ליכטנפלד, צייד תנים, שהתפרנס, כך אמרו, מפשיטת עורותיהם של תנים. ליכטנפלד חשב שהמקום מתאים לתעשיית עורות ופרוות. "שתקן היה, בעל פנים חמורות וגבות עיניים עבות ושחורות, ועיניים שחורות שהביטו עליך ממעמקים אפלים".




השני היה נפתלי קניגסברג, טבעוני, תמהוני ועני מרוד, לבקן, ספק יהודי ספק גוי, קווקאזי לטענתו.




מאיר מלמד מקבוצת כינרת תיאר אותו כ"בחור צעיר, אדום שיער, מופרע כנראה בשכלו, איש העלייה השלישית, היה מסתובב בין היישובים, מופיע פתאום ונעלם פתאום, כשהיה בא לכינרת (והיה מבקר לעתים די קרובות) היה מפיל פחד על הילדים, למרות זה, שלא היה נוגע באף אחד לרעה. אולם הילדים היו נוהגים לעמוד מרחוק, ומסתכלים עליו, איך שהוא עומד שעות על יד ברז מים ומשפשף את ידיו".




בקיצור, טיפוס משונה ביותר; "לא היה שפוי בדעתו, הרקע היה מיני", כתב על פתק מוטקה חדש.




השלישי שהופיע, היה תמהוני מקליפורניה ושמו פריד, שדיבר אנגלית ואספרנטו בלבד (רק מושקוביץ דיבר איתו באנגלית). "אכל רק אוכל טבעוני ולא רצה לקבל כסף בעד עבודה; בדגניה היה מקבל ירקות עבור העבודה", סיפר מוטקה חדש.







בסופו של דבר שלחה ההנהלה הציונית בירושלים את מר שמעון מקלר כדי להוציא לפועל את התוכנית לפינוי ההר - ה"ליקווידציה".










אינטרמצו 2




בסוף אוגוסט 1928 הגיע שמעון מקלר להר כדי לבצע את ה"ליקווידציה". התלווה אליו אחד מאנשי מכפר יהושע, כדי לקבל את "הפרדות, העגלה, הרתמות והמחרשה". שני צריפים מסר מקלר לתימני כינרת; השאר היו כל כך רעועים שלא היה אפשר להעבירם. את שאר האינוונטר התכוון למסור למשק מרקנהוף, קבוצת חלוצים מגרמניה שהתיישבו דרומית לדגניות [לימים קיבוץ בית-זרע].




פריץ, שותפו של כהן, סירב למסור את הפרדות. על האינוונטר, הכולל 3 מזווים - מכל גדול המיועד לאחסון תבואות כשבחלק התחתון ישנו פתח, אינקובטור מקולקל ומכונת-תפירה, המליץ מר מקלר לוותר. ועוד הציע - להשאיר בהר את היושבים שם. "שומרים הם במידה ידועה את היער ואת הכרמים מחורבן ע"י הערבים", ולמסור צריף לליכטנפלד; "כלי בית שונים, כמעט ולא נשארו".




אחרי שלושה ימים, קבעו האדונים שטרן ושליין מהמחלקה להתיישבות בחיפה:




לקחת את הפרדות ואת העגלה ע"י המשטרה אם לא ימסרום תכף.







המזוות להעביר לכפר יהושע אם כדאי הדבר.







האינקובטור להעביר לחיפה ולתקן אותו ולמסור א"כ להתיישבות חדשה.







לסדר חוזה עם ליכטנפלד ועם שרייבר על הצריפים שנשארו.







ביולי אותה שנה, זימן בן-ציון ישראלי, שנתמנה לבורר, את שרייבר ואת "קבוצת הר-כינרת" - כהן ושני שותפיו - למרכז החקלאי לבירור. את מסקנותיו דחה בינתיים, בנימוקים פורמליים.







התימנים מכינרת קיבלו את שני הצריפים והסכימו לתנאי החכירה - 50 מא"י, ו"קבוצת הר-כינרת" התפזרה. המטעים לא עובדו, הצריפים נהרסו: פועלי הכביש שהתגוררו שם רק החישו את התהליך.




יהושע כהן החזיק באדמת בפורייה כולל הגורן, ואת הפרות והפרדות התכוון למכור. את אדמת הקרן-הקיימת בהר-כינרת, עיבד עם שותף בשם יזרעאלי, איכר משבעת ראשוני מושבת כינרת, ולצורך זה העסיקו ערבים בקציר וכן במרעה.







יוסף ויץ מהמחלקה להתיישבות חקלאית, שהיה מודאג מהמצב בהר-כינרת, פנה למרכז החקלאי [י"ח אלול תרפ"ח, 3.9.28] "להציל שם מה שיש עוד להציל שלא ילך הרכוש הלאומי לטמיון".




וביקש להודיעו "מה לדעתכם יש לעשות להר-כינרת להבא שלא יחרב מה שיש שם כיום..."







שרייבר, איש בעל יוזמה ויכולת הנהגה, שהיה מעין דובר הצמחונים בהר ואיש הקשר עם המוסדות, שלח ב- 27.10.1928 למרכז החקלאי - אל שקולניק בתל-אביב - מחאה על כי כל אדמת הר-כינרת נמסרה לעיבוד לאיכר יזרעאלי מכינרת "יחד עם כרמים", ובאופן כזה מגרשים מן המקום אותם - את שלוש משפחות צמחונים הנמצאים בהר.




"אנחנו דורשים מכם ללחום בכל אמצעים נגד המעשה המחפיר הזה, שאין דוגמתה בכל תולדות הישוב בארץ.




אל תתנו למסור אדמת ק"ק לבונה ארץ ישמעאל יזרעאלי.




אל תתנו לגרש אותנו מן המקום שהכנסנו בו עמל רב.




אל תתנו לשלול מאיתנו אפשרות לעבד בהר-כינרת שטח אדמה אשר נחוץ לקיומנו אנו מפלחה אקסטנזיבית.




שריבר ישראל, מושקוביץ יעקב וברקוביץ שלמה.




הערה. אני וברקוביץ קמצנו בעבודה שכירה מאוכל ובגדים שלנו כסף בשביל לקנות סוס לעבודה. עכשיו שקמצנו כבר את הסכום הדרוש רוצים לגרש אותנו מן המקום.




כתובת: Tiberias




poste-restante




(מכון לבון. חטיבה IV-235 ׂתיק 206)




[שגיאות הכתיב הלא מעטות שהיו במקור תוקנו על ידי. ע"י]







ליכטנפלד הצייד והפרוון חתם על חוזה עם המחלקה להתיישבות. הטבעונים סירבו להתפשר, ומקלר ניסה להגיע איתם להסכם כלשהו. הטבעונים לא הסכימו לשום חוזה ולשום תנאי, וטענו כי את הצריפים ואת האדמה הם קיבלו מהמחלקה להתיישבות; וגם, אין בדעתם לשלם "שכר-דירה" בעד הרכוש ששייך לעם-ישראל כולו. בייאושו דיווח מקלר מעפולה ביום 13.11.1928 למחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית בירושלים: "האנשים שם אינם נורמליים בהחלט".







התגובה של המחלקה להתיישבות הייתה חד-משמעית וצפויה: "אם אינם רוצים לחתום על החוזים, אז עלינו לפרק את הצריפים ולקחת אותם".







מושקוביץ עבר לגור באוהל בתוך יער האקליפטוסים. את הצריף פירק והעביר אותו אל היער, ליד אוהל מגוריו, "רק מפני שהוא שייך לו".







בסוף שנת 1928, אנשי קבוצת כינרת, שראו את המתרחש בהר, פנו ללשכה הראשית של הקרן-הקיימת-לישראל בירושלים, וסיפרו כי איכרי מושבת כינרת מזיזים את גבולות אדמת הקרן-הקיימת, וכי "מדובר בשטחים נרחבים". "הכרחי שבהקדם יבא מהנדס מודד ויסמן מחדש בצורה נכרת את הגבולין, כי כל הסמנים הקודמים טושטשו ונהרסו". כתב שמואל זנדברג.







לתלונה חברו, במקרה או שלא במקרה, הטבעונים מההר: ישראל שרייבר הודיע בשמם להנהלת הקרן-הקיימת בירושלים שאיכרי כינרת עלו על אדמות ההר, חורשים את האדמה על ידי "הערבים שלהם" ואת סימני הגבולות מעבירים; "תיכף מחינו בפניהם אבל אינם שומעים לנו, כל האדמה שאנו חשבנו לחרוש תפסו המה. אנו דורשים מכם בכל תוקף שתשלחו מודד על המקום כדי לסמן את הגבולות".







החלום ושברו




הם ביקשו להרחיב את היישוב, ושרייבר יצא לתל-אביב ולירושלים לחפש אנשים.




הם חלמו "להפוך הכל לגן פורח, השפע ימנע מלחמות," והאמינו שהצמחונות תחסוך כסף: אין צורך בשטחי מספוא לגידול בקר, מזון בריא יפחית את ההוצאות על חולים, אי-לוחמה תביא לצמצום דרסטי של הוצאות הביטחון. הדרך להשגת המטרה היא להקים התיישבות צמחונית, בסיס לתנועת התיישבות המונית שתהפוך את ארץ-ישראל למדינה הצמחונית הראשונה - "אור לגויים". המעבר הזה יהיה שינוי בריאותי, כלכלי ופוליטי, סוציאליזם ירוק. עולמי.




ברקוביץ לקה בקדחת קשה, והתנגד בכל כוחותיו לכל עזרה רפואית שניסו להגיש לו, עד שנשאר שוכב מחוסר הכרה על האדמה מחוץ לצריף. גם אז חברו מושקוביץ לא נתן להגיש לו כל עזרה; "דאס איזט דאך פון נאטור".




מחוסר הכרה הביאו אותו לבית החולים בטבריה, שם מת מיד לאחר מכן.




הוא נקבר בבית הקברות של כינרת בשישי בלילה, כ"ג תמוז תרפ"ט (31.7.1929). "עד 12 בלילה התעסקנו בקבורתו", סיפר מאיר מלמד.

את המצבה הכין אשורי מקבוצת כינרת. מספרים כי אחיו של ברקוביץ היה חברו של אשורי, ולפי בקשתו העמיד מצבה על קברו שעליה נחרט:


שלמה




ב"ר מנחם




ברקוביץ




מטורק




נפ' כ"ג תמוז




תרפ"ט




ת'נ'צ'ב'ה










מאורעות תרפ"ט [אוגוסט 1929] פרצו. איכרי מושבת כינרת דיברו על לבו של מושקוביץ שירד מההר, "כי סכנת נפשות להיות בודד למעלה בקרבת בני-קדיש", ולא הצליחו; "אין לחלק את האנשים לטובים או רעים אלא למסתפקים במעט ולבעלי צרכים גדולים ומוגזמים", טען מושקוביץ.




פנו אל שמואל סטולר מקבוצת כינרת, שנחשב למי שמצליח לדבר עם מושקוביץ, וזה רתם את הפרדות לעגלה ועלה להר. "אמרתי בלי הקדמות: 'מושקוביץ, צריך לרדת. אסוף את חפציך'. הביט עלי ואמר: 'יודע אתה, שנואים עלי בני-אדם, וקשה עלי חברתם, אבל – אשמע לך'. אסף את חפציו: זה היה כינור, ארגז עם ספרי אמנות, ארגז בלויי סחבות. ירדנו כאשר כבר החשיך. ביקשתיו להיכנס לחצר הצריף שגרנו בו אז. לא הסכים. 'הסתדר' על ידו, עשה מדורה, בישל תה. אחרי יומיים – נעלם. שוב מצאתיו למעלה. 'הערבים לא יעשו לי כל רע', טען", כך סיפר סטולר.







ואז, הציתו הערבים שכניו את שטחי הבור ושרפו את הקוצים, והאש שאחזה בחורש ההר, באקליפטוסים, הגיעה גם לצריפים.מושקוביץ הסתער באומץ לבדו מול האש וניסה לכבות את הדלקה. הוא הצליח להציל את רכושו, מעשה שכמעט עלה לו בחייו, אך נכווה קשות ברגליו ובכל חלקי גופו.




"בקושי הצליח סטולר להוריד אותו אלינו (אנחנו כבר אז ישבנו בנקודה החדשה על בגבעה). לא רצה בשום אופן לקבל טיפול רפואי לפצעיו", סיפר מאיר מלמד מקבוצת כינרת.




אכן אדם קיצוני ובלתי מתפשר היה. לאחר שהחלים שב להר.




עברו ימי המאורעות והארץ שקטה. אל מושקוביץ המתבודד והאינדיווידואליסט, המתרחק מקרבת בני אדם, הצטרפה אישה –עליזה, ילידת ורשה 1900, חברת קבוצת "שפטובקה" שעבדה בדגניה, ודוברת גרמנית, רוסית ופולנית, נישאה לו.







כשחלתה עליזה בקדחת קשה, ביחד עם בעלה, הוא לא אפשר לה ליטול תרופות אף שברור היה לכל מה תהיינה התוצאות. ניסיונה של עליזה, שנשארה לצדו עד לרגע מותו וניסתה לשכנע אותו לקחת כינין, לא הצליח. הוא התנגד בכל כוחותיו האחרונים שיקראו לחובש חפץ, ורק כשכבר אבדה הכרתו הלכה עליזה להזעיק עזרה. היא ירדה מההר, פגשה באיכר מהמושבה כינרת שחרש את אדמתו, ואמרה לו שהם קודחים וקודחים. בעלה אינו מרשה לה לקבל כינין, אינו מרשה לה לפנות לרוקח ומצבם בכי-רע. היא ביקשה עזרה, כרעה והתעלפה. האיכר הוריד אותה לטיפול במושבה והלך אל שמואל סטולר, שישפיע על מושקוביץ.יחד עלו בעגלת האיכר למעלה. מושקוביץ שכב בפתח ללא רוח חיים. הביאו אותו לבית החולים בטבריה, שם קבעו את מותו ושם נקבר.

וזה מה שסיפר לצמרת ידידתי מוליק יזרעאלי מהמושבה כינרת : אותו חורש מהמושבה כינרת היה יוסף מתנדב מבלגיה [אמרו שהיה רופא שיניים שנשלח מטעם 'ההגנה'] שעבד עם 'זריז' ו'בובה' הפרדות ראה לפתע דמות שרצה ונופלת לרגליו הכיר בה את אשתו של מושקוביץ זו סיפרה ששניהם קודחים ושמצב בעלה קשה מאד. רתם את הפרדות וחזר למושבה אל מעסיקו דוד יזרעאלי זה גייס משאית מהחווה, אספו את האישה, עלו להר, אספו את הבעל ונסעו לבית החולים הסקוטי בטבריה.


"השאיר צוואה – חצי להוריו חצי לעליזה אשתו".







עם מותו של מושקוביץ, והוא בן 53, בא הקץ להתיישבות על ההר.










סוף דבר




לאחר מותו של מושקוביץ, אחרי שהות בבית החולים בטבריה, שם הצילו את חייה, עברה עליזה לעבוד בדגניה ב', ומשם הלכה לעבוד בקיבוצים נוספים. ברבות הימים נישאה למשה כרמלי, והשניים גרו בחיפה עד שבנו את ביתם בקרית-חיים, שם נולד בנםברוך.




עליזה התכתבה כל חייה עם משפחתו של בעלה המנוח, ונשארה נאמנה לחזון הטבעוני. היא הלכה לעולמה בשנת 1963.







אחרי מותם של ברקוביץ ומושקוביץ, עזבו ישראל ושולמית שרייבר את ההר, והתכוונו לעקור ליוקנעם. ישראל עבד עד גיל 80 בפרדסו בחבצלת-השרון ונשאר נאמן לרעיון הטבעוני.







ליכטנפלד הצייד והפרוון, כפי שהופיע כך נעלם.







התמהוני נפתלי קניגסברג נלקח לאשפוז בעכו. "בזמן מלחמת השחרור [1948] נעלם מאיתנו ואיננו יודעים מה היה בסופו. כנראה מצא את מותו בתלאות המלחמה", סיפרו בכינרת.







פריד שהה תקופה מסוימת בהר ונעלם. אמרו שחזר לארה"ב.







את הפרשה חותם מכתבו של שמואל זנדברג מקבוצת כינרת [דאר טבריה ת.ד. 19] להנהלה הציונית המחלקה להתיישבות, ירושלים, שנכתב ביום 11 לינואר 1930, כשלושה שבועות לאחר מותו של יעקב מושקוביץ:




כידוע לכם נעזב עכשיו הר-כינרת מתושביו. התושבים האחדים הטבעונים שגרו שמה, שנים מתו בזמן האחרון והיתר התפזרו. בשרפה שפרצה שמה בקיץ שעבר נשרפו 2 צריפים וחלק מחורשת האקליפטוסים. כעת נשארו שמה 2 צריפים ופחים חלודים מהצריפים שנשרפו. הרכוש המעט הזה הולך ומתבזבז מיום ליום. בדואי ההר סוחבים כל מה שאפשר וכעת התחילו לפרק את הצריפים. לשמור על זה כבר אין כל אפשרות וכח וכדאיות, הכרחי להוריד את זה משמה. הצריפים המה כבר במצב כזה שערכם בשביל העברה הוא ענין של קרשים ופחים משומשים, ואם לא יקחו את זה בימים הקרובים לא ישאר מזה כל זכר. החלטנו לכן להציע לכם למנות איש או שנים מהסביבה שיעריך את זה ואנו מוכנים לקנות את זה. בנתים איזו ימים אנו מורידים את הפחים המפוזרים ומכניסים את זה לחצר שלנו ומשגיחים על הצריפים שלא יפרקו. אם רוצים אתם שהרכוש המעט הזה לא יתבזבז ויפול לידי הבדואים אלא להיפך יביא איזו תועלת לנו, תסדרו תיכף את בקשתנו: למסר יפוי-כח לאחד מהסביבה להעריך את זה ולהרשות לנו לקחת את הצריפים אלינו – עוד הפעם: הענין הוא תכוף ובמשך ימים אפשר לאחרו, כי אין לנו אפשרות של שמירה על ההר, ויש גם לחשש שהערבים, בראותם שלא יוכלו לקחת שמה כלום, ידליקו בלילה את הצריפים.




אנו מחכים לתשובתכם המיידית. בכל הכבוד




בשם כינרת




קבוצת פועלים להתיישבות שתופית בע"מ




ש. זנדברג [השיבושים במקור, ע"י]




ההחלטה שהתקבלה נרשמה בשולי המכתב:




ה' יפה




נא לענות שהנני מסכים לגמרי להצעה הזאת ולבקשנו היום מה' ברץ ביחד עם מקלר (נא לברר עם ה' שטרן) להעריך את זה. [החתימה לא ניתנת לזיהוי].







אחרי עזיבת הטבעונים ומי שחברו אליהם, עברו אדמות ההר לידי קבוצת כינרת ונמצאות בידיה עד היום. לימים הוקם במקום אתר זיכרון לנח סטולר, בן קבוצת כינרת, שחיפש בהר את האוצר האגדי של "השומר" ולא מצא. "מצפה התמר" קראו לאתר הזיכרון, המשקיף אל נופה המרהיב של הכינרת.










"נותר רק הזיכרון והגעגוע לימי חלוציות מלאי חלומות ותום נעורים".




סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי, בעזרת יוסף גרינבוים; עריכת לשון: עמית ישראלי-גלעד




עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.




עודד ישראלי - יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.




יוסף גרינבוים [יוסק'ה] - יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.




עמית ישראלי-גלעד - ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, מעורכי 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה