3.8.1939.- ירושלים
הר הזיתים ירושלים גוש: קהילת ירושלים: תת חלקה ח': שורה 6 : מספר19 :
טכסט:
[חלק חדש - אנכי]
מלכה מאי ויסנברג
ב"ר נתן נחום וברטה
מרימסקי
[חלק ישן - אופקי]
בת נחום ובריינה מרימסקי
קרינית הרדיו בירושלים
נהרגה בהתפוצצות פצצה
באולפן הרדיו
ביום י"ח' אב תרצ"ט
בגיל של כ"ה שנים
ת נ צ ב" ה
ביולי 1939 הכריז שר המושבות הבריטי שהחל מחודש אוקטובר תופסק העלייה היהודית לארץ ורישיונות עלייה חדשים לא יינתנו בששת החודשים הבאים.
המתח האנטי-בריטי בישוב גבר;
כתגובה לגזרה הכריז הוועד- הלאומי על שבתון כללי בכל רחבי היישוב היהודי בארץ.
ב יום רביעי ב- 2 לאוגוסט 1939 –הארגון-הצבאי-הלאומי שלא קיבל את מרות הוועד-הלאומי פגע בתחנת הרדיו המנדטורית "קול ירושלים" בדרך הנסיכה מאליסאנדה ליד מגרש הרוסים בירושלים., בין 17:12 ל-17:20 אחר הצהריים התפוצצו ארבע פצצות-זמן . המהנדס הערבי-נוצרי אדיב אפנדי מנסור והקריינית היהודייה מאי וייסנברג מתו מפצעיהם.
מלכה מיי נולדה לברטה לבית גארב ולנתן נחום מרימסקי ב י"ד בתשרי תרע"ד [15.10.1913] ביוהנסבורג, דרום-אפריקה, הבכורה לארבעת ילדיהם. משפחה מיוחסת. גרו ברובע Turffontein
האב יליד רוסיה, האם מליטא.
אביה "ציוני כללי" בהשקפתו, חבר המועצה המקומית באזור מגוריו וגבאי בבית-הכנסת האורתודוכסי. בני-הזוג היו פעילים בחיי הקהילה היהודית, כל המשפחה דיברה עברית והילדים למדו עברית מגיל צעיר בעזרת מורה פרטי. מיי למדה בבתי-ספר ביוהנסבורג סיימה את אוניברסיטת Witwatersrand בעיר ובנוסף זכתה לתואר F.T.C.L Trinity College of Music , London Fellowship of the השלישית מדרום אפריקה שזכתה בתואר זה על תורת הדיבור Elocution והשנה היא 1931.
"מיי הייתה הפנינה של המשפחה" סיפרה אחותה הצעירה חנה אברהמי,.
מיי היתה נערה יפהפייה ובגיל 18 השתתפה בתחרות מלכת יופי שנערכה ביוהנסבורג והגיעה למקום השלישי מתוך מאות מועמדות.
מיי שיחקה היטב טניס. היא ניגנה בכינור, הייתה חברה בארגון 'ישראל הצעיר' איגוד של בתי-כנסת אורתודוכסיים.
מיי הייתה בעלת כישרונות רבים: "שמשה כמורה לתורת הביטוי ודראמה". זכתה לתעודות הוקרה והצטיינות רבות, בין תעודותיה - תעודת הוראה בעברית. ניחנה בכישרון דרמטי והשתתפה בחוג דרמטי יהודי Johannesburg Jewish Guild drama section גם בתפקידים ראשיים.
עבדה ברדיו בשידורים לנוער. נערה חברותית ואהודה.
בשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ-ישראל בעקבות האח הרולד שהיה חניך בית"ר לדבריו "רק בגלל האימון הגופני" והגיע ללמוד בבית הספר החקלאי "מקווה-ישראל". תחילה עלה האב, "דרך קנטרה" ונכנס לשותפות ברשת ניקוי יבש בתל-אביב- 'אלפא'. כעבור שנה כל המשפחה באה לעזור בבניין הארץ. כתובתם היתה פלורנטין 46 תל-אביב.
האחות הצעירה חנה מי שהייתה גימנזיסטית מחוננת בדרום-אפריקה עבדה בחנות הספרים באנגלית 'פאלאס' ומיי שלא התלהבה מהעלייה לארץ הייתה לשחקנית חובבת בחוג דרמטי, פרסמה מודעה ב'פלסטיין פוסט' המציעה שעורים בשפה האנגלית. כך החלה במתן שיעורים למבוגרים - לעורכי-דין יהודים פליטים מגרמניה לקראת בחינות הרישוי שלהם באנגלית. כעבור שלוש שנים נישאה לאחד מתלמידיה - ד"ר יוליאן ויסנברג, עורך-דין עולה מגרמניה, מבוגר ממנה בשמונה שנים . ילדים לא היו להם.
בתחילת 1937 עבר הזוג להתגורר בירושלים - יוליאן ויסנברג כעורך-דין , ומיי נתקבלה ל"קול ירושלים" - תחנת הרדיו של השלטון המנדטורי The Palestine Broadcasting Service – PBS שזה עתה מלאו לה שנה. התחנה שידרה בשלוש השפות הרשמיות - אנגלית, ערבית ועברית. מיי החלה כקריינית עוזרת באנגלית, זכתה לשבחים והייתה לקריינית החדשות באנגלית -מיי מרי [May Marry] קראו לה. מנהל התוכניות ב PBS היה סטפן פרי [Stephen Fry ]
בקיאותה בדרמה נראתה מיד. ולאחר זמן הגישה את 'פינת הנוער' באנגלית והייתה למנהלה. הפיקה תסכיתי רדיו לילדים " כמפיקת תסכיתי הרדיו באנגלית השתמשה גם בשם Waithill May תעתיק שם נישואיה לעברית" נזכר המהנדס משה רובין. היא הייתה מומחית לדרמה ואומנות ההגייה ובעצמה כתבה תסריטים לרדיו, לא רק לרשות השידור הפלסטינאי אלא גם לשירות השידור הבריטי באנגליה. כתבה סיפורים ומחזות ששודרו ברדיו, ואף השתתפה בהעלאתם. מחזות לגדולים ולקטנים; אבירים אמיצים, דרקונים נושפי אש ונסיכות נאות כלואות בצריחים, פיות צונחות בתוך קשתות בשמים וסוסי נדנדה הלוקחים את המאזינים לארצות רחוקות באמצעות סיפור דמיוני – מחזה משודר.
ילדי ירושלים, האנגלים וגם היהודים, הכירו אותה יפה כמארגנת 'פינת הנוער' האנגלית - היו מביאים שירים, תסכיתים וחידות לפינה שלהם. את רוב שעות הפנאי שלה הקדישה מיי למקום עבודתה באולפנים שהיו בבניין מלון פאלאס ברחוב ממילא כדי "לשכלל את התוכניות שהיו תחת ידה".
התסכית האחרון שהפיקה מיי נקרא 'Sabotage' "[מעשה חבלה] מאת מוניקה מארסדן, מחברת בריטית של סיפורי מתח והרפתקאות לנוער, ובו השתתפו בני נוער אנגלים, ילדי פקידים וקצינים בריטים – וכן כמה ילדים ובני נוער יהודים דוברי אנגלית מירושלים.
בירושלים קשרה מיי קשרים חברתיים ואל ביתה הנאה היו נכנסים אנגלים, ערבים ויהודים, ונהנים מהכנסת האורחים הנעימה שלה. "היינו בארוחת ערב נהדרת אצל הקולונל טיג. היו שם קצינים רבים" כתבה להוריה לרחוב טרומפלדור 10 בתל-אביב שבועיים לפני מותה. עוד כתבה על סכו"ם שקבלה במתנה מפקידים בכירים שנהנו משידוריה.
יום לפני הפיצוץ כתבה להוריה על מקרר חשמלי שרכשו, היא ובעלה, בתשלומים, ואת ארגז הקרח הישן העבירו לאחותה. במכתב לאחיה הקטן אורי הציעה סיוע כספי. המכתבים שופעי חום ואהבה .
ברדיו מצאה לה מיי מקום לבטא בו את כישרונותיה.
"חייה היו השידור והשידור היה חייה" כתב שבועון הרדיו "היחידי בארץ" 'קול ירושלים' JERUSALEM RADIO
"היא הצטיינה בפיתוח התוכניות לילדים. את רוב החומר כתבה בעצמה" כתבו בעיתון 'פלסטיין פוסט'; "תפקידה היה לשמח ולבדח והמוות היה כל כך רחוק ממנה". נכתב בעיתון 'הארץ'
ביום 28 ביוני 1939 בעצם מאורעות תרצ"ו, או 'המרד הערבי הגדול' הועברו האולפנים לבית שידור חדש, מודרני ומרווח ב'בניין החבשים' ברחוב הנסיכה מאליסאנדה מלכתה הצלבנית של העיר במאה ה- 12 [לימים רחוב הלני המלכה מס' 21].
ביום יז' באב תרצ"ט הניח הארגון הצבאי הלאומי פצצות-זמן באולפני הרדיו בירושלים.
בית השידור הבריטי שברחוב מאליסאנדה בירושלים, פוצץ. נגרם נזק רב לבנין. הגברת מיי ויסברג, יהודיה, הממונה על פינת הנוער האנגלית, נפגעה קשה כך גם מהנדס בחדר הפיקוח הערבי-נוצרי אדיב מנצור. טכנאי חדר הפיקוח מר גבריאל דימיטרופולוס [יווני אורתודוכסי] נפצע קל. כך גם הגברת טרזה דורסי, ערביה נוצרית, הממונה על 'פינת הנוער' הערבית.
הרדיו חידש את השידור רגעים אחדים אחרי ההתפוצצות באמצעות מיתקן השידור ברמאללה ואולפן מאולתר בירושלים. "קרייני החדשות בשלוש השפות הוסעו בליווי משמר לשדר מרמאללה"
מיי וייסנברג, הממונה על 'פינת הנוער' באנגלית הייתה עסוקה אותה שעה בשידור ישיר מתקליטים של התוכנית "כבקשתך" לנוער באנגלית במקום חזרה על הפרק השלישי והאחרון של 'סבוטאז' – אחד המשתתפים חלה והחליפו אולפנים - היא הועברה לאולפן מספר 1 הסמוך בקומה השנייה שיועד לחזרה של "פינת הנוער" בערבית, ב-17:30, בהשתתפות צעירם ובני נוער ערבים רבים.
ליד כל אולפן נמצא 'התא' - שולחן הקריין עם המיקרופון.
בכניסה לבניין תחנת השידור עמד משמר בריטי שני שוטרים אנגלים ושני שוטרים יהודים אשר בדקו כל יוצא ובא ורק העובדים הקבועים ובעלי רישיון הורשו להיכנס. "בלי רישיון בכתב אין מרשים להיכנס פנימה".
מאיר צפניה, יליד העיר העתיקה ירושלים אחד מהעובדים הקבועים, נער בן 17 שלמד מכונאות רדיו וחשמל
בהתכתבות תוך עבדתו כמתלמד ברדיו. היה חבר הארגון-הצבאי-הלאומי "צעיר מהימן, מסור
לארגון ושש לקרב" מאז 1938.
באמצע חודש מאי פורסם 'הספר הלבן' של שר המושבות הבריטי מלקולם מקדונלד ובו הגבלות ליישוב היהודי רבים פרצו בזעם לרחובות בקריאות "לא נוותר- מקמייקל ממזר". בהפגנה צעקו חברי הארגון-הצבאי-הלאומי: "ויצמן הבוגד רד". פנסי רחוב נרגמו.
חנוך קלעי [סטרליץ] הועמד בראש מפקדת הארגון-הצבאי-הלאומי; בנימין זרעוני היה מפקד הארגון בירושלים, סגנו משה מולדבסקי. משה הורביץ, אחראי למודיעין גם בירושלים; ישקה לבשטיין [אליאב] קצין המבצעים בעיר - בן 31 מוכשר ואמיץ עם רגשות לאומיים חזקים, בעל המצאות "עוז רוחו גבל בקלות דעת והפקרות" תיארו מפקדו. בתוכנית המעשית לפיצוץ בית השידור הממשלתי עסק אליאב. חיים קורפו, פיקודו שהיה אז בן 18, בעל עבר של מפוצץ, הוא שהתקין את מנגנוני ההשהיה מנגנוני שעון בפצצות, בתזמון הפיגוע הושקע מאמץ מיוחד מודיעיני וטכני.
אליאב נפגש עם מאיר צפניה, ועל פי מידע מ"מקור מודיעיני נוסף" ואלו שמסר הצעיר קבעו את תוכנית הפעולה.
השעה 17:20 נקבעה כזמן הפיצוץ – "כדי להבטיח פגיעה המונית בערבים ואולי גם באנגלים" שהיו אמורים להימצא שעה זו באולפני הרדיו, תוך צמצום מרבי של סכנת הפגיעה ביהודים.
"ישקה חשב את עצמו למין גאון שעוד לא מוכר בארץ. הוא בכלל לא התלהב מהמפקדים שלו ופעל לפי הבנתו"- אמר מולדבסקי
בשעות הבוקר לפני הגעת שאר העובדים, הוסע מאיר צפניה לקרבת בית-השידור לבוש שני מעילים, כאשר מעילו הרגיל מסוג 'בטלדרס' מסתיר תחתיו את 'המעיל המתפוצץ' שתפר מצליח נמרודי חבר אצ"ל, משכונת הבוכרים בן ה-19, בחנות של אביו במחנה-יהודה לפי מידות הלקוח – מאיר צפניה. יעקב אליאב וחיים קורפו הרכיבו בבטנת המעיל ובכריות הכתפיים מוקש חשמלי -12 'נרות' ג'לטין חומר נפץ פלסטי חומר נפץ מרסק, נפץ חשמלי, סוללה ושעון תוצרת עצמית. בתיקו נשא מאיר צפניה שלוש מעטפות נפץ עם הכתובת "בשירות הוד מלכותו". בכל אחת מהן 6 'נרות' עם מנגנון השהייה להפעלתם.
ב 2 באוגוסט 1939 ב- 7:45 בבוקר נכנס מאיר לבניין עבר את ביקורת השומרים - השוטרים עמדו לסיים משמרת לילה ולא נהגו חשדנות מיוחדת כלפי עובד רדיו צעיר שהכירו; חיפשו בכליו ועל גופו ומצאו שהכול כשר. מאיר נכנס לבניין. את המעיל תלה על קולב בחדר הפיקוח "במקום שנמצאות המכונות המכוונות את העברת התוכניות מן האולפנים בירושלים לתחנת השידור ברמאללה - במגבר הסופי", ואת אחת המעטפות הניח על יד צינור העובר מתחת לרצפת החדר והמכוסה במכסה ברזל. מעטפה אחרת הטמין באולפן 1 שיועד לחזרות "פינת הנוער" בערבית, מתחת לשולחן המיקרופון
ואת שלישית במרתף הבניין ליד חדרי המלאכה של המהנדסים. לאחר מכן עבר לאגף נפרד של התחנה הכל כמתוכנן.
אחת המעטפות הקדימה להתפוצץ, וריסקה את מיי וייסנברג ב-17:13 בזמן שידור ישיר של התוכנית "כבקשתך" לנוער באנגלית. המאזינים שמעו "רעש גדול, ואחריו שקט". מיי וייסנברג נפצעה אנושות ברגליה ובבטנה והתמוטטה אל מתחת לשולחן. טרזה דורסי עמדה בדלת
בין העובדים שנזעקו לעזרה היה אדיב מנסור, המהנדס האחראי בחדר הפיקוח הסמוך. בן למשפחה ערבית נוצרית ידועה. למד בגרמניה ונכנס לעבוד בשירות הרדיו מתחילת הקמתו. שנתגלה כאדם אמיץ ואציל נפש.
מאנסור מיהר מיד אל תא הקריינית והוריד את הפצועה אל אולם הכניסה הגדול בקומת הקרקע. וחזר את חדר הפיקוח. מיי הועברה אל חדרו של מנהל התוכניות קרופורד מאקנייר. הגיע מר גאו, מנהל בית הספר-הבריטי לארכיאולוגיה, והעביר את הגברת ווייסנברג אל ביתו הסמוך .
כעבור זמן קצר בא האמבולנס.
מיי הביעה את רצונה שייקחו אותה אל המחלקה הבריטית של בית החולים הממשלתי.
רגעים מספר לאחר שמאנסור עלה שוב אל חדר הפיקוח אירע הפיצוץ הגדול כל התקרה המפרידה בין שתי קומות הבניין קרסה על אולם הכניסה והוא נפצע באופן אנוש.
"אדיב מנסור היה כולו חתיכות בשר שעפו לכל הצדדים". סיפר המהנדס משה רובין.
"חדר הפיקוח שלנו נהרס לחלוטין", דיווח מנהל הרדיו קרופורד מאקנייר ללונדון.
הפיצוץ האחרון היה דקות מעטות אחרי קודמיו. בקומת המרתף, ליד חדרי המלאכה של המהנדסים.
אותה שעה נמצאו בבניין 25 ילדים ערבים אשר באו להשתתף בפינת הנוער הערבית, שעמדה להתחיל עם סיום השידור של הפינה האנגלית. הם היו באולפן הצמוד למקום הפיצוץ – מנהלת הפינה הערבית הגברת טרזה דורסי, שהחלה בהכנות לשידור שאמור הייה להתחיל בשעה 17:30 ונכנסה לאולפנה של הגברת וויסנברג, נפצעה קל מאד.
את 25 הילדים הספיקו להוציא מן הבניין ללא פגע. "רק ילדה אחת נפלה מן המדרגות, לקול אחת ההתפוצצויות".
מיי וייסנברג ואדיב מנסור הוסעו לבית-החולים הסמוך – 'ביקור חולים'.
הבניין פונה מאנשים. נערך חיפוש ראשון, כדי לראות אם לא נשארו עוד פצצות בבנין. "אופן הנחת הפצצות העיד על אדם שהכיר יפה את המקום" אמרו החוקרים .
יעקב אליאב המתין לתוצאות על אחד מספסלי הגן העירוני שבצד מגרש הרוסים. בשעה 17:30 בקע קול הנפץ השלישי מתחנת השידור. "הספקתי עוד לראות את חברנו מאיר צפניה פונה והולך לביתו".
אמרו המפוצצים כי לפני הפעולה הוזהרו העובדים היהודים שלא יפריעו
לאחר הפיצוץ פתחה הבולשת הבריטית בחקירות. נערכו חיפושים בבתיהם של כמה מעובדי הרדיו, ארבעה עובדים יהודים מהסגל ההנדסי והטכני שהיו בבניין נעצרו לחקירה – ביניהם מאיר צפניה.
בבית –החולים 'ביקור-חולים' נקבע כי רגלה האחת נפגעה קשה, כמאה רסיסים הרבה שבבי העץ היו בה. היה חשש של זיהום. הרופאים שקלו לקטוע את רגלה. מיי התחננה, "אנא אל תקטעו את רגלי" .הרופא נעתר. הניתוח נמשך כשעה וחצי ועבר בהצלחה. בעלה ג'וליאן היה ליד מיטתה. לא האמין שמחתרת אנטי בריטית תיעולל דבר כזה והיה משוכנע שיש כאן מניע אישי
כאשר פגה השפעת האתר המאלחש, הוטב לה במקצת. ביקשה מהאחות כוס מים. האחות עשתה את שנתבקשה. מיי לקחה את המים, "הפנתה את ראשה אל הצד והוציאה את נשמתה". השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר.
דעת הרופאים היא כי סיבת מותה הפתאומי והלא צפוי הוא ב"זעזוע-שני", שתקף אותה."במשפחה מניחים שמדובר בתסחיף של קריש-דם".אמרה לי אחייניתה ד"ר יהודית אברהמי- עינת.
רושמי קורות הארגון-הצבאי-הלאומי כתבו לימים :"יום קודם לכן הודיעו לפקידים היהודיים כי לא יופיעו לעבודה למחרת כיוון שמכינים פעולה. הקריינית היהודיה שהייתה משתתפת באותה שעה [השעה האנגלית], לא שעתה לאזהרה ונהרגה בזמן התפוצצות"
הלווייתו של המהנדס אדיב מנסור יצאה מהכנסייה הערבית הפרוטסטנטית שברחוב סן-פאול. היו שם אנגלים, יהודים וערבים משירות הרדיו. את התפילות ערכו הכמרים מארמורה ונאסר והכומר דורינר מן הכנסייה הרומית-אנגליקנית. בדרכו האחרונה לבית הקברות שעל הר-ציון ליווהו גם חבריו בי.מ.ק.א.
שעה לאחר מכן -בארבע וחצי אחר הצהרים בחצר 'ביקור-חולים' החזן ישראל ברדקי קרא כמה פרקי תהילים. לא היו כל הספדים. משם יצאה הלוויה במכוניות לבית הקברות החדש של ועד הקהילה על הר-הזיתים.
מן המשפחה נכח בעלה ג'וליאן, אחיה הרולד ואחותה חנה, הוריה של מיי נפשו בקפריסין, טלגרפו להם.
ברטה פנתה לערבי במלון ואמרה 'אנשיך הרגו את בתי'. הערבי השיב 'לא גברתי, אנשייך הרגו את בתך'.
"הם לקחו את זה קשה. בזמן ההפלגה התעלפה האם " דברי יהודית אברהמי-עינת.
האח הצעיר, אורי, בן 17 תלמיד הגימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב היה עם חבריו קבוצת הצופים א' במחנה- עבודה בשרון. באימוני 'ההגנה'.
משמר כבוד של צופים הלך לאחר הארון, פקידי העירייה, נציגי מחלקות שונות בממשלה, רוב עובדי הרדיו, רבים מידידי המנוחה, והמוני אדם לוו את ההרוגה. בין הבאים היו מר א' טאטנבוים, בשם המזכיר הראשי; סגן המושל ה' באלרד וקצין המחוז י. קיסילוב בשם שלטון המחוז, מנהל הרדיו ה' ק' מק-גאר וסגנו מר רלף פוסטון, אליעזר לובראני מנהל התוכניות בעברית, קרל סלמון מנהל מחלקת המוסיקה של התחנה, ז' בלומנפלד ועוד רבים וטובים.
החזן נשא תפילת "צידוק הדין" ו"אל מלא רחמים" והבור כוסה בעפר המקום. עשרות זרים הונחו - של הוד מעלתו הנציב העליון הרולד מקמייקל; של המזכיר הראשי; של המנהל הכללי של הדואר וחבר העובדים בו; של הגברת פ' מודי אשת סגן המזכיר הראשי, של ד"ר טומפסון, ושל מר מקגאר ורעייתו; של מר רלף פוסטון הממונה בפועל על התוכניות; של מחלקת ההנדסה של הדואר, ושל עובדי המזכירות הראשית של הממשלה, של מר גאי ורעייתו, וכן של א' מטסון ו"מכל ידידיה משירות הרדיו".
"מֵיי הייתה אחד האנשים השמחים ביותר של שרות השידור ותכניותיה וקולה גרמו להנאה ושמחה כללית" נכתב להוריה במכתב שנשלח ב-5 אוגוסט 1939 משרות השידור של פלשתינה/ משרד הדואר הכללי ירושלים.
הרחוב לא שקט -
"היא לא הייתה אמורה להיות באולפן בשעת הפיצוץ."
"היא נהרגה בפיצוץ בדרך מקרה"
"רק במקרה נמצאה במקום בזמן שלא הייתה צריכה להימצא בו".
"מיי וייסנברג נהרגה בשוגג" אמר חיים קורפו.
"המחתרת, הם פוצצו אותה", אמרה קייטי קפלן, חברת הארגון-הצבאי-הלאומי שעלתה ארצה מדרום-אפריקה.
"הם אמרו שהייתה תאונה ושהיא לא הייתה אמורה להיות שם. המטרה היו הילדים – בראש ובראשונה ילדים דוברי אנגלית של קציני צבא בריטיים".
הוריה של מיי דרשו חקירה ומציאת האשמים. מנהל הרדיו קרופורד מקנאר הבטיחם כי נעשים מאמצים לגלות את האשמים, אין כאן מניע אישי אמר: "לא יכלו להיות לה אויבים, לא יתכן שמישהו ביקש את רעתה".
אמה של מיי ידעה : "את הבת שלי הרגו יהודים"; את האחראים למותה של מיי הגדירה "פושעי מלחמה" ו"רוצחים מקרב בני עמנו".
'קול ציון הלוחמת' תחנת הרדיו המחתרתית של הארגון-הצבאי-הלאומי , לא שידרו את החדשה הזאת:
"אינני חושבת שהיא מתה למען מטרה ראויה. היא הייתה בן אדם בעלת כישרונות מרובים. מותה היה בזבוז מוחלט" . כתבה אחייניתה ד"ר יהודית אברהמי-עינת
סוף דבר
מלחמת העולם השנייה פרצה ב - 1 בספטמבר 1939 עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, חודש בלבד לאחר פיצוץ אולפני הרדיו בירושלים. מותה של מיי וויסנברג לא היה בראש החדשות - סדר העדיפויות השתנה. אבל הנושא לא דעך. היו חוגים, מחוץ לתחום המשפחה שעסקו בכך
סופר כי "מתכנני הפעולה הסתייעו במיי וייסנברג, שהייתה מספקת ידיעות לארגון".
אמרו כי "קשריה של וייסנברג עם המחתרת החלו לפני הפעולה וכי מיי הייתה קרובה ברוחה לארגון".
"אירעה תקלה, מיי וייסנברג, ששיתפה איתנו פעולה ועזרה לנו בתכנון הפעולה על ידי מסירת מידע, נהרגה כאשר פוצץ אולפן הרדיו בירושלים" אמר מישהו שרצה בעילום שמו.
איש המודיעין משה הורביץ של האצ"ל לא היה מוכן לדבר בנושא ,
"אנחנו לא פותחים את הפה כל כך מהר, לא רק בשביל לא לכלכך את מישהו, גם בשביל לא ללכלך את עם ישראל" אמר לשואליו משה מולדבסקי, וד"ל.
היחסים בין ג'וליאן וייסנברג לבין הוריה של מיי הצטננו, והוא נשא אישה אחרת..
המצבה על קברה של מיי וייסנברג הוזמנה על ידי אביה, כעשרה חודשים אחרי מותה. היא ניזוקה בשנות השלטון הירדני, ושופצה על ידי המשפחה לאחר שחרור ההר במלחמת 'ששת הימים'
'קול ישראל' הפך לרדיו הרשמי של מדינת ישראל ביום הכרזת המדינה. בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16 תל-אביב ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948
מאיר צפניה. שנחשד בשיתוף פעולה עם מבצעי הפיגוע שוחרר מחוסר הוכחות. הצטרף ללח"י לאחר הפילוג מאצ"ל. נעצר שנית. ישב במחנות המעצר בארץ .ואחר-כך באפריקה ושוחרר רק עם הקמת מדינת ישראל .
נפטר בחודש יולי 1975 [תשל"ה] השאיר אשה: ניצה , ילדים: לאה ואברהם.
התגייס לצה"ל, שירת בחיל האוויר, בסדיר ובקבע. כעבור שנים אחדות פרש
בדרגת רב-סרן.
לאחר השחרור מצה"ל עבד בבדק מטוסים בשדה התעופה לוד. אחר כך כטכנאי ראשי
בענף האלקטרוניקה בחברת 'מקורות'.
נפטר בחודש יולי 1975 [תשל"ה] השאיר אשה: ניצה , ילדים: לאה ואברהם.
הבן, אורי מרימסקי היה לאורי מרי חבר הקבוצה שהפעילה את 'מכון אילון' בגבעת הקיבוצים ליד רחובות. הביא עולים לארץ והיה בין מקימי קיבוץ מעגן-מיכאל.
מצליח נמרודי החייט הוא אחיו הבכור של איש העסקים יעקב נמרודי.
ישקה לבשטיין 'אליאב' עבר עם הפילוג באוגוסט 1940 ממחתרת ה'ארגון-הצבאי-הלאומי' למחתרת לח"י – 'לוחמי-חירות-ישראל'
טרזה דורסי נזקקה לכיסא גלגלים.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה
המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ומעלה אותם על הכתב.
לאיתור הקבר של מאי ויסנברג בהר הזיתים, כנסו לקישור
סיפור יפיפה
השבמחק