יום שני, 24 בינואר 2011

מרדכי מילמן – ארצישראלי שנפל בשורות הבריגדה הבינ"ל ה-15

5.9.1938 – אברו


תצלום המצבה; עומד לידה: ערן טורבינר נר





קטע ממצבת הזכרון בסיירה פאנדולס, ספרד.

טכסט:

MARK MILLMAN PALESTINA


האנדרטה, הניצבת במקום נידח בסיירה פאנדולס, שרדה את ימיו של פרנקו ונותרה על מקומה, כשעליה חקוקים שמותיהם של מרדכי מילמן וקצינים נוספים: אחד הודי, אחד מהוואי ואחד ספרדי.

קפיטן מרדכי [מרק] מילמן היה לוחם ומפקד בבריגדות הבינלאומיות, מתנדב ארצישראלי "ידוע ואהוב", בעל הדרגה הגבוהה מבין המתנדבים הארצישראלים. מילמן נהרג בקרבות האברו, ממש לפני תום הקרבות.

מבוא

ב-16 לפברואר 1936, הלך העם הספרדי אל הקלפי, והכריז קבל עמים ולאומים כי רצונו בדמוקרטיה. "החזית העממית" ניצחה בבחירות, והקימה ממשלה רפובליקנית, שבראשה עמד פראנסיסקו לארגו קאבאלרו [בעברו השתייך לזרם השמאל הקיצוני] ולאחריו חואן נגרין [סוציאליסט] והנשיא הליברלי אזאנה אי דיאז. בממשלה תמכו הפועלים ורבים מן המעמד הבינוני המשכיל, קאטלונים ובאסקים, כמו גם מיליטנטים אנרכיסטים וקומוניסטים, שהקימו לעצמם יחידות צבאיות - מליציות.

ב-17 ביולי 1936, בצפון מרוקו, בעיר הספרדית מלילה שעל שפת הים התיכון, פרץ המרד כנגד ממשלת "החזית העממית" והרפובליקה. המורדים הפציצו את אלחסירס והעלו את צבא המאורים - ברובם חיילים שכירים ממוצא מרוקאי ששירתו במושבות - על אדמת חצי-האי האיברי. בראש המורדים עמד הגנרל פרנסיס פרנקו. הוא וחייליו, שמאחוריהם עמדו הכנסייה, הצבא ובעלי האדמות, כמו גם הפלנגות הפאשיסטיות, חצו את הים התיכון בעזרת מטוסי התובלה של ה"לופטוואפה" - חיל האוויר של גרמניה הנאצית, ונחתו בספרד.

כך פרצה מלחמת האזרחים. הגנרל הצעיר פרנקו, שכונה בפי עמיתיו "גיבור אסטוריאס", על חלקו בדיכוי העקוב מדם של שביתת הכורים והפועלים בחבל אסטוריאס בשנת 1934, ובעל עבר עשיר בדיכוי מרידות תושבי המושבות הספרדיות שבצפון אפריקה, הוביל את המרד כנגד הממשלה הנבחרת של הרפובליקה הדמוקרטית.

חודשיים לאחר הנחיתה, בטולידו הכבושה, הכריז פראנקו על עצמו כגנרליסימו של כל הכוחות המזוינים וראש מדינת בורגוס.

בתגובה, הממשלה הנבחרת במדריד, על כל מפלגותיה, חילקה נשק לפועלים - רובים אוסטרים מתחילת המאה.

רבים בעולם ראו במלחמה חלק ממאבק כולל כנגד הפאשיזם, ויצאו לספרד לסייע בידי הצבא הרפובליקני לעצור את צבא הלגיונרים הלאומני של פרנקו על 140,000 המאורים שבו, שאליו נספחו 100,000 פאשיסטים איטלקים; 40,000 נאצים גרמנים ו- 20,000 פאשיסטים פורטוגלים.

גרמניה ואיטליה הפאשיסטיות, מיהרו ולאות הזדהות סייעו למורדים הלאומנים בארטילריה, שריון ומטוסים.

בימים הראשונים של ספטמבר, העיתונאית והפוליטיקאית דולורס איבארורי, צירה בפרלמנט ומזכ"לית המפלגה הקומוניסטית בספרד, מגיבורות המאבק בפאשיזם, שכונתה "לה-פאסיונאריה", השמיעה בפאריס, באוזני העולם, כי האומה הספרדית החליטה כי "מוטב לה למות בקומה זקופה מלחיות על ברכיה". אז נולדה הסיסמה: "הם לא יעברו! NO PASARAN".

בעירה הקטנה לא-ליניאה נטבחו 300 נפש, "רובם קומוניסטים"; בסיביליה עברו המאורים והלגיונרים ברחובות והטילו רימוני יד אל תוך הבתים; 9000 נרצחו; בסאראגוסה - 2000; בבורגוס - 1500; בבאדאחוז - 4000, בגראנאדה 18,000, ביניהם המשורר והמחזאי פדריקו גראסיה לורקה, בטרם מלאו לו 40. [פאבלו נארודה (או בשמו הלא מוכר בנימין אליעזר) היה קונסול צ'ילה במדריד כשפרצה מלחמת האזרחים. רצח ידידו לורקה גרם לו לתמוך ברפובליקנים ולפרסם את קובץ השירים "ספרד בלבי"].

מירידה נהרגו 1000 נפש, לרוב ב חיתוך צווארם ביד הפאשיסטים", נכתב ב'דיילי אקספרס'; בטולידו, בין השאר, נשרפו חיים 400 פצועים מאנשי המיליציה הרפובליקנית בבית החולים, יחד עם הרופאים והאחיות הרחמניות שטיפלו בהם.

ב-26 באפריל 1937 נמחקה העיר הבאסקית גרניקה, בהפצצות הנאצים; לגיון ה'קונדור' של ה'לופטוואפה', הפציץ את העיר כדי לסייע ללאומנים, וגם כזירת ניסוי של טקטיקת 'מלחמת-הבזק' ['בליצקריג'], שתיושם בעתיד במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר ארבע שעות של הפצצה הושמדה העיר, 1,600 איש נהרגו ואלפים נפצעו. (היצירה גרניקה, מיצירותיו המפורסמות של הצייר הספרדי פבלו פיקאסו, צוירה בשנת 1937, כתגובה להרס המוחלט והאכזרי של העיר.)

בוולנסיה נרצחו 15,000 נפש, בברצלונה 25,000, במדריד 35,000, וחצי מיליון קאטאלונים נמלטו לצרפת.

בחסות הסכם 'אי-ההתערבות' שנחתם בפברואר 1937, ממשלות בריטניה וממשלות אירופה נוספות כדוגמת צרפת, ניסו למנוע ממדינותיהם לקחת חלק במלחמה בספרד.

לעומתן, ממשלת מכסיקו הצהירה, כי אינה מכבדת 'אי-התערבות' זו, ושלחה ספינה עם מזון, נשק ובטליון של מתנדבים לצבא הרפובליקה.

ברית המועצות שלחה, בנוסף ללוחמים, תותחים ונגמ"שים, טנקים, ומטוסים, מאות אלפי רובים ועשרות אלפי טונות של תחמושת. הרפובליקנים שילמו על רכישה זו בזהב. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית סיפקה למתנדבים מדים.

למרות האמברגו האירופאי, כ-35,000 מתנדבים הגיעו לספרד, רובם דרך צרפת, לאחר שחצו ברגל את הרי הפירינאים, והתייצבו לצד כוחות 'הממשלה הדמוקרטית של הרפובליקה הספרדית השנייה'.

כ- 7,000 מתנדבים היו צרפתים. כ- 5,000 פולנים, ומספר דומה של גרמנים ואוסטרים. כ- 3,000 אמריקנים, כ- 2,000 בריטים, כ- 1,600 מבלגיה והולנד, ומספר דומה מיוגוסלביה. כמה מאות באו מארץ ישראל, מקנדה, בולגריה, איטליה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, רומניה ושוויץ. באו גם מאתיופיה, שנכבשה על ידי איטליה הפאשיסטית, והיו אפילו רוסים "לבנים" גולים, שקיוו כי כך יורשה להם לחזור לארצם.

חלקם שירתו בצבא הרפובליקה, דוגמת הטייס-הסופר אנדרי מאלרו, שהיה לימים שר התרבות של צרפת. היו כאלה, כדוגמת המשורר הבריטי ג'ון קורנפורד [שנהרג ליד לופירה] ובן עמו הסופר המפורסם ג'ורג' אורוול (אריק ארתור בְּלֵייר), שנפצע קשה, אשר לחמו בשורות מיליציות שמאל כמו POUM[Partido Obrero de Unificación Marxista] המרקסיסטית, ויש שהלכו למשמר האזרחי [Gardia Civil] או הצטרפו לצנטורית Muerte es Maestro, יחידה ששימשה לפעולות ביטחון פנים. אך רובם של המתנדבים לחמו במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, שאורגנו מטעם הקומאינטרן, הארגון ששלט ממוסקבה על המפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם, וניסה, ללא הצלחה מיוחדת, להטיל את שלטונו על הבריגדות הבינלאומיות בספרד.

הפלוגה הראשונה של הבריגדות הבינלאומיות, הייתה פלוגת "ארנסט טילמן", שמנתה כמאה לוחמים [צנטוריה], בעיקר פליטים גרמנים ומקצתם הולנדים וסקנדינבים, והייתה הבסיס לבריגדה ה-11, שנוספה לעשר הבריגדות של צבא הרפובליקה הספרדית. בתחילה נוספו פלוגות "אדגרד אנדרה" (גרמנים), "הקומונה הפריזאית" (צרפתים), ופלוגת "דומברובסקי" (פולנים). כשגדל מספר המתנדבים, הוקמו הבריגדה ה-12, האיטלקית, שהמשיכה לשאת את השם "גריבאלדי", שבה נכללו גדוד "גסטון סוזי" ופלוגת "לואי מישל", והבריגדה ה-13 הפולנית, שהמשיכה לשאת את השם "דומברובסקי", שבה נכללה פלוגה יהודית שמנתה כ-150 לוחמים על שם נפתלי בוטווין, קומוניסט יהודי שהוצא להורג בשל הריגת מודיע משטרתי בפולין. שפתה של הפלוגה היהודית הייתה יידיש ובין מייסדיה היה גרשון "הג'ינג'י", קומוניסט שגורש מארץ-ישראל ב-1921; אליה סופחו לוחמים ארצישראלים כמו בנימין אפשטיין, יופה, דוניץ, חפץ, שטמלר ואפילו עלי עבדול חליק, אופה ערבי מירושלים, שהיה פעיל קומוניסטי. כך הוקמה הבריגדה ה-14 ובה גדוד "הקומונה הפריזאית" הצרפתי; הבריגדה ה-15 שחייליה היו דוברי אנגלית: גדוד בריטים שגרעינו פלוגה בשם "טום מאן", או בפי הספרדים "בטליון אינגלז", גדוד האירים, "קונולי קולמן", וקנדים שהשתייכו לפלוגת "מקנזי פפניו"-"מק-פאפס", שבה שירת יוסף זלצמן; אמריקאים, שמקורם בפלוגות "אברהם לינקולן" ו"ג'ורג' ואשינגטון", שהיו לגדוד ששילב בין לוחמים לבנים ושחורים, ומפקדו השחור אוליבר לואו נהרג עוד בברונטה. כן אורגנה קבוצה קטנה של טייסים אמריקאים שנודעה כ"לגיון היאנקי", ולבסוף הבריגדה ה-129 שהורכבה ברובה מבני העמים הבלקנים. היו עוד גדודים שסופחו 'אד-הוק' לבריגדה זו או אחרת, כמו הגדוד ה"בלגי-צרפתי" או גדוד "דימיטרוב".

חרף הניסיונות ליצור אחדות, היו הבריגדות תערובת של בני אומות וגזעים שונים, כולל אפריקה והמזרח הרחוק. פועלים, רועים ואיכרים, אחיות ורופאים, עורכי דין ומורים, סטודנטים שיצאו מן המעבדות ונסעו לספרד, יהודים מן האיסט אנד בלונדון כמו נתן כהן [שנשא לאשה את הלוחמת רמונה]; קתולים אדוקים כמייג'ור פראנק ריאן מאירלנד; הסופר ראלף פוקס שלחם בשורות הבטליון הבריטי ונהרג בקורדובה; הוגה הדעות הקתולי-בריטי כריסטופר קודוול (כריסטופר סנט ג'ון ספרינג) שנהרג בחארמה. "כולם היו שם, חוץ משקספיר", אמר לוחם קנדי.

בכל בריגדה היו שלושה או ארבעה גדודים, כשכל אחד מהם מנה כ- 500 חיילים. לכל גדוד הייתה שפת דיבור משלו ואופי משלו. כאמור, הפלוגות הורכבו בדרך כלל מבני לאום אחד, כדי להקל על קליטת הפקודות, אך לא היה אפשר להימנע כליל מבעיות של תיאום בין יחידות שאנשיהן דוברים שפות שונות. נוסף לכך, לכל מפקד היה קומיסר, כך על פי שיטת "הפיקוד הכפול", שהועתקה מן "הצבא האדום". הקומיסרים, כמעט כולם קומוניסטים, היו בעיקר מעין קציני הסברה.

המנון הבריגדות היה אחד, ה"אינטרנציונל", אך הם שרו אותו איש-איש בשפתו.

שיעור היהודים בקרב הבריגדות הבינלאומיות היה גבוה. נראה כי כחמישית מקרב אנשי הבריגדות היו יהודים. במיוחד בלט מספרם בקרב הצוות הרפואי, שם היה שיעורם הרבה מעבר ל- 70% !

הרבה יותר מ- 300 מתנדבים הגיעו כיחידים מארץ-ישראל, רובם יהודים חברי המפלגה הקומוניסטית, מיעוטם ערבים-פלסטינים וארמנים מירושלים. חלקם באו על פי צו מצפונם או משום שחיפשו הרפתקה, לדוגמה, בנקה [בנימין], בנו של הגר משה יבדקימוב, טיפוס 'צבעוני', שהיה בארץ שומר שדות, או דוד קרון, שהמרה את פי הנהגת תנועת "השומר הצעיר", החליט כי מדריד קודמת לחניתה ונסע.

הארצישראלים שולבו על פי רוב בבריגדה הפולנית, כדוברי יידיש, אך שילבו אותם גם בבריגדה ה-15, כילידי ארץ דוברת אנגלית, בעיקר בגדוד על שם לינקולן של מתנדבי ארה"ב.

מעריכים כי כשלושים ארצישראלים נהרגו בקרבות, ביניהם הקפיטן מארק מילמן. ערן טורבינר, שעסק בנושא בסרטו הדוקומנטרי "מדריד לפני חניתה", אומר שנהרגו במלחמה זו מעל לשבעים ארצישראלים.

באמצע 1937, נהפכו הבריגדות הבינלאומיות לחלק מהצבא הספרדי הרפובליקני, וב - 21.9.1938 הכריז חואן נגרין, ראש ממשלת ספרד, על פירוק הבריגדות. 10,000 לוחמי הבריגדות עזבו, או שקיבלו אזרחות ספרדית כדי שיוכלו להישאר.

ב-1 באפריל 1939, הכריז "גנרליסימו ומנהיג ספרד בחסד אלוהים" פרנקו: "היום כבש הצבא הלאומי את העמדות האחרונות של האויב. הצבא האדום נוצח, המלחמה נגמרה".

באופן רשמי הסתיימה מלחמת האזרחים בספרד ביום 29 במאי 1939;

בספטמבר 1939, פלשו מאות אלפי חיילי ה"וורמאכט" הגרמני לפולין והחלה מלחמת העולם השנייה.

רוסיה

מרדכי או מוסיה, כמו שקראה לו אמו, נולד בשנת 1909 לשרה ולישראל מילמן, באחת העיירות היהודיות באוקראינה, יש אומרים כי שמה של העיירה ספוגרוביטצ'ה, ומיקומה סמוך לאומן, ליד תחנת הרכבת של רז'בוסקי. האב היה פועל דפוס משכיל, שנעשה עצמאי, בעל בית דפוס, והיה יהודי אמיד. בעת מלחמת העולם הראשונה היה מרדכי ילד, שחווה את מלחמת האזרחים ברוסיה.

הוא ראה את כוחות סמיון פטליורה נלחמים גם ב'צבא האדום' וגם בצבא הלבן' שניסו לכבוש את אוקראינה. כשהובס פטליורה, הפנה את זעמו אל יהודי המדינה. במשך שישה שבועות התחוללו כשישים פוגרומים, שבהם נרצחו באוקראינה עשרות אלפי יהודים, ופטליורה לא עשה דבר להפסקתם.

בשנת 1919 נכנסו לעיירה הפורעים של פטליורה ורצחו עשרות יהודים, בתוכם גם המדפיס ישראל מילמן. באלה שברחו ירו. את אלה שהתחבאו בבתים, הכו למוות כדי לחסוך בתחמושת.

בעת הטבח היה מרדכי בן העשר עם חבר, הרחק מהמקום; שכנים אספו אותו כשהחלו הפרעות. האם עם זאב הקטן, אחיו, הורחקו מן הבית. הם חזרו ונפגשו רק כאשר הובאו אל גופתו הרצוצה של האב.

כעבור שבע שנים, בפריס, שען יהודי בשם שלום שוורצבארד יירה למוות בפטליורה הגולה חמש יריות אקדח, כנקמה על רצח בני משפחתו. בית הדין הצרפתי יפסוק את דינו לזכות.

"כעבור 18 שנה", כתב חבר, "הלך מרדכי מילמן לספרד, כדי להשיב גמול לתלמידיו של פטליורה; כדי להגן על ילדי ספרד לבל יתייתמו כמוהו".

לאחר הפרעות, חרב בית הדפוס והבית נשדד, והשלושה נותרו חסרי כל. האלמנה ושני היתומים עקרו לעיר אומן, מקום משפחתה. שם היה בית עם גינה עתירת עצים ושיחים וסוכה ירוקה, שבה בילה מרדכי את רוב שעותיו. היה שם גם כלב שחור עם כתם לבן על מצחו, שמרדכי היה רותם לעגלת החורף. שם גם למד עברית.

מספרים כי יום אחד שיחק מרדכי, שהיה אז כבן אחת-עשרה, עם אחיו הקטן זאב ליד טחנת הקמח, כשהקטן נפל למים והחל טובע. מרדכי קפץ ללא היסוס למים הזורמים והצילו. בני משפחתו וידידים הכתירוהו כבר אז בשם "גיבור".

באומן התגוררו כשלוש שנים, עד שהותר להם לצאת מברית המועצות.

תל-אביב

בסוף שנת 1922 יצאה שרה מילמן מברית המועצות עם שני בניה, מרדכי בן ה-13 וזאב בן השלוש ועלתה לארץ-ישראל, שם הצטרפה לבני משפחתה בתל-אביב. תחילה עבדה בבית החרושת לסיגריות "דובק", וכעבור כעשור פתחה קיוסק בשם "איגלו" ברחוב המלך ג'ורג' 4. היא והבנים עברו לגור בשכירות ברחוב יונה הנביא 35, ליד הים.

מרדכי, שכבר ידע עברית, נרשם לגימנסיה "הרצליה", מחזור ח"י, שם למד שלוש שנים, גם ערבית. כמו לא מעט נערים מתבגרים, היה צמחוני במשך שנתיים, והתאהב בפעם הראשונה - בשרה.

מרדכי מילמן היה ספורטאי נמרץ, חבר בנבחרת ה'הוקי' של הגימנסיה ובקבוצת הכדור-יד שלה, שהייתה אלופת הארץ, פעילות שנאלץ להפסיקה כשהיה לנער עובד. אז הפסיק גם את חברותו ב"הצופים" ואת לימודי המוסיקה, מחוסר כסף. את חברותו ב"הגנה" המשיך.

מרדכי היה בחור נאה, מתיידד בקלות ומקובל בחברה. בלי קושי הסתגל לעולם החדש. הבית היה מלא חברים וחברות, וסביבו רחשה תמיד פעילות חברתית עליזה. בהמשך, התאהב בניוטה: "והיא גם אותי אהבה, אבל כעבור זמן כשעברה לדירה אחרת חדלתי לבא אליה והפסקתי אתה את כל היחוסים ועכשיו מתחרט אני מאד על זה", יכתוב ביומנו.

חיי נעורים תוססים היו: הלכו לים, שרו, צעקו, 'התחילו' עם נערות, היו עוצרים אותן או מקיפים, "מנחם תפס פעם את זוקו וחיבק אותה" - אירוע שכזה זכה להירשם ביומן.

יחד הלכו לראינוע. ב"אופיר" ראה מרדכי את הסרט "המת החי" של טולסטוי, ובסרט המזרחי "שחרזדה" חלם על צלה. "אך לו גם צלה הייתה אתי", יכתוב ביומנו הנער המאוהב שוב - "צלה אינה יוצאת מראשי, כל יום חושב אני עליה, אין אני רואה אותה כמעט, אבל חושב רק עליה, רק עליה".

ראה סרט עם ליוסיה, צעירונת יפהפייה בת שש-עשרה; עם דורה הלך לסרט "גיהנום האהבה" ובילה איתה ערב נעים.

עם אהרון ידידו הלך לראות הסרט "סולי". עם אותו אהרון ועם ישקה ומנחם נהג לשחק בקלפים, ובדרך כלל הרוויח כמה עשרות מיל: "בקלפים אני מצליח, כנראה באהבה לא אצליח", כתב ביומנו.

כשפגש את יפה בת השש-עשרה, הם טיילו ונכנסו למכונית שעמדה בקצה הרחוב. "אנכי תופס אותה ומחבקה ומנשקה ואוחז את שדיה והיא כלה נמסרת לי, מזמן לזמן היא נמלטת ממני וממלמלת: אוך כמה ילדה רעה אני". יכתוב ביומנו.

לקראת סוף חורף 1930 הוא 'עשה הכרה' עם ילדה נחמדה בשם אלה, אבל אהובת חייו הנסתרת הייתה מלכת הכיתה צלה, שבביתה היה נפגש עם שלושת חבריו הטובים, ישקה, אהרון ומנחם.

כאמור, היה מרדכי ספורטאי נלהב, ונתן לכך ביטוי ביומנו. בעקבות התחרות בין קבוצה נבחרת מהצבא הבריטי נגד הנבחרת מ"המכבי", שתוצאותיה 2:3 לטובת "המכבי", כתב: "מי פילל לזה?"; ובהזדמנות אחרת: "ההתחרות בכדור-רגל שהייתה אתמול נגמרה ב 4:1 לטובת 'המכבי'".

לאחר ביקור בקלוב לביליארד התחיל לשחק ביליארד. בהיותו ב'נשף בוקס' ראה איך אמיל היהודי מנצח את האנגלי; "הידד! ! !" כתב ביומנו; הוא וישקה חברו החליטו ללמוד אגרוף.

אבל הכדורגל עניין אותו במיוחד. בשבת 15 בפברואר התחילו התחרויות על הגביע הארצישראלי שהיה בידי "מכבי". הוא עקב אחרי תוצאות התחרות על הגביע שהתקיימו בשבת של הראשון במארס 1930, וידן של הקבוצות האנגליות הייתה על העליונה. בתחרות נשארו שתי קבוצות עבריות, "מכבי" תל-אביב ו"הפועל" תל-אביב, אך מרדכי היה בספק אם אחת מהן תזכה בגביע, "כי האנגלים העמידו השנה קבוצות חזקות עד מאד", כתב.

בשבת ה-22 במארס נערכה תחרות במסגרת גביע ארץ-ישראל. המשחק נגמר בניצחון ה"מכבי" על המשטרה הבריטית, 4 : 3. ההמון שהיה במגרש התפרץ אל השחקנים "מנשקים אותם ונושאים אותם על גבם" כתב ביומנו, ואף צייר את סמל ה"מכבי".

ביום שבת ה-3 במאי 1930 בשעה 3.30 הייתה התחרות הגמר בין גדוד 48 (צבא בריטי) ו"מכבי" תל-אביב. התחרות התקיימה על מגרש "הפועל", שהיה בו די מקום לקהל של 10000 איש. כל הערב דיברו רק על התחרות הזאת. בכל מקום נשמעו צעקות "יחי ה'מכבי'"!

"הגביע הוא שלנו/ הגביע הוא שלנו/ הגביע הוא שלנו/ של מכבי תל-אביב/ הידד !!" כתב מרדכי ביומנו.

מרדכי הפסיק את לימודיו בגימנסיה כדי לנסות את כוחו בעבודות שונות, אם כדי להתגבר על המחסור בבית (שכרה של אמו מבית החרושת לא הספיק אלא לפרנסה בצמצום), וגם כדי לחסוך כסף ללימודים בחוץ-לארץ – לימודי רפואה או משפטים. את לימודיו לבחינות התכוון להשלים באופן עצמאי.

סוף שנת 1929, ומרדכי רץ ממקום למקום כדי להשיג עבודה: "כל אחד מבטיח ולבסוף לא יוצא שום דבר", יכתוב ביומנו.

נמצאה לו עבודה בנמל יפו; עבודה פיזית שחורה אבל משכורת גבוהה ממשכורתו של פקיד. שכרו היומי היה 250 מיל [בשער החליפין של אז - דולר אחד]. שם פגש עולם אחר. ראה איך גם הפועלים המאורגנים, ואפילו חברי המפלגה הקומוניסטית, אינם מתביישים לנצל פועלים ערבים.

גבו כואב, ידיו פצועות וקשה לו ללכת. "ילכו לעזאזל הם עם עבודה זו ועם שכרה הגדול..." כתב ביומנו, ולא חזר לנמל.

עברו כשבועיים והוא עדיין איננו עובד סדיר. "אינני יכול לתאר איך קשה לי להתבטל, זה עשרים פעם יותר קשה מלעבוד", כתב ביומנו. ובחשבונו בבנק יש כבר 6 לירות!

את הבחינה בגיאומטריה ובסטריאומטריה עבר בהצלחה, וקנה לעצמו גרבי ספורט: "זוהי הפעם הראשונה שאני לובש גרביים כאלה", ציין ביומנו.

עבר עוד שבוע. עבודה אין. כל תוכניותיו פורחות. מצב רוחו של מרדכי שפוף, הוא רב עם כולם, מצפונו מייסר אותו על שהוא סמוך לשולחנה של אמו. בימים שהאם עובדת, הוא ואחיו הקטן, זאב, אוכלים במסעדה.

את הבחינה בהנדסה תיאורית הוא עבר ובאלגברה, בבחינה בעל-פה, נכשל. אמו כועסת, אך הוא לא מתייאש.

תוך כדי כך, יש פעילות ב"הגנה":

כשערביי יפו הכריזו שביתת מחאה על שאסרו 9 מנכבדיהם על מעורבותם במהומות אוגוסט, ה"הגנה" הכריזה 'מצב הכן'. על מרדכי הוטל למסור את ההודעה למחלקתו, ובשעה 5.30 בבוקר התחיל למלא את הפקודה, "כדי שלא לבזבז יום עבודה אם יזדמן". השבת עברה בשקט ואף בנעימות. בתורנות בת שעה וחצי הוצב לשמור בעמדה עם נערה בשם מינה. ביומנו כתב: "הייתי מסכים לשמור תמיד יחד אתה".

הגיע ה-1 במאי, והתכוננו לכל צרה. מרדכי נמנה עם כחמישה-עשר בחורים ובחורה אחת, שהוצבו על שפת הים. אחרי 18:00 בערב יצאו לרחוב כ- 28 'מופ"סים' [קמוניסטים] בשירת ה"אינטרנציונל" ברוסית והניפו דגלים אדומים. המשטרה באה, פיזרה אותם ואסרה אחד או שניים.

ב-22 במאי שנת 1930, הוכרז יום שבתון כללי ביישוב היהודי, במחאה על הפסקת העלייה. מרדכי קיבל הודעה על "מצב הכן" משעה 12:00 בצהריים. היה עליו להודיע זאת לחבריו בגימנסיה, ועד לשעה זו הוטל עליו להסתובב ברחובות העיר ולפעול לפי הוראות מפקדיו.

בשעה 12:00 בדיוק נסגרו כל חנויות העיר. כל בתי-החרושת פסקו לעבוד, תנועת המכוניות חדלה, והמסעדות היו פתוחות רק לשעה 13:00 בצהריים. קהל זרם לאספות ברחבי בעיר. ב"בית-העם" נערכה אספה מטעם הרוויזיוניסטים. סיפרו כי קהל גדול היה שם אבל "כשהנואמים היו אומרים איזה דבר כנגד ההנהלה הציונית או וייצמן היו נשמעות קריאות של בוז לנואמים".

בינתיים, המצב בבית לא טוב. יש ימים שאמו לא הולכת לבית החרושת כי אין עבודה. מרדכי מובטל. הם על סף רעב. מקמצים באוכל. אמו מחפשת הלוואה של שתיים-שלוש לירות כדי לשלם את החוב בחנות, היא אינה רגילה לקנות בהקפה, ומבקשת להפקיד את שעונה, שזה כמעט כל רכושה, תמורת כמה לירות, "אוך כמה נחוץ לנו עכשיו איזה לירות כדי לשלם את החובות הקטנים", כתב ביומנו, והלך לנסות לסדר לאמו מקור פרנסה אחר, עסק עצמאי, "אוך, לו הייתי כבר בטוח שהאמא תסתדר כאן באיזה אופן שהוא, אז הייתה יורדת ממני צרה אחת".

את הבחינה בטריגונומטריה עבר, ובסוף דצמבר התחיל לעבוד ב"מכבי" כגובה כספים, ארבע שעות ביום תמורת 3 לירות בחודש. במשפחה נשמו מעט לרווחה. עבודה זו הותירה לו זמן ללמוד, לקרוא, וגם לעבוד במקומות אחרים, כמו בתערוכת הספרים של "גדוד מגיני השפה" ב"אהל שם". מרדכי חסך פרוטה לפרוטה לנסיעה המיוחלת ללימודים.

כעבור חודש, מר רול, גזבר "המכבי", נכנס ל"הדסה" לניתוח, ומרדכי ממלא את מקומו מדי ערב בין 20:00 ל-23:00, מלבד ימי שישי ושבתות.

בבנק יש לו כבר 10 לירות. "בעוד איזה זמן אעבוד אצל אגדתי כדי להרוויח עוד לירות אחדות", כתב ביומנו.

מזמן שהתחיל לעבוד ב"מכבי", הצטרף לאגודה 'המסודרה והטובה שבכל הארץ'." בבקרים פנויים שיחק "פינג פונג". ואחרי הצהריים - כדורגל. בערבים התקיימו נשפי ריקודים. מרדכי אינו רוקד, "פשוט אינני רקדן טוב", העיד על עצמו, אבל כנראה שזה לא הפריע לו, "בנות המכבי נדחקו אלי וצחקו מכל חכמה שפלטתי. אני חזרתי הביתה ב- 3", כתב ביומנו, ולא שכח להוסיף "תחי המכבי", ואף להתיידד עם שתיים מבנות האגודה - יונה ומזל. הם בילו 'די טוב', בעיקר על שפת הים, שכבו על החול ושרו שירים, הלכו לקפה ממול, שתו גזוז וליקקו גלידה.

בבית משפחת מילמן לא חגגו את "ליל הסדר" כהלכתו. במקום לשאול קושיות, קרא מרדכי בקול את סיפורו של אביגדור המאירי "רבי ישו מנצרת", ולאחר מכן יצא עם ידידיו ל'שלג הלבנון', שם שתו יין ובירה, ומרדכי השתכר. כשהתפכח, הבטיח ביומנו: "הנני נשבע לא לשתות יותר יין באפן זה!"

מרדכי היה מכור לקריאה - "אין אני יכול לחיות בלי לקרא איזה עיתון" כתב. הוא קרא בעיקר את 'הארץ' ו'דאר היום', שיצאו פעמיים ביום, בבוקר ובערב, ספרים קרא ברוסית, וחיבב ספרי מתח כמו "זאפיצ'קי שפיאונה".

סוף סוף, מרדכי השלים את בחינותיו.

הסתבר לו כי כדי לסיים את לימודי הרפואה, צריך ללמוד בחוץ לארץ עשר שנים. הוא ויתר על הרעיון, וחשב לנסוע לאוניברסיטה בניו יורק ללמוד משפטים. "מי ייתן!" כתב ביומנו. התפטר מעבודתו ב"המכבי" ועבד בעבודות מזדמנות ומכניסות: "העבודה דווקא קשה אבל אין דבר, טוב לפתח את השרירים שאצלי לא מפותחים ביותר כלל". הגביר את לימוד האנגלית, ובינתיים שינה את יעד הנסיעה לצרפת. את עיסוקיו מפריע הכורח לעזוב את הדירה; לאחר שלוש שנים פרץ ריב עם בעלת הבית והמשפחה עברה לרחוב שכם 68.

לנשף הסיום של הגימנסיה הלך מרדכי רק בגלל צלה. הנשף היה מאכזב מכל הבחינות.

כשתעודת הגימנסיה בידיו נרשם מרדכי לאוניברסיטה של ננסי ללימודי כימיה, אבל החליט להיכנס ל"פקולטה של אלקטרו", כלומר, הנדסת חשמל.

לפי דרישת הקונסול, הסדיר את בדיקותיו הרפואיות בבית החולים הצרפתי, שם אישרו, תמורת תשלום, שהוא בריא ויכול ללמוד כימיה. לאחר שהביא התחייבות מאמו לשלוח לו 8 לירות מדי חודש, קיבל ויזה וקנה כרטיס אונייה למחלקה הרביעית, הזולה ביותר.

במשך כל הנסיעה ישן בחוץ על הסיפון. לא לבד ישן, היו שם עוד סטודנטים וסטודנטיות. הם אכלו בחדר האוכל של המחלקה השלישית, ותמורת תשלום פעוט למלצר הכושי זכו לאוכל משופר.

הם עברו את העיר ביירות ופנו משם צפונה לטריפולי שבסוריה, שטו לאורך חופי יוון, קורסיקה וסרדיניה, וראו את הסטרומבולי המעלה עשן. ביום שני ה-2 באוקטובר 1930, לבש מרדכי את חליפתו, ענב עניבה, וירד בנמל מרסיי. ההפלגה הגיעה לקצה. לאחר שעבר במכס, סבל נשא את חפציו לתחנת הרכבת. "העיר היא די יפה, בייחוד בלילה", ציין ביומנו ועלה לרכבת היוצאת לפריס. לשלוח טלגרמה הביתה היה יקר מדי, והוא הסתפק במכתב. בדיז'ון החליף רכבת ליעד המבוקש, לננסי.

צרפת

לתחנת הרכבת בננסי הגיע עם מזוודותיו בידיו, ובכיסו כתובות של חברים. בצהריים איתר את בנימין אברונין ונשאר לגור איתו בחדרו השכור. אכל במסעדת הסטודנטים היהודים, מסעדה בשם "כוח", שבעליה יהודים ומדברים גם עברית. האוכל שם טעים, וגם יקר מדי, "העיקר שלחם ומרק אתה יכול לקחת לך כרצונך", כתב ביומנו. לשם רחצה, הולכים לבית המרחץ.

לימודי החשמל במכון עתידים להימשך ארבע שנים. הלימודים אינם קשים, אך אי ידיעת השפה מקשה, במיוחד בבחינות.

מרדכי השתדל מאוד, ביקר בכל ההרצאות וקיווה להצליח.

מרדכי שמר על קשר מכתבים עם הארץ - עם אמו ועם אחיו הקטן, עם חבריו אהרונצ'יק, יוסקה, ישקה ומנחם. גם מצלה קיבל מכתב, ובתשובתו, גילה לה את חלומותיו שחלם עליה עוד בארץ.

הדודה חווק'ה, אחות אמו שעזבה את הארץ מזמן, ובנה מוניה שהיה פסנתרן בתזמורת ניו יורק, שלחה קצת כסף. "זה בדיוק בזמן הצורך", כתב ביומנו.

מרדכי התקשה בלימודיו ועובר ללימודי האגרונומיה, למורת רוחה של אמו.

גורלו כגורל סטודנטים עניים בעיר אוניברסיטאית פרובינציאלית, שהעבודה אינה שכיחה בה, קל וחומר, לזרים. את החדר לא מחממים – מקמצים בהוצאות, ספרים אין, וכשהוא לבד היה מכין לעצמו ארוחת-ערב של דלות: מרתיח חלב ומוסיף לחם. זול ומזין. על ארוחת בוקר ויתר. לעתים הוא מקבל מאמו חבילת מזון או סכום כסף קטן. בערבים הוא משחק קלפים, ובדרך כלל מפסיד.

לקפה [וינואז'] עם חבריו נמנע מללכת, ובינתיים החל לאכול צהריים במסעדה פולנית קרובה לביתו וזולה. הוא מקמץ בכל כדי שתהיה לו אפשרות לחזור בחופשה ארצה.

בראשית אוקטובר 1931 כתב ביומנו: "זה עכשיו שבתי מהרצאה רויזיאוניסטית אשר היתה מענינת מאד, כידוע הרי מצב הציונות הוא קריטי מאד, ובכן בא זמן העלייה למתנגדים להנהלה הציונית, ויש להם חמר רב על מה לדבר ולהתאונן. אני מקצת גם הושפעתי מהם, גם אני כבר מתחיל להביט מקצת בעין אחרת על המצב, אבל נראה מה ייתן הזמן."

מצבו הכלכלי רע - "השבוע עשיתי אקונומיה באוכל, לא הלכתי לאכול במסעדה ואכלתי בבית", כתב ביומנו והוסיף: "לעזאזל בשביל מה באתי הנה".

הוא מחליט לנסוע הביתה לימי החופשה ויהי-מה. יחד עם עוד סטודנט וסטודנטית מתל-אביב, נסעו למרסיי כמעט בלי פרוטה בכיסם. מונעים ביצר ההרפתקנות של הנעורים, הצליחו להפליג ארצה.

תל-אביב סוף שנת 1931, בבית, אם מחוסרת עבודה ורעבים ללחם.

מרדכי החליט להישאר שנה בארץ, להשיג עבודה ולאסוף את הסכום הדרוש להמשך הלימודים.

הדבר לא פשוט. בארץ חוסר עבודה, והוא נאלץ להישאר שנתיים, שבהן עבד כפועל שחור, בכל עבודה מזדמנת, עד שלבסוף נעשה פועל בניין.

בסתיו 1933 חסך די כסף ונסע לצרפת. משום מה הוא לא חזר לאוניברסיטה בננסי אלא התיישב ברואן שבמחוז לואר, שם עבד כמורה לעברית לבני הקהילה הקטנה. מהארץ ביקש שישלחו לו שירי ילדים עבריים ודברי ספרות לקטנים.

לאחר ביקור נוסף בארץ, בסתיו 1934, חזר לאוניברסיטה של ננסי, ללימודי אגרונומיה, על דעת שלושת חבריו ואמו שעודדוהו: "למד אגרונומיה, זהו המקצוע שלך!"

את דיפלומת האגרונום קיבל מרדכי מילמן ב- 1935, והמשיך את עבודתו המדעית במכון החקלאי בננסי. "רק עתה יש טעם בלימוד. מכיון שנתעוררה בי השאיפה לדעת בכוח איתנים, ממילא יש לי סיפוק בעבודתי". כתב לאמו, "ועל הכל עלי להודות לך, אמא, את ידידתי הטובה ביותר, את היית ונשארת תמיד על ידי".

בסוף דצמבר 1936 הגיע מרדכי מילמן לפריס, כדי להתגייס לבריגדות הבינלאומיות הלוחמות נגד הפאשיסטים בספרד, אף שכוחו לא היה רב בתיאוריות פוליטיות.

רחל מילמן-צור, בתו של זאב מילמן, סיפרה לי כי שמעה מסבתא שרה: שזאב באיאן - בן אחותה, קומוניסט מושבע ומוסיקאי מחונן, רווק שגורש מהארץ על ידי הבריטים וישב בפריס, הוא ששכנע את מרדכי שהיה רחוק מהקומוניזם, כי ייסע להילחם בספרד, ועל כך לא סלחה לו עד סוף ימיה.

ספרד

מרדכי [מוזיה/מארק] מילמן, הגיע לספרד בפברואר 1937.

בהתחלה לא סיפר לאמו שהוא בספרד, נלחם לצד הרפובליקנים. כדי שלא תדאג, טרח וכתב לפני צאתו לדרך שישים מכתבים, ערוכים לפי תאריכים, שיישלחו מפריס לאמו. את המכתבים הפקיד בידיה של ידידה שהבטיחה לשלוח אותם מדי שבוע לתל-אביב. וכך היה עד אותו מקרה בו נודע לאמו מקום הימצאו.

מרכז הגיוס לבריגדות בפריז נוהל על ידי הקולונל הסובייטי קרול "וולטר" סבירצ'בסקי. לספרד שלח את מרדכי הקומוניסט היוגוסלבי יוסיף ברוז, הידוע יותר בשם "טיטו". כשאר המתנדבים החדשים, נשלח מילמן למחנה האימונים באלבאסיטה, שבין מדריד לאליקנטה אשר לחוף הים התיכון, דרומית למדריגוארס. שם היה מושב מפקדת הבריגדות הבינלאומיות, שם היה בית החולים שלהן, ושם חילקו את המתנדבים ליחידות על פי ניסיונם ולפי ארץ מוצאם.

מרדכי צורף לבטליון "הטירונים" שהיו בו אירים, יוונים ויהודים; אנשי סוריה והלבנון וארץ-ישראל; בני אמריקה הצפונית, בני קובה וקנדה; וגם, דרום אמריקאים ומכסיקאים, בטרם צורפו ליחידותיהם אשר לחמו בקרב חארמה.

עם קליטתו שמע המתנדב החדש נאום מפיו של מפקד המחנה אנדרה מארטי, קומוניסט צרפתי והקומיסר הראשי של הבריגדות, שעיקר תפקידו היה לחפש מסתננים לא רצויים ולסלקם. [כל חשוד שכזה נורה למוות. אותו אנדרה מארטי הוא שהאשים את מפקד פלוגת "לה-מרסלייז" הצרפתית גאסטון לה-לאסאל בריגול ובבגידה, והורה להוציאו להורג. אגב, שני הצדדים, הפאשיסטים והרפובליקנים, דיכאו כל התנגדות, ומשני הצדדים הוצאו להורג כ-50,00 חשודים].

האימון הראשוני היה מוגבל בשל מחסור בתחמושת, וכעבור חודש נשלחו המתנדבים,ומילמן ביניהם, לחזית. במרץ 1937 השתתף בקרבות גואדאלאחארה, מול התקפת האיטלקים בכיוון בריהואגה. 35,000 לאומנים איטלקים, בסיוע 80 טנקים ו- 200 תותחי שדה פגשו באנשי פלוגת "גריבלדי" [הבריגדה ה- 12], בקרב שהיה למעשה מלחמת אזרחים איטלקית על אדמת ספרד. מילמן בין "הטירונים" יחד עם פלוגת "טלמאן" הגרמנית [הבריגדה ה- 11] לחם בדרך טריחואטה-טוריחה, ו"קנה את לב חבריו בעוז רוחו, במסירותו, בגילוי-לבו, בבת- צחוקו. הכול רחשו אמון לחבר היהודי, בן ארץ-ישראל", כתב חבר.

בקרב זה, נחל הצבא הרפובליקני ניצחון גדול, ומוסוליני, שהיה בעיצומו של מסעו המתוקשר בלוב, הפסיק את החגיגות וחזר לרומא.

ימים מועטים לאחר מכן, נשלח מרדכי מילמן, שכונה מרדוך, בפי חבריו, בתפקיד מיוחד לחזית אחרת, "חזית אסטרמדורה", והתמנה לקומיסר פוליטי. כאמור, הייתה זאת תופעה ייחודית שהועתקה לבריגדות מן "הצבא האדום", שעל פיה התחלקה האחריות בכל דרג בין קצין מקצועי לקומיסר. הקומיסרים שימשו בתפקידים השמורים בדרך כלל לקציני אספקה, חינוך ורווחה.

מרדכי כתב: "לפני חודש וחצי נפצע הקומיסר הפוליטי. מינו אותי במקומו. עבודתי היא קשה ואחראית, ומעניינת מאוד. אני משתדל למלא אותה במאה אחוזים".

בחודש יולי, הוא, כדובר צרפתית, כבר נספח אל הבטליון ה"צרפתי-בלגי", אחד הבטליונים שערכו את המתקפה על ברוניטה ובלמו את מתקפת הנגד של חיילי פרנקו. מטוסי "יונקרס" גרמנים הפציצו אותם, והארטילריה הפאשיסטית עשתה בהם שמות. משך כל הקרבות הקשים הללו הראה הקפיטן מרדכי מילמן את אומץ רוחו בהתקפה כבהתגוננות ובנסיגה. לתל-אביב מגיע מכתב שכתב אחד מחבריו: "הוא היה למופת לחייליו בחזית האש. כעת הוא משמש אדיוטנט [שליש צבאי - עוסק בענייני מנהלה, ארגון ופיקוח על כוח האדם] של מטה הבריגדה ה-15. הממונים עליו נותנים בו אמון בלתי מוגבל. הכל אוהבים אותו. את התפקידים הקשים ביותר הוא ממלא בבת שחוק".

פברואר 1937 - הבריגדה ה-15 זה עתה התארגנה והיא בעתודה ממזרח למדריד. מרדכי מילמן הועבר לבטליון ה-24 [בתקופה מסוימת סומן בטליון זה במספר 59, וכך הוא נזכר בכמה מסמכים], הבטליון "הספרדי", שעיקרו דוברי ספרדית מיבשת אמריקה. כשהגיעה הפקודה ל"מתקפת אראגון", חיילי הבריגדה, כולל הבטליון "הספרדי", הסתערו על מבצר קינטו ולאחר קרב דמים, כבשו אותו.

בראשית ספטמבר כבשו את העיר המבוצרת בלצ'יטה. יום תמים נלחמו שם, והעליונות האווירית של הפאשיסטים הייתה מוחלטת. הם שבו אל העורף והצטרפו לשאר גדודי הבריגדה שיצאו מהחזית בשבוע האחרון של אוגוסט, למנוחה ולהתארגנות מחודשת [אז צורף הגדוד הקנדי מקנזי-פפינו ואילו גדוד דימיטרוב סופח לבריגדה ה-129].

לעתים, לעת ערב, היה יושב מרדכי בין לוחמיו ומלווה את שירתם במנדולינה. במיוחד אהבו אז את השיר הפופולרי בקצב האפרו-קובני, הרומבה: "אי-כרמלה" שנולד בקרבות חארמה; המנגינה הייתה עממית ואת המילים שרו הלוחמים בספרדית. המנון הבריגדה ה-15 שכתב כריסטי מור לזכר הלוחמים האירים, עדיין לא נולד.

ב-11 באוקטובר 1937 נשלחה הבריגדה ה-15 לתקוף בכיוון פואנטס-דה-אברו, את ביצורי הפאשיסטים על הכביש לסאראגוסה. הובטח להם סיוע אווירי, אבל המפציצים לא הגיעו. כנגד זה הרכיבו את לוחמי הבטליון "הספרדי" [גדוד 24 בפיקודו של קפטן מילמן] בנוסח "הצבא האדום" הסובייטי, בפעם הראשונה בתולדות המלחמות – על טנקים, ניסיון שלא תורגל לפני כן. חיל הרגלים נותר מאחור בעת שהטנקים התקדמו ללא סיוע, אפילו לא של חיל הרגלים. המתקפה נסתיימה באסון, אבל הגדוד כבש את העיר.

ואז קיבל מרדכי מכתב מאמו, ובו התברר לו כי סודו נודע. במכתבו הישיר הביתה, הודה הלוחם ידוע הקרבות באשמה: "... עשרה חודשים הייתי בחזית, עליתי לדרגת קצין, אחר כך נעשיתי קומיסר, ועתה הנני קפיטן... קיבלתי מינוי של קפיטן, אני מאושר על שמצאו אותי ראוי להיות קצין הצבא הרפובליקני. אבל כשקראתי במכתבך שאת מצטערת, שאת חולה, בכיתי כילד קטן כאשר מעולם לא בכיתי. כשרק אוכל, אבקש חופש – והובטח לי, לחודש וחצי".

ולסיום:

"שוב אבדה ממני המנדולינה. אין דבר – באותו זמן הוצאנו ערים אחדות מידי הפאשיסטים".

בחופש המובטח קיווה מרדכי לפגוש את אמו בפריס.

ביאנואר 1938 נלחמה הבריגדה ה-15 בטרואל, עיר הררית, ששלטה על כמה כבישים ראשיים המוליכים ממזרח ספרד למרכזה. תנאי הלחימה היו קשים ביותר. חיילים קפאו למוות בטמפרטורה שמתחת ל-0 מעלות, עד שבחג המולד נכנעה העיר. הבריגדה ה-15 נלחמה בתוך העיר, מבית לבית, ושילמה במיטב לוחמיה. הבטליון ה-24 הידלדל עד שהיה צורך לצרף אליו להשלמה טירונים ספרדים צעירים. ההתקפה נעצרה בגלל כלי הנשק העדיפים של הלאומנים, והרפובליקנים נאלצו לסגת מהעיר.

עוז רוחו ושלוותו של מרדכי מילמן יצאו לתהילה בצבא הרפובליקה. בלב כל התופת הזו כתב לאמו "...אמא יקרה! אני מבין שאת חרדה לחיי. אך כלום אינני רוצה לחיות? האם באנו הנה על-מנת למות? לא, באנו הנה כדי לשפר את חיינו, את החיים בעולם כולו. באנו, כדי להילחם נגד הפאשיזם ולנצחו, כי הפאשיזם מונע מבני-האדם לחיות בשלום, באושר ובשלווה...", כך כתב, וחתם: מוזיה [16 בפברואר 1938].

קיץ. כותרות העיתונים מכריזות:

פרנקו הבטיח להיטלר 40% מיצוא כל אוצרות הטבע של ספרד – תמורת הנשק והצבא שגרמניה מספקת לו; הממשלה הצרפתית, בראשותו של דאלאדייה, סגרה את הגבול עם ספרד, והציבה לאורכו 20 אלף חיילים, חלק מזהב הרפובליקה הופקע על-ידה בטענה, ש"הוא שייך לחברה פרטית";

בשטח - 800 אלף "חולצות שחורות" מאיטליה – בעזרת 600 תותחים ו-480 מפציצים – פתחו במתקפה לעבר ולנסייה [ולשיר "אי-כרמלה" התווסף קטע שבו סופר כי לרכבת שהובילה את אנשי הבטליון הוסיפו עוד קרון, עבור הביצים של הלוחמים, כאלה גברים הם היו].

ה"בטליון האנגלי" תפס את מרכז החזית ממערב לטרואל, כשמשמאלו הבטליון האמריקני על שם "אברהם לינקולן" ומימינו "הבטליון הספרדי" בפיקודו של מילמן. אל האגף הימני הזה ריכז האויב את אש הארטילריה שלו, בצירוף התקפת טנקים ומטוסים, במשך כל אותו יום ומחצית הלילה. הקשר בין המפקדה הראשית ובין היחידות אבד, הפאשיסטים כתשו את העמדות עד שלא נשאר אדם חי או שלם בהן, ואיגפו את הבטליון.

"לא היה טפח על הגבעה 'הספרדית' שנשאר חופשי מפגיעה, אבל פקודה לנסיגה לא נתקבלה".

באין כזו, דרש הקומיסר מחייליו התנגדות עד לחייל האחרון, בקרב שייחס לו חשיבות מוסרית.

את הקפיטן מילמן עניינו רק אפשרויות חילוץ - "כדי להמשיך במלחמה צריך חיילים חיים", אמר ועשה, נגד דעת הקומיסר.

התותחים נהמו. שרפנלים התפוצצו ליד מפקדת הבטליון "הספרדי", ששכנה בבית אבן בתוך חווה הרוסה.

"קל להיות מפקד בטליון מנצח, אבל קשה הוא לפקד על מטה בלי בטליון" אמר מילמן בחיוך לקומיסר, כשהוא מסמן על המפה את מיקומו של הבטליון האנגלי ושולח רצים לפלוגותיו בשטח להודיע להם על כיוון הנסיגה.

את כל "רכוש" המפקדה העמיסו על שלוש פרדות, וקפיטן מילמן ועמו מתי מספר הלכו ברגל, בשלג.

כפר. בקתות הרוסות. כנסייה שרופה. בית אבן, מטבח עשן. זקנה מרתיחה קלחת על גבי אח פתוח. כשלושים איש עמדו בתור, ידי אחדים מהם אוחזות בעווית את רוביהם, ומילמן מדבר אליהם.

כששמעו את דבריו, בחרו להישאר בחיים ולהצטרף לפמלייתו בכיוון מערב.

בכפר הבא פגשו בית חולים מאולתר, רופא מוכתם בדם, אחיות מותשות, וסניטרים מובילים פצועים.

שרידי הבטליון עמדו למיפקד. פחות ממחצית. לא היה שם איש שלא הכיר את הקפיטן מילמן, שלא היה ידידו. הגיע רץ מן הבריגדה ופקודה בידו. האנשים ציפו. הקפיטן בדק ווידא שהם אכלו. ואז הרים את ראשו, הביט בעיניהם ואמר: "מי קרא לנו? מי הכריח אותנו? באנו לכאן כדי להכריע את הפאשיסטים, וזאת נעשה, ואל תספרו לי על תותחים!"

ואז, ארגן מחדש פלוגות שיצאו לתפוס עמדות בין האויב לבין טרואל. מהירות היא שם המשחק, מחויבים לאזור כוח!

אל מושבו של מילמן בקצה הכפר, נכנס חבר: "אאא.... מרדוך... שמעתי כי אבדה ממך... הנה המנדולינה שלי, קבל נא אותה ממני. ממדריד הביאוה".

ושוב נשמעה השירה "ויוה לה קינטה בריגדה, רומבה לה רומבה רומבה בה... " [תחי הבריגדה ה-15!...]

הייתה זו המנדולינה השלישית של הקפיטן מילמן. וגם זו תאבד בקרב.

הבריגדה ה-15 נשלחה צפונה כתנועת הסחה. אמצע פברואר. סופת שלג. שלושה ימים ושלשה לילות הלכו הבטליונים קדימה בלי אוכל ובלי שינה; והוחזרו לחזית טרואל כדי לעצור את התקפת הפאשיסטים. האנשים התלוננו. מילמן חייך; "נשארנו בחיים, ויכולים אנו להילחם למען הרפובליקה!"

"...את שואלת למזג האוויר, לתנאי החיים תחת כיפת השמים ודואגת לבריאותי. לא, הטבע אינו פוגע בנו, הטבע אינו אכזרי, הפאשיסטים הם אכזרים. אילו ראית מה הם עושים באיכרים האומללים... הטבע הוא נהדר – ואנו מקוים שנכדיך יוכלו לשמוח בו, ולא יצטרכו לפחד עוד מפני רודפיהם. בבטליון שלי נמצאים חיילים המדברים אלי בספרדית, בצרפתית, באנגלית, בגרמנית, ברוסית, ביידיש ובעברית. אבל כל הלשונות האלה לשון אחת הן, ביטוי של רצון אחד: להשמיד את העריצות." כתב מילמן לאמו.

סוף אפריל, 1938. שרידי יחידות הבריגדה ה-15 בין הנסוגים עד קו האברו, בקרבת העיירה פאלפיט. הקפיטן מילמן נמצא עם לוחמיו ושותפיו למסכת סבל וגבורה. לבד מנשקו הוא נושא עמו את המנדולינה ומלווה בשיר את נגינתו, בקול עמוק, נעים, בספרדית, בצרפתית ובלשון זרה ומוזרה לרוב החיילים – בעברית. מהעמדות ומהמחפורות הדהד פזמון החיילים: "...בניך אוהביך/ מאמיטה מיאה/לא בגדו בך..."

"כשאבוא הביתה, אמא יקרה, אנגן לפניך, אשיר לך מן השירים שלמדתי פה", כתב.

בחג הפועלים, האחד במאי, כתב: "...אצלנו מבלים את היום הזה עם רובה ביד, זהו יום של התכוננות לקראת הניצחון, אשר מוכרח לבוא וגם בוא יבוא..."

בעודו לוקח חלק בהכנות [הסודיות] לקרב על האברו, כתב לאמו: "בעוד פעולה אחת גדולה עלי לקחת חלק ואחר כך אבוא לחופשה". הם תכננו פגישה בפריס.

25 ביולי, 1938. הצבא הרפובליקאי, המאורגן עתה טוב יותר, פתח במערכה לצליחת האברו. ברשותו מטוסים סובייטיים עם טייסים ספרדים צעירים, שלמדו והתאמנו בברית המועצות: 80 אלף חיילים; 27 תותחים אנטי-אוויריים. אור ליום 26 ביולי נכבש ראש הגשר מעבר לאברו : הצבא הרפובליקני חצה את הנהר בנקודות שונות, בין מקייננסה ואמפוסטה. תמונת החזית: בצפון בין מקייננסה לפאיו ובדרום באמפוסטה לחם הצבא הרפובליקני הסדיר. בחזית המרכז הבריגדה ה- 15.

600 מטוסי קרב ומפציצים פאשיסטיים, בהם כ-70 מטוסים חדישים מדגם "היינקל 59" נשלחו לראש הגשר היחיד הזה, ותקפו בשרשרת כמה פעמים ביום. היו ימים שבהם הטילו המטוסים קרוב ל-1000 טונות של פצצות. על הקרקע היו לפאשיסטים 300 תותחים ו-200 טנקים, הם פתחו את הסכרים "מבלי התחשבות, מאחר וחיי אדם, אז, לא היו שווים מאומה..."

"רעב, צמא, הרבה צמא, חום מחניק והגוויות הנרקבות, היו בלתי נסבלים", סיפר אחד הלוחמים.

שלוש מאות רפובליקנים שנשבו נמצאו לאחר מכן הרוגים, כרותי רגליים.

גדודו של מילמן, כאחרים, קיבל מזון למשך יומיים, ופקודה להתקדם באופן עצמאי לתוך עמדות האויב מבלי לחכות לשום הוראות נוספות. "קו החזית לא היה בנמצא", כתב אחד מסופרי המלחמה. "היחידות פעלו באופן עצמאי".

את השיר "אי-כרמלה", המנון הבריגדה ה-15, הם שינו ל "אל פאסו דל אברו", וחצו את הנהר בין ריבה-רוחה ובניפאלט. בתום יומיים של קרבות עקובים מדם, בחום הקיץ הלוהט, היו רכסי הגבעות של העיר גאנדיסה, צומת מרכזי בין אראגון לוואלנסיה, בידיהם.

לאחר קרב קשה תפס הבטליון ה-24 בפיקוד הקפיטן מילמן עמדות מצפון-מזרח לגאנדיסה, ממערב לכביש. "לקחנו הרבה שבויים וציוד צבאי".

בתחילת אוגוסט, יחד עם "הבטליון האמריקני", הם הסתערו על כביש וילאלבה-גאנדיסה, לחמו ב"הגיהנום הקטן", ב"עמק המוות", וכשלו. בין ההרוגים הרבים היה סגנו של מרדכי מילמן.

הלאומנים פתחו במתקפת נגד, והתקדמו בהרים דרומית לסיירה פאנדולס. הבטליון הבריטי הדף מתקפה של שני גדודים פאשיסטים. הבטליון האמריקאי, שמנה רק 300 איש, מהם 100 אמריקאים, החזיק בגבעה 666, ובתווך לחם בחירוף ה"גדוד הספרדי". מולם נלחמה הדיוויזיה 4 של נאווארה, שהיו סברות כי הייתה תחת פיקודו הישיר של הגנרל פראנקו.

תוך כדי חולם מילמן על הפגישה עם אמו; הוא רוצה לקנות לה מתנה וחושב על שמלה יפה.

מילמן, מילטון וולף, מפקד הבטליון "אברהם לינקולן", שכנו לקרב ולעמדות, ושני קומיסרים פוליטיים של אותו בטליון, דניאל גרודן וג'ורג' וואט, ואיתם קבוצת קצינים, חזרו מהתייעצות במפקדת הבריגדה. כשעברו בתוך חורשת זיתים, חיפשו מאחורי הסלעים מסתור מכדורי האויב שהתעופפו סביבם. מעבר לגוש הסלעים, כשיצאו בהליכה מהירה ובטור מרווח, אמר מילמן לג'ורג' וואט: "עלינו להבין את כוונת ההחלטה. עלינו לפעול..." וחדל. ג'ורג' פנה לאחור , מרדוך? קרא וזינק אליו. אך מרדכי מילמן היה מוטל על הארץ, כדור פגע בראשו. שלושת החברים הרימו אותו, הדופק פעם עדיין, ושפתיו כאילו מלמלו...

מילמן נהרג במרחק שלושה ק"מ ממזרחה לגאנדיסה, קילומטר אחד מצפון לכביש המוליך מעיר זו מזרחה, בכיוון קורבירה.

"הקרב הממושך על מעברות האברו זכור לי כאחד מהסיוטים הגדולים של חיי. מעבר לפחד, מעבר להתשה, מעבר לכל", סיפר בעדותו דוד קרון איש קיבוץ כפר-מנחם.

"סמוך לנהר האברו אמר לי לוחם ספרדי בן חמישים שמו אנחל סאפיקו, כאשר כבר לא היו אשליות: 'המוות אינו אלא מקרה, דבר שבמזל. בעל-כורחך אתה נולד ובעל-כורחך אתה מת. העיקר הוא לחיות בכבוד, שלא תהיה בזוי בעיני עצמך'...", כתב הסופר איליה ארנבורג.

מרדכי מילמן נהרג מיריית צלף ב-5.9.1938, שבועיים לפני שעזבו הבריגדות הבינלאומיות את ספרד.

"הוא היה אחד המעטים שנקברו בכבוד צבאי, על אף סערת הקרבות. הוא היה ידוע כאיש גבורה של הצבא הרפובליקני, של הבריגדות האינטרנציונליות, הוא היה אהוב על הכל... " כתב ידידו, הקומיסר ג'ורג' וואט.

"קברנו אותו על הגבעה שם מצא את מותו. אחר כך הוקמה אבן על קברו של חברנו האהוב ועליה שמו ושמות חבריו, חיילי הבטליון שלו, שנפלו באופנסיבה על הנהר אברו - - - הוא היה חייל אנטי-פאשיסטי מצוין, מפקד נבון, מנהיג אהוב על האנשים הסרים למשמעתו. מותו לא היה לחינם: מפעלו חי במלחמה נגד הפאשיזם ומפעלו חי בניצחוננו על הפאשיזם, ההולך ומתקרב. אנחנו, שידענוהו ואהבנוהו, מתגאים בו", כתב ידידו, המפקד מילטון וולף.

חבר קרוב כתב לתל-אביב:

"הוא היה מן הראשונים ומן הטובים באנשים שכל עמי העולם שלחו לספרד כדי להגן על זכויות האדם ועל חירותו. - - - כבוד לאם, שחינכה בן כזה לעם, כבוד לעם שיש לו בנים כאלה... "

שרה אמו, שנסעה לצרפת בתקווה לפגוש אותו, חזרה לארץ, "ומאז חייה וחיינו לא היו חיים. היא לא חיה. יצאה לעבודה וחזרה הביתה לישון. מעולם לא יצאה - רק לאסיפות המפלגה הקומוניסטית הייתה הולכת, כנראה בגלל מרדכי, הם הבטיחו להוציא עליו ספר, ולא קיימו", סיפרה נכדתה רחל.

לימים הגיעה אליה תעודה ובה נכתב:

"כבוד האדון חואן נגרין לופז נשיא הפורום ושר ההגנה הלאומי, וכבוד האדון אנטיוניו קורדנסיה קולונל בחיל התותחנים ותת-מזכיר חיל הרגלים מאשרים כי האדון מרק מילמן נלחם בספרד בבריגדות הבינלאומיות בדרגת קפיטן, זאת כדי להגן על העם הספרדי בהצטרפו כלוחם לבריגדה ה-15. הנ"ל נפל בגבולות-ארצנו ספרד בהגיעו לכאן כדי להגן עליה.

"הצהרה רשמית של ממשלת הרפובליקה – אנחנו מאשרים במסמך זה שספרד והעם נותנים כבוד לאיש אשר חלק איתנו את סבלו ולחם למען ספרד במלחמה השנייה עד להשגת העצמאות.

ברצלונה 10.11.38 חתימה: אנטוניו קורדובה".

סוף דבר

ליד קברו של מרדכי נקברו 35 לוחמים רפובליקנים, 17 ספרדים ו-18 לוחמים מהבריגדות הבינלאומיות.

פרנקו שהיה ל"גנרליסימו ומנהיג ספרד בחסד אלוהים", הכריז ב-1 באפריל 1939: "היום כבש הצבא הלאומי את העמדות האחרונות של האויב. הצבא האדום נוצח, המלחמה נגמרה". ספרד הוכרזה כמונרכיה. בספטמבר 1939, כחצי שנה לאחר הכרזה זו, פלשו מאות אלפי חיילי ה'וורמאכט' הגרמני לפולין.

ספרד שמרה על נייטרליות לכאורה. כוחות של כמה אלפי מתנדבים נשלחו מטעם פרנקו בשנת 1941 להילחם לצד הגרמנים בחזית הסובייטית.

לאחר נפילת הרפובליקה, היו ארצישראלים שחזרו ארצה, כדוד קרון חבר קיבוץ כפר-מנחם, מבכירי אמ"ן ו'המוסד' לעתיד לבוא; היו שהמשיכו ולחמו נגד הנאצים באירופה כמו מרסל (מנדל) לנגר החיפאי, מפקד ה"רסיסטאנס" באזור טולוז שבצרפת, אשר הוצא להורג בידי הגסטאפו ב-1943, או זלמן זצלמן, שזכה לראות את נפילת המשטר הנאצי כלוחם ברחובות ברלין במאי 1945.

ב-20 בנובמבר 1977, יום מותו של פרנקו, היה חואן קרלוס הראשון למלך ספרד.

ב-27 בדצמבר 1978 התקבלה התקבלה חוקת ספרד, אשר שללה ממלך ספרד את סמכויותיו הביצועיות, וספרד הייתה למונרכיה חוקתית, דמוקרטיה פרלמנטרית, עם פרלמנט דו-ביתי.

שרה מילמן מכרה בקיוסק שלה שברחוב קינג ג'ורג' 4 בתל אביב גם את עיתון המפלגה הקומוניסטית 'קול העם'. נערים שהיו יוצאים מ"מצודת זאב" הסמוכה, נהגו להפוך את דוכן העיתונים שלה, סיפר מי שהיה אז ילד וזכר.







הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי; עריכת לשון: עמית ישראלי-גלעד.

עזר בהכנתו = יוסקה גרינבוים

עודד ישראלי הוא גמלאי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי (ישראל, 1933) הוא בוגר מקווה ישראל ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

עמית ישראלי-גלעד (ישראל, 1957) תושבת תל-אביב, מעורכי 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

תודה מיוחדת ל רחל מילמן-צור על שהעמידה לרשותי את יומני דודה

אין תגובות:

פרסום תגובה