5.3.1941 - קרן
בית-העלמין הצבאי הבריטי בקרן, אריתריאה
טכסט:
סמל היחידה שעיקרו: את חפירה, מכוש ורובה והכתובת:
LABOR. OMNIA.VINCINT
PAL/10692 PRIVATE
I. ULRICH
PIONER CORPS
NO. 51 COMMANDO
5TH MARCH 1941
סמל מגן דוד ובתוכו כתוב:
ת' נ' צ' ב' ה
זהו סיפור על לוחם עלום שהחל את דרכו כחייל בחיל עזר בלתי-מכובד, יחידה של 'נייטיבס'. שלא קיבלו נשק בידם ולא את ברכת המוסדות הציונים, ולמרות נכלולי הפוליטיקאים הבריטים בקהיר ובירושלים שהתנגדו להקמת יחידות קרביות 'פלשתינאיות' עשה מהם איש אחד מייג'ר קייטור שמו יחידת 'קומנדו' - יחידה שלחמה בחזית הנידחת והמרוחקת ביותר בפיקוד המזרח תיכוני– חזית אריתריאה וזכתה לשבחים וכבוד. ואותו לוחם עלום נפל שם כשמקלע 'ברן' בידו והוא בן 30.
.
יצחק אולריך נולד בשנת תרע"א (1911) בווארשה שבפולין. שם אמו מרים . שם האב אינו מוזכר באף תעודה. סיים את לימודיו העממיים ב'תרבות' רשת בתי-ספר עבריים ציוניים וחילוניים אך לא אנטי-דתיים, מגני ילדים ועד גימנסיות ששילבו לימודים עבריים וכלליים. יצחק המשיך ולמד בסמינריון של 'תרבות' גם שם העלייה לארץ-ישראל הייתה יעד חינוכי נכסף ויצר שיתוף פעולה עם המפלגות ותנועות הנוער הציוניות בקשת הפוליטית: כולל הרוויזיוניסטים. יצחק חבר בתנועת בית"ר בקן המקומי וכציוני ראה את עתידו בהגשמה אישית ועלייה לארץ-ישראל "כדי לחיות בה כיהודי בן-חורין".
בשנת 1939 עשה את שחלם, שמע לקריאת ז'בוטינסקי "יהודים, חסלו את הגלות - ולא, הגלות תחסל אתכם!". ודרך מרכז עלייה משותף למפלגת הצה"ר, בית"ר, והאצ"ל בארץ-ישראל שניהל את עליית 'אף על פי', עלה ארצה יש אומרים על סיפון אוניית המעפילים 'קטינא', כמעפיל 'בלתי-חוקי'. רוב אותם עולים, ויצחק בתוכם, לא נתפסו בידי הבריטים אך גם לא זכו ללגיטימציה מצד מוסדות הציונות הרשמיים ומנהיגיה.
בארץ כרוויזיוניסט חניך בית"ר הצטרף יצחק לארגון המחתרתי 'הארגון הצבאי הלאומי' בתקופה בה הפעולות ההתקפיות של האצ"ל היו כנגד הערבים והבריטים - עשרות ערבים נרצחו - פצצות הונחו בשוק הערבי בחיפה, ובתחנת הרכבת , ופיגועי ירי אירעו בירושלים וביפו; הארגון התנקש בחייו של ראלף קרנס, קצין משטרה בריטי שכיהן כראש המחלקה היהודית בבולשת. פיצוץ מוקש מוסתר הרג אותו ואת חברו, אלה היו מעשי חוליות קטנות או אפילו יחידים מקרב האצ"ל. לעומת זאת רוב כוח האדם בארגון עסק באותה תקופה בשמירה ובהגנת יישובים.
בשורות האצ"ל עבר יצחק אימונים צבאיים וכשפרצה מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי.
ב- 1 לספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. יושב-ראש הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון התווה את מדיניות היישוב והתנועה הציונית: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה 'ספר-לבן' ולעמוד נגד ה'ספר-הלבן' כאילו לא הייתה מלחמה". ה'ספר הלבן' של 1939, הוא קובץ תקנות שפורסם על ידי ממשלת בריטניה ועיקרו הגבלת העלייה היהודית ורכישת אדמות.
מוסדות היישוב וה'הגנה' ערכו את 'המפקד הארצי של מתנדבים לשירות המולדת' התפקדו 86 אלף גברים ו- 50 אלף נשים, המוכנים לשרת את הישוב ולסייע לבריטים במלחמתם.
המוסדות הרשמיים של הישוב העברי בארץ-ישראל, קיוו כי חלק ניכר מן המתפקדים יתקבל לשירות הצבאי הפעיל בחילות הבריטיים. האכזבה באה זמן קצר לאחר תום המפקד: מכלל הגברים והנשים, שנענו לקריאת 'המוסדות', לא גויס לחילות אלה איש, להוציא בעלי מקצוע מבוקשים .
בראשית דצמבר החלו השלטונות הבריטים – בגיוס יהודים לשירות ביחידה מעורבת, יהודית- ערבית, של חפרים, שנשלחו לחזית צרפת. יצחק אולריך היה מראשוני המתגייסים לחיל החפרים שבצבא הבריטי עוד לפני הכרזת תנועתו על תמיכתה במתגייסים.
בטרם מצא מקום עבודה התנדב - היה המתגייס ה-692 לחיל זה, איתו התגייס שמריהו ויינשטיין. שנדור לנצלר היה המתגייס ה- 70 בין ראשוני הראשונים, דב כהן היה המתגייס ה- 132 , אוסטרמן ה- 272 ואילו פישר ה- 750.
הסוכנות היהודית לא השתתפה בגיוס זה, מאחר שרוב חברי הנהלתה התנגדו לשיתוף יהודי ביחידה עלומת-שם: 'חיל החפרים' – חיל עזר בלתי-מכובד, יחידה של 'נייטיבס'. שלא קיבלו נשק בידם.
היחידה הוקמה. אולריך נמצא כשיר, סיים את אימוניו בסרפנד [צריפין] ובראשית 1940 נשלח עם הגדוד שמנה קרוב ל- 700 חייל בהם 220 ערבים לצרפת. פלוגה אחת נשלחה לחזית להקים מחנות ולחפור שוחות, הפלוגה האחרת, נשלחה לחבל בריטן והועסקה שם בבניית שלוחה לרכבת.
רובם של החיילים היהודים בחיל-החפרים היו מאנשי אצ"ל ובית"ר, בלטו בגיוס זה: עולים חדשים שהגיעו לארץ זמן קצר לפני המלחמה כמו יצחק אולריך. חלקם הספיקו לחוות את הדיכוי נאצי לפני עלייתם ארצה –הייתה להם מוטיבציה חזקה להכות בנאצים.
החפרים הצטיינו במילוי תפקידיהם, ובעיקר במבצע הנסיגה של חיל-המשלוח הבריטי מדנקרק הנצורה שבצפון צרפת אל חופי בריטניה - 'מבצע דינמו'. מבצע זה נמשך כשבועיים: בין 26 במאי ו-4 ביוני 1940 בו פונו קרוב לשלוש מאות וארבעים אלף חיילים במגוון של יותר מ-900 ספינות - ספינות סוחר ודייג, יאכטות וספינות הצלה. 235 מהם טובעו במהלך המבצע.
"בנסיגתם דרך ס"ט מלו, כשכל הצבא הנסוג עזב כל מה שיכול היה להשאיר כדי להקל על הנסיגה, הם אספו את הנשק, כגון רובים, מכונות-ירייה, כמה שיכלו לשאת, והעבירום מעבר לתעלה לאנגליה". מספרים כי תוך נסיגתם כשהיו 40 ק"מ מס"ט מלו, הותקפו על-ידי טנקים גרמנים. במכושים בלבד הצליחו להוריד את זחלי הטנקים והשמידו את צוותיהם.
"הגדוד נסוג בסדר צבאי מופתי אל הנמל הקטן סן-מאלו והועבר משם באוניה האחרונה לבריטניה".
חודשיים שימשו החפרים כעין 'חיל קרבי' והופקדו עם נשק ביד על גזרה אחת בחופה של אנגליה, ליד עיירת-הנופש קלקטון. שם התחפרו וציפו לפלישה הגרמנית. לאחר מכן, במסע ארוך סביב יבשת אפריקה, חזרו למזרח התיכון. בספטמבר 1940 הגיעו למצרים וקיבלו חופשת מולדת קצרה.
בסוף 1940 הוקם על ידי משרד המלחמה הבריטי, גדוד שהורכב כולו ממתנדבים 'הקומנדו היהודי/פלשתיני M.E. 51- Middle East Commando 51 הגדוד הוכפף למפקד הכוחות הבריטיים במזרח-התיכון GOC M.E. ,הלויטננט ג'נרל וויול. האישור להקמתו ניתן ב- 9 באוקטובר.
מפקד היחידה והרוח החיה בה, היה מייג'ור בריטי תימהוני בשם הנרי קייטר .
מייג'ור קייטור,, איש צבא-קבע ב 'רויאל סקוט גרייס', אחד הגדודים המיוחסים ביותר בצבא הבריטי היה אמור לצאת לגמלאות אבל פרצה מלחמה ומינוהו כמפקד גדוד-חפרים פלשתינאים, יחידה בלתי-קרבית בעליל..גאון הקצין שלו שוקם קמעה ביום שיחידתו שנסוגה מצרפת לאנגליה קיבלה משימה צבאית טהורה - הגנת חופי האי. משחזרו למזרח התיכון, רצה למצוא תפקיד קרבי לו ולחייליו שזעמו על התפקיד העורפי שזכו לו בצרפת. הוא ניצל את קשריו - קרוב-משפחה למלכת בריטניה - כדי להעלות לפני הפיקוד העליון הצעה: להקים מן החפרים הפלשתינאים גדוד קרבי למבצעים מיוחדים. עקף את הפוליטיקאים הבריטים בקהיר ובירושלים, שמטעמים שונים התנגדו להקמת יחידות קרביות 'פלשתינאיות' והצליח.
הייתה זו תקופה שבה נענה הפיקוד הבריטי העליון לכל מיני "הצעות מטורפות". קפטן דוד סטרלינג, הקים את 'שירות האוויר המיוחד' לפשיטות על שדות התעופה של האויב SAS ; לויטננט קולונל פניאקוף הוא פופסקי, הקים את 'צבאו הפרטי' PPA; קמו 'קבוצות המדבר ארוכות הטווח' LRDG 'העקרב הצהוב' של חיל- התותחנים המלכותי. כך שהצעתו של קייטור זכתה להיענות, אמנם ספקנית, אבל 'הקומנדו המזרח-תיכוני ה-51', שכלל מתנדבים משתי פלוגות חיל-החפרים קם והיה.
מייג'ור קייטר המאושר ראה בתפקידו שליחות - להפעיל ביחידתו יהודים וערבים, התחלה שתביא בבוא העת לשלום אמת בין העמים, ועלה בדרגה.
ב- 13 לחודש שבו החפרים מחופשתם. 270 איש התנדבו ליחידתו של הקולונל קייטר; 240 יהודים ו- 120 ערבים. סגל המש"קים והקצינים היה בריטי.
יצחק התנדב ל'פלוגות המוות' כך כינו אותם "הערכים שספג בתנועת הנוער ובמחתרת הביאוהו להתנדב לפלוגות הקומנדו" יצחק קיבל את הכובע הטיפוסי האוסטרלי רחב השוליים ועליו סמל היחידה "אגרופן-סכין קומנדו" .
המתנדבים הועברו לסביבות ג'ניפה - פאיד, שם עברו שני חודשי אימוני כושר גופני מפרכים, מסעות ארוכים וממושכים בתנאי שטח שונים, אימוני שיט ונחיתה ליד תעלת סואץ וקרב-מגע 'פנים אל פנים'. נשקם האישי מקלע 'ברן' או תת-מקלע 'תומפסון' -'טומי-גאן' ובאימוני החבלה למדו לטפל במנגנונים העדינים של מוקשים.
לארץ התחילו להגיע ידיעות על 'גדודי-מוות' החונים במדבר. "ליחידות אלה בחרו את החומר המופקר ביותר". "משכורתם גדולה". "לימדו אותם שחייה, רכיבה על גמלים וחמורים, התקפות לילה וכל מיני פעולות פרטיזניות". "מאמנים את האנשים האלה לשאת בסבל גדול, ולשם כך מקבלים הם כל יום שעות שלמות של ריצה והתעמלות אחרת".
אכן האימונים היו קשים. מספרים כי במסע המאומץ שבר 'הקומנדו ה-51' את שיא ההישגים בצבא הבריטי בעברו 145 ק"מ ב-19 שעות. הם חצו תעלת סואץ בשחייה, בחגור מלא, צעדו 65 ק"מ על שפתה המזרחית, החולית, של התעלה, שוב חצו בשחייה את התעלה והלכו 80 לפי מצפן בג'בל עתאקה שעל הגדה המערבית ראשון הגיע קפטן לפריק, ספורטאי מצטיין ואלוף אולימפי בהדיפת כדור ברזל. השני היה דב כהן. כמחצית היחידה לא סיימה את המסע.
מגדות התעלה הועברו הלוחמים לחזית לוב בסוף 1940 יש אומרים שנטלו חלק במתקפה הבריטית וחדרו למערך האיטלקי בבארדיה שבגבול מצרים- לוב, יש אומרים.שההתקפה לכיבוש העיירה בארדיה, בנחיתה מן הים כלל לא יצאה לפועל - הים סער ואי אפשר היה להשיט בו סירות-גומי, ועד ששקט נכבשה בארדיה בהתקפה מן היבשה על ידי הדיביזיה האוסטרלית השישית.
כך או כך התנדבותם של החפרים הפלשתינאים ל'קומנדו' לא הגיעה לשיעור אשר לו קיווה קייטר - גדוד. כדי להשלים את התקן צירפו יחידה של חיילים בריטים ויחידה של הודים. הפלשתינאים נהפכו לפלוגה בלבד, כמפקד הפלוגה הפלשתינאית נתמנה קפטן לפריק.
לאחר טבילת האש במדבר המערבי תכננו לשלוח את היחידה לכרתים באחת מאוניות השיירה אולם יציאתה בוטלה ערב ההפלגה, ובמקום זאת נשלחה בראשית 1941 לסודאן. מכאן שוגרה לזירת הקרבות באריתריאה.
"קצרה גם רוחם של אנשי המפקדה העליונה עקב טורדנותו של קייטר והם יעדו ל'קומנדו ה-51' את החזית הנידחת והמרוחקת ביותר בפיקוד – חזית אריתריאה".
בהתארגנות הבריטית לסילוק האיטלקים ממזרח אפריקה סופחה היחידה [ב- 23 בפברואר] לדיוויזיה ההודית הרביעית וביצעה במסגרתה סיורים ומארבים והייתה מעורבת בשורה של היתקלויות וקרבות בשטח קשה אותו תיאר קצין המודיעין במפקדת המזרח התיכון ששירת בהודו כ'גרוע יותר מכל מה שנראה אי פעם בגבול הצפון-מערבי של הודו' ומול אויב איטלקי שלדבריו נלחם כאן 'טוב יותר מאשר בכל מקום אחר באפריקה'.
ל'קומנדו ה-51' הוקצתה הגזרה המזרחית בקו החזית כלומר באגף הצפוני – השמאלי של הדיוויזיה בקו ההתקדמות כלפי דרום. גזרה שבה התנשאו ההרים לגובה רב, היובש היה קשה והמרחק מבסיסי האספקה – גדול, ולכן לא יכלו, הן הבריטים והן האיטלקים, לקיים קו-חזית רצוף. היו שם משלטים בראשי ההרים, והמלחמה ניטשה על המעברים שביניהם ועל בורות-המים המעטים. ותיקי הקומנדו סיפרו כי הקרב החריף ביותר ניטש בינם לבין עדר קופי-בבון שהיחידה ניסתה להשתלט על מקווה-המים שלו. . .
הלחימה בגזרה התבטאה בעיקר בסיורים אלימים, בכוח של כיתה, מחלקה ואפילו פלוגה. על ידי סיור מתמיד והשארת 'סימנים' בשטח ביקשה יחידת הקומנדו ליצור בקרב האיטלקים את הרושם, שניצב לפניהם כוח עדיף. וכך בחמשת השבועות של התקופה האמורה ,עד כיבוש קרן, ביצעו אנשיה 56 סיורי-פטרולים, כלומר – לפחות שניים מדי לילה.
מבצר קרן היה המעוז האחרון ומצודתם העיקרית והחשובה ביותר של האיטלקים באריתריאה. כאן התנהלו הקרבות הקשים ביותר במזרח אפריקה. המקום שמר על הכניסה מהמישורים המערביים של הרמה האריתריאית והדרך היחידה עברה דרך הנקיק שההרים מצדיו בוצרו היטב . על הרמות האלה ריכזו האיטלקים כ- 23,000 רובאים יחד עם מספר רב של תותחים ומרגמות. התקפה מוקדמת של כוחות בריטיים והודים נהדפה אחרי שבוע של קרבות מרים. הניסיונות הראשונים לתפוס את הרמה השולטת על הדרך לקרן נכשלו, אם כי "הצליחו לתפוס עמדות חשובות על רכס קאמרון בצד השמאלי של הדרך". אחרי עשרה ימים של לוחמת גרילה בשבע בבוקר ה15.3.41 החל הקרב הסופי וכוחות-הברית - שתי הדיביזיות ההודיות ה-4 וה-5 הצליחו לפרוץ דרך מבעד לביצורים שעל הרכס, כולל דרך חסומה שהאיטלקים חסמוה בפיצוץ הנקודה הצרה של המעבר. אחיזתם החזקה של האיטלקים בקרן הוכרעה על-ידי כוחות הברית ב- 27 מארס 1941.
לוחמת הגרילה הייתה של 'קומנדו 51' באגף הצפוני, בתנאים קשים ביותר; בראש המעבר המפורסם של קרן ברכס קאמרון בפסגת הר סמוך מוקמה עמדה איטלקית מבוצרת יחידת 'קומנדו 51' יצאה לכבשה. הפלוגה הפלשתינאית יצאה ביום ששי 5 במרס 1941 בלילה לתפוס משלט, תעתה בדרך ונתקלה בזקיף איטלקי מנומנם, הפלוגה הסתערה, כבשה את המוצב שבו ישנו כ-20 חיילים "בקרב-בזק חיסלה את כולם". רק עם אור היום גילו כי היה זה מוצב-מחלקתי בתוך מערך גדודי - יחידת ה'קומנדו' בת 40 לוחמים עברה בלילה בין המוצבים האחרים בלי שירגישו בהם, ובלי שהם הרגישו בו.
חרף האש החזקה שהמטירו האיטלקים, שהיו מבוצרים היטב בפסגה, על היחידה כולל אש מרגמות, התקדמו חיילי הקומנדו במעלה ההר והגיעו עד למרגלות עמדות האיטלקים. 'שטח אש מת'. עם שחר ערכו כ- 800 חיילים איטלקים התקפת-נגד וכיתרו את היחידה. במשך כשעה הצליחו הנצורים להחזיק מעמד. אולם משנוכח הקצין האחראי, הקפטן פרוסט, כי לא יוכלו להוסיף לעמוד בלחץ שהלך וגבר נתן צו-נסיגה –לפרוץ את טבעת הכיתור דרך אחד הוואדיות שהאיטלקים טרם חסמו. האיטלקים פתחו ברדיפה. הקפטן בחר שניים מאנשיו - המקלען המעולה ויינשטיין והחייל האמיץ ללא חת אולריך, ל"משימת התאבדות" – לעכב את הרודפים עד שהפלוגה תתרחק. הוא נשאר אתם עם מקלע שנטל מאחד מפיקודיו לחפות על נסיגת 37 הלוחמים.
בעוד הנסוגים מבקיעים לעצמם דרך, עמדו המחפים תחת אש תופת. כאשר נפל שמריהו, תפש יצחק את המקלע והוסיף לירות עד שפילח כדור את ראשו והוא נהרג במקום. "כדור אויב שם קץ לחייו". הקפטן פרוסט הנרי שלמרדין נפל אף הוא. "כשהתרחקה הפלוגה, ליוו אותה טרטורי שני המקלעים עוד זמן רב, עד שנדמו" כתב דב כהן בזיכרונותיו.
כל 37 הלוחמים שבו לבסיסם בשלום.
לאחר שבועות, כאשר נסתיימו הקרבות בגזרה, נמצאו שרידי שלושת הגופות. הם נקברו בבית העלמין הצבאי של קרן כשני קילומטר מערבית לעיירה. יצחק אולריך "חייל אמיץ ונבון" בגוש 4 שורה D קבר 2 ולידו ממש, בקבר מספר 3 שמריהו ויינשטיין "אמיץ לב ורוח הניח אשה וילד בן 6", והמפקד פרוסט בראש – קבר מספר 1.
את צילום המצבות שלחה לי באדיבותה מאי גודר האחראית על ההסברה בשגרירות ישראל באסמרה.
סוף דבר
'קומנדו 51' המשיך לפעול באגף הצפוני במגמה להשמיד מספר מרבי מלוחמי האויב, בסיוע ארטילרי וחיל-האוויר-המלכותי הוסיפה היחידה לפעול ובקרבות פנים אל פנים גברה על אחרוני חיילי האויב במשלטי קרן ואף הצליחו לחסל בהתקפה נועזת כוח אויב עדיף עליהם בהרבה שכלל שני בטליונים של האויב וכמה תותחים.
היחידה זכתה לשבחים חמים על לחימתה ותרומתה להצלחה הכללית של ההתקפה על קרן. ממפקד הדיוויזיה ההודית ה- 4 הגנרל ברספורד-פירס על ביצועיה.
לאחר חמשה שבועות של פעילות מבצעית בה "שבה אלפיים מאנשי האויב, הרג בהם כאלף ולכד 3000 רובים ומאה מקלעים " כדברי השבח של הגנרל פלאט, מפקד החזית, נפתחה הדרך לקרן, ואנשי הקומנדו היו הראשונים שנכנסו לעיירת-מבצר זו.
עד מחצית אפריל נשאר הקומנדו עם הכוח ההודי באזור קרן, ואז הועברה היחידה לפיקוד הקורפוס המאולתר שהוקם באריתריאה. במסגרת זו נלחמה בקרבות קשים בגזרת אריתריאה - אביסינייה - בדרך לעיר אסמרה סביב שרשרת-ההרים באמבה-אלג'י, שם על 'גבעת הקומנדו' נפל בהפגזת תותחים אריה טורקלטויב [בן-יוסף]. לחמו בדברה-מאכוס, דברה-תבור ובמעברי-ההרים השומרים על הדרך לגונדר. גם אורד צ'רלס וינגייט עם לוחמיו 'כח גדעון' היה שם. במצור על גונדר החזק במבצרי באיטלקים בחבש הצטיינו הטוראים יעקב דאר ושנדור לנצלר. שם נפצע קשה אוסטרמן ורנר [שלמה] ומת מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בית-העלמין האזרחי סנט. מישל באסמרה, חייל בודד בחלקה היהודית, שורה 6 קבר 26.
.הכוחות האיטלקים שהובסו ניסו מספר התקפות נגד באזור אסמרה, שם נפצע ומת מפצעיו מוריס פישר הנער החיפאי בן ה- 19. מקום קבורתו בבית-העלמין הצבאי הבריטי באסמרה. D.10 .4
מתקפת הנגד האיטלקית שכוונה כלפי אסמרה נכשלה .האיטלקים נכנעו לאחר כיבוש הנמל במאסאווה ב -8 לאפריל. אחרוני האיטלקים הפרו-נאציים בחבש ומפקדם הדוכס מאאוסטה נכנעו. החזית המזרח-אפריקנית חוסלה לחלוטין.
לאחר כניעת האיטלקים במזרח אפריקה. אנשי ה'קומנדו 51' הוחזרו למצרים. הקולונל קייטר שנפצע ברגלו בקרבות עזב את הפיקוד. ליחידה לא נותר מי שיגן עליה. בהעדרו התערערה רוח היחידה.
חיכוכים פרצו בין החיילים לפיקוד הבריטי. היו שטענו על קיפוח ואפליה וחלק מהאנשים ערק וברח לארץ-ישראל.
במפקדה בקהיר הוחלט, [אפריל 1941 ] עקב היעדר אנשי-מילואים, לפזר את הפלוגה הפלשתינאית ולהחזיר את מחצית אנשיה אל חיל-החפרים. השאר צורפו ליחידות קומנדו בריטיות בהן שירתו זרים נוספים בעיקר צ'כים וספרדים רפובליקנים. הם נטלו חלק בפעולות במדבר המערבי, באיטליה באיי הים האדריאטי וביבשת אירופה - כמו הנס רוזנשטין, מוריס טיפנברונר, ברנרד לבנטל או קרל כהנא לוחם בן 44 ששירת כבר במסגרת הצבא הגרמני במלחמת עולם הראשונה וזכה לעיטור 'צלב-הברזל'. לימים מקים קורסי הצניחה בצה"ל.
הסוכנות היהודית התערבה ואת הבלתי מרוצים משיבוצם העבירה לשירות ביחידות יהודיות כמו צבי סווט שהלך ל'חטיבה היהודית הלוחמת' –'הבריגדה' וגם סרג'נט דב כהן - לימים "שמשון" מפקד מבצע הפריצה לכלא עכו של האצ"ל שנערכה ב־4 במאי 1947, נהרג בעת הנסיגה ונקבר במושב שבי-ציון – שלחם בשורותיה.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי
עודד ישראלי מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה