יום ראשון, 3 באוקטובר 2010

מאיר אפטר – שמש בית-הכנסת של הרש"ס נהרג על-ידי מומרים

21.8.1883 – ירושלים

ירושלים. הר הזיתים.בית-העלמין הישן. חלקה ח'; שורה ד'; קבר ל'
הצילום באדיבות מרכז המידע הר-הצופים מוטי שמיס ודניאל צבי

טכסט:

פ"נ הקדוש מו"ה
מאיר בר גדלי'
מאפט שנהרג
ביום כ'א תמוז
תרמג תצבה

סיפור נורא על מותו של שמש 'כולל וורשא' בחצר ה'חורבה' , ר' מאיר ניסה לגונן על רבו מפני פרץ אלימות בעטיו של קיפוח מתמשך, שפרץ על סירוב העדה לקבור ילד יהודי בהר-הזיתים.
בשנת תר"מ קנה אנגלי בשם פרידלנדר מידי בעליה הערבים חלקת-האדמה, שעליה הוקמו לימים ביתו של הקונסול האנגלי פיין והשכונה 'כרם-אברהם'. יהודי ירושלים לא ידעו לשם מה ולאיזו תכלית קנה אותו גוי את האדמה - ה'מגרש האנגלי' קראו לו.
לאחר הקנייה הורה 'בעל-הבית' לחצוב בורות למים. לעבודת החציבה ולבנין הבורות הזמין מר פרידלנדר פועלים יהודים ללא מגבלת גיל, כושר גופני או ידיעת המקצוע "הוא לא שם לב לעבודה עצמה, ולא דרש הרבה פועליו" רק שיהיו יהודים . והם נמצאו מבין 'פליטי רוסיה' .
בסוף המאה התשע-עשרה, לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני נערכו פוגרומים ביהודי  דרום-מערב האימפריה הרוסית  שזכו לכינוי 'סופות בנֶגֶב' ההמון מוסת על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון הכה ביהודים ושדד את רכושם. אחריהם באו 'חוקי מאי' שפגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, ויכולתם של היהודים להתפרנס הצטמצמה וגל הגירת היהודים מהאימפריה הרוסית, גאה. רובם נדדו לארצות-הברית. אלפים מעטים בחרו לנדוד אל הארץ הקדושה, וביניהם מאות פליטים עניים, ללא אמצעי מחייה, ירודים ורצוצים בגוף וברוח, רק מיעוט היו בעלי ההכרה בצורך של תנועה יהודית לאומית.
לעולים לירושלים חיכו עוני ומחסור. לא הייתה עבודה, לא היה במה להשתכר לפת-לחם. תמיכת ה'כולל' הזעומה הייתה מקור יחיד למחייה. לפיכך שמחו הפליטים על הפרנסה שזימן להם ה'מגרש האנגלי'. השכר ששה גרוש ליום. בשבת לא עבדו - כי יהודים היו, ביום א' שבתו כי זו הייתה דרישת 'האנגלי' בכל יום ששי בשבוע, עם גמר העבודה אחרי הצהרים, קיבל כל אחד את שכרו - שלושים גרוש במזומן, סכום שהספיק לכל השבוע ללחם ו'חלבה' וגם לצורכי שבת.
ה'מגרש אנגלי', נתן פרנסה ללא מעט יהודים עניים.
'האנגלי' לא מיהר לגמור את חציבת הבורות והפועלים עשו כרצונו - עבדו במתינות, השתהו בהכנות והרבו בהפסקות-מנוחה. מתוך כך, הספיקו כמה עשרות יהודים ללמוד את המקצוע - הכירו את האבן; למדו להכות בפטיש, איך להוציא מגוש-אבן גלמי אבן-גוויל הראויה לבניין, לימים נראו עובדים ב'בתי ויטנברג' ו'ימין משה' . אמרו כי היו ביניהם גם בחורי 'שיבת החרש והמסגר' מאותם בני ביל"ו של הרב מיכל פינס.
כשנשלמה עבודת הבורות, נתן 'בעל-הבית' לפועלים עבודה אחרת: לפנות את המקום משיירי-האבנים ולסדרם בערמות מהוקצעות לסוגיהם, ומשנגמרה גם עבודה זו, הורה לסמן שטח מרובע ,להסיר מעליו את האדמה עד הסלע, והקים מחצבה - עבודה לתמיד!. את הסלעים פוצצו לגושים, את הגושים - לאבני-גוויל; מאבני-הגוויל תיקנו אבני-גזית, מאבני-הגזית עשו אבנים מסותתות, והעבודה נמשכה חודשים על חודשים לשמחת הפועלים.
והתחיל הספק ללחוש. יהודי העיר חשדו כי מאחורי העסקת יהודים עניים ב 'מגרש האנגלי' עומד המיסיון
ודי הזה בזה. יש והוסיפו כידענים גם את השם: לותר. ו'המגרש האנגלי' היה ל'מגרש המיסיון'. חקרו דרשו ומצאו יהודי העיר , כי ה'אנגלי' הוא יהודי מומר, ושמו פרידלנדר שנשלח לירושלים על ידי חברה מיסיונרית לשם ציד נפשות הקהל הקדוש דרש מהפליטים לבל ילכו לעבוד ב'בית המסיתים', הללו סרבו. קשה היה להם לוותר על פת-לחמם.
אז הוכרזה עליהם מלחמה; כונו 'פרידלנדרים' ובכך הוציאום מתוך המחנה . גונו כ 'פריצי בני עמנו' .
העולים החדשים לא השיבו מלחמה; הם היו מיעוט חלש, אבל השנאה כלפי רודפיהם החלה לפעפע בלבם והשנה.תחילת שנת תרמ"ג .
ראו ראשי העדה כי "מכה מהלכת היא ורבים חלליה" קראו לעצרת וגזרו להיבדל מעל פורצי-גדר אלה וכי הללו לא יבואו בקהל השם; אסרו להשתמש בכליהם, לקנות מהם דברי מאכל או יין, וגזרו גם "לבלי קבור מתיהם בבית מועד לכל חי אשר לאחינו הספרדים, הפרושים, והחסידים", כי לכל עדה בעיר הקודש יש בית-עלמין לעצמה. וקריאת-הקרב הגדולה, שעברה בקרב המחנה הלוחם את מלחמות השם הייתה: "הבא בקהל ה'פרידלנדרים' אל יבוא בקהל עם ה' ואל יובא לקבר ישראל!. . . ".
יש מהפליטים שחזרו מ'דרכם הרעה' אם על ידי שיבה לארץ מולדתם במימון 'כולל' זה או אחר ואם על ידי הפלגה למעבר לאוקיינוס, היו שהשתלבו באחד מה'כוללים' שבעיר; ויש, כפי שנקראו "חלאת לאום הישראלי, פליטי ארצם ופליטי מין האדם" שעמדו במריים ולא שמעו לקול הרבנים – הם ה'פרידלנדרים'.
ר' משה מגיד ריבלין עם הצעיר ר' שמואל הגיעו בספינת מפרשים ליפו באדר תר"א (פברואר 1841). וברכיבה על חמורים עלו לירושלים. ר' שמואל החל את דרכו כ'מורה הוראה' ובעיר 500 אשכנזים.
ר' משה מגיד הקים בית-דין עצמאי לעדת ה'פרושים' בירושלים ובראשו העמיד את מיודעו, הדיין הצעיר ר' שמואל מסלנט. ר' שמואל סלנט עזר לר' משה מגיד לסיים את הריב הגדול בהשכנת השלום בין סיעת 'החצר' לסיעת 'החורבה' ריב שכלפי חוץ היה - אם לרכז את מוסדות הישוב מסביב לבית המדרש 'סוכת שלום' בחצר 'אור-חיים' בהנהגת ר' ישעיה ברדאקי או בבית-המדרש 'מנחם ציון' שבשטח חורבת ר' יהודה החסיד שרק החלו בקימום הריסותיה. למעשה הוויכוח היה על כספי החלוקה - 'כספי וילנה' חולקו עם העדפה לאנשי 'החורבה', ו'כספי אמשטרדם ' חולקו בעיקר לטובת אנשי 'החצר' בידי ר' ישראל משקלוב וחתנו ר' ישעיה ברדאקי. 
ר' שמואל סלנט שקד על בניין בית-כנסת גדול ב'חורבה'. יסד בחצר 'תלמוד-תורה' לדרדקים וגם ישיבה גדולה - ישיבת 'עץ חיים', שם נתן שיעורים ללומדים הבוגרים בש"ס ו'פוסקים' בדרך הפשטות, דרכו של הגר"א. הגאון מוילנה
בית-הכנסת 'החורבה' נחנך ב-1864. ג'יימס רוטשילד, אחיו של הנדיב הידוע ומשפחתו תרמו כספים רבים ולכן נקרא גם 'בית-יעקב'. מאז הקמתו נהפך 'החורבה', לחשוב ולמפואר שבין בתי-הכנסת בארץ עד להריסתו בידי הלגיון הערבי במלחמת העצמאות. .
רק בשנת 1871 היה ר' שמואל סלנט ל'רבה האשכנזי של ירושלים' והוכר אף על-ידי חכמי הספרדים כרב גדול "שהכול חייבים לציית לו ולכבדו". ובעיר כבר 30,000 אשכנזים.
בחייו הפרטיים הסתפק הרש"ס במועט שבמועט, ישב בדירה צרה וקטנה, בחצר 'החורבה' מעל גרם מדרגות צר שאליה נכנס ביום בואו לעיר, ובה קיבל פני אורחיו יהודים ונוכרים.
קיץ תרס"ג. בעיר מחלות: הקדחת, הדיפטריה והטיפוס אשר פוגעות גם בילדי הפליטים; וביום רביעי כ' תמוז מת אחד מילדי הפליטים. ואין להלין את המת. בירושלים. 
"ילד יהודי, שנפטר במושבה, הובל לקבורה בירושלים, והעדה האשכנזית בירושלים סירבה להביאו ל'קבר ישראל'.  אנשי ערטוף, שזעמו על כך , הגיעו לבית-הכנסת 'חורבת רבי יהודה החסיד':"  כתב יהודה בן-בסט בספרו ' הר-טוב  -  מושבה מבודדת בהרי יהודה'.


אותו יום לא הלכו הפליטים לעבוד. התכנסו כולם סביב לבית השכול. התסיסה הצטברה משעה לשעה. . השנאה גברה. הם המתינו לאבי הילד שיחזור משליחותו.
נרדף ולא כנוע הלך אבי הילד אל ביתו הצנוע והקטן של הגאון רבי שמואל סלנט במתחם ישיבת 'עץ-חיים' שבחצר 'החורבה' וביקש ממנו מהגאון רבי שמואל סלנט- הרש"ס - הרב הראשי לכל עדות האשכנזים בירושלים שנודע כבעל השפעה רבה על כל החוגים והעדות בעיר, שלא נחשב קנאי כמו רבנים אחרים, האיש שרצה "לקרב ולא לרחק" [אם כי הצטרף לפעמים ל 'איסורים' שונים] - ביקש היתר לקבור את בנו בין יהודי העיר האשכנזים בהר-הזיתים, בחלקת ה'חסידים'. הרש"ס שנמנה היה על עדת 'הפרושים' הפנה את האב השכול אל גבאי 'החברה-קדישא' המתאימה אך הוסיף ואמר לו בלי חמלה: "לשווא עמלך וכל עוד לא תסור מפתח בית המיסיון הנך מובדל מעדת השם, ואיש לא ישים לב לבקשתך", "אם כך- ענהו הפועל ההמום – אבוא עם חברי ולמרות רצונך אקבור את בני שמה - ויראו העברים ויבושו" וחזר אל חבריו.
הרש"ס יצא מביתו אל בית השגריר הרוסי לבקש על נפשם של שלושים משפחות מרוסיה ומרומניה שהגיעו ליפו באוניה בדרכם לירושלים. מושל העיר עצר בעד העולים. הם גורשו לביירות, שם הוחזקו במשמר על מנת להישלח לקפריסין אשר תחת שלטון הבריטים.
בעוד הרש"ס והעסקן ר' ניסן בק נמצאו בבית השגריר הרוסי, מביעים את מחאתם על גירוש אחיהם,
קבוצה גדולה של פועלים מרי-נפש, פליטי הפרעות באוקראינה שמה את פניה אליו, אל ה'חורבה' .
כסופת-סער של רפאים גלשו אל העיר העתיקה עקפו את הדרך הקצרה - פנו לרחוב הארמנים, ירדו וחצו את רחוב חב"ד ודרך הרחבה הצרה אל רחוב היהודים. באו אל השער המקומר של ה'חורבה', המוביל במדרגות ימינה אל בית-הכנסת הגדול, ושמאלה – אל החצר העליונה של ה'חורבה' ואל מעונו של הרש"ס. באו לבית הרש"ס כארבעים - חמישים מחברי האב השכול 'מבעלי ברית המיסיון', שבעי רדיפות וממורמרים, נתקלו בדלת סגורה. שברו אותה ופרצו לבית פנימה.
.
באמצע חצר בית-הכנסת הייתה ה'ישיבה' וגם 'תלמוד-תורה', בהם כמאה וחמישים תלמידים.
שמעו תלמידי הישיבה את רעש הפורצים והם בטוחים כי הרש"ס בביתו, רצו אל שוברי הדלת ובקשום לחדול, תשובתם הפורצים הייתה - מכות. בין-רגע השחירה חצר 'החורבה' ונתמלאה קהל גועש. תוך דקה כבר נמצאו האברכים על המדרגות ועל הגזוזטרה שלפני מעון הרש"ס והסתערו על הבית. הישיבה התרוקנה - כול הלומדים, זקן ונער, חזק וחולה, נדחקו ונדחפו כגוש רוגש לתוך שני החדרים. אלה שלא יכלו להיכנס, מילאו את הגזוזטרה שבחזית הבית ואת המדרגות. בני ישיבת 'עץ-חיים' הסתערו על ה'פרידלנדרים' להציל את רבי שמואל מידם.
זעקת בני-הישיבה החרידה את 'החורבה' כולה; לא רק המלמדים, והתינוקות של בית רבן, אלא גם את האנשים שנמצאו ב'חורבה' לענין זה או אחר, כל אלה הצטרפו למהומה ונדחקו מתוך צעקות-בהלה לתוך דירתו של הרש"ס..
מאי-שם נשמעה זעקה כי "הגאון הרש"ס מוכה וחייו תלויים לו מנגד" : "אוי אוי! התנפלו על ר' שמואל! הורגים את ר' שמואל!, הפרידלנדרים!" לשמעה נהרו המונים לחצר בית-הכנסת, והמהומה גברה. ילדים צעקו, אימותיהם זעקו. והקולות הגיעו גם לרחוב היהודים, חנוונים עזבו את חנויותיהם, ורצו אל 'החורבה'. חצר 'החורבה' השחירה מרוב אדם.
מתוך דירתו של הרש"ס בקעו קולות מלחמה, קולות צווחה, קולות אימה – קולות של מכים ומוכים, היה מאבק נורא, "ותהי לחרדת אלהים"..
הפורצים, גברים קשוחים וחזקים לא נחו, כל זעמם פרץ, הכו במקלות ובאבנים את כל מי שעמד מולם, מרטו פאות ותלשו שער זקנים וראש, וחצר בית-הכנסת הייתה לשדה קרב –ודם בכול, והמלחמה מתעצמת. הבית נמלא צעקות מחרידות. קולות-נפץ של כלים שבורים, של ארונות נופלים וחלונות מתנפצים. משתוללים מזעם הכו הפורצים את אשת הרש"ס אשר התחננה לפניהם לצאת מאחר שאישה איננו בבית, הם לא האמינו לה. חיפשו במיטות, גם בחצר שמאחורי הדירה וגם בבית השימוש. לא מצאו. פנו לצאת. והקהל הקדוש נדחק למעלה, הסתער להציל את ר' שמואל. דרכם נחסמה.
ההתאבקות בין המחנות נגררה אל הגזוזטרה הצרה. גושי אנשים, החלו ליפול משם אל המדרגות העקומות והתגלגלו אל חצר ה'חורבה'. מוכים, פצועים וחבולים משני הצדדים המשיכו במאבק , וקולות השבר והזעקה נשמעו בכל רחוב היהודים.
פתאום נשמע קול נפץ חזק, כקול כלי-חרס גדול בהישברו.
באותה שעה עבר ברחוב היהודים האדון ארטין, מתורגמן הקונסול האוסטרי אשר הכיר את הרש"ס כנתין בחסות הקיסר ירום-הודו . שלח האדון כמה ממלוויו להזעיק את הצבא.
עם קול הנפץ נשמעה צעקה. על הארץ, תחת שברי החרס, היה מוטל גוף מפרפר שראשו מנופץ.
דממה. הקרב פסק. צווחה מחרידה פרצה ממאות פיות בבת אחת: "אסון! ר' מאיר אפטר נהרג! ר' מאיר אפטר המלמד נהרג! הפרידלנדרים רצחוהו!"
חבית-חרס גדולה של מים הושלכה על ידי מי-שהוא אל החצר, יש אומרים - נפלה, ופגעה בראשו של המלמד המסכן.
בינתיים באו שוטרים, תקעו בחצוצרותיהם, התגבורת הגדולה הגיעה - שוטרים וג'נדרמים ובראשם שר המאה. חסמו את החצר, ועצרו את הניצים. חלק מהפורעים ברח העירה והמשיך שם את המהומה .
ומהתלמידים יש שהתחבאו בתוך ה'חורבה'.
הנתפסים רוכזו על ידי השוטרים בעזרת-הנשים של 'בית המדרש החדש'. קציני-משטרה גבוהים ערכו חקירה ראשונית . הבדילו בין הפועלים כמתנפלים ובין האחרים שבאו להגן על בית הרב והתייצבו נגדם. תשעה עשר איש נאסרו. האחרונים יצאו ידי חובתם ברישום שמותיהם ושוחררו. הראשונים הובלו לבית הסוהר ושוחררו לאחר שנתנו ערובה כי יבואו לחקירה בכל עת שידרשו "והשופטים יחרצו משפטם".
אדון ארטין שלח אחד מפקידי השגריר האוסטרי לבית השגריר הרוסי לעדכן את הרש"ס בנעשה.
פצועי המגינים הובאו לבית-החולים 'ביקור חולים' "ויש תקווה כי ישובו לאיתנם"
אחד מהם ר' מאיר נפצע בראשו אנושות מכד לאגירת מים. כל הלילה עמלו הרופאים להקל מייסוריו ולא הועילו. עם בוקר זימנו 'עצרת רופאים' –קונסיליום – של רופאי הממשלה בעיר וכל יתר הרופאים ולא הצליחו להשיבו לתחייה; "נופחה נפשו " כעבור שמונה שעות מת השמש שמסר את חייו על הגנת רבו. רופאי בית-החולים ורופא העיר כתבו בספר כי "ידי המכים המיתוהו"
ה'פרידלנדרים' הכחישו בכל תוקף, לא הם עשו זאת. עדויות והוכחות לא היו "וציון יתן קולה על המעשה הרצח" כתבו בספר 'חברה-קדישא'. הפורצים התפארו בעיר כי זו רק ההתחלה לעומת מה שיעשו לימים הבאים - "והכסף אשר יענה את הכול יעמד להם בעת צרתם" - עד שישיגו את מטרתם.
"אנא ה' השקיפה ממעון קדשך וחמול על עדרך קנית קדם" כתב יעקב גולדמן ב'הצפירה'.
ביום חמישי הובא ר' מאיר בר' גדליה לקבורות בחלקת 'הפרושים' אצל 'כולל וורשא'. "והארץ רותח מדמע אלפי ישראל אשר הלכו אחרי מיטתו ויבכו בכי רב על דם הנקי אשר שפכו פריצי בני עמנו בעזרת בית ה'" נכתב בשבועון 'החבצלת' [כ"ט תמוז התרמ"ג] של ישראל דוב פרומקין ביטאון החסידים ושופרם של בני היישוב הישן.
האיש השאיר אחריו אלמנה ותאומות בנות שבועיים "ורק המחסור הוריש לבניו אחריו".
והעדה ידעה כי בתו בכורתו נפטרה כמה ימים לפניו - ב"ט"ז לחודש תמוז התרמ"ג
ביום בו הובא לקבורה ר' מאיר נקבר הילד בן ברוך ב"ר יצחק נזר מפינסק. שגריר אוסטריה בקש לפנים משורת הדין כי לא יעכבו את קבורתו; מצב הבריאות רע והלנת המת תוכל להזיק. בקשתו מולאה על ידי מנהלי ה'חברה-קדישא'; "יען כי אחדים מהרבנים הם סרים למשמעת ממשלת אוסטריא" נכתב ב"חבצלת" [ה' אלול התרמ"ג].
החקירה והמשפטים נמשכו כמה חדשים. תובעים לא היו. גם עדים לא. המתח התפוגג. בזאת רצו שני הצדדים.
הנאשמים נמצאו חייבים בהתפרצות ובהכאות, ונענשו בעונשים קלים. רק אחד הואשם על ידי המשטרה בהטלת החבית ובהריגת השמש. הועמד למשפט ונמצא חייב ברצח בכוונה תחילה. נידון ל'לימן', כלומר לעבודת-פרך.
מספרים כי לפני שיצא ל'לימן' הובא האסיר על פי בקשתו אל ה'חורבה' מלווה ב ג'נדרמים, כדי להיפרד מספרי-התורה הקדושים שבחורבת רבי יהודה החסיד - ב'בית המדרש החדש'.
בבית-הכנסת ניגש אל ארון-הקודש, פתחו והכניס ראשו לתוכו. נשמעה אנקת בכי כבוש.
נשק לספרי-התורה כמה פעמים. סגר לאיטו את ארון-הקודש, פרש עליו את הפרוכת, הלך לאחור בלא שהסב פניו מארון-הקודש. הנמצאים נדמו . עבר בדרך שנפתחה בקהל אל עתידו, עיני כל הושפלו.
נשמע רק קול צלצול אזיקים .

סוף דבר
אחרי אותו יום נורא כ"א תמוז תרמ"ג, המומר מוזס פרידלנדר וחברת Society for Promoting Chritianity among the Jews  או כפי שתרגם זאת ישראל דוב פרומקין '"חברה להפיץ דת נצרת בין היהודים", חברה שמושבה בלונדון ויעודה "לעזור את פליטי יהודי רוסיא בירושלם" - קנו 5950 דונמים מאדמות הכפר הערבי ערטוף , ושינו את שמו ל 'הר טאוף' ליצני הדור אמרו כי פירושו: "פה יעברו המסיתים את בני ישראל על דעתם וימירו דתם". המיסיון החליט לנצל את מצוקת הפליטים - בנה שם מושבה חקלאית ויישבם, בתקווה שעם הזמן יוכלו לשכנעם להמיר את דתם.
בסוף שנת 1883 עלו לערטוף היא הר-טוב, 24 משפחות. כשבראש ההולכים השו"ב דוד גיסין ושמעון חודרוב בתחילה גרו בצריף עץ ארוך שחולק במחיצות ולאחר מכן נבנה, כיאות לפועלי אבן מיומנים, בית אבן גדול. הם קיימו אורח חיים יהודי - התפללו בבית הכנסת  אך נאלצו לפי החוזה גם להאזין למיסת הטפה שבועית. אמרו שגם משה בקר היה שם, כמנהל עבודה.
היישוב היהודי הישן החרים את 'מושבת המיסיון' וכינה אותה "מושבת המסיתים".
בסופו של סיפור - רק שלוש משפחות התנצרו.
הרש"ס נפטר בירושלים,. כ"ט אב תרס"ט 16.8.1909. לפני מותו ציווה לא להספידו ולא לחרות שום תארי כבוד על מצבתו, שהוקמה מעמוד האבן שהיה מונח בחצר 'החורבה' והיה נקרא בשם 'אבן-הדואגים' היא 'אבן ר' שמואל', שעליו היו יושבים זקני ירושלים בין 'מנחה' ל'מעריב'.
יעקב הרצנשטיין באותו קיץ תרמ"ג, היה בין העולים שנעצרו על ידי פקידי החוף התורכיים. הוא מסר מחאה לקונסול הרוסי ביפו. בעניין התערבו הרב הראשי שמואל סלנט והעסקן ר' ניסן בק ומחו בפני הקונסול. וגם לורנס אוליפאנט הגוי הציוני-האנגלי שישב אז בביתו שעל הכרמל בכפר הדרוזי דלית-אל-כרמל שליד חיפה, שלח את מחאתו לאנגליה. אגב, זה הצליח - העולים הורשו לרדת לחוף יפו.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.

לאיתור הקבר של מאיר אפטר בהר הזיתים, כנסו לקישור

2 comments:

  1. יותר אגדה מסיפור...כל כך הרבה פרטים לא מדויקים עד שהכתבה כולה הינה מגוחכת ותמוהה .

    השבמחק
    תשובות
    1. יעל שלום,
      בחירתך בתגובה, שהיא אמירה כללית, ערטילאית לא ממוסמכת ולא מבוססת ראיות, סתמית ותמוהה. אם תבקשי לתקן פרטים את מוזמנת.

      מחק