יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

נתן אכר הוא ארנסט פולק – השטן קיטרג

16.11.1920 – ביתניה


בית העלמין כנרת

טכסט:

נתן

אכר

בן 19 שנה – אבד – א"ע

לדעת – ביום ה' כסלו תרפ"א

חבריו

הסיפור הזה מתחיל מהעיתון "הפועל-הצעיר" (מס' 9, שנה 14, כסלו תרפ"א), שם מצאתי מודעת אבל וזה תוכנה:

"אנו מביעים את צערנו למות חברנו נ ת ן א כ ר.

חבריו מתאבלים למותו. פועלי בתניה"

את מצבת קברו של נתן איכר עיצב האמן אריה אלוואיל כצעקה אקספרסיוניסטית.

יש במצבה יתוש ייאוש, כנפיים שבורות. ברקים, נר-זיכרון ותרנגול כפרות המשולבים כפרצוף מעונה פעור עיניים בעל קרני שטן; בולטת בה תחושה מיוסרת של וידוי יש אומרים שכאן טמון הסוד ויש שיגידו כי פתרון מותו נמצא בצרור מכתבים בלויים כתובים גרמנית שנשמרו אצל אחותו טרודה בוולינגטון, ניו-זילנד.

זה סיפורו של נתן איכר - עשרה חודשים בביתניה, ארץ-ישראל, 1920. הסיפור נגמר במוות.

נתן אכר- נולד כארנסט פולאק בעיר זלצבורג שבאוסטריה ביום י"א תשרי תרס"א. משפחת פולאק הייתה בעלת הבית של מוצרט בזלצבורג. שם, בבית ההוא נולד הבן ארנסט.

אביו לודוויג, דור שני בקיסרות האוסטרו-הונגרית, מתבולל, פקיד בכיר בשירות המוניציפאלי, ידידו של סטפאן צוייג שבא לגור בעירם, הועיד לבנו קריירה רפואית. ארנסט פולאק לא מילא את רצון אביו; כילד גילה נטיות אינטלקטואליות, ועסק מרבית זמנו בקריאת דבריהם של שופנהאור, קנת, הגל, מארקס, ניטשה ואחרים. גילה עניין מיוחד בחוגי הבוהמה, הטיף בהתלהבות לצניעות, לטוהר הגוף והנפש, להתנזרות מינית לפני הנישואין, עד שפגש את דורה שוורץ - יהודייה אוסטרית, צמחונית אדוקה מחסידי ד"ר ביכר בנר ממניחי היסוד של הריפוי הטבעי, נשואה, אם לשני בנים: הוגו ורפאל, ציונית נלהבת שפעלה בקרב בני הנוער היהודים. היא ארגנה קבוצה קטנה של צעירים בהם ארנסט פולאק החדירה בהם את עיקרי הציונות: שלילת הגלות, חזרה לעבודת-האדמה ועלייה לארץ-ישראל. ואכן תוך חודשים ספורים חלה בארנסט פולאק תמורה קיצונית - מאינטלקטואל גאון, תימהוני נבוך ותוהה, היה לסוציאליסט ציוני, קנא, בטוח בדרכו ובעתידו. והוא בן י"ח.

חודש לפני בחינות הבגרות עזב את לימודיו, שרף את ספריו שינה את שמו הפרטי והמשפחתי ל'נתן איכר' - שם שביטא את חלומותיו: להיות בעל אופקים רחבים כנתן החכם של לסינג ואיכר עובד אדמתו.

כמורד במשפחתו האמידה הצטרף ארנסט-נתן לחבורת צעירים מגובשת מיוצאי 'השומר-הצעיר' במזרח-אירופה שהתמקמה בווינהוהתארגנה לקראת הכשרה חקלאית טרם עלייתה לפלסטינה.

פולאק הצעיר המשכיל שהגיע מזלצבורג - הצטרף אל אותה קבוצה של חולמים והוזים. הוא האמין שיתגבר על פער התרבות האחרת והשפה השונה.

אביו, סירב לחתום על מסמכים עבור הוצאת דרכון לבנו. ארנסט הגיב במחלה מסתורית. "חומו עלה עד כדי סכנת חיים, פריחה מוזרה התפשטה על גופו. הרופאים שלא מצאו הסבר קליני למחלה, שיכנעו את האב להיעתר לרצון הבן" כתב דן חמיצר נכדה של אחותו.

בשנת 1920 הגיעו לארץ ראשוני העלייה השלישית, ראשוני בוגרי תנועת 'השומר-הצעיר' מווינה, אינסברוק, לבוב ועוד ערים ועיירות ברחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית לשעבר. בחודשים הראשונים התגוררו במחנות-עבודה ארעיים, כמו אום-אל-עלק וביתניה עלית. קבוצת הצעירים אליה רצה להסתפח ארנסט חלמה להקים חווה חקלאית במורדות הרי פוריה הצופים לכינרת.

עם קבלת דרכונו החלים ארנסט-נתן ויצא בעקבות אותה הקבוצה לארץ. ב- 24 לינואר 1920, הגיע ליפו. תל אביב בעיניו הינה המקום היפה בעולם "הכל פורח והאוויר מבושם ומשכר. האנשים!! כולם נפלאים. לא שומעים כאן אלא עברית; הילדים, הבנאים ואפילו עובדי הבנק, תאור לעצמכם, דוברים עברית. גרתי במלון נפלא, האוכל טעים אבל יקר מאוד. ארוחת בוקר 15 גרוש" (1 גרוש = 8 קרונות אוסטריות). כתב לבית הוריו.

לאחר שלושה ימי ביקורת ומעקב אצל פקיד הבריאות הממשלתי הופנה הבחור על ידי לשכת העבודה, לפי בקשתו, לחוות הניסיונות של י"קא ממערב לירדן, לביתניה תחתית שנוסדה עוד לפני המלחמה. ביתניה היא לתרגומו - 'חלקת אלוהים' [לימים יגלו ארכיאולגים, לא הרחק משם את 'גן-עדן']

המקום מקסים בעיניו - ליד הכינרת, ליד דגניה. שדרת דקלי ליווינגסטוניה צעירים ומטעי הדרים. ברקע הרים ומעליהם החרמון המושלג.

הוא גר עם עוד שלושה פועלים בחדר, שכירים, רובם הגיעו מהגליל-העליון. המיטה מכוסה כילה כנגד יתושי הקדחת. בחמש בבוקר קם לקול צלצול פעמון, אכל משהו ויצא לעבודתו בנטיעת זיתים וגפנים על ההר ובהשקייתם או במטעי הבננות והשקדים. בשמונה וחצי ארוחת-בוקר מלאה - דגים, זיתים, חלבה עם קפה או קקאו. העבודה נמשכה עד שש וחצי בערב. ארוחת הערב כללה בשר, דברי בצק ושאר דברים של ארוחה מרכזית. לאחר מכן רחצו בירדן או בכינרת. העבודה עונתית, בקבלנות – השכר לפי ההספק. בעבודה מפרכת ניתן להשתכר עד 60 גרוש ליום. המזכירה רוחנין גבתה ממנו כמחצית משכרו -7 לירות לחודש לצורכי אוכל בלבד, יש גם כביסה. לא קל להתפרנס, עבד שעות נוספות ושמר בלילות ועדיין לא הצליח לקנות נעליים, לבנים ובגדים שנקרעו.

על הארץ עבר גל קור שלא זכור כמותו. הערבים מתו בהמוניהם.

בעבודה, כחבריו חבש כפיה לראשו ועל גופו חלוק ערבי לבן. לטבריה הוא יוצא בחליפתו הכחולה.

באים לבקר 'חשובים': זלמן רובשוב, מנהיג פועלי ציון, הגנרל המפורסם ספיירס והנציב העליון היהודי הרברט סמואל, אך כמה שמח לפגוש את גוסטה שטרומף [לימים רכב] נערה ממינכן עובדת בכינרת למדה לדבר עברית שוטפת אך בגרמנית היה יותר קל לה להסביר לו מה כן לעשות ומה לא.

קיץ.

בדואים, רבים מחילות השריף עברו ושטפו את כל בקעת הירדן בצדו המזרחי מול הגליל-התחתון. הם התנפלו על שתי נקודות משמר בגדות הירדן, תחנת צמח וג'יסר שעל-יד גשר הירמוך.

כחמישים בדואים רוכבים משבטי החורנים מעבר לירדן תקפו בלילה את מלחמיה המושבה הסמוכה. הם נהדפו.

השמועות רחשו: הבידואים נכנסו כבר לכנרת, שדדו כבר את דגניה ב' ואנשיה ברחו לדגניה א', נכנסו למלחמיה. . ארנסט כתב הביתה: "הפעם לא ימלטו חיים הם אינם יודעים לירות אלא באוויר. אנו, בביתניה, בטוחים יותר מכל מקום באירופה, כיוון שאין כאן מה לקחת והשודדים יודעים זאת" וחתם: נתן.

מקורות מוסמכים מסרו כי בשבת בבוקר בעת הקרב על צמח פינו ממלחמיה את הנשים, הקשישים והילדים ליבנאל. ההתנפלות על דגניה ב' נכשלה, "למרות מטר האש שהמטירו השודדים על הקבוצה, ידע קמץ הפועלים הקטן להגן עליה, והשודדים הוכרחו לשוב כלעומת שבאו".

הממשלה שלחה גדוד חיילים הודים בן שמונה-עשר רוכבים ושלוש מכונות ירייה עם רכב משוריין. ובסיוע חמישה אווירונים עשו שמות בשודדים ואלה ברחו.

ההרוגים ממלחמיה הם העגלון אריה צבי כץ והשומר הרוכב יהודה שולמין.

תופשי-הנשק נשארו לשמור על המושבה מנחמיה ורכושה, המגינים היו מעטים מדי והוחלט לסגת לביתניה. שם ארגנו עזרה וכשמספרם הגיע ל - 40 הם חזרו למושבה.

הקרב הוכרע בצמח.

הפעם כתב:."כל רכושי פונה למקום מבטחים לאחר המיתקפה. אני לא יודע אם נחזיק מעמד בהתקפת הבדואים הקרובה. הנשק שבידנו מועט."

שזוף ושרירי עבד תחת שמירה, חלה כמו כולם בדיזינטריה, אבל החלים במהירות על מנת להמשיך בעבודת השדה. אם כי אין לו כבר עניין בספרים או בכל מילה כתובה ועבודת והאדמה היא כל עולמו הוא מבקש מהריו ואחיותיו שיכתבו לו "דברי פוליטיקה וספרות". ומאביו: "חתום עבורי על עיתון בוקר. הכתובת: 'הפועל הצעיר', טבריה. עבור נתן איכר".

מהנדסים אנגלים עסקו במדידות של מי-הירדן בכוונה לנצל את זרם המים להפקת חשמל.

רוטנברג הסתובב שם.

מרבית האנשים סביבו דוברים ביניהם עברית. "אין לי ספק שחיי ישתנו לגמרי מרגע שארכוש את השפה" אמר הבחור שדיבר גרמנית והלך לשעורי עברית. באמונה שיקבלו מ'הקרן- הקיימת'

אחרי הפסח, בסתיו אדמה ויוכלו להקים משק לתפארת - החל לשרטט בהתלהבות של תוכניות למבני המשק העתידי.

על הגבעה הקרובה, בביתניה עילית במספר אוהלים ישבה חבורת 'השומרים הצעירים' - עשרים ושישה נערים ונערות צעירים מגליציה, חסרי ניסיון, שביקשו לעצב אדם חדש בחברה חדשה, נקייה יותר, אידיאית יותר בארץ חדשה. קבוצת ביתניה עילית האמינה במימוש עצמי המתגבר על מגבלות ההיסטוריה והמציאות. פתיחות לדמיון, שקיעה במה שעוד לא נוצר, במה שעוד לא נופץ על ידי היום-יום – בעזרת כל אלה, כך האמינו, יימצאו האופקים החדשים לחזונם. בקבוצה זו חברים גם מאיר יערי, הזקן שבחבורה, שהתקרב לגיל עשרים וארבע ,דוד [דולק] הורביץ ובראשם הצעיר אריה אלוויל. "יהודקה יערי היה שר. עשו הצגות. היו גם ציירים, מוסיקאים. רקדו הרבה". שתלו זיתים בצלעי ההר

שיכורים מכתבי פרויד וניטשה ללא כל ניסיון מעשי, ללא גג, לבוש ומזון כשהפסיכולוגיה - גאולתם והסוציולוגיה –ביקורת על הגולה. הם דגלו במין בלתי מדוכא ואקטיביזם פוליטי, חיו ברוח הרומנטיקה של המזרח כשהשטן כמלצר בבית-קפה וינאי, עטור עניבת פרפר, מפתה לשוב אל הבית החם, להורים למשפחה.

המציאות הייתה קשה, החלומות גבוהים מדי, המצוקה האישית עמוקה.

האווירה במחנה הייתה מתוחה. הלחצים היו נוראים. חיי הפרט היו נתונים לחודרנות תקיפה, ותובענות שגבלה במציצנות הכול בשם ה'ביחד'- ברית החברות, פולחן הווידוי בציבור . היחיד עמד לביקורת ולמשפט מתמידים של הכלל - החברה, שלא נרתעה מגילויי אכזריות רוחנית..

הרבה חברים היו היסטריים. דב ירה בראשו בגלל אהבתו לשרה, אחד יצא מדעתו ואחר נהיה טבעוני קיצוני, זה נגלה לו אלוהים והלך לישיבה במאה-שערים וחברו היה לקומוניסט וירד לרוסיה.

גברים הרבה, נשים במיעוט. זונות היו בטבריה. יהודיות.

ארנסט-נתן ידיו מיובלות מעבודת השדה שמר על קשר מכתבים עם הוריו ושתי אחיותיו, טרודה וגרטה במכתביו הביתה נשבע באותיות גותיות לדבר אך ורק עברית, והצהיר כי מצא את דרכו הנכונה בחיים - "צף באושר: מצב בריאותי טוב, השמנתי בפני, והאקלים משפיע עלי לטובה".

כשנודע לו כי הכסף מאמריקה - 10,000 קרונות - הגיע ועומד לרשותו, שמח; הוא ראה בכסף זה אפשרות לכיסוי חובותיו אבל בעיקר כדי שיוכל לנסוע לזלצבורג לבקר את משפחתו.

הוא עבר לעבוד אצל איכר במלחמיה, שרב כבד. בגדיו התבלו מבקש מהבית שישלחו לו 30 מטרים של בד לבן, עבה וחזק.

" אני מנוצל כאן עד אפיסת הכוחות בשדה ובחווה. החום איום, 40 מעלות בצל, איני בטוח שאחזיק מעמד"

בשלוש לפנות בוקר יצא לעבוד בתשע ארוחת הבוקר, בשתיים בצהרים הארוחה העיקרית. העבודה בשדות התבואה נמשכת ברציפות עד החשיכה, לאחר מכן חזר לטפל במשק החי. ארוחת ערב הדלה מוגשת בתשע ושלושים.

כתב כי רבים מהחדשים התייאשו וחזרו "העלובים בורחים".

מטולה פונתה וכל הרכוש והיבול נשדדו על ידי הערבים.

בעיצומו של קיץ עזב את מנחמיה..חזר לביתניה ולעבוד בקואופרטיב דגניה, סירב .

התכוון להשתלם בחקלאות ב'מקווה-ישראל' עם ידידו מנזה. הלימוד חינם, אבל על האוכל והלינה יש לשלםו 15 לירות. ביקש שישלחו לו בהקדם חלק מהכסף שהגיע מאמריקה, גם לכיסוי החובות המציקים."אני זקוק לכסף על מנת להמשיך להתקיים".

אינו מצליח להשיג יותר מארבעה ימי עבודה בשבוע, וחובותיו תופחים.

מכתביו היו למכתבי מצוקה ובקשת סיוע כלכלי. הוא חש כי אין הוא מסוגל עוד לעבוד בתנאים הקשים, אך לא היה מוכן לוותר ולחזור הביתה

הוא נשבע לא לשוב אך ביקש עזרה, במיוחד עזרה כספית.

בסוף הקיץ תקפה אותו המלריה חשש שיאלץ לעזוב למקום בריא יותר. ולהתחיל הכול מחדש, "יהיה קשה אבל אני מאומן כבר לרוב סוגי העבודות" כתב באופטימיות

וביקש לשלוח אליו בדחיפות, לבנק אנגלו-פלסטינה טבריה, את יתרת כספו "אני זקוק לטיפול בתרופת "סאלבארזן 606" שקופת-חולים משתתפת רק בחלק קטן מהוצאות רכישתה".

וכבר אמר הקאימקאם של יפו: "הדוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מחומר הארסן נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת . . "

ארנסט-נתן אושפז בבית-חולים בצפת. בית-החולים מתופעל על ידי צוות קעמצ"א - "קבוצת עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה"- American Zionist Medical Unit היחידה הרפואית של הסתדרות הנשים 'הדסה' שנשלחה מטעם הפדרציה של יהודי ארצות-הברית כדי לסייע לישוב היהודי בארץ ישראל שנפגע במלחמה ובראשה ד"ר יצחק [אייזיק] מקס רובינוב ."בית החולים מודרני ונקי. הרופאים נפלאים ומצאתי ספרים כתובים גרמנית, חזרתי לקרוא" כתב, והמשיך להטיף בקנאות נגד כל חריגה מהקו הנוקשה שהתגבש בין פועלי ביתניה: "אין חשיבות לשום דבר מלבד עבודה וחקלאות" לכשיבריא יצא מכאן לחפש עבודה בראש-פינה, לעמק הירדן כבר לא יחזור בגלל התנאים הקשים והקדחת. והתחיל להתעניין בשפה הערבית. . .

'האיכר המאושר' ארנסט חלה. ללא בית וללא פתרון. הדרך החדשה שבה ביקש ללכת נחסמה

וכשלא נמצא פתרון לקונפליקט –כתב מכתב פרידה לרב שלו באוסטריה ושלח יד בנפשו.

בשלושה בדצמבר 1920, שם נתן איכר קץ לחייו והוא בן 19 שנה. יריה באמצע הלילה הריצה את שומרי ביתניה לכיוון הגדר הצפונית של חצר החווה. גופת נתן איכר הייתה שם, ללא רוח-חיים, ליד האקדח נמצאו כמה שברי משפטים שכתב:

". . . כולם בגדו בדרך. . . הוליכוני שולל. . . איני רואה עוד תקווה וצידוק לעולם שכזה. . . אל תבכו ותתייסרו בגללי, להיפך, צחקו. . . . . . הייתי קורבן של כוחות הקאפיטל המסואבים. . . לאהבה ולטוהר אין עוד מקום. . . איני רואה טעם".

פניתי במכתב לפרופ' נסים לוי ותשובתו [16.3.02] כל כך יפה שאני מצטט אותה כלשונה:

". . . ובכן שאלתך היא על Salvarsan 606, והרי הספור ההיסטורי:

במשך כל תולדות האנושות ועד לשנים הראשונות של המאה העשרים היתה מחלת העגבת Syphilis אחת המחלות האיומות ביותר שלא היה לה מרפא. גם בארץ היתה נפוצה מאד במיוחד בעת ולאחר מלחמת העולם הI- ; בהיותה מחלת מין, רבוי הזונות, במיוחד בירושלים (מעל ל500 בשנת 1917) גרם לרבוי עצום של המקרים. המחלה היתה קטלנית לטווח ארוך, אך גרמה במשך שנות קיומה הרבות לתופעות קשות אצל החולים, כולל שגעון.

המלומד היהודי הגרמני הדגול Paul Ehrlich חפש חומר שישמיד את חיידק העגבת ואחרי שבצע 606 נסויים מצא את ה Salvarsan שכונה Salvarsan 606 או רק "606". זה היה התכשיר האנטיביוטי הראשון שנתגלה, אך הוא היה ספציפי רק לחידקי העגבת. ארליך זכה בפרס נובל לרפואה לשנת 1908.

מאחר וה Salvarsan היה נתן רק בצורת זריקה לתוך השריר, רבים מבתי המלוכה באירופה עמדו בתור לקבל את הזריקה המיוחלת מידי הפרופ' ארליך עצמו והתור במרפאתו היה ארוך ביותר ומורכב ממלכים, נסיכים ורוזנים.

יום אחד הגיע למרפאה ד"ר חיים וייצמן כדי לשכנע את ארליך להרתם להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא כמובן לא חכה בתור אלא נכנס ישר למשרדו של ארליך ושטח לפניו את הרעיון על בנין מכללה יהודית בעיר הקודש. "ד"ר ויצמן היקר, איך אתה קופץ לראש התור כשלפניך מחכים מלכים ונסיכים?. . . " שאל הרופא. השיב ויצמן: "ההבדל הוא שהם באו לקבל ממך זריקה ואילו אני באתי לתת לך זריקה . . . ".

(פאול ארליך אמנם הסכים להרתם למשימה, אך לרוע המזל נפטר ב1915).

ובכן ה Salvarsan נתן רק נגד מחלת העגבת. הפחד מהמחלה היה גדול מאד (כמעט כמו מ-Aids בימינו) ודעתם של רבים נטרפה עליהם כשנודע להם שהם חולים. יתר על כן המחלה עצמה בשלביה המתקדמים (שבהם זריקות ה Salvarsan כבר לא הועילו) היתה גורמת לשגעון. (הבחור שהתאבד סבל מאחת משתי אפשרויות אלה). למותר להדגיש, שחולי העגבת התביישו ממחלתם ונסו להסתיר אותה בכל דרך ובודאי היו נסיונות לטעון שסלברזן נתן להם נגד מחלה אחרת . . . ובכן, לא היה בשמוש נגד מלריה!. . . ".

סוף ציטוט וד"ל.

יש אומרים שהתאבד עקב קשיי התערות.

יש אומרים כי ליד 'הגופה' נמצא כמכתב המסביר את התאבדותו כרך מספרי דוסטוייבסקי; 'האחים קרמזוב' עם סימניה בעמוד המספר על איוואן המיוסר בפרק: 'האינקוויזיטור הגדול' - סיפור על ישו הפוגש את האינקוויזיטור הגדול של ספרד "האנושות זקוקה ללחם, לנס ולשלטון - טען האחרון - ולא לגאולה אישית" בראת את הכנסייה על צדק, חמלה ואנרכיה, ואילו אנחנו, ביודענו את טבע האדם, בנינו את הכנסייה על הנס, על התעלומה ועל הסמכות. כלומר על ההבלים וכבלים. - טקסיות היא שטיפת מוח מבורכת.
. היו שהצביעו על מנהיג הקבוצה מאיר יערי, כאינקוויזיטור הגדול היו שאמרו כי הוא א"ד גורדון, איש וטעמיו עימו.

ארנסט פולאק לא נקבר בשמו המקורי, אלא בשם שאימץ לעצמו עם עלייתו ארצה – נתן איכר.
את המצבה המיוחדת עיצב האמן אריה אלוויל יש אומרים כי שם שבר את האיפוק ושיחרר את הצעקה, הסיוט, הספקות ותחושת ההתפוררות האישית שחש הוא עצמו.

סוף דבר

עם עליית הנאצים, כך מספרים, התיישב ראש המשפחה בבית-הכבוד, פרש מפת העולם וחיפש מקום נידח, שהסבירות לפורענות בו נמוכה. לאחר שיצא, פנתה מחצית המשפחה לפלסתינה (א"י) והמחצית האחרת. טרודה רוזנטל אחותו של ארנסט פולאק, פנתה לניו-זילנד.

גרטה – אחותו של ארנסט פולאק , זו שעלתה לארץ-ישראל -היא סבתו של דן חמיצר - טייס, חידונאי, אמן וסופר ישראלי.

אריה אלואיל עזב בחשאי את הקיבוץ כשפוטרו חברי ביתניה עילית מעבודתם בהר ונסע ללמוד ציור באקדמיה לאמנות 'טורא אפורא' בווינה, השנה היא 1921.

בגיל 31 – נשא בתל אביב, לאישה את בת פתח-תקווה - אסתר ראב, משוררת ידועה בת 38 אלמנה עשירה, ועבר לגור בביתה שעל שפת הים בתל-אביב 'הבית האדום' פרי תכנונו של האדריכל זאב רכטר. אמרה אסתר ראב: "וכאן התחיל הכישלון – שנמשך שלוש שנים".

גוסטה שטרומפף - רכב הייתה לאחד מעמודי-התווך של המשק ההסתדרותי, היא זו שניהלה את חברת 'נחשון' חברת ספנות ארצישראלית שנוסדה על ידי ההסתדרות הכללית בסיועם של ידידי ההסתדרות בארצות-הברית. בשיאה היו בבעלות החברה 11 ספינות.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה

הוא מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ומעלה אותם על הכתב.

10 תגובות:

  1. עודד,
    תודה על הפוסט המרתק.
    איציק

    השבמחק
  2. תודה רבה על הפוסט הנפלא - מרתק.

    השבמחק
  3. תודה. ראוי להוסיף שאריאל הורביץ הנציח את סיפורו של נתן אכר בשיר:
    http://arielhorovitzmusic.bandcamp.com/track/--8

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום רב, היעוד בתיעוד, גם השיר הוא תיעוד. תודה על הידיעה המרעננת.
      בברכה,
      עודד

      מחק
  4. העשרת אותי רבות! אלפי תודות!!!

    השבמחק
  5. היי אשמח למקורות מהן לקחת את המידע

    השבמחק
  6. היי אשמח למקורות מהן לקחת את המידע

    השבמחק