ביליג לוי - מרצה לערבית באוניברסיטה נרצח בחדרו

21.8.1936 – ירושלים

צילום המצבה הינו באדיבות עמותת הר-הזיתים– ירושלים; 
גוש 'קברות הקדושים'

חלקה א', שורה י', קבר 18.

טכסט:

לוי ב'ר דב בילליג מרצה

באוניברסיטה העברית

נפל חלל בידי מרצחים שהקדיש כל ימיו

ביום ב' לחדש אלול שנת תרצ"ז לתורה ולמדע הי"ד

הערת עמותת הר-הזיתים: התאריך ע"ג המצבה שגוי הוא נפטר בג' אלול תרצ"ו . הם טעו גם בשמו הפרטי. ביליג המסכן, גם לאחר מותו הוא ביש גדא

בספרי חברה-קדישא של ה'פרושים' בירושלים נכתב:

"ג' אלול תרצ"ו – הקדוש לוי בן דב נהרג ביריה בתוך ביתו בשכונת הפקידים תלפיות באמצע ישיבתו על שולחן עבודתו ובבוקר מצאוהו מת באופן איום ואכזרי".

האוניברסיטה העברית והמכון למדעי המזרח הודיעו מתוך יגון עמוק כי: "הלילה נרצח בביתו על יד שולחן עבודתו לוי ביליג ז"ל. מרצה לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטה העברית מיום הוסד המכון למדעי המזרח".

"יהודי אנגלי לואיס ביליג, מרצה לערבית באוניברסיטה של ירושלים, נהרג הלילה ביריה בביתו על יד בית הממשלה. המתנפלים חדרו, כנראה, לתוך הבית וירו דרך התריס לחדר השינה ששם ישב לואיס וקרא. הגוף נמצא הבוקר" פורסם בעיתון "הארץ".

לוי ביליג נולד בשנת 1897 בלונדון למשפחה של יוצאי רוסיה חרדית מאוד וציונית. הוא היה בן יחיד עם שלוש אחיות.

סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים, ומאחר והיה תלמיד מחונן, המשיך לוי בעידודו של ד"ר ישראל פרידלנדר, פרופסור לספרות מקראית ב בית מדרש לרבנים באמריקה. 

את לימודיו באוניברסיטת לונדון - לימודים קלאסיים; פילולוגיה - יונית וגרמנית. רציחת ד"ר פרידלנדר באוקראינה בהיותו שם מטעם ה'ג'וינט', לא מנעה ממנו להמשיך וללמוד את השפות השמיות בעיקר ערבית. מורו הפרופ' ניקולסון, שהאמין ביכולותיו, יעץ לו להתמסר לחקירת האיסלאם והבחור המשיך באוניברסיטת קיימברידג'- לימודי מזרחנות. שם, בקיימברידג', נגד כל הנימוסים, המשיך והתהלך כיהודי דתי מגודל זקן.

בשנת 1925 נפתחה האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. יושב ראש חבר-הנאמנים הראשון של האוניברסיטה היה חיים ויצמן והשתתפו בו גדולי הדור וביניהם אלברט איינשטיין, זיגמונד פרוינד ומרטין בובר. 

בשנת 1926 גמר לוי ביליג בהצטיינות את לימודיו בשפות קלאסיות וערביות, והוצע לכהונת מרצה באחת האוניברסיטות באנגליה, אך הוא נענה להזמנתו של ד"ר יוסף הורוביץ, שאך זה ייסד את המכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית שעל-יד הפקולטה למדעי-הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים להיות למרצה הראשי והראשון ללשון הערבית וספרותה במכון . כבר בקיץ אותה שנה תרפ"ו, הוא משובץ במערכת הלימודים, ביליג עורך  סמינריון מטעם האוניברסיטה העברית המכון למדעי המזרח על החליף אנסאב אל-אשראף לפי ספרו של ההיסטוריון הערבי ממוצא פרסי אל-בלאד'ארי מהמאה התשיעית וכן על "שירה הערבית" על יסוד הגיבור מתקופת מוחמד, נביא האיסלאם,  עמר אבן אבו רביע.

ד"ר ביליג היה מגדולי החוקרים של הספרות הערבית ותרבותה, מומחה לתולדות הכתות הערביות, עסק בעיקר בחקירת כת השיעיים ושימש כחבר מערכת ב"פלסטיין אוריינטל סוסייטי".

ד"ר ביליג החוקר בעיקר את הזרם השיעי שבאיסלאם השתתף כנציג האוניברסיטה ואיש המכון בקונגרסים בינלאומיים למזרחנים שהתקיימו בשנת 1928 בלונדון ובשנת 1931 בליידן שבהולנד. מהלך מחקרו הוביל אותו לספריות ברחבי העולם הערבי -

בשנת 1930 נסע לעירק ולפרס, והתקבל שם כאחד מגדולי החוקרים של הספרות והתרבות הערבית וכמומחה לתולדות הכתות הערביות. בנסיעתו חיפש ספרים הדרושים לו לחקירת כת השיעים, רכש והביא. "בחקירת ה'שיעה' קבר את ימיו ואת כל מרצו"

ד"ר ביליג היה ידוע כידיד הערבים. רבים מהם פנו לעזרתו בשאלות מדעיות. הייתה לו אהבת אמת גם לעם השכן עמו בארץ.

יבולו הספרותי לא היה מרשים במיוחד - ספרו היחיד שיצא לאור, אחרי עבודה של שנים הוא ספר לימוד לשפה הערבית – הראשון שיצא בעברית והיה בשימוש בבתי הספר במשך שנים רבות. את הספר כתב יחד עם חברו, אבינועם ילין [בנו של דוד ילין], מחנך, חוקר ומזרחן. בנוסף השתתף בעריכת אחד הכרכים של ההיסטוריון הערבי אחמד אל-בלאד'רי היסטוריון מוסלמי ממוצא  פרסי שפעל במאה התשיעית  בחצרו של ה ח'ליף  העבאסי אל-מתוכל הראשון   שב בגדד.

את פרסום עבודתו הגדולה על הכת השיעית – העבודה היסודית ביותר שנעשתה עד זמנו, דחה ודחה כדי לשכללה ולהשלימה יותר ויותר, בעיניו החלושות, קרא כתבי יד הקשים לקריאה. ובכל יום מצא איזה חידוש. עד נשימתו האחרונה.

שאלו אותו: ביליג, למה זה אינך מוציא לאור את כתב היד הערבי ההוא? השיב בשקט ובצנעה: "אבל אני צריך לחפש בעוד קרן נידחת, בעוד בספר או כתב-יד, אולי לא השלמתי הכול, אולי איני מתייחס בצדק לכוונת החיבור שלי. הייתי רוצה שהמוסד שלנו יוציא ספר מושלם".

תלמידיו בהם נטע את הרצון להכרת הערבים. העידו עליו כי לעיתים קליפתו הייתה קשה אך תוכו עשוי זהב טהור. הסגל המדעי של המכון ראה בו איש צנוע וחביב, נקי כפיים ובר-לבב "לבו היה טוב, שמח לעזור, לייעץ ולהדריך" - אוהב אדם.

איש מוזר היה. רווק היה שלא זכה לחיי משפחה ולגדל בנים, שכל-כך אהבם. תחת ההשפעות השונות החליף את דעתו אם כדעת עמיתו הפרופ' גויטין או זו של מיסד 'ברית-שלום' הפרופ' מאגנס שדגל בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל ושאף למצוא הבנה הדדית בין ערבים ויהודים; ולעיתים חשב כשופט פרומקין או ידידו ילין, אבל עד סוף ימיו לא היה יכול לגמור את חשבון נפשו שהתייסרה והתפתלה בתוכה. לא התערב בפוליטיקה. רצה להבין את נשמת הדת האחרת ואת רעיונותיה ביליג קיווה והאמין שיוכל, ולו במידה מועטה, לתרום להשכנת שלום בין האומה הערבית והעם העברי, באמת איש שלום היה והנה נגדעה התפארת הזאת.

.

הד"ר ביליג שכר חדר באחד מארבעת הבתים בשכונה העברית החדשה - שכונת הפקידים - שבין מחנה הצבא ותלפיות בדרך לארמון הנציב, בביתו של ד"ר פריץ סימון מפקד המקום מטעם "ההגנה" .

'השביתה הגדולה' מתקפת-הקיץ של ערביי ארץ-ישראל על היהודים בארץ, בעזרת מתנדבים ממדינות ערב ובעזרת סוכנים איטלקים וגרמנים, נמשכה בין מחצית אפריל 1936 למחצית אוקטובר אותה שנה. בשלב הזה של המהומות נרצחו 91 אנשים מהישוב היהודי. היה זה השלב הראשון של 'המרד הערבי'.

ד"ר ביליג נרצח בחדרו, אור ליום שישי ג' באלול תרצ"ו בשעה שישב ליד שולחן עבודתו כשגבו אל החלון שקוע במחקרו על תולדות התרבות הערבית, על הספר הערבי, שלו הקדיש את מיטב ימיו לשיפורו, לשכלולו ולהוצאתו לאור. התריסים היו מוגפים רק למחצה, באופן שאפשר היה לראות מבחוץ את האור הבא מן החלון.

סמוך לחצות, נורו יריות מכמה צדדים אל מחנות הצבא הבריטי בקרבת תלפיות. הותקף הצבא הנמצא בקסרקטין 'טאלא וירה' שבו חונה הגדוד 'דורסיט' ובקרבתו חנה באוהלים גדוד ההוסארים השמיני. החיילים השיבו באש. התוקפים נסוגו. "משערים כי נגרמו להם אבדות ".

בשאון הקרב איש מן השכנים לא הרגיש בירייה בודדת בשכונתם, בביתם. גם חרמונה אשת פריץ סימון הבת של חיים קאלוואריסקי לא יחסה לירייה הסמוכה חשיבות מיוחדת. דבר הרצח נתגלה רק בשש בבוקר.

את הגופה מצאה העוזרת שנכנסה לחדר ומצאה את הד"ר ביליג מוטל ארצה בתוך שלולית דם. היה אור חשמל בחדר, ועל שולחן עבודתו נמצאה מחברת פתוחה. כתובה בערבית,

לאחר חקירת המשטרה הועבר הד"ר ביליג ל'הדסה' על-ידי צוות 'מגן-דוד-אדום' שהוזעק למקום. ב'הדסה' צלמו את הפצע, וקרוב לצהרים הועבר לחדר-המתים.

מיד בהיוודע הבשורה המחרידה החלו לנהור ל'הדסה' מאנשי האוניברסיטה ועמך - בין הבאים נשיא אוניברסיטה הד"ר לייב מגנס, שופט בית המשפט העליון גד פרומקין, פרופסורים ומרצים של האוניברסיטה וכן סטודנטים רבים. באו גם קצין-מחוז ירושלים מר קיסיליוב ואבינועם ילין מפקח על בתי-הספר העברים מטעם מחלקת החינוך הממשלתית.

מחקירת המשטרה עלה כי המתנקש הוא ערבי שעלה מכיוון הכפר סילוואן, התקדם בין שני הבתים, ראה אור דולק בחלון, עלה על המרפסת הקטנה ניגש עד לתריס, ומשם, ממרחק של מטר, מטר וחצי ירה ירייה יחידה. כדור ה'דומדום' פגע במפרקתו של הד"ר ביליג ו"הסיר את חצי הראש, המוח נשפך אל החדר וגם הותז על התקרה והקירות". ירייה שקיפדה את חייו של החוקר והמורה לוי ביליג.

יש אומרים שהרוצח נשלח לירות בראשו של המפקד המקומי פריץ סימון - הגיע לכתובת הנכונה אבל טעה בזיהוי וירה באיש שהקדיש את חייו להבנת האיסלאם .

סיפרו כי באחד הבתים בסביבה נאסרו 2 ערבים שנמצאו אצלם שתי פצצות ואקדחים

ביום שישי אחרי הצהרים, מספר שעות לאחר הלוויתו של תלמיד האוניברסיטה גרשון מושייב מהחוגים המרכסיסטיים בעיר שכאיש 'הנודדת' נפגע ליד קרית-ענבים, נערכה הלוויתו של המרצה באוניברסיטה הד"ר לוי ביליג .

כל ירושלים הייתה מיוצגת בהלוויה: זקן ונער, הישוב הישן והחדש, בני עדות וחוגים שונים.

בין הבאים ראשי הסוכנות, הועד הלאומי, האוניברסיטה, כל הפרופסורים, העובדים המדעיים של האוניברסיטה וסטודנטים רבים, ידידו ומכריו של הנרצח וכמעט כל היהודים יוצאי אנגליה בירושלים שראו בו בא-כוחה של היהדות האנגלית.

בפעם הראשונה השתתף בהלוויית קורבן המאורעות סגן שלישו של הנציב העליון כנציגו מר סטיל; באו גם מר יורוק ומר טאטנטוים מהמזכירות הראשית.

החצר ליד חדר-המתים של 'הדסה' נמלאה. קהל רב התאסף ברחוב ליד בית-החולים. הארון הוצא לחצר. ראשון למספידים היה נשיא האוניברסיטה הפרופ' יהודה לייב מאגנס רב רפורמי ופאציפיסט שאמר בין השאר: ". . עד מתי ה' - עד מתי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו? וירושלים? הלא שתית ומצית את כוס התרעלה; עמך ישראל שואף לגאולה. מתי נוכל לומר דברי נחמה? – אנו זקוקים לרחמים ולתנחומים. כאן בירושלים ככתוב "בירושלים תנוחמו". כל איש מישראל המוצא את קצו על ידי מקרה בלתי טבעי נקרא קדוש, אבל אתה, ביליג – מותר עכשיו לומר זאת בפניך – אתה היית קדוש לפני מותך. חסיד, נקי וקדוש. תהי נפשך צרורה בצרור החיים!"

אחריו הספידו הסופר והמזרחן הפרופ' שלמה דב (פריץ) גוייטין מגדולי ההיסטוריונים של תולדות היהודים בארצות האיסלאם  וגדול חוקרי ה'גניזה הקהרית' :". . . . הארץ לא תוכל לכסות דם זה והדם הזה לא יכוסה ולא יכופר כי אם בדם שופכו. זהו חוק מששת ימי בראשית. דברי האומה ודברי הארץ האחראים לדבר, הם צריכים לעשות הכול עד שיוכלו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", עד שיבוער הדם הנקי מן הארץ. . . ".

יושב-ראש 'הוועד הלאומי' ונשיאו יצחק בן-צבי ממייסדי 'השומר' אמר :". . . אני פונה לאנשי המדע ולראשי הדתות, שמדל שפתם לא ירדו המלים חסד ורחמים, מה עשו הם – אלה המתיימרים באנושיות? הלא הם קרובים לחלל. היצאה מהם מלת גינוי? רצח ילדים נקיים, אחיות, אנשי תורה, סופרי סת"ם, האם לא תכסה הבושה את פניהם כי ישתוקו. והדם יפול גם על השותקים?"

מרדכי קוסובר קרא בשם התלמידים: ". . . בפני איזה כס משפט נוכל לתבוע את דמך השפוך? לא רחמנות אנו רוצים, כי אם זכות והגנה על נפשנו ועל חיינו, אין אנו רוצים ליפול יותר כמוגי-לב לרוצחים השולחים חיציהם מן המארב".

מחיאות הכפיים שנשמעו מבין קהל המלווים הושתקו "לכבוד המת".

לאחר ההספדים יצא מסע ההלוויה לדרכו; הארון הונח על רכב פתוח ומשני צדדיו משמר-כבוד של חברי הנרצח מהאוניברסיטה וסטודנטים, מכוסה בזרי פרחים רבים. אחריו נסעו כמה אוטובוסים והרבה מכוניות פרטיות שלוו את הנרצח למקום מנוחתו האחרון – להר-הזיתים. משמר צבא ומשטרה ליווה את השיירה. בהר-הזיתים נישא הארון בידי חבריו לעבודה באוניברסיטה.שם ליד הקבר הפתוח הספידו בדברים נרגשים חברו לעבודה אבינועם ילין.

שם סיפר איש 'ההגנה' בירושלים פסח בר-אדון מתלמידי הנרצח: "פעם הראיתי לו תמונה מהטכס הנערך מדי שנה אצל המתואלים - שיעיים בדרום לבנון - ובה פרש על סוסה מוכתמת בדם וחרב תקועה בעורף ראש הרוכב, סמל לחוסיין אבו עלי שנרצח מגבו. קראתי לפניו את אותו השיר ששרים בשעת הטכס על אופן מלחמתם של הסוניים - שהם רוב ערביי ארץ-ישראל - ובו המשפט: "וי, ואת חוסיין רצחו מאחור, מעורפו". אז אמר: ' תועבה כזאת, רצח מעורף, ממארב – חרפה היא בעיני העם הערבי, בעל המסורת האבירית האצילית'. אכן ידועה המסורת הערבית ואגדותיה האציליות – הוסיף וסיפר האיש שהתגורר בין שבטי הבדווים ולמד את מנהגיהם ואורחות חייהם - אם ישן אויבך, העירהו תחילה, כדי שיוכל להגן על עצמו. ידועות האגדות שהתוקפים נתנו לאויביהם החלשים מהם מסוסותיהם האציליות והנשק הדומה לשלהם, כדי שלא יגידו: את החלש מהם ניצחו, או אדם בלתי מוגן רצחו, אך כל זה במסורת". דברי עזיז אפנדי. "איזו אירוניה" הוסיף האיש.

סוף דבר

מאורעות 1936 - בשלב הראשון של 'המרד' הוכרזה 'השביתה הכללית הגדולה ' של הערבים שכוונתה הייתה להשבית את מהלך החיים התקין בארץ ולהכריח את הממשלה הבריטית להיענות לתביעותיהם הפוליטיות. השביתה הייתה מכוונת גם למוטט את היישוב היהודי ולהביא עליו חורבן כלכלי. זה לא צלח

מנהיגי הפלשתינאים הבינו כי לא יוכלו ליהודים, וביקשו משליטי מדינות ערב שהם יבקשו מהם כי יואילו להפסיק את השביתה הכללית. לאחר 175 יום ב-11 לאוקטובר 1936 הסתיימה השביתה.

שכונת הפקידים - צפון תלפיות: לאחר רצח הד"ר ביליג תושבי השכונה הקטנה שסמכו על יחסי שכנות טובים עם הערבים, אבדו את ביטחונם והחלו לעזוב את המקום, הבנייה נעצרה והמקום עמד בעזובתו עשרות שנים.

ילין אבינועם : בנו של דוד ילין, ונכדו של יהושע ילין ממייסדי שכונת נחלת-שבעה. יליד ירושלים נרצח בידי פורעים ערבים בירושלים במאורעות 1937. בט"ז חשון תרצ"ח

כלתו, אשת האדריכל אליעזר ילין היא הצ'לנית תלמה ילין לבית בנטוויץ'.

ישראל פרידלנדר : יליד ווהלין , אוקראינה, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת שטרסבורג. נשא לאישה את ליליאן [חבצלת רות] לבית בנטוויץ' אחותה של ל תלמה ילין. בני הזוג פרידלנדר התגוררו בניו-יורק . הבת, כרמל פרידלנדר, נישאה לשופט שמעון אגרנט.

גד פרומקין: בנו של ישראל צבי פרומקין מחלוצי העיתונות העברית שהיה עורך עיתון "החבצלת".יליד ירושלים שופט עליון בימי המנדט הבריטי ויושב-ראש 'בני-ברית' בארץ-ישראל.

אברהם אחיו, היה לסופר אנארכיסט, ואחד מנכדיו - כרמי גילון - היה ראש 'שירות הביטחון הכללי'

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה

הוא מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ומעלה אותם על הכתב.

לאיתור הקבר של לוי ביליג בהר הזיתים, כנסו לקישור http://www.mountofolives.co.il/