יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

פיינברג יוסף – ממייסדי ראשון לציון מת משברון לב

25.3.1903 – יריחו

בית העלמין הר הזיתים ירושלים; ווהאלין ישן - חלקה א', שורה נ', מספר 5.
טכסט:
פ"נ
יוסף בן משה פיינברג
נולד י' תשרי תרמ"ו נפטר
כ"ו אדר תרס"ג
יבכיון מר עליך אשתך וילדיך
וגם אין נחם לידידיך
סמכת בכחך בנין ראשון לציון
פנית לנדיבים והבאת לו עזרה
בכל לבבך אהבת את עמך
נאד דמעתם בדמעתך מלאה
מחרבן עמך נענית עד מאוד
שדוד בלא עת בגלל זה נפלת
הוי אדון והוי הדה דבלי בארעא
[הדגשת האקרוסטיכון היא מעשה ידי ע' י']
הוי אדון והוי הָדָה דבלי בארעא ופירושו:
הוי אדון והוי זה שבָּלֶה בקרקע.
מעולם לא ראיתי על מצבה כתב אשמה כה חריף כמו על זו של יוסף פיינברג
האיש ששכנע את הברון רוטשילד לממן את חפירת הבאר בראשון-לציון. האיש שעמד בראש ההתקוממות נגד פקידי הברון, ואולץ לעזוב את מושבתו, ניסה את מזלו בלוד וביפו, ונפטר כאלמוני, בודד ועזוב בחדר שכור ביריחו.
ימי בראשית
יוסף פיינברג [אוסיפ], נולד בשנת תרמ"ו 1855 בסימפרופול שבחצי האי קרים, רוסיה, למשה הרץ ולובה, משפחה יהודית עשירה ולא דתית במיוחד. מתוך 10 ילדים נותרו הוא ושני אחיו: ישראל (לוליק) ובוריס. האב התפרנס ממסחר וכקבלן בנין לצבא הצאר. כשעברו לסבסטופול עיר הנמל הסמוכה, קיבל יוסף בעיקר חינוך כללי ומעט דת; למד בבית-ספר עממי ובתיכון, נסע לשוויץ ללמוד כימיה וגמר באוניברסיטת היידלברג, גרמניה, בתואר 'כימאי'. כשחזר לרוסיה עבד בבית-חרושת לסוכר במחוז קייב וחי ברווחה ובכבוד.
היה איש העולם וידע שפות. בשנת 1878 נשא לאישה את ברטה לבית ציפרפין, בתם של אליהו ורוזה , משפחה יהודית עשירה ובעלת מספנות מאודיסה ונולדו להם שם שני ילדים - מארק הבכור וסופיה.
הצאר אלכסנדר השני נרצח ביום 13 במרס1881 בידי הפולני איגנטי גרינביצקי; היהודים הואשמו ופרצו פרעות - 'סופות בנגב'. תוך כדי הפוגרומים הוצאו הגבלות על היהודים שבוטאו בשלילת זכויות היסוד. יוסף פיינברג החליט לעלות לארץ-ישראל; פנה אל משה לייב לילינבלום מ"חובבי ציון" באודיסה שדגל ב"חיים ואויר", זה ציידו בהמלצה לזלמן דוד לבונטין איש ציבור מפלך מוגילב שיצא כבר לארץ-ישראל לרכוש אדמות.
בראשית שנת 1882 עלה יוסף ארצה בגפו וביפו פגש את לבונטין - נציג קבוצת "ועד חלוצי יסוד-המעלה בא"י". לקחו מתורגמן, ויצאו לדרום הארץ, לאזור עזה, במטרה לאתר אדמות להתיישבות עבור האגודה .
אזור עזה נראה ללבונטין ולפיינברג מקום ראוי להתיישבות בזכות האוויר הנקי, השכנים מסבירי הפנים, מחיר האדמות, והשטח הנרחב בו ניתן ליישב אלפי יהודים. "כשסיימו את סיורם בעזה מיהרו לבונטין ופיינברג לעלות לירושלים לחוג את חג הפסח".
זלמן דוד לבונטין לא הצליח לרכוש את האדמות בעזה בשל בעיות שהתעוררו באגודה שהקים. ליוסף נבון, מירושלים נודע על חיפושי ליבונטין והוא הציע לו לרכוש קרקע ב"ארד אל עיון קרא" הנמצאת כ'שעת רכיבה מרמלה'. האדמה נרכשה בעזרתו של חיים אמזלג סגן קונסול בריטניה ביפו, במחיר עשרה פרנק לדונם מידי מוסטפא עבדאללה עלי דג'אן .
מספרים כי מישל ארלנגר ממייסדי "אליאנס", נתן הלוואה בסך של שנים עשר אלף פראנק לידי נוצרי מירושלים לסייע בקניית האדמה.
"ספסרים חסרי-בושה שמכרו להם, במחיר ששה-עשר פראנק הדונם, עם שטרי-קנין, שטח קרוב לשלושת-אלפים דונם, במרחק כשנים-עשר קילומטר מיפו דרומה, מימין לדרך המוליכה ירושליימה". כתב בזיכרונותיו אליהו שייד, מי שהיה המפקח הראשי על המושבות בארץ ישראל מטעם הברון רוטשילד, סוף שנת 1883.
"בחרו בחלקת שדה אשר מדת שטחה היא 3,000 דונם סמוכה ליפו ערך מהלך שתי שעות וחצי, ושלמו ליד הקונה אותה להם במחיר כל דונם 14,75 פראנק. . . מקום הנחלה הזאת נקרא בפי יושב הארץ "עיון קארא" -- על שם מעיין כוזב שפסקו מימיו אחר חג בפסח" כתב יחיאל ברי"ל.
וכך בט"ו באב תרמ"ב 31 ביולי 1882יצאה חבורת גברים מבית המלון הקטן של חצקל ביפו להקים את מושבה על החולות, 3340 דונם שקראו לה "ראשון-לציון". קומץ משפחות בהם משפחת הייסמן, משפחתו של פרץ יעקב פרימן ומשפחת מנחם מנדל אברמוביץ' שכל אחת שילמה בכספה עבור הקרקע. " ולששה אנשים עניים נתן לכל אחד 60 דונם אדמה בלא כסף".
אמרו יהודי יפו: "המושב הזה כוננו ידי האדונים זלמן דוד לבונטין ויוסף פיינבערג ; האחד משיח בן דוד והשני משיח בן יוסף"
יוסף פיינברג הקים רפת, נסע לרוסיה וחזר עם אשתו ושני הילדים. גם את שני אחיו בוריס ולוליק, העלה. כאן נולדו הבנות יהודית [אידה] והקטנה דבורה [דורה] והבנים עמנואל [אמיל ] ואליהו [אליאן]. את שם משפחתו שינה להר-תפארת.
" . . והימים ימי קיץ, אין חרישה ואין זריעה ואין קמח במושבתנו, ורק בכסף מלא הוצרכנו לקנות כל אוכל ביפו. כל אחד מהחברים אכל מהמוכן בכיסו, עד אשר תם הכסף - במצב כזה נוכחנו לדעת כי אם לא תבוא עזרה מבחוץ אזי כולנו אבדנו". כתב לבונטין.
ההוצאות גדלו ותפחו. הקדחת הכתה, האקלים הכביד, השלטון דרש שלמונים, שכנים עוינים לטשו עיניים וניסו לשלוח יד ברכוש, כנופיות של שודדים בדווים ארבו בדרכים. . .
הנטיעות הצעירות דרשו השקעה ועד שישאו פרי היה צורך לכלכל את בני המשפחה, לדאוג לבריאות הילדים ולחינוכם, אבל בעיית הבעיות הייתה מים.
לא היה להם מים. בחורף הראשון שתו מי-גשמים, שאותם אגרו. התייעצו עם המתיישבים הגרמנים משרונה, ה'טמפלרים' שהיו כבר בארץ כעשר שנים, עצתם – לחפור באר באחת הנקודות הגבוהות שבמושבה. יש אומרים שעשו זאת בזדון.
החלו לחפור והגיעו לעומק של כעשרה מטרים בלי שיעלו דבר מלבד חול. סתמו את הבור ובקיץ קנו מים מערביי הסביבה ממרחק חצי שעה בבית דג'ן [לימים בית-דגון] ואילו מי-שתייה ממרחק שעתיים, מיהודים - מ'מקווה-ישראל'.
הם היו משוכנעים כי אם יהיה בידם הסכום הדרוש לגמר הבאר, שלושים אלף פרנק, "הרי הם מבוססים לחלוטין ובטוחים ביותר בעתידם" .
"כי בעת ההיא לא היה אף באר מים אחת בראשון לציון, רק בור עמוק 22 מעטער והבור ריק אין בו מים"
בשעה קשה זו הוחלט לפנות ליהדות הגולה.
בעצם התלאות האלה בא מישל [מיכאל] ארלנגר , ממקורביו ויועציו של הברון רוטשילד והממונה על נושאי הצדקה, לביקור קצר בארץ-ישראל. אותם מתיישבים שראו עצמם אבודים, העתירו עליו בקשות. על-פי עצתו קיבלו החלטה לשלוח את יוסף פיינברג, אז בן 27 משכיל ודובר שפות, הבקי והמנוסה לאירופה. נסע. עבר ממקום למקום, ווינה , מיינץ, פרנקפורט-על-נהר-המיין ומינכן. נפגש עם יהודים לא מעט, יש והגזים כדי לעורר רחמים, יש והתרפס, התחנן וסיפר על שש משפחות עניים מרודים אשר בראשון-לציון, ביקש עזרה – בהלוואה לקניית 'מוטור –רוחי' להעלות בו את המים משלושת הבארות אשר בראשון-לציון שלא היו ולא נבראו. בהמשך מסעו ביקר בהיידלברג, אצל המתמטיקאי פרופ' צבי הרמן שפירא, מורהו לשעבר. זה ציידו במכתב המלצה אל הרב צדוק הכהן, רבה של הקהילה היהודית בפריס.
בפריס הגיע בהמלצת קרל נטר מי שהיה מנהל בית הספר החקלאי 'מקווה-ישראל' יוזמו ומקימו, לרב צדוק כהן וזה עם עוזרו ויועצו של הברון - מיכאל ארלנגר - ארגנו לו פגישה עם הברון אדמונד דה רוטשילד. הפגישה התקיימה בחורף תרמ"ג, שלושה שבועות לאחר שהברון נפגש עם מורה הדור הרב שמואל מוהליבר, "שם כבר חרש הרב הגאון את תלמי לב נדיבי עמנו לזרוע בם זרע לצדקה לטובת ישוב ארץ ישראל", כלומר סיוע כספי להתיישבות יהודים בארץ ישראל. הברון כבר היה מעודכן בקשיי המתיישבים. פיינברג, הדובר צרפתית שוטפת קנה את לב הברון שהתרשם מאוד מהשליח המבקש לבנות את ביתו בארץ ישראל - "פתח את הלב ואת קופת הזהב גם יחד" והסכים לסייע בחפירת באר למושבה.
"השיג גם גנן [אגרונום] אחד שנועד להדריכם בכל עבודות-השדה. את מר ז'יסטן דיגור, לשעבר גנן של עיריית פאריס, שעבד אצל פחה אחד באלכסנדריה ועקב המאורעות האחרונים גורש ממצרים" כתב בזיכרונותיו אליהו שייד - זאת כדי ללמד את בני המושבה עבודת אדמה.
בשוב יוסף פיינברג ממסעו המוצלח באנייה ממרסיי, קידמו את פניו שולחיו בתלונות על כך שהוציא בדרכו יותר מהסך שנתנו לו וסירבו להחזיר את שהוציא מכיסו. .
.
באר נחפרה, המקדח נתקע בסלע, ובעומק של 48 מטר נמצאו מים. "בערב הפסח החלו לשאוב מים בששון מן הבאר אשר חפרוה ובנוה כתשעה חדשים, ועומקה 45 מטר".
באחד מימי חול המועד פסח עלו מראשון-לציון לירושלים זלמן דוד לבונטין ואביו צבי, יוסף פיינברג ורעייתו ברטה , לוי יצחק איזנבד ורעייתו מינדל ומנחם מנדל אברמוביץ' ובתו פייגה, ואתם גם פלשטיין פקידו של יהודה לייב חנקין והבן - יהושע חנקין, גואל האדמות. הם באו כדי לדבר על לב ליאופולד יהודה המבורגר מפרנקפורט, איש עשיר וקנא דתי, כי ייתן ההלוואה לנזקקי המושבה. כל הפמליה התגוררה במלון "אשל ירושלים"; לארוחה הוזמן גם יחיאל ברי"ל ממקימי עיתון 'הלבנון' שבא ארצה להקים מושבה יהודית היא עקרון. אל הגביר הפרנקפורטי נלוו הדוקטור הרצברג ועוזרו מר מרדכי אדלמן-מיוחס , מעסקני הישוב. הרב יחיאל מיכל פינס הוזמן אך לא בא. התיישבו יחד - אנשים ונשים, סביב השולחן לאכול, הוגשו הדגים ותוך כדי הואשמו אנשי ראשון-לציון בנטילת כספים מן המיסיון בירושלים וביפו. פרצה מהומה - יוסף פיינברג שזעם על עיוות העובדות ירק על אדלמן וזה החזיר לו בסטירת-לחי. פיינברג איש חזק "שכח את כבודו וכבוד הנאספים" והכה את מכהו כפליים. אל המערכה הצטרף ידידו בעל הידיים הארוכות זלמן דוד לבונטין והכה גם הוא באדלמן. ברי"ל ניסה להפריד בין הניצים אבל ברטה צעקה: "הראיתם את בריל, הנה בא להציל את מכה אישי! את אוסיפ! גם מתמול שלשום ידעתיו כי איננו דורש לשלום ראשון-לציון!".
בריל הסתלק. הדגים נשארו על השולחן והבשר שלא הובא נשאר במטבח. מר המבורגר חזר לפרנקפורט עירו, ואנשי ראשון-לציון למושבתם נשארו ללא הכספים המיוחלים.
הכספים שהעביר הברון למושבה אזלו כעבור זמן קצר, ושוב עמדו המתיישבים בפני שוקת שבורה. המושבה חזרה ופנתה לברון. הפעם התנה הברון את תמיכתו בהעברת אדמות המושבה לרשותו והפקדת ניהול ענייני המושבה בידי פקידיו ובראשם הדירקטור יהושע [אוסיאס] אוסוביצקי. מורה שהועבר מ'מקווה-ישראל' לנהל את המושבה.
שנה לאחר הקמת ראשון-לציון עברה המושבה לידי הברון, ולפקידיו ניתנה הזכות לעשות בה כבשלהם.
תנאי להמשך סיוע הברון היה שכולם יהיו שכירי-יום העובדים בנחלותיו.
שמואל הירש מנהל בית-הספר החקלאי 'מקווה ישראל' מטעם "אליאנס" היא "כל ישראל חברים" המכונה "האלזסי", התמנה לשמש משגיח על המושבה וגזברה.
שמואל הירש חס על כסף הנדיב, קימץ. את תמיכתו באיכרים עשה בעדפות אישיות. זה הצית אש מחלוקת בראשון לציון. למען הצדיק דרכו טען ראש הפקידות כי זו "מחלוקת לשם שמים" כי הובאו למושבה אנשים שאינם שומרים את מצוות התורה והא לא יעודדם. בראש יריביו עמדו פיינברג ולבונטין אבל לא זה מה שהביא ל'מרד '.
ימים מספר לפני ראש השנה נחתה גזרה "ברשות האדמיניסטרציה לבטל איכרות מכל מי שאינו נאמן לברון ולפקידיו"
זלמן דוד לבונטין העדיף להתפטר מכהונת ראש הוועד ושב עם בני ביתו לרוסיה.
יוסף פיינברג הקים משק חלב, תריסר פרות. ימיו עברו עליו בחליבה ובחביצת גבינה וזכה לכינוי "יוסילי החלבן". מצבו הכלכלי השתפר. נבחר ליושב-ראש וועד המתיישבים, ביתם בן שתי קומות היה מרוהט בטוב טעם וכלים נאים בו שהבא עמו מקייב. קנה לאשתו ברטה, ברטיושה בפיו, פסנתר, יש אומרים כי היה זה פסנתר כנף וברטה הביאה אותו איתה מאודיסה - "הפסנתר שלה היה, כנראה, הפסנתר היחידי באותם ימים ביישוב כולו" סיפר נכדה העיתונאי דניאל בלוך. כך או כך ביתם של יוסף וברטה היה מרכז למשכילי המושבה - איכרים ופועלים. בערב היו מבלים בשיחת ויכוח, בקריאה, בנגינה, בשירה ולעיתים רקדו וואלס לצלילי נגינתה של ברטה. בכרם טיפלה גיסתו – פאני - שרה פייגה בלקינד . ישראל ופאני נישאו ב- 1884 בראשון לציון.
פקידי הברון אסרו על פועלים יהודים לגור במושבה, משום כך היה עליהם לשרך רגליהם יום יום ממקום העבודה למקום המגורים וחזור.
הם התגוררו בצפיפות ובדוחק באוהלים, בסוכות, ברפתות ובאורוות או בחדרים ששכרו בסביבה.
פקידי הברון הקשיחו את יחסם גם כלפי האיכרים.
ועד המתיישבים פוזר.
יומיים לפני יום הכיפורים, פרסם אוסוביצקי גזרה: "כל האיכרים והפועלים חייבים לבוא לבית הפקידות ולחתום על הצהרת נאמנות. מי שלא יחתום על האמנה ייקרא לדין לפני שמואל הירש. . . "
בין המסרבים לחתום על הצהרת הנאמנות היו משפחת פיינברג, משפחת בלקינד, משפחת איזנבנד ומשפחת חנקין, ואליהם הצטרפו הפועלים חסרי הנחלה בראשם מיכל הלפרין הידוע.
הירש דרש כי יוסף פיינברג, לייב חנקין ואיזנבד "אשר נתנו ל'ראשון' את כל לבבם ונפשם ואת כל מאודם", ונחשבו בעיניו כ'רדיקלים '- המסרבים לציית ולמלא את התקנות החדשות - יגורשו מתוכה.
"הירש ואוסוביצקי לא אהבו אותם, פחדו מהם".
מעטים חתמו, הרוב סירב. ביניהם יצחק איזנבד. הוא ומשפחתו שבו לרוסיה. 


יש אומרים כי הסיבה לפרוץ ה''מרד' מצד האיכרים היה המצב הבלתי-ברור, שבו נמצאה המושבה מיד להעמדתה תחת פיקוח פקידי הברון.
יש אומרים כי התלונה לברון על האגרונום דיגור על כי קנה להם פרדסים סוג ב' במקום סוג א' שביקשו ושילמו, היא שהציתה את אש ה'מרד'.
יש אומרים כי רוחות רעות היו בין המתיישבים בענייני כספים על דבר שטרי המקנה ובניית בתים, אבל לא זה מה שהביא ל'מרד'.
יש אומרים כי הביל"ויים שהובאו למושבה גרמו לכך
כשהורע המצב יצאו נגד הפקידים האיכרים בעלי האדמות ובראשם משפחות פיינברג, בלקינד וחנקין שהיו קשורים ביניהם בקשר דם.
אומרים שכך זה התחיל: יוסף פיינברג הלך לאוסוביצקי לבקש רשות להביא פועלים יהודים לבציר עבור יקב היין הפרטי של לייב חנקין, הוא "הדוד ליובקה". הפקיד שלל כל העסקת פועלים יהודים במושבה בטענה שהללו יקרים מדי ושהם מעוררי מהומות והודיע שבכלל אסור לבצור עד שיקבלו אישור מיועצי הברון.
משפחות חנקין, פיינברג ובלקינד החליטו לבצור ובעצמם .
בסוף אלול בשעות בוקר מוקדמת עלו על עגלה ויצאו לעבודה - יהודה לייב חנקין ותנחום בנו, יוסף פיינברג , אחיו ישראל ואשתו פאני ובידיהם מבצרות . בשולי המושבה הצטרפו אליהם עוד 'רדיקלים' דוד זיברג ואליקום אוסטשינסקי, והפועל העובד אצלם - מיכל הלפרין.
התפזרו בין שורות הכרם והחלו ממלאים את הסלים באשכולות ענבים. בערב חזרו ודרכו את ענבי היין תוך שירה וריקוד. בראש החוגגים היה מיכל הלפרין. בשעות הקטנות של הלילה התפזרו .
הדבר סופר לאוסוביצקי ובן-שימול עוזרו.
מאז אותו הבציר לא שקטו הרוחות במושבה. המושבה התפלגה.
תחילה הייתה אגודה אחת ושמה "רודף שלום". איכרים, פועלים, משכילים ופשוטי עם ואפילו הפקידים היו מתאספים כל שבת ודנים מענייני גמרא ו'פרשת השבוע' ועד חידושי העברית בעיתון "הצבי" של בן-יהודה, סיפרו על הנעשה בשדות ובכרמים וזמזמו שירים - אידיליה.
אצל שרגא פייבל הייסמן, גר המשורר נפתלי הרץ הימבר, חיבר שירים ופרסם אותם בירחון "ברקאי" בשם ליאון יוגלי . דיברו על הקמת יקב גדול. ניטעו כרמי שקדים.
עם הפילוג, בראש מחנה "רודף שלום" עמד יוסף פיינברג: 'הרדיקלים' קראו להם. אוסוביצקי, הקים את "אגודת רעות" לכל אלה שתמכו בו וטופחו על ידיו. "כל מי שחשש לעורו ולכספי התמיכה עשה כל מאמץ להצטרף אליה". בתווך הייתה אגודת "הפועלים", שכירי-יום אלה הקימו אגודה משל עצמם ובראשה מיכל הלפרין שהפגין תמיכה באגודתו של פיינברג ונחשד על ידי אוסוביצקי כחותר תחתיו. הלפרין היה בעיניו כ'אגיטאטור' הממריד את ציבור הפועלים נגדו.
"רוב האיכרים לא אהב את אוסוביצקי פחדו ממנו".
המרד
בעת המרד נגד פקיד הברון יהושע אוסוביצקי, עמד יוסף פיינברג בראש המורדים. מרבית מתיישבי המושבה עמדו לצידם במאבקם.
בשנת 1886 החלו היחסים בין אוסוביצקי והאיכרים להתערער. הפקיד שהחל את דרכו בהנפת דגל 'ראשון-לציון', דגל תכלת-לבן עם מגן-דוד, פיתח גינוני שררה, הטיל קנסות וקירב אליו מלשינים וחנפנים.
אומרים שהמרד התחיל מהפועל מיכל הלפרין שלא ראה בעין יפה את מנהגי הפקיד אוסוביצקי במיוחד שהלה נתן לקרוב משפחתו רישיון לממכר בשר במושבה. שנאתו של הפקיד אוסוביצקי לפועל גברה לאחר ששמע כי הלפרין כותב לאחד העיתונים בחוץ-לארץ על מעלליו.
אפריל 1887. יומיים לפני חג החנוכה שנת תרמ"ו פורסמה הגזירה "החל מהיום אסור לאיכר או לפועל הגר קבע במושבה לאכסן בביתו איש זר יותר מעשרים וארבע שעות. זר ייחשב כל מי שהוא חסר רכוש ואין לו מגורי קבע במושבה ומי שלא חתם על כתב הנאמנות" וכמובן האיום "וכל העובר על הפקודה הזאת ענש יענש בכסף התמיכה".
האיכרים זיברג ואוסטשינסקי מהמתיישבים שלא סרו למשמעת הפקיד ולא היו ממקבלי תמיכת הנדיב השכירו בחצרם מקום מגורים להלפרין.
בנר ראשון של חנוכה הגיע לאותם איכרים מכתב מפקידי הברון ובו כתוב כי "מיכל הלפרין אינו רצוי במושבה, הגיע כפועל זר ולא קיבל אישור להישאר בראשון-לציון. על פי התקנות החדשות עליו לעזוב את המושבה בתוך עשרים וארבע שעות. אם לא ילך תישלל האיכרות מהאדונים זיברג ואוסטשינסקי".
המושבה סערה. בבית זיברג ואוסטשינסקי התאספו איכרים ופועלים לקבל את פני אוסוביצקי . זה בא עם עוזרו. בשקט סינן אליו האיכר אוסטשינסקי: "אינך רצוי בביתי. צא, בטרם ארים את ידי להכות מסיג גבול" . אוסוביצקי ועוזרו בן שימול הסתלקו. מישהו התחיל לזמזם: "על הנסים ועל הנפלאות. . " והכול החלו רוקדים סביב הלפרין.
לקראת השעה עשר בבוקר כשכול האיכרים והפועלים היו בשדות באו אוסוביצקי וראש הפקידים שמואל הירש לחצר האיכרים עשו מה שעשו, תלו פתק על קיר הבית: "החדר אינו ראוי למגורי אדם", והלכו .
כשחזד הלפרין מעבודתו בשדה מצא כי נשברה הדלת, חלונות דירתו הוסרו וחפציו הושלכו החוצה.
גם זיברג ואוסטשינסק הגיעו. .גם פועלים. פנו לבית-הפקידות לתבוע את עלבונם. בדרך הצטרפו אליהם יוסף פיינברג, אחיו ישראל ופאני אשתו הביל"וית עם אחותה הבכורה אולגה [עלקה חיינה] והאח שמשון, וכן האחים מנדל, יעקב ויהושע חנקין. הקהל התוסס נכנס לחצר ונתקל בדלת חוסמת. עמדו למרגלות המרפסת וקראו " אוסוביצקי צא!". הלפרין החל לעלות במדרגות כדי לפרוץ. אוסוביצקי פתח חלון, כיוון אקדח, וירה. איש לא נפגע. הקהל נסוג. "אחרונים עזבו את המקום יוסף וישראל פיינברג ".
כשבאו לביתו של שמשון בלקינד כבר היו שם יהושע חנקין ואולגה, הלפרין, זיברג ואוסטשינסקי וטיכסו עצה. היה ברור שיגיעו חיילים. יוסף קבע דרכי פעולה.
אוסוביצקי לא חיכה, בו בלילה שלח שליח רכוב למושל התורכי ביפו והודיע לו כי פרץ מרד במושבה. נשלחו חיילים כדי לאסור את המורדים. החיילים ניצבו מול המתיישבים ונתנה פקודה לטעון את הרובים אם המתיישבים יתנגדו למאסר.
יהודה לייב חנקין שבשערו זרקה שיבה יצא מולם כעצתו של יוסף פיינברג. ואלה המתייחסים ביראת כבוד לכל זקן, עצרו. והנה נראו יושבים יהודה לייב והקצין ולוגמים להנאתם קפה. איש לא מיהר. "אדווח לממונה – אזעקת שווא" אמר הקצין התמתח וקם. "וכשקם הצטלצלו המטבעות בנרתיקו "
יש אומרים כי ברגע האחרון הגיע שמואל הירש ממקווה-ישראל ושכנע את החיילים לעזוב ואת המתיישבים להתפזר.
בא אחד הנכבדים הבנקאי הרצינשטיין, בעל בית-מסחור גדול ביפו, זה שהיה שולח את כסף הברון אחת לחודש מיפו לראשון-לציון והתחנן שלא להתגרות בפקיד.
מתיישבים התאספו בבית-הכנסת והחליטו פה אחד לסלק את אוסוביצקי מהמושבה, "ויקבלו עליהם את הדבר הזה באלה ובשבועה, ויהי הדבר להם לחוק".
הלכו יוסף פיינברג ,ישראל אחיו ויהושע חנקין לבית-הפקידות . אוסוביצקי הזמינם פנימה. אמר יוסף :"באנו לבקש ממך לעזוב את המושבה. . .". עוד באותו ערב עזב אוסוביצקי את המושבה מלווה בהירש.
המורדים חגגו את "ניצחונם" אך לא לאורך ימים.
זיגמונד זימל שליחו של הברון ומקורבו הגיע למושבה הסוערת - שאל ושמע.
במוצאי שבת סיפרו בבית-הכנסת כי אוסוביצקי מתכוון לחזור כבר ביום ראשון, ואכן בסביבות השעה עשר הגיעה עגלה ובה שמואל הירש, זימל, ואוסוביצקי.
פועלים מאגודתו של הלפרין עצרו אותה על יד ביתו של יוסף פיינברג והודיעו לעגלון שהעגלה יכולה להיכנס למושבה אך בלי אוסוביצקי. בני המושבה, אנשים נשים וטף שנאספו סביב, קיבלו את פני הבאים בכבוד גדול אך לאוסוביצקי לא נתנו להיכנס. רק לאחר הפצרותיו של שמואל הירש הוסכם שלאוסוביצקי יורשה לשבת סגור בביתו לשעתיים בלבד; "והאדון זיממעל והאדון הירש הלכו לבית-הכנסת ויזעיקו את כל בני המושבה יחקרו וידרשו היטב. ויכתבו את הדברים בספר ועל פי ספר זה הוסר האדון אססאוועצקי מפקודתו בראשון-לציון וחמת הקולוניסתים שככה" נכתב בעיתון "היום" כ"ח אדר תרמ"ז .
הירש וזימל הכריזו "מיכל הלפרין יעזוב את ראשון-לציון על-פי הצו. משפחות האיכרים מסרבי החתימה יחתמו ויצהירו נאמנותם".
אוסוביצקי עזב את המושבה ליפו. האדון קובלן, אגרונום המושבה, איש נוצרי מילא את מקומו "עד בוא דבר הברון"
התגובה לא אחרה לבוא, חדה וללא פשרות. הופסקה התמיכה. יומיים לאחר ביקור הפקידים עבר כרוז מבית לבית הכריז שהברון חדל לתמוך בראשון-לציון.
מיכל הלפרין נעלם. אמרו שנסע לרוסיה. אגודת הפועלים התפרקה.
אביב קשה למושבה. החלו להישמע קולות שקראו ללכת ולבקש את סליחת הברון, הלכו וגברו הקולות נגד משפחת פיינברג, חנקין ובלקינד .
החלו קטטות בין מתנגדי אוסוביצקי ובין תומכיו. שני הצדדים עמדו בעקשנות על דעתם. עד שהגיעו לפת לחם.
יוסף פיינברג נקלע לקשיים כלכליים, פרות מתו ברפתו, ושבע הנותרות לא כיסו את הוצאות אחזקתן. מוכרו חפצים, נטלו הלוואות ונשארו "ללא כל סוס עבודה ומחרשה".
חול-מדבר ושממון, עבודה קטנונית קשה ומפרכת, דאגות קטנות על לחם, נעלים קרועות, בגדים בלים, פקידות מתנכרת.
בפסח התאספו האיכרים בביתו של קנטור הזקן ובחרו בברוך פפירמייסטר הארכיטקט שתכנן את בית הכנסת הגדול, בישראל ניימצוביץ', דוקטור לכימיה ובעל בית בד-בלוד– לנסוע לפריס ולייצגם ופיהם גם בקשה להדחת אוסוביצקי את הירייה ההיא לא שכחו.
הם לא פגשו אותו כי הברון יצא לארץ-ישראל והגיע ליפו ב-1 במאי 1887
הגירוש
ב-1 במאי 1887 הגיע הברון רוטשילד לביקורו הראשון בארץ-ישראל. הוא נפגש במקווה-ישראל עם הירש ואוסוביצקי ושמע את גרסתם למאורעות. לאחר מכן נסע לירושלים וביקר במקומות הקדושים.
שבוע לאחר מכן הגיע לראשון-לציון. שם חיכו לו בחשש.
השיירה הגיעה לפנות ערב, תוך עשרים דקות נוצר על יד המושבה מחנה קטן. איש לא יצא לקבל את פני האורחים, כי הברון הודיע מראש שאינו מעוניין בכך.
בתשע בלילה נכנס למושבה במרכבה, והתייחד עם פקידיו. "במושבה שררה דממה. האנשים הרגישו שהם עומדים לפני יום הדין". למחרת יצא הברון לראות את השדות והכרמים. בערב עם שוב האיכרים מעבודתם הזמין אותם הברון לפגישה בבית-הכנסת הגדול לשמוע מפיהם את הסבריהם על סיבת הסכסוך ואת בקשותיהם. הנשים באו מהודרות בפרוותיהן - זו הייתה ההזדמנות ללבוש את הבגדים היפים ביותר שלהן.
הברון עמד מול הנאספים פניו הביעו רוגז ודבריו היו קשים.
אמר להם שלא פילל ליחס כזאת מצדם. "אחרי כל מה שעשיתי בשבילכם, רציתי להראות לעולם - אמר, כי גם יהודי יכול להיות עובד אדמה, ואילו אתם הראיתם, שאתם יודעים להתמרד".
הברון הטיח בהם האשמות כי הם עצלנים וחיים חיי מותרות והוא לא מבין למה האישה לא עובדת ביחד עם הבעל בעבודות המשק. הכעיס אותו ההידור שנהגו בבגדים.
האיכרים המשכילים הפריעו לברון שרצה 'ואסלים' במושבותיו. הוא רצה לראות באיכרים היהודים בארץ, אנשים החיים - כדוגמת היהודים הקדמונים - בפשטות ובהתאם לדרישות האקלים המקומי. משום כך סבר כי התלבושת של הערבים ושל הבדואים קרובה לבגדי האבות הקדמונים. לא פרוות. "אני כאן לא צריך איכרים של העולם הגדול. ראיתם איך חיים השכנים שלכם? קרוב לאדמה הם חיים, עובדים כל היום, אוכלים קצת לחם ובצל, ובלילה הולכים לישון מוקדם עייפים, ולא עורכים נשפים כל ערב ומדקלמים את גיתה! עוד לא היה אף איכר אחד בעולם, שלמד בהיידלברג! וגם לא יהיה! " אמר.
יוסף פיינברג יצא מהקהל "זה האיכר היהודי, גם אם תלביש לו סחבות, הוא לא יהפוך למוז'יק פרימיטיבי" אמר לברון רוטשילד והושיט לו דף נייר ועליו חתימות. את הדף כתב שמשון בלקינד שידע לכתוב צרפתית. עיין הברון בכתוב ושאג: "כפויי טובה! עצמאות אתם רוצים, קחו מלוא החופן! ראשון לציון שוב לא תהיה אחת ממושבותי!". ואל יוסף פנה הברון: הזוכר אתה את היום אשר באת אלי לביתי לבקש טובה בעד יהודי רוסיה האומללים בפלשתינה? הזוכר אתה את הטוב והחסד אשר הנחלתי לך כל הימים האלה מאז חזרת לכאן? : "אתה הכנסת אותי לעניין זה וכאיש משכיל היה עליך לשמור כי לא תגיע המריבה עד כדי כך. מכור נחלתך וצא מפהֱ!".
גם מהקהל נשמעו קולות - "למה עלינו להיגרר אחר ה'רדיקלים'? הסרבנים צריכים לעזוב! הם ילכו ותחזור התמיכה"
יוסף פיינברג גורש מבית-הכנסת. הברון דרש לסלקו מהמושבה - אין הוא רוצה לראות עוד את מחרחר הריב הראשי, את יוסף פיינברג - אמר, הוא מוכן לסלוח לאיכרים, להמשיך לתמוך בהם בתנאי שראש המורדים יוסף פיינברג יעזוב את המושבה "לכולכם אסלח הפעם, לבעלי הריב לא יותן עוד תמיכה, והאדון פיינבערג, ראש המתנגדים, אם יש בידו להשיב לי את כספי אשר הוצאתי עליו ערך 12,000 פראנק ישאר במקומו, וזמן אני קובע לו ארבעה חודשים". אחר כך פנה לצד אלה שלא התמרדו, ואמר שיוסיף לתמוך בהם עד שיתבססו. כן הודיע כי אם מישהו יש לו בקשה, הוא מוכן להיפגש אתו ולשמוע את דבריו. ולבסוף הודיע שאוסוביצקי עוזב את תפקידו במושבה... כולם מחאו כפיים. "מרצונו ולפי בקשתו" הוסיף הברון והלך לבקר בבתי האיכרים.
בשעה עשר בלילה נכנס אל בית הפקידות ושהה שם שלוש שעות. למחרת, ביום השלישי, נסע עם אוסוביצקי לעקרון. "ואחר אשר לקח הבאראן ברכת הפרידה מבני המושבה, ברכוהו כולם פה אחד: "יחי הבאראן! תחי הבאראנעססא! וכל משפחת בית ראטהשילד!" כתב עט בעיתון "היום".
כשנסע הברון לעקרון, חנה דרובין אשת האיכר יואל דרובין - בראש משלחת נשי המושבה: אולגה, פאני ורבקה יעבץ התייצבה בפני הברונית אדלהידה דה-רוטשילד לדבר על ליבה ולבקשה להשפיע על בעלה שישנה לטובה את יחסו למושבה. זה עזר.
למחרת שב הברון מעקרון חפציו נארזו. וכשצעד בין שדרת ילדי המושבה פנה לקהל ואמר: "מחר יתייצבו האיכרים ויצהירו על דבר נאמנותם. המשפחות שעוררו את המרד לא יצטרכו להצהיר. הן יעזבו את המושבה ואת אדמתן ימכרו לאחרים"
במקום אוסוביצקי בא פקיד יליד מרוקו מורה במקווה-ישראל, דוד חיים שמו, הכול כינוהו 'רך לב ונוח לבריות'. הוא הציג רק שלוש דרישות התחייבות מצד המתיישבים:
א. אסור למתיישב להשתייך לשום אגודה אחרת ללא קבלת רשות מיוחדת מפריס.
ב. אסור לארח ולהלין שום אדם ליותר מ-24 שעות ללא רשות מהפקידות.
ג. אסור להעסיק עובדים זרים ללא רשות מהפקידות.
המורדים "התקפלו" לנוכח איומי הברון.
שלושה לא הסכימו לחתום על כתב הכניעה. שלוש המשפחות שילמו על כך, ובשנת 1887 אחרי שיוסף גורש ולאחר דין ודברים ארוך הם עזבו את המושבה ליפו.
האיכר לייב חנקין פתח שם חנות למנופקטורה, לממכר בדים.
שמשון בלקינד , לקח את בני משפחתו ועבר למושבת הביל"ויים גדרה. הוא עזב את ראשון-לציון מרצונו. קשרים טובים היו לו בחוץ-לארץ והוא הצליח להשיג כסף מאת איל התה והנדבן קלונימוס זאב ויסוצקי לקניית חלקה בגדרה וסכום נוסף מ'חובבי ציון' למחייתו. בהזדמנות זו העביר לשם את ישראל בלקינד [ לימים מייסד 'קרית-ספר'] את אחותו פאני עם בעלה ישראל פיינברג,. ויסוצקי דאג להעביר לשם גם את יעקב חנקין, בכורו של יהודה לייב חנקין. גם אולגה בלקינד וארוסה יהושע חנקין הצטרפו.
אלעזר רוקח, שהיה מזכיר "חובבי ציון" החליט לעזור למורדים בעזרת כספים שהיו ברשותו בעיקר מאגודת "עזרת ישראל" שהוא הקים ביחד עם אחיו שמעון ביפו לצורך הקמת שכונת "נווה-צדק". על כך הוחלט לגרשו מהאגודה.
מנהיגי היישוב עזרו להם בעיקר בתמיכה מוסרית ומוראלית.
פיינברג סירב לעזוב.
אחיו בוריס חזר לרוסיה;
גם הפועל המורד יוסף אוזרקובסקי [עזריהו] חזר לרוסיה [שירת 4 שנים בצבא. עלה שנית ב – 1901 והיה למנהל בית-הספר הריאלי בחיפה בזמן במלחמת העולם הראשונה].
נראה היה כי המרד עומד להתפשט בישוב כולו
היה חשש כי כתוצאה מהמרד יסתלק הברון רוטשילד את מתמיכתו במפעל הציוני כולו .
לחץ גדול הופעל על יוסף פיינברג. פינסקר ולילינבלום שלחו אליו מכתבים והפצירו בו לעזוב ולא לסכן את תמיכת הברון.
משה-לייב לילינבלום הוא מל"ל קיבל מכתב הזהרה אנונימי שמתחיל במילים "אזהרה ראשונה".
הירש הגיש את התפטרותו מניהול המושבות.
גם ארלנגר הודיע שבעקבות כך גם הוא מתפטר מהטיפול באגודת "חובבי ציון". הלחץ על לילינבלום גבר.
פיינברג אמר לבסוף: "אם פינסקר ולילינבלום אומרים שכך דורשת טובת היישוב- הריני נכנע"..
בהשתדלותו של שמואל הירש הותר לפיינברג להישאר במושבה עד סוף השנה כדי שיוכל לסלק את חובותיו.
לאחר חמש וחצי שנים, בשנת 1887 אולץ יוסף פיינברג למכור את נחלתו ועזב את ראשון-לציון. מנשה מאירוביץ' טיפל בכך, בהגינות וברגישות.
בעת העזיבה פנתה ברטה אל התומכים בהם ואמרה: "אומנם יודעת אני שבעוזבנו את המושבה אנחנו מביאים קורבן בשביל ראשון-לציון, כי מושבה זו יקרה בעיניי, אבל אין לדעת כיצד יתייחס הברון לחברינו אם נישאר במושבה. אפשר מאוד שעל ידי זה יעזוב את מושבתנו לנפשה, ויחדל אולי להתעניין בארץ-ישראל בכלל. אין אני רוצה לשאת באחריות לאבדה הזאת, והלוא הקרובים לברון מקווים שעזרתו לראשון לציון הינה רק הצעד הראשון בעבודתו בארץ-ישראל. . . ,".
מעטים הרגישו בצאת יוסף פיינברג מן המושבה, ומי ששאל קיבל תשובה מתחמקת - הלך להקים בית בד בלוד ואולי הרחיק למדבר להתבודד במערות על-יד יריחו . .
לוליק, "הענק" – ישראל פיינברג. הפסיק להתקוטט עם ערביי סארפנד וטיפל בעגלים שנותרו ברפת, פאני שלמדה לגבן גבינות עברה בין בתי המושבה ומכרה אותן .
בראשון-לציון הוקם בית-ספר עברי . הוקם גן הילדים ו'בית-העם', מקהלה ותזמורת הידועה בשם ה"אורקסטרה" נודעו בכל יישובי הדרום.
12 שנה אחרי המרד והעביר הברון רוטשילד את המושבה לניהולם העצמאי של האיכרים.
אוסוביצקי מצא בגליל את תיקונו ועל כך זכה לדף כבוד בתולדות ההתיישבות - רכש קרקעות בארץ-ישראל וממזרח לירדן. בשנת 1900 כשמושבות הברון עברו לחברת יק"א עזב לפריס, שם ייסד חברת תקליטים.
הדעיכה
יוסף פיינברג נשמע לפניית ראשי "חובבי-ציון", מכר את נחלתו, עזב את ראשון-לציון ויצא אל דעיכה איטית וחורבן אישי.
בתחילה היה פיינברג מנהל בית-הבד של ישראל נימצוביץ' בלוד; מפעל רווחי בעל שני המכבשים והכנסה של 3000 פרנק לשנה שייצר שמן מסחיטת זיתים. את ה 'זיברס' - גפת, פסולת הזיתים מכרו לתעשיית סבון.
רק בשנת 1888 עבר יוסף פיינברג עם משפחתו לגור בלוד, קנה בית ורכש את בית-הבד בו עבד כפקיד. הסכום של 11,500 פרנק במזומן, שהיה כל סכום הפיצויים שקיבל מפקידי הברון בעד נחלתו, לא הספיק ואת היתרה התחייב לשלם מהכנסות המפעל במשך שנתיים. כל בני המשפחה גרו בחצר בית הבד, שם גדלו ילדיו כשהם מנותקים מבית-הספר ומכל חברה יהודית.
תחילה נראה הכול טוב ויפה "האדון פיינברג מצליח השנה הזאת בהמכונה לכבישת זיתים. . " נכתב בעיתון "הצבי".
"יוסף פיינברג, ידע היטב להתנהג עם ילידי הארץ, וקנה לו כידידים את כל ערביי הסביבה ואלו הביאו לו את זיתיהם לסחיטת השמן" אמרו. "ולהבית הזה יש תקוה רבה לאחריתו, אם רק לא ינהג בו בעליו ברפיון ידיים ויעבד בשקידה עצומה ובחריצות ידיים, ואז שכרו נכון לפניו" כתב ראובן יודלביץ' מי ששלח את לבונטין לרכוש קרקעות.
יוסף פיינברג רצה להתרחב ושלח את ישראל אחיו לסנקט-פטרבורג, לרוסיה, עם תוכניות להקמת בית-חרושת לסבון משמן זית מקומי, לבקש תמיכה כספית מ"חובבי ציון" שם.
נייר מכתבים כבר היה לו Fabrique D’Huile D'Olive Surfine De Lydda (Terre Sainte) ובעברית: "בית חרשת המעשה שמן זית זך לוד באה"ק".
הוא הביא אליו ללוד את יוסף סגלביץ שעלה ארצה מביילורוס אותו הכיר כפועל בפרדסיהם של פפירמייסטר ואוסטשינסקי בראשון-לציון. ועשהו לעוזרו.
מצבו הכלכלי הורע – משפחתו באוקראינה פשטה את הרגל, את הלוואות מחו"ל ומידידיו בארץ שכה היה זקוק להן לא קיבל, את לחמו לא הוציא מבית הבד, ההכנסות לא הספיקו לתשלומי חובות ולמחזור העסקי. וכעבור שנתיים, למרות המאמץ הגדול שהשקיע שם, הגיע לסף פשיטת-רגל. לכיסוי חובותיו לקח כשותף, בעל הון ערבי-נוצרי מלוד שהיה לבעלים גם של ביתו וגם של בית הבד.
סגלביץ לא שבע נחת מהחיים המשותפים עם התושבים הערבים בלוד, עזב את המקום וחזר לראשון-לציון שם עבד כמסיק ביקב המקומי.
בייאושו נסע יוסף פיינברג ב- 1890 לרוסיה כדי להיטיב את מצבו, ניסה לשכנע את "חובבי ציון" בתוכם קלונימוס זאב ויסוצקי מעשירי "חובבי ציון" ואת ידידו לבונטין להשקיע בתעשייה ובהתיישבות עירונית ובכלל זה במפעלו. הוא נכשל.
חזר לארץ מסובך בחובות כבדים, בית-הבד עוקל נאלץ היה למכור את חלקו לשותף הערבי תמורת החוב. "אלי, על שום מה נענשתי ככה? יחידי, ללא רעים, ללא עזרה! זקנתי, אין שינים, חולה אני תכופות" קונן.
ברטה אשתו עם ילדיהם חזרו לרוסיה .
.
מספרים כי "כוח עליון" שם "עין רעה" על בית-הבד, גם הערבי-נוצרי לא החזיק בו זמן רב, מכר וירד מהארץ. .
שלוש-עשרה שנה נדד פיינברג ממקום למקום ולא הצליח להיאחז באחד מהם. מעטים התעניינו בגורלו.
בית-הבד כשל. לאחר שהפסיד את כל כספו בלוד נטש פיינברג את העיר ויצא ממנה כשידיו על ראשו. הוא שב ליפו מצא דירה ליד מלון קמיניץ - שנת 1893 - וביתו היה בית ועד ל"חובבי ציון" עסקנים כפועלים.
מהיותו כימאי ניהל ביפו את בית-מסחר לתרופות של חיים אפשטיין, ציוני מווילנה שעלה ארצה בשנת 1890. התיישב ביפו, היה בעל בית בד לשמן ביפו, בעל חנויות לתרופות בירושלים, יפו וביירות, קנה מאה ועשרים אלף דונם בצפון עבר-הירדן, הגולן והחורן "והתכוון לייסד בית-חרושת לייצור סמים ותרופות ובית-מרקחת". זהו בית-המסחר שבו שימשו יצחק גולדהאר כפקיד ראשי, א"ל גורדון ככימאי, ויוסף פיינברג כמנהל - עסק בהפצת תרופות וחומרי צילום לאמנות ולתעשייה בארץ וגם מכשירים רפואיים.
לימים נאלץ אפשטיין לחסל את עסקו, מכר את רכושו למהנדס יוסף זיידנר שנלווה להרצל בסיורו בארץ, ונטש את ארץ-ישראל.
יוסף פיינברג קנה בית-מרקחת ברחוב בוסטרוס שבמושבה הגרמנית ביפו, והפך לרוקח. בית מרקחת התקיים כעשר שנים ויוסף זכה לכינוי "רוקח" .
באותן שנים נמנה עם עסקני הקהילה היהודית ביפו ופעל במסגרת 'הוועד הפועל הציוני' בארץ-ישראל. הוא התכתב עם הרצל ובשנת 1898 היה בין מקבלי פניו בארץ כנציג הישוב החדש. שנה לאחר מכן נולד בנו אליהו הוא אליאן ושנתיים אחריו נולדה בת הזקונים דבורה הידועה בשם דורה.
בית-המרקחת נכשל והוא מכר גם אותו. החל שולח יד בכל פרנסה ובלבד שלא לעזוב את הארץ - רכש עגלה ועבד זמן מה כעגלון. גם בעבודה זו לא הצליח להתפרנס בכבוד. פיינברג הגיע לפת לחם.
"הם ידעו תלאות וסבל בשארית חייהם."
בשנת 1902 חלה יוסף פיינברג, לקה בריאותיו מצבו הורע עד כדי כך שחלה בלבו. בעצת רופאיו הועבר ליריחו, להבראה. מרס 1903.
עזוב וחולה שכר חדר בבית ערבי כאלמוני. יום אחד ביקר אצל ספר מקומי, חזר לחדרו ממנו לא יצא.
כמה ימים לאחר מכן נכנס לחדר בעל הבית ומצא אותו ללא רוח חיים. 'הרעלת דם' קבע הרופא. ב- 25 במרס 1903 בחודש בו מלאו 20 שנה לעלייתו לארץ נפטר והוא בן 47.
שכניו הודיעו ליהודים בירושלים. משם באו אנשי ה'חברה-קדישא' הטעינו את גופתו על חמור והעלוהו לקבורה בחלקת חסידי וואהלין בהר-הזיתים, ירושלים..
על מצבתו נכתב קטע משיר קינה שכתב ידידו הוותיק לבונטין. האותיות המתחילות בכל שורה יוצרות את השם יוסף בן משה.
ברטה נותרה בחוסר כול עם ארבעה ילדים. הם עברו לגור אצל בתה אידה ובעלה מר מרוצ'ניק באלכסנדריה שבמצרים. בנה הבכור, מארק, סיים באותו זמן לימודי רפואה בצרפת. הצליח למצוא עבודה באזור כפרי במצרים וכרופא פתח קליניקה בכפר מינט אל-אמח. מארק כבן הבכור מילא את מקום האב לקח אליו את אמו, אחיו ואחיותיו.
בכפר ובסביבתו לא היה בית-ספר ראוי והם עברו להתגורר בעיר טנטה שבין קהיר לאלכסנדריה, משם עברו לעיר זגזיג ולאלכסנדריה. שם נישאה סופיה, לערבי נוצרי והייתה לגברת תאדרוס.
אבשלום פיינברג, בנם של לוליק ופאני היה עוצר לאכול אצל דודתו ברטה באלכסנדריה בין מסע למסע במדבר בשליחות מחתרת ניל"י, עד שיום אחד נודע לה שנרצח בסביבות רפיח. חורף 1917.
בנה אליאן נסע לצרפת, הסב את שם משפחתו לפנבר [פינברט] והיה לסופר.
בנה אמיל היה לסוחר בלונדון. שני אלה היו כלואים במחנות-הסגר בתקופת הכיבוש הנאצי בצרפת.
לאחר מות מארק, בשנת 1927 חזרה ברטה לבדה לירושלים, והתגוררה אצל בתה דורה אשת אהרון בלוך, [ראה "ספיח" להלן] ברחביה. את סמובר הנחושת [תוצרת טולה] הביאה איתה.
ברטה לא ביקרה במושבה מאז הגירוש. ". .פרט למנשה מאירוביץ' מן הביל"ויים שהתנהג אליהם בזמנו בהגינות, לא רצתה לראות שם איש. עם לבונטין והבלקינדים הייתה נפגשת ביפו, ואחר-כך במצרים". סיפר דניאל בלוך
ברטה האריכה ימים 33 שנים אחרי בעלה עד שנפטרה בשנת 1936 ונקברה לצידו. על מצבתה נכתב:
פ"נ
בתיה ברטה
בה"ר אליהו ז"ל
אשת ר' יוסף
פיינברג ז"ל
מייסד ראשון לציון
ספיח
דורה בלוך
דורה בלוך לבית פיינברג ילידת יפו דוברת 8 שפות: אידיש ולאדינו עם היהודים, בבית הספר השוויצרי במצרים למדה צרפתית, איטלקית ויוונית מודרנית, מבית אמה ידעה רוסית. כשנישאה למדה בכוחות עצמה אנגלית, דיברה ערבית בניב מצרי ופלשתינאי. גרמנית למדה משכנותיה ברחביה.
"עברית היא דיברה די טוב, אך כל ניסיונותיה ללמוד קרוא וכתוב לא צלחו".
דורה בלוך הייתה בין חטופי מטוס האירובוס של חברת "אייר-פרנס" שנחטף ב – 27 ליוני 1976 על יד מחבלים פלשתינאים בדרכו מלוד לפריס דרך אתונה. המטוס החטוף הונחת בבנגזי שבלוב ואחר כך באנטבה שבאוגנדה. דורה נרצחה בבית-החולים בקמפלה [אוגנדה] ב- 4 ליולי 1976 כנראה על ידי אנשי ביטחון אוגנדיים בפקודתו של אידי אמין, היום בו זכתה לביקורו של סגן הקונסול הבריטי. החטופים שוחררו במבצע "כדור הרעם".
יוני נתניהו, אחד ממפקדי הפעולה נהרג בקרב והמבצע נודע בשם: "מבצע יונתן".
שלוש שנים אחרי רצח דורה, עם נפילת משטרו של אידי אמין באוגנדה, נמצאו שרידי גופתה ביער ליד קמפלה, בקבר שנשמר חשאית על-ידי כפריי הסביבה. אחיות בית החולים שמרו כל הזמן הזה, תוך סיכון עצמי, את חפציה. היא הובאה למנוחת עולמים בירושלים, ליד קבר בעלה אהרון בלוך.
הספור הוכן על-ידי עודד ישראלי
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

לאיתור הקבר של יוסף פיינברג בהר הזיתים, כנסו לקישור

2 comments:

  1. מעניין מאוד! איך זה אנחנו, היהודים, לא יודעים לקיים חיי קהילה ללא סכסוכים וריבים איומים. עד היום אין יודעים בארץ מנהל אזרחי תקין, ודמוקרטיה חברתית פנימית, לא רק זו שהחוק מחייב.
    לא ידעתי את הסיפור המשפחתי של דורה בלוך.
    תודה לך, עודד ישראלי!
    כרמלה לכיש
    סופרת, עורכת, מו"ל.
    מה דעתך להוציא את הפרק הזה כספרון דיגיטלי באתר מתאים? כך הוא יגיע, אני מקווה, לעוד הרבה אנשים. המחיר הכספי הוא ממש קטן, אבל צריך למצוא איפה ואיך לעורר את התהודה המתאימה.
    שוב תודה!
    הנה כתובת המייל שלי
    carmelal1green@gmail.com
    והנה כתובת האתר שלי,
    carmelim.net
    שוב תודה!

    השבמחק
  2. פרק מרתק, ולא מחמיא במיוחד, בהיסטוריה הנסתרת מן העין בתולדות הציונות.
    תודה רבה.

    השבמחק