יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

לאה בכרך - נהרגה בפיצוץ מלון "קינג-דוד"

22.7.1946 - ירושלים


בית-העלמין על הר-הזיתים, ירושלים; גוש חדש, אזור 2, חלקה ז', שורה ה', קבר מס' 4.
טכסט:
פ"נ
לאה בכרך
בת חוה ושבתי ז"ל
שנספתה ביום כ"ג בתמוז תש"ו
באסון פיצוץ מלון המלך דוד
בירושלים
תנצב"ה
רקע
מלון 'המלך דוד' הוקם ביוזמת משפחת מוסרי, משפחה יהודית אמידה ממצרים שייסדה לכך חברת מניות ובה אנשי עסקים ממצרים ויהודים אמידים מרחבי העולם. את המלון שהתנשא לגובה של שבע קומות ובו 200 חדרים מהודרים בנתה חברה קבלנית ארצישראלית בשם "אלבינא, דוניה, קטינקא".
ב-27 לדצמבר 1930 פתח את שעריו בירושלים המלון המפואר בארץ – 'המלך דוד'.
בשל מיקומו המרכזי הפקיעה בשנת 1938 ממשלת המנדט הבריטי את האגף הדרומי של המלון לצורכי מפקדת הצבא ומזכירות הממשל הבריטי. במרתף המלון נבנה מרכז קשר צבאי. כניסה צדדית הובילה למחנה צבאי מדרום למלון ששימש לאבטחתו. פחות משליש מחדרי המלון נשארו לשימוש אזרחי.
בסוף שנת 1945 קמה 'תנועת המרי העברי' – ארגון גג משותף לשלושת ארגוני המחתרת - ה"הגנה", האצ"ל והלח"י ללחימה משותפת נגד הבריטים.
בראש התנועה עמד משה סנה ראש 'המפקדה הארצית' של ה'הגנה'. כל מחתרת המשיכה לפעול בנפרד, אך בתיאום ותוך קבלת אישור מגורם יישובי בכיר שנקרא 'ועדת X ' - ועדת הפעולות של 'תנועת המרי העברי'.
יממה וחצי אחרי "השבת השחורה" [29.6.1946] בה ביצעו הבריטים חיפושי נשק ומעצרים המוניים כולל של רבים ממנהיגי הישוב, התכנס הפיקוד העליון של ה'הגנה' להערכת נזקים. בדקו ומצאו כי כושר הפעולה של ה'הגנה' לא נפגע, וכדי להוכיח לבריטים שפעולותיהם נגד היישוב אינן מרתיעות את 'תנועת המרי העברי' פרסמו בכרוז 'חומה' ביום ג' תשרי תש"ו כי: "המרי העברי יימשך!". הוחלט כי: הפלמ"ח יפשוט על מחסני הנשק בבת-גלים, שם אוחסן הנשק שהוחרם ביגור. האצ"ל יפגע במשרדי המזכירות הראשית של ממשלת המנדט במלון 'המלך דוד' בירושלים, והלח"י יתקוף את משרדי הממשלה בבניין 'האחים דוד' הסמוך למלון.
'ועדת X ', בלחצו של ד"ר חיים וייצמן יו"ר הנהלת התנועה הציונית שהשתדל באותה עת בבריטניה להקמת מדינה יהודית ובהתערבותו, החליטה להשעות את המאבק החמוש, ה'הגנה' קיבלה את הדין בחירוק שיניים - משה סנה התפטר מתפקיד הרמ"א ובמקומו מונה זאב שפר [פיינשטיין]. אצ"ל ולח"י הודיעו על "המשך המאבק בכל הדרכים".
בגלל קשיי תיאום החליט הלח"י לבטל את תוכניתו לפוצץ את בניין 'האחים דוד'.
פיצוץ המלון
ב-22 ביולי 1946 הארגון הצבאי הלאומי פוצץ את האגף הדרומי של מלון 'המלך דוד' בירושלים, מקום מושבה של המפקדה הראשית של הצבא הבריטי ומשרדי המזכיר הראשי של ממשלת המנדט – התפקיד השני במעלה לאחר הנציב העליון - מבצר בריטי מהשמורים ביותר בארץ. חוליה של הארגון הצבאי הלאומי החדירה שבעה כדי חלב מלאים חומר-נפץ לקפה 'ריג'נט', ששכן מתחת לאגף המשרדים. 91 הרוגים – יהודים, אנגלים וערבים, מאות פצועים. הסוכנות היהודית, הועד הלאומי, עיריות ומועצות הביעו את "רגשי זוועתם על מעשה התועבה, שלא היה דוגמתו".
הודעה טלפונית נתקבלה במערכת העיתון 'פאלסטיין פוסט' כ-5 רגעים לפני ההתפוצצות; קול אישה שדיברה אנגלית ביקש להודיע למזכירות הראשית, שעומדים לפוצץ את הבניין.
הטלפוניסט של מלון 'המלך דוד' סיפר כי את ידיעת האזהרה הטלפונית, שהונחו פצצות בבנין, קיבל רק 3 או 4 דקות לפני הנפץ.
אנשי הקונסוליה הצרפתית הסמוכה פתחו את החלונות, כפי שנתבקשו לעשות בטלפון.
אצ"ל: "העברנו אזהרה טלפונית 30 דקות לפני מועד ההתפוצצות למרכזיית המלון".
הידיעה הכתובה הראשונה, הייתה למחרת, יום שלישי:
משרדי המזכירות הראשית של ממשלת ארץ-ישראל, היועץ המשפטי, מחלקת החשבונות של הממשלה ומחלקת הפיצויים, נהרסו בפיצוץ באגף הדרומי על כל שש קומותיו של בנין מלון 'המלך דוד' בו עבדו בריטים וארצישראלים. כן היו בבנין מבקרים רבים שבאו בעניינים רשמיים.
הפיצוץ היה באמצע היום בשעה 12:40, שעה שהמשרדים המו אדם.
"ברעש עצום נתמוטט הבנין על כל שש קומותיו ומיד בקעה זעקה עצומה של פצועים וגוססים"
איש אחד הועף לקיר החיצוני של בנין ימק"א שמעבר לרחוב. הוא נתרסק כולו "היה זה האיש שהחליף את מכס כקצין המחוז באזור נתניה";. אוטובוס ערבי שעבר ברחוב עלה באש, רכבים התהפכו .
"עשרות אנשים שנמצאו אותה שעה ברחוב סט. יוליאן הופלו לארץ כל הרחוב נתמלא עשן סמיך".
לבית החולים הממשלתי, לבית החולים הצרפתי ולבית חולים הצבאי שעל הר-הצופים.החלו להגיע הרוגים ופצועים: ערבים, יהודים, "שוטר בריטי, חיילת אנגליה ופקיד ארמני"
נעשו סידורים לענות על שאלות בטלפון בנוגע לנעדרים - מספר 4437 (ירושלים) - קו פנימי 5.
ניתנה הוראה לכל פקידי הממשלה הגבוהים השוהים בחוץ-לארץ בחופשה לחזור מיד לארץ.
הפיצוץ היה ביום שני בצהרים כ"ד תמוז תש"ו. טובה אשתו של מכס עם בתם יחידתם מרים באו מרמת-גן - החברים של מכס מאנטורפן שכנעו אותו ל'חזור לכור מחצבתו' ולעסוק ביהלומים. הוא עזב את עבודתו בממשלת המנדט, המזכירות הראשית ב'המלך דוד' ועבר עם משפחתו לרמת גן - השתיים התארחו בבית הוריה - חווה ושבתאי בכרך שברחוב עזה - ירושלים. פתאום נשמע פיצוץ נורא ועשן שחור עלה. טובה צעקה מייד: It's King David! . אחותה לאה ואחיה מוריס עבדו שם.
לאה בכרך היא דודתו, אחות אמו של ידיד נפשי - אוריאל מנוחין קצין השריון שנפל על גדות תעלת סואץ בשנת 1967 בהיותו מושל העיר קנטרה [רס"ן מיל.]. להם מוקדש סיפור זה.
הבכרך'ים
בכרך'ים צאצאי האנוסים שברחו מספרד באו מהעיירה בכרך [BACHARACH ] הנמצאת על גדות הריין בגרמניה - סיפר לי בועז בנו של צבי בכרך - לאחר שנים של מגורים בקרב הגויים, ה'רבי מבכרך' הודיע לקהילתו שצריך לעלות לארץ-ישראל, זה היה הרבה לפני שהרצל חשב על כך, סוף המאה התשע-עשרה, כך אומרים . הם עזבו את העיירה ועלו על ספינות רעועות - 'אכסודוס' הייתה 'קווין אליזבת' לעומתן - והגיעו לאחר סבל וטלטולים ליפו.
העות'מאנים שלא ידעו לדבר גרמנית והעולים החדשים שידעו רק לאדינו וגרמנית - לא הבינו בדיוק זה את זה, וכשנשאלו העולים לשם משפחתם - הם אמרו שהם 'פון בכרך' -[מהעיירה בכרך] וכך נרשם - [בתורכית כמובן] בדרכוניהם , למרות שלא היה בהכרח כל קשר משפחתי ביניהם, אבל מאז כולם - בכרך. חלקם עלו לצפת וחלקם עלה לירושלים. אנחנו מירושלים."
"אני יודעת שהם גרו בהתחלה בעיר העתיקה בוירטנברג הוייזן בחצרו של ר' משה וויטנברג אצל שער שכם סמוך לישיבת 'תורת חיים'. כשבנו את "משכנות שאננים" [1860] הבנים שבתאי ובורך [ברוך] הלכו לגור שם. היה מסוכן ובהתחלה כל ערב הם חזרו לעיר העתיקה לישון - סיפרה לי מרים אייל לבית בכרך בקפה 'א-פרופו' שליד 'היכל התרבות' בתל אביב.
ר' משה יהושע הקמחי ובת-שבע לבית ילין
"סבא-רבא שלי - רבי משה יהושע הקמחי - הייתה דמות מופלאה - סיפרה מרים - קמחי היה גם חוזה בכוכבים. אמא סיפרה שהוא ראה בחלומו את דגל המדינה היהודית והיה בו 'מגן-דוד', לפי תיאורו זה היה ממש דומה לדגל של היום. הוא ראה בהרצל כעין מלך של היהודים וכשהרצל בא לירושלים ביקש קמחי מאחד מבניו שיביא אותו אליו כדי שהוא יגיד לו שלום. כך שגם ב'ישוב הישן' היו להרצל תומכים. אומרים שזו סיבת הריב הגדול שהיה לו עם הרב זוננפלד, רב העדה החרדית בירושלים ריב שבעקבותיו היה נאלץ לשנות את שם משפחתו מבכרך לקמחי, אחר-כך בניו החזירו את השם בכרך..
הוא היה גם מין 'מרפא' - בזמנו התקבל לבית-ספר לרפואה בגרמניה אבל לא נסע לשם כי התברר לו שהיו לימודים בשבת. אבל הוא היה מרפא - פעם הייתה מגיפה בירושלים והוא ריפא וריפא כשהוא אמר שהוא יהיה אחרון הנפגעים ובמותו תעצר המגיפה וכך היה".
בא' חול-המועד סוכות תרס"ג פרצה מגיפת חולירע בירושלים. בתי הספר נסגרו והרכבת לעיר הושבתה. אמרו כי מקור המחלה בעצבות ודאגה וה'מרפאים' בידרו ושימחו את החולים בשעה שמשחו את גופם בשמן ובחרדל. ליתר ביטחון השתמשו גם בקמע מיוחד שחובר על-ידי מקובל אירופי! "המגיפה נעצרת בנובמבר" נכתב בעיתון "חבצלת" י"ב כסלו תרס"ג.
קמחי משה יהושע בן שבתאי זלמן; נפטר בכ"ג חשון תרס"ג - 23.11.1902 - מצבתו ב- גוש חדש, אזור 1, חלקה ג', שורה ב', קבר 54.
"הוא ועוד תימני אחד נסעו לחפש את עשרת השבטים, ניסו להגיע לסמבטיון, בסוף חזר לארץ, לא יודעת למה - אולי חלה, או שאזל הכסף" סיפרה לי מרים.
פרנסת הבית הייתה בידי אשתו בת-שבע בתו של הרב שלום שכנא ילין - הרש"ש מן העיירה סקידל שבליטא שעלה ארצה עם אביו ר' שאול האופה, ואחותם של הרב צבי הירש ילין, חנה מיניה ור' יהושע הלפמן, זה ששינה את שם משפחתו מילין להלפמן "בשל עניני דואר". המכתבים אליו היו נמסרים למורת רוחו לר' יהושע ילין אביו של ר' דוד ילין. . ..
בת שבע די מעהלערקע קראו לה. מדי בוקר הלכה אל ה"באזאר" - שוק התבואות, קנתה כמה רוטלים חיטים, הביאה הביתה; בררה, הרקידה בכברה, רחצה, ייבשה, לקחה אל בית-הריחיים לטחינה תחת עינה הפקוחה, גם השגיחה על ניפוי הקמח ושפיכתו לתוך שקיקים לבנים שקיבלה מלקוחותיה. קשרה, הובילה וחילקה לבתי המזמינים. "אפילו הרבנית מבריסק אשתו של ר' משה יהושע ליב דיסקין לא הייתה אוכלת שום קמח זולת זה של בת-שבע".
בנה - שבתאי אברהם מוצק, חזק ושרירי , היה לטוחן ולו טחנת-קמח מופעלת על-ידי פרדות ליד שכונת התימנים ו'משכנות שאננים'..
הבעל, ר' משה יהושע, אם כי לא עסק בטחינה, נטל את השם קמחי. יש אומרים על שם אשתו יש אומרים על רקע ציוני.
ולשבת בטל לא טוב, אז הוא התמסר ל'עסק' מציאת עשרת השבטים; "אם עשרת השבטים הנידחים יימצאו ויחזרו לחיק אמם הורתם – הרי שהכול ייהפך לטוב בבת אחת, וכל הצרות הצרורות תעלמנה כלא היו. שכינתא לא תהוי עוד בגלותא, כלל ישראל יחדל מלסבול".
הלך ר' משה יהושע קמחי אל ה'ישיבות' הספרדיות הגדולות חיפש בספרים קדושים, חיטט בגניזות עתיקות, עד שמיקומם היה ברור לו.
סבב בעיר ואסף נדבות להוצאות הדרך. את החסר השלים מתוך מגירתה של זוגתו בת-שבע. מצא שני חברים שהתנדבו למסע, קם ויצא לדרך, לעבר ארם-נהריים. בסוריה חלה במעיו. הקהילה המקומית טיפלה בו. כשהבריא הבין כי "אין לעלות בחומה לשם גאולת ישראל" ושב לביתו."בגפו חזר. שני מלוויו נשארו שם. הם נשארו לשם עסקים אחרים" כתב יצחק יעקב ילין בספרו 'אבותינו'.
כך היה עם 'כתר ארם צובא':
רבני ירושלים פנו אל ר' שלום שכנא ילין המגיה המהולל לספרי תנ"ך בבקשה כי ייצא לחאלב, כדי להגיה את התנ"ך שנכתב עבור 'קהילת ירושלים' מול 'כתר ארם צובא' אותו ספר תנ"ך שנכתב בטבריה על ידי שלמה בן-בויאעא, סמוך לשנת 920 לספירה. מסורה היא שזה הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בין היתר בזכות סימני ניקוד, טעמים ומסורה "טברייניים" שהוסיף לו אהרן בן-אשר - היה עליו להעתיק ממנו את כל ההבדלים, בניקוד, באיות ובסידור. על כתב השליחות שנתנו בידו חתמו כל רבני ירושלים הגדולים, בהם סלאנט, אבולעפיה וברלין, בו ביקשו להעניק לו גישה חופשית אל הספר שיהודי חאלב לא הרשו לאיש לגעת בו .
הרש"ש בן 70 היה זקן וחלש לא היה בכוחו לנסוע. שלח כנאמן את חתנו ר'משה יהושע קמחי איש משכיל ומגיה ידוע. האחרון רשם בשולי כל עמוד בתנ"ך המודפס שבידו את שאלות ר' שכנא ילין וספקותיו שהסתמכו בעיקר על "מנחת שי" של ר' ידידיה שלמה נורצי חוקר מסורה מאיטליה מהמאה ה- 17.
כעשר שנים לאחר שנחתם כתב השליחות המקורי נסע ר' משה יהושע קמחי לארם-צובא. עבר שם על כל תנ"ך 'כתר תורה', רשם את כל השנוי במחלוקת, וחזר. הרש"ש נפטר בתשרי תרכ"ד. כתב-היד של רשימת השינויים שעשה ר' משה יהושע קמחי, נמסרה לבנו של ר' שלום שכנא, לצבי הירש ילין.
יש הטוענים כי יהושע הלפמן, הוא שנסע לחלב בשליחות אביו, הרב שלום שכנא ילין והגיה בכתב ידו את התנ"ך נשוא המחלוקת, לפי 'כתר ארם צובא'. אומרים.
שבתאי אברהם ואשתו חווה
שבתאי "איש חזק - ידיים עבות וכתפיים רחבות", לדברי נכדו שלמה מנוחין, רכש טחנה ב'מאה שערים' "איפה שהיום חסידי ברסלב" נשא לאישה את חווה. יתומה מאם. ירושלמית. "אביה גידל אותה - סיפרה מרים - טרם התבגרותה קיבל האב משרת רב בקווקז. לקח את שני ילדיו, את חווה ואת אחיה, ונסע. כעבור זמן כשחווה החלה להתבגר הבין שזה לא עסק לבחורה צעירה לגדול שם, מה עוד שהיא הייתה יפהפיה. הוא העלה אותה ואת אחיה על אונייה לארץ-ישראל. רב-החובל [לימים כך אומרים מפקד בכיר בצי הרוסי בשם נחימוב] דאג להם כל הזמן. כשהגיעו לדרדנלים, חשש - בחורה צעירה, בלונדית עם עיניים כחולות - זה מזמין צרות עם התורכים. השקה אותה ואת אחיה יין, וכשנפלו סגר אותם בחדר עד שעברו את המיצרים בשלום, וכך הגיעו ליפו, ומשם לירושלים אל הדוד. היא ידעה לרקוד יפה. הייתה רוקדת על המכסים של בורות המים בשכונה - הם היו קצת מוגבהים ושימשו לה כבמה. השכונה הייתה מחוץ לחומה מאחורי בנין שטראוס - "אבן יהושע" קראו לה על-שם אחד מקרובי משפחתנו ר' יהושע הלפמן. יום אחד בא יהודי עשיר מלונדון - ששון, ממשפחה של לורדים - משפחת סוחרים, נדבנים מלומדים ואנשי חיל שמוצאה מבגדאד- . ראה אותה רוקדת, אמר לדודה שהוא ייתן לו כמשקלה בזהב אם תינשא לו; אבל היא כבר מאוהבת בשבתאי ולא הסכימה להצעה. לימים הייתה מספרת בבדיחות - שהיא כועסת על אבא שלה שלא הכריח אותה להתחתן עם ששון ונתן לה להתחתן עם שבתאי "
לשבתאי אברהם ולחווה נולדו: פייגע, אסתר לימים נישאה לדוד מנוחין [ילדיהם שלמה ואוריאל], טובה שהתחתנה עם מכס ברין [ההורים של מרים אייל]; לאה נהרגה בפיצוץ המלון, צבי דב שנשא לאישה את ציפורה [ההורים של יונתן ובועז בכרך וחווה מונין]. ומוריס [משה] - רווק. "היה חולה לב וקצת היפוכונדר ופחד לקחת אחריות על עצמו. בילדותו הוא היה פרא-אדם ושלחו אותו עם אסתר לארצות-הברית לקרובי משפחה. אסתר נסעה לשם כגננת לאחר כפר השילוח. מוריס חזר ממש 'בן-אדם' עם אנגלית רהוטה. "הוא לימד אתנו לרקוד 'סטפס'", צחקה מרים.
לאה בכרך
לאה נולדה בשנת 1906 בירושלים למשפחה מ"הישוב הישן" לחווה ושבתאי-אברהם. ילדותה עברה עליה ב'בתי ויטנברג' שכונת אשכנזים. שלא כאחיותיה הבוגרות פייגע ואסתר שלמדו עוד בבית-הספר של 'עזרא' שם דיברו גרמנית , היא כבר למדה בבית-הספר לבנות על-שם אוולינה דה-רוטשילד של חברת 'אגודת אחים' הלונדונית. המנהלת, מיס אני לנדאו - ליידי אנגליה חניכת פרנקפורט על-נהר מיין האמינה במיזוג אמונת ישראל עם התבוללות נוסח האמנציפציה, חינכה את בנות ירושלים לדת ולמדע והעמידה לרשות הממשלה המנדטורית "פקידות השולטות באנגלית ומהודרות בנימוסים נאים". הייתה להן תלבושת אחידה- כחול-לבן.
לאחר סיום לימודיה באותו בנין-האבן המאסיבי, עם התבססות השלטון הבריטי בארץ, החלה לאה בעבודתה בפקידות הממשלה .
היא גרה עם הוריה ואחיה מוריס ברחוב עזה 12 [היום 24], ליד בית המרקחת.
הייתה הולכת כל בוקר לעבודה ברגל. מיעטה לבקר במקומות פומביים ובתי שעשועים והתענגה על קריאה בשעות הפנאי."קראה המון.החליפה ספרים בספרייה פרטית שהייתה ברחוב יפו".
הייתה הולכת לקוסמטיקאית; מניקור, תסרוקת וכול השאר. "היא הייתה יפה, בהירה עם עיניים כחולות כמו לאמא שלה לחווה . גוף מקסים. הייתה מתלבשת לפי מיטב האופנה - פעמיים בשנה הייתה נוסעת לחברות שלה בחיפה שהיו מן תופרות המעולות בארץ, והן היו תופרות לה בגדים שלא היו מביישים את מיטב בתי האופנה של פאריס. 'היא הייתה כל כך יפה - סיפר לי שכן שלה - כל בוקר כשהייתה הולכת לעבודה למלון 'המלך דוד' הוא היה יוצא למרפסת ומביט בה, עד שנעלמה מאחרי 'טרה-סנטה'. . ." סיפרה מרים.
היא אהבה את המראה החיצוני שלה , זה היה חשוב לה מאוד. אבל כשנודע לה מה קורה ליהודים באירופה - הפסיקה לשים אודם ו'לאק' בציפורניים - בשבילה זו הייתה הקרבה של ממש, בלתי אפשרי כמעט; אמרה - "אני באבל" - "בני עמי נשחטים".
לאה הייתה גאה ביהדותה, ולאחר 'השבת השחורה' לא ברכה לשלום את הפקידים הבכירים ביותר.
"היא התגאתה ברגליים היפות שלה" סיפרה לי אירית בתו של אורי שקראה על כך במכתביה לאסתר.
וגם אני פגשתי בה - זה היה בכניסה למלון 'קינג-דייויד'. זכורה לי אישה יפה, לא גבוהה, לבושה בהיר, נדמה לי שלבן, ונדמה לי שהיו לה כפפות לבנות על הידיים. היא כיבדה אותי ואת אורי במסטיק מאריזה צהובה ['צ'יקלט' היה כתוב עליה], ובשונה מה'מסטיקים' [או ה'צ'ינגאמים'] שלנו, שהיו בצורת מלבנים אפורים, מאורכים דקים ושבירים, היו אלה מעין סוכריות לבנות בצורת מלבן קטן שמנמן וטעים מאוד. "זה מהקאנטינה - היא אמרה –זה טוב בבוקר, זה מוציא את הריח של השום מהפה. . ." הוסיפה וצחקה.
את עבודתה החלה כפקידה במשרדי המזכירות הראשית של ממשלת המנדט, עבדה בשירותם של פקידים בכירים כנורוק, סיר דוגלאס האריס, הארון ואדווין סמואל - בנו של הלורד הרברט לואיס סמואל, הנציב הראשון העליון הראשון לארץ-ישראל - שהיה בשנים 1934 – 1939 סגן מנהל מחלקת העלייה. היא הגיעה למשרה הרמה - מזכירה פרטית למזכיר הראשי סיר ג'ון שאו, היחידה מכל הפקידות היהודיות והערביות שהגיעה למשרה זו. "תמיד הכירו ביכולתה והעריכו את מסירותה לעבודה".
לאה סדרה בנות רבות בפקידות הממשלה והדריכה אותן בצעדיהן הראשונים. "לא בחינם אהבוה כל הפקידות היהודיות וראו אותה כאחות מסורה להן". מספרים כי אמהות מ'מאה-שערים' והסביבה באו לביתה בבקשות לסדר את בנותיהן בעבודה, ולאה הייתה נענית להן ברצון. הם עוד לא שכחו את השלט שהציבו האנגלים בימיהם הראשונים בעיר במבוא נחלת-שבעה עם כתובת האוסרת על החיילים להיכנס אל תוך השכונה ההיא, המפורסמת בפריצות. . .
לאה הייתה מסורה למשפחתה, אסונות לא חסרו: היא זו שטיפלה בילדי אחותה אסתר מרחובות שהתייתמו מאביהם דוד; בשלמה ואוריאל. "היא זו שסידרה לי מקום בבית-הספר היוקרתי "סט. ג'ימס" בירושלים והיא זו שדאגה לי למקום העבודה הראשון שלי, בשדה התעופה בלוד, בקשר" סיפר שלמה . והנה נפטר דודה חיים יוסף. וחנה אשתו של חיים. שגרו בעיר בהעתיקה. טיפלה באחותה הבוגרת פייגע שלא שמעה טוב, פייגע שנישואיה לא עלו יפה, חסרת ילדים הייתה ועברה לדירת משפחת ברין ברחוב סמולנסקין 5 כשאלה עברו לרמת-גן.
"תודות לעמדתה בממשלה, רמת עבודתה, מסירותה וטוב ליבה, מצאה תמיד עוז ואומץ להמליץ בפני הממונים עליה על אלה שהיו זקוקים וראויים לכך".
זמן מה עבדה במשרד העלייה של הממשלה; את שירותה 'ניצלה' לטובת יהודים רבים, שביקשו לעלות לארץ-ישראל, והשיגה להם אשרות עלייה.
באחרונה עבדה כמזכירתו של מר ג'ייקובס - סגן ראשון למנהל האוצר הממשלתי - המשרה הרמה ביותר שאליה הגיע יהודי באדמיניסטרציה הממשלתית ויחד איתו מצאה את מותה.
"היו לה אהבות, אבל לא יצא מזה כלום. היא כנראה לא הצליחה למצוא מישהו שיתאים לרמה שלה.
בחודשים האחרונים לחייה, היה רומן מבטיח עם אלמן מדרום-אפריקה, איש מבריק, חכם, לבוש היטב , גבר מרשים. אבל האסון קטע את הכל. . " סיפרה מרים.
לאה נהרגה ביום כ"ג בתמוז תש"ו (22.7.1946), היא הובאה למנוחות בבית-העלמין בהר-הזיתים. הניחה הורים שבתאי וחווה שני אחים מוריס וצבי ושתי אחיות אסתר וטובה.
"אבדתה תורגש מאד בפקידות ובקהל" נאמר בהספד.
שלושה ימי חרדה
כשנודע למכס על הפיצוץ, הוא נסע תיכף לירושלים. צבי כבר היה שם. זה קרה ביום שני.
"מוריס באותו יום לא היה במלון הוא נסע בענייני המשרד לתל-אביב, מזל." סיפרה מרים
מבין ההריסות העשנות הוציאו גוויות. חדרי המתים התמלאו. הקרבנות הושמו על אלונקות ואלה שזוהו – ניתנו לקרוביהם להובילם לקבורה. מכס וצבי חיפשו בין גוויות הנשים. ראו את הפקידות נאדיה וואהבה וקריס אנטיפה, והכתבניות תומא וגריט רות ואת קליר רוסו הטלפוניסטית. לאה לא הייתה ביניהם. מוריס היה עם הוריו.
ערמות של תיקים, טלפונים שבורים, מכונות כתיבה נערמו בפינה אחת. פלוגת-מתנדבים במכנסים קצרים, פילסה דרך להציל את הקבורים חיים.
בדקו בין הפצועות: שאלו את הכתבניות: מרי גרינברג , רוז חנה טיקטינסקי, ויקטוריה הופסאפיאן וג'וליה לוזאה. גם את החיילות קורפורל ג'ונס וסרג'נט פארקס ואפילו את עובדת הניקיון ג'וליה לופוס בולוסאיה. לאה לא הייתה שם.
בכניסה למלון 'המלך דוד' סודרה מעין מפקדה ארעית בתוך מכונית משא צבאית. חיילים ושוטרים עסקו בפנוי ההריסות.
לאה עדיין ברשימת הנעדרות, בין גב' שולמית מארקס ממשרדו של התובע הכללי והכתבניות
עזאם, באראמקי, באוארשי, ג'וליה טאיה , מארקאריאן נערה ארמנית כבת 22, ועזיזה עיאד עובדת ניקיון במשרד התובע הכללי . פעולות ההצלה נמשכו בין עיי המפולת.
הנגר אומן שעבודות העץ שלו פארו את ארמון המלך עבדאללה בשוני מנדל כהן ואשתו לבית בכרך דאגו.
הרב יעקב בלוי בבית הכנסת בסנהדריה התפלל בכוונה עצומה.
מכוניות משוריינות של המשטרה הכריזו ברמקולים על עוצר כללי. בשעות הערב הובאו למקום מנופים גדולים להרמת חלקי הבניין שנתמוטט. הוצאת גופות ההרוגים מתחת לעיי המפולת נמשכה לאור זרקורים גדולים. את לאה טרם מצאו .
יום רביעי - הודות להיכרותו של מכס עם בכירי הממשל מתקופת עבודתו שם הותר לו להסתובב במקום.
בתחילת הבוקר הוצאו גוויות של שתי צעירות שגופותיהן היו כה מרוטשות עד שאי אפשר היה לזהותן. אך לא הייתה זו לאה .
בסנהדריה הרב יעקב בלוי ומשפחתו מרובת הילדים, התפללו לשלום קרובת משפחתם – לאה.
התקוות גאו כאשר המצילים הצליחו לחלץ את.ראשדט איסבייטאן, פקיד במזכירות הראשית. אחר כך הצליחו להוציא חי נוטר ערבי, בשעה אחת אחרי הצהרים הצילו את מר תומפסון, עוזר ראשי למזכיר הראשי.
אורי החזיק את העיתון ואמר לי שהיא עבדה אצל המזכיר הראשי .
למקום הגיעו ממלא מקום הנציב העליון, המפקד הראשי של הצבא, מפקד המשטרה, וממלא מקום המזכיר הראשי. כעבור זמן מה הגיע גם הנציב העליון - הגנראל אלן קאנינגהאם שחזר ארצה .
מכס עמד שם יום-יום וחיכה. כל הזמן חיכה, עד שמצאו אותה. הוא לא זז משם עד יום חמישי.
כשמצאו את לאה היא הייתה שלמה, הגופה לא ניזוקה, לא היה עליה כל סימן פגיעה. היא הייתה במקומה במשרד.
"אבדנו במותה פקידה למופת ויהודיה נאמנה" אמרו על קברה בחלקת ה'פרושים' שבהר-הזיתים.
"מה אתה חושב - אמר לשלמה קרוב משפחה, איש אצ"ל שהיה בין מכניסי כדי-הנפץ למלון - שאם הייתי יודע הייתי שם פצצה להרוג את הדודה שלי?"
.
סוף דבר
צבי לקח קשה מאוד את מותה של לאה אחותו. הוא הלך והתדרדר נפשית. לא עברו חמישה חודשים והתאבד בתליה בטחנת הקמח שב'מאה-שערים' . בן 32 היה במותו. הניח אשה ושלושה ילדים.
פייגע בכרך נפטרה במושב זקנים ביום א' אדר תש"ם [10.2.1980].
אחרי האסון באו לבקר את מכס ברין כל גדולי היישוב כמו בן-צבי שהכירו אותו עוד מהתקופה שעבד בממשל הבריטי, הם אמרו לו שהוא חייב לחזור. 'כל הצמרת הלכה, אנחנו בדרך למדינה, מוכרחים אנשים משלנו שם, בתפקידי מפתח בממשל'. הוא חזר למשכורת הדלה של פקיד ממשלה. עזב את רמת-גן "הייתה זו תקופה של רווחה כלכלית אמא לא רצתה. אמרה [באנגלית, הם דברו ביניהם אנגלית] 'אין לי בירושלים כלום. לאה כבר איננה'. חזרנו לחדר שכור. לימים אמר אבא שזו הפעם היחידה בחייו שעשה משהו בניגוד לרצון אשתו" סיפרה מרים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועבר אדווין סמואל ממשרדו ב'קינג דיויד' לשמש כצנזור הדואר והטלגרף ירושלים. משנת 1942 עד 1945שימש כצנזור הראשי מאז ועד קום המדינה היה למנהל רשות השידור. אשתו הדסה היא בתו של המילונאי יהודה גור-גרזובסקי
שעות מועטות לאחר פיצוץ המלון כתב הגנרל אוולין בארקר מפקד הצבא הבריטי בארץ 'הוראה' אל קציני הצבא הבריטי בארץ-ישראל:"אני איתן בדעתי שהם [היהודים] ייענשו וירגישו בהרגשות הבוז והגועל שלנו להתנהגותם. בהתאם לכך החלטתי, כי מיום קבלת מכתב זה תקבעו את כל מקומות השעשועים, בתי הקפה, מסעדות, חנויות ובתים פרטיים של יהודים כמקומות אסורים בכניסה ['מחוץ לתחום'[. לשום חייל בריטי לא יהיו קשרים עם יהודי. אני מבין, כי אמצעים אלה יגרמו קשיים לחיילים, אבל בטוחני, שאם יוסברו להם נימוקינו יבינו את חובתם ויענישו את היהודים בצורה שהיא שנואה על הגזע הזה יותר מאשר על כל גזע אחר: פגיעה בכיסיהם ובהפגנת רגשות התיעוב שלנו כלפיהם".
קמה מהומה. הפקודה בוטלה רשמית כשבועיים לאחר הוצאתה.
ג'ייקובס יהודה [גו'ליוס] איש בעל הכרה לאומית ציונית. בעברו היה מנהל מחלקת העלייה של ההנהלה הציונית . החל דרכו במנגנון הממשלתי הבריטי בשנת 1928 והיה לסגן ראשון למנהל האוצר הממשלתי.- בן 54 במותו. בנו אלכסנדר, נפל כטייס [סרן] בחיל-האוויר ישראלי ביום 25.10.1956.
.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה
הוא מחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ומעלה אותם על הכתב.

לאיתור הקבר של לאה בכרך בהר הזיתים, כנסו לקישור

2 comments:

  1. מרתק,
    כל-הכבוד על האיסוף והמידע החשוב.
    איציק

    השבמחק
  2. פששש באמת כל הכבוד המאמץ
    תודה
    ברסלב

    השבמחק