יום רביעי, 21 ביולי 2010

אליהו כץ– שיאן אולימפי נרצח

24.12.1947 – מחנה אל- מואזי דרומית לעזה


בית העלמין תר"ן רחובות

טכסט:

אליהו

בן שלמה זלמן

כץ

מפינלנד

נפל על משמרתו בן 46

י"א טבת תש"ח

תנצב"ה

על הגדר שבין החלקה הצבאית לחלקה האזרחית בבית העלמין תר"ן שברחובות מצויה מצבת קברו של אליהו כץ. זה מקום מנוחתו האחרון של אלוף אולימפי, רץ למרחקים ארוכים, שנרצח ב- 24 בדצמבר 1947 [ערב חג המולד], במחנה הצבאי אל- מואזי, דרומית מזרחית לעזה. לשם הגיע כמקרין סרטים נודד במחנות הצבא הבריטי.

אליהו [אלו, אליאס] כץ, יליד 1901, היה אתלט יהודי-פיני נודע ואחד מגדולי הרצים היהודים למרחקים בינוניים וארוכים. כץ השתייך לאסכולה של פאבו נורמי וווילה ריטולה. האתלטים הפינים האגדיים, שנודעו בכינוי "הפינים המעופפים". הוא עצמו כונה לעתים "פאבו נורמי היהודי", משום שהיה חברו וידידו של נורמי הגדול, ונחשב בקרב רבים ל"גדול הרצים היהודים".

אלא שברבות השנים נשכח סיפורו של כץ, הן בארץ-ישראל הן בפינלנד מולדתו. רק אגודות הספורט בודדות זכרו אותו. כך חלפה לה תהילת עולם.

שורשים ומירוצים ראשונים

בני משפחתו וחבריו קראו לו אלו. סבו היה מאיר ליפמאנוב קאצאף, שנולד בוילנה ב- 1840. על פי חוק הגיוס המיוחד ליהודים שהיה אז בתוקף ברוסיה הצארית, והידוע בשם "גזרת הקנטונים", גויסו בכפייה נערים יהודים בני שמונה עד 18 לצבא הרוסי, שם היה השירות של 25 שנה כמו פסק דין מוות בעבור מרביתם. גם קאצעף גויס לצבא הרוסי בילדותו, ובזמן שירותו הצבאי בטורקו שבפינלנד – אז חלק מרוסיה – קיצר את שם המשפחה לקאץ. חיילים רוסים הורשו אז להישאר בפינלנד ואף זכו לשם כך בשחרור, וכך עשה גם מאיר קאץ. בפינלנד נשא קאץ לאישה את חיה דסטניקוב , ולבני הזוג נולדו שישה בנים ובת אחת. אחד הבנים היה שלמה זלמן כץ [1870 – 1939] , אביו של אליהו, שנישא למלכה פייניק.

כתלמיד בית ספר עבד אליהו כץ בתור זבן ושיחק כדורגל עם חבריו היהודים במדי מועדון הספורט היהודי Judiska Idrottssalskapet . בין הצעירים נודע גם כרקדן נלהב, וסופר כי בערב ריקודים אחד היה מקלקל בזיעתו שלושה צווארונים קשיחים. . .

בצעירותו לא הצליח כץ במרוצים קצרים, ולפיכך המליץ לו מאמנו לנסות ולהשתתף במרוצים הארוכים יותר. בקיץ 1919 מועדון הספורט שאליו השתייך העניק חסות לתחרויות ריצה, וכמה מחבריו עודדהו להתחרות במרוץ 1,500 מ'. ללא כל ניסיון רץ את 400 המטרים הראשונים במהירות שיא, ברמה עולמית של 58 שניות, ועל אף התעייפותו הצליח להגיע ראשון לקו הגמר, שם נפל סחוט ומאושר. חבריו, שראו בו כישרון לריצות למרחקים בינוניים, דרבנו אותו להמשיך, וכמה שבועות לאחר מכן ערך מועדון ספורט פיני אחר מרוץ של 1,000 מ' למתחילים. כץ ניצח גם במרוץ זה.

לאחר הישגיו אלה הצטרף למועדון הספורט בטורקו Turun Urheilulitto , שם פגש צעיר ששמו פאבו נורמי, שלימים יהיה אלוף אולימפי נודע. נורמי שהיה למלך הרצים של פינלנד, נתן על פי המסופר עצות מקצועיות רבות לעמיתו הצעיר. אחד הרצים הפינים האחרים, אליאנקו, זכר שסגנון הריצה של כץ לא היה מושלם, אולי בגלל חולשתו השרירית, אבל הוא היה לוחם גדול מרוב יריביו.

בין 1921 ל- 1925 הצטרף אלו למועדון היהודי לאתלטיקה "כוכב הלסינקי", הפעיל עד היום, במסגרת "מכבי".

"בגלל סיבות ציוניות" – מהאוליפיאדה ל"בר-כוכבא"

ב- 1922 הפך אלו לכוכב ריצה. הוא התקדם במהירות, ובתחרות הבין-ארצית בשטוקהולם נגד צרפת הציב שיא אישי של 4:04.4 דקות בריצת 1,500 מ'. אולם פרסומו הגדול כספורטאי מחונן הגיע במשחקים הקדם-אולימפיים שהתקיימו באותה השנה בגטבורג שבשוודיה, בהם ניצח בריצת 3,000 מ' מכשולים את האתלטים הטובים ביותר באירופה, ואף הגיע שני בריצת 3,000 מ'.

52 ספורטאים נבחרו לייצג את פינלנד באולימפיאדה השמינית, שנערכה בפריז ב- 1924, שם זכו ב- 17 מדליות, מהן עשר זהב, חמש כסף ושתי ארד - שתיים מהן בזכותו של אליאס כץ: מדליית כסף אישית בריצת 3,000 מ' מכשולים, ומדליית זהב במרוץ קבוצתי למרחק 3,000 מ'.

כך, בהיותו בן 23, היה כץ לאלוף אולימפי.

לאחר הישגיו הגדולים הגיע כץ לברלין ב- 1925 וחשב להצטרף לאגודת ההתעמלות והספורט היהודית "בר-כוכבא", "בגלל סיבות ציוניות" כפי שפרסם בידיעה החדשותית הנסערת בפינלנד. מועדון בר-כוכבא נוסד ב- 1898, ופעלו בו בשעתו הקבוצות היהודיות הטובות ביותר באירופה. לאגודה היה אצטדיון, והיא חיפשה תמיד את האתלטים היהודים הטובים ביותר כדי למשוך אותם לשורותיה.

זיגו הרמן, ששימש אז יושב ראש "בר-כוכבא" בהאנובר, היה זה ששכנע את כץ להשתתף בתחרויות בעירו, והזמין את אלופי גרמניה למרחקים ארוכים להתמודד עמו. כץ גבר על כל יריביו, ולאחר מכן שוכנע כיהודי גאה להצטרף רשמית לשורות "בר-כוכבא" ברלין. לאחר שיוליוס הירש, שהיה אז יו"ר "בר-כוכבא", השיג לו תעסוקה בברלין – עבר כץ להתגורר בגרמניה. בברלין עבד כפועל אריזה בכל-בו [KDW] , ואף היה למאמן ב"בר-כוכבא". בכל יום ראשון ראוהו על מגרש הספורט, והאגודה הברלינאית פתחה בפיו עולם חדש: ערבי הפעולות, הוויכוחים והאסיפות דרבנו אותו לחשיבה. ב"בר-כוכבא" מצא גם חברים כמו וולטר פרנקל וגיאורג קורץ, שעם אחדים מהם עזב לימים את גרמניה לקראת העלייה ארצה.

כשהגיע כץ ל"בר-כוכבא", הייתה זו עדיין אגודת ספורט בגודל בינוני, וחשיבותה הספורטיבית בברלין הענקית הייתה מועטה למדי. לפי כך נחשבה הצטרפותו של רץ כה בולט לסנסציה בחוגי הספורט בגרמניה, והעובדה שאתלט ככץ הצטרף אליה, הביאה להצטרפות אתלטים יהודים רבים וטובים לשורותיה. בשנים הבאות הביס כץ את כל הרצים למרחקים ארוכים של גרמניה ומרכז אירופה, ופרסם עוד יותר את השם והסמל של "בר-כוכבא". כך גדלה "בר-כוכבא" במהרה, והייתה לאגודה עילית של האתלטיקה הקלה בגרמניה. בשיא פריחתה, שנה לפני שהיטלר עלה לשלטון והיא אולצה להתפרק, מנתה האגודה כ- 5,000 ספורטאי. לימים עלו רוב חבריה לארץ והיו ממקימי "ברית מכבים עתיד" ת"א, "מכבי חיפה", "קופת חולים מכבי" וקיבוץ כפר המכבי.

ב-1926 נקרא כץ שוב לדגל אחר, להשתתף בפינלנד באליפות האתלטיקה, וב- 12 ביולי, בתחרות הבין-לאומית בשטוקהולם, השתתף גם במרוץ השליחים 1500X4 של "טורון אורהיילוליטו", תוך שהוא נושא את המקל השני וקובע זמן המהיר משיאו האישי. אותו הרכב שליחים שיפר את שיאו חמישה ימים אחר כך לשיא עולם של 16:11.4 דקות, תוצאה מרשימה גם בימינו.

בתחילת 1928, בהתקרב המשחקים האולימפיים באמסטרדם, ביקשה ממנו התאחדות הספורט הפינית לחזור ולהתאמן בפינלנד לקראת האולימפיאדה, וכץ, כאזרח פיני, חזר למחנה האימונים. מספרים כי באימוניו פגש באחת ההזדמנויות בעגלה עם סוס, הזמין אותם להתחרות בו, וניצח בהפרש ניכר. . .

ואולם באימונים סבל מכאב מתמשך ברגלו, לבסוף נותח, וחלומו לאתגר אולימפי נוסף – נגוז.

כץ חזר ל"בר-כוכבא" בברלין, ומאז לא השתתף יותר עוד בתחרויות כרץ באופן פעיל, כרץ. הוא חזר לעבודתו הקודמת ובערבים אימן רצים ב"בר-כוכבא" להנאתו, עד לעליית השלטון הנאצי. ב-30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לקנצלר הרייך השלישי, אגודת "בר-כוכבא" נסגרה זמן קצר אחר כך, ומהיהודים נמנעה כל התמודדות ספורטיבית. כץ, כמו אלפי יהודים אחרים, הסיק את המסקנות. אף שיכול היה לחזור לפינלנד, שבעבורה השיג הישגים אולימפיים, הוא לא רצה בזה. השתייכותו לקבוצת "בר-כוכבא" הייתה אמיצה, והוא החליט לעלות עמם לארץ-ישראל. הוא עושה את דרכו מברלין לארץ דרך טורקו – שם נפרד מבני משפחתו – ושם, כך אומרים, אף התחתן בנישואים פיקטיביים כדי לקבל סרטיפיקט לעלות ארצה. משם הגיע להלסינקי והפליג ארצה ב 1933.

פועל בארץ ישראל

בארץ ישראל רק מעטים הכירו את עברו. אמנם עסקני הספורט של היישוב היהודי שמחו מאוד לבואו, ואלו חשב כי יוצע לו כאן התפקיד לאמן צעירים, ואולם הארגונים השונים לא יכלו לשלם לו, וכך החל את דרכו, כידידיו העולים החדשים בארץ, כפועל פשוט. יחד עם חבריו ואחיו אליעזר התגורר בתל-אביב, ברחוב החשמל, בדירה שהוכרה כדירת העולים מפינלנד.

צביקה כץ, אחיינו של אלו, מספר כי באותה שנה עבדו האחים יחד בשיפוץ אצטדיון "המכביה" בתל-אביב, ואלו ניהל את העבודה בבניית מסלול הריצה. הוא אף מונה לשומר האצטדיון, אבל "מכבי" לא עמדה בהתחייבויות הכספיות והוא חיפש עבודה במקום אחר, וכך נעשה לבנאי. עם השנים היו שהכירו ביכולתו כספורטאי, והוא אף היה לחבר אגודת "מכבי הצעיר" בארץ. בזמנו הפנוי, חזר לאמן את אתלטי "מכבי" לריצות ארוכות.

כץ, חבר הסתדרות, התגורר במהלך השנים בתל-אביב ובירושלים, כשהוא מתפרנס בעיקר מעבודת בנייה. בנובמבר 1936 התחתן עם דורה קמטסן, גרושה צעירה ילידת הלסינקי, שעזבה גם היא את מולדתה ועלתה לארץ-ישראל. בפברואר 1944 נולדה בתם – אילנה – בירושלים. (ו)מאוחר יותר עברו לגור ברחובות. אחרי מלחמת העולם השנייה מונה כץ על ידי הצבא הבריטי לטכנאי קולנוע במחנותיהם הצבאיים בארץ. כך הפך למקרין סרטים נודד במחנות הצבא הבריטי, וכך בא עליו לימים גם קצו הטרגי.

מותו של אלוף

לקראת ההכנות לאולימפיאדת לונדון 1948, הוצע שאלו כץ יהיה מאמן נבחרת רצי המסלול של ישראל, שעד אז מעולם לא השתתפה באולימפיאדה, אך הדבר לא התגשם. ישראל לא הוזמנה לבסוף להשתתף באולימפיאדה, בגלל שמעמדה הבין-לאומי טרם הוסדר, ואליהו כץ עצמו, שחי חים קצרים ודרמטיים נרצח סמוך לראשית מלחמת העצמאות. כץ היה ההרוג הרחובותי הראשון במלחמת השחרור.

בי"א בטבת תש"ח [24.12.1947] לפנות ערב נסע לעבודתו בקולנוע עם חייל בריטי יהודי ועם בחור ערבי שעבד עמם. מיד לאחר הקרנת הסרט, ביציאה מהמחנה הבריטי, החל הערבי לפגר מאחור ובמקומו הופיעו עד מהרה שני ערבים שירו באליהו למוות. גם החייל הנוסף נפצע באותה התקפה.

הידיעה על הירצחו הגיעה למרכז בתי הקולנוע הצבאיים בסרפנד [צריפין], משם הודיעו על המקרה למשפחתו ברחובות. יומיים לא הוצאה גופתו מהמחנה מכיוון שהצבא הבריטי סירב לתת משמר ומכונית להעברת גווייתו מהמחנה לרחובות ואיימו שאם לא יבואו לקבלה יקברוה במחנה. מועצת רחובות לקחה את העניין לטיפולה.

סיבות הרצח לא נודעו מיד לעיתונאים, ההודעה הרשמית שהתפרסמה באיחור של יום על רצח שקרה במחנה צבאי הייתה סתומה. ולמחרת התפרסמה ב"פלסטיין פוסט" ידיעה קצרה בלבד על הרצח. בעיתון "הארץ" נכתב כי "היה בן 46 בהירצחו, עלה לארץ מפינלנד, בשנת 1938 . ספורטאי ידוע, השתתף באולימפיאדות והיה אלוף לריצה למרחקים ארוכים. השאיר אשה ובת קטנה". עיתון "דבר" כתב: " על סיבת הרצח לא נודע דבר אך פליאה היא, כיצד נרצח האיש בתוך מחנה צבא.. . "

אליהו כץ הובא למנוחת עולם בבית העלמין ברחובות. ביומן 'חברה-קדישא' נרשם בכתב יד: נרצח בקולנע צבא, ע"י המרצחים. . . י"א טבת לפנות ערב. בן -45. והתעללו נורה ע"י עשרת כדרים מישומרי החוק שלנו.

"לאליהו כץ מובטח מקום מכובד בהיסטוריה של הספורט העברי" כתב בן-ציון פט למחרתו

ומאז נשכח שמו בציבור, ארגוני הספורט אמנם זכרוהו אך אפילו ברחובות לא ידעו כי אחד מבחירי הרצים היהודים בדורנו טמון באדמתה.

.

הנצחה וזכרון

לאחר האסון נסעה דורה לפינלנד עם הבת אילנה, ולאחר מלחמת העצמאות חזרו השתיים ארצה והתיישבו בחיפה. במהלך השנים, העלו חוגי הספורט במספר דרכים את זכרו של אלו כץ.

באוגוסט 1953, ערב המכביה הרביעית נערך ברחובות משחק כדורגל בין שוויץ לפינלנד [שנסתיים בניצחון הראשונים 4 : 2] לאחר המשחק עלו חברי הקבוצה הפינית על קברו של אלו כץ, עירית רחובות ערכה לשחקנים ולאורחים קבלת פנים.

משנת 1977 ועד 1994 הוענק מטעם התאחדות האתלטיקה בישראל גביע נודד על שם אליהו כץ לזוכה ב"ריצת שעה ו-20 ק"מ" והתחרות נערכה במסגרת אליפות ישראל באתלטיקה. הזוכה הראשון היה ציון חצרוני, ובין הזוכים היה גם יאיר קרני ועמית נאמן. הריצה האחרונה התקיימה במכון וינגייט ב- 2 במאי 1994 ובה זכו שני בני העדה האתיופית: היילה סטאין ודניאל דסטא. יוזם הריצה היה ד"ר אורי גולדבורט, המצטער כיום על ביטולה.

בכינוס הפועל העשירי, ב- 1975, הוקדשה אחת הריצות לזכרו של כץ. וילה ריטולה מפינלנד, שהיה אורח הכבוד בכינוס, התכבד בהענקת המדליה. ב- 1981 הוקם במכון וינגייט מוזיאון "היכל התהילה – היד לאיש הספורט היהודי", ושמו של אליאס כץ מונצח במוזיאון מאז הקמתו.

ב- 1988 יזמו ותיקי "בר-כוכבא" בארץ, הענקת מלגות על שמו של כץ לסטודנטים לספורט ולחינוך גופני , אך כיום אין עוד מלגות לזכרו. במהלך המכביה ה- 18 ב- 2009 התקיים טקס במכון וינגייט, ובו קיבלו האחיינים של כץ מדליה ותעודת קלף כהוקרה לפועלו של אלו כץ, ועל היותו עמית ב"היכל התהילה - היד לאיש הספורט היהודי".

תודתנו לארכיון מכבי ע"ש יוסף יקותיאלי, למכון וינגייט, למוזיאון בית התפוצות, לבני משפחתו של אלו כץ, לד"ר אורי זמרי, לפרופ' אורי גולדבורט, לדוד אייגר, ליאיר קרני, לעמית נאמן, למליציה אמיתי,לשרה בייזר וכן למתי האנוס מפינלנד ,

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויורם כהן [דובוש]. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"עת-מול"- גיליון 211, סיוון תש"ע-יוני 2010. דו-ירחון בהוצאת 'יד בן צבי' תחת השם "מפינלנד לאולימפיאדה ולארץ ישראל ".

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יורם כהן (דובוש) נולד בירושלים, גר בצעירותו בשכונת בורוכוב וברחובות וכחבר תנועת הנוער העובד והלומד הצטרף כנחלאי לכפר עזה בה הוא חבר עד היום. דובוש הוא אספן בולים ומתעניין בסיפורי ארץ ישראל.

תגובה 1:

  1. הכתבה על אלו כץ ב"עתמול" כאן:
    http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/etmol211_dobush.pdf
    טוב שסיפור חייו של אלו כץ, ספורטאי בכיר אבל נשכח
    מקבל כאן את הפירסום שהוא ראוי לו.

    השבמחק