רוזין בנימין-צבי – שרפו את גופו באש עם גווילי תורה

25.8.1929 – באר-טוביה

בית העלמין בבאר-טוביה

טכסט:

פ"נ

הקדוש

בנימין צבי

רוזין

שנהרג בימי הפרעות

בן 53 שנה

י"ט מנ' אב תרפ"ט

תנצבה

"ועדת ציון"

בפרעות תרפ"ט הרשיל רוזין - משוגע המושבה - הומת בירייה ליד בית הכנסת - נשחט

בידי הפורעים, עטפו את גופתו בגוויל של ספר-תורה, שרפום והלכו עם נשותיהם וילדיהם לשלול שלל בבתי באר-טוביה העולה באש. יום ולילה של צרחות, דם ואש ותמרות עשן שסיימו את חיי המקום כמושבה

הרשל נולד בשנת 1876, בקישנוב, לגיטל ולר' אריה-ליב רוזין איש בר-אורין וירא שמים. בנימין-צבי למד ב'חדרים' עד שנתו השלוש-עשרה, אז עלו לארץ; עבד שבע שנים כפועל חקלאי ברחובות., התיישב עם הוריו בבאר-טוביה. אדם נוח ושקט היה. סיפרו כי גבר כהלכה היה, איש חברה, מוביל בריקודים, מיטיב לנגן. בשנת 1898 נשא אישה, ירד לאמריקה שם יצא מדעתו - מצב בריאותו הלך והחמיר ודעתו נתבלבלה עליו לגמרי. בגזרת הרופאים התגרש מאשתו. אביו הזקן הפליג לאמריקה והביאו לבאר-טוביה.

הרשל שוטט במושבה והטיל פחד על נשים צעירות ובנות. מספרים כי פעם רדף אחרי אחת מנשות המושבה שבמנוסתה קפצה מעל גדר והפילה את וולדה. אימו – גיטל – אישה שתלטנית ורחבת-גרם טיפלה בו בסבלנות ובאהבה; בישלה לו את מאכלים האהובים עליו ודאגה שלבושו יהיה מתוקן ונקי. כשהיה 'חוטף' התקף היא היחידה שהייתה מסוגלת להשתלט עליו ולהרגיעו..

ניגן יפה בכינור אלא שיום אחד, חבט בכינורו בשולחן וניפצו, ומאז לא שב לנגן.

הרשל המשוגע קראו לו ולפעמים הרצל. הרשל איש גבה-קומה ורחב כתפיים, פניו חיוורים, עיניו אדומות כאחד שלא ישן, הלך זקוף כשראשו כלפי מטה חבוש במגבעת לבד ישנה וממלמל לעצמו. יש אומרים כי שמעו אותו אומר: "אני אלוהים, אני אללה, אני בוגו" [אלוהים ברוסית].

נהג להציג חידות לאלה שפגש בדרכו כמו "מה בין קציר לבציר?" ומיד השיב תוך חיוך מבינים "קציר לחיטים ובציר לענבים". משוגע .

הילדים פחדו ממנו, אם כי מעולם לא פגע באיש, קראו לו ממרחק בשמו ונהנו מתעלוליו; יום אחד ראו אותו צועד ברחוב במרץ, פתאום פנה בפתאומיות ימינה אל אחד הבתים, דילג מבעד החלון הפתוח אל תוך הבית כאורח. בעלת-הבית הנדהמת נמלטה מבעד לדלת. יום אחר קפץ והתיישב על תיש, אחז בקרניו, נענע ברגליו כפרש והשמיע קריאות "דיו! דיו!" לצהלת הילדים. פעם טיפס על עץ ושם למעלה עמד וקרא כמואזין ערבי לתפילה "לא-אללה איל אללה. . " , ופעם זה נגמר כמעט באסון: 'פריק' -אלוף בצבא התורכי עבר במרכבתו במושבה מלווה בפרשים. הרשל זינק אליו. שומרי הראש עמדו להרגו כמתנקש . אמו חשה למקום - התנפלה לרגליהם, התחננה והסבירה את מצב בנה. לא שוכנעו ולקחו אותו לבדיקה אצל רופא צבאי; באותו ערב הוחזר. לפעמים היה נעלם למספר ימים עבר בין כפרי הערבים בסביבה. הפלחים הערבים, שאצלם משוגע נחשב לקדוש - האכילוהו, השקוהו והחזירוהו ברוב כבוד רכוב על חמור למושבה.

הוריו הזקנים טיפלו בו "מסרו את חייהם עליו"; התייעצו עם רופאים מקומיים, נסעו איתו לביירות, לאותו מוסד רפואי מפורסם לנפגעים במחלות נפש שניהלו הפרוטסטנטים - וכול הבדיקות הראו כי הרשל הינו "מטורף ללא תקנה" ויש לאשפזו במוסד סגור. הוריו סירבו להכניסו לבית משוגעים – "אין טוב מבית אמא" טענו. שמועה על דרוויש כל יכול, ממש מומחה לריפוי מקרים כגון אלה הגיעה להורים. הזמינו אותו לביתם - בא איש גבוה, צנום ושחום בעל זקן תיש מדולדל, עוטה גלימה שחורה, אזור אדום למותניו, טורבן לבן עם מצנפת ירוקה לראשו ובידו מטה מסוקס מעץ שקד. לא לבד הגיע אותו דרוויש - הביא עמו בני לוויה - כולם בעלי תיאבון..

הציץ הדרוויש בעיני הרשל והודיע כי תוך שלושים יום, ברצון אללה, יסלק את השד מגופו. פקד שיביאו לו עז שחורה ללא כתם, הביאו. הניח את כפות ידיו על ראש העז, עצם את עיניו ומלמל מה שמלמל - אולי פסוקים מן הקוראן הקדוש, אולי לחשים - ושחט אותה. עשה כל מיני דברים משונים בדם. את בשרה זללו הוא ובני לווייתו ואז התפנה לעסוק בעצמות. בימים הבאים נשחטו תרנגולות שחורות מדי יום - הדרוויש הניף אותן באוויר מלמל דברים, הפטיר ברכות ופסוקים ו-שחט . ההמשך כבמעשה העז. ישב הדרוויש יום ולילה לצד מטת הרשל - השמיע זמירות, לחש השבעות בקול דק, גבוה וחזק ובנעימה מזרחית ומלוויו הצטרפו בעוז. שיטת הריפוי נכשלה - הרשל התמרד - קם מהמיטה, קפץ וברח. הדרוויש והנלווים נאלצו לעזוב מתוך צער את המקום בו קיבלו סעודות דשנות. תושבי הבתים הסמוכים נשמו לרווחה; צריחות הדרוויש שעשויות היו להוציא בן-אדם מדעתו - פסקו. הם יכלו לשוב ולישון בלילות. החיים במושבה המשיכו להתנהל עד אותו יום נורא בו המוני ערבים מוסתים התקיפו את המושבה כדי להשמידה.

ביום ראשון, י"ט מנחם-אב, הייתה ההתנפלות על באר-טוביה. אלפי פלחים ובדווים מוסתים התלקטו והקיפו את המושבה הקטנה, התנפלו עליה בחמת רצח, שדדו ושרפו. בני המושבה למשפחותיהם התקבצו והתבצרו לפי פקודת ועד ההגנה באורווה של האלמנה דבורה קורובקוב "שהייתה בנויה אבן ודלתותיה כבדות"; בעליית הגג הוצא אחד הרעפים כדי לאפשר לצופה להשקיף ולדווח על הנעשה בחוץ, כן אורגן קומץ מגינים בפיקודו של הרופא ד"ר חיים יזרעאלי לשמור על השערים ולהשיב אש מהאשנבים.

גיטל ור' אריה-ליב הוריו של הרשל היו אף הם בין אלה שהתאספו באורווה המבוצרת, גררו איתם את בנם, את הרשל, אבל זה סירב להיכנס איתם בטענה שאינו סוס או פרה שמקומם באורווה. תחנוני הוריו לא הועילו, הוא את שלו אמר והלך לבית-הכנסת ונשאר שם עד שמונה בלילה.

עם ערב התלקח קרב עז סביב האורווה. המוני תוקפים צווחו קריאות קרב "עליהום" ו"איטבח", נופפו באלות ובפגיונות והסתערו; מדורות הבתים שהועלו באש האירו את הסביבה. המתגוננים השיבו אש והחזיקו מעמד. הפורעים לא הצליחו לפרוץ לאורווה לאנוס את הנשים ולטבוח בגברים הם הלכו למקום אחר.

מהתצפית דווח על הרופא שנפל ליד השער. נפגע מיריות מכיוון הבאר. גופתו נאספה פנימה.

התוקפים עלו על בית-הכנסת. הרשל פרץ החוצה נופף באגרופיו וצעק: "הדה כאניסה! חאראם!" [זה בית-כנסת! אסור!] דחף את התוקפים. נבלע ביניהם. בית-הכנסת עלה בלהבות.

התוקפים ירו בו ופצעהו קשה. שותת דם רץ לשער האורווה, המקלט המשותף בו היו הוריו. סמוך לשער צנח. הערבים קרבו אליו. מהתצפית שעל גג האורווה ראו את הנעשה: התוקפים קטעו את ידיו ורגליו של משוגע המושבה ורטשו את בטנו; הוציאו מבית-הכנסת את ספרי התורה, פשטו מהם את ה'מעילים', כרכו את הרשל ביריעות הקלף של ספרי התורה ושרפו את גופו באש יחד עם גווילי התורה והטלית שעליו.

לאחר מצור של יום ולילה בו גילו הנצורים גבורה ואומץ רב כשתחמושתם כמעט אזלה, באה תגבורת צבא בריטי לחלצם. בשדה הקרב נמצאו שני חללים: גוויית רופא המושבה ד"ר חיים יזרעאלי וגווית הרשל רוזין, כלומר גולגלתו וקטעי אבריו החרוכים עטופים בטלית - כרוכה בגווילי ספר-תורה שרופים.

זכה הרשל והיה לקדוש "מת מות קדושים על קידוש השם" כתב עמרם כהן בן המושבה.

סוף דבר

ביום ב' בצהרים פונו על ידי רכב של הצבא הבריטי כל הנשים והילדים מהמושבה לרחובות.

חמישה צעירים נושאי נשק פונו ביום ג' לגדרה .

לאחר עשרה ימים הובאו בלילה שני הרוגי הפרעות לקבורה בבית- העלמין של המושבה.

את מצבתו של הרשל רוזין הקימה 'ועדת ציון' ועדה של איש אחד דוד בדר שמו שהוקמה ליד הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית להנצחת עובדים שנפלו בשמירה ובהגנה, בעבודה ובבניין הארץ. עולים, רובם צעירים שכשלו, נפטרו, ללא קרובי משפחה ומקום קבורתם הלך ונשכח. המימון היה בעיקרו מתרומות, מקרובי משפחה במידה שאותרו, או מחברים. מצבת הרשל רוזין הוקמה בשנות ה- 40' -מצבה מפוארת יחסית. יש אומרים – משפחה מאמריקה תרמה.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה. בעזרתו של ידידי יוסקה גרינבוים איש המים תושב להבים