רוזנבאום יצחק - נהרג על קידוש השם על סף ארץ הקודש

26.11.1946 - חיפה

מצבה ראשונה

-

מצבה שנייה

בית-העלמין חוף-הכרמל [הישן], חיפה חלקה ב'; שורה 16; קבר 1.

טכסט המצבה הראשונה:

ה"ב

יצחק אייזיק

יהודה יחיאל

בן האדמור הרב

חיים מרדכי

רוזנבוים

מעפיל באנית "כנסת ישראל"

נרצח על סף המולדת

בג' כסלו תש"ז

טכסט המצבה השנייה:

פ. נ.

האי יניק וחכים אב בחכמה ורך בשנים

פרי קודש הלולים נצר שרפים ואראלים

הבחור הקדוש

יצחק יהודה יחיאל אייזיק

זצ"ל הי"ד

בהרה"ק המפורסם כ"ק מרן אדמו"ר

רבי חיים מרדכי זצוקללה"ה

מנדבורנה

נהרג עקיד"ה [על קידוש השם] על סף ארה"ק

ביום ג' כסלו ה' תש"ז

תנצב"ה

שלהי 1946, נמל באקאר, יוגוסלביה. 4000 איש, כמחציתם ילדים וזקנים ונשים הרות עלו על ספינת משא ישנה - "תנועת המרי העברי". בהגיעם אחרי תלאות רבות לחופי הארץ בשם "כנסת-ישראל", אסרו שלטונות המנדט את כניסתם לארץ. במאבק שפרץ נהרגו שני מעפילים אחד מהם ניצול השואה בנו של הרב חיים מרדכי מסערעט, נער בשם אייזיק רוזנבאום, השני – אלמוני.

על האנייה

יוסי הראל [המבורגר] יליד ירושלים שלישו של ד"ר ויצמן לימים נשיאה הראשון של מדינת-ישראל היה אמור להתלוות לפרופ' וויצמן למסעו לאנגליה אך אליהו גולומב המפקד הבלתי מוכתר של ארגון "ההגנה" ושאול אביגור ראש המוסד לעלייה ב' הטילו עליו מטעם "ההגנה" שליחות אחרת - פיקוד על אניית מעפילים גדולה. "הניסיון הימי שלי - סיפר יוסי הראל - כמו של רבים אחרים מאנשי הפל"ים, הצטמצם אז בפיקוד על סירות משוטים ומפרשים בירקון בתל-אביב".

יוסי הראל יצא מהארץ ליוון, יחידי, בספינת משא קטנה. במזוודותיו היו מטבעות זהב אותן קיבל מ"ההגנה" על מנת למסרן בנמל פיראוס לאנשיו של ראש 'מאפיה פיראטית' היווני פנדליס תמורת אוניות ושירותים עבור המוסד לעליה ב'. בנוסף היו אתו שתי קופסות מלאות במטבעות זהב, לתשלום "טיפים" ו"בקשישים" לכל מיני שוטרי-גבולות ושומרי-נמל, העלולים לשאול שאלות מיותרות.

3000 לירות-זהב שולמו לבעל האוניה הגדולה יווני בשם חניוטס "ועוד נשארנו חייבים לו סכום לא מבוטל" סיפר יאני אבידוב. אגב את שארית החוב שילמה מדינת-ישראל בטכס מיוחד כאשר חניוטס הוא אורח מכובד.

בגלל קשיים מדיניים נבחרו כנקודות יציאה לספינות המעפילים נמלי דייג לחוף הים האדריאטי. במפרצים הקטנים הללו ניתן היה להכשיר בשקט את הספינות למסעם הארוך מבלי שהמודיעין הבריטי יגלה אותן.

מרכז "המוסד" שלח לאנשיו ביוגוסלביה את האונייה "המרי העברי" - Lochita בעלת תפוסה של 2700 טונות - כדי להכשירה להפלגה . חודשיים עבודה: סידור שמונה קומות של מיטות כשהמרחק בין "קומה לקומה" אינו עולה על 30 סנטימטר; התקנת שירותים וכל אותם המיתקנים אשר נועדו להפוך את הספינה הישנה שעסקה בהובלת משאות, לעיר שטה של ארבעת אלפים נפש. מחציתם ילדים, זקנים ונשים הרות.

במקביל הכשירו אנשי המוסד אונייה נוספת, בת 600 טון "אגיה אנסטסיה" - המכונה "הקדושה" [היא "אבא ברדיצ'ב" מצנחני היישוב שנרצח במילוי תפקידו]. במגמה להפגישה עם "המרי העברי" במרחק של יום או יומיים הפלגה מחופי הארץ, ולהעביר ממנה את הנוסעים; כי הובטח לבעליה הרומני כי היא תוחזר לידיו לאחר ההפלגה . המעפילים על "הקדושה" היו צעירים, יוצאי תנועות נוער, בלי כל מטען אישי.

שתי האוניות צוידו במכשירי אלחוט לקשר ביניהם של עד 20 קילומטר. "המרי העברי" גם לקשר עם החוף והארץ.

בגלל הצורך להכשיר את האוניות - הושהו המעפילים שבאו מרומניה והונגריה במחנות פליטים - ברומניה קומוניזם ואנטי-ציונות; שורדי מחנות טרנסניסטריה מצאו בחזרם בתים הרוסים ושדודים. יהודי בסרביה ובוקובינה הצפונית היו מוכנים לכול רק לא לחזור לשטחי ברית-המועצות. הונגריה לא הייתה שונה בהרבה. פליטים על תרמיליהם. "סיקרן אותי לדעת - סיפר יוסי הראל - מה יש באותם תרמילים עלובים. כאשר פתחתי אחד מהם גיליתי, בין קרעי-הבגדים ובלויי-הסחבות, כמה פרוסות לחם, פמוטים ובעיקר צילומי משפחה. צילומים אלה היו אולי השריד האחרון של הורים, קרובים וילדים שנספו בשואה. רק אז יכולתי להבין מה משמעותו של תרמיל-הנדודים היהודי. התרמיל היה הקשר היחידי לעברו של המעפיל, הקשר היחידי למשפחתו שבוודאי לא יראה אותה לעולם".

צריך היה לדאוג למחסורם, לארגן את חייהם. היו אלה ימי אוקטובר - נובמבר 1946. קור עז. בעזרת היוגוסלבים סודר מחנה צריפים ליד זאגרב. בראש המחנה עמד השליח הקיבוצניק יחיאל לייבוביץ' שדאג לקשר עם השלטונות ועם אנשי הקהילה המעטים שמותר היה להם לדעת . מחנה פליטים: מחלות. אלמנטים בלתי ממושמעים. סוחרי דולרים אסורים. "לא אשכח כיצד עמדתי בהסתערות פראית של רבים, משהוטל עלי בתור ראש הוועד של המעפילים לחלק ל- 4000 איש אכולי קור וזוהמה, אלף שמיכות קנדיות שנשלחו על ידי ה-"ג'וינט". . " סיפר יצחק הרציג [ארצי].

"המרי העברי" הייתה אונייה אמריקאית שעברה את גיל הארבעים. דפנות חלודות מכונות חלשות; סיפרו כי מהירותה תלויה בכיוון הרוח; ברוח גבית יכלה האונייה להגיע למהירות של 8 קשרים לשעה. רוח נגדית הייתה עוצרת את שיוטה. יתרונה היחיד- יציבות במים. . .

רשמית הותר לקחת בה מעמס השווה לשלוש מאות וחמישים איש. "המוסד" תכנן שלושת אלפים. "בשום נמל בעולם לא היו השלטונות מתירים להעמיס על גרוטאה כזו אנשים רבים כל-כך. היוגוסלבים, שהכול נעשה בידיעתם, העלימו עין ".כתב יוסי הראל.

ימים מספר לפני הפלגת שתי האוניות הגיעו לנמל באקאר באוניה "רפיח" אנשי "המוסד" יוסי הראל וראובן הירש [יתיר], ועימהם בנימין ירושלמי, אפרים שילה, לייבל אברמסקי ושייקה טרכטנברג "דן". בנימין ירושלמי - שלט בשפות התורכית, היונית, האיטלקית והצרפתית הוא "פדרו" נקבע כמפקד "המרי העברי" והאחראי על צוות המלחים; יוסי הראל - "אמנון", סגנו, ואחראי על המעפילים; יואש צידון – [צ'יטה] "מתי" -"גדעוני" [אלחוטן] וראובן הירש - ימאי, נווט. המלחים - ערב רב של רומנים ויוונים.

ביום שנקבע, היו האוניות מוכנות. אוחסן בהם מזון לנסיעה של 7 - 8 ימים. רכבות משא הגיעו בזו אחר זו. כל קרון 35 איש. המעפילים הועלו לאוניות. מבצע העברת האנשים מזאגרב אל הנמל נמשך יומם ולילה. "עליית אלפי אנשים לסיפון התנהלה בסדר מופתי".כתב שייקה דן, שניצח על הפעולה. "העלייה על האנייה התנהלה תוך ויכוחים קולניים" כתב ביומנו המעפיל הרציג.הנוסעים המאושרים, עלו על אוניית משא מיושנת, אשר נשאה את השם: ""Lochita. שמה הוסב ל"המרי העברי",

העלאת המעפילים הסתיימה בשעות הלילה. ב- 8.11.46 לפנות בוקר יצאה "המרי העברי" לדרכה. דגל יוגוסלביה התנופף לצד הדגל הציוני. אלפי מעפילים שרו את "התקווה". היוגוסלבים שמסביב - הצטרפו . אחדים בכו מהתרגשות . בעקבות "המרי העברי" יצאה "הקדושה" עם 500 איש.

על היבשה נשארו אנשי ה"מוסד": שייקה דן, אוריאל, יחיאל ויאנק,

על המסע

אוניית המעפילים "המרי העברי" יצאה מיוגוסלביה בנובמבר 1946 ועל סיפונה 3,847 נפש; המספר הגדול ביותר של מעפילים על ספינה אחת עד לאותה הפלגה. יוצאי תנועות נוער חלוציות אנשי כל המפלגות וכל הזרמים; דתיים מ"אגודת פועלי ישראל", אנשי בית"ר, חברי "הנוער הציוני" ו"השומר הצעיר". פליטים ממחנות העקורים; ילדים מבתי-יתומים, לוחמי גטאות, או לוחמים לשעבר ב'צבא-האדום'; עולם של סבל, טרגדיות, סיפורי מלחמה.

שתי האוניות יצאו לים האדריאטי; נקבעו סדרנים, אחראים על התורלקבלת האוכל, בדליים. אחראים על התרבות: "קונצרט לכינור. עוזר מנגן שופן, בך, שוברט, מנדלסון" ו-קבוצות התנגדות לקראת המאבק הצפוי עם חיילי הצי הבריטי, רופאים ואחיות הקימו "תחנת-חולים". לכל מעפיל ניתנו שעתיים ביום על הסיפון. יצא לאור "עיתון הסיפון". הקריקטוריסט - שמואל כ"ץ, חומר אינפורמטיבי לא חסר, וחדשות סיפק האלחוטאי .

למחרת עברו את האי זארא. סערה קשה. שתי אוניות חזרו לאי. אישה לקתה בדלקת תוספתן והורדה לחוף עם בעלה.. על האוניה נולד התינוק הראשון. הצטיידו במים ובלחם טרי והפליגו מזרחה.

7 בנובמבר. "הקדושה" נעצרה בין שני איים בשדה מוקשי-ים; המנוע 'נשתתק'. ניסיון ההתחברות של "המרי העברי" לא צלח. "הקדושה" התרסקה. המעפילים, כולם צעירים, עלו ליבשה בשלום. בסיוע ספינת משטרה וסירת דייג הועברו הניצולים מהאי ל"המרי העברי" . "הקדושה" אבדה על ציודה,. דן מיהר ושלח לחם וציוד טרי.

האונייה התקדמה לאיטה 4 - 3 קשר לשעה. המזון: לחם ימי קשה, שימורי גבינה, שימורי בשר, בצל. אוכל חם – אין, ואף לא יהיה במשך כל המסע. "החום גיהינום. בלילה האנשים ישנים ערומים. הבושה נעלמה. התפתח גן-עדן של עירום". עברו את ספליט.

20 בנובמבר - "המרי העברי" הפליגה לאורך כרתים, ליד האי סירינה במפגש בין "המרי העברי" לספינת דייג יוונית שיצאה מפיראוס. ירד הצוות היווני כמוסכם וחזר לארצו. במקומם - במחסן הפחם וליד הדוודים - צעירים מקרב המעפילים. גם בנימין ירושלמי ירד, כדי לצאת ליוון לפקד על אוניה אחרת וכנציג נבחר של מעפילי האונייה לקונגרס הציוני הכ"ב, הקונגרס הציוני הראשון שלאחר השואה

עם רדתו של "פדרו" הפלמ"חניק בנימין, קיבל יוסי הראל את הפיקוד על האונייה. ראובן הירש היה רב-החובל.

לאור האפשרות של התנגשות עם האנגלים, המהנדסים ובעלי המלאכה שבאונייה הכינו מחומרי הגלם שברשותם נשק "אופנסיבי": פצצות מקופסות פח ממולאות פחם, דלק; מוקשים פרימיטיביים, מקלות ואלות מסומרות לקרבות פנים אל פנים.

23 בנובמבר בין קפריסין לטורקיה. באופק מזדקרת פסגת "מוסה דאג"."המרי העברי" המשיכה בדרכה לעבר צפון קפריסין ומשם מול ביירות 'תחתוך' דרומה בקו ישר אל חיפה בכוונה לפרוץ את ההסגר. כבר בדרך, התכוננו המעפילים למה שעלול לקרות ליד חופי הארץ. צלמים, הכינו את סרטי התעודה.

האנייה חולקה לחמש גזרות. בכל גזרה הוקם בית-חולים ארעי והרופאים והאחיות שבספינה חולקו - כל קבוצה אחראית לבית-החולים שבגזרתה. נערכה תכנית התנגדות לכל פרטיה. קבוצת מעפילים ירדה לחדר המכונות. חלק עלה לגשר. המעפילים האמינו בכוחם להילחם, ומהידיעה שבחוף מוכנים אלפי אנשים לבוא לעזרתם

הנגרים עסקו בלהחזיר לספינה את צורתה המקורית.

24 בנובמבר סמוך לקפריסין מטוס קרב בריטי התקשר ושאל לזהותם. הניפו דגל פאנאמי. בלילה אור זרקורים שהודלקו לפתע מכל הכיוונים חשפו את ההמון על הסיפונים. הבריטים גילו אותם. סמוך שטה משחתת הצי המלכותי "75L". וביקשה שהאונייה תתלווה אליה לנמל פמגוסטה בקפריסין, תשובת המעפילים: "פלשתינה! ארץ-ישראל!" שירת התקווה ולאחריה - שיר המעפילים; שיר הפלמ"ח ושיר הפרטיזנים. קרבו שלוש משחתות נוספות.

המרי העברי" המשיכה לחיפה במהירות מרבית 4 קשרים: המשחתות הנמוכות בעקבותיה. באופק החוף הסורי. עברו את טריפולי. משחתת אחת שטה כל הזמן בינם לבין החוף. גוש של אורות - ביירות.

25 בנובמבר - ראשי המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, משה שרתוק וגולדה מאירסון כפו על נוסעי האונייה שם פחות מתגרה בבריטים . צבעו מחדש את השלטים בעברית ובאנגלית ותלו אותם על דפנות האנייה. מעתה ואילך זו "ספינת ההגנה - כנסת-ישראל".

לפנות בוקר מול ראש הנקרה, מעפיל מהונגריה, מורה לשחייה, קפץ לים בחגורת-הצלה כדי להגיע לחוף המתרחק. הודיעו לאנגלים . המשחתות, איתרו את האיש והעלוהו על סיפון אחת מהן.בריא ושלם.

בארץ הוגש לבית הדין העליון צו "הביאס-קורפוס" בשם המעפילים. פרקליט הסוכנות ד"ר ברנרד ג'וזף קיבל באלחוט את רשימת הנוסעים. עורך-הדין ש' גוייטין האשים את הממשלה הבריטית בשלילת חופש ללא כל זכות, של 4000 פליטי שואה.

המשחתות התקרבו לאנייה סנטימטרים ספורים. על סיפונם מלחי הצי מזוינים באלות, לובשי חגורות הצלה. רבים מהם מזוקנים. מולם - צבא של 4042 אזרחים, מהם 2100 זקנים, מבוגרים וצעירים, 1487 נשים, 455 ילדים בתוכם 10 תינוקות שנולדו בזמן המסע; בבגדים בלויים ומרופטים חודש לא טעמו אוכל חם, מלוכלכים, עיניים אדומות מחוסר שינה. שליחי "המוסד" החליפו בגדים, קיבלו נשים פיקטיביות והתערבו בתוך המעפילים לבל יזוהו. נציגות המעפילים עכשיו - שני רופאים עונדי סרט "הצלב האדום".

בחיפה חיכו למעפילי "כנסת-ישראל". שלוש אוניות גירוש. כשהבריטים באו לקחתם, החלה ההתנגדות עזה; הבריטים הטילו פצצות גז מדמיע. מאות מעפילים התעלפו, באין-ברירה נכנעו.

"בהתנגדות נהרגו שניים מבין המעפילים" כתב בדוח יוסי הראל.

על המאבק

ביום שלישי, ג' כסלו 26.11.46 הגיעה "כנסת-ישראל" לנמל חיפה, המעפילים האמינו שיורשו לרדת. קבוצת מלחי-צי הורשתה לעלות על הסיפון לכוון את האנייה בתוך הנמל. איש לא נגע בהם לרעה.

ההוראות מן הארץ בנושא ההתנגדות היו בלתי ברורות. איש לא ציין עד כמה יכולים המעפילים להרחיק במאבק הכרוך בסיכון פיסי. ההוראה הייתה כי "האנשים לא יעברו מרצונם לאוניות הגירוש אלא יחייבו את החיילים לגרור אותם"

בנמל עגנו שלוש אוניות גירוש. "כנסת-ישראל" נקשרה למזח מימין ל"אמפייר הייווד", ליד ה"אמפייר ריוול" וה"אושן ויגור" מסביב רק צבא; עיתונאים לא הורשו להתקרב.

חיילים עם מקלעים, רובים ותת-מקלעים התחילו לעלות לאונייה. מלחי-הצי ירדו. 400 החיילים תפסו עמדות. קצין הודיע כי על כל אנשי "כנסת-ישראל" לעבור לאוניות הגירוש. איש לא מש ממקומו. "האנשים לקחו את המקלות בידיהם. העתודות חיכו למטה, 24 או 26 מחלקות. חוליה אחת ירדה לחבל במכונות".

החיילים ניגשו לילד קטן כבן שמונה ואמרו לו לרדת. הוא סרב. הם דחפו אותו. בו-ברגע החל לעוף מטר של קופסאות שימורים, פצצים, קרשים, ברזלים על החיילים; הם ברחו.

לאחר מאבק קשה, הבריטים לא הצליחו להשתלט על האונייה, סוכם על "המתנה" בת שלושה ימים, אשר במהלכה יוגש משפטם של האוניה ונוסעיה לפני בית המשפט העליון. "הנהגת הישוב רצתה לעורר שערורייה מדינית, ולמנוע את הגליית הנוסעים". שעות אחדות לאחר ה"הסכמה", הסתערו לפתע החיילים אל הסיפון, וניסו להשתלט על האונייה. בעת ההתרחשות, ניצב אייזק'ל על הסיפון בתוך קבוצה של נוסעים חרדיים. אחד או שני חיילים מהמזח ירו צרורות ישר לתוך האנשים. הנער אייזיק רוזנבאום נפגע במצחו. האלונקאים התרוצצו והגישו עזרה ראשונה לפצועים. בחור ששני כדורים פגעו בכתפו אמר: אם אפשר להגיש לי עזרה, הגישו, ואם לא – אחכה.

כשנתגלה שיש הרוג ופצוע – החלו המעפילים להכות בחיילים בחמת זעם. אחד המעפילים הכה בראשו של חייל שעמד לידו וזרקו הימה, מיד ירו בו צרור כדורים מהחוף - הוא נפל על שרשרת העוגן ומשם על אחת מסירות הגרר ששטו מסביב . הפצועים הועברו ל"תחנת-החולים". "ברל'ה בנו של הרבי מנדבורנה לבוש קפוטה שחורה, עם ראש מגולח ופיאות ארוכות היורדות על לחייו, נופל מיד מתבוסס בדמו. עד אשר הספיקו האלונקאים להתקרב אליו, הוא כבר נפח את נשמתו" כתב במחברתו הבלויה יצחק הרציג.. במעילו מצאו תמונות שעזרו בזיהוי. ההרוג השני לא זוהה.

אחת אמרה לי: "הוא היה כזה מסתורי, לבוש מעיל ארוך שחור. היה לבד, לא דיבר עם אף אחד. חשבנו שהוא מרגל".

אחר אמר לי: "הוא היה מ"השומר-הצעיר", מהפרטיזנים. כשראה שירו בילד הרג את החייל האנגלי שעמד על-ידו, שבר לו את הראש. ואז ירו בו והוא נפל מהאוניה על השרשרת של העוגן".

אחת אמרה לי: "זה היה ישו. בכל דור הוא מופיע להציל את היהודים והגויים הורגים אותו. כשירו בילד הוא צעק על חייל אנגלי: "אל תשלח את ידך אל הנער!" ואז גם הוא קיבל כדור."

בקריאות 'נאצים',ו'פאשיסטים' הושלכו החיילים מהסיפון ואתם 40 פצועים, מהם קשה. החיילים לא הצליחו לעלות לאוניה. גם בסולמות המיוחדים. כל מי שניסה לעלות לסיפון הוכה בכל חפץ שהיה על האוניה. שרשרות-ברזל, קופסאות-שימורים, ברגים ומוטת-עץ. הבריטים החליפו את הגדוד, החליפו את הנשק, השתמשו במקלות ארוכים עם ווי-ברזל בקצה, אך יותר מחמש מדרגות לא הצליחו לעלות. אלף קופסות ואלפי בקבוקים נזרקו. הסולמות הופלו לים. ניסו סילוני מים, לא הצליחו, חמש פעמים הסתערו ונסוגו על פצועיהם.

לטענת הבריטים היו להם שני הרוגים. העיתונאי מרדכי גרליץ אמר לי כי היו ניסיונות טשטוש של האנגלים וכל הסיפור על שני חיילים שנהרגו הוא "בלוף אנגלי" אין אף חייל הרוג. "זו תעמולה אנגלית כדי להקטין את הרושם של הירי על פליטי שואה." בדקתי : בין ה- 19.10.1946- ל- 2.12.1946 לא נקבר אף חייל מהצבא הבריטי בבית עלמין הצבאי בחיפה [חוף חיאט]. לחיזוק דבריו על ה"בלוף אנגלי" הציג מרדכי גרליץ את הניסיון להקטין את חומרת הרצח על ידי העלאת גילו של אייזיק מ- 14 שנה ל- 17. בדוק. הוא צודק.

הגיעה קבוצת חיילים עם מסכות גז. החלו להמטיר פצצות גז. " זה לא היה גז מדמיע, אלא גז שהמגע אתו גרם להתכווצויות ולקילוף העור" האנשים התחילו לבכות, להיחנק וכל העור בער אבל לא הראו שום סימנים של כניעה. פצצות נפלו לתוך המחסן בו שהו 2,400 איש. "זה היה איום; לא ראינו דבר, לא יכולנו לנשום", התחילו להוביל ילדים על כפיים, בחורים ובחורות הורידו את החולצות, קרעו חתיכות וחילקו לאנשים "לטבול במים ולשים על העיניים". ילד בן שמונה רץ להביא מים וכשחזר - התעלף. המעפילים זרקו בחזרה פצצות גז; האלחוטאי התעלף. אחת הנשים החלה ללדת .

החיילים החלו לעלות על הסיפון. מעל אנייה סמוכה פתחו הבריטים באש. המעפילים המשיכו להתנגד. אחרי שעה וחצי ההתנגדות נשברה, את רוב האנשים צריכים היו האנגלים לסחוב. "אי-אפשר להילחם כשנחנקים, ובפרט לא נשים ותינוקות ונשים הרות וזקנים". החיילים השתוללו והיכו .

על הסיפון נשארו מפוזרים תרמילים, שברי בקבוקים, קופסות שימורים, כתמי דם, גם על שרשרת העוגן. דגל קרוע..

המפקד כמעפיל אמר לכתב "רויטרס":"אני מעדיף מעפילים חיים על סמלים מתים. מתו כבר מספיק מאתנו בשואה" .

"מעולם לא נלחמו צבאותיה של מדינה תרבותית, מלחמה כל כף מבישה בקרבנות רדיפה אומללים" כתב הסופר ארתור קסטלר

4042 אנשי "כנסת-ישראל" נכלאו במחסנים. בפתח: זקיפים. היעד: קפריסין; מחנה קאראולוס.

תנועות הנוער הדליקו משואות על הכרמל. הערבים התלוננו על פגיעה בחורש.

ביום ג', קרוב לחצות, באו הקצין בוים מפקד משטרת הדר-הכרמל וקצין משטרה בריטי אל ה'חברה-קדישא' בחיפה והודיעו שיש שתי גופות מהספינה "כנסת ישראל" וצריך להביאם לקבורה לפנות בוקר ובחשאי, כדי לא לעורר מהומות.. את רישיונות הקבורה הביאו אתם. כעבור כמה שעות הגיע טנדר משטרה עם פלוגת נוטרים יהודים והסיע את אנשי 'חברה-קדישא' לבית-החולים הממשלתי משם הוצאו הגוויות והובלו לקבורה בשורת הקדושים בבית הקברות החדש בחוף חיאט הוא חוף הכרמל.

ההלוויה נערכה בשעה 5 לפנות בוקר, והשתתפו בה עשרה אנשי "חברה קדישא" ומשמר נוטרים יהודים. יו"ר ה'חברה-קדישא' מר יעקב עמנואל אמר "קדיש".

הקורבן האחד הוא אייזיק רוזנבאום, בן 17 באופן רשמי, בן 14 למעשה. הקורבן השני לא זוהה, בן 30 בערך. בכליו לא נמצא דבר שיעיד על זהותו. נרשם כאברהם בן אברהם .

רק למחרת עם בוקר 27.11.1946, נודע ברבים את אשר ארע בליל אמש. סערת-רוחות פקדה את היישוב, העיתונות העברית דיווחה על הטרגדיה, גל מחאות והפגנות עלה ברחבי הארץ שטף והגיע גם לחו"ל.

הועד הלאומי קרא לכינוס בחיפה בו השתתפו חברי מליאת הועד הלאומי, הרבנות הראשית, משלחות מכל העיריות, הקהילות, המועצות המקומיות וועדי הגושים כולם תבעו את העלאת מעפילי "כנסת-ישראל" לחוף המולדת. הכינוס שנפתח לפני הצהרים על ידי יושב-ראש הועד הלאומי דוד רמז היה באולם הגדול של הטכניון מחלונותיו ניתן היה לראות את שלושת אוניות הגירוש עם מעפילי "כנסת ישראל" .

החולים והפצועים הועברו למחנה עתלית.

משלחת יצאה לנציב העליון.

הקרבן

הרב חיים מרדכי רוזבאום בנם של הרב איתמר האדמו"ר מנדבורנה ומלכה בת הרב אשר ישעיה מקולביסוף נולד בעיר טשרנוביץ ביום כ"ד אייר תרס"ג [21.5.1903]

בראש חודש אדר תרפ"ב [1.3.1922] נשא לאישה בעיר סיגעט את סימה רייזל בת הרב אליעזר זאב האדמו"ר מקרעטשנעף, ובל"ג בעומר תרפ"ח [1928] העתיקו את מושבם לסערעט, בוקובינה [רומניה]. אייזיק'ל, בן הזקונים נולד שם בשלהי שנת תרצ"ב, בי"ג באלול [14.9.1932]. ביום כ"א אלול, הוכנס בבריתו של אברהם אבינו ויקרא שמו בישראל יצחק יהודה יחיאל אייזיק, כשמו של אחד מזקניו, רבי אייזיק'ל מקומרנא. הסנדק היה סבו הרב איתמר, אשר בא מטשרנוביץ .ואצלו, כשמלאו לילד ג' שנים, ערכו את מצוות "פאת הראש" - "החאלאקה".

הנער אייזיק'ל לא הירבה לצאת מפתח ביתו ומד' אמות של הלכה, מנעוריו כבר התבלט כי לגדולות נוצר

למד תורה בהתלהבות עצומה ובהבנה עמוקה.

בחול המועד סוכות תש"ב [אוקטובר 1941] בהוראתו הישירה של שליט רומניה יון אנטונסקו גורשה גם קהילת יהודי סערעט לטרנסניסטריה [טרנסדניסטריה]. בחוסר כל, לעיני השכנים השמחים, יצאו זקנים וצעירים, נשים וטף לארץ גזירה ובתוכם משפחת הרב חיים מרדכי רוזבאום בהותירם אחריהם את בתיהם וכל רכושם. אייזיק'ל בן אחת עשרה. העיירה דז'ורין הפכה עבורם למחנה-הסגר.

המשפחה המשיכה לשמור על אורח-חייה הישן, הופיעו עם קפטן וכובע ובפאותיהם הארוכות נראות לכל . כמקוה-טהרה שימש הנהר שקפא בחורף.

אייזיק'ל ואחיו הבכור התעלמו מן המגיפות במחנה וקטלו באנשים; הם הביאו מזון מבית-התבשיל הסוציאלי שהוקם, לביתו של כל חולה ונזקק "הם אף דאגו להשיג מדי שבוע נרות שבת, ולחלקם בין המשפחות הגולות שלא רצו לוותר על מצוה זו" שוכני המחנה קראו להם "שני המלאכים".

טרנסניסטריה. קור ורעב, השומרים התעללו. אייזיק'ל ככל בני גילו נרתם לעבודה קשה ומפרכת, המפקחים הרומנים נוגשים .

בדז'ורין, הגיע האח המבוגר למצוות, מסיבת הבר-מצווה נערכה בבית-המדרש שבדירת אביו., הוגשה סעודת-מצווה, אשר כללה חלות - שנאפו על-ידי הרבנית משיירי הקמח של המצה השמורה - ודגים שמצאו בדרך פלא את בית האדמו"ר - - -

המלחמה נגמרה.. רוב הילדים וגם לא מעט מן המבוגרים נשארו בטרנסניסטריה מחכים לשופרו של משיח, מי בבתי העלמין הנדחים, ומי בצדי הדרכים. ביניהם רבי אליעזר זאב, האדמו"ר מקרעטשנעף, רעייתו הרבנית חיה ביילא ויוצאי חלציהם, שנהרגו על ידי הרומנים ביום השבת, כ"ז אייר תש"ד [20.5.1944] . השורדים שחזרו לביתם בעיירה מצאו שוד והרס ובעיני התושבים שנאה .

בשנת תש"ה [1945] עם שרידי הגולים שבה לעירם סערעט משפחת רוזנבאום. באותה שנה, ערכו חגיגת בר-מצווה לאייזיק'ל, הגיע הסב, רבי איתמר, והוא אשר הניח לו את התפילין הראשונים ובתוכם הפרשיות של רבי משה מפשעווארסק . אייזיק'ל קיבל את עול מלכות שמים.

תוך זמן קצר התברר למשפחה שלא תוכל להוסיף לחיות במקום אותו אהבו, בו חיו אבותיהם, וגמרו אומר לעלות לציון, אבל השגת אישורים למשפחה שלימה, כרוכה בהרבה ניירות ובהמתנה ארוכה..

האח הבכור, ביוזמה עצמית, השיג 'סרטיפיקט' לעלייה ארצה. בשלהי שנת תש"ו [1946] בהסכמת אביו יצא לארץ הקודש ללמוד בישיבתו של הרב יוסף צבי דושינסקי בירושלים.

אייזיק'ל שאדיר חפצו היה לעלות לארץ הקודש להתמסר בה ללימוד התורה, הפציר בהוריו שירשו לו להצטרף אל אחיו בירושלים."דער ברידער זיצט און לערנט תורה אין ירושלים, און וואס וועט פון מיר אויס וואקסן דא ציווישן די גויים, אן עם הארץ חס וחלילה!" [אחי יושב ולומד תורה בירושלים, ומה יצמח ממני כאן בין הגויים, עם הארץ חס וחלילה]. עם כל הקושי, נכנע האב ולאם המתנגדת אמר: "לנוכח רצון ותשוקה כה כבירים כשלו, לגלות למקום תורה - נהיה מאולצים להיכנע ולהסכים".

אחותו של אייזיק'ל - אסתר רחל התארסה עם דודו מצד אמו - רבי דוד משה, לימים האדמו"ר מקרעטשנעף-רחובות. החתונה שהתקיימה בחודש סיון תש"ו [יוני 1946], עיכבה את נסיעתו של אייזיק'ל. אל החתונה נהרו המונים, מספרים כי אייזיק'ל - עלה אל במת התזמורת, הורה ל'כלי-הזמר' לנגן את הלחן שחיבר, ושר את אשר חיבר בעצמו "והוא כחתן יכהן פאר" . אחותו ובעלה עלו לירושלים.

אייזיק'ל התעקש לעלות ארצה, גם ללא אישורי עלייה. הוא לא התכוון "לחסל את הגולה" ולא "לקומם את מלכות ישראל", הוא רצה לחיות על אדמת הקודש מתוך קיום תורה ומצוות. מועד צאתו של אייזיק'ל נקבע מיד לאחר ראש-השנה תש"ז . ביום השני של ראש-השנה תש"ז [ספטמבר 1946], עלה אייזיק'ל לתורה ה'בעל-קורא' היה כתמיד אביו- האדמו"ר חיים מרדכי; בהגיעו לפסוק: "אלקים יראה לו השה לעולה בני" - חשכו עיניו. גנח ולא אמר דבר. "איך האב גיזען און געשפירט די גזירה, איך האב געפריווט ויפיל איך האב געקענט מבטל זיי די גזירה, אבל אין תבונה ואין עצה נגד ה'" [ראיתי והרגשתי את הגזירה, ניסיתי ככל יכולתי לבטל הגזירה, אבל אין תבונה ואין עצה נגד ה'] אמר לימים .

מיד לאחר ראש-השנה, יצא אייזיק'ל לדרך, ביום-הכיפורים נכנס אל סבו רבי איתמר, בטשרנוביץ. לב אמו התמלא חששות,. אמרה לבעלה שאינה יכולה להתרכז בתפילות: "אם חושש לבך מפני הנסיעה" - השיב לה האדמו"ר - "אל תניחי לו לנסוע!" שיגרה האם מברק לטשרנוביץ, כבן צייתן חזר אייזיק'ל הביתה בערב סוכות.

ביום ''אסרו חג' הגיע מברק בו מתבקש אייזיק'ל להגיע לבוקרשט לצורך הנסיעה. שוב ניסו הוריו להניאו, אייזיק'ל התחנן, התעקש. האב ויתר גם הפעם.

הסכנות ב"העפלה" הבלתי-ליגאלית - לא הרתיעו את אייזיק'ל ומיד לאחר חג הסוכות, עם התפילין וספר תהילים "לשמרך בכל דרכך"יצא מביתו לבוקרשט ברכבת. אמו המודאגת שכבר שיכלה ארבעה מילדיה בקטנותם, הצטרפה לנסיעה ללוות את בן זקוניה. לבה ניבא לה רעות..

מבוקרשט ברכבת לטימאשווארה, ומשם לעבר זאגרב שביוגוסלביה, למחנה מעבר. בזאגרב נערכה הגרלה בה זכו שלושת אלפים ותשע מאות איש להצטרף להפלגה. אייזיק'ל היה לאחד הזוכים ועלה לרכבת לנמל באקאר,

האנייה יצאה לדרך ביום א' ז' חשוון תש"ז (3.11.46]. אייזיק'ל למרות הקשיים הגדולים מעשי ידי גורמי חוץ ומעשי ידי אחים, המשיך לבלוט בלבושו החסידי - קפוטת משי ומגבעת קטיפה ובשתי פאות מסולסלות, דאג לאוכל כשר, להקצאת מים לנטילת ידיים, וכן למטבחון נפרד, להכנת מזונם של המהדרים בכשרות. רב-החובל עצמו, לא עמד בפני תחנוניו והורה לספק לו את כל הצרכים הדתיים אשר דרש. כשהגיע היום וכמות המים באוניה נידלדלה עד שלא יכלו לספק לו את המים שלשל ספל אל עבר הים, ודלה מתוכו מים, לנטילת-ידיים.

ביום שלישי, ג' כסלו, הגיעה האוניה לנמל חיפה. המעפילים הצטוו על ידי קברניטי היישוב למנוע עליית שוטרים או חיילים בריטים על האוניה והשטתה בכוח לקפריסין, בתקווה כי יצליחו בזמן הזה לעורר שערורייה מדינית, ולמנוע את הגירוש. המעפילים נאבקו.התפתח מאבק קשה ומר. האנגלים לא הצליחו להשתלט על האוניה. סוכם על "המתנה" בת שלושה ימים, להגשת משפטם של נוסעי האוניה לפני בית המשפט הבריטי.ואולם, שעות אחדות לאחר השגת ה"הסכמה", החיילים הבריטים הסתערו שוב.

אייזק'ל היה על הסיפון בתוך קבוצת נוסעים חרדיים, בולט בחזותו היהודית - קפטן משי למותניו, כובע קטיפה לראשו, פאותיו מסתלסלות - משך אליו את עינו של אחד החיילים הבריטים, והלה - כעדויותיהם של אחדים מן הנוסעים - כיוון את נשקו אליו, ופתח ביריות. אחד הכדורים פגע במצח הנער . הרב משה הגר ניסה, ביחד עם נוסעים נוספים, להחיותו. אך הניסיונות עלו בתוהו. האדמו"ר מראחוב עמד נדהם.

"כדור נוסף משל אותו רוצח אנגלי, קיפד את פתיל חייו של אברך חרדי כבן שלושים, אשר ניצב אף הוא על הסיפון, אלא שהלה לא זוהה, נקבר כאלמוני, ונותר באלמוניותו עד עצם היום הזה". כתב "המודיע".

האנגלים הותירו את הגווייה על הסיפון ומיהרו להכריז "עוצר" על חיפה רבתי. רק אור ליום ד' בשעה 2.30 לפנות-בוקר, הורדה הגווייה מעל הסיפון בסולם-חבלים והועברה לבית-החולים הממשלתי. הכניסו את הגופה לחדר המתים ללא מסמכים ופרטים מזהים, אולם נראה היה לעין כל המתעסקים שלבושו החסידי וציציותיו המצויצות בהידור רב ופאותיו הארוכות המכסות את צדעיו מראים על ייחוס. במעילו מצאו תמונה משפחתית. זהותו נקבעה: יצחק אייזיק יהודה יחיאל בן הרב חיים מרדכי רוזנבאום מסערעט.

בהתערבות הרב יעקב כץ מראשי 'פועלי אגודת ישראל', הודיעו את הדבר לרב ישראל בך מ'החברא קדישא'. תוך שעה קצרה, הוזעקו ראשי ה"חברה קדישא" החיפאית. בצוו הממשל נצטוו לערוך קבורה חשאית. הבריטים רצו למנוע מהומות נוספות מחמת המתח הגדול ששרר באותה עת.. בהתייעצות מהירה הוחלט לערוך את הלוויה בו בלילה מבלי להודיע דבר..

אנשי ה'חברה קדישא', ידעו כי מדובר בבנם-של-קדושים מגזע היחס, "במזוודתו מצאו בגדי שבת של משי", והם כרו, לכבודו קבר ראשון בחלקה החדשה.

ההלוויה התקיימה ביום רביעי בשעה 5 בבוקר מבלי שיורשה לקהל לקחת בה חלק. אייזיק'ל נטמן בבית החיים חוף הכרמל חלקה ב' שורה 16 מספר 1. ולידו האלמוני.

למחרת ליד הקבר הטרי התאספו המוני אנשים, אמרו פרקי תהילים. הגיע האח המבוגר האדמו"ר מנדבורנה גם הגיס האדמו"ר מקרעטשנעף. מאות יהודים, אבלים וזועמים, מכל שדרות הציבור. בכל רחבי הארץ, התארגנו לעצרות זיכרון ומחאה.

"כמיליונים מאחיו נרצח אף הוא על היותו יהודי, קלסתר פניו, פני יעקב התמימים והכשרים, החתומים בצלם אלוקים, הוא שגרה את ידי עשו לרצחו נפש". נכתב ב "דגלנו".

"דמויות כאלה ראה יעקב אבינו בחלומו" אמר הרב הראשי בן-ציון עוזיאל.

מטעם 'פועלי אגודת ישראל' פורסמה בחיפה מודעת-אבל ובה נאמר: "ביחד עם כל כנסת ישראל אנו עומדים שבורים ורצוצים ליד קברו הרענן של חברנו, הקדוש אייזיק רוזנבוים שנפל חלל בידי הצבא הבריטי על משמרת ההעפלה, בנסותו לחתור לארצו הקדושה".

הרבנים הראשיים, רבני הערים, ראשי-ישיבות ואישי-ציבור נודעים, נשאו נאומים חוצבי להבות, וארץ-ישראל הייתה כמרקחה ימים רבים.

בסערעט השתדלו להעלים מידיעת האב והאם השכולים את הבשורה המרה עד שראתה הידיעה אור בעיתון מקומי. בחרו משלחת ובה הרב יוסף נפתלי שטרן, הרב מרדכי שיבר, הד"ר פייביש הרמן ועוד מטובי הקהל. נכנסו לבית האדמו"ר. הרב שטרן נותר לעמוד על הסף, כששתי ידיו תחובות בשרווליו וראשו מורכן, ואילו הרב שיבר פתח ואמר: "לא אנשי בשורה אנחנו היום".אך שמע האדמו"ר מילים אלו, ספק את כפיו וקרא: "אוי וויי! אייזיק'ל!" גנח, פרש את כפיו כלפי מעלה, נשא עיניו לשמים ואמר: " די וויסט אז איך האב איהם געשיקט לערנען קיין ארץ ישראל, בישיבה של מטה, די האסט גיוואלט ער זאל לערנען בישיבה של מעלה, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". [גלוי וידוע לפניך, ריבונו של עולם, כי שלחתי אותו ללמוד בארץ-ישראל, בישיבה-של-מטה - אך אתה רצית כי ילמד בישיבה-של-מעלה! יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם!], ובירך ברכת "דיין האמת" בהתלהבות עצומה. על-פי עדות הנוכחים, הייתה זו אותה התלהבות בה נהג לברך "להדליק נר חנוכה".

"באותה שעה" - העיד הרב שטרן - "הבנתי על בוריה את המשנה 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'"

"אבינו מלכנו נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך" אמרו תלמידי חכמים.

"אנחנו למרות הקרבנות נגיע לארצנו ואת נקמת בנינו ינקום השם" אמר הרב קרובקה מפתח-תקווה.

"לו הייתי אנגלי, הייתי חושש מאד לדמעות הללו, לדמעות ישראל." אמר הרב ידידיה.

סוף דבר

נוסעי אוניית המעפילים "כנסת ישראל", הוגלו בכוח לקפריסין, שם שהו עד תום שלטון המנדט הבריטי בארץ . אחרי שלושה ימים בקפריסין היה כבר יוסי הראל בדרך ארצה. מיד עם הגיעו הצטווה לצאת לאירופה כדי להביא אוניית מעפילים נוספת - את "אקסודוס".

ב- 6 בדצמבר 1946 הורה ראש הממשלה הבריטית ומנהיג מפלגת הלייבור הסוציאליסטית, קלמנט אטלי למסור לידי ליאון בלום, ראש הממשלה ומנהיג הסוציאליסטים בצרפת, איגרת בה נאמר בין השאר:

"תודה על מברקך מ - 30 בנובמבר, בו ביקשת לדחות את גירושם של 4,000 הפליטים שניסו להיכנס לפלשתינה באוניה Lochita ב- 26 בנובמבר. מהגרים אלו גורשו לקפריסין. שום ממשלה לא תוכל לשאת ניסיונות להפר את חוק ההגירה".

במחנה-ההגליה בקפריסין התארגנה קבוצת חרדים למחנה אוהלים נפרד – סימנו "מחנה 63"; יושביו קראו לו "מחנה זיכרון יצחק" על-שם אייזיק'ל. שם למדו בצוותא משניות וש"ס לעילוי נשמת הנער הקדוש .

בחול-המועד סוכות תש"ח [ספטמבר 1947], הגיע האדמו"ר חיים מרדכי רוזנבאום ארצה, עם יתר בני משפחתו וקבע את מושבו בבני ברק. בית-מדרשו היה למדרש הגדול שבקריית נדבורנה, שם ייסד גם קופת 'גמילות-חסדים' וקרא לה "יסוד יצחק". בי"ח טבת תשכ"ט [8.1.1969], התקיימה הכנסת ספר-תורה לבית מדרשו של האדמו"ר חיים מרדכי ברח' מינץ 23, שנכתב לעילוי נשמת בנו הקדוש אייזיק'ל הי"ד; אמר הרב: " זה יום חופת בני".

לרגל מלאות חמישים שנה לרצח, יצאה לאור חוברת "עקידת יצחק", אשר נערכה בידי מספר אברכים..

לאחר שלושים ושתיים שנה אמר יוסי הראל : "דעתי הייתה פשוטה: אין לנו שום זכות מוסרית לפקוד על המעפילים להתנגד לבריטים ברמה שאין עומדים בה בארץ; למה אני מתכוון? כשנתנו לי הוראות להתנגד על האוניה "כנסת-ישראל", היו שם מאות ילדים עד גיל 14, החל מבני יומיים, בהם 11 תינוקות שנולדו על האונייה. הבריטים תקפו אותנו בגז מדמיע. זה היה גיהינום. זה לא היה מוסרי. אמרתי אז, שאם זוהי ההוראה שאני מקבל, אז יש להילחם כך גם בקיבוצים, בבתי הילדים, בתל-אביב. אם בארץ לא מוכנים להילחם כך - אסור לנו לדרוש מאותם שרידי שואה להילחם בצורה כזאת על האוניות".

יצחק הרציג היה ראש הוועד של המעפילים וחבר מפקדת אוניית המעפילים "כנסת-ישראל", לימים יצחק ארצי מזכיר המפלגה הליבראלית וחבר כנסת מטעמה, אביו של הזמר שלמה ארצי.

יצחק אייזיק יהודה יחיאל בן חיים מרדכי רוזנבאום - לא מופיע ב"יזכור" [הוצאת משרד הביטחון – אגף השיקום והיחידה להנצחת החייל] פרשיות חייהם ומותם של הנופלים בדרך להקמת מדינת-ישראל – ולמענה משנת תר"ך ועד ט"ז בכסלו תש"ח 1860 – 11.1947. 22

הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.