יוסף דודסקו – איש ניל"י שנרצח על-ידי הלח"י

21.8.1945 – זכרון-יעקב

בית-העלמין הישן בזכרון-יעקב

טכסט:

פ"נ

יוסף ב'ר אברהם

דודסקו OBE

שרת משפחתו ומולדתו

במסירות פעל רבות

להגנת זכרון יעקב בימי

מאורעות תרצ"ו תרצ"ט

נרצח בידי אלמונים

י"א אלול תש"ח

תנצב"ה

OBE פירושו - ORDER BRITISH EMPIRE = Most Excellence Order of the British Empire ="קצין מיסדר האימפריה הבריטית

מכור לסכנות, הרפתקן לא קטן ושחקן מלידה, היה יוסף דודסקו יליד זכרון-יעקב; איש ניל"י והמודיעין הבריטי, מקושר עם 'ההגנה', האצ"ל והלח"י. ניצל לא פעם בעשותו גם בארצות השכנות כמרגל, ברדיפה אחר מתנכלים ורוצחים או בשליחויות-רכש של נשק-מגן לישוב. שועל הביון המשופשף נרצח בביתו שבזכרון-יעקב בפקודת מרכז לח"י בגלל חשד שהסגיר איש-מחתרת לידי הבריטיים.

אברהם דוידסקו, שומר מסורת, יליד רומניה, הגיע למושבה זכרון-יעקב בשנת 1877 כתלמיד-פועל שבא ל'ארבייט שולה' - בית הספר לעבודה חקלאית שהקים הברון רוטשילד. נשאר במושבה וקיבל נחלה. יוסף בכורו נולד בשנת 1891. אחר כך נולדו שתי בנות. כשסיים יוסף את בית הספר היסודי "בקושי גמר עממי וכתב כל-כך נפלא"; "8 שנים ביסודי ושלט באנגלית כאילו היה בוגר קיימברידג"'., הצטרף לאביו כאיכר.

בהיותו בן תשע-עשרה, עמד בראש הצעירים שרצו שמירה עברית, יזמו מארבים והיכו בערבים. "היינו יוצאים למארבים נגד גנבים ומתנכלים ערביים - נזכר משה שצמן - ויוסף הוא שיזם ואירגן את המארבים הללו, הוא שטבע את המימרה "אחרי!". מנהיג צעיר כוחני שש אלי קרב והרפתקה.

זקני המושבה התנגדו ל'מהפכה' זו, חששו כי הערבים יתנכלו להם. יוסף ושניים מידידיו הגיעו בלילה למטעו של ראש המתנגדים, חיבלו בעציו. בישיבת הוועד שהתקיימה כעבור כמה ימים עמד אותו אדם בראש התומכים בצעירים, והשמירה הועברה לידיהם. יוסף עבד בכרם הוריו, חבריו החליפוהו בעבודותיו כדי שיתפנה לעבודת השמירה על אדמות זכרון והסביבה; "הוא היה גשש בחסד עליון ידע להבחין באופק בין שועל לכלב". "הוא גילה אומץ בלתי רגיל. לא פעם היה לוקח אתו עוד בן אדם והיה מתנפל על שבט שלם"; מספרים כי הוא ויעקב אפשטיין מזכרון פשטו פעם על שבט בדווי ליד בת-שלמה ו"עשו שמות. החריבו להם האוהלים ושפכו להם את הקמח והחיטה".

השמירה העברית שתחילתה בסניף 'מכבי', המשכה ב'אגודת צעירי זכרון-יעקב' וקלוב 'התחיה' עד לאגודת 'הגדעונים' - אגודה חשאית שכללה את האמיצים בבני המושבות. האגודה נוסדה בסוכות תרע"ד [1913] וראשה היה אלכסנדר אהרונסון. מטרתה - להגן על החיים, הרכוש והכבוד של בני המושבות. ה'גדעונים' שאפו לגבש במושבה כוח צעיר, שידע ל'שכנע' יריבים-מבית ואויבים מבחוץ. התחילו לאגור נשק, ולהפיל פחד על ה'אבאדיאת' מקרב השכנים.

יוסף היה ידוע כ'ארטיסט גדול'; שיחק במחזות ותקע בחצוצרה. כששיחק במחזה 'חסיה היתומה', הפרטנרית שלו הייתה צעירה שחורת-צמות מחדרה, חביבה שמה - בתו של השומר האגדי מפתח-תקוה, סנדר חדאד. לא עברו ימים רבים וחביבה הייתה לאשתו.

יוסף בחור בן 21 קשר קשרם עם הערבים וידע מהנעשה בכפריהם.

אגודת 'הגדעונים' התקיימה 14 חודש. מלחמת העולם הראשונה פרצה. ה'גדעונים' החליטו להוכיח את נאמנותם לתורכיה והתגייסו לצבא העות'מני. יוסף דוידסקו בין הראשונים שהתנדבו. להלן קטעים מתוך חלקי יומן שמצא בעזבונו בנו ג'קי דודסקו ונתנם לידידי יוסי תירוש:

". . המושבה הומה וגועשת בקשר עם הכרזת המלחמה העולמית-- על הספסלים במבוא בית-הכנסת יושבים אכרים - - הם מדברים על המלחמה. בעיניהם ועל פניהם ניכרת תוגה עמוקה, בנים גידלנו, ועכשיו… צעירינו, מיטב כוחותינו, יתפזרו בתור חיילים בחזית התורכית - - .

- - - תחת עץ עבות התכנסו כ- 35 חברי אגודת 'הגדעונים', שנוסדה לפני שנה בערך, ביוזמתו ותחת נשיאותו של בן המושבה אלכסנדר אהרונזון. על דגלה חרות: "לשמור על הקיים, ולבנות את החרב". דנו על המצב בקשר עם קריאת הממשלה את חלק מחבריה אל תחת דגל המלחמה. הרבה התווכחו, ולבסוף התקבלה החלטה: להיענות לקריאת הממשלה ולמלא את חובת עבודת הצבא.

- - - החלה תנועת השתמטות. השוחד פועל פעולות נפלאות. הפקידים מביאים שינויים בפנקסי הממשלה, גברים נהפכים לנשים, חיים נהיה חיה, יעקב - יענטע, זלמן - זלוטה וכו'. צעירים נהיו בן לילה לזקנים. נתרבו השמשים של בתי-הכנסת, רבנים ועוזרים להם הפטורים מהצבא, וחיים שמתו, כמובן רק בפנקסים. השוחד יעשה את הכל. יש גם כאלה שפדו עצמם בשלמם 50 לירות זהב.

אבל היו גם שהלכו לצבא, כחמשה עשר צעירים, ביניהם גם הנשיא אלכסנדר אהרונזון. הוא ועוד ארבעה נשלחו אל צבא העבודה (עמלי) אשר חנה בצפת. זה הפיל את רוחם, אי כבוד עבורם. כמעט שהתנדף החלום להיות אוחזי נשק, ללמוד תכסיסי המלחמה ואולי גם לחיות חיי חייל בחזית.

- - מחר עלינו לנסוע לחיפה, ומשם לעכו.- - . בייחוד קשתה עלי הפרידה מארושתי. זה שנה שהתארשנו, חשבתי כבר להחל בהכנת רהיטי בית ולהיכנס בברית הנשואים, והנה אני נלקח - - . יום הפרידה היה יום אבל כללי במושבה. אין בית שלא בכו בו. - - - נוסע אתנו מר נ' המוכת'ר. - - הפקידים התורכים, מכירים הם את ידו המעניקה יפה. לנסיעתנו מוכנה מרכבה - דליז'נס - רתומה לשלושה סוסים אבירים, המובחרים במושבה. על צוואריהם ענודים חגורות ופעמונים מצלצלים.. -

- - הגענו לעכו.. - - המוכת'ר פקד עלינו להישאר בחוץ והוא נכנס למשרד. - - המוכת'ר שלנו השיג עבורנו רשיון לחזור הביתה לימים מספר - -. חזרנו לעכו. קיבלנו רשות לשכור לנו דירה בעיר- - , אוכלים על חשבוננו - - - . הבימבשי פקד עלינו לעבור לגור במחנה, נתן לנו אוהל מיוחד - - . נושאת-המים סיפרה לנו מדוע הוצאנו מהעיר. היא סיפרה גם, כי נשים רבות מאלו שפגשנו הוכו מכות נוראות מבעליהן או מאבותיהם.

- - אחרי זמן מה פדה את עצמו אלכסנדר אהרונזון מהצבא. הוא עוזב את הארץ מבלי אמור דבר, רק ליחידי סגולה. נודעו מילים אחדות: איני עוזב את החזית, אערוך חזית יותר חשובה, חי אלוהים, האמינו לי, יעבור זמן מה ותיווכחו.

- - המצב במושבה אינו משמח. הממשלה מכבידה את ידה. הכל נאנחים. לוקחים מהחקלאים את בהמות העבודה ואת יבול הגורן. כל גבר שאינו נראה זקן נתון תמיד בפחד. השוטרים תופסים ביד אחת כשהיד השניה פתוחה, אין הראשונה מרפה כל עוד השניה הריקה. אנו מסתכלים עכשו על התורכים כאויבים לנו, ואנו מוצאים את נוכחותנו בשורות הצבא - כבשורות האוייב. אנו מתחילים לצפות להתקפה של האנגלים. למה נסחבים הם במדבר סיני? יתקפו ויכבשו את הארץ!"

המושבה שילמה 'בדל' [כופר] ויוסף חזר לעבוד את האדמה. ניל"י התחילה לפעול ויוסף בשורותיה;

העביר בעגלתו שקי תבואה דרומה ליפו ולפתח-תקוה,.מכתבים, כלי נשק וגם לירות זהב תורכיות מהמשרד הארץ-ישראלי ביפו אל ד"ר הלל יפה בזכרון-יעקב גם עבור תלמידי הגימנסיה 'הרצליה' שהגיעו לשפייה עם הגירוש בחוסר כל.

הבריטים כבשו את דרום הארץ, התפרשו בקו ירקון – ירושלים ונעצרו.

יוסף נשאר בדרום, ביפו פגש את חברו אלכסנדר אהרונסון במדי לויטננט של הצבא הבריטי שעסק אז בהקמת "המשרד היהודי" ב'סראיה' ביפו ליד המפקדה הבריטית. .בראש 'המשרד' עמד הקפטן הבריטי מקרורי, יועצו ומתורגמנו היה יצחק ["ליובה"] שניאורסון [האיש שקבע את השם ניל"י] בעברו קצין קישור של המחתרת עם המודיעין של המפקדה הבריטית ליד הגנדל דידס בקהיר.

אלכס גייס את ידידו מנוער, יוסף ,לעבודת הריגול .

יוסף ניהל 'פנקס שדה' על 'פעילות השטח' שלו בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל [מאי 1918], על הלכי הרוח בקרב האוכלוסיה הערבית עם כיבושה של דרום ארץ-ישראל בידי הבריטים בעיקר באזור שבין יפו ללוד וגם אחר המתרחש ברחוב הערבי בהקשר ליישוב, דיווחים שהועברו להנהלה הציונית.

יוסף העביר את דיווחיו ישירות לאלכסנדר אהרונסון ולא לשניאורסון.

בהיותו נציג רשמי של הבריטים, בתלבושת צבאית, עסק יוסף בשאלת ה 'פררים' - העריקים מהצבא התורכי המסתובבים בשטח, דווח על השייח'ים שאינם מרוצים מהכיבוש הבריטי "ואפשר לחשוד בהם בשעת דחק יעודדו ויחרחרו את ההמון לרע" לדבריהם "בבקשיש היינו עושים הכל, עכשיו זה רע אי אפשר לעשות בבקשיש כלום".

בסרפנד אל-עמר שמע שמועה "שהממשלה האנגלית לוקחת את כל הצעירות, הבלתי נשואות, ושמה אותן בבתי הזונות עבור החיילים. כל הורי הצעירות הבלתי נשואות נבהלו, אצו וחפשו צעירים שישאו את בנותיהם, הם כבר לא דרשו כסף בעדן, ובלבד שירצה הצעיר להינשא, והרבה צעירים השתמשו בהזדמנות והתחתנו" הוא הפריך את השמועה והמליץ לאהרונסון כי "בכל שבוע יעברו איזה פעמים אליהם לבקרם שלכל הפחות יכירו שמביטים עליהם ויען לפי דעתי הם ערבים רעים, וזה שעוזבים אותם לגמרי איננו טוב".

איתר פליטים שברחו מקולה, סנטיה, ברוקין, אמזרה, ממגדל ומאמזרעה. – "בעייה שיש לשים לב אליה".

כשפורק 'המשרד' עם הופעת 'ועד-הצירים' ביפו, כתב לאהרונסון: "אחד בתלבושת צבאית אינו יכול להוציא מהם מה שנחוץ מפני שהם ערומים מאד, ויודעים איך להזהר, ואיך להתנהג כשבא אליהם חיל או פוליס, ולזה עבור לחקור ולדעת את לבם, מה דעתם, מה מחשבים. נחוץ אחד או שנים אנשים צווילים שיסעו לשם לפעמים, כלפי פנים לקנות איזה דבר ולמצוא ידידים טובים ואז אולי אפשר לדעת דבר מה ". ואכן הוא 'נכנס לתפקיד' יצא לבוש כבדווי מהצפון עם סיפור כיסוי כאחד המחפש את סוסתו שנגנבה. סיפר כי תמורת הסכמת התורכים שיעבור את הקווים דרומה הבטיח לספק להם ידיעות. מהר מאד הוא עמד על הלך רוחם של המוסלמים: הצבא הבריטי – נוצרי, והיהודים עוזרים לבריטים. "מוטב לחיות תחת פקודתה של ממשלה שהיא מאומתנו גם אם היא לא כל כך מיטיבה, מאשר לחיות תחת פקודת ממשלה טובה לא מאומתנו". הם מייחלים לשובם של התורכים "אך הם מוכרחים לשתוק, לסתום הכל בלב ולשאת, מפני כי לממשלה האנגלית יש הרבה מרגלים - נקוה שיבוא יום ונוכל לדבר". לחשו בינם לבין עצמם.

על נושא מכירת הקרקעות ליהודים: "לא, אנו לא נמכור בשום אופן, ואם יהיה איזה אחד שיהיה מוכרח למכור, אז נסדר שאנו הערבים נקנה ממנו". את "כל הנשק שהתורכים עזבו הם אספו והחביאו. האנגלים אמנם באים מחפשים. הם מצאו נשק, אך יש עוד הרבה נשק מוחבא בכפר".

אלכס, הטיל עליו להסתנן דרך קוי התורכים, צפונה, ולהביא מידע. היה זה לאחר המצוד על אנשי ניל"י והתאבדותה של שרה.

יוסף הסתנן דרך קווי-התורכים, העביר ידיעות, וקיים את הקשר בין חלקי הישוב המנותקים, מעשים שעבורם היה עלול למצוא את קיצו מתנודד על חבל-התלייה במבצר "חאן-עלי-באשה" בדמשק. במשך שנה סיפק לבריטים שירותי 'בטחון פנים'. עם כשרון משחק טבעי, משיכה להרפתקאות ועצבי פלדה, מצא מודיעים ערבים והתגנב למוצבים תורכיים. כמי שידע היטב ערבית והכיר את כל הניבים, לא התקשה להיטמע בין הערבים ושבטי הבדווים - בחזית ליד כפר-סבא יצר מחופש לבדואי יחפן מוכר תרנגולות "היה קושרן זו לזו לצידי המרדעת המרופטת שעל החמור וסובב הולך ממחנה צבא למשנהו. "ג'אג'! ג'אג'! - היה נותן בקולו הבדווי הבלוי, מגודל הזקן והיחף". ראה, האזין וגם ניתק את חוטי הטלפון של הצבא התורכי. מאז קראו לו הערבים בשם - אבו ג'אג' [אבי התרנגולות]. קיימת גירסה אחרת שלפיה הביא דודסקו לזכרון-יעקב את מדגרת התרנגולות הראשונה, השמועה על ה'פלא' החדש עשתה כנפיים בכפרי הערביים, עד שהתחילו קוראים לו בשם יוסף אבו-ג'אג'.

בטאון ההנהלה הציונית בארצות-הברית כתב : " הוא התנדב לעבור את שורות התורכים כדי להוציא לפועל עבודה חשאית חשובה מאד. הוא עבר בהצלחה את השורות, ונשאר בקרב האויב מתחפש ימים אחדים, בכל המקרים שם נפשו בכפו".

הוא הצטיין, הבריטים שכרו את שירותיו כסוכן במעמד מיוחד, עם בטחונות בכתב למשפחתו .

כעבור עשרה חודשים, בהם הייתה הארץ חצויה בין דרום לצפון, המשיכו הבריטים במתקפתם, כבשו את זכרון-יעקב, עמק יזרעאל, נצרת, חיפה וטבריה, והמשיכו לגליל ולשומרון. בדרכם צפונה התקדמו הבריטים - הקורפוס המדברי הרכוב - בשני מחנות; המובילים בדרכים היו אנשי ניל"י שסופחו למטה הגנרל אלנבי כאנשי הבולשת הצבאית [קורפוס האינטליג'נס ה-FSS]. את המחנה האחד, הוביל יונתן בלומנפלד איש רחובות וצבי רבין – שסופחו לדיביזיה הפרשים הרביעית [חטיבות 10, 11, ו-12] ואת השני - דביזיית הפרשים החמישית [חטיבות 13; 14; 15] הוביל יוסף דודסקו–"גדוד החוד של דיביזיית הפרשים החמישית הגיע לחדרה ב-19 בספטמבר 1918 בשעה 11:00; יוסף דוידסקו, שימש לו כמורה-דרך". יוסף התקדם עם חיל-החלוץ והנחה את חיילי אלנבי צפונה -. מספרים כי הוא וחברו אלכס אהרונסון כשהגיעו לדמשק, מצאו את אסירי ניל"י ושחררו אותם מבית-הכלא. התאריך הוא אוקטובר 1918.

על אומץ לבו קיבל בטכס צבאי בחיפה אות הצטיינות מאת המלך ג'ורג' החמישי ; אות האימפריה הבריטית O.B.E.. זכה לברכת הגנרל-בריגדיר ביקלי מהמפקדה הראשית, ולכתב הוקרה מקפטן מקרורי ממפקדת האינטליג'נס על שרותו החשאי ועל החומר הטופוגרפי-אינפורמטיבי שסיפק והיה "לעזרה רבה בזמן ההתקדמות בוואדי ערה בספטמבר 1918".קפטן גוטש' מן ה'ג'נרל סטאף אינטליג'נס' כתב לו ביום 12.2.1919 כי: ". . האינפורמציה הטופוגרפית שנתת לי היתה חשובה לעין ערוך. כשנתתי שעורים לקצינים הגבוהים של הסטאף, לפני ההתקפות, היתה לי האפשרות לתאר לפרטי פרטיה סביבה שמעולם לא ראוה עיני." ד"ר דוד אידר ראש ההנהלה הציונית העריך את השרות שעשה דודסקו מ"אהבה לעמו ולמולדתו" כתב לו: " "השרותים שלך היו ממדרגה ראשונה לשאלה היהודית והיהדות הלאומית".

בתום המלחמה נסגר 'המשרד היהודי'.

יוסף המשיך את שרותו באינטליג'נס בנושא הערבי. נסע הרבה, הרחיב את חוג מכריו בארצות השכנות, קשר קשרים, עשה תקופות ממושכות בין שבטי עבר-הירדן. בין גיחה לגיחה חזר לכרמו ולמשקו בזכרון-יעקב. במלונתו שבכרם המשפחתי ישב וסיפר בקולו הרועם "חאראייף" [מעשיות].

תוך התקדמות הבריטים לסוריה, הוקם שירות ריגול יהודי. עקב התעוררות הלאומנות הערבית, ההכרה בחשיבות המודיעין חדרה גם לתודעתם של חברי 'ועד הצירים'. בסוף 1918, ביוזמתם של ד"ר דוד אידר וזאב ז'בוטינסקי, הוקם 'משרד הידיעות שעל-יד ועד הצירים' - בראשו הועמד יצחק שניאורסון איש חדרה ואהובה של שרה אהרונסון –זה הקים רשתות ריגול וגייס כמה מאנשי ניל"י, שבעבר הועסקו ב'משרד היהודי', וביניהם יוסף דודסקו. גם מודיעים ערבים הופעלו. בתשלום.

'המשרד' אסף ידיעות על פעילות עויינת בקרב האוכלוסייה הערבית עבור האינטיליג'נס ופלילית - כמו גילוי נשק ומציאת מבוקש עבור ה- C.I.D . גם משימה פוליטית הוטלה עליו - לעקוב אחר האגודות הערביות הלאומיות ולאסוף מידע על תועמלנים ערבים שהסיתו נגד יהודים, וכן לאבטח מנהיגים ואישים ציוניים ויהודים . ה'משרד' בפיקוחו הישיר של ד"ר חיים וייצמן עסק גם ב'הטיית דעות' אצל הערבים , לרוב תמורת הרבה כסף.

רשת אחת הוקמה באזור הדרום והמרכז, אותה הפעיל יוסף יעקובזון, איש רחובות כשהאחים ישראל ויונתן בלומנפלד מרכזים את הידיעות והשנייה פעלה במרחב בין חיפה לטול-כרם ועבר-הירדן כולל עכו ונצרת, אותה הפעיל וילנסקי כשרכזה הבכיר יוסף דודסקו. משכורתו החודשית 50 לירות מצריות.

'המשרד' קיים גם רשת ריגול ערבית כמו זו של איבראהים עאבדין איש רמלה וראש האגודה המוסלמית-לאומית במקום ומורשד שאהין מחברון קצין משטרה בתקופה העות'מאנית .

למרות שהידיעות סייעו ל'ועד הצירים' בקבלת החלטות, המשרד נסגר עם מינויו של הרברט סמואל לנציב עליון וכינון מימשל האזרחי, הסיבה: חוסר תקציב, יש אומרים כי אוסישקין ראש 'ועד-הצירים' סרב, לשתף פעולה עם יצחק שניאורסון איש ניל"י.

יוסף דודסקו התחיל לעבוד במשרד ה- C.I.D – המחלקה לחקירת פשעים בירושלים, הבולשת האזרחית של ממשלת פלשתינה (א"י) כקצין-בילוש במשטרה אך המשיך לשתף פעולה עם המודיעין הבריטי ואישים ביישוב היהודי.

את הידיעה על רצח ידיד נעוריו בנימין קרופיק יליד זכרון-יעקב [מאי 1920] קיבל במסגרת עבודתו במשטרה. נטל חופשה מן השרות, התחפש כערבי - הצמיח על סנטרו פלומת-זקן קטנה ועגולה, כמנהג הבדווים, את סוסתו האצילה קישט כיאה לאחד הנכבדים. עם סיפור כיסוי של בן שייח' הנרדף על ידי השלטונות, חצה את הירדן בעקבות הרוצחים, איתרם בין שבטי ה'גאזוויה' – "פראי-אדם, שואפי-דם וקשי-עורף". רכש את אמונו של מנהיגם האמיר באשיר אל-חאסאן, נהג כמנהגיהם ודיבר בשפתם; בראמדאן צם כל היום וכרע להתפלל עם נכבדי השבט. יצא עם צעיריהם לשמירה בלילות ואף הצטרף לרוכבים שהשגיחו על מעברות הירדן מפני "עסקר אל חוכומה" ("צבא השלטון"). האזין לסיפורי ה'שבאב' המתפארים במעלליהם , בסיס להסגרתם והעמדתם לדין.

". . מעשה הרצח הדהים את הישוב, 'וועד הצירים' החליט לשלוח משלחת שומרים להתחקות ולמצוא את הרוצחים - סיפר יעקב אפשטיין - נשלחו יוסף דודסקו מזכרון-יעקב וישראל בלומנפלד מרחובות והם צרפו אליהם את יצחק ברונשטיין ואותי. בלומנפלד נסע עד טבריה וחזר ונותרנו שלושה. התחפשנו כערבים והגענו ברכיבה עד הירדן, בסביבות שבהן הוקם לאחר מכן מפעל החשמל בנהריים. שבוע ימים סיירנו בין שבטי עבר-הירדן. דודסקו ידע להתחפש כערבי מבטן ולידה; ואיש לא יכול להעלות על דעתו, כי יש משהו חשוד בהליכותיו. בנו חשדו כי נוצרים אנחנו, ואמנם דודסקו היה מספר, כי 'מלוויו' נוצרים הם והוא נוסע אתם בקשר לקניות קרקע בשבילם. בסוף השבוע הראשון של חקירותינו גילינו הכל. ידענו את מקום שבתם של הרוצחים ואפילו היכן הבהמות שנגזלו, אבל לא נחפזנו, פעלנו במתינות, שלא לעורר חשד. התארחנו בין השבטים, בקרבת הרוצחים, וראינו אותם, למדנו היטב את כל מבואיהם ומוצאיהם. לאחר שאספנו את הפרטים חזרנו ארצה. . ."

ואילו ליוסף דודסקו גירסה משלו וכך כתב:

". . כשהגיעה למשרד השמועה על ההתנפלות על 'מראח' [גבעת-עדה], בה נרצח חברי בנימין קרופיק, לא האמנתי למשמע אזני, בנימין קרופיק הגיבור נהרג? אי-אפשר! אצתי אל הטליפון, התקשרתי עם זכרון-יעקב, ויענוני כי כנים הדברים – בנימין קרופיק נרצח. המשטרה מיהרה למקום המאורע, אך את הרוצחים לא הדביקו – כי עלה בידם להמלט.

בנימין קרופיק היה אחד מצעירי המושבה, והוא הארי שבחבורה, בריא וחזק, כתפיו רחבות וזרועותיו כמטילי-ברזל. השמועה הנוראה בדבר רצח חברי שללה ממני כל אפשרות עבודה בירושלים . . "

לקח את סוסתו האדומה, עתליה, שהיתה גבוהת-קומה ויפה ויצא עם ידידו הבדווי הצעיר טאליב בעקבות השודדים-רוצחים מזרחה, אל מעבר לירדן.

". . לבני שבט ע'זאוויה היה רכוש גם ממערב לירדן, אך מפחד הממשלה נטשו את שדותיהם והעתיקו את אוהליהם מזרחה לירדן אל אחיהם החונים שם. אל השבט הזה נועדו פנינו, כי בטוחים היינו שבמחנהו חונים הרוצחים אשר את עקבותיהם אנו מחפשים- - -

אני וטאליב, לבדנו באוהל. הבטנו החוצה אל תנועת הבדווים, והנה עוברת לפנינו סוסה אפורה ידועה לי יפה-יפה. כשהסתכלתי אליה הכרתי בה את הסוסה שנגזלה מ'מראח' ביום שנרצח בנימין - - -"

דודסקו שמע את אחד הבדווים מספר בגאווה על הרצח, חשק שיניים והתאפק.

". . כעבור שנתיים ימים בערך, עברתי שוב למזרח הירדן בראש פלוגת שוטרים ממשטרת חיפה, אשר כיהנתי בה כקצין. ברשימתי היו הרבה שמות ובהם גם שמות הרוצחים של בנימין קרופיק. הואיל והכרתי את פניהם באותה נסיעה שהתחפשתי כבדווי, עלה בידי לתפוש שודדים אחדים מרוצחיו. הם הובאו לדין ונשפטו למאסר 15 שנה עם עבודת –פרך. גם הסוסות נמצאו והוחזרו לבעליהם, וזכר במאורע הזה חי עוד בפיות הבדווים בעמק-הירדן עד היום הזה".

"דודסקו בלווית שוטרים הביא את שלושת הרוצחים. אחד מהם, נתלה בפקודת בית-הדין, השני קפץ מחומת בית-הסוהר בג'נין ושיבר את רגלו בבריחה, והשלישי, הוא סעיד אל-בקאי משבט תורכמן, יצא זכאי."סיפר יעקב אפשטיין

במארס ובאפריל 1921 'המשרד' הושבת. דודסקו דיווח מזכרון-יעקב לחיים קלוואריסקי איש פיק"א, ריכז את איסוף המידע בקרב הערבים מטעם 'ועד הצירים'- על תנועות ופעילות ערבית ממזרח לירדן, בחורן, בבית-שאן ובשכם; על תנועת 'ההסתדרות המוסלמית-נוצרית' אחרי פגישתה עם שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל. בביקורו בארץ, על גביית מס מעשר בסביבות סלט על ידי השריף עבדאללה. על הבעיות עם השייך מיטקל בן פייז, אחד ראשי השבטים במחוז. על דעתו של השריף עבדאללה ש"לא לעשות שום תנועה נגד הציונים - האנגלים ידידים שלנו, והיהודים ידידים החוסים באנגלים, לכן צריך לחכות עוד זמן מבלי שום תנועה רעה". מדווח על מורה יהודי הנמצא בנבלוס [שכם] כנראה לשם ריגול והוא בסכנת חיים, ממליץ להשתדל להוציאו מהעיר. מספרים כי הלך והביא 10 שייח'ים מעבר- הירדן לפגישה עם ד"ר חיים ויצמן. והציע להתחיל ולדבר עם האמיר עבדאללה. " ויצמן אומנם לא הגיע בגלל הפרעות בירושלים והיה צריך לשלם לשייח'ים, אבל בקרדיט של דודסקו נוספו נקודות".

מאורעות מאי 1921 נפלו על ההנהלה הציונית כהפתעה לא נעימה.. אחרי מאורעות מאי 1921 חודשה פעולתו של 'משרד-הידיעות' לתקופה קצרה ובהיקף מצומצם.

לתקופה קצרה פשט דודסקו את מדיו, וחזר למושבתו. איכר מצליח היה, הרחיב את המטע, פיתח את המשק, אך בין לבין הרחיב את מעגל היכרויותיו - נסע הרבה, "הימים ימי גאות ללאומנות הערבית בארץ, שהיתה מודרכת על-ידי בעל-המצנפת מירושלים" הוא המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני מינוי של הרברט סמואל הנציב העליון. "נסע לג'נין, לשכם, לכפרי שומרון, לעבר-הירדן, פגש ראשי שבטי הבידואים, שהיה מיודד עמם ויצר קשרים עבור 'ועד המושבות'.". "לבוש כערבי, קם והתפלל עם המסובים, סעד עמם ותמיד שמע". סיפר חברו משה שצמן. יוסף חזר לפעילות בתחום שאותו הכיר כה טוב - שירות האינטליג'נס הצבאי וה-C.I.D במחלקה הערבית

היחסים בין ה'אינטיליג'נס' - הבולשת הבריטית הצבאית. לביו ה C.I.D הבולשת האזרחית לא היו לבביים ביותר. הבולשת הצבאית חיפשה בעיקר ידיעות לביעור הכנופיות. יוסף סיפק את הסחורה.

יוסף דודסקו, שימש גם כאיש הקשר עם האגודות הערביות הפרו-ציונית בצפון הארץ.

את דיווחיו העביר לד"ר נסים מלול רכז מטה הבחירות למועצה המחוקקת במגזר הערבי מטעם ההנהלה הציונית [1923] בחירות אותם שללו 'החוגים הלאומיים' – אנשי חאג' אמין אלחוסייני "האיומים הם פשוטים: כל מועמד לבחירות אינו בטוח בחייו" דודסקו הסתכן בליפול מכדור של סוכני המופתי, גם כאשר התהלך מחופש כאפנדי בחוצות דמשק וביירות "בימים הרי-גורל לישוב העברי בארץ";

שליטתו בצורה מושלמת בלשון ערב, על עושר ניביה ועגותיה השונים לשבטיהם ולאזוריהם, על אורח דיבורם של המתואלים, הלבנונים, הסורים, - עירוניים, כפריים, שוכני-אוהלים, עזרה לו, ולא פעם. בחופשותיו היה שב לביתו לעבד את שדות הפלחה ואת כרמו שלמרגלות הר 'היתרי' בדרך למושבה בת-שלמה, באספות הציבוריות של הכורמים התבלט כרטוריקן מעולה, "היה לו שכל רב, והוא ידע איך לשקול דברים".

אשתו חביבה הניקה את הבת רחל, בישלה מרקחת-הענבים, הגישה תה מדיף ניחוח ורדים לאורחים וניהלה בכוחות עצמה את המשק הגדול.נעזרת בפועל הערבי פארס.

"הוא היה אבא טוב מאוד - מספרת רחל [לובובסקי] בתו - מלא בבדיחות ובהלצות וידע לשיר מאוד יפה – ומוסיפה - אני זוכרת אותו תמיד קונה לי דברים, מביא לי בדים לשמלות. זה היה התענוג הכי גדול שהיה יכול לתת לי".

"יום אחד - סיפר זלמן כץ - ערב מאורעות הדמים של אב תרפ"ט, הגיע ליוסף זליקוביץ' במנחמיה - אחד מספקי הנשק של ה"הגנה" בעמק הירדן - בן דודו, מזכרון-יעקב, יוסף דודסקו, סוכן הבולשת הבריטית וביקש שיקנה נשק עבור זכרון-יעקב. זליקוביץ' סירב" .

לאחר הדחיה הטיל משה סמילנסקי, נשיא 'התאחדות האיכרים', על יוסף לנסוע לדמשק ולביירות ולרכוש נשק [1929]. יוסף נסע, השתמש בקשריו עם ערבים במקום, הצליח לקנות כמות נשק. קבע מפגש עם הסוחר הערבי בחורבת מבצר עתיק מחוץ לביירות. מישהו הלשין והשניים - דודסקו ואגמי - נתפסו על ידי הג'נדרמריה הלבנונית עם כל הנשק שעמדו להטעינו על ספינה בחוף צידון "דודסקו נתפס אחר מירדף כשהתרבוש שחבש לראשו מנוקב מכדור". הקהילה היהודית בביירות ביקשה מעורך-הדין צרפתי לטפל בעניין. ה'טיפול' סייע לקולת העונש - הלבנונים גזרו על יוסף מאסר ששה חדשים וקנס בסך מאה לירות זהב. למרות היותו סוכן של הבולשת הבריטית. יוסף ישב בבית-הכלא הלבנוני, וכשחזר הנושא הערבי 'בער' כך שבנוסף לעבודתו עבור הבריטים, התחיל לעבוד בהתקשרות ממוסדת עבור ה'הגנה'. המומחיות שלו הייתה ערבים - הוא 'נחשב' בליגה של הגדולים: שאול מאירוב ומשה שרתוק.

לאחר רצח השלושה ביגור [1931] איתר יוסף את כנופיית הטרור 'היד השחורה', של השייח' הקנאי הדתי עז א-דין אל-קסאם , ודרכי פעולתה. אבל לא רק - בשנת 1933 החלה העפלה בלתי לגאלית בדרך הים מאירופה לביירות ומשם ברגל לישראל, דודסקו העביר ל'הגנה' התראות שהבריטים נערכים למאבק נגד העפלה זו, סייע בהעברת נשק בלתי ליגלי - "נסעתי עם אבי ברכבת והחזקתי מזוודה. לידנו ישב שוטר ממשטרת זכרון. הוא אמר: 'אני יודע שאתה מעביר נשק ליגור'. אבא ענה לו: 'נכון, אני מבריח נשק. תתפוס אותי'. כשירדנו מהרכבת הוא אמר לי: 'רוחל'ה, תשאי את המזוודה'".סיפרה בתו רחל.

בטחון הישוב היהודי היה חשוב לו.

האיטלקים הציעו למשה רוטשטיין [רוטן/זיתוני] - יליד עין זיתים מהרוויזיוניסטים בחיפה - באמצעות סוכנם, ויטוריו מנלי, לשתף פעולה נגד הבריטים במזרח-התיכון. האחרון, שהכיר את יוסף דודסקו עוד מימי ארגון ההגנה בצפת ומעבודתו בפענוח רצח שטאהל וזוהר סיפר לו על כך בפגישתם בקפה 'קצ'קה' בחיפה בידיעה ברורה שהצעה זו תובא מיד לאנשי ה'הגנה'. דודסקו ביקש את הסכמת הבכירים ב'מעמד'= 'ההגנה הלאומית' [לימים האצ"ל]. רוטשטיין העביר את ההצעה ל - רפאל שפירא, בן-חורין ונחום לוין. האחרון נפגש עם דודסקו והחליטו כי לוין, רוטשטיין ודודסקו עולים למשרד האינטליג'נס הצבאי ברחוב הלל בפקודו של קפיטן חיל-האוויר המלכותי קפטן סטרנג'. לוין נתן את הסכמתו האישית שהתנועה הרויזיוניסטית תיכנס למשחק זה בתנאי ששלטונות הצבא יעלימו עין מהתמורה שהתנועה תוכל לקבל מהאיטלקיים. קפטן סטרנג' התקשר עם המפקדה הראשית בירושלים .עם בוקר הגיעה באלחוט תשובה חיובית מהמפקדה המרכזית בקהיר. לוין יצא לתל-אביב לקבל גם את הסכמת ה'זקן' זאב ז'בוטינסקי. וכעבור מספר ימים חזר עם הסכמה לשתף פעולה. כמקשר בין ה'הגנה הלאומית' לרוזן מצ'וליני נקבע מזכיר הקונסוליה בחיפה דימיטרי ולנטיני.

דודסקו 'שתל' את רוטשטיין במועדון היוקרתי 'קזה ד'איטליה'. את חומר הריגול בשביל האיטלקים קיבל לוין ממשרדי האינטליג'נס הבריטי. "הוא ניצל אותנו ואנחנו מנצלים אותו. אנחנו מחליפים בידיעות".

מתוך הקשרים וידיעת העניינים הצליחו הבריטים לדעת כי מנהלי הרגול האיטלקי בארץ הם הרוזן מצ'וליני - מירושלים, מסרי - מבירות והיהודי סבטיני - סגן מנהל 'בנקו די רומא' בחיפה [ב – 5.5.1940 נורה ונהרג משה סבטיני על ידי 'הפלוגות המיוחדות' של 'ההגנה' בחיפה] .

בן-זיו ורפאל שפירא קיבלו את המידע "אתם עבדתי שנה. לא קבלתי מהם כספים ב- 1935 קשרו אותי עם יונה קופ. ב- 1936 קשרה אותי המפלגה עם פריצקר וזה נמשך עד 1938" העיד רוטשטיין. אז נכנסו "גדעון" [אברהם תהומי] ודוד לובוצקי לתמונה; הם קבעו אופי הקשרים עם האיטלקים, הקו נמשך עד תקופה מסויימת אחרי המלחמה. משנוצר האצ"ל - הועבר הקשר מלוין שנסע לחו"ל, אל פריצקר ראש המש"י בצפון שהיה בקשר עם הקצין ויברו [ ב – 3.9.1943 נורה ונהרג ישראל פריצקר על ידי אנשי לח"י בתל-אביב]

דודסקו העביר חומר ל'הגנה', לפיטלזון וצדיק מ'הנהגה הלאומית', וכמובן לממונה עליו -קצין האינטליג'נס האנגלי מייג'ור ניומן - "בחור נהדר" קצין הבטחון של מחוז חיפה אחד התפקידים האחראים ב C.I.D. ואכן עם פרוץ המלחמה נאסרו הסוכנים האיטלקים והערבים תוך 24 שעות.

בימי מאורעות הדמים 36 – 1938 בזמן 'המרד הערבי', חוזק הקשר בין אנשי 'שירות-הידיעות' [ש"י] של 'ההגנה' לבין אנשי 'האינטליג'נס'. דודסקו הוא איש הקשר בצפון.

ליוסף נוספה משימה: ריכוז הביון אחר יסודות נאציים ופאשיסטיים. החל מטיפול במידע שהגיע מאיש האצ"ל סבוראי על סוכן ריגול גרמני בעפולה שהחזיק בתוך כוורת תחנה אלחוטית ועד לשיחות הטלפון להם האזינה 'ההגנה' על פעילות גרמנית-ערבית ענפה, בהנהגתו של העסקן הערבי ד"ר כנען מירושלים שמרכזיה היו המושבה שרונה, ליד תל-אביב, ומוסד 'שנלר' בירושלים.

דודסקו רשם בדו"ח [חיפה 30.8.38] על הפעילות הגרמנית בצפון הארץ, בכתב יד יפהפה ובאנגלית משובחת [כנראה כתב לאלכס בפריס] : "הגרמנים מסיתים את הערבים"; "ידוע היטב שלא רק האיטלקים עוזרים לתנועות הערביות בפלשתינה, גם גרמנים"; "הוברר שהוקם ועד מיוחד שבו איטלקים גרמנים וערבים במשותף ארגנו את העבודה ושלחו פקודות לפלשתינה דרך מנהיגים ערבים שבסוריה".

הוא התלונן כי מסמכים שהועברו לC.I.D. ולמשרדים רשמיים 'מסביבות דרום ירושלים' לא זכו ליחס הראוי. הוא ציין כי המודיעין מבקש להשיג סוכנים כדי לרגל אחרי הגרמנים "דבר זה עכשיו מאוד קשה מכיוון שלא התחילו בזמן". הוא סיפר על שמועות בקרב הכנופיות בקשר למדריכים גרמנים שמבקרים מדי פעם אצלם וציין את העובדה "שהם התחילו להשתמש בתחמושת כמו פצצות ומוקשים למיניהם".

הוא הצביע על הגרמני אלברכט בעל מוסך בטבריה ו'אשתו' המרגלת הנאצית ועל אחיו יוהאן שפתח מוסך בצפת כדי להיות בצפון. על אב המנזר בטבחה הגרמני טאופר, על רקס גרוסמן מבעלי המלון בטבריה ובעל קפה 'לידו' "פעיל מאוד עם הכנופיות במיוחד על ידי לימוד והדרכה בלילה " . הגרמני סוס, שגר בוואלדהיים "איש פעיל המתייחס טוב לכנופיות הערביות ולמנהיגיהם בין חיפה לנצרת"; רוף, מהנדס גרמני שגר במושבה הגרמנית. פעיל בחוגי הכנופיות".

"יש כמה גרמנים שקנו אדמה ונטעו מטעים בין עכו לראס-אל-נקורה" הוא כתב והוסיף "כמובן שהקונסול הגרמני בחיפה עובד עם הערבים וגם מכובדים גרמנים אחרים". על שיתוף פעולה בין הכנופיות לבין שוטרים ערבים הביא כדוגמה את רצח מושל ג'נין מר מופאט וסיים: " יש גם מידע סודי שהטרוריסטים מנסים להרוג את מר בלקבורן אם הוא לא ישנה את המדיניות שלו ולא יהיה מוכן להיות פרו-ערבי. מצפים שכמה פקידים בריטיים ישנו את המדיניות ויעשו יותר נוחים לערבים מהפחד לחייהם. הדרך היחידה להבטיח את ביטחונם זה לא לבטוח בשום שומר מהמשטרה הערבית בתור שומר ראש או שומר על משרדים ובתי הפקידים."

[תרגום חופשי מהמקור על ידי ידידי מייק ליף]

בעזרת מידע שנצבר, הצליחו הבריטים לחסל את ה'גיס החמישי' בארץ מיד בפרוץ מלחמת העולם השנייה.

יוסף דודסקו העביר ידיעות מהש"י לקציני הביון הבריטים. בכלל, הידיעות שמסר לבריטים לא נגעו בענייני יהודים, הם עסקו בכוונות הכנופיות לבצע פעולות טרור, בתוכניות של מנהיגים ערבים הנוגעות לבריטים [וליהודים], ובהכנות לפעולות מרי. הודות למידע שהביא לבריטים הם נערכו בעוד מועד לסיכול פורענויות, ולא אחת קידמו את פניהם של הפורעים המופתעים בכוחות גדולים. ל'הגנה' העביר ידיעות על אנשי הכנופיות ועל פעולות הצבא נגדן וכל מה שנראה לו כחשוב לביטחון היישוב היהודי.

"אף בריטי לא היה מעלה בדעתו להעסיק אותו בריגול נגד יהודים". כתב פרופ' יואב גלבר

יוסף דווח ל'הגנה' [1936] שהגיע לארץ קצין מודיעין בריטי, מומחה ללוחמה זעירה, אוהד העניין הציוני בשם צ'רלס אורד וינגייט ו'כדאי לסגור אתו עניין'. וקישר ביניהם.

הציע ל'סוכנות היהודית' [1937] לקשור קשר עם 'כנופיות השלום' - ערבים שסייעו לבריטים וחומשו על ידם כמו פכרי נשאשיבי או עבד אל האדי האופזיציה ל'הנהגה הלאומית' - לחאג' אמין אל חוסייני. מספרים כי האמיר מוחמד זינאתי מעמק בית-שאן, ראש שבט הגאזאוויה, מקושר ותיק עם גורמים ציוניים, דיווח ליוסף דודסקו על פעולותיו נגד איחוד הערבים באזורו תחת 'הנהגה הלאומית' הערבית ו"ביקש כסף עבור פועלו".

באותם מאורעות, כשהכנופיות של פאוזי קאוקג'י ויוסוף סעיד אבו-דורה שלטו בהרי שומרון, ערך יוסף את גיחותיו מנתניה לשכם ולתול-כרם, "מסתורי ואפוף-סוד", מחופש כערבי. כמתפלל האזין לנאומי הסתה במסגדים, עקב אחר חורשי-מזימות, ודיווח..

היה בא למנחמיה במכונית מפוארת עם נהג בריטי. הנהג הושאר בביתו של רוזנצוויג מהאחראים על ההגנה במושבה והוא יצא להיפגש עם פארס 'שתום- העין', "שבא רכוב על סוסה לבנה והביא ידיעות".

דוידסקו נהג לא פעם להזהיר את אנשי מושבתו מחיפוש של הבריטים - נזכר יואל סמסונוב מבנימינה.

הוא זה שדווח כי ולנטין בק, משמש סוכן-הבולשת של המשטרה הבריטית וגרם לתפיסתו של הנער יעקב קוטיק עם מזוודת הנשק בתל-אביב [ב – 22.6.1939 נורה ונהרג ולנטין בק על ידי סניף חיפה של האצ"ל].

"לשבחו של דודסקו עלי לספר שכשהייתה פעם חדירת האצ"ל ל'הגנה' והוצא חומר רב – כמעט כל ארכיון ה'הגנה', קיבל אחר כך דודסקו מהאצ"ל את כל אותו החומר" אמר רוטן.

סיפר בנו ג'קי: "אבא פגש ביהודי, עולה חדש מגרמניה שגלה מברלין וכשעמד על כישוריו, קישר אותו עם האנגלים. לימים איש זה היה המוח שמאחרי 'הפצצה החכמה' שהפעילו הבריטים במלחמת העולם השנייה להריסת סכרי הרור כפי שראינו בסרט 'פורצי הסכרים' ".

חביבה נפטרה מסרטן הרחם [1937]. בשכבה על ערש דווי קראה לבתה רחל ואמרה: "יוסף חייב להתחתן כמו שצריך להחליף גרביים. שתדעי לך, שיהיה לך שכל, אחרת לא יהיה לך אבא".

בקפה 'קצ'קה' בחיפה [1938] פגש יוסף את ג'ולי, יפהפיה בלונדינית, רזה וגבוהה, צעירה ממנו ב- 20 שנה. ג'ולי בתו של יעקב בריל אלמנה שבאה מאנגליה לבקר את חמשת בנות דודותיה בארץ לעתים תכופות. באחד מביקוריה הכירה את יוסף דודסקו "חברה'מן, וידוע בכל הארץ" יוסף התאהב בה "עקב אחריה לכל מקום שאליו הלכה, אפילו ל'טי-דנסינגז'. היו הרבה בחורים שרצו בה, אבל בסוף הוא זכה". תוך שנה נישאו ועברו לחיפה. הם חיו בחיפה עד 1942 ואז עברו לזיכרון. "בבית הגדול במושבה חייתה ג'ולי כמו מלכה, עם מטפלת ועוזרת ערביה". מספרים כי ג'ולי איבדה ארבעה תינוקות עד שהביאה את שרה לעולם בשנת 1944.

רשת המודיעין הבריטי בפריז הייתה בראשות אלכס אהרונסון. אלכס היה מקושר ישיר עם מרכז האינטליג'נס הממונה על המזרח התיכון בקהיר בראשותו של הגנרל קליטון ידידו עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. בתפקידו זה עבד אלכס עם קציני מודיעין במפקדת הצבא הבריטי שישבו בבנין 'המלך דוד' בירושלים, ואילו דודסקו ידידו מנוער עבד במשרדי הS.S.D.- בחיפה. החומר המודיעיני שאסף יוסף נשלח לזיכרון, תורגם לאנגלית והועבר לירושלים, משם נשלח לאהרונסון בפריז שהעביר אותו למשרד המלחמה הבריטי שהנחית הוראותיו על מפקדת הצבא בארץ. כאשר ה'בוסים' ההבריטים של דודסקו בארץ לא קנו את עצותיו, ובמיוחד ראשי C.I.D , כתב לאהרונסון בפריז, שהזדרז להמליץ למשרד המלחמה הבריטי ששלח הוראות ביצוע למפקדה בארץ.

זה הרגיז רבים.

אלכס אסף ידיעות על המתרחש בין הערבים והפקידות הבריטית העויינת. את החומר הנוגע לערבים סיפק לו, בן מושבתו יוסף דודסקו. אלכס שהיה בקשר עם ראשי האינטליג'נס הודיע להם - כל פעם שגילה סימנים לכך - שהפקידות הבריטית בארץ מכינה פרעות חדשות. להאשמותיו היה מצרף גם הוכחות למשל, כי בכפר פלוני קיבל פתאום המוכת'ר 300 לירות במתנה ממושל חיפה או כי בכפר אחר קיבל המוכת'ר טרקטור במתנה. קציני המודיעין והפקידות הבריטית בארץ.לא אהבו את זה.

יוסף לא הסתפק בעבודת המודיעין והחל יוצא עם הצבא הבריטי למבצעים. "בתקופה של סוף המרד הערבי זה הפך אצלו לספורט, לצוד מבוקשים תמורת הפרס שהוקצה על ראשם".

הערה: היום במרחק כה רב, קשה לדייק בעובדות עולם דמדומים של סוכנים רבי פנים שהועסקו על ידי יותר מגוף אחד. יוסף דודסקו הופיע במקורות בכינויים שונים בהתאם לזמן, למיקום ומען המידע: אבו-ג'אג' , גבעוני, זמרוני ,י' ד', חברוני, יתרו, 'המתווך מזכרון'. הש"י כינהו בנימין, כשהמודיעים הערבים כותבים לו הוא נקרא יוסוף אפנדי. זה בלבל רבים וטובים.

דודסקו כאמור ריכז בידיו מטעם האינטיליג'נס את הנושא הערבי. הפעיל רשת של סוכנים, בהם אישים מצמרת המנהיגות הערבית, שקיבלו את משכורתם מידו והזרימו לו מידע. שמצא את דרכו גם אל מוסדות הישוב. הפעילות הסתעפה לשטחי סוריה, לבנון, ועיראק. הסוכנים ערביים, שאספו עבורו מידען היו כולם ברמה, הוא בחר אותם אישית, ופיקח על כולם. "הוא היה ממזר".

בתחילת שנות ה- 40 יצרו אנשי מחלקה ו', מחלקת הידיעות של הלח"י קשר עם דודסקו והוא החל לספק להם ידיעות. יהודה [וייס] גור ['בועז'] אחראי מטעם הלח"י על המודיעין באיזור חיפה שעבד כחמש שנים עם דודסקו סיפר: "הוא היה אדם מאוד זהיר ויבש ביחסים. אני לא חושב שהייתה לו אידיאולוגיה. הוא ידע, זה גוי וזה יהודי. קיבלתי ממנו כל מה שדרשתי ממנו על הסביבה בה הסתובב, איש לא שילם לו. הכל היה בהתנדבות. הייתי פוגש אותו אחת לשבוע-שבועיים בחדר קטן שהחזיק בחיפה. שם היה נח" [דוד תדהר הצהיר ש"בכל שנות עבודתו של דודסקו עבור המודיעין הבריטי הוא סיפק ל'הגנה' לאצ"ל וללח"י מידע תמורת תשלום"].

בקיץ 1944 הבריטים איימו על דודסקו בפיטורין, אם ימשיך לספק מידע ל'הגנה' וליתר הארגונים. לפי מסמכי ה'הגנה' הוא לא הפסיק. הקצין הבריטי קר התעניין ב'אירגונים' היהודיים - "הבחורים שלנו הפכו לכלבי ציד של הבולשת והצבא. השרות של האצ"ל נהפך למעשה לכלי של השלטון. התמרמרות על כך רבה . אבל זה מבטיח שכר לאנשים" העיד רוטשטיין.

מלחמת העולם הסתיימה. תוכניתו של המופתי חג' אמין אל-חוסייני לחזור לארץ עם הגייסות הגרמנים המנצחים סוכלה. מכל רחבי המזרח-התיכון הגיעו ידיעות על כוננות קומוניסטית ועל התמרדויות נרחבות נגד 'המעצמות האימפריאליסטיות'. הנושא ה'בוער' היה קשריו של המופתי הירושלמי עם ה'קומאינטרן' - מחלקה במשרד החוץ של ברית-המועצות לטיפול ברשת הקומוניסטית ברחבי העולם. והפ' ק' פ' - המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית. חג' אמין אל חוסייני, והנוהים אחריו, המירו חיש מהר את הגרמנים בסובייטים, המצב החמור היה בעיראק. דודסקו - עמד ליטול על עצמו את התפקיד המכריע של חייו -. עם קידום בדרגה. מפקדת האינטליג'נס החליטה לשתול את יוסף דודסקו בבגדאד. היה עליו לצאת ללונדון לקבל תדרוך, ולאחר שישווה לעצמו חזות ערבית מתאימה, היה צריך לפתוח פרק חדש בחייו - כאזרח ערבי אמיד בבגדאד. ההכנות גזלו זמן יקר.

האדמה והכרם עיכבו, בקיץ של שנת 1945, בטרם הסתיים הבציר, נרצח.

אבל בינתיים קרו דברים; יש אומרים צירוף מקרים,

בשנת 1945 בחור בשם קובלנץ נאסר על-ידי האינטליג'נס הבריטי בחשד שהוא חבר האצ"ל ועמד להישלח לגלות באפריקה. אמו, ילידת זיכרון ולה משפחה במושבה, משכה בכל החוטים שיכלה כדי להוציא את בנה לחופשי. דודסקו היה תחת לחץ כבד לעזור לקובלנץ. קובלנץ נאסר ביפו, יוסף הלך ליפו לבקש עליו. להזכיר: הארץ הייתה מחולקת בעניני האינטליג'נס לשני משרדים: ביפו – ברובו עסק בנושא היהודי, ובחיפה - עיקרו בערבים. הקצין הממונה ביפו היה או'סוליבן הידוע כאנטישמי ורודף 'הארגונים' , זה הבטיח ליוסף שקובלנץ ישוחרר. "הבריטים דרשו ממנו שימסור להם מידע מהיישוב היהודי, אבל הוא סובב אותם, ומכר להם סיפורים שקריים. הוא לא עשה שום דבר שהיה עלול לפגוע ביישוב היהודי". קובלנץ הועבר לארץ למעצר בלטרון ובעתלית עד קום המדינה . אגב, לימים או'סוליבן –הוא זה שסילק את רוטשטיין מהשרות עקב חשש מבוסס על מסירת חומר ליהודים.

אהרנבלאט אברהם בחור שחור וגבוה תושב זיכרון-יעקב, מפעילי לח"י, נעצר בשנת 1942 על ידי הבולשת הבריטית, נכלא במחנות המעצר מזרע ולטרון. בנובמבר 1943 היה בין עשרים חברי לח"י אשר ברחו ממחנה לטרון דרך מנהרה שחפרו, שב לתפקידו ביחידת המודיעין. כשנעצר שנית, בטרם הוגלה למחנה סמבל ליד אסמרה באריתריאה [ינואר 1945] האשים את דודסקו במעצרו. שוחרר. הסיבה: שחפת . "אברהם אהרנבלט, חבר לח"י מזיכרון, שחפן שאבא הצליח להחזיר תמורת שוחד גבוה ממעצר באריתריאה". אמרה רחל. סיפרו כי הוא זה שביקר את דודסקו יומיים לפני הרצח והודיעו כי נחרץ גורלו וכי ידוע להם כי הוא עומד להסתלק .

ורנר [ורד] שלום איש אצ"ל תושב זיכרון-יעקב. שימש כמדריך קורס מפקדים בשוני ומתורגמן לקצינים פולנים מצבא אנדרס שהדריכו שם. נעצר בשוני, באוקטובר 1944. אחרי שבוע בבית הסוהר בחיפה הועבר ללטרון ונשלח באוקטובר 1944 יחד עם 251 עצורים למחנה סמבל באפריקה. עבר למחנה גילגיל בקניה. שוחרר ב- 14 למאי 1947 והוחזר לארץ.

'בינה' הכינוי לש"י של 'ההגנה' הפעילה סוכנים ביניהם ה'ידידה' המדווחת כי "מאשימים את דודסקו בסחיטת כספים כאילו לשם שחרור שלום ורנר וגם אנשים אחרים מסודן".

ב-5 בנובמבר 1944 הרגו שני חברי לח"י, שנשלחו לקאהיר מהארץ, את הלורד מוין, ידיד אישי של צ'רצ'יל, ושר המדינה הבריטי לענייני המזרח-התיכון, איש בעל עמדות אנטי-ציוניות ותומך ב"ספר הלבן". השניים, אליהו חכים ואליהו בית-צורי ירו בו כשנסע למשרדו. בית המשפט הבריטי בקהיר דן אותם למוות בתליה [18.1.1945].

יוסף סיטנר-גלילי ממארגני ההתנקשות, חייל באינטיליג'נס של חיל-התעופה הבריטי R. A. F. במצרים נאסר. ברח, ערק מן הצבא, וחזר לארץ.

שלטונות מצריים אסרו את אלברט סטארא, יושב ראש 'ההסתדרות הציונית החדשה' במצרים, ליפשה ז'מסון ['הגברת'] ורפאל סדובסקי. [סטארא וז'מסון גורשו ממצרים לאחר שריצו עונשי מאסר קצרים. סדובסקי איבד עצמו לדעת בבית-הסוהר ביום 9.9.45]..

בעקבות הרצח, מוסדות הישוב, החליטו להושיט לשלטונות הבריטיים סיוע פעיל. שלחו אנשי ש"י לעיראק ולמצרים כדי למנוע פעילויות נוספות של לח"י . למצרים נשלח סוכן בשם הקוד 'בנימין', והוא זה שדיווח על פעילות לח"י שם. זה לא היה יוסף דודסקו.

מהבולשת האזרחית הועברה לשירות הביון הצבאי רשימת חשודים שכללה חיילים בשירות פעיל עם הוראה לעצרם מייד. דודסקו, הביא את הרשימה לחברו אוהד האצ"ל וביקשו להזהיר מייד את הנוגעים בדבר. במקביל חקר ומצא כי חלק ניכר מהכלולים ברשימה, החשודים כחברי לח"י, נמצאים במחנות שבויים בגרמניה. הלך והראה זאת למפקד הראשי של האינטליג'נס "הלה קרע את הרשימה לגזרים, לעיני קציני הבולשת".

בארץ-ישראל קיבל סיטנר זהות חדשה והחל לעבוד בשרות הידיעות של ארגונו. בא במגע עם דודסקו וקבעו פגישות סודיות פעם בשבוע בבית-קפה תל-אביבי ברחוב שיינקין - 'קפה פלאטין', גם סיסמה הייתה להם. "היה לי חבר בשם שיטנר . . . בעל אופי ריק, הייתי אומר מושחת מטבעו, בטלן מקצועי, אף פעם לא עבד, ראה שאין לו עתיד באצ"ל והצטרף ללח"י" אמר זיתוני בעדותו.

"ידענו שהוא עומד בראש השירותים הבריטים נגד ערבים; שיש לו יחסים נהדרים עם ראש

'האינטליג'נס סרוויס' בחיפה; שהוא יכול לעזור באינפורמציה שתביא תועלת, כגון למנוע מעצרם של אנשים ולמנוע חיפושים. יש להודות שהוא עזר הרבה מאוד. הוא מסר הרבה אינפורמציה, שיכולנו לאחוז אמצעים נגד ביצוע פעולות של הבריטים. יכולנו תמיד לדעת למפרע את מי הם מחפשים. הוא גם נתן אינפורמציה טובה על הערבים… הוא היה איש אוהב כסף. תמיד ביקש כסף וכסף. אומנם לא רצה כי וקיבל משכורת, אבל גם קיבל תוספת בצורה של הוצאות. מדי חודש הוא קיבל ממני בין 20 ל- 30 לירות". סיפר סיטנר.

במוצאי-שבת 27 ביולי 1945 בסיום הפגישה עם סיטנר התקשר יוסף טלפונית מבית-הקפה עם קצין משטרה יהודי קרוב משפחתו. זמן קצר אחרי זה, הוקף המקום צבא ומשטרה ובראשם קפטן או'סוליבן וקפטן פורד - שבעה בלשים בריטים זינקו על סיטנר, שניסה להתנגד ולחמוק, כשהוא קורא לעבר דודסקו "מנוול, דינך דין מות!". נאזק ונלקח מהמקום ."אני שהכרתי את יוסף יכול להעיד שהיה יהודי טוב ולא טפש עד כדי כך שיזמין משטרה מבית-קפה בשעה שהאיש המבוקש יושב שם" סיפר רוטשטיין.

מספר ימים לאחר שסיטנר נעצר חלה דודסקו - קיבל פריחה על הגוף ואושפז בבית-החולים רמב"ם, במחלקה של הצבא הבריטי. "הרופאים קבעו שחלה בגלל התרגזות. אני זוכרת שביקש שאבוא יום יום לבית-החולים. הוא אמר שיש לו בעיה והוא חושש לחייו" סיפרה רחל בתו.

מהצינוק בירושלים, לפני שנשלח לכלא הצבאי הבריטי בהליופוליס, הבריח סיטנר מכתב למפקדת לח"י בו האשים את דודסקו במעצרו. באותם הימים עצמם הגיע לידי לח"י על ידי בן-ציון קפילוטו - גיסו של הבלש תדהר - גליון של נייר-פחם, מסל האשפה של משרדי הבולשת ביפו, מתוכו פוענח דו"ח של הקצין או' סוליבן ובו תוכן שיחה שהתנהלה בין סיטנר לבין 'אינפורמטור' מודיע ידוע, שאת שמו לא נקבו

כמו שלא צויין מקום הםפגישה.

נסיבות מאסרו של סיטנר לא הותירו ספק בלב המודיעין של לח"י שחברם הוסגר על-ידי יוסף דודסקו . מפקדת לח"י סרבה להאמין ונתן פרידמן נתן פקודה לברר את הדבר מחדש. "לפחות שני אנשים החליטו על כך" וחרצו לו דין-מוות.

"היו חייבים להעניש אותו, בעיקר כדי למנוע את התפשטות המחלה של מסירת אנשי מחתרת שהיו לוחמי חופש – אמר אנשל שפיגלמן לימים מנהל ארכיון לח"י - אני מניח שזה היה עניין פוליטי-מדיני, שהיה בסמכותו של נתן ילין מור".

כמה ימים אחרי החיפוש בשוני [ 16.8.1945] בו עצרו הבריטים 20 חברי אצ"ל בעת אימונים קיבל דודסקו מכתב מהאצ"ל ובו כתוב: "אל תחשוב שתגיע חי לאנגליה". על מכתבי איום כאלה היה מגיב, בפאטאליזם מזרחי: "כל כדור נושא את הכתובת שאליה נועד".

כשנודע לו לדודסקו, כי לח"י חרצה לו דין-מוות, הוא לקה בהלם - כך סיפרו ידידיו - אך גאה היה בכדי ללמד זכות על עצמו ולבקש על נפשו. "היו לנו אז קשרים עם לח"י, וניתן היה להמתיק את גזר-הדין. אך יוסף מתוך גאווה עצמית, לא סיפר, לא התייעץ, ולא ביקש עזרת איש" אמר משה שצמן.

יום קודם להירצחו דיבר עם רב המושבה הרב עזריאלי, ואמר לו: 'אני יהודי שעשה כל כך הרבה דברים עבור היישוב. קיבלתי איום על חיי, ואני לא יודע למה. לפחות שיעשו לי משפט". הרב הרגיע אותו והבטיח שכך יהיה.

יוסף גם פנה לבני משפחתו של אברהם אהרנבלט, אותו חבר לח"י מזיכרון, שהצליח להחזירו ממעצר באריתריאה. הם הבטיחו לו שהכל יהיה בסדר. אחר כך נודע שהרוצחים התאכסנו אצלם.

יוסף דודסקו הוצא להורג בי"א אלול תש"ה - 21 באוגוסט 1945.

הרצח

ליל יום ב', ליל ירח בהיר של סוף הקיץ, רוח קלה חדרה מהחלונות הפתוחים והפיגה קצת את החום הכבד. שעה שמונה בערב, הרחוב הזיכרוני דומם, ישן את שנתו בסוף יום בציר מפרך. בביתו, ברחוב היורד אל היקב, ליד השולחן כשגבו לחלון המסורג, ישב יוסף דודסקו רחב-כתפיים, עבות-שפם, חרוך-שמש, לבוש פיג'מה מפוספסת, המקטרת שבפיו מעלה עשן בחברת שכנו, בן-מושבתו האיכר אריה נידרמן כדי למסור לו יפוי-כח לנהל את משקו בזיכרון-יעקב בתקופת העדרו. יוסף עמד לצאת עם אשתו לאנגליה בעוד כמה ימים לתקופה ארוכה..

"דו ווייסט, ארל'ה - נאנח יוסף ואמר בכבדות לידידו - די שטערניסטן וילען מיר אוועק לייגן" ["אתה יודע אריה, השטרניסטים ("קבוצת שטרן" = לח"י ) רוצים להשכיב אותי"]..

אשתו ג'ולי בקולנוע , בנו ג'ק - יעקב אפרים הנקרא על שם אביהם של ה'אהרונסונים' מקימי ארגון ניל"י, ובתו שרה על שם גיבורת ניל"י - ישנים בחדריהם.

חוליית חיסול של ארגון הלח"י שמנתה ארבעה אנשים בפיקודו של יעקב (ישקה) אליאב, נשלחה לבצע את המשימה. בשביל היורד אל היקב, פיטרלו גבר ואשה חבוקים 'נדב' ו-'שרה', המפקד "היה לא רחוק מהמקום, צופה בנעשה". שני המחסלים אומרים כי היו אלה 'ישראל' [משה בר-גיורא],ו'אלחנן' [אברהם יהודאי] דאגו להיפטר מכלב השמירה, ביקשו ממר ניידרמן שלא להפריע, שלפו אקדחים אחד בקליבר 6.75 ואחד בקליבר 38., ומבעד החלון ירו 12 יריות בגבו ובראשו של יוסף. אחת מהן פגעה ברקתו. הוא כרע לארץ מבלי שהשמיע גניחה.

נידרמן התחיל לצעוק "הצילו!" הבן ג'קי התפרץ מחדרו וצעק "גנבים!"

הארבעה הספיקו להעלם לכיוון היקב "נסוגו ברגל לחיפה".

משטרת זיכרון-יעקב באה מיד למקום והחלה בחקירה.

ג'ולי שהוזעקה מהקולנוע מצאה את בעלה ללא רוח חיים.

'בינה' קיבלה דיווח מ'דלפינר' "ידוע לבולשת שברצח דודסקו מעורבים בחור ובחורה מזיכרון-יעקב ובחור מתל-אביב."

את יוסף דודסקו הניחו על הרצפה מכוסה בטלית, ולצדו נרות דולקים.

"תמיד ידעתי שהוא לא ימות במיטתו, אבל לא חשבתי שזו תהיה יד של יהודי" אמרה רחל

הרצח גרם לזעזוע. אנשי ה'הגנה' והאצ"ל חרקו שן, וראשי הסוכנות היהודית הרגישו בחסרונה של אינפורמציה חשובה. אלכס אהרונסון יצא חוצץ נגד הרוצחים ובני זיכרון-יעקב הספידו את הנרצח.

הלוויה הייתה בצהרים בהשתתפות קהל רב - כל בני המושבה מזיכרון-יעקב, בנימינה והסביבה.

באו רבים המכירים את המנוח מתקופות עבודתו וכן ידידים ומכרים מכל הארץ, גם מפקדו מהבולשת הצבאית, קצין המחוז ונציגי ממשלה אחרים באו. על יד בית-הכנסת הספיד את המנוח יושב ראש ועד המושבה זאב נידרמן. כמוהו, שאר המספידים דרשו מהממשלה שתמצא את הפושעים.

לימים פשטו במושבה שמועות שחוליית הרצח, כיבדה בנוכחותה את הלווייתו.

ובמושבה רחשו שמועות :

יש שאמרו כי הבריטים עצמם דאגו להחשיד את דודסקו והביאו לסילוקו, כיוון שידע יותר מדי מסודותיהם. כי לאו'סוליבן היו כל הסיבות להיפטר מדודסקו - ביוזמה אישית ולכן לא יימצא בארכיונים שום תעוד על כך - בגלל שהפריע לו ברדיפתו אחרי אנשי מחתרת יהודים ובגלל היותו בעל קשרים ישירים עם המפקדה הבריטית העליונה דרך ידידו בפאריס - אלכס אהרונסון מעל לראשי המפקדים בארץ, בכללם או-סוליבן , והוא זה ששתל את נייר-ההפחם המפליל בפח האשפה של משרדו. תעלול ישן ומוכר של אנשי מודיעין.. .

ידעו לספר כי הקצינים או'סוליבן, פורד, מורטון, ווילקינס, נהגו לעקוב אחרי העובדים בשירות הבולשת בהתאם לכלל: "כבדהו וחשדהו". או'סוליבן עקב אחרי דודסקו גילה את בית-הקפה, וכך נעצר סיטנר .יש אומרים כי אחרי הרצח סיטנר 'חולץ' מהארץ על ידי הבריטים. כי לפני גיוסו לחיל האוויר הבריטי, היה סיטנר, מודיע של הש"י על הלח"י. דודסקו עלה על זה וסיטנר "ניפה אותו מהשטח"

אמרו גם כי השכל הישר אומר שדודסקו לא הסגיר את סיטנר, כי ידע מה עלול לקרות לו אם יסגיר.

יש ואמרו כי דודסקו עמד בקשרים עם יהודי שמילא את אחד התפקידים האחראים ב C.I.D. כשגילה שהוא אחד מאנשי לח"י חוסל.

הרוב בזכרון-יעקב האמין, כי דודסקו היה קרבן לשילוב אומלל של גורמים ונסיבות. הייתה זו תקופה סוערת והוא תימרן "התהלך על חבל דק, כמשרתם של ארבעה אדונים, העויינים זה את זה". הוא שירת את הביון הצבאי הבריטי, ובמקביל קיים קשרים והזין במידע את ארגוני המחתרת, מה'הגנה' ועד לח"י.

ארגון 'לוחמי חירות ישראל' הדביק על קירות הבתים את הכרוז הבא:

הודעה

יוסף דוידסקו, קצין האינטליג'נס הבריטי מאז 1917 ועד יומו האחרון, מלשין ומסגיר לוחמים עברים לבולשת, נורה והומת בביתו בזכרון יעקב, אור לי"ב אלול תש"ה.

יוסף דוידסקו השתמש בתככים שפלים ובמרמה ומסר במו ידיו לבולשת לוחמים עברים, בהעמידו אותם בסכנת תליה, היא סייע בידי כנופיית האינטריגנטים הבריטיים במזרח התיכון בריקום מזימותיהם וביום משפטים.

לאחר שנודע לדוידסקו, כי מעשיו נתגלו למחתרת העברית התחיל לחסל במהירות את עסקיו והתכונן לברוח לחוץ-לארץ, כדי להתחמק מן העונש הראוי לו אך היד המענישה השיגתהו.

ילמדו לקח כל שכירי השלטון הזה, מלשינים ומסגירי אחרים בעד כסף, כי לא ימלטו מן העונש הראוי להם, איש איש בחטאו ימות.

לוחמי חרות ישראל

[כרוז הלח"י, "במחתרת בציון", אלול תש"ה]

בן 54 היה יוסף דודסקו במותו. הניח אשה, בת נשואה ונכדה, בת ובן קטנים.

ספיחים

ג'ולי [יהודית] אישרה את הנוסח שנכתב על מצבת בעלה "נורה על ידי אלמונים" כפי שתבע ועד המושבה, עזבה את פלסטיין לצמיתות, חזרה ללונדון, ואתה שני ילדיה - שרה בת שנתיים ויעקב בן שש.

ג'קי [יעקב] עלה עם נמשפחתו לארץ אחרי מלחמת יום -כיפורים והתמקם בנתניה.

בנו כתב מכתב לבגין, כראש הממשלה, וביקש ששם סבו יטוהר. בגין השיב כי הוא עסוק מדי, וייענה מאוחר יותר. כעבור חצי שנה שלח הבן מכתב נוסף, וקיבל תשובה מקדישאי, עוזרו של בגין, שאמרה שבגין חולה, ו"ממילא כל האנשים שהיו קשורים לפרשה כבר מתים".

כשיצחק שמיר היה לראש ממשלה ענה לפנייה דומה דוברו יוסף אחימאיר:: "ראש הממשלה לא יכול בימים אלו להתפנות ולעסוק בענייני העבר כולל פרשת יוסף דודסקו".

רחל הייתה לגברת לובובסקי ועברה לחיפה. בתה חביבה הייתה לגברת צמח ועברה לרמת השרון.

סיטנר קיבל שנתיים מאסר לא עונה ולא סבל ונשלח ב- 17 לפברואר 1946 כגולה יחיד למאסר פוליטי במחנה-הגרוש באריתריאה מבלי שהועמד לדין צבאי "עונש שנראה קל יחסית".. הוא הועבר עם שאר הגולים לגילגיל בקניה. הוחזר למדינת-ישראל עם אחרוני הגולים ב- 12 ביולי 1948 עבד בליטוש יהלומים ברמת-גן והיה למזכיר הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הלאומית.

קבוצת הרצח מנתה ארבעה, היורים: 'ישראל' הוא משה בר-גיורא, נפל ב – 1.11.1945 בפעולת הלח"י על בתי הזיקוק בחיפה ;'אלחנן' הוא אברהם יהודאי נפל ב – 18.6.1946 בפעולת הלח"י על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה;

המאבטחים: 'נדב' הוא משה ערמוני [ואולי לא הוא, ראה להלן] נהרג בתאונת דרכים בשנת 1980. 'שרה', יש אומרים כי זו חנה ערמוני לימים אלמנת אלימלך חיים אפלבוים שנהרג בבריחה מכלא עכו ב־4 במאי 1947; אם לשתיים, שימשה כמזכירתו של אנשל שפיגלמן, מנהל ארכיון הלח"י ב'בית יאיר'. יש אומרים כי ש' היא כרמלה סקורניק מזיכרון-יעקב ויש האומרים כי זו חנה שטרן.

יש אומרים כי זה לא חשוב בכלל.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסי תירוש

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסי תירוש הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של שירות המדינה, כיום תושב פרדס-חנה