יום שישי, 25 בדצמבר 2009

ישראל סחרוב - איש הצבא התורכי, נפטר מקדחת צהובה

23.10.1917– ירושלים

ירושלים, הר הזיתים, גוש החדש; אזור 1; חלקה ד'; שורה יד'; קבר 30.
טכסט:
פ'נ
ר' ישראל בר' מיכאל
סחרוב
נ' ו' חשון תרע'ח
תנצב'ה
נער שהתגנב ארצה במזוודה והיה לספר במושבה רחובות - ענק וחזק, עבד כפועל חקלאי, היה לאיכר איש צמא לתרבות וידע שסיים את חייו כממונה על גמלי הצבא התורכי במדבר סיני בזמן מלחמת העולם הראשונה.
ישראל סחרוב [סאכארוו] נולד ב-1873 אומרים שבביילורוס. הגיע ארצה מאוקראינה, מפלך חרסון והוא בן 17. כנער היה שוליה של ספר התחבר לקבוצת צעירים בעלי הכרה מעמדית ותודעה ציונית, "ספג מתורתם והגיע לארץ". יש אומרים כי הגיע לארץ מפולסאבה אשר ברוסיה הרחבה. בעיירתו שימש כשוליה של בעל מלאכה.
הוא בא באונייה כנוסע סמוי, בחסותה של משפחת יוסיסוב [לימים יוספזון] שעלתה אז ארצה. "ראש המשפחה פינה לו מזוודת חזרן [קרזינה], בה הסתתר בשעת "ביקורת שגרתית", ולעתים מזומנות היה מתגנב, יוצא לשאוף אוויר ולאכול. כשירדו בנמל יפו שחררו אותו.
משפחת יוסיסוב - יהודה לייב, אשתו שפרה וצאצאיהם - בתיה,יהושע ויצחק עלתה ארצה על מנת להצטרף לחבורת יהודים שרצו להקים מושבה חדשה בארץ-ישראל (פלשתינה). ללא פקידים ממונים, תורמים או נדבנים, מושבה שתהיה עצמאית במעשיה וברוחה, מושבה שתקום בכוחות עצמה כחלומם של אגודת "בני משה" שבראשה עמד אז 'אחד-העם' הוא אשר גינצבורג. – היא רחובות. משפחת יוסיסוב הייתה הראשונה שבנתה בית במקום כדי לקבוע חזקה על הקרקע, והשנה היא שנת תר"ן 1890, היה זה בט"ו באב. [בית זה עודנו עומד על תילו ברחוב יעקב, ובמשך השנים עבר כירושה לרשות משפחת פורר].
ישראל סחרוב - ג'ינג'י גבה קומה ומושך לבבות הלך אחריהם מיפו והצטרף אל ראשוני המושבה החדשה כספר. המספרה הייתה בחצר הבית בו גר, מול דלת הבית וברחוב. בעיקר סיפר את בני הדור הצעיר.
ההיגיינה במושבה לא עמדה על רמה וכמה מן הילדים לקו בכינמת, ישראל היה מקפיד לטבול כלי עבודתו בנפט לחיטוי, ולאחר התספורת היה מזהיר את הילד כי אמא תחפוף את ראשו בנפט, לטובתו ולבריאותו. לעיתים, ליתר ביטחון, היה מורח את ראשי הילדים המסופרים בנפט ומוסיף בחיוך קל: "אמור לאמא שתסלק את ה"לייזאלך [כינים] מהראש".
אגב – הוא חזר ונעזר במקצועו כספר והמשיך לעסוק בו עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. בעיקר התפנה לכך בערבי שבתות וחגים. וכל ההכנסות היו קודש למועדון, לחדר-התרבות, ול"בית-עקד הספרים" – לספרייה . "הוא היה הספר של רחובות, את ההכנסה נתן לספריית המושבה, זה היה המועדון של הצעירים. הוא עסק בספרות אחרי העבודה וזה ילד שלא למד ולו שנה אחת והוא רצה ללמוד" סיפר חיים נחום רפפורט.
בעיית מגוריהם של הפועלים הראשונים ברחובות הייתה חמורה; בתחילה גרו בסוכות מחצלות או שקים, או אפילו תחת כיפת השמים. בעלי משפחות שכרו חדרים בעיר הערבית השכנה רמלה, בואדי-חנין היא נס-ציונה; עקרון היא מזכרת-בתיה ואפילו בראשון-לציון, והלכו מדי יום לעבודה ברגל. משנתרחבה הבנייה ונבנתה האורווה הגדולה של חברת "מנוחה ונחלה", וגם אורוותו של מר אברהם יהושע דונדיקוב - הוקמו עליהן עליות גג, ובהן מצאו מקום לינה רבים מפועלי המושבה - למטה בהמות עבודה ולמעלה הפועלים הרווקים.
"אף תאורה מתאימה הייתה בעליית הגג. פה ושם דלקו אורות הסרג' הערבי הידוע: פחית קונית עם פתילה דקה. "אורו של הסרג' היה כאורו של נר חנוכה. . . "
מספרים כי 30 פועלים גרו במרתף אחד, 50 באורווה, 50 בעליית האורווה.
"בבוקר היו הולכים עם המעדרים על שכמם לעבודה ובערב חזרו למושבה בשירה וריקודים".
ישראל נעשה לפועל חקלאי מעולה, והיה מן הטובים בעבודת המעדר "מן הערנים והתוססים שבצעירי המושבה".
בימים הראשונים לבוא מתיישבי רחובות לאדמת 'דוראן', שנרכשה כדין מידי אנטון רוק ערבי-נוצרי מיפו, סירבו הבדווים לעזוב את השטחים עליהם ישבו, וניסו לסחוט כספים עוד ועוד. מדי לילה חזרו והקימו את אוהליהם על אדמת ה"יהוד" כדי לקבל 'פיצויים'. יהושע חנקין, רוכש האדמות וכל הבקיאים בדבר לא ידעו כיצד לנהוג בהם. בין פועלי המושבה היה אחד יליד צפת, אומרים שהיה זה אהרן קלר, שהכיר את דרכי הערבים, בא והציע להנהגת המושבה לפעול קצת אחרת "זה הכוח שבו מכירים הערבים, ולו הם נכנעים". ביקש רשות ושנים או שלושה אנשים נועזים לפתור את הבעיה בדרכו. למחרת בבוקר הוא וישראל סחרוב נכנסו אל מחנה הבדווים, בסכינים וגרזנים חתכו את חבלי האוהלים, פיזרו את התרנגולות לכל עבר, פה ושם שברו כדי חרס המיועדים למים, עזרו לבדווים להעמיס על גבי בהמותיהם את הצרורות והחבילות, ליוו אותם עד מעבר לתעלת הגבול, והתרו בהם לבל יעזו לחזור."וכך למדו הבדווים כי היהודים צודקים, ולא חזרו אל האדמה שבעליה נתחלפו".
"מכאן למדו המתיישבים היהודים שהבטחות והסכמים הם חסרי משמעות אצל הבדווים. בכוח יש להתחשב ולכבדו". דברי זקני המושבה.
ישראל גבה קומה ובריא, עז נפש וגאה ביהדותו, ישראל שבלט בקומתו התמירה, שפמו העבות והאדמוני, עם חיוך על שפתיו - למד במהרה לנהוג במנהגי הערבים, וידע לעמוד בפני חוצפתם וגסותם.
.
ישראל איש עבודה – הפועל, הסתגל עד מהרה לעבודת כפים, ובחורף הראשון של שנת תרנ"א [1881] החלה הנטיעה הגדולה של כרמי רחובות. אחדים החלו לטעת פרדסים. את השתילים הכינו מלימונים מתוקים. הביאו מפרדסי יפו שקי לימונים מתוקים [לימון חאלי] ובחצר הנוטע לעתיד ערמו אותם על מחצלת וקראו לכל דיכפין "איכלו דודים! איכלו ילדים! אוכלו יא נשי! ואוכלו יא אולד! חינם אין כסף! בקשיש! רק אל תבלעו את הגרעינים ירקו אותם אל הצלחת!"
בין הנוטעים היה גם משה סמילנסקי - זה נסע עם משפחתו לרוסיה לבית אביו, ומינה את ישראל להכין גרעיני לימונים מתוקים בחצרו והתלמידים מבית הספר הסמוך היו באים בזמן ההפסקות לערמה בחצר "לעזור לנטיעה הבאה" כדברי סחרוב.
ישראל פועל חקלאי "שידו רבה לו בכל" למד להיות נוטע מקצועי: הנביט שתילים, נטע, טיפל בנטיעות, זמר, הרכיב וגזם, חי את השפעת האקלים ולמד והסתגל גם להליכותיהם של הערבים ומנהגיהם . יום אחד, ב'עונה המתה' במטעי הבעל [מטעים ללא השקייה], יצא כהרגלו עם פועלי המושבה לתור את הארץ ולהכירה. הלכו לירושלים משאת נפשם: הכותל-המערבי, הר-הבית, קבר-רחל ומערת-המכפלה, הר-הזיתים והר- הצופים. הלכו ברגל, טיול של כמה ימים. טעו בדרך בין מוצא לירושלים, וכשהם עייפים וצמאים פגשו בערבי, זה השקם והאכילם ושלח את בנו הצעיר להדריכם בדרך הנכונה. ביקשו לשלם, סירב . הגיעו לירושלים. באחת הסמטות הצרות של העיר-העתיקה התגרו בהם חמר אחד, שואב-מים, אמר להם "אוועה" [זוז] ועם חמורו לחץ את ישראל אל הקיר. ישראל תפס אותו בצווארו והחל להכותו. קמה מהומה רבתי, חבריו של ישראל באו לעזרתו. הערבים הפכו לרודפי שלום ואוהבי צדק – "אנתו אל-מוסקוב אמליח" (אתם הרוסים טובים) אמרו.
סיפור גבורתו של ישראל בחור כארזים, מול הבדווי בכירי אימת הכול, סופר לא פעם בעיקר על ידי אהרן קלר, להלן שלוש גרסות של אותו המספר:
גרסה א: "בין הבדווים היו כמה כהי עור צאצאי העביד [עבדים] מאפריקה. אבות אבותיהם הגיעו לארץ ממצרים, והגיעו עד יפו והסביבה. חלקם התערב בבדווים בסביבות רמלה והיו לבדווים, וחלקם התערב בין הפלחים הכפריים. שבט הבדווים בסטרייה שישב על אדמת 'דוראן' התפלג; חלקו התיישב ממזרח לרחובות וחלק ממערב לה. אנשי המערב היו נוחים יותר ומצאו שפה משותפת עם היהודים. בין אנשי המזרח היה אחד עז נפש ועז פנים, חצוף ואכזר, שמו היה בכירי והוא מן ה'עביד'. הבדווים הרבו להרע, הרבו לגנוב ושלחו את עדריהם אל הכרמים הירוקים. המושבה התפתחה וכמה מן הבדווים היו לפועלים שכירים אצל היהודים. לימים, הכרמים נשאו פרי ובשעה שהפועלים הערבים בתום יום העבודה חזרו לביתם, פגש ישראל את בכירי בתוך גבול המושבה. ישראל תבע ממנו לצאת מהשטח ולחזור לביתו. בכירי התריז כנגדו ולגלג. פרצה תגרת ידיים וכשבכירי איים ב'שברייה' [פגיון קצר ועקום] ישראל המם אותו והטילו לארץ, כבל אותו במושכות, הושיבו על גב הפרדה כשפניו אל עכוז הבהמה וכך צעדו אל המושבה. הפועלים החוזרים מן העבודה וביניהם הרבה פלחים מן הכפרים הסמוכים ראו את בכירי בחרפתו. הכפריים שבזו לבדווים שמחו לאידו - לגלגו ולעגו לאותו ה'עביד' השחצן. כך הגיעה הפרדה ומשאה למושבה וישראל בראש כשנערי המושבה לווהו בלגלוג ובקריאות בוז.
ימים רבים לא נראה בכירי במושבה ואף לא בעבודה. וכאשר נשאלו הבדווים על בכירי השיבו בחיוך: "הרי אתם הלבנתם את פניו של השחור במושבתכם ואיך יבוא ביניכם?".
גרסה ב: "ביום מן הימים חרש ישראל עם פרדתו באחד הכרמים שעל הגבול ונתקל ב'עביד' [כושי, עבד משוחרר] שעבד כ'חרת' [פועל חקלאי העובד תמורת חלק מן היבול] אצל אחד הכפריים העשירים. ה'עביד', רחב כתפיים ועז פנים, ושמו בכירי, התגרה בישראל, ולאחר כמה מלות קנטור הגיעו לתגרת ידיים. ישראל גבר עליו, כבלו בחבלים, העלהו על גב הפרידה והושיבהו במהופך, גבו אל ראש הפרידה ופניו אל מול עכוזה, רכיבה שכל כולה ביזיון וקלון. הובילו למושבה, העבירהו בחוצות המושבה, כשהכול מלגלגים עליו: כפריים, בדווים ונערי המושבה, ורק אז שיחררו. זמן רב לא נראה בכירי בחוצות המושבה".
עוד סיפר אהרן קלר: "היה בין הערבים 'שייגץ' לא סימפטי שהתעלל בפועלים היהודים. יום אחד בא עם אקדוח ביד אל קבוצת פועלים והתחיל לבוז להם ללעוג. ישראל יצא לקראתו ובנועם לשון התקרב אליו, הוציא ממנו את האקדח כבל אותו בידיו וברגליו, הושיב אותו על גב הפרד כשפניו אל הזנב והובילו למושבה למען כל הציבור יראה וילעג לו".
סוף סיפור: בכירי נאסר ע"י פקידי הממשלה ברמלה, לרגלי הגניבה בכרם גורדון ברחובות. באב התרס"ז
ישראל שבילדותו נאלץ לצאת לעבוד לפרנסת המשפחה לא הספיק לרכוש ידע, אולם מטבעו הוא היה שואף דעת וחובב ספר, וכשבא לארץ - ככל שלמד את מנהגי הערבים והלכות הנוטעים- נמשך למלא את החסר מילדותו – תורה ודעת. כאן התקרב אל ר' מוטל גורודנסקי, הוא מרדכי נחמני, תלמיד חכם מעולה, וביקש ללמוד איתו תנ"ך "היה בא אליו יום יום ללמוד". לימים למד את השפה העברית ודקדוקה ואת יסודות החשבון בעזרת המורה המפורסם שמחה וילקומיץ שעשה רבות למען הפצת השפה העברית ושליטתה ברחוב. הוא שארגן את שעורי הערב לעברית למען המבוגרים, ובעיקר האמהות, כדי לשמור על קשר חי עם ילדיהם הרכים, אשר בבית-ספרם למדו רק את השפה העברית . דרש מן התושבים להקפיד על הדיבור העברי [לימים הוא עבר להורות במושבה ראש-פינה אשר בגליל-העליון].
משגדלו הילדים, ואף הצעיר שבהם, ישי, כבר ביקר בגן הילדים, הקפידה רחל לבקר בשיעורי-עזר לעברית, כדי שתהיה לה אפשרות לדבר עם הבנים - ואף הקפידה על כך - גם בבית לדבר בשפה העברית כמצוות ווילקומיץ'. יהושפט סחרוב, בנם בכורם, היה הילד הראשון של רחובות שגדל על ברכי השפה העברית.
ישראל שטרח והשלים את ידיעותיו הכלליות שאף להפיץ התרבות העברית. ולימים, בלילות החורף הארוכים והסוערים נאספו ובאו לביתו נשים שכנות שהקריאה קשתה עליהן במידת מה, ושעות על שעות ישב וקרא לפניהן, לפני מנורת הנפט הקטנה, מן העיתונות והספרות באידיש.
מספרים כי כשהייתה פרשת דרייפוס ויצא ספר בגרמנית על הפרשה היה קורא ממנו לפני אשתו וחברותיה; "אפילו אמו של טלר הקשיבה לקריאתו. . . "
אבל הוקדם המאוחר - בין לבין פגש ישראל ביעלת-חן ואשת-חיל אשר שבתה לבו, ואף הוא קסם לה, וזה סיפור המעשה:
באותם ימים, החלה להיבנות המושבה רחובות. בוניה חיפשו פועלים עבריים, ואחת לשבוע, לעת בוא האונייה לארץ, לנמל יפו, יצא נציג "אגודת הפועלים" – הבונה את המושבה, אפרים חרל"פ, אל החוף, למשוך את הטובים מבין הצעירים שבאו לבנות את הארץ ולהתיישב בה, אל מושבתו "רחובות העושה במלאכה והעבודה בה רבה". ואיך היה יודע אפרים חרל"פ כי אכן הגיעה האונייה?
"היו מביטים באופק הצפון הרחוק ורואים עם נעה ימינה ושמאלה אלומת אור מאופק ועד אופק ונעלמת בנקודת הגובה, גבוה גבוה ברקיע החשוך": הזרקור הזה ]פרוז'קטור בלשון אותם הימים] היה מודיע כי באה אונייה ליפו.
וכמדי שבוע, בשלישי בשבת לעת ערב, , הגיעה אונייה לחוף יפו. הים סער והגלים התנפצו אל הסלעים, האונייה השליכה עוגן. למחר עם בוקר היו צריכים נוסעיה לרדת אל החוף – יהודים שבאו לארץ האבות, וגם צליינים - 'בוגומולסקים' – אותם גויים רוסים שנתכוונו לעלות ירושלימה אל הקבר-הקדוש ושאר מקומות הקדושים להם.
באותו לילה חורף שנת תרנ"א סער הים שלא כרגיל, הגלים גברו על האונייה והטו אותה על צידה. "התקרה הייתה לכותל והכותל לרצפה". גברה הבהלה. קולות בכי ותפילה זעקו לשמים. הנוסעים חששו מטביעה על סף הארץ הנכספת.
כשהאיר הבוקר, ראו העובדים בחוף את האונייה מוטה על צידה ונוסעיה אובדי עצה וחסרי תושייה. המלחים ופועלי הנמל הערביים במכנסיהם הרחבים החלו מורידים את הנוסעים הסופקים כפיים ועיניהם למרום אל החוף.
בין הבאים הייתה משפחת שפינר: צפורה, אברהם ושלושת הבנות. האחת נשואה ובעלה עימה, והשתיים עודן בעלומיהן – יינטל היא יהודית ורחל.
[במשפחה היה גם אח. אלא שהוא נצוד בקסמיו של הברון הירש וירד לארגנטינה הרחוקה. כשמונים שנה עברו עד אשר כמה מיוצאי חלציו תיקנו את המעוות ובחלקם עלו לארץ. מהם הגיעו גם לרחובות].
". . .הגיעה אונייה לחוף יפו וטבעה, יצאו צעירים בסירות וחבלים להציל את הנוסעים וביניהם אבא. כך הכיר את אמא ומשפחתה, אז היה רומן ביניהם והם התחתנו". סיפר הבן שלמה חרל"פ.
". . .אמי הגיעה ב-1890; אונייתה טבעה על יד יפו. אבי יצא לקבל עולים. אמי הגיעה עם אביה ושתי אחיות. אבא הצילם ועזר להם ואח"כ נישאו" סיפרה בת שבע כ"ץ לבית חרל"פ והוסיפה :" יהודית הייתה אישה גדולה, עם נשמה גדולה. רחל הייתה כמו בתה".
"שמעתי מפיו של דודי ר' אפרים חרל'פ שסיפר: ביום רביעי, מדי שבוע היה יוצא ליפו, מרחרח מה טיב החומר שבא באונייה ומפתה את הטובים שבהם לבוא לרחובות לעבוד ולהשתקע. "הרי רחובות היא פאר המושבות, היפה שבהם הטובה שבכולם ובו החומר האנושי של בעלי המושבה הטוב והמתקדם שבמושבות אשר בארץ". בדרך זו הצליח להביא למושבה כמה מן הנבחרים שבאו - סיפר ישי סחרוב [לימים יבנה] הוסיף: ובדרך זאת הביא לרחובות את שתי העלמות יעלות החן יהודית ורחל שפינר שהשתקעו במושבה עד יומן האחרון".
שתי אלה – יהודית ורחל - שוכנעו ובאו לרחובות. האחרים עלו ירושלימה אל הכותל-המערבי, קבר- רחל, הר-הזיתים וקברות הצדיקים חברון, צפת וטבריה. "שתים אלה הבינו אחרת ובאו אל המושבה הנבנית, בה מובטח להן עיסוק מלא. הרי כאן הכול חדש, עולם מתהווה ונבנה והעתיד שלפניהן ורוד".
שתי הצעירות שהגיעו לרחובות הישר מחוף יפו התאקלמו מיד במקום החדש וקנו לבבות. חן פניהן, הליכותיהן הנאות ויכולתן הרבה כמנהלות משק הבית עזרו רבות כי שמן ילך לפניהן. תוך זמן קצר נישאה הבכורה שבהן, יהודית:
"בשנת תרנ"א נישאו אפרים-צבי [חרל"פ] ויענטע בזיווג שלישי. האונייה בה הגיעה יענטע טבעה מול חופי בת ים [דהיום] אפרים שיצא להקביל את פני העולים, עם אנשים נוספים, נקלע לאסון והציל אותה מטביעה".
והשנייה – רחל - לא ארכו הימים - ואחד מטובי הצעירים, מן החרוצים שבהם, נמשך אחריה, וקנה את לבה. רחל וישראל החליטו לבנות בית ברחובות.
באותם ימים הייתה החלטה והוראה של ועד המושבה, כי מי שאינו בעל נחלה ברחובות אינו רשאי לדור בה.
". . אז אסור היה להביא לרחובות נשים" סיפרו הזוג אברהם ורבקה חביבי מוותיקי המושבה.
". . היה צורך לבקש רשות מהוועד להביא אישה לרחובות, אז לא הרשו לפועלים להביא נשים. . . ", הוסיפה מרים דניאלי
"באותה תקופה נשים לא הורשו להיות ברחובות במקום מפחד הערבים, הן הורשו לעשות זאת , בתנאי, שתבשלנה עבור הגברים, כמו הפועל פנחס אושרוב החב"דניק שהיה בעל המשפחה ואשתו עם בתו פתחו בית-אוכל לפועלים.
ישראל, אשר כבר עשה במושבה כמה שנים כפועל חקלאי, כבר חכר ארבע וחצי 4 דונם [דולאם], גידל עליהם ירקות וראה עצמו כאזרח השווה לכולם, התעקש והצליח לשכור חדר בקומת הקרקע בבית מרדכי מרגולין על-מנת להכניס אליו את בחירת לבו שנאלצה לגור אצל הוריה בירושלים. שמעה זאת הגברת רוזנבלום ופנתה לוועד המושבה "לצוות לסאכאראוו לעזב את דירתה אחרי שיש לשׂכר דירה חדשה." בקשתה נתקבלה .
ראש הוועד ציווה על מרגולין לבטל השכירות, ישראל תבע לקיים את העסקה. מרגולין, ניסה להוריד את החלונות מעל הצירים. לקח ישראל גזר-עץ, פלוקן בלע"ז, הניפו על בעל-הבית וקרא: אם תעז - פה תהיה קבורתך! התעוררה דעת הקהל, , נסערו הרוחות ונשאלה השאלה: האומנם? עד לכאן הגענו? השערורייה הכתה גלים והמושבה הייתה כמרקחה . . .
סיפר אליהו גלזר: "כשנשא ישראל את רחל לאישה ורצה להכניסה לדירה, בא מרגולין ורצה להסיר את החלונות מהחדר כדי שלא יוכלו לגור. ישראל יצא אליו, לקח מקל ואיים עליו. שמו של ישראל הלך לפניו ומרגולין ידע שהוא עצם קשה ומרגולין ויתר. . . "
"ישראל הלך אל משרדי הוועד, תפש שולחן כאילו הוא עומד להפוך אותו, והודיע חד-משמעית: אני את רחובות לא עוזב!" סיפרה לי נכדתו – נאווה לווין מקיבוץ מנרה.
". . . מר סחרוב, אחיו של סחרוב שנהרג בתור שומר על כרמי ראל"צ [ראשון-לציון], התחתן ושכר לו דירה אצל תושב רחובות. התושב הזה מסר לסחרוב שקבל צו מהועד, לא להשכיר לאיש זר דירה ברחובות. וזאת לציין, כי סחרוב ה' [היה] מהשומרים והפועלים המצוינים במושבתנו. תיכף מסר לי סחרוב את הענין הזה. פניתי, בנתים, לוועד-המושבה, שיתביישו במעשיהם. להכיר את סחרוב בתור זר, בזמן שהאיש הזה מסר עצמו בשעת-שמירה, שקרה עם הערבים, שקלקלו את הנטיעות, ואיש הזה היה שייך בין ראשי-המלכות!". כתב בזיכרונותיו אפרים חרל"פ,
למעשה- ביקש וקיבל ישראל סחרוב מוועד המושבה אישור להביא לרחובות את בת זוגו ככתוב:
יוד מר חשוון התרנ"ח
כבוד חברי הועד מושב רחבות
עובד במושב רחבות ישראל סאכאראוו
בקשה
עובד הנני פה מושב רחבות מיום הוסדה זה ארבעה שנים ועד כה פנוי הייתי, ועתה עזרני ד' לקחת לי אשה מבנות ירושלים ועלי לקבוע דירתי עם אשתי פה רחבות, לכן אתכבד לבקש מאת מעלכ' [מעלת כבוד?] השם רשיון ע"ז כחוק, ונכון הנני למלאות את כל חובת המושבה ככל התושבים פה.
מכבדם כערכם הרם [חתימה ידנית] ישראל סאכאראוו
בהערת שולים נרשם:
"באספה הארבעים ושבע החלט לתת לו הרשיון לדור ובלבד שיקיים כל חקי המושבה".
סופו של דבר, הוועד חזר בו מן הגזירה החפוזה, והפה שאסר הוא הפה שהתיר.
והיו, כרגיל גם "יוצאים מן הכלל" למשל: ". . . לוין אפשטיין נתן למוטל גורודנסקי, רשות להביא את האישה" סיפר בנו -עמיהוד נחמני .
ואם כבר דובר בישראל סחרוב העומד לימין הצדק הטבעי הרי סיפור שסופר במושבה, ברחובות:
"באותם ימים, נכנס אחד הפועלים-משגיחים למשא ומתן עם הנהלת החברה בה עבד. הוא ביקש לקנות חלקת קרקע לנטיעת כרם ואף קבל את הסכמתה. לאחר מכן הודיעו לו כי ההסכמה נתבטלה, וכי יקבל חלקה אחרת (מן הזיבוריות, ולא תאמה את רצונו). הוא ניסה להגן על זכותו ולא עלתה בידו. הוא היה חרוץ ומסור לעבודתו, אבל מרפקיו היו חלשים ולא הצליח לשכנע את הנהלת החברה. הוא שפך את לבו בפני ישראל ושניהם פנו אל מנהל החברה ושטחו לפניו את הטענה. תוך דין ודברים עלה קולו של ישראל, עלה והתגבר, והמנהל התעקש בשלו. תוך להט הדברים טען ישראל: לא תהיה כזאת בישראל. הדבר יגיע לידיעת הציבור והציבור לא יעכל זאת! ואף הניף אגרופו על השולחן. המנהל, איש מכובד ונשוא-פנים, המקובל על הציבור, החל נסוג בו. אמנם הפועל לא קבל את מבוקשו המלא, אבל קיבל הטבות רבות בתנאי הקנייה, ויצא נשכר.. ."
וכאשר ועד המושבה בחר את הרוקח רובוביץ לרוקח המושבה ולא את אחד מבני המושבה, קמה מהומה רבתי ויצא המכתב הבא, שישראל סאחרוב היה בין 13 החתומים עליו:
אנחנו הח"מ מביעים בזה את מחאתנו נגד הועד על הנהגתו הזרה והאלמית בדבר אי קבלתו לרוקח במושבה את אחד מבני המושבה עצמה את ה' יעקב פאדובה.
[. . . ]
האומנם אין לועד המושבה בתור הכח העליון שבמושבה להתיחס באמת מדה אחת לכל המפלגות, בין לצעירים ובין לזקנים ולהיות לסמל היֹשר, הצדק והמשפט?!
האין יודע הועד כי לא לעולם שוררים באלמות ותקיפות וכי קיצוניות של צד אחד מביאה לידי קיצוניות מצד שני?
ולזאת על יסוד כל הדברים הנ"ל אנחנו מבקשים ודורשים מאת כבוד הועד כי ישנה החלטתו הקודמת [. . . ]
באמת וביושר ובלי שום רגש של נצחון"
נוסף להיותו ספר, פועל ושומר היה ישראל סחרוב היה חבר באגודה החשאית "העשרות"
גיסו - אפרים חרל"פ שהיה פועל ופקיד בחברת "מנוחה- ונחלה" שימש אז כראש-הפועלים, וראש-המשמורת בהסתדרות "העשרות" ועל כך כתב:
". . .הסכמנו לעשות ישיבה חשאית ולהתוועץ על עמדת שלנו. הלכנו בחשאי, בערך 10 אנשים, לואדי חנין [כיום נס-ציונה], תחת התאנה הגדולה ההיסטורית. שמה החלטנו לעשות קישור אמיץ על תוכניות של תורת אחד-העם האמיתית, ז"א דמוקרטית. מצאנו אז לכנות את הסתדרותנו בשם "אגודת-אחים".
באנו לידי הכרה לעשות אגודות של עשרות, עשרות. (בכדי להשיג את המושג של "אגודת-אחים"), מצאנו לנכון לסדר עשרות, עשרות, בכדי שלכל עשרה ועשרה, לבחור אותם אנשים שיש בניהם אהבת והבנת אחים.
[. . . ]
אפילו במושבתנו, שלא היתה תחת הפקידות כעין הנדיב, הצטרכנו לעשות הכל בחשאי. עד כדי כך, אפילו בין הפקידים כביכול שלנו, שנשאו את השם "בני משה", הצטרכנו לעשות פעולותינו בסוד."
הגרסה הרשמית: אהרון אייזנברג - מראשי וועד המושבה רחובות - ייסד אגודה חשאית מבין הפועלים, שנקראה הסתדרות "העשרות". לשם הגשמת המטרה המדינית חייבו את החברים לעסוק בהתעמלות ובלימוד תכסיסי מלחמה כי ראו בהם גרעין לצבא העברי שישחרר את הארץ. פעילי האגודה היו הפועלים אפרים חרל"פ, נח שפירא [המשורר בר-נש זה שכתב את 'יא חלילי לי עמלי לי"], יצחק חיותמן, צבי קליינר, אלטשולר ועוד. חברי "העשרות" הייתה להם גם מטרה חברתית: קיבלו עליהם את הנהלת מטבח הפועלים והם ייסדו חברה של "ביקור חולים", שחבריה טיפלו בחולים ולימים דאגו לשיכון חבריהם.
יש המספרים כי מיכל הלפרין עם אפרים חרל"פ וחיותמן הם שייסדו את אגודת הפועלים הראשונה על בסיס לאומי לוחם, שהייתה מאורגנת בסדר צבאי לפי "תכנית יתרו" שבתורה.

אחר תקופה קצרה התפזר הארגון.
הזוג סחרוב גר בדירה זו כשנתיים, ומסיבה לא ברורה הורחק משם על ידי בעל הבית. סחרוב יצא ונשאר חייב למרגולין שכר דירה עבור שבעה חודשים, אחרי טענות ותביעות משני הצדדים קיבלה בתיה מאקוב שהייתה ידועה כמלווה בריבית את החשבון מידי מרדכי מרגולין בהבטיחה כי תגבה את הכסף. מרגולין נפטר ולא השאיר חשבון ולא כסף. בנו אליעזר - הוא לאזאר ראש ה'שבאב', חביב המושבה ומעמודי התווך של ה'צעירים' במושבה, הוא זה שרכב ראש קבוצת הפרשים שקיבלו פניו של ד"ר הרצל בביקורו ברחובות בזמן ההוא [לימים נודע כקולונל אליעזר מרגולין מפקד 'הגדוד-העברי'] - פנה לכבוד חברי ועד המושבה בתביעת ממון וביקשם "לקרוא את סאכאראוו ואת מאקוף ולשמוע איך הוא החשבון ואיהו?".
רחל וישראל עברו לגור בחצר בית גורדון ברחוב בנימין. "זוג חמד זה, רחל וישראל, העשירו את ביתם ביהושפט, אביחיל וישי. אמנם רחל הביאה לעולם עוד בת ובן שלא החזיקו מעמד והלכו לעולמם ללא עת".
בחצר בית גורדון היה בית שהיה שייך לוועד המושבה ושם גר הרוקח הרבבסקי. ["זו שבתו חייקה, נישאה למן, שעזר בבית-המרקחת. לאחר נישואיהם עברו לירושלים. בנם הוא ד"ר מן, מנהל בי"ח "הדסה"]. אח"כ היה שם מלון - מלון קליוויצקי המפורסם.
החצר הייתה גם מקום ריכוז העדר של המושבה.
משגדלו הילדים, ואף הצעיר שבהם, ישי, כבר ביקר בגן הילדים, הקפידה רחל לבקר בשיעורי-עזר לעברית, כדי שתהיה לה אפשרות לדבר עם הבנים - ואף הקפידה על כך - גם בבית לדבר בשפה העברית. במידה רבה עזר בכך המורה במושבה, שמחה וילקומיץ, שדרש מן התושבים להקפיד על הדיבור העברי [לימים הוא עבר להורות במושבה ראש-פינה אשר בגליל-העליון].
בשבט תרס"ה נפרץ לולו של סחרוב ונגנבו 15 תרנגולים "שוים לא פחות מעשרים פראנק"
שומרי המושבה באו וראו כי המנעול נשבר, צעדי הגנבים הלכו לעבר רמלה. הגניבה לא הושבה והשומרים לא שילמו את הנזק. וועד המושבה החליט להורות ל'המשגיחי נזק על השומרים' ה' פורר וה' לעווין להוציא מהשומרים מחיר הגנבה..
ישראל סחרוב זכה למעמד חברתי כאשר באסיפה הכללית מיום ד' י' אייר תרס"ז נבחר כחבר ועדת [קאמיסיון בלשונם] התשעה; כאחד משני הנציגים של "האנשים שמקודם לא היה להם זכות קול" – האזרחים [להבדיל מבעלי האחוזות וחברי אגודת הכורמים]; אגב, ברוב דעות נבחר אהרן אייזנברג [39], וכנציגי האזרחים חרל"פ [35] וסחרוב [ 19].
תפקיד הועדה היה "לסדר את ענייני המושבה" כמו תקציב, הוצאות החובש [טרם היה רופא קבוע למושבה] ו'בית הרפואות' [בית-מרקחת], תפעול הבאר, שמירה - במושבה ובכרמים, תקצוב השו"ב, בית המרחץ, מסים לממשלה, מקורות הכנסה והוצאות כלליות. הם שקבעו בין השאר כי כל ההוצאות הכלליות יחולו על כל המשפחות אשר במושבה חלק כחלק בלי הבדל בין גדולה [6 נפשות ומעלה] וקטנה [עד 3 נפשות]; אחר ניכיון מהוצאות המזכיר 10% אשר ישלם את מסי הממשלה: ה'עשר' וה'ווערקו', ולהוציא נדבות, מתנות וקבלת אורחים שיהיו מהכנסות המושבה.
כן קבעו כי כל אחד מבני המושבה אשר יחזיק אצלו ערבי עם משפחתו יחויב לשלם בעד הערבי ומשפחתו לפי הסדר שמשלמות כל המשפחות במושבה.
עבודת הועדה ארכה כחצי-שנה.
לאחר חתימת חברי הוועדה על המסמך הוא נמסר לאישורו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק – אז הרב הראשי של יפו והמושבות .
.ישראל עבד בכרמים ובפרדסים וככזה- מסור וחרוץ - היה למנהל עבודה בנחלתו של זאב גורדון מזרחית צפונית לרחובות תמורת שכר ומקום מגורים.
וכאן נכנס לתמונה שמואל צבי הולצמן - לבוש לבן, שפם צהוב, הוא שהקים לימים את מגדל עדר שננטשה במאורעות תרפ"ט. ואת "כפר-עציון" הקרוי על שמו [הולץ בגרמנית = עץ]. בן העיר העתיקה בירושלים שבא לרחובות, נטע פרדס באדמת "קדימה" על הדרך רמלה – יבנה בצפון המושבה, יצא לאפריקה, השתתף במלחמת הבורים לצד האנגלים, ונפצע. כשחזר ארצה כאגרונום, הביא עמו זני עצים שונים וטובים את הבננות, הפומלות, את הבוטנה הפקן והאפרסמון ודרך חבש, בעגלה- יענים! התחתן עם הינדה [לימים איילת] בתו של גורדון ו"עברו לגור במושבה המצוינת רחובות בה נטעו פרדסים". בחצר הפרדס - הציב גדר מעץ - והיענים בתוכה. המקום נקרא בפי השכנים 'בירת [קרי: באייאראת] אל נעמת' ובעברית צחה 'פרדס היענים' על שמן של אותם " העופות הענקיים הזועמים והזועפים" שלנוצותיהם, רבתה דרישת הנשים בשוק העולמי – ליופי, לקישוט ולהתפארות. ביצי היענים היו מקובלות כמתן לבעלי השררה התורכיים; מחיר הביצה 5 פראנק.
ישראל סחרוב "איש חמודות מפאר בניה של רחובות ומומחה למטעים" כמנהל עבודה בפרדס גורדון היה אחראי גם לגדרת היענים של הולצמן. זה השאיר הוראות לישראל ונסע לאוסטרליה .
"יען זה אותו עוף שבטעות קראו לו ועדיין קוראים לו בת-יענה. גובהו כגמל צעיר, צוואר דק וארוך עם ראש קטן, רגליו ארוכות וחשופות, ללא נוצות, בכף רגלו שתי ציפורניים עם טפרים ואומרים כי היען מסוגל לעמוד בתחרות עם כל סוס וסוס המצטיינים במהירות ריצתם".
באחד הימים נכנס ישראל לגדרה על מנת להאכיל את היענים. אחת היענים התפרעה , והטיחה אותו בבעיטה אל קיר הגדרה למרחק של כמה מטרים, בקושי דידה ישראל החוצה והתעלף. הפועל שעמד בחוץ על המשמר מחשש לכל מה שעלול לקרות מיהר לסגור את שער הגדרה וקרא לעזרה. מיהרו והובילו אותו בעגלה אל ד"ר פוחובסקי רופא המושבה שקבע כי "בעיטה כזו עלולה לפצח גולגולת אדם כפצח ביצת תרנגולת. . . ". ישראל הושב לביתו מוכה וחבול. שבוע ימים שכב ולא היה מסוגל לחזור ולצאת לעבודה.
היענים הועברו לחצרו של ישראל אהרוני.
"בשנות מלחמת העולם הראשונה מחוסר מזון נכחד ענף היענים מן הנוף הישראלי. הזואולוג העברי הראשון ישראל אהרוני הרחובותי שחט כמה יענים הכין מהם פוחלצים ושלח אותם לאירופה".
בשבט תרס"ט פוטר ישראל מעבודתו אצל זאב גורדון"כך מתייחסים האכרים לפועל, הכי בעל-מקצוע הגדול, אם אין לו איזה חלקת-אדמה". בעל הפרדס דרש מהפועל לפנות את הדירה תיכף ומיד. עברו ארבעה חודשים ישראל לא פינה את הדירה וגם את שכרה לא שילם, גורדון פנה לוועד "באשר היא נצרכת למעני מאד".
באותה שנה ישראל נכנס בריב עם אפרים קומרוב ממושב "נס ציונה". קומרוב ואפרים חרל"פ היו שותפים באותה באר והסתכסכו על רקע כספי. סחרוב נחלץ לעזרת גיסו בדרכים אלימות. ועד נס-ציונה ביקש מועד רחובות למנות ועדת-פישור "שני חברים מכם שאתם תבחרו מקרבכם ועל שני חברים מקרבנו שאנחנו נבחור". קומרוב פנה אל סגן הקונסול הרוסי ביפו, זה הפנה אותם לבית הדין הרבני או לבית המשפט המקומי ו"במידה וסחרוב יחזור ויחבל בבאר הוא יענש בצורה חמורה". "מכתב זה יש להציג לסחרוב והוא צריך לחתום שראה וקיבל - כך הורה נציג האימפריה הרוסית והוסיף: אישור הקריאה של סחרוב צריך לחזור לקונסוליה".
בין לבין הביא ישראל ארצה את הוריו ואת אחיו הצעיר – דוד, שני אחיו האחרים הפליגו לארצות-הברית. תחילה התגוררה המשפחה ברחובות. לימים עברו ההורים לירושלים והאח - עבד זמן-מה בקבוצת חולדה, השתתף בנטיעת "יער הרצל", הוא כרם זיתים רחב-ידיים, עבד בגליל, למד סתתות בירושלים ואף עסק בשמירה, כמועמד ל"השומר". הוא נשחט ב- 1912 כאשר שמר בכרמי ראשון-לציון בפרדסו של יואל דרובין, על-ידי מוגרבים -'מן המרוקנים אנשי המערב' - מ'מקווה-ישראל' המכונים "הארוואנים". . . "
"היה זה רצח על רקע רומנטי, מתוך קנאה. דוד היה צעיר גבה-קומה ויפה-תואר שלא רק לבבות בנות האיכרים הלמו לקראתו אלא גם לבבות הנשים הערביות. קנאתו של ערבי מן השומרים המוגרבים העבירה אותו על דעתו. . " סיפרה אחת מוותיקות המושבה.
שנים עברו, נתמעטו הנטיעות ברחובות, חלק פועלים יצא לחפש עבודה במקומות אחרים. הנשארים התבגרו, משפחותיהם גדלו, והלחץ מצדם לרכישת נחלה הולך וגבר.
בתקנות של ההסתדרות "אגודת-אחים" נקבע כי לכל פועל בעל משפחה שסיים עשר שנות עבודה, יש זכות לבקש חלקת-אדמה לבנות את ביתו.
"החליטו לעשות מעשה- קנו אדמה בסיועו של עיתון אמריקאי שתרם סכום 100 לירה-אנגלית כ"מעות-קדימה, בשטומ"צ".סיפר אפרים חרל"פ, בזיכרונותיו.
הייתה זו אדמת "גאולה" שעל גבול רחובות "פרש" כינוה. החלטת האספה של הסתדרות הפועלים הייתה לחלק את האדמה לחמש-עשרה נחלות עבור פועלי רחובות, נס-ציונה, וראשון-לציון.
ברחובות בחרו בתור קומיסיה [ועדה] לחלק את האדמה: שקולניק, בירמן ופורר בתור אזרחים קבועים; גבריאלוב וגורודיסקי בתור פועלים והאדונים אייזנברג, גולדין וסמילנסקי "לעזור לסידור ענין החלוקה". קבעו קריטוריונים ועשו הגרלה. חוץ מהאדמה ששוויה הוערך ב1500 פראנק קיבל כל מתנחל אלף פרנק לבניית בית למשפחתו. עוד אלף פרנק בשביל הכשרת האדמה. ועוד אלף בשביל אינוונטר: פרה, לול וכדומה. את כל הסכום - 3500 פרנק, עליו הה לשלם בתשלומים, במשך שלושים שנה. ועד שלא ישלם את יתר העודף, לא תרשם האדמה על שמו. אם במשך שלוש שנים לא ישיג החבר תוצאות טובות, יש רשות להסתדרות לקחת את האדמה ממנו ולמסרה לרעו הטוב ממנו.
כל זוכה יצא לחלקתו;. גדרו וגבלו, עשו דרכים והכשירו את הקרקע,
בין ששת המתנחלים מרחובות היו ישראל סחרוב ואליהו גלזר, רעים וחברים. נטעו כרמים. מגיפת הפילוכסרה הכתה בגפנים, לפרי לא היה דורש ומצב כרמי היין היה בכי רע. הייאוש אחז בחברים ומכרו את הכרמים "מצב הענבים היה גרוע, אבא וגלזר מכרו כרמיהם ב"פרש", באדמות "גאולה" סיפר לימים הבן - ישי סחרוב - יבנה. והשנה 1909.
מיואשים פנו אליהו גלזר וישראל סחרוב עם עוד 7 מתושבי המושבה אל הוועד בבקשה שיסדיר להם הלוואה לבניית בתים: ". . . אנחנו אלה הרשומים בזה כמעט כלנו יושבים בהמושבה מיום היוסדה ומתפרנסים מיגיע כפינו, ובמשך כל הזמן הרב הזה לא עלתה בידינו לחשוך מעמלנו סכום הגון כדי לבנות בתים למושב לנו ולמשפחתינו ועלינו לנדוד מדי שנה בשנה מדירה לדירה באין האפשרות לסדר את משק הבית בגידול בהמות ועופות ועוד בכדי להקל מהוצאות הבית ועוד עלינו לשלם שכר דירה כפי אשר ישית עלינו בעל הבית בכסף יתר מכפי כחותינו . . "
יום ד' כ"ח אדר א' התר"ע פה רחבות .
מספר חודשים לאחר מכן פנו השניים אליהו גלעזר וישראל סחרוב לוועד המושבה שימכרו להם שני מגרשים "מהמגרשים החדשים שנתחלקו מאדמת הציבור שעל יד הבאר - את הנומרים השלישי והרביעי מהצד הצפוני"; שכנים ביקשו להיות.
שותפו-חברו, אליהו גלזר בעל סמיכות לרבנות מירושלים-דליטא – ווילנה , אב לתשעה ילדים. יחד עם אביו ואחיו, עבר את כל רוסיה ברגל, ומנמל אודיסה הפליגו באונייה לנמל יפו ומשם צעדו-עלו לירושלים. בירושלים יצק אליהו מים על ידי רבנים באחת הישיבות. אחרי כמה חודשים הגיעה השמועה על המושבה רחובות ואז זכר: "יגיע כפיך בו תאכל, אשריך וטוב לך".ירד לרחובות "לבנות מולדת לעמו ולחיות מיגיעת כפיים" והיה מראשוני הפועלים. ישראל ראה באליהו דמות מופת לחקלאי יהודי משכיל.
'אוצר התיישבות היהודים' [גלגולו הראשון של 'בנק לאומי לישראל']. הלווה להם סכום כסף לאחר שהוכיחו שיש להם חסכונות, קטנים אמנם אבל יש. בכפר יבנה, שעמד על חורבות יבנה, עירו של ר' יוחנן בן זכאי - דרומית מערבית לרחובות, קנו מערבי כברת קרקע ובה באר וטחנת-קמח: חשבו לטעת עצי פרי, ומהכנסות הטחנה להתפרנס ולכסות את ההשקעה בכוחותיהם הם. כדי להגיע למשקם החדש נאלצו לקנות כל-אחד חמור לרכיבה והשנה היא 1909.
הטחנה פעלה בעזרת מנוע נפט ולידה באר-ערבית שחפרו הבעלים הראשונים; השותפים הציבו בבאר משאבת בוכנות ובשטח, נטעו לימון חמוץ, פרי לאקספורט, היה לו שוק טוב ברוסיה הגדולה, "תבלין חביב עליהם לעת שתות התה", ובין העצים, עד שיגדלו ויניבו פרי, גידלו ירקות בשביל משפחותיהם.
"אלה היו ימים טובים. הייתה שם אדמה והייתה באר, אבא היה מביא תירס, תפוחי-אדמה, אגוזים. בבית היה שמח. מפעם לפעם היינו מטיילים ליבנה. היה טוב, אני לא יודע אם הייתה פרנסה אבל היה טוב. כל המישור היה אדמת מזרע. עד שפרצה המלחמה,. איני יודע איך החזיק מעמד בזמן המלחמה. . ." סיפר ישי.
רכישת אדמה בכפר יבנה על-ידי יהודים הכתה הדים בקרב היהדות הדתית שראתה בחזונה את הסנהדרין יושב בעיר וכל העיניים פונות אליה. חלמו כי כאן יקום מרכז רוחני ותרבותי לעם היהודי החוזר לביתו וארצו. ש"יחזיר עטרה ליושנה ".
מספרים כי לרגל עבודות בניין שנעשו בראש התל נמצאו באחת החפירות כמה כלי זכוכית. ישראל הצליח להציל כמה מהם והעבירם למוזיאון של 'בצלאל' בירושלים.
תושבי הכפר יבנה קיבלו את ה'יהוד' בעין יפה ולא בן כפר אחד מצא עבודה מכובדת אצל ה'יהוד'.
קוריוז: משנשאל הד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית [ולימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל], מה ראה לבנות את המכון המדעי שלו ואת ביתו הפרטי על גבעות רחובות, השיב: 'באתי לבקר את התחנה לחקר החקלאות וראיתי באופק, אל מול גבעות החול שלנו גבעה המשקיפה על סביבותיה, ומושכת את העין. שאלתי גבעה זו מהי?. השיבו לי: זאת היא יבנה. כאן היה המרכז הרוחני של העם משחרבה ירושלים. כאן ישבו הסנהדרין, שמרו את רוח העם ועל תורתו. מיד אמרתי אל לבי - וכאן אל מול גבעה זאת יקום מרכז רוחני שלנו, (נוסף על זה שבירושלים), ונפיץ מכאן אור לגויים'. לימים נבנה במקום 'מכון וייצמן למדע'.
בין לבין מעמדו של וישראל ממשיך ועולה בקהילת אנשי רחובות –איכרים כפועלים, הוא פעיל בניהול בית הכנסת שבראש הגבעה ונמנה על 21 חברי ה"חברה-קדישא" במושבה שחברו ושותפו אליהו גלזר היה בין מייסדיה. דעתו באסיפות הכלליות נשמעת אם בענייני ניהול המושבה מול השלטון, תיקון דרכים, אם בתלונתו על ד"ר פוחובסקי המקבל חולים רק פעם ביום ולא פעמיים כנדרש.
וכשדנים באסיפה על 'זכות קול' מתן זכות בחירה לבני המושבה הצעירים מבני עשרים שנה ומעלה – הוא, ידידו גלזר, וה' סמילנסקי משה היו בעד, שכנעו וזכו.
ישראל נבחר לוועדה בת שבעה חברים שתפקידה "לסדר התשלומים בעד השתמשות בצינורות המים". זו לא האריכה ימים, חבריה לא הגיעו לתמימות דעים בעניין חלוקת הנטל והתפטרו, וכשבחרו ועדה חדשה ומצומצמת של שלושה איש – ישראל ביניהם.
ישראל פועל נדרש בחקלאות, מומחה בכל, אך מבוקש בפרדסים ורחל על משק הבית עברו לגור עם שלושת ילדיהם אצל בתיה מקוב [בפינת הרחובות יעקב – יעבץ].
". . מייד לאחר שנכנסנו לאותה דירה התקין אבא בין שני עצי תות נדנדה ויום יום כשחזרתי מגן-הילדים או אחי מבית-הספר, נאספו הילדים מן הרחוב ובאו להתנדנד . . . . אני משוכנע שבכל הרחוב לא הייתה נדנדה שנייה, כי לאהבתו של אבא את הילדים ונוער לא היה שני. . . " דברי ישי.
בסוכות, לאחר שישראל בנה סוכה, הכין פח של מלפפונים חמוצים, שם על המרפסת, כדי של'חברה' יהיה מה ל'גנוב' כנהוג "באחרון של סוכות היו אוספים את כל הסכך, מעלים אל 'גבעת האהבה' ושם עושים מדורה. ואז היו הולכים ה'חברה' לגנוב מארונות האוויר של ה'בעלבוסתס' [בעלות-הבית]".סיפר ישי.
במטבחה רחל. עמדו כיריים-ברזל עם אביזרי נחושת נוצצים ובחצר המו עופות. היו לה שתי פרות חולבות - כל בוקר האכילה, חלבה ושלחה אותן אל העדר "לעת ערב חזרו אל הדיר בריצה קלה כשזנבן מורם כנס, מהרו אל השוקת והאבוס המלא".
לילה אחד נגנבה חמורו של ישראל וגם שתי הפרות נגנבו. ישראל והאחראי לשמירה יצאו לחפש את הגניבה ולעקוב אחרי העקבות. הם חזרו ריקם.
הועד פיטר את השומרים וסידר שמירה עצמית.בינתיים.
ישראל שילם מכיסו 70 פרנק לגנבים כדי שיחזירו לו את הבהמות ותבע את הכסף מהוועד.
הוועד שהיה מודאג ממכת הגניבות שלח את השומר הראשי יעקובזון והשומר הערבי סלים סרור לעזה להתלונן לפני הקאימקם על הגנבים מזרנוגה, ודחה את בקשת סחרוב.
זה אינו מוותר – "וע"כ הנני מבקש מאת כ' או שאתם תשיבו לי את סך 70 פר' [. . . ] ואם לא תשיבו לי אז אהיה מוכרח לקרא אתכם לדין לפני הרב שליט"א ביפו." נקבע מועד לדין-תורה. סחרוב זכה בדין.
הוועד הזמין את 'ועד השמירה' לדון בבעיה והוחלט לשלם לו בעד פדיון בהמותיו הגנובות. את הכסף מסרו לידידו גלזר שטיפל בעניין.
הקשיים בנחלה ביבנה היו רבים והמאמצים לא פחות, ועם כל אלה רצה ישראל לתת לבניו אפשרות להתפתחות ולהשכלה. "הוא לא רצה שבניו יפסידו כמו שהוא הפסיד". חברו ושותפו אליהו גלזר, השפיע לא מעט על רעיון לימוד הילדים בירושלים. תחילה שלח את הבכור, יהושפט, ללמוד ב"למל". בית הספר העברי החילוני הראשון בירושלים שהיה תחת השגחתו של הרב עזריאל היילדעסהיימער ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה. יהושפט גר אצל סבתו פייגע-מנוחה שפינר. אחר-כך באו רעייתו הנאמנה רחל עם שאר הבנים. זה היה בשנת 1911
רחל, שכרה דירה בירושלים ברחוב אברבנאל ופתחה פנסיון בכדי לכלכל את המשפחה. תחילה החזיקה שני ילדים: אברהם אהרנוביץ' מרחובות ואחד מששת ילדיו של יואל דרובין מראשון-לציון שעשה בעיר לצורך טיפולים רפואיים ולמד שם. במהרה הגיעו אל 'הדודה רחל' גם אחרים - צלה סמילנסקי התאכסנה אצלה כשנזקקה לטיפול עיניים אצל הד"ר טיכו, גם גב' פדובה, אשתו של הרצל מקוב שהייתה צריכה ללדת ועוד. היא הכינה לפרטים ארוחות, הגישה ארוחות צהרים או ערב לתלמידים, או עובדים שהזדמנו לעיר, "בין הסועדים היה דוד ילין, מייסד הסתדרות המורים, שהפסיק אחר-כך לאכול אצלה בגלל חסרון-כיס".
ישראל נשאר יחידי ברחובות, חסך פרוטה לפרוטה בשביל המשפחה שהתגוררה בירושלים והיה עולה בסופי שבוע ירושלימה, על גבי חמורו הקטן, לביקור קצר "ורק בחגים האריך את שהותו בחוג המשפחה".
תוך זמן הסתבר שבעסקת יבנה טעו החברים-השותפים בחשבונם:. הטחנה הייתה בלויה, מכון-המים לא תקין ושטח הקרקע קטן. למרות המאמצים רבים ועבודה מבוקר אור ועד חושך- שקעו בחובות ולמדו מן הערביים הלכות טחינה. לטוב ולרע . .
הקשיים ביבנה חייבו כי אחד השותפים יחזור לעבוד במושבה והאחר ימשיך לעבוד בנחלה.
ישראל שהצטיין בעבודתו ונחשב כמורה ומדריך לאחרים. בין אם היו מיוצאי תימן ובין אנשי העלייה השנייה שעברו ברחובות, והם לא מעטים נשאר במושבה והחל בונה את משקו של אפרים זקס [זק"ש] חתנו של מר טוביה מילר, יהודי אמיד, תלמיד חכם מובהק, שרכש אדמות ברחובות ונטע בה כרמי שקדים ופרדסים. ישראל עבד שם כשנתיים בקירוב עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה; המצב הכלכלי התערער ועבודתו של ישראל - נטיעת פרדס זקס מילר נפסקה.
ישראל היה למשגיח בכרמי השקדים של מר אטלאס וכשפוטר ומשכורתו לא שולמה, הלך לבצור שם שקדים על דעת עצמו. בעל הבית המפוחד פנה לוועד שיורה לסחרוב "שיפסיק לבצור השקדים עד בירור הדין ודברים בנינו". קיץ תרע"ה.
כשפרצה המלחמה הקשר עם העולם הרחב ניתק כולל שוק הלימונים ברוסיה שהייתה לארץ אוייב. עסקי הטחנה היו בכי רע.
רבים איבדו את מטה לחמם ישראל ויתר על אזרחותו הרוסית התעת'מן ומצא את מקומו כעובד בחסות הממשלה התורכית –ב"סוכרה". הוא היה לאחראי על קבוצת בהמות.
שנת 1915. מלחמת העולם הראשונה. תורכיה הצטרפה למלחמה לצד "מעצמות המרכז". את הארץ הציפו חיילים גרמנים ואוסטרו-הונגרים; בצד חיילים תורכים לבושי קרעים ובלואים, ולעתים אף רעבים ללחם, הסתובבו חיילים הדורים בלבושם ומצוחצחים. הצבא התורכי הלך ברגל, והגרמנים נסעו במשאיות הגדולות, "אשר גלגליהם בנויים ברזל וחשוקים בגומי יצוק".
'מעצמות המרכז' - תורכיה, גרמניה ואוסטריה תכננו לכבוש את תעלת-סואץ כדי להשתלט על אדמות מצרים, ששימשה כבסיס לצבא בריטניה.
התורכים גייסו אלפי גמלים בכפרים וחייבו את בעליהם לעבודת כפייה - ל"סוכרה" ובכך אמנם ניצלו ממוות ברעב "לפחות בשרות המשלחת לסואץ קיבלו את מנת יומם, מעט כרשינה עם תבן, בשעה שאצל בעליהם הצטרכו להסתפק במעט קוצים יבשים וספיח עלוב של עשב דל.".
ג'מאל פאשא מפקד הארמיה הרביעית עם קצין המטה הגרמני הגנרל קרספין פון קרסנשטיין התקדם בראש כוח תורכי שחצה את חצי האי סיני והעביר עמו גשר דוברות שאמור היה לשמש את הכוחות בחציית התעלה. כוח המשימה יצא לדרך בינואר 1915. בשל שליטת הבריטים בים התיכון לא יכול היה הכוח לצעוד לאורך קו החוף הצפוני של חצי האי סיני והם יצאו מעוג'ה אל-חפיר (סמוך לניצנה של היום) לחצות את מדבר סיני ואיתם 6,000 גמלים. לאחר מסע ממושך של 10 ימים, בליל ה-3 בפברואר 1915 הגיעו לאזור שבין האגם המר הגדול ואגם תמסח. אך עם הנחתת הדוברה הראשונה על הגדה האפריקאית התגלו. ניסיונם של הכוחות העות'מאנים לחצות את התעלה נכשל. מעטים הצליחו להגיע לגדה המערבית של התעלה - הם נפלו בשבי או שנהרגו. החיילים ההודים של כוחות הממלכה המאוחדת הם שהצליחו לשבור את גלי התוקפים להרוג ולקחת בשבי את כל צוות כלי השייט ולהשמיד את רוב כלי הצליחה שהביאו איתם.
בראש "המשלחת לסואץ" עמד הגנרל קרספין פון קרסנשטיין, אשר צרף למחנה הגדול של בהמות העבודה כמה צעירים יהודים, כמפקחים וכאחראים לביצוע העבודה ולפיקוח על הבהמות לאחר שמתוך מחנה הגמלים העצום נשרו ומתו כמחצית הגמלים מאין פיקוח מתאים עליהם.
ישראל היה אחד הצעירים היהודים האלה. הוא הועסק כאזרח במפקדת 'מעצמות המרכז' כממונה ואחראי על הבהמות שהוחרמו. הוא דאג שהעבודה השוטפת לא תיפגם, דאג לעבודתן ובריאותן של בהמות העבודה ולעגלוניהם מכפרי הסביבה. השלטונות הצבאיים רחשו לו אמון רב והעבירו על ידו כספים לאספקתם של הבהמות.
בתפקידו זה היה בא לירושלים לקבל כספים לקניית מזון לבהמות וזכה להיפגש עם בני-משפחתו.
העבודה הייתה קשה ומפרכת. מבוקר עד לילה. "ביום אכלם החורב ובלילה הקרה". בסיסי קבע לא היו להם. להיכן שהגיעו, עצרו, האכילו את הבהמות, ואת עצמם במעט ירקות והרבה בצל יבש ובישלו מג'דרה - מרק עדשים או חומוס.
ישראל הצליח איך-שהוא לעזור מן המדבר לאשתו בעיר. מפעם לפעם שלח לה שק חיטה או פח נפט. קנה זיתים, כבש אותם ושלחם ירושלימה, ובסוף הקיץ מאין דורש לענבים הכין ריבה שמילאה את מקום הסוכר הנדיר "בשביל המשפחה בעיר".
באותם ימי מלחמה רדפו השלטונות התורכיים את הציונות וצוו על הבול העברי של הקק"ל להיעלם כלא היה, על העיתון העברי והשלט העברי לבל יראו ולבל ישמעו. על מרפסת הפנסיון המשפחתי, בקומה השנייה היה תלוי שלט דהוי המכריז על השכרת דירות, כתוב עברית.
באחד הביקורים החטופים של ישראל בירושלים עבר שוטר תורכי וציווה על ישראל להוריד את השלט ולנפצו. משנופץ השלט, ציווה עליו השוטר לזרוק הרחק את השברים. ישראל הטילם אל העבר השני של הרחוב, הצדיע לשוטר וזה המשיך בדרכו גאה ומרוצה.
ישי: צעיר הבנים ראה ונפגע. ישראל הביט בבנו ואמר: "מבחינת החוק צדק השוטר בדרישתו. כזה הוא החוק. משהצדעתי לו נטלתי ממנו כל רצון לחפש תואנה נוספת להתאנות אלי. הוכחתי לו את צדקתו ויכולתו כי רבו. הוא קיבל את כבודו במלואו ".
ישראל נשאר לגור ברחובות. עבד בצבא אבל את בניו לא החזיר למושבה. הם זקוקים לבית-ספר נאות, התעקש. הילדים ואמם - רחל שנשארו בירושלים ללא פרנסה נאלצו להתאים את עצמם לשעת חירום. הצטמצמו, הורידו את רמת החיים.
גלזר נשאר בטחנה, שורד את התנכלויות השכנים "עד שהתקלקלה אחת מאבני הריחיים, וחדשה אי אפשר היה לרכוש אלא רק בגרמניה, וכך נאלצו להשבית את הטחנה" . מלחמה.
המלחמה נמשכה. הצבא העות'מאני הוכה - לחיילים לא סופקו מדים או שמיכות, רבים קפאו ומתו מקור. חיילים חלו במחלות מדבקות שהיו למגיפות של ממש והפילו חללים רבים. היו שם טיפוס הבהרות, חולירע, דיזנטריה, שחפת וקדחת כזו ואחרת. הצבא היה מלכודת מוות חייליו, וכאלה היו בתי-החולים שלו ה"חאסטאחנות".
היהודים התגיסו לעזור האחד לשני – כשחלה אחד החיילים 'משלנו' דאגו חבריו שלא יוכנס לבית-חולים צבאי והעדיפו לשלחו לביתו בעגלות ה'סוכרה' על עגלוניהם היהודים לצפון – חלקם נפטרו בדרך והובאו בדרך זו או אחרת לקבר ישראל אך חלקם אכן הגיעו.
בתנאים לא תנאים, במדבר, בחוסר מים, ללא רחצה מספקת ושתיית מים מזוהמים, כמה שבועות לפני כיבוש הארץ על-ידי הבריטים, חלה ישראל בקדחת-צהובה, הובהל לירושלים ומת בבית-החולים וואלאך הוא "שערי-צדק" שהיה ברחוב יפו ליד שכונת הספרדים -"שערי צדק". בית החולים הזה היה בחסות ממשלת גרמניה ולכן זכה ונשאר בית-חולים אזרחי כל תקופת המלחמה, הצבא התורכי לא נגע בו לרעה. המקום שמר על אופיו היהודי-אורתודוקסי הודות למנהלו ד"ר משה וואלאך איש מאמין ודתי אדוק. ישראל הובא לשם על ידי חבריו ונפטר כשאשתו רחל יושבת על ידו עד הרגע האחרון.
'ישראל, ישראל, פארוואס הוסטע מיר פארלאזען?' ובשפה פשוטה: 'ישראל, ישראל, למה עזבת אותי?' קוננה.
בהר הזיתים נטמנה גופתו.
אפילוג
מותו של ישראל הייתה מכה קשה לרחל. המצב הכלכלי הקשה בירושלים אילץ נשים רבות לעזור במקורות פרנסה, ונשים רבות הגישו ארוחות צהרים וערב לנזקקים . ורחל, אלמנה עם שלושה ילדים, נשארה בחוסר כל. בצר לה היא פנתה לגיסה, חבר ועד המושבה רחובות, זה מסדיר לה הלוואה של 12 לירות מקרן הגמ"ח "על משך שנה אחת מהיום לתשלומין 1 לי'מ בכל חדש נגד ערבות בטוחה". , היא והחלה הכול מחדש. שכרה דירה אחרת; שני חדרים השכירה עם שלוש ארוחות ביום ולינה ושוב ארחה בביתה שני תלמידים. חזרה להגיש ארוחות-צהרים או ערב לנזקקים לכך. היא ובניה התגוררו בחדר אחד. בחצר, במבנה רעוע מקורה בפחים, עמדה רחל ובישלה. מים למטבח ולבית שאבה מן הבור ועם שחר יצאה לשוק.
בשנות מגוריה בירושלים נדדה מדירה לדירה ומשכונה. היא אגרה פרוטה לפרוטה עד לאותו יום בו
הגשימה את חלומה ורכשה מהאחיות אסתר דונדיקוב ונחמה ג'ייקובס מגרש ברחובות [בין רחוב הרצל, רחוב בית-הפועלים ושדרות גלוסקין כיום],
בראשית 1927 חנכה את ביתה ברחובות.
כשבצבא הבריטי נכנס לרחובות הבנים - ישבעם גלזר ויהושפט סחרוב הלכו לעבוד בטחנה; הפעילו את הבאר והשקו גם את הפרדס: המשק בכפר יבנה נתדרדר "עבדו וטחנו עד שאפס כוחם". השותפות התפרקה.
לצורך מכירת חלקם ברחיים ובפרדס (בַּיָארָה בערבית) שהיו להם ביבנה בשותפות עם גלזר, האלמנה רחל סחרוב ובנה הבכור יהושפט פנו לשני שַמשֵי בד"צ של ירושלים ר' עזריאל אשר ור' שלמה יצחק שפירא ובאמצעות "קנין סודר" מינו את הגיס אפרים חרל"פ, כבא כוחם. את כתב יפוי הכוח הביאו שְנֵי השמשים לפני מושב השלושה של הבד"צ הירושלמי. שלושת הללו "שיַשְבו כאֶחָד" בראשות הרב צבי פסח פראנק אִשרו וחתמו על כך בחותמת הרשמית של הבד"צ.
המשק נמכר לאהרן שקולניק שהייתה לו טחנה ברחובות והוא מכרה לנוצרי מאשקלון.
לימים הובא שקולניק לתקן תקלה בבאר, וזו התמוטטה וקברה אותו למוות, אותו ואת הפועל הערבי אשר איתו. היו מי שראו באסון הזה עונש משמים. . . .
עשרים ותשע שנים לאחר שנפרדו, ביום י"ט אלול תש"ו נפטרה רחל והיא בת 76 . רחל סחרוב נטמנה בבית העלמין הישן "תר"ן מזרח" ברחובות .

הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
מסמכים מרוסית תרגם ד"ר אלכס כהן מאוניברסיטת באר-שבע. את תמונת ישראל סחרוב קיבלתי מנכדתו נאווה לוין חברת קיבוץ מנרה


לאיתור הקבר של ישראל סחרוב בהר הזיתים, כנסו לקישור

אין תגובות:

פרסום תגובה