אליעזר ארקין - נפל בהתקפת הפלמ"ח על הרדאר הבריטי

21.7.1947 - חיפה

-

בית-העלמין בעקרון (מזכרת-בתיה)

טכסט:

[מגן דוד] [פלמ"ח] [מגן-דוד]

בננו ואחינו האהוב והיקר

אליעזר משה ארקין

בן מרים וזלמן

נפל בגבורה לשחרור המולדת

בהתקפה על הרדאר בהר הכרמל

כתגובה על גרוש אנית המעפילים

"יציאת אירופה תש"ז"

חבר הכשרה מגויסת בגבת פלמ"ח

נפש עדינה עניו ואמיץ לב

אהוב ואהוד על הכל

נגדע באביב חייו והוא רק בן י"ח שנה

נולד י' תמוז תרפ"ט נפל ד' מנחם אב תש"ז

ת נ צ ב " ה

המשפחה וחבריו

בשוטטנו בבית-העלמין הישן של עקרון, הלא היא מזכרת-בתיה, בחפשנו סיפורים ישנים, ראינו במרכזו מצבה בולטת ובראשה את סמל הפלמ"ח. ניגשנו וראינו סיפור, סיפורו של אליעזר ארקין .

"נתמזגו בנפשו, כטבע ראשוני, המעלות הטובות שמנו חכמים וסופרים בנפש אדם: אציל-רוח ויפה-טעם, טוב-לב וישר, תמים ואדיב. ועל כולם היה בעל הגיון בריא, רצון נחוש ותחושת מציאות".

הוא נולד כאליעזר משה ארקין למרים וזלמן ביום י' בתמוז תרפ"ט (18.7.1929) שנת המאורעות בארץ, נינו של אחד מראשוני המתיישבים במושבה שנוסדה בשנת 1883 לצבי ארקין שנולד במושבת האיכרים היהודים בפאבלובקה, פלך גרודנו, בשנת תרכ"ו (1866) ורעייתו יכנע ולהינדה ליבע בת ר' זלמן מנדל רוזנסקי. בשנת תרמ"ו (1886) עלו לארץ והיו מעשרת ראשוני איכרי המושבה מזכרת בתיה, עקרון ובוניה. בנו ישראל חיים ורעייתו הינדה ליבע בת זלמן מנדל רוזנסקי. מרים ממשפחת רחמיס בת דודה של זלמן שעלתה לארץ בשנת 1925 למשפחה בנוה-צדק הם נישאו , חיו יפה ונולדו להם אליעזר-משה, ישראל-חיים ועמיהוד. ואחרי שאליעזר נפל הביאו את אחיעזר" .סיפר אלישיב.

אליעזר'קה קראה לו אמו. לייזר קרא לו אביו.

"אליעזר נולד בתלם", אמר עליו אליהו קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי מקווה-ישראל.

כשנולד בנם בכורם גרה המשפחה בקרבת ירושלים והייתה נתונה לא פעם בסכנת-מות, בשנת 1930 עברה המשפחה לעקרון. החיים קשים מאוד. האב השתכר מעט "ואין השכר מספיק למחיה".

בשנת 1935 נכנס אליעזר לבית-הספר העממי בעקרון, הצליח בלימודיו על אף דאגות הבית וצרכי המשק שגזלו לא מעט מזמנו. עם פרוץ המאורעות תרצ"ו גדל סבל המשפחה – "הימים לעבודה והלילות לשמירה, ואין הפרנסה מצויה בבית". ורק לאחר שלוש שנים עם תום המאורעות השתפר המצב - האב עסק בגידול ירקות ופרי-הדר והצליח.

אליעזר חילק זמנו בין לימודים ועזרה במשק הוריו - למד, עבד ונשא בעול חייהם הקשים: בתלמי העגבניות והמלפפונים בימות הקיץ ובלילות רץ להשקות את השדות מחוסר מים בימים.. בן שבע-שמונה יצא, בימות-הגשמים כשהמעיל על ראשו ובימות-החמה הלוהטים כובע קש - יחידי - לרעות את הפרות במרחק קילומטר או שנים מהמושבה. "הוא אהב את עבודת-האדמה ואת חיי החקלאי. הוא אהב את החי ואת הטבע. עוד בגיל רך הוא מתקין במו-ידיו שובך ליונים, תולש עשבים, מביאם לתרנגולות. . ". סיפר אחיו ישראל.

"מסירותו הייתה ללא גבול".אמרה אימו

כוח-שכנוע בלתי-רגיל היה בו באליעזר, שתקן היה ונחבא אל כליו. לא נחשב בין הקופצים לקרוא בקול לפני הכיתה - מספרים כי כשלמדו את השיר "אני מאמין" של טשרניחובסקי, קם פתאום אליעזר להפתעת כולם ואמר: "אני אקרא"; ומשהגיע לבית השביעי - הסמיק והרעים בקולו הילדותי:

"יחיה, יאהב, יפעל, יעש,

דור בארץ אמנם חי".

בהברה אשכנזית.

עוד בוויכוחי בית-הספר העממי היה אליעזר עניני ושקול - את עמדתו נימק במשפטים ספורים, חטובים.

מימיקן טוב היה - אם חייך והסביר פנים דעתו התקבלה ואם ליכסן מבט – ההצעה לה התנגד נדחתה.

בבית הספר הייתה 'גינה למופת'. יצאה הוראה שכל ילד יביא מריצה של זבל. הביאו כולם מכל מה שהעלה הקלשון - קש ורקבובית-בוסר. אך אליעזר בן ה- 11 ואחיו הקטנים הביאו 3 מריצות גדושות זבל מדושן ומהביל מקרקעית הערימה. "לשד ומוח".

". . .הריני מעיד עליו, כי במשך 6 שנים שהוריתיו, נמצאתי למד ממנו יותר משלימדתיו. . . . כל אשר עשה - היה רצוף שלמות ומסירות, נפשו דבקה ביצירתו". סיפר יוסף אוקון אחד ממוריו בבית הספר העממי.

בשנת 1943 סיים אליעזר את לימודיו במושבה, המצב הכלכלי בבית השתפר והוא הלך לפנימייה בבית-הספר החקלאי 'מקווה-ישראל', מקום שם למדו אביו וסבו . במקווה-ישראל מצא את שאהבה נפשו: צמחים, בעלי-חיים ונוף חקלאי.

ערב ראשון לבואו. בהיר-שער, לבוש מכנסי-חאקי עד לברכיו, חבוש כובע .ילד. נכנס לחדר. לא דיבר. עם כיבוי האורות, חבריו לחדר ניסו את הטירון: זרקו בו כרים... אליעזר קם שותק, אסף את מצעיו ויצא, לא הועילו בקשות הסליחה והחרטה. את הלילה הראשון עשה במתבן.

חצי יום ללימודים - אליעזר בין הטובים. אינו משנן הרבה. חצי יום לעבודה - התמחה בפלחה, עקרון מושבתו חרבה ואדמותיה צמאות למים.

"קראנו לו ה "שועל", תמיד ידע להתבדח ולהערים על חבריו. אומרים כי מהמשפחה ספג את העליצות, טוב-הלב ורגשי-החברות הכנים" סיפר חברו יהושע.

קשריו עם הבית חזקים. לעתים הביע חלום חבוי לראות את מושבתו מחדשת את נעוריה על יסודות-משק איתנים יותר.

כשקיבל חופשת-שבת, היה אליעזר בא ועובד - חולב את הפרות, מאכילן ומשקן. וכדי לרצות את אמו, המטפלת בעיקר בתרנגולות היה מתקין לה כל שביקשה .

לאחר שגמר את לימודיו במקווה-ישראל, ניצל אליעזר את ימי-החופשה נטע גן עצי-פרי והתגייס לפלמ"ח; בגבת ל"אימונים ועבודה" – אליעזר יצא ל'הכשרה המגויסת' - הכשרת 'יפתח'

"אמא, אני אחזור לעקרון ויחד עם חברי נבנה חווה משותפת וחיים משפחתיים נפרדים".

הבטיח .

איש-עבודה היה בכל נימי נפשו. פלח בן-אכרים זה מילא תפקיד רכז-העבודה בנאמנות ובמסירות, היה לספרן ואסף ספרים לספרית החברה, בה ראה ערך חברתי חשוב.

"החלטנו על הקמת ספריה. - שלב נוסף בנכסינו התרבותיים. הימים כשהלימודים מאחורינו ואנו נכנסים לחיי-עבודה. עכשיו נודעת חשיבות מרובה להשתלמות עצמית - והספריה, שלהבת נר תרבותי, היא כלי-עזר רב לנו. עד כה הוכרז על הבאת ספרים ע"י החברים, והנה נאסף מספר קטן בלבד, מה שקשה אפילו לקרוא לזאת התחלה. לכן, נשתדל בכל הדרכים להגביר את אוסף הספרים ע"י זה שהחברים יגשו לענין ביתר רצינות ובהרגשת חובה למפעל חשוב זה." כתב בעלונם "אלומה".

גם בהכשרה לא נשכחה עקרון, נוהג היה להשוות את מבנה המשק בגבת לזה שבמושבתו, ולא פעם אמר ש"עם חבר'ה כשלנו להתיישב על אדמת עקיר - זה חידושה של עקרון.."

"אליעזר לא השלים תמיד עם חיי הקיבוץ ובשיחות-רעים עבר הקיבוץ תחת שבט בקורתו. ידע לציין את הנגעים החברתיים ושאף לבערם". סח חברו יהושע.

בוויכוח על מרות החברה, כשצצה בעיית משמעת החברים כלפי מוסדות ההכשרה, טען אליעזר כי.

"למזכירות יש סמכות לחייב חבר לצאת לתפקיד. אם החבר מערער - על המזכירות לברר את נימוקיו, ואם לא יתקבלו - על החבר למלא את התפקיד שהוטל עליו".

חודשים מועטים לאחר גיוסו לפלמ"ח נבחר לצאת לקורס מפקדי כיתות.

שבועיים לפני הפעולה, בא הביתה לחגוג את יום הולדתו ה- 18. באותה שבת אחר-הצהרים ישבו ושוחחו, אליעזר סיפר על הנעשה בארץ, על חברי הפלמ"ח הממורמרים וכועסים על מדיניות "ההבלגה", על 'קבלת-הפנים' שעורכות בחופי הארץ אניות-המשחית הבריטיות לשרידי הטבח, אחרי מסע יסורים שהגיעו לחופי הארץ המובטחת מקבלים אותם בסילוני גז מדמיע. . .

"כששמעתי כל זאת, חרדתי לחייך. התחננתי: רחם עלי, אל תהיה בין הפזיזים האלה. את כל משפחתי שיכלתי בתאי-הגזים, עצבי מרוטים ומתוחים. . . " סיפרה אימו.

ירד לחצר ואמר לאביו: "אמא שרויה בדיכאון רב, צריך לעודדה ולחזקה. כל השנים שכבת אתה בחפירות והגנת עלינו, עכשיו - תפקידי הוא".

" - - - זה היה בשבת, פרשת בלק, השבת שבה היה לבר-מצוה, השבת שבה מלאו לו 18 שנה. הוא הלך לבית-הכנסת, עלה לתורה ואבא התמוגג מנחת. זו היתה ה"עליה" האחרונה שלו - לא שכח להיות עוד פעם במושבתו - צור מחצבתו". כתב ישראל אחיו.

"היו בינינו יחס נפשי, הבנה הדדית וחברית" אמרה אמו. "כזוג נאהבים אתם יושבים ומסתודדים" – אמר האב.

קמה "תנועת המרי העברי"- בסוף שנת 1945, לאחר שראשי היישוב התאכזבו ממדיניותה העוינת של ממשלת הלייבור, החליטו להגביר את המאבק נגד הבריטים. הוקמה "תנועת המרי העברי" בה חברו ה"הגנה", אצ"ל ולח"י. בראש התנועה עמד משה סנה ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה".

כל מחתרת המשיכה לפעול בנפרד, תוך תיאום וקבלת אישור מגורם יישובי בכיר שנקרא "ועדת X " - חבריה היו הרב יהודה ליב פישמן-מימון ודוד רמז, משה סנה, פרץ ברנשטיין, לוי אשכול [שקולניק] ישראל בר-יהודה [אידלסון] ויעקב ריפתין.

הפלמ"ח נקרא לתת את חלקו בקרב -. תגובה על הגירוש המחפיר של אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז" היא "אקסודוס". לאחר שנה של אימונים, ובשלבי סיום קורס מפקדי כיתות הוטלה על אליעזר וחבריו המשימה לפוצץ את תחנת הראדאר בחיפה -תחנת-בלישה לציד אניות-המעפילים בדרכן לחופי הארץ . שילוח המעפילים מהארץ, לא עבר בלי שילומים.

אותו יום הרגיש לא בטוב וחבריו בקשוהו לבל יצא לפעולה. הוא סירב לשמוע ויצא. הוא לא העלה על דעתו שאפשר גם לא ללכת. זה היה כה ברור, זה היה כה טבעי.

שתי התקפות נערכו בלילה של יום ב' 21.7.1947 על מחנות הצבא בהר-הכרמל.

ההתקפה הראשונה נערכה על תחנת הראדאר שנמצאה במחנה הצבא ב'סטלה מאריס' שבכרמל הצרפתי קרוב ל- 1.30 אחר חצות, והשנייה על תחנת הראדאר הנמצאת באדמות פורייבה. במחנה צבאי דרומית לחיפה, על דרך אחוזה - עוספייה.

ב'סטלה מאריס' שכנה מפקדת הדיוויזיה המוטסת השישית, "הכלניות". המפקדה הזאת הייתה אחראית מפברואר 1947 לשמירת החוק והביטחון בצפון הארץ.

הראדאר ב'סטלה מאריס' היה נתון לשמירה מעולה של חיילי הדיוויזיה המוטסת ונוטרים ערביים, ממוקם באיזור צבאי מבוצר וסביבו מחנות צבא.

"תנועת המרי" החליטה לפעול. הזמן שהועמד לרשות מטה הפלמ"ח לשם ביצוע ההתקפה היה קצר – יומיים בלבד. תוך זמן זה נקבעו האנשים ואורגנו השירותים, הנשקים והחובשים. כולם הגיעו לבסיס היציאה, למרות העוצר שהוטל על העיר חיפה.

סיפרו כי במסגרת סיור מקדים לקראת פיצוץ המכ"ם, זחל רפי הנטמן [לימים איתן] בתוך מנהרת ביוב, ומאז הכינוי "רפי המסריח", דבק בו .

הכוח שעלה על מיתקן הראדאר המערבי, ליד מנזר 'סטלה מאריס',. פרץ בשעה 10.30 את הגדר החיצונית וחדר בין הבתים לקרבת המיתקן. ראו זקיף, חזרו ופרצו את הגדר במקום אחר. חצו כביש, פרצו גדר תיל של קונצרטינה כפולה, הגיעו למרחק של 20 מטר מן המיתקן. גדר שלישית. השטח מואר על-ידי פנסי חשמל. לדברי ניצה וולפנסון עלו על גל של קופסות שימורים ריקות. אחד השומרים פתח באש. מכונית-צבא הגיעה מכיוון העיר. החיילים והקצינים שבמכונית פתחו אש על הכוח בעורפו. תוך חילופי יריות החלו הפלמ"חניקים לפרוץ את הגדר בחיפוי תת-מקלעים ורימוני-יד. הגיע פטרול צבא ופתח גם הוא באש. אש קטלנית ניתכה גם מעמדות הבטון ומחלונות הבתים הסמוכים. חילופי היריות נמשכו. הגיעה מכונית משוריינת שהפעילה מקלע כבד מן האגף, זיקוקין נורו לאוויר. התנהל קרב כבד

במשך 20 דקות.. ניתנה פקודה לפוצץ את חומר-הנפץ ולסגת.

גבת - הבחורים והבחורות מההכשרה הילכו מתוחים . דיברו קטוע, הציצו חטופות בשעון ובמבטים מודאגים לעבר הכרמל.

זה לא היה סוד. הם ידעו לאן הלכו החברים. ידעו שעל רצח מעפילי האונייה תבוא תגובה, ידעו שהמבצע קשה; חדירה לאזור מוגן, בתנאים של עוצר, הצבא ב'מצב הכן' -. ראו את התגבורות הזורמות בכביש לעבר חיפה.. .

חבר משק מחולבי הלילה, סיפר כי שמע התפוצצויות בין אחת לשתיים אחר חצות. בארבע לפנות בוקר נשמע פיצוץ מכיוון חרייבה. בחדשות של שבע בבוקר בהודעה הרשמית נאמר כי אחד נשאר פצוע ליד גדרות-התיל.

כל דרך הנסיגה, היו הבחורים נתונים תחת מטר אש ומוארים באורות זיקוקין עד הגיעם ל'שטח-מת' ואתם מספר פצועים וחבולים קל.

"לא היו אבידות למגינים מאנשי-הצבא".

"ראו 4 או 5 איש שהשתתפו בהתקפה, אולם סבורים, שמספר המשתתפים היה כ -15או יותר"

"במחנה 'סטלה מאריס' נגרם רק נזק קל לבנינים מסביב". נכתב בעיתונים.

אחר-כך נודעו פרטים נוספים. הבחורים חזרו עייפים, חיוורים. "היה קשה" אמרו. דיברו על הכול.

את אליעזר נאלצו לעזוב. ניסו לקחתו ושוב ניסו, אך האש הייתה חזקה. הייתה פקודה לסגת. מצבו היה קשה. השאירו מאחריהם גם כמה כלים.

"ביקשת מחבריך להוריד ממך את האקדח, לא רצית להפקיר את נשקך היקר" ספדה לו אימו.

"אמרנו לשאתו ולהוציאו משם אולם מאחר שברור היה לו כי העיכוב בשטח מסכן את חיינו ביקש מאיתנו לקחת את אקדחו, למסור שלום למשפחתו וחבריו ולעזבו".

אליעזר איננו בין החוזרים. הוא לא חזר. הוא גם לא יחזור לעולם

.

"אליעזר ארקין נפצע פצעים אנושים. החברים העבירוהו מן החצר עד הכביש. בינתיים התגברה האש. פעמיים ניסו החברים להרחיקו מהמקום ולא יכלו. אליעזר ביקש לקחת ממנו את האקדח, ולהשאירו. הוא הרגיש ששעותיו ספורות. ביקש למסור שלום להורים ולחברים" דיווח מטה הפלמ"ח.

אליעזר ארקין נשאר יחידי על מורדות הכרמל. .

בבוקר התגלה אליעזר ארקין שותת דם על ידי כלבי הבריטים, הובא לטיפול בבית החולים רמב"ם.

"האחות ברמב"ם שראתה מרחוק איך רק הבריטים מטפלים באליעזר וחוקרים אותו כתבה למשפחה מכתב אנונימי. עד היום איש מהם לא יודע מי היא."היא סיפרה במכתב שהוא נפצע קשה בבטן. המשיכו לחקור אותו. הוא היה בהכרה, לא סיפר להם כלום, לא הסגיר אף אחד, עד שמת. לא עינו אותו, אבל כנראה גם לא כל-כך טיפלו בו. אם היו מטפלים בו בזמן ונכון , כנראה שהוא היה איתנו עד היום. ביקש ממנה למסור לאמו שמת בגבורה." סיפר לי ישראל אחיו

הבריטים שמצאוהו במקום העבירוהו לבית-חולים ממשלתי ושם חקרו אותו ללא הפסק אך הוא לא גילה להם דבר.

בד' מנחם-באב תש"ז בבוקר מת מפצעיו.

"הצעיר אליעזר ארקין, מעקרון, בן 18, מת מפצעיו ביום ב' בבוקר בבית-החולים הממשלתי בחיפה".

נכתב בעיתונות

בשקט, לאור-נורות, נערכה במועדון אזכרה. "אין מספידים איש-צבא. הספדנו את איש-העבודה, את הפלח." אמר חברו אסף

אחד המשתתפים סיפר על הרגעים האחרונים של אליעזר.

סיפרו כי קורפורל מה- C.M.P. [משטרה-צבאית של המחנה] הוא שהרג את אליעזר ארקין הפצוע

וכל השאר המצאה בריטית לכיסוי הרצח.

"ארקין היה פצוע מאוד קשה ואי -אפשר היה להזיזו. האנגלים טענו שכשהם הגיעו הוא היה כבר מת". סיפר רפי 'התרנגול' מי שלחם שם ונשלח להודיע את בשורת המוות למשפחה "וסיפר להם מה קרה".

"אנחנו לא יודעים כמעט כלום. לא דיברנו עם חברים לנשק ולא עם מפקדים. צריך להבין - המשפחה נשברה. זה היה נורא. הרופאים יעצו לנו לא להתעסק בזה, לא לתלות תמונות וכולי. אז לא שאלנו מה ואיך. אני יודע שהמוות שלו קצת תעלומה, מיסתורי" סיפר ישראל ארקין .

סופרי חוץ הודיעו לעיתוניהם, כי ההתקפה על תחנות הראדאר בוצעה ע"י "תנועת המרי" בגלל שילוח המעפילים

למחרת היום 22.7.1947 הארון יצא ב- 9- בבוקר מבית החולים בחיפה ואליעזר ארקין הובא לקבורה בעקרון מושבתו

בהלוויה השתתפו מאות בני נוער ותושבים מאזור הדרום. גם אני כתלמיד בית הספר העממי ברחובות הייתי שם.

גם בלשים בריטיים הסתובבו בקהל.

בדברי ההספד אמר בין השאר אביו: ". .. אליעזר בכורי, חזון חיי, ידעת וגם אני ידעתי לאן אתה הולך. יהי רצון ותהיה קרבן אחרון לעמנו הדווי והשסוי. ינעמו לך רגבי עפרך מול פני האדמה אשר עבדת אותה בחדווה יום יום".

"אליעזר'קה, בן אהוב שלי! - אין אכזרי מהמציאות המרה, מאותו יום אכזרי ומר שנקטפת מאתנו, נאלמת ואינך. בצהרי יום שקעה שמשי, ועד עכשיו איני יכולה להבין כלל איך ממשיכה אם לחיות לאחר שאיבדה את בנה-יקירה. .

.[. . . ]

נגזר עלינו לחיות בביתנו בלעדיך, לשבת ליד שולחן כשמקומך ריק - והבית על יושביו אבל, נתייתמה כל פינה. געגועים טרופים מכרסמים את נשמתי". דברי אימו

", רפי איתן דיבר באזכרה; - אמר לי אלישיב שחם - 'שיר הפינג'אן' זה עליו

[. . . ]

נזכר הפינג'אן איך אליו,
החבר'ה הגיעו מקרב,
איך מוטקה הג'ינג'י רטן:
אחד לא יחזור כבר לכאן...

[מילים: חיים חפר (פיינר),לחן: עממי ארמני]

לשאלתי ; המפקד היה רפי גינצבורג בוגר "כדורי",כינוהו 'התרנגול' נהרג במלחמת העצמאות במבצע פתיחת הדרך לנגב, נקבר בקיבוץ בית קשת, בדרגת סרן.

"גם בשיר ה'צ'יזבט' הוא מוזכר" אמר לי דובוש מכפר עזה:

[. . . ]

נזכור את מסע הפלוגה במדבר,

ואודם דליקות על ההר,

נזכור את אותה הזחילה לראדאר,

נזכור איך אחד לא חזר...

[מילים: חיים חפר (פיינר), לחן: משה וילנסקי]

סוף דבר

סמוך לשעה 4 אור ליום ב'. 21.7.1947 יחידת פלמ"ח תקפה מחנה צבאי דרומית מחיפה, על הדרך אחוזה - עוספייה ופוצצה את מתקן הראדאר שהיה במקום.

מעיתונות התקופה:

"סביב המחנה הוטלו על ידי המתקיפים מוקשים. ערבי שדרך על אחד המוקשים, נפצע פצעים קשים. 4 שוטרים מוספים הובאו לבית-החולים. הם נפצעו מכדורים".

"מגדל התחנה נשאר עומד על תילו".

לימים הוצב על גדר ברחוב טשרניחובסקי בחיפה סמוך לאזור הפעולה שלט לזכרו של אליעזר ארקין.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים