יום שני, 11 בינואר 2010

אברהם נסים אלקאיים - יליד יפו שנרצח בידי ערבים על אדמתו




6.10.1950 - באר-שבע
בית העלמין קרית שאול תל-אביב
טכסט:
[מגן-דוד ובלבו "פ"נ"]
אברהם נסים
אלקאיים
וי על הא שופרא דבלי בארע
איש פעלים זרע קודש שלשלת יחוסים
ידיך לא אסורות ורגליך לא בנחושתיים
נפלתה בידי בניעולה
ה' ינכום* את דמך
נפ' כ"ג באב תש"י
תנצב"ה
הערות: וַי על הָאי שוּפְרָא דבָּלֵי באַרעָא בעברית: וי על יקיר זה שנרקב בקרקע
ידיך לא אסורות ורגליך לא בנחושתים - מתוך שמואל ב' פרק ג, קינת דוד על אבנר
*כך במקור
אברהם אלקאיים, יליד הארץ, גדל בעזה ובגר בבאר-שבע. חייל בגדוד נהגי הפרדות אשר נפצע בגאליפולי, מפקד על הפועלים המצרים שסללו את מסילות הברזל במדבר עבור הצבא הבריטי המתקדם לעבר ארץ ישראל, ומוכתר שכונת-התקווה. נרצח ליד באר-שבע בקיץ שנת 1950 על אדמת משפחתו, שאליה חזר בתום מלחמת העצמאות.
מן העיתונות
- אברהם אלקיים [בעיתון כתוב השם כך, על המצבה הוא מופיע כאלקאיים, וכך ייכתב בסיפורי זה, ע"י], בן 59, שהתגורר בבית בודד נטוש כ-7 ק"מ לפני באר-שבע, 200 מטר מהכביש הראשי, נרצח אור ליום ו' על ידי מסתננים בנשק אוטומטי. נשדדו ממנו 40 לירות במזומן, משכורתו היומית שקיבל באותו יום מהאפוטרופוס על הרכוש הנטוש ושיק על 20 לירות וכן נגנבו מהאורווה שבחצר שתי פרדות וסוס. צבא ומשטרה ממשטרת השפלה בראשות הקצין י' שטינברג ממשטרת רחובות יצאו בעקבות המסתננים שהובילו לכוון הרי חברון עד לשטח ההפקר [בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ברודוס באפריל 1949 בין ישראל לירדן נקבעו שטחים שאין לצבא רשות כניסה אליהם – 'שטח-הפקר'] ושם עברו את הגבול. הגופה הועברה לבית החולים "הדסה" בתל-אביב.
על גופו נמצאו גם סימנים של דקירות סכינים. מחוסר משטרה בבאר-שבע, הוזעקו לחקירת המקרה שוטרים מרחובות ומגדל-גד. הובעה סברה שהרצח בוצע על ידי מסתננים בעזרת בדואים מקומיים.
אלקיים, יליד עזה, שהיה חייל בגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, הקים לפני כחצי שנה משק במרחק 5 ק"מ מערבית מבאר-שבע אך משפחתו נשארה בשכונת-התקווה, שם שימש כמוכתר. שני בדואים נעצרו לחקירה.
אחיו של הנרצח הוא פקיד הסוכנות היהודית בבאר-שבע.
(מעתונות התקופה)
ואלה תולדות
אברהם אלקאיים היה בנם בכורם של מזל ונסים בן משה אלקאיים.
הרב משה אלאקיים הוא מוסה בן עזיז בן איברהים בן דהווד אלקאיים הוא ר' דוד אלקאיים, מחבר "שירי ידידות", חיסל את נכסיו במרוקו בשנת תרכ"ו (1866) ועלה לארץ-ישראל. במשך חודשים רבים עשו את דרכם בדרך לא דרך, על חמורים וגמלים ביבשה ובים, הוא ואשתו אסתר בת אברהם קורקוס, אחד מעשירי מרוקו, ואתם ארבעת ילדיהם, בהם נסים בן השנתיים, והתיישבו בירושלים. נסים למד בישיבת הרב דוד בן-שמעון ובשנת תרמ"ז (1887) נשא לאשה את מזל בת שלמה שאול, נכדתו של הרב אליהו שמול, רבו ומורו של הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, מי שהיה לימים הרב הראשי הספרדי של ארץ-ישראל. בצעירותו, כשהיה בעיר העתיקה, היה נסים וביל אנשים על חמורים לקבר רחל.
משפחת אלקאיים עברה מירושלים של 'חלוקה' ו'כוללים' ליפו, שם היו כבר לא מעט משפחות מוגרביות מיוחסות של סוחרים ופקידי שלטון.
בשנת 1885, כשביקר זאב קלונימוס ויסוצקי (מראשי אגודת "חובבי ציון" ברוסיה ובעליו של מפעל התה הידוע) ביפו ובירושלים, פגש בנכבדי הקהילות והעלה בפניהם את רעיון יישובם של יהודים בערים ערביות כ'מצוות יישוב הארץ'. כך החלו היהודים להתיישב בלוד, בשכם, ובעזה – שם התרכזה קבוצת היהודים הגדולה ביותר.
ארץ-ישראל הייתה אז דלילת אוכלוסין. כ- 400-500 אלף איש חיו על אדמתה, רובם כפריים. מהם 40-50 אלף יהודים, רובם מהיישוב הישן. מספר האשכנזים, רובם חדשים, מנה כמה אלפים.
בשנת תרנ"ז (1897) ירד נסים אלקאיים לנגב לסחור עם הבדואים. הוא התיידד עם השייח' עלי, ראש שבט ערב אל-עטאונה למטה א-תיאהא ועם אחיו סאלים, ואף גר באוהל לידם.
את משפחתו הושיב בעזה, שם הייתה כבר קהילה קטנה של יהודים, כמו אברהם חיים שלוש, שאליו הצטרפו סוחרי תבואה יפואים כחכם יוסף יאיר וזליג רבינוביץ – מי שלימים הקים בפתח-תקווה את מפעל הכוהל והשמרים הראשון בארץ-ישראל.
בגמר עונת הזריעה היו הערבים באים אל העיר ומוכרים את תבואת שדותיהם מראש ב'חצי חינם', ועם בוא הקציר יצאו הקונים אל הערבים ואספו את החיטים והשעורים שקנו מהם.
אב המשפחה, החכם נסים אלקאיים, סחר עם הבדואים בנגב בשעורה ובחנדאל (אבטיח פרא).
את השעורה שלח בימי הקיץ דרך נמל עזה לסקוטלנד, לשימוש בתעשיית הבירה והוויסקי; את החנדל [חמדאל; בעברית: לענה], אבטיח הפרא הקטן שהבדואים אספו במדבר, ריחו היה כשל אבטיח אדום, אבל טעמו כשל לענה. הוא שימש לצרכים רפואיים. אחרי שהתייבש הכדור היו מקלפים אותו בתער. בעזה היו רחובות שלמים שעסקו במלאכה זו, ארזו בתיבות של 100 קילו, העמיסו על גמלים ושלחו דרך נמל יפו לגרמניה, להמבורג. נסים היה קשור עם החברה לתעשיית רפואות 'באייר'. בתמורה סיפק לבדואים כלי חרס, עבאיות, כאפיות ועקאלים מתוצרת עזה, שבריות דמשקאיות וטבנג'ות [אקדח המיועד לצייד עופות] יורקות אש מאלבניה, חלווה יפואית וסבון מתוצרת שכם. כשהשייח' עלי ידידו היה לראש העיר, פתח נסים אלקאיים חנות באחד מהבניינים שהיו שייכים לו, ובנו בכורו אברהם ניהל אותה. לידו עזר הבן שלמה.
אשתו מזל או אום אברהים כפי שקראו לה השכנות, עם ילדיה הקטנים יהודה ומרדכי [מרקו], גרו בעזה בשכונת אל-זיתון, וכשנסעו לבאר-שבע התגוררו במאהל שבט אל-עטאונה.
ברכיבה על חמור או סוס התמשכה הנסיעה מבאר-שבע ליפו דרך עזה, כולל מנוחות בדרך, בין 25 ל- 30 שעות (מבאר-שבע לעזה כ- 7 שעות; מעזה ליפו נסעו דרך מג'דל, אישדוד, איבנע, ואדי חנין, המושבה ראשון-לציון ומשם באו ליפו).
אברהם
עזה פרושה על שתי גבעות. בינה ובין הים רצועת חולות. עיר מוסלמית ובה כשמונים משפחות נוצריות, ולהם שני בתי תפילה. מבני ישראל היו אז כתשעים נפש. בשבתות היו מתאספים היהודים בבית אחד מהם, מתפללים וקוראים בתורה בציבור: אשכנזים, ספרדים ירושלמים ומוגרבים.
ככל ילד בעזה, ערבי כיהודי, התקשט אברהם בפגיון משובץ בחרוזים, מתוצרת מקומית. וכשבגר נשא גם אקדח וחגורת כדורים על חזהו, לראווה. בעיר היה לבוש כאירופאי, עם תרבוש, ובמדבר - התלבש כבדואי, עם כאפייה.
בימי ראשון היו בני הנוער היהודים רוכבים על סוסי הוריהם, מקושטים בשרשרות ובחורג', מין שקיים צבעוניים עשויים צמר, ונוסעים לחגוג בבוסתני הנוצרים.
בחגי המוסלמים, כמו זה של נבי-רובין, שהיה מתקיים בכל שנה בסוף הקיץ ונמשך חודש, היה אברהם משתתף בתחרויות רכיבה והיאבקות כאחד מגיבורי עזה. סוסתו האצילה הייתה מהיפות ביותר. "עשינו שלא לנצח את הבדואים, פן ייעלבו וייפגעו", כך סופר בין יהודי עזה.
מדי כמה שנים פקדה את הנגב בצורת. גוי גרמני מיפו בשם וולף הקים בשנת 1909 טחנת קמח גדולה, והיה שולח מדי חודש בסירות מפרש 1000 שקי חיטה לעזה ולבאר-שבע. חכם נסים אלקאיים, שידע כי בשנות בצורת יזדקקו הבדואים לקמח והרווחים יהיו גדולים, קיבל מוולף סוכנות למכירת קמח בבאר-שבע, והושיב בחנות את בנו אברהם.
את באר-שבע הקימו התורכים בתחילת המאה העשרים, בימי הסולטן עבד אל חמיד השני. מושל ירושלים, שהיה אחראי גם על באר-שבע, היה מוחמד ג'וואד ביי, ומושל המחוז היה הקאימקאם רוסטוק באשה. התורכים רצו עיר במדבר, שתשמש לצרכי שלטון ומינהל לאוכלוסיית הבדואים וכבסיס קדמי מול האנגלים שבתעלת סואץ. הם בנו עיר מודרנית, גדולה, שרחובותיה הישרים נמתחים שתי וערב, עם מסגד גדול, בית ספר לילדי הבדואים, סראייה למושל, ואפילו כנסייה. תחנת הרכבת נבנתה מאוחר יותר.
באר-שבע, ביר-סבע כפי שכונתה בפי הבדואים, הפכה בימי שלישי לשוק מרכזי לבדואים, בעיקר לשבטי התראבין וערב א-תיאה. השייח'ים הבדואים היו באים לשוק עם סחורתם, מלווים במשרתיהם, כשהם לבושים הדר, ונושאים שאבריות מעוטרות בחגורת המשי הרחבה שלמותניהם. הבדואיות, מקועקעות הידיים והמצח מעשי ידי הנאוואריות [צועניות ערביות לבושות בכחול] הסתירו את פניהן בקישוט השזור מטבעות כסף גדולות - מג'ידות, ריאלים, ו'מריות-תריזות' או 'נפוליאונים' קטנים של זהב.
בשוק סחרו בסוסים, גמלים, תבואה, כבשים וחוטי צמר לאריגה גסה. השוק שימש גם מרכז לחנדאל. בכל יום שוק, שלח נסים אלקאיים מבאר-שבע שיירת גמלים עמוסי שעורה וחנדאל לעזה. את השיירה הובילו שותפו וידיד נפשו שייח' חסן, ואברהם בנו, שידע קרוא וכתוב ודאג להסדיר את משלוח השעורה לאירופה. ביום חמישי הייתה השיירה חוזרת לבאר-שבע ואברהם היה שב אל החנות המשפחתית.
בשנת 1908 היה חכם אלקאיים למוכתר העדה היהודית בעזה ונציג יהודי מחוז עזה ובאר-שבע במועצה הצבאית המחוזית. בשנה זו התחוללה מהפכת "התורכים הצעירים"; הסולטן עבדול חמיד השני הודח ואחריו גם מושל ירושלים עלי אכרם ביי, שהפגין יחס עוין ליהודים. במקומו מונה סובחי ביי, שהתייחס אליהם טוב יותר מקודמו.
בשנת 1910 הוקם בעזה בית-ספר עברי בהמלצתו של אליעזר בן-יהודה. את שלמה שלחו ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל-אביב. בשנה זו נולד מרדכי הוא מרקו.
הערבים רצו שגם באר-שבע שזה עתה קמה, תפרח ושתהיה בה שכונה יהודית כדוגמת יפו. בלחץ בנו אברהם, רכש נסים אלקאיים מסאלים אל רקרדי משבט אל זרבה עזאזמה אדמה בצפון העיר, ששטחה מאה עשרים ושלושה דונם. התמורה בעד האדמה, 4000 גרוש מצרי, שולמה במלואה ונרשמה כדת וכדין בספרי האחוזות.
בתקופה ההיא, הממשלה העות'מאנית אסרה על מכירת קרקעות לנתינים זרים, במיוחד ליהודים. בפועל נעקף האיסור בעזרת מתן שוחד, הוא ה'באקשיש' הידוע, ולכן נדרשה מלאכת תיווך. (כאשר הערבים בארץ החלו להיות קיצונים, הורחב האיסור על מכירת קרקעות ליהודים, גם אם היו אזרחים עות'מאנים. אך עם מהפכת "התורכים הצעירים" והדחת הסולטן עבדול חמיד, נתמנה הסולטן מחמד רשאד ביולי 1908 שגילה יחס מתון יותר, וכך ששוב התאפשרה מכירת קרקעות לעות'מאנים יהודים).
שנת 1911 הייתה שנה של משבר כלכלי, בעיקר בגלל מלחמת תורכיה-איטליה בלוב. השייח' אל עטואנה מכר לאזרח העות'מאני חכם דוד עמוס איש עזה 7000 דונם בג'מאמה, לבקשת הד"ר רופין, עבור "אגודת שארית ישראל" ממוסקבה. לאחר הרכישה, היה על חכם דוד עמוס להעביר את השטח על שמם של הנאמנים אהרון אייזנברג מרחובות, יהודה צלליכין מראשון-לציון, ויהודה גרזובסקי ויחזקאל דנין מיפו.
אברהם אלקאיים עסק בתיווך בין הבדואים לבין הציונים ברכישת קרקעות ג'מאמה [לימים חוות רוחמה] עבור "אגודת שארית ישראל", למרות התנגדות חלק ממשפחתו.
אם המשפחה, מזל אלקאיים, התנגדה למעורבות בעלה בעסקה. "איני רוצה בזה! אני פוחדת מהאנשים האלה! הם יהרסו אותנו. למה לך הצרה הזאת? מה חסר לנו!..." התחננה. אברהם צידד באמו. שלמה תמך בהצעה; הוא ראה בציונים את ממשיכי עזרה ונחמיה – "ידם האחת עושה במלאכה והשנייה מחזקת בשלח". ואילו אברהם טען: "בין הערבים אנחנו מיעוט. הציונים לא יפרנסו אותנו. גם לא יגנו עלינו, כי אנחנו לא שייכים להם - אנחנו מוגרבים!" גם את אביו הזהיר: "אם ידעו הערבים שאתה משתף פעולה עם המוסקובים, ילשינו עליך ואתה לא תהיה עוד מוכתר..." ובכל זאת, חכם נסים הקשיב לבנו אברהם ואמר: "'אלעז'לה מן אלשיטאן' (הפזיזות מהשטן)". למחרת היום הודיע לצבי הירשפלד איש ראשון-לציון את תשובתו החיובית. בסופו של דבר, התערבותו של נסים אלקאיים אצל האחים עלי וסאלים אל-עטאונה היא שהכריעה לחיוב את המשא ומתן. [המובאות מספרו של מרדכי-מרקו אלקאיים].
"סבא ושני בניו, שלמה ויהודה, הגיעו לג'מאמה והחלו מיד בהקמת חצר ליישוב החדש. אברהם כבר היה בצבא האנגלי," סיפר לי שמעון אלקאיים, בנו של אברהם.
רוחות המלחמה החלו מנשבות. בקיץ הפסיקו התורכים את התעבורה הימית והארץ נותקה מאירופה. מצבה הכלכלי של המשפחה הורע, אין עסקי חנדאל ואין עסקי שעורה.
רוחות המלחמה התעצמו, ונסים אלקאיים שלח את אברהם ללמוד שחיטה ב"ישיבה" בירושלים; שוחטים לא נהגו לגייס לצבא, זאת ידע היטב מתוקף חברותו במועצה הצבאית האזורית.
בתום לימודיו חזר אברהם כמוסמך לשחיטה ולרבנות והחל לעבוד כשוחט בעזה. לקראת כל שחיטה יצא בשלוש לפנות בוקר מביתו בבאר-שבע, בדרך שנמשכה, כאמור, שבע שעות ברכיבה על חמור.
בקיץ סייע אברהם לעסקי המשפחה. פעם אחת, כשהיה צריך להעביר כסף לאביו ולשותפיו מעזה לבאר-שבע, התנפלה עליו כנופיית השודדים של חסן אל עטפי. הם רצו את הכסף וגם את הסוסה האצילה. הצעיר הגאה שלף את אקדחו, ירה בראש הכנופייה ודהר לבאר-שבע. הם לא סלחו לו והוא חשש מנקמתם. ידידיו, קצבים ממשפחת אבו רמדאן, ענקים אחד אחד, שמרו עליו מפניהם. חברים זה חברים.
ימים ספורים לאחר מכן, הכריז הסולטן התורכי מחמד רשאד כח'ליף האיסלאם "גיהאד" [מלחמת קודש] על הכופרים אויבי האימפריה - רוסיה, צרפת ובריטניה ותורכיה הצטרפה למלחמה לצדן של גרמניה ואוסטריה. בדצמבר 1914 התמנה שר הימייה מחמד ג'מאל פאשא למפקד הארמייה הרביעית העות'מאנית ובאר-שבע הייתה לבסיס צבאי. כוח של מאה אלף איש על סוללות הארטילריה ומטבחי השדה, אלפי גמלים נושאי מים, סירות צליחה על-גבי עגלות-שוורים, רוכזו מתוך כוונה לחצות את תעלת סואץ ולכבוש את מצרים מידי הבריטים.
אלפי אזרחי מדינות האויב גורשו או העדיפו לעזוב את הארץ. הנתיב המקובל היה מיפו אל פורט-סעיד, שהייתה בשליטת הבריטים.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו רוב ראשי המשפחות היהודיות בעזה נתינים זרים. לפיכך, נחשבו כ"מרגלים" והושמו תחת פיקוחה של המשטרה התורכית עד שגורשו.
משפחת אלקאיים היו אמנם נתינים עות'מאנים, אך החוקים שונו. אברהם נקרא להתייצב בפני ועדת-הגיוס, לשמש שוחט ורב צבאי. כדי לחמוק מרוע הגזרה, גילח את שפמו וזקנו, עטה תלבושת של ערבייה עירונית עוטת רעלה, ובעזרת ידידיו - וולף הגרמני ודייגים ערבים מיפו וכן באקשיש הגון, עלה על אחת האוניות הבריטיות שעמדה להפליג לאלכסנדריה עם הנתינים הזרים.
כנופיית חסן, שעקבה אחריו ליפו, הלשינה עליו, ובעקבותיו נשלחו חיילים בלוויית אחד השודדים שיוכל לזהותו על האונייה. כשהבחין בהם אברהם, פשט את בגדי האשה ונכנס לאחד התאים. בתא התגוררה אשה, אך היא הניחה לו להיכנס וסגרה מאחוריו את דלת תאה. כאשר המחפשים דפקו על הדלת, צעקה שהיא עירומה במקלחת והם הסתלקו.
בבוקר ירד אברהם בחוף אלכסנדריה.
כשנודעה בריחתו לאביו, חכם נסים אלקאיים, שהיה חבר בוועדת הגיוס, נוצרה מבוכת מה, אך בעזרת חברו המופתי חאג' נעים אל-חוסייני, וחאג' סעיד אל שאווה, ראש עיריית עזה, הצליחו להפיל את האשמה על ראשם של השודדים.
הצבא הבריטי
באלכסנדריה נודע לאברהם כי יוסף טרומפלדור, קצין יהודי מרוסיה, בעל יד אחת, מארגן גדוד מתנדבים יהודים מארצות שונות. היה זה "גדוד ציונים-רוכבי הפרדות", שנועד להיות חלק מהצבא האנגלי, במשכורת פחותה אמנם, אבל גדוד יהודי דובר עברית. מפקדת הצבא הבריטי במזרח הקרוב, ששכנה במצרים, ניאותה להקים כוח בלתי-לוחם שישמש כיחידת תובלה בחזית המזרח התיכון, אך לא בחזית ארץ-ישראל.
חלק מהמגורשים לאלכסנדריה התגייסו לגדוד. רובם היו חלוצי העלייה השנייה, מיעוטם ילידי הארץ. לעתים התעוררו חיכוכים בין אלו שמניעי הצטרפותם היו פחות אידיאולוגיים לבין החלוצים, אך הגדוד יצא לדרך.
ב- 1 באפריל 1915 באלכסנדריה, נשבעו אברהם וחבריו אמונים לצבא הבריטי - והיו ל"גדוד נהגי הפרדות" - ZION MULE CORPS. טקס ההשבעה נערך במחנה ג'אבארי, שהיה בפיקוח משרד הפנים המצרי בו רוכזו אלפי הפליטים היהודים מארץ-ישראל.
הרב הראשי של מצרים, רפאל דה-לה-פרגולה, עלה על במת הפיקוד להשביע את הגדוד. "כבוד ישראל נתון היום בידיכם!" הכריז הרב בפני 650 המתנדבים, שאיש מהם לא ידע את יעד שילוחו.
המפקד, הלויטננט-קולונל האירי ג'ון פטרסון הכריז: "משה העביר את אבותיכם לארץ-ישראל בארבעים שנה, אני אעבירכם לארץ המובטחת בארבעים יום", רמז שעורר התלהבות עצומה בין פיקודיו. יוסף טרומפלדור, שהתמנה לסגן מפקד הגדוד, הרעיד לבבות: "השפעת דבריו הייתה כה עצומה, שהיינו נכונים להתחיל מיד בקרב ולהשמיד את האויב. בלי פחד"' סיפר אחד המתנדבים.
אברהם התגייס לגדוד "נהגי הפרדות ציון" בתור שוחט.
הבריטים ראו בהם יחידת חיל-עזר בלבד ולכן, הציוד שסופק להם היה דל, והאימונים שטחיים וקצרים. אחרי שבועיים של אימונים, חומש הגדוד ברובים משלל ההתקפה התורכית הכושלת על תעלת סואץ: "היו רובים ישנים ומשומשים של המשטרה המצרית, ורק הגענו לגאליפולי פרקו בכלל את נשקנו - סיפר יהושע חסין מוותיקי הגדוד - דאגנו אם נדע לטפל ברובים. הכדורים שניתנו לנו הם אנגליים, ולא יתאימו לרובים התורכיים". אמרו יודעי דבר, החלוצים הצעירים.
ביום 17 באפריל 1915 על הרציף באלכסנדריה הצטופפו מאות אנשי משפחות החיילים וידידים שבאו להיפרד מיקיריהם שעל האונייה "היימטוס", בדרך לאי-שם, עם שבע מאות וחמישים פרדות, תגבורת לחיל התובלה הבריטי. בשעה ארבע עזבה האונייה את הנמל. החלוצים עמדו דום ושרו 'התקווה'. כשעברו בין האוניות בנמל, כל אחת הורידה את דגלה בהצדעה לאונייה המובילה חיילים לקרב. למחרת הסתבר כיוון הנסיעה - לימנוס ומשם לדרדנלים. תפקידם, כאמור, אספקת תחמושת, אוכל, ומים, לשורות הקדמיות של הלוחמים.
ב - 25 באפריל שמע אברהם יריות תותחים, "מתקרבים" אמר לעצמו.
בליל 26 באפריל 1915 הגיעה "היימטוס" אל חופו של חצי האי גאליפולי. מיד עם נחיתתם, עברו "נהגי הפרדות של ציון" טבילת אש ראשונה - הפגזה תורכית. "שכבנו על שפת הים בלי מחסה – סיפר איש גאליפולי יהושע חסין – ובהפציע השחר הופצצנו על ידי התורכים. השראפנלים התפוצצו מעל ראשינו, רק בדרך נס יצאנו בפצוע אחד".
גדוד "נהגי הפרדות ציון" נלווה אל הדרגים הלוחמים, מאפריל 1915 ועד לתחילת ינואר 1916, מועד פינוי הגייסות האנגליים והצרפתיים שהשתתפו בנחיתה הכושלת בחצי האי החולש ממערב על מיצרי הדרדנלים. נהגי הפרדות הובילו תחמושת, נשק כבד, מזון ומים לכוחות בקווי החפירות הקדמיים, אוסטרלים ברובם, לעתים במזג אוויר קשה, תוך מעבר בשטחים חשופים לאש הארטילריה של התורכים והגרמנים. עבודה קשה ומסוכנת שתבעה קורבנות.
אברהם היה בין היחידות האחרונות שפונו משם כעבור כתשעה חודשים. הוא נפגע ברגלו ונשלח לבית-החולים במצרים. שישה מחיילי הגדוד נהרגו ונקברו בגאליפולי. לבית החולים פונו חמישים וחמישה פצועים ולא מעט חולים.
המערכה הסתיימה בכישלון - הבריטים והצרפתים איבדו 252,000 חיילים כמחצית מחיל המשלוח. התורכים בפיקודו של קצין אלבני צעיר בשם מוסטפה קאמאל איבדו כ- 300,000 חייל כשישים אחוז מכוחותיהם במקום.
כשהחלים אברהם מפציעתו, לא שב לגדוד, שפוזר בקיץ 1916 וחייליו הועברו לחזית אחרת. כשהוקם בלונדון הגדוד העברי "גדוד הקלעים המלכותי ה- 38", ביוזמתו של זאב ז'בוטינסקי, הצטרפו אליו 120 מחיילי "גדוד נהגי הפרדות", אך אברהם כבר היה קצין ב"לייבור-קורפוס".
בשל היותו נכה מלחמה ובשל בקיאותו בשפה הערבית, צורף אברהם ל"לייבור-קורפוס" - יחידת עבודה בצבא הבריטי.
למעלה מ- 130,000 פועלים מצריים גויסו לשירות חיל המשלוח הבריטי, היו אלה חוטבי עצים ושואבי מים, -  סוללי דרכים וקודחי בארות, סבלים וסווארים,  נוהגי גמלים ומובילי חמורים, מניחי מסילות ברזל וקווי מים  - 'קורפוס העבודה המצרי' גויס בערי מצרים ובכפריה ושירת גם בחזית ארץ-ישראל.
אברהם מונה כאופיצר, מפקד יחידת חיילים מצרית, שעבדה בהתקנת מסילת-ברזל ממצרים לארץ ישראל, בעקבות הכוחות הלוחמים, לצורך אספקה שוטפת של תחמושת, מזון ומים לחיילים ולסוסים. החיילים לבשו מדים, שסומנו באותיות L.C. גדוד-עבודה, 'לייבור קורפוס', והאות – E מצרים אג'יפט, כלומר: "קורפוס העבודה המצרי". לראשם חבשו כובעים אוסטרליים רחבי שוליים. הממונים היו ה'אופיצרים' – מפקחים, שהיו מוסרים פקודות לראשי הפלוגה [ראיסים] ואלה דאגו כי עובדי הפלוגה, הפועלים הפשוטים, "השחורים", יבצעו אותן. יש אומרים שהיו גם יחידות של פועלים בכפייה שהיו שבויי המלחמה.
לאחר ניצחון הבריטים בקרב רומאני , כפר מצרי 25 קילומטר מזרחית לתעלה, אברהם וגדודו נעו בעקבות הדרג הלוחם מקנטרה לאורך חצי האי סיני עד רמלה וירושלים. הם עברו את קטיה, ביר אל-עבד, ביר אל-מזאר, ובסוף שנת 1916 הגיעו לאל-עריש. בינואר 1917 כבש חיל המשלוח של כוחות ההסכמה את רפיח ואת חאן-יוניס אך במרס של אותה שנה נחל מפלה בעזה.
הנחת המסילה התקדמה בקצב של 800 מטר ביום. במקביל הונח צינור מים של 12 אינטש, שממסופו יצאו שיירות סוסים, פרדות וגמלים, וסיפקו מים ליחידות בשטח. בדיר אל-בלח הוקמה מפקדת חיל-המשלוח ופלוגת פועלים עבדה בהעברת ציוד לוחמה ואוכל מן האוניות שבלב הים. מלחים מתוך הגדוד השיטו את הסירות. הבריטים, מעודדים מהעורף הלוגיסטי החזק, החליטו לתקוף את עזה בשנית, ובאפריל כשלו שוב.
ב-27 ביוני, לאחר שהגנרל אלנבי מונה למפקד הכוח, הזרימו הבריטים לארץ ישראל רבבות חיילים, ביניהם אלפי חיילים הודים, אוסטרלים וניו-זילנדים. בפעולת הסחה ביום האחרון של אוקטובר 1917 נכבשה באר-שבע. עזה נכבשה שבוע לאחר מכן.
אברהם הגיע לשטח ובירר כי לכל בני משפחתו שלום. הוא ידע כי כשהקים צבי הירשפלד את חוות רוחמה, היה אביו חצרן, מנהל העבודה ובא-כוח החווה אצל השלטונות. שלמה ויהודה הבוגרים עזרו על ידו. אברהם שמע מידידיו כי משפחתו, אביו נסים ואמו מזל, אחיו שלמה ויהודה, משה, מרדכי וחנניה והבת שרה התרכזו כולם בחוות רוחמה. האח יהודה, רכש נשק מהבדואים שבזזו את החיילים הנסוגים עבור ידידיו אליהו אבן-טוב ויעקב פת מה"הגנה". הנשק הועבר בלילה לקוסטינה [באר-טוביה] בעזרת עגלונים יהודים שעבדו בשירות הצבא התורכי, עגלוני ה"שוכרה", ביניהם האח שלמה, שהתמצא היטב בדרכים מרוחמה לקוסטינה בהן העבירו גם עריקים יהודים מהצבא התורכי, שהוברחו לרחובות.
בתחילת נובמבר 1917, כשאסרו התורכים כמעט את כל פועלי רוחמה, נאסרו גם שני אחיו שלמה ויהודה. הם נשלחו לירושלים בדרכם לכלא דמשק, אבל הצליחו להימלט. אביו, שראה את הצבא התורכי מפרק את מחנותיו הבין שבאה העת להסתלק. הוא שכר מהבדואים שבעה חמורים, בערבותו של שייח' חסן אל-עטאונה, העמיס שק חיטה על חמורו ועל היתר הרכיב את הנשים והילדים. עם חשכה יצאו לכיוון קוסטינה, ואחריהם נשרכה גם פרתם. בקוסטינה חברו אל שלמה. בחסות הלילה הגיעו עם כל הכבודה, עייפים ורעבים, לרחובות. (איש אומרים כי היה זה הצריף שעמד בחצר של משפחת לוצקי].
אחרי כיבוש עזה החלו הבריטים בסלילת מסילת ברזל ליפו שנכבשה בסוף אותה שנה. אלפי הפועלים עסקו בבניין דרכים צדדיות להקל על העברת חומרי מלחמה וצידה לחיל המשלוח - כוחות ההסכמה. כשהצבא הבריטי נזקק להעביר כוחות לוחמים וציוד לרפיח הם בנו מסילה מבאר-שבע לרפיח דרך אימארה, הקימו גשר מעל וואדי מליח באזור השבט הבדואי ערב אל-קודיראת, גשר שכולו פלדה ובטון! פלדה ממוסמרת ובטון יצוק, הגשר הכי גדול בארץ!
אברהם שעבד בסלילת דרכים מקנטרה ועד רמלה, הגיע עם פועליו לוואדי סאראר [נחל-שורק כיום] לעבוד על המסילה לירושלים.
מסילות ברזל קיימות הותאמו לצורכי הצבא הבריטי; כאמור, האופיצר אברהם היה בין משפצי המסילה לירושלים, שנכבשה שבוע לאחר יפו, בנר ראשון של חנוכה. שם הכיר את ברכה, אשתו לעתיד ואם בניו.
בדרכו טמן באדמה מאות מפועליו בקברי אחים בדיר סנייד [ליד ארז], ובואדי סארר [נחל שורק], ליד לטרון. רובם נפטרו ממגפת השפעת ומיעוטם בהפגזות התורכים – משניהם הם לא היו מחוסנים. פועלים שחורים.
ב-26 באוקטובר 1918 כבשו כוחות ההסכמה את חלב בצפון סוריה וב-30 באוקטובר נחתמה בנמל מודרוס שביתת נשק בין האימפריה העות'מאנית ובין בנות הברית. תמה המלחמה בחזית המזרח התיכון. השלטון העות'מאני בן ארבע מאות השנה בלבנט הגיע לסיומו ועמו קץ האימפריה העות'מאנית.
"אחרי המלחמה היו לאברהם שלוש מדליות: הכוכב 1914/15, מדליית המלחמה הבריטית ומדליית הניצחון. שלוש מדליות. מזהב. כולם נעלמו אחרי מות אמא" מספר שמעון אלקאיים, בנו.
מוכתר השכונה
בגמר המלחמה הוחזרו הגדודים המצרים אל ארצם. רבים מהם נשארו בארץ, חלקם כאמור תחת המצבות הפזורות עוד פה ושם לאורך תוואי המסילה שסללו, וחלקם נשארו כפועלים, בייחוד בעבודת מסילת הברזל, קנטרה-לוד-חיפה. יש גם שנשאו להם נשים והתנחלו פה.
בזמן שסללו את המסילה מבאר-שבע לירושלים, והוא כבר העסיק חמשת אלפים פועלים שחורים,
ראה אברהם בבית-יתומים בירושלים את ברכה היפה, ילידת העיר העתיקה שהתייתמה מהוריה בעת מגיפת בחולירע. והוא התאהב בה והם התחתנו, סיפר לי בן זקוניו שמעון.
אברהם לא חבר אל אביו ולאחיו שניסו לשקם את מעמדם הכלכלי הן ברכישת תבואות בנגב והן בעזרת חנות שפתחו בעיר עזה. בשנת 1920, לאחר בניית גשר הרכבת החדש בקו יפו-ירושלים מעל לוואדי בנווה-צדק, השתחרר אברהם מהצבא הבריטי. הוא וברכה גרו בנווה-צדק, בשכונת "אהל משה" לשעבר שהייתה מיושבת ברובה על ביוצאי צפון אפריקה.
מאורעות 1921 פרצו ב-1 במאי, באזורי החיץ שבין יפו לתל-אביב. גם בנווה צדק. במסגדים הסיתו את ההמונים ללאומנות ואילו ההמונים פנו לביזה. יידו אבנים ביהודים והכו עוברים ושבים, אולם עיקר מעייניהם היה בשוד ובביזה של חנויות היהודים ובתיהם והעלאתם באש. פה ושם נראו כמה בחורי ה"הגנה" עם מקלות. "היכן כל הנשק שהועבר משדות הקרב בסיני ובנגב לתל-אביב?" שאל אברהם את עצמו ובידו גרזן. היהודים ניסו להתגונן. השוטרים הערבים הצטרפו לפורעים עם רוביהם. לא היה סיכוי מלבד להסתגר בבתים.
בגלל רשלנותם ושאננותם של האחראים להגנת העיר, עמדה תל-אביב חסרת אונים נגד פוגרום ערבי. כבודה של תל-אביב בא לה מחיילי הגדוד העברי שהיו בסרפנד [צריפין] ומפעילותם של כמה מאנשי "השומר" [במעשי נקם ותגמול]. הצלתה באה מידי קצין בריטי ועמו שוטרים וחיילים בריטים, שפתחו באש על ההמון שברח מיד. הרוחות הצטננו. יום אחד והצבא הבריטי השתלט על יפו.
אברהם וברכה עברו לגור בלבנדה לא הרחק מהמסילה לירושלים.
פרעות תרפ"ט לא פסחו על יהודי עזה. גם הפעם הצילה משפחת א-שאווה את משפחת אלקאיים; החנות נשרפה, משפחותיהם של נסים אלקאיים ושל בנו יהודה אלקאיים פונו על ידי הבריטים עם שאר יהודי העיר, והם מעולם לא חזרו לגור שם.
אברהם, שכבר היה בעל משפחה, עבר את הוואדי והקים את הצריף הראשון של שכונת-התקווה על חלקת אדמה שקנה מתושב הכפר הערבי הסמוך, סלמה.
ראשון בניו היה סעדיה, אחריו, ב-1926 נולד מרדכי, ש"נטבע בים כשהלך להביא מעפילים, היה בן 13, אבל גדול". מדובר על אוניית המעפילים "טייגר-היל" שפרצה לחוף תל-אביב במרס 1939, איש לא קשר בין גוויית הנער משכונת-התקווה שצפה בים, להורדת המעפילים הבלתי ליגאליים לחוף. אברהם ידע, קבר את בנו ב'נחלת-יצחק' ושתק. אחרי מרדכי נולדה שמחה, אחריה עמנואל, אחריו נוריאל [המכונה אנוואר], ואחרון, בשנת 1936 נולד בן הזקונים שמעון.
שכונת-התקווה נוסדה ב-1935 על ידי ועד עובדי עיריית תל-אביב יוצאי עדות המזרח, רובם יוצאי תימן, במימונו של יהושע ליכטר‏‏, יזם נדל"ן ורוויזיוניסט נלהב.השכונה הוקמה כחלק מהעיר יפו על שטח של 500 דונם, אך שטחה הוכפל כתוצאה מהמשך רכישת קרקעות מערביי הכפר הסמוך סלמה. המתיישבים בנו ללא תכנון: רוב הבתים היו חד-קומתיים בבנייה צפופה, הרחובות היו צרים ומפותלים, ללא מדרכות וללא ירק. רובם לא טיפחו גינות אפילו לא לירקות. עניים היו וקשי יום.
שם השכונה מקורו בסיפור עגום: במאה ה-19 הקימו משפחות נוצריות מגרמניה ומארצות-הברית חווה קטנה בשם Mount Hope (הר התקווה), שננטשה עקב ההתקפות האלימות של השכנים הערבים, שכללו רצח ואונס. מייסדי השכונה שהוקמה בקרבת מקום חשבו להנציח את החווה, ונתנו לה שם עברי.
עד קום המדינה התחמקה עיריית תל-אביב מלספח את השכונה לתחום שיפוטה, וכתוצאה מכך נאלצו התושבים לספק את צרכיהם בכוחות עצמם. הם לא ראו עצמם כשייכים ליפו ויצרו מערכת חברתית נבדלת.
משפחת אלקאיים גרה במזרח השכונה ברחוב האחרון [כיום רחוב הוורד]. אברהם היה סוחר, והייתה לו חנות ברחוב הראשי [כיום "דרך ההגנה"]. הוא שלט באנגלית ובערבית והכיר את האנגלים ואת הערבים, סיפרו ותיקי השכונה:
"כתב בקשות לבית משפט, סידר רשיונות, אישורים וכל מיני דברים כאלה".
"היה איש גדול. עזר להרבה אנשים. כשבאנו לשכונה הוא נתן לנו לגור בהתחלה בבית שלו".
"היה המוכתר הראשון של השכונה".
"היה המוכתר של שכונת-התקווה משנת 42' עד 49' ,הבריטים נתנו לו כי היה חייל שלהם".
"היה מוכר מגרשים, אדמות. היה לו שותף אני חושב שקראו לו אלקאשי".
"היה שייך ל"הגנה" ולאצ"ל. כל פעם ארגון אחר רצה להרוג אותו".
"הוציא אנשים ממחנה לטרון".
"כשבגין התחבא בשכונת-התקווה, ברכה, אשתו של אברהם, הייתה מכינה לו דגים כבושים כמו שהוא אהב. הוא התחבא אצל טסה".
"הם, משפחת אלקאיים, ניסו לקבל מוועד הקהילה ביפו את כספי האב שהשקיע בקניית קרקע בבאר-שבע עבור היהודים הנהרגים מההפצצה הבריטית, אלה שחכם נסים 'הביאם לקבורה בבגדיהם שנתגאלו בדמם', אך לשווא. אומרים כי עד היום בית הקברות העתיק ליהודי באר-שבע הוא רכושם של בני משפחת אלקאיים".
ממזרח לשכונה היה הכפר הערבי סלמה. הכפר נחשב כאגוז קשה, פעמים לא מעט ניסו לוחמים יהודים לפגוע בו ללא הצלחה.
שכונת-התקווה שימשה חיץ בין תושבי הכפר הערבים לבין תל-אביב. במהלך מלחמת העצמאות היה הכפר מוקד עלייה וכינוס לכל הערבים הפליטים מסביב; כאשר חסאן סאלמה, מראשי הכנופיות הפלסטיניות בארץ ישראל ואחד ממקורביו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני עם ערביי סלמה התנפלו על השכונה - "באו לשרוף אותה עם פחי נפט" - אברהם יצא להגנה עליה: מעל ביתו שהיה הקיצוני-חיצוני הייתה עמדת מגן. הוא זרק רימונים מהגג וירה וירה; "בבוקר שכבו שם יותר מעשרים ערבים. אני ראיתי אותם. האנגלים באו עם ה'ברנקרס' [זחל נושא מקלע ברן] שלהם ואספו אותם," סיפר בנו.
באפריל 1948, בערב פסח, פתחו חטיבת "אלכסנדרוני", בפיקודו של דן אבן, וכוחות מחטיבות "גבעתי" ו"קרייתי" במבצע "חמץ". מטרת המבצע הייתה לכבוש את הכפרים הערביים ממזרח ליפ , ביניהם סלמה, הכפר נכבש ונותר ריק מתושביו. יושבו בו עולים חדשים ויהודים שנותרו חסרי-בית בעקבות המלחמה כאן.
באוקטובר 1948, ב"מבצע משה" [על שם מפקד בית-אשל משה אלברט], שהיה חלק מ"מבצע יואב", נכבשה באר-שבע על ידי חטיבה 8 והגדוד השביעי של הפלמ"ח. תושבי העיר נמלטו.
מיד עם שוך הקרבות החל אכלוס הבתים שנטשו התושבים הערבים בעולים חדשים ובמשוחררי צה"ל. דובר על בניית העיר החדשה מצפון לעיר. אברהם חשש לגורל אדמות המשפחה, עשה מעשה - עזב את השכונה וירד לבאר-שבע.
באר-שבע
למשפחת אלקאיים היו הרבה אדמות בבאר-שבע. אחרי הכיבוש בשנת 1948 בעזרת שני אחיו משה ומרדכי, שהיו קצינים בצה"ל, נפגש אברהם אלקאיים עם מיכאל הנגבי, שהיה אז המושל הצבאי של באר-שבע; הוא ביקש ממנו לאתר את אדמות משפחתו. הנגבי קרא לשייח' אבורגאייג ושאל אם ידוע לו היכן האדמות. השייח' אכן ידע. לקחו קומנדקר, "נסעו ואיתרו את השטח".
אברהם חזר ונפגש עם אנשי הממשל הצבאי, הקרן הקיימת והאפוטרופוס על נכסי נפקדים. הוא טען באוזניהם: זו האדמה שלי. אמרו לו: מה פתאום? אמר להם: תחפרו פה ותמצאו אבן עם המספר כך וכך עליה. חפרו ומצאו כמו שאמר. אמרו זה לא סימן, צריך טאבו.
וכל רישומי הטאבו היו אז בעזה, ועזה הייתה שטח אויב.

במבצע קדש בשנת 1956 היה מרדכי אלקאיים – מרקו, אחיו של אברהם, יליד עזה שנת 1910, סגן מושל רצועת עזה בדרגת רב-סרן. אמר לפקידי מינהל מקרקעי ישראל: אתם צריכים טאבו? והביא להם את כל הטאבו מעזה לבאר-שבע. אחר כך בנו על האדמה שיכונים.

אברהם נטל מעט חפצים ועבר לגור בעיר הנטושה.
באפריל 1950 בא אברהם אל עמינדב אלטשולר, מנהל משק האפוטרופוס על נכסים נטושים ושכר מידיו בית, בייקה, וחלקת אדמה זרועה של 70 דונם במקום הנקרא אבו סדר, 7 קילומטרים צפונית מערבית מבאר-שבע. המקום היה שייך לערבי בשם חאפז אבו מחפוד, שגורש על ידי המושל הצבאי מבאר-שבע בתחילת השנה.
אברהם התיישב שם עם בנו עמנואל. הוא ביקש מאלטשולר רובה לשמירה, וקיבל מידיו את אחד הרובים שסיפק לו הצבא למטרה זו, רובה צ'כי. היו לו אדמה זרועה, תבואות שהבשילו וכרם מניב. סוס, כבש ותרנגולות. זוג הפרדות היו שייכות ליהודה אחיו. אברהם עבד עבור השלטונות היהודיים וביתו שימש גם מחסן תבואות שנקצרו מאדמות הבדואים שגורשו על ידי המושל. הוא העסיק בדואים מהסביבה בעבודות מזדמנות. מדי פעם היה בא לבקרו החתן של בת אחיו יהודה, בחור בשם נסים בכר. לא פעם נותר לבד כשעמנואל היה חוזר לשכונה. אחיו הצעיר, מרדכי [מרקו], שימש כאיש הסוכנות בממשל הצבאי בעיר.
אברהם אלקאיים שיצא להתיישב באדמות אבוסדר בא למשרדי האפוטרופוס ודרש שומר. היות ונודע לאלקאיים כי ערבי צעיר בשם עבדאללה סלם אל-עביד משבט אבו רגאייג - שהיה מוכר לו - שוחרר ממאסר, ביקש להעסיק את הבחור כשומר. מיכאל הנגבי הסכים. לזר, קצין הקשר של המושל הצבאי, קישר ביניהם, ועבדאללה שחשש לחייו (לאחר שהעיד עם מעצרו נגד חבריו אנשי שבט אבו רגאייג, על עיסוקם בחשיש ובהברחות) התיישב ליד אלקאיים. בנה לעצמו סוכה והביא למקום גם את אשתו הצעירה, ספיה.
הבית, בייקת אל-מחפוד, עמד על דרך המבריחים חברון-עזה. שייח' חסאן אבו עבדון ושבטו ישבו מאחורי הגבעות בצד במזרחי של הכביש, ואברהם במישור מצדו המערבי. בן-ציון קושניר, איש חברת החשמל, סיפר כי שמע מאברהם על לילות החושך שהיה יוצא ביחד עם השומר עבדאללה למארבים על שיירות מבריחים, פותח באש והמבריחים הנסים עזבו את השלל שהם זוכים בו.
בלילה הגורלי שלח אברהם אלקאיים את עבדאללה עם רדת החשכה לשבט אבו בלאל לקנות עבורו טלה בשביל האורחים העתידים להגיע, קילו טבק ונייר לסיגריות. למרות האיסור ציידו ברובהו הצבאי להגנה עצמית [האקדח שנהג לתת לעבדאללה בשליחויותיו הליליות השונות התקלקל, ועמנואל הבן לקח אותו לתיקון].
ספיה, שנשארה עם אברהם, הכינה לו קפה ולעצמה תה.
[מכאן עדויותיה סותרות ומבולבלות, החל מכך שהם הלכו לישון איש המיטתו. היא נרדמה ולא שמעה דבר. בעלה בא, העיר אותה ואמר שאברהם נרצח. גרסה אחרת היא שהופיעו שלושה מסתננים, לקחו את אברהם פנימה לחדר ורצחו אותו ביריות. היא עמדה אז בחוץ. כשבעלה חזר מאבו בלל אז היא סיפרה לו הכל ואף קראה בשמות הרוצחים: חפז מחפוד, מחמד דהיר, ומחמד אבו מותקל האחים למשפחת אבו מחפוד].
סיפרו בעיר כי לשייח' חסן אבו עבדון ולאברהם אלקאיים היו מעורבים בענייני הברחה שונים, מסחר בסמים וכנראה שהיו להם גם חשבונות כספיים. מספרים כי עסקי הברחה ורגש נקמה חברו יחדיו: נוכחותו של אברהם בבית הזה הפריעה למבריחים. אלקאיים עמד בדרכו של השייח' אבו עבדון והוא החליט לסלקו. לביצוע הרצח ניצל את השומר עבדאללה שקינא לאשתו; עבדאללה היה ידוע גם באופיו הרע ובהיותו מלשין. סיפרו כי עוד בימי המנדט היה מעורב ברצח ובשוד, היה מוכן לרצוח תמורת 100 לירות ושליש משווי הסוס והפרדות שישדדו. השייח' עירב גם את בני משפחת אבו מחפוז המגורשים שהבית ומהאדמות שעליהן התיישב אברהם. גם הם היו ידועים כמבריחי חשיש, והבהמות הובטחו להם כתוספת תשלום.
עבדאללה וחפז נכנסו חמושים לבית בעת שאברהם ישן במיטה (עבדאללה לא לקח את הרובה שמסר לו אברהם, אלא את רובהו של אחד האחים, שהחזיק במקום זאת את רובהו של אברהם). חפז ירה בו שני כדורים ועבדאללה גם הוא לא טמן ידו בצלחת. עבדאללה מסר את שתי הפרדות והסוס לשלושת האחים מחפוד נטל מהם את רובהו שלא ירה, והלך לאשתו. שלושת האחים לבית אבו מחפוד יצאו עם הבהמות. עבדאללה המתין עד הבוקר, משום שאסור היה לערבים להסתובב בלילה בלי רשיון ואסור היה לו להיכנס לבאר-שבע והרובה בידו.
בבוקר בא עבדאללה למשרד האפוטרופוס וסיפר לעמינדב אלטשולר כי קרה דבר לא טוב - דקרו את אברהם והוא שוכב שם בבית: "חזרתי בשעה 22.00 בערך וראיתי את השער פתוח והבהמות אינם. נכנסתי לחדר ומצאתי אותו מתחת למיטה ועליו דם. בדקתי דופק – היה... קראתי לו בשמו אבל הוא לא ענה. הערתי את אשתי והיא אמרה לי שלא שמעה דבר. הלכתי להודיע על זה לשכן ג'אבר ברים, ואחר כך ישבתי עד הבוקר על יד הבית". אלטשולר לקח ממנו את הרובה, כשנוכח לדעת שאין ריח של אבק שרפה, ומצא גם סימני חלודה בקנה, נסע להודיע למושל הצבאי.
אלטשולר ושני הגששים, מוסה ואיסמעין, הלכו למקום הרצח. שם מצאו כבר את הצבא עם רופא. הגששים החלו ללכת בעקבות המסתננים ביחד עם הצבא, עד לשטח ההפקר בהרי חברון.
בינתיים, עבדאללה נעצר על ידי הצבא והוכנס לבית הכלא בבאר-שבע.
"בתאריך 4.8.50 בשעות הבקר נתקבלה במטה נפת השפלה תחנת מגדל-גד ידיעה על רצח אברהם אלקאיים על ידי אלמונים, לשכת החקירות הפלילית הגיעה למקום ומצאה את גופתו מתחת למיטתו, שני פצעי כדורים בראשו. על יד הגופה נמצאו שלושה תרמילים ריקים של 9 מ"מ וכן תרמיל אחד ריק של רובה צ'כי."
האח משה זיהה את הגופה והיא הועברה לבית החולים "הדסה" בתל-אביב.
בשעות אחר הצהריים הגיעו לבית המנוח בנו עמנואל ואחיו משה. הם אספו את חפציו, את התרנגולות ואת הכבש ולקחו אותם לתל-אביב, להעבירם לאשתו. האפוטרופוס על נכסי נפקדים העמיד שני ערבים לשמור על הבית. חאג' מחמד איסאפי קיבל את הרובה הצ'כי ובנו עזר לידו.
אפילוג
"ישנה גם דעה אצל האנשים בבאר-שבע שהמנוח היה מעורב בענייני הברחה, והוא הסתבך בעניינים אלה", רשם בתיק החקירה מפקד נפת השפלה א' קלפר, סגן מפקח מחוזי במשטרת מגדל-גד.
- בדואי לא יעזוב את אשתו עם יהודי לבד בלילה - העיד במשטרה עמינדב אלטשולר.
שיחה טלפונית עם מי שהיה אז בממשל הצבאי בנגב ועסק בענייני הבדואים ביום 9.4.1999:
- אני הייתי הראשון שגילה את הגופה. לא שדדו ממנו כלום. מצאנו אותו בבוקר במיטה הרוג, ירו בו. אז למה הרגו אותו? אני לא יודע. היו עקבות של שיירה שעברה [...] לקחו סוס ופרדה, זה לא שוד, את זה תמיד לוקחים, לא צריך סתם ללכת ברגל או לסחוב משא כשאפשר לקחת חמור או סוס.
- כן, היו שמועות, אבל מדובר בשם טוב של בן-אדם. כן, דובר על חשיש ועל אשה של בדואי, אבל כל זה נשאר בגדר שמועות, שום דבר לא הוכח, גם בחקירה המשטרתית. גם במשפט לא דיברו על זה. אז נשאיר את זה בגדר שמועות. היחידי שכנראה ידע את האמת זה אחיו, מרדכי, שהיה אז בבאר-שבע, אבל כבר אי אפשר יהיה לדעת - שמעת שהוא מת לפני כמה ימים?
אז בוא נעזוב את זה...
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת יוסף גרינבוים ובעריכת עמית ישראלי-גלעד.
עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה.
יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים.
עמית ישראלי- גלעד ילידת משמר-דוד, תושבת תל-אביב, עורכת 'עיתון 77' ירחון לספרות ולתרבות.

9 תגובות:

  1. סיפור מרתק! שוב תודה, עודד.

    בבית הקברות טרומפלדור ישנו קבר משותף של שלושה ילדים שנהרגו מפצצה ב-1925. הסיפור מאחורי הקבר תמיד עניין אותי.

    השבמחק
  2. מרתק לקרוא על המשפחה שלי (גם אני אלקיים)
    זה סבא של אבא שלי ואני תמיד ידעתי שיש לי משפחה עם עבר מפואר.
    תודה רבה לכותב !

    השבמחק
    תשובות
    1. מי אתם
      אני הנכדה של שמחה

      מחק
    2. הדס שלום רב,
      אנחנו מתנדבים בתעוד היסטורי, כמו שכתוב הבלוג זה אוסף סיפורי ארץ-ישראל. הסיפורים משתרעים על פני מאה שנים החל משנת 1850 ועד סופה של שנת 1950. אלה סיפורים על אנשים פשוטים או נשכחים שמצאו את מותם בלא עת עקב היותם חלק מהסיפור הציוני, מרצונם או שלא מרצונם, בארץ ומחוצה לה. לנוחיות הקורא מפתח הספורים המרוכז על פי שמם בראש רשימת הספורים. אם ברשותך פרטים נוספים נשמח לעדכן. תודה שכתבת.

      בברכה,
      עודד

      מחק
  3. סיפור מיוחד עשוי בקפידה מדובר פה על סבא של אבא שלי על אבא של ואחים של גברי אלקיים ז"ל משכונת התקווה.

    השבמחק
    תשובות
    1. לשבי אלקיים שלום רב,
      תודה על תגובתך הטובה. אם ברשותך פרטים משלימים, נודה מראש.
      בברכה,
      צמרת

      מחק
  4. אברהם אלקיים הוא סבא של אמא שלי
    שמחתי לקרוא ונראה שיש טעות בשם אישתו שנקראת מזל למשפחת ברכה ולא ששמה ברכה

    השבמחק
  5. שלום רב,
    תודה שפנית נבדוק ונשמח לעדכן הפרטים בספור.

    בברכה, עודד

    השבמחק