יום חמישי, 1 במרץ 2018





הריש ליב האיכר– נהרג על ידי שונאינו

   5.10.1889 ראש העין



טכסט:

פה ינוח
איש ישר ר' הריש
ליב ב"ר אלחנין
אשר נהרג ע"י
שנאינו ע' ר' חד מ"ר
חשוון בשנת
תר"ס   ת'נ'צ'ב'ה'


מקרא
ר' = רב
ב"ר = בן רב
ע"י = על ידי
ע' ר' ח ד מ"ר= ערב ראש חדש מר [חשוון] =לפי  א' חשון תר"ס = שהמקביל לו 5.10.1889
תר"ס = היא שנה עברית מעוברת המתחילה ביום א' בתשרי אור ל-5 בספטמבר 1899 ומסתיימת ביום כ"ט באלול,    ב 23 ספטמבר 1900 .
[זו שנה מסוג גכז אחת מארבעה עשר סוגי השנים בלוח העברי הקבוע. שנה המתחילה ביום שלישי (ג), היא כסדרה (כ) ועל כן יש 29 ימים בחשוון ו-30 ימים בכסלו, וחג הפסח חל בה בשבת (ז)] שאורכה 384 ימים, 55 שבתות. ו-3 ראשי חודשים חלים בשבת: ראש חודש טבת חל בשבת וביום ראשון, ראש חודש ניסן חל בשבת וראש חודש אלול חל בשבת וראשון].
ת'נ'צ'ב'ה'= תהא נשמתו צרורה בצרור החיים


זה שנים ו'חברת פתח-תקווה' קנתה את אומלאבס  [אומ-אל-מלבאס בעברית 'אם המתלבשים': יש האומרים שתושבי הכפר  התחלפו בקצב  בגלל  המחלות, כמו בימינו, שאנשים מחליפים בגדים. ופתח תקוה בת אומלאבס - מלאבס]. 
אומרים שאחמד סגנו של אברהם שפירא ראש השומרים בפתח-תקווה הוא בנו של חמד אל-מצרי שהיה בשעתו בעל הקרקעות של מלאבס,  יש ויגידו כי בעל האדמות הוא בישארה טיאן, ויש שאמרו  כי הוא האפנדי הנוצרי בעל פרדס מיפו סאלים קסאר שהחליט לפתח את אדמות 'מיר' והקים חווה חקלאית.  החווה נמכרה לבארון רוטשילד בשנת 1895 והוא העביר אותה לחקלאי פתח-תקווה.

יודעי דבר אומרים כי אדמת פתח-תקווה נקנתה וליתר דיוק נחתמה קנייתה בט"ו באב ה'תרל"ח= 8  ביולי 1878 והמייסדים עלו למקום אחרי סוכות תרל"ט לכונן בה מושבה חקלאית. פתח-תקווה היא המושבה הראשונה במרכז הארץ כי המושבה 'גיא אוני', שמה הראשון של המושבה  ראש-פינה, הוקמה בצפון עוד בשנת 1875 בידי עולים מרומניה, אומרים כי מאחר שהידיעות על הקמת 'גיא אוני' הגיעו באיחור ומתיישבי 'אומלאבס' הראשונים, היו בעלי קשרים רבים יותר, קיבלה פתח-תקווה את הכינוי 'אם המושבות'.
בתחילת ימיה של מלאבס = פתח-תקווה, השלטון התורכי לא נהג לאשר הקמת בתי-מגורים, ורוב הבתים שהוקמו בשלהי המאה ה-19 הוקמו על סמך אישורים שניתנו להקמת רפתות.
משה סמילנסקי איש המושבה רחובות מספר כי שנה לאחר ייסוד המקום בשנת תר"מ, נחלקו מתיישבי פתח-תקווה לשני 'מעמדות' - האמידים התיישבו על הרמה וקראו לה 'רמתים' והעניים התיישבו על שפת הירקון ונקראו 'ירקונים' [ ושלעיתים נקראו 'מעמקים' ]. לאחר גאות מי הירקון נהרסו בתי ה'ירקונים' ורובם נטשו את המקום ועזבו רובם לירושלים, גם אנשי 'רמתיים'.
המושבה ננטשה אם כי ניסו לחדשה, אך היו סיבות שונות  שהעניין נדחה.
המתיישבים חיפשו מקום רחוק דיו מהמקום הקודם, אותו נאלצו לעזוב,  [אמרו שבעקבות המחלות כמו חילופי האוכלוסין של קדמוניהם, שמכאן נגזר שם המקום אולמלאבס מספרים שכמו אדם מחליף בגדיו כך אומלבס החליפה תושביה]. חיפשו מקום גבוה, בעל אקלים נוח יותר, כזה שאין לקדחת שליטה עליו,  ומצאו -  ובתרמ"ג  =  1883 בני פתח-תקווה יסדו את המושבה  דרומה מהמקום הישן בהפועל-הצעיר"  - מפלגת פועלים עברים בא"י. נוסדה ב-21 לאפריל 1905 בפתח-תקווה, על ידי חלוצים מהעלייה השנייה, לימים – מפלגת פועלי ארץ-ישראל היא מפא"י. קרבת הכפר הערבי יהודייה   היא יהוד, [אמרו שלימים  על אדמותיה הוקמו סביון וגני תקוה].    
אומרים כי היהודים הראשונים שהתיישבו ביהוד הגיעו אליה בראשית שנת תרמ"ד, עיתון 'הצפירה'  [ = יומון בעברית שיצא לאור בחוץ-לארץ]  הביא את הידיעה [ב-  י"ג אדר תרמ"ד]  תחת הכותרת 'יישוב חדש בשם יהוד'  וכתב כי בשנת ה'תרמ"ג חידשה 'חברת פתח תקווה' נעוריה 'כי הלכו ממנה החברים הישנים אשר לא היה בהם ברכה ויבואו אחרים חדשים תחתיהם מלאים חיים וכח עלומים. וייפרדו כארבעים חברים ויקנו להם מושב חדש בכפר יהוד שעל גבול הדני ויקראו שמו 'יהוד', ויחפרו באר ויגיעו עד שבעה וארבעים מטר בעומק וימצאו מקור מים חיים'. 
זכורני כי הבאר שעליה גדלנו 'מצאנו מים!' הייתה בפתח-תקווה. . .
'לאחר שנתגלה כי מקור המים בו השתמשו הפלחים הערבים מזוהם מפגרי בקר אשר הושלכו למימי הירקון, החליטו שלושת המייסדים כי המשימה הראשונה שלהם תהיה לחפור באר-מים חדשה . יהודה ראב [בנו של אחד המייסדים] שכר קבלן שחפר באר לעומק 24 מטרים, שם נתגלו לבסוף מים. עם בניית הבאר תושבי הכפרים הערבים מסביב החלו להשתמש בה לצד החלוצים. הערבים כינו את הבאר  - ביר–שוע  [על שם יהושע שטמפפר] וייעצו שהמים הראשונים יינתנו לנשים כסגולה לפריון'. לימים המקום שבו הייתה הבאר הוא שטח כיכר ציבורית. על מקום הבאר ניצבת מזרקת מים. ברצפת האבן חקוקה כתובת לציון האתר. בפתח-תקווה.
אמרו לי כי המקום שבו עמדה הבאר הראשונה נמצאת היום תחנת המוניות 'המקדים' בפתח-תקווה.

בשנת תרמ"ו 1885/1886  חזרו רוב המתיישבים לפתח-תקווה. המושבה נבנתה מחדש; בנייני המגורים נבנו הפעם מאבני כורכר [בדרך כלל מסותתות] וגגות רעפים אדומים [בדרך כלל]. למרות איסור השלטונות התורכיים על היהודים לבנות בתים מחוץ לערים, הערימו יהודי המקום על השלטונות, שניסו להרוס את הבניינים, רק הודות להתערבות הקונסול הגרמני [יש אומרים שהיה זה ד"ר ווייד] וגורמים אחרים, ניצלו הבניינים הקיימים מהרס, אך הבנייה נפסקה.


היהודי האנגלי זרח ברנט, ממייסדי פתח-תקווה מספר על התנפלות שהייתה בראשון במרס 1886: תושבי המושבה לא היו מוכנים שערביי היישובים השכנים יבואו למושבה ועוד מעט 'היו בתיה לבז ובניה להרג . . ', אולם התושבים התבצרו עד שבאו חיילים תורכיים, אסרו 16 שייח'ים, והובילו אותם כבולים ליפו, שם קבלו מלקות ונידונו למאסר [לא צויין על 'תשלום' כל שהוא].

 בשנת 1887  ביקר הבארון אדמונד דה רוטשילד בפתח-תקווה והסכים לקחת את המושבה תחת חסותו. 28 ראשי משפחות הסכימו לעסקה,  הם מסרו לו את נחלותיהם ונכנסו לעבוד במשק הכללי של פקידות הבארון תוך קבלת משכורת קבועה - 10 גרוש כשרובם השכירו את אדמותיהם לערביי הסביבה ;

שאר המשפחות  לא הסכימו לעבור לחסות הבארון והמשיכו לקבל תמיכה מסוימת מ'חובבי ציון' [כנראה מאודיסה]  
מה היה שיוכו של האיכר הריש ליב ממושבת פתח-תקווה.               
  
רצח האיש ר' הריש ליב [צורף שם משפחתו ו/או עיסוקו לפי עיתון המליץ] איכר ממושבת פתח-תקווה, אירע ביום רביעי – בתחילת חודש חשוון שנת 1889, כשנסע עם משרתו-פועלו הערבי  למקום בו נמצא המאהל של שבט הבדווים ערב-ג'רגי בסביבות ראס-אל-עין [היא ראש-העין, לימים הגן הלאומי - ירקון], שליד אחד ממעיינות נחל הירקון [אלעינ'ת] לכפר מיר לקנות מהם 'זיבל רע'נם' או בשפתנו זבל-עיזים לשדהו, לכרמו. העגלון-הפועל הערבי העמיס את העגלה ונסע למושבה בעוד האדון הריש ליב [ב'ספר המתים' כתבו: הירש לייב ירמה בן אלחנן אשר] נשאר עם הערבים-הבדווים  מהם קנה את הזבל לכרמו לגמור את העסקה. כששב הפועל כעבור זמן מועט [יש אומרים: לפנות ערב] העמיס עוד זבל על העגלה וצריך לקחת את האדון חזרה לביתו לא מצאו כי אמרו לו הבדווים  באוהלם כי הלך מהם, ויותר לא פירטו. שב העגלון אל המושבה והודיע  שם  את הדבר: 'אין אדוניו, ואין מגיד'  עלו  צעירי המושבה על סוסיהם חיפשו כל הדרך אל הכפר מיר ובסביבותיו ולא מצאו , בבוקר שבו לחפש והנה ילד [אומרים ששמו דאוד] מילידי המקום אמר להם שיחפשו במי הירקון כי פה השליכוהו. שכרו שני צוללנים מבני הכפר אך גם הם לא מצאו מאומה גם במקום עליו הצביע הילד, כולל קרקע  נהר הירקון. המחפשים מצעירי המושבה, ששמם נפוץ כרוכבים מעולים, המתינו לאורך מי ירקון, לגווייה כי תצוף, דבר שקרה כעבור שעות אחדות.
הגופה הוצאה מהמים ועל המצח  וכפות הידיים נראו חברבורות אדומות דבר, שהגדירו הרופאים שהוזעקו למקום מהממשלה בעיר יפו כנהוג, ויחד עם היהודי העולה החדש הד"ר אהרון-מאיר מזי"א רופא 'בית-הפקידות' בראשון-לציון פרסמו את שהוחלט: כי האיש הזה נהרג  בירייה. ובחפצו להציל פניו שם ידיו להגן עליהם וכך נפגע במצחו ובכפות ידיו .         

 'ובראות רוצחיו כי עוד טרם מת הטביעוהו במי הנהר' פרסם יומון 'המליץ' ברוסיה בשפה העברית [17 אוקטובר 1889, גיליון 226] כתבה מירושלים [נכתבה בירושלים- ט'  חשוון, שנת תר"ס = 13 אוקטובר   1889].  
[ 'המליץ' ביטא בתוכנו את השקפתה של תנועת 'חיבת ציון'  ונסגר בשנת 1904].    
למחרת  בצהריים,  מצאוהו  י' וא'  מצעירי המושבה, טבוע במי הנחל. 
ושניים ממוכרי הזבל אשר עליהם הורה ילדהמאהל כי הם  כי   הרגו את המנוח, לקחו הז'אנדרמים  לעיר יפו.

מצאוהו הרוג במי הנחל הסמוך למאהל  אמרו, בביצות הירקון יש שאמרו כי אלה הם מעיינות ראש-העין [כי בתקופה ההלניסטנית נקרא המקום 'פגאיי' =מעיינות, שם שהשתמר בשם הכפר הערבי הסמוך פג'ה] הקרויים גם מעיינות הירקון [נמצאים למרגלות תל-אפק, בתחומי הגן הלאומי ירקון שהוקם לימים ממזרח לפתח-תקווה וממערב לראש-העין ושנקרא גם 'פארק -אפק']. [אזור ממעיינות הירקון=מעיינות ראש-העין, כולל את אזור הנביעות ואת חלקו העליון של הירקון] מעיינות אלה הם מקור נביעתו של נחל הירקון, אך הם משתרעים על שטח של כ-250 דונם ....    


יש ויגידו כי לרגלי מבצר אנטפטרוס הבנוי על תל-אפק  [זה שממערב לו מעבר-אפק ] מצאו את גופת האיכר הריש ליב.

לפנים, בתקופה הצלבנית נקרא  'מבצר המעיינות השקטים'.   המבצר אנטפטרוס  הינו מבצר עות'מאני שבנייתו הסתיימה בשנת 1574, המבצר נבנה על חורבות עיר רומית שנקראה אַנְטִפַּטְרִיס, על-שם אביו של הורדוס [הבנאי]. העיר נהרסה ברעידת אדמה בשנת 363 לספירה. ושמו בפי הערבים הוא "מבצר 'בינאר באשי' [שיבוש של השם התורכי 'פינאר באשה', שמשמעותו, כך אומרים, ראש המעיינות= ראש העין ואיני יודע תורכית].

מבצר אנטפטרוס נבנה במטרה להגן על המעבר של שיירות המסחר בדרך הים שעקפה את מכשול הירקון, אותו  פרוזדור צר [ הקרוי לימים מעבר-אפק] שעבר בין הרי השומרון במזרח וביצות הירקון במערב. המעבר הוא חלק מ'דרך-הים'  ['ויא-מאריס'] הקדומה שחיברה בין מצריים ובין מסופוטמיה [היא ארם-נהריים התנ"כית. לימים עיראק].

מגדל-אפק על מחצבותיה היא מגדל-צדק, שם גם הכפר הערבי מג'דל יאבא  [כ-6 קילומטר מזרחה מפתח-תקווה  היא 'מגדל יפו', על שום שממנו נראית במערב העיר יפו; המקום  נקרא גם מג'דל-צאדק כי אומרים שעוד במאה ה-19 השתלט על האזור שייח' צאדק אל ג'מעיני  לצורך גביית מסים באופן בלתי חוקי מעוברי אורח [השלטונות העות'מאנים נפטרו ממנו מהר]
מגדל-אפק, לימים בשטחה של העיר ראש-העין. הסמוכה לעיר פתח-תקווה שתושביו הראשונים היו ילידי תימן [מ'מרבד הקסמים' לאחר מלחמת העצמאות].


יש שנשבעו כי הרצח היה ליד טחנת קמח של אבו-ראבח.
בשנות ה-80 של המאה התשע-עשרה שופצה הטחנה על ידי השייח' אברהים אבו-רבאח שהיה מהשייחים התקיפים באזור. הוא אסר את השימוש במי הירקון להשקיה בטענה שזה יפגע בכוח המים המפעיל את הטחנה שלו. הוא שלח שליחים לחבל בטחנת 'מיר' [='מעבר']  יש ויגידו כי הטחנה נקראה כך  מפני שקירותיה שימשו גשר לחציית הנחל] ו'פרוחיה' =הסמוכות, אבו-רבאח נהג לגבות עמלה 10%-20% מכמות החיטים שטחן. .

סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ייבא אבו-רבאח מגרמניה הידידותית שתי טורבינות:  אחת להנעת אבני הריחיים והשנייה לשאיבת מים לפרדסו.

אומרים כי אבו-רבאח אף 'דאג' להגנתם של תושבי פתח-תקווה תמורת תשלום דמי חסות גבוהים -  'פרוטקשיין' שייח' תקיף.  
[לימים טחנת אבו-רבאח הינו אתר עתיקות ונמצאת על אדמות מושב העובדים עדנים שבדרום השרון תחילתו של המושב עדנים בשנת  1949 כהרחבה למושב ירקונה הסמוך. כעבור שנה הפך המקום למושב עצמאי. המייסדים 27 משפחות צעירות, עולים חדשים ניצולי שואה מפולין,  רומניה וצברים ילידי הארץ שהתגוררו בפחונים במקום עד אשר נבנו בתי הקבע].  

הירקון שחלקו העליון נקרא בערבית אבו-בוטרוס [על שם מבצר אנטפטרוס בלשון ערב הפ' והב' מתחלפות בהגייה] וחלקו התחתון ואדי עוג'ה [=המתפתל] - בו גני-יהושע [רבינוביץ = ראש עיריית תל אביב בשנים 1969 -  1974 -  ומאוחר יותר - שר האוצר בממשלת ישראל] המשתרעים לאורך נחל הירקון בצפון העיר תל-אביב, משכונת הדר-יוסף ועד שפך הירקון לים התיכון. מספרים כי, השכונה נקראת על שמו של הרב יוסף-שאול אלישר, יליד ירושלים 1867, איש ציבור ואיש עסקים, וגם נשיא ועד העדה הספרדית בירושלים שיזם את רכישת אדמות משבט אבו-כישכ שעל מקצתן נבנתה השכונה. ['שבע טחנות' הוא שמו של מתחם טחנות קמח הנמצא בפארק גני-יהושע, שם רצחו את פנחס טישלר אבל זה ספור אחר].  


ערַבּ אַבּוּ כִּשְׁכּ בערבית   عرب أبو كشك  שבט בדווי  מצפון סיני שהובא לארץ  על ידי איבראהים פאשא בשנות ה-30 של המאה ה-19. אִיבּראהים מחמד עלי פאשא קצין מצרי שנלחם באימפריה העות'מאנית והשתלט על סוריה ועל ארץ-ישראל.  הוא בנו [יש אומרים בנו המאומץ] של שליט מצרים המורד מוחמד איברהים עלי [ על הרומן של איבראהים פאשה -'הווזיר הגדול', מפקד בצבא אביו  - והמשרתת דוברת הפרסית ניגאר כלפה, לא נספר כאן].

כשבט נטו את אוהליהם גם בנפת יפו וליד המושבה פתח-תקווה. קיימו יחסים כלכליים שכללו מסחר ותעסוקה. אברהם שפירא  'זקן השומרים' של  פתח-תקווה, ושייח' שאקר אבו קישק, [אני כותב קישק כאנשי פתח-תקווה אם כי ידוע לי הכתיב הנכון, קישק: יש האומרים מתייחס לסוג של גבינה מחלב לא מפוסטר של עיזים או כבשים שבהליך הגבון מתמצק ומתייבש וכך הגבינה נשמרת לאורך זמן ללא אמצעי קירור] חגגו עם כניסת הבריטים לארץ, עד שבמאורעות תרפ"א [5.5.1921] תקפו לוחמים חמושים בהם גם מאנשי השבט את פתח-תקווה, התפתח קרב, שבמהלכו נפלו חללים משני הצדדים. עד שהנציב העליון הבריטי-יהודי הרברט סמואל הטיל עונש קיבוצי-כספי על התוקפים בעיקר מהכפר פג'ה.   
אברהם שפירא [וכן ברוך בן-עזר] לקח חלק בהגנה על פתח-תקווה במאורעות 1921 ובכריתת חוזה-השלום עם שייח' שאקר אבו-קישק לאחר שהתחתן.
ברית שלום חתומה אך ב-30 בנובמבר 1947 עוד לא שככו מצהלות הכרזת האו''ם, הותקפו בירי שני אוטובוסים של 'אגד' בדרך מנתניה לירושלים בידי כנופיה  בראשות סייף א-דין אבו כישכ [סיפרו כי היו אלה יריות הפתיחה של מלחמת העצמאות].
אנשי השבט הבדווי שהקימו את היישוב אבו-כישכ בשרון הדרומי. עזבו במלחמת העצמאות [הבטיחו להם עזרה מהועד הערבי העליון, הורו להם להותיר אחריהם מטלטליהם, כי במהרה ישובו].
התישבות נוספת בירקון עליון [לימים כפר-הבפטיסטים שהוקם בשנת 1956 על-ידי מאמינים נוצרים מארצות-הברית. כפר בו יושבות כמה משפחות של נוצרים פרוטסטנטים בני כת הבפטיסטים, שמרכזה בארצות-הברית. בני הכת הזו מאמינים, שיש להטביל את האדם לנצרות לא כאשר הוא תינוק, אלא בבגרותו, מתוך בחירה חופשית. [כפר הבפטיסטים  נמצא צמוד ל'חוות קאסר' ששרידיה נמצאים סמוך לכניסה לפארק מקורות הירקון].
אזור שנראה כך: 'עדרי צבאים באפרים הירוקים של הירקון העליון, חזירי-בר בג'ונגל הקנים שלאורך הנהר, זאבי-ערבה משחרים לטרף, הלוטרה [=כלב הנהר] בעל הפרווה היקרה, חתולי-בר וחתולי-ביצה, נמיות ודורבנים - לכל אלה שימשו הירקון וחופיו כמקום מקלט או כמקור מזון ומים'  דברי הפרופסור  שמעון אביצור [הנדלר] יליד אזרביג'אן2.22.1908  .
ולציידים גן-עדן .

ירו גם באלמן הריש ליב.  

אשתו  של המנוח נפטרה שנתיים לפניו  ובנים  אין לו אפילו מי שיאמר  'קדיש' אחריו לא השאיר.

אין פרטים על הלוויה.


המלווים, בהם הוריו אביו, אלחנן אשר ואמו מראשוני המתנחלים על אדמת פתח-תקווה,  נעו צפונה לעבר דהרת אל-עדש, היא גבעת-העדשים, בית-הקברות הטרי של המושבה [לימים 'סגולה'] סמוך לכפר ביר-עדס.

סיבת מעשה הרצח טרם נודעה אך אומרים שכנראה חפצו ההורגים לשדוד מהמנוח את  הכסף שנשא איתו בכיסו.      

[ובמלים תנצב"ה סיכם הכתב מירושלים את שכתב ל'המליץ' ב-  13 לאוקטובר 1881].

לא עברו חודשיים ופתח-תקווה הובילה לקבורה את השומר הראשון שלה - סנדר חדד שנהרג בתאונה ליד קוסטינה.= באר טוביה [ועל כך סופר].

סוף דבר
ביום שני  י' ניסן תר"ס [= 4.1900 .9] בא לפני בית הדין בירושלים המשפט בדבר רצח הריש ליב ממושבת פתח-תקווה, אשר אירע בחודש חשוון [ פרטים כמו שנכתב ב'השקפה'  גיליון כ"ב] הנאשמים ברצח הזה הם עות'מן ורג'ח,  בדווים מבני ערב ג'רגי, אשר נדונו לחמש שנות מאסר עם עבודת פרך,  עבודה, לעתים קשה ומאומצת, המתבצעת לרוב בין כותלי הכלא  או במחנה המיועד לכך.

הטוען  [הקטגור] מצד משפחת הנרצח ועל פי בקשת בני המושבה היה  יצחק-מלכיאל מאני יהודי-ספרדי המופקד מטעם' ועד האשכנזים' בעיר שנסע גם ליפו להתעסק בדבר המשפט המבהיל הזה.

יצחק-מלכיאל מאני - יליד חברון כ"ה כסלו תרכ"א =1860. כמלומד ייעץ לחשובי הערבים בסכסוכיהם. גם בין שבטי הבדווים השכין שלום ואף מנע רציחות, בדרך כלל על 'כבוד-המשפחה' ו'נקמת-דם'.
 והוא אשר טען לפני השופטים בירושלים את פרטי המעשה 'כי אין מקום לספק יד מי הייתה בדבר'.  

הנאשמים הכחישו ואמרו כי לא הכירו את הנרצח כי באותו יום לא היו כלל במקום המעשה והכחישו דבר מכירת זבל לנהרג, ומהחקירה והדרישה והעדויות הרבות [שהביא הקטגור להוציא הבקשיש]  הוברר לשופטים כי אמנם קנה הנהרג זבל מהם. וגם כי ביום ד' אחר הצהרים [יום המאורע], ראו [ספר הילד עוד למחפשים אחרי הירש לייב הנעדר] את שלשתם, [הריש-ליב ואת עות'מן ורג'ח], הולכים לעומת ראס אל-עין, וחוזרים רק שניים - עות'מן ורג'חלמחרת לעת הצהרים נמצא אדון הריש הרוג במי הנחל.   
הרופאים אשר נקראו מיד החליטו כי מעת הרצח עברו כארבע ועשרים שעה' כתב עיתון "השקפה' ברוסיה  ובעברית [י"ד ניסן תתל"א =תר"ס= אפריל 1900].  

שנה לאחר רצח הריש ליב בשנת 1901, עבר מלכיאל מאני לירושלים ומשרדו קיבל את הייעוץ המשפטי המדיני והכלכלי לכמה מנזרים ולראשי הכנסיות הנוצריות, לעורך-דין קבוע של הנהלת רכוש הסולטן עבדול-חמיד ומשפחתו בארץ, של 'הוועד הכללי-כנסת ישראל', של אלברט ענתבי בעסקי הציבור ובנציגות חברת 'כל ישראל חברים', של מוסדות ציבור והבנקים הגדולים כדוגמת
הגן על זכויות היהודים בסכסוכי קרקעות,  ותווך בסכסוך-הדמים הממושך שבין המושבה רחובות ובין הכפר הערבי זרנוגה בשנת 1913.

העלייה השנייה  [פועלים בעיקר]  נחשבת על ידי המומחים לדבר, משנת 1904,
איכרי המושבה פתח-תקווה נעזרו בפועלים לצורך עיבוד השדות והמטעים, ביניהם ההדרים שהחלו לטעת במושבה, אבל העדיפו פועלים ערביים מיומנים וזולים.
המושבה פתח-תקווה הייתה אבן שואבת לאנשי העלייה השנייה
בשנת 1905 הגיעו למושבה כמאה איש, רובם פועלים עבריים.
המצב הביא למאבק על 'כיבוש העבודה', היו התנגשויות בעיקר עם איכרי המושבה שומרי המסורת, שכן רוב הפועלים העבריים לא נהגו בהתאם להלכה היהודית.
בפורים תרס"ה  = ב-21  לאפריל  1905] הוקמה בפתח-תקווה אגודת פועלים שנקראה 'הפועל הצעיר' השם ניתן על ידי שלמה-זלמן גיסין  [יליד בילורוס  ה' סיוון תרל"א -1871. עלה ארצה בתרנ"א ביחד עם אחיו משה הגדול ממנו, אביו
של אבשלום. עבדו כפועלים שכירים בכרמי רחובות וראשון-לציון.  עברו  לפתח-תקווה שם רכשו חלקת קרקע בת יותר מ-1200 דונם ומגרש  {= חצר{ בקצה המושבה, אמרו שלימים לצד הדרך ליפו . בתרנ"ד עלו אליהם מארצות הקור אחיהם אריה-ליב ואחותם איידלה ובתרנ"ה באו גם ההורים אביו אפרים בן אברהם-זלקינד ואמו חיה-רחל-לאה בת הרב זאב קרוטקין מז'ורביצי שבסמוך ,עם הבנות מארישה, איטה, ואלישבע. אחרי נשואי כל אחיותיו נשא שלמה-זלמן לאשה את אסתר לבית איזמוז'יק. ציזלינג?].
 שלמה –זלמן גיסין איכר מקומי בפתח-תקווה, ידיד הפועלים [לימים ראש הוועד של המושבה].   
האגודה שבסיסה  'כיבוש' מקצועות העבודה, והרי כתוב 'העלאת מצבו הטבעי והתרבותי של הפועל העברי בארץ-ישראל' שכלל בתוכו וגם הקימו קופות-מלווה, מטבחי-פועלים, חנויות-קואופרטיביות, חוות-התיישבות, וכן לא פחות חשוב - הפצת הלשון והתרבות העברית!
שלמה –זלמן גיסין השתתף ביסוד 'הפועל הצעיר'  מפלגת פועלים עברים בארץ-ישראל,  והיה חבר בה כחמש שנים, עד שנוצרה קירבה בינו ובין 'פועלי ציון'  זו שבנובמבר 1905 [כמה חודשים לאחר הקמת 'הפועל הצעיר'] הוקמה ביפו על ידי חלוצי העלייה השנייה ו זכתה לשם מפלגת  פועלי-ציון הארצישראלית, בת לתנועה הציונית-סוציאליסטית [= ס"ס] שנוסדה ברוסיה בשלהי המאה ה-  19,  והזדהו עם האידיאולוגיה המרכסיסטית של המפלגה-האם.
אומרים כי חבריה הקימו את 'השומר'  [1909],  דגלו בהתנדבות לגדודים העבריים [ 1916], יש ואפילו התגייסו [ללא השתייכות מפלגתית ] ביניהם אריה מיטלמן [האח של בתיה היפהפיה] מתורגמן מירושלים, משה סמילנסקי הפרדסן מהמושבה רחובות  ואליהו גולומב יורש טחנות-הקמח, והמפקד הבלתי מוכתר של 'ההגנה' מתל-אביב. [אקטיביסטים מול פציפיסטים כאלו שהאמינו כי הארץ נקנית בעבודה ולא במלחמה].

בשנת תרע"א [=1911] נפתח בפתח-תקווה מועדון הפועלים, והיה למרכז הרוחני של ציבור הפועלים, אך גם האיכרים בני המושבה ביקרו בו [לימים  בית ההסתדרות, ברחוב ההסתדרות]. בה בשנה בחג החנוכה, בדצמבר,  התקיימה במושבה הוועידה השנייה של הסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה בה הונח היסוד להקמת קופת חולים כללית [ההחלטה ל הקמת ארגון לעזרה רפואית לפועלים הועלתה על ידי ברל  [בארי] כצנלסון דמות מוכרת על ידי הפועלים מי שחיבר לזכרם של נופלי תל-חי את תפילת 'יזכוראשר פורסמה תחילה בכתב העת קונטרס -ביטאונה של 'אחדות-העבודה' במובהק, כשהוא עורכו [גיליון  כ"ט, כ"ב אדר תר"ף].
אומרים שברל הושפע מתאונה שבה איבד את ידו ימינו הפועל העברי ברוך פריבר ממושב הפועלים עין גנים הצמוד למושבה [לימים שכונה ורחוב במרכז העיר פתח-תקווה]  בעת שעסק בעבודה בפרדסו ליתר דיוקבמנוע הבאר של יעקב קרול [יליד אוקראינה  1881
 עלה ארצה בשנת 1906 נשא לאשה את פולה לבית גוטרמן] זה. שפרדסו כונה 'די ציוניסטישע באיארע'   כי ציוני היה.

ב-26 לפברואר 1919 ועידה כללית של פועלי ארץ ישראל שהתכנסה בפתח- תקווה  הקימו יחד עם חברי ההסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה החליטה על הקמת תנועה פוליטית בשם "אחדות-העבודה".
 "פועלי-ציון" ו"הבלתי מפלגתיים" תמכו באיחוד.  פלגת "הפועל-הצעיר" הסתייגה,  לא הצטרפה,  והקימה גופים ציבוריים וכלכליים נפרדים [איזה?]


ב-   5 לינואר 1930  בתל אביב התאחדה "אחדות-העבודה" עם  "הפועל-הצעיר"  והקימו את מפלגת פועלי ארץ-ישראל -   היא מפא"י ההיסטורית



בשנת 1932 שם הכפר יהודייה שונה לאל-עבאסייה, על שמו של שייח' מקומי בשם עבאס.  הכפר הערבי יהודייה ננטש לאחר בריחת תושביו הערבים בשלהי מלחמת העצמאות- באוקטובר 1948. יש אומרים כי כיבוש יהודייה הושלם ב'מבצע דני'  [בסוף קרבות 'עשרת הימים', ב-10 ביולי 1948],    ב- 13  לספטמבר נהרסו מרבית בתי הכפר [המבצע נקרא על שם דני מס  יליד גרמניה 1923. לארץ הגיע בשנת תרצ"ד ].
 ב-12 בינואר 1948 הגיע עוזי נרקיס [לימים מפקד פיקוד המרכז = שמפקדתה לימים ממוקמת סמוך לשכונת נווה-יעקב בצפון ירושלים]  וראש המועצה לביטחון לאומי] להחליף את  דני מס [ אומרים כי הודח] כמפקד גוש עציון שחזר לירושלים והתמנה לסגן מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח [גדוד 'ירושלים', חטיבת 'הראל'], והוא צבי זמיר [זרז'בסקי. לימים ראש 'המוסד' למודיעין ולתפקידים מיוחדים] גדוד שהוקם בירושלים במהלך דצמבר 1947 [ומנה בתחילתו 150 איש בהם 30 בנות].
ב- 13 בינואר 1948 הותקפה על ידי הערבים [אומרים כי היו אלה כוחותיו של עבדול קאדר חוסייני  בן דודו של המופתי חאג' אמין, זה שנהרג בקסטל ב-   8 אפריל 1948] המושבה הנצורה הרטוב ונהרג בן המושבה שמואל בן-בסט [בסת]. הוא נקבר באותו לילה בהר-הזיתים.     

מהר-טוב יצאה מחלקת הל"ה [אומרים שכונתה 'מחלקת ההר' על ידי  חיים גורי {גורפינקל} ממשוררי דור תש"ח {יש ויגידו – דור-הפלמ"ח} בשירו 'הנה מוטלות גופותינו']  ודני מס היה המפקד, בדרכם לתגבר בלוחמים ואספקה את גוש-עציון המבודד והנצור.   
במחלקה 20 אנשי פלמ"ח  מהגדוד השישי של חטיבת 'הראל' ו-15 אנשי חיל-שדה] חי"ש]  מגדודי 'מוריה' ו'מיכמש' של חטיבת 'עציוני'. שהוקמה בנובמבר 1947  להגן על ירושלים וסביבתה.  [אומרים כי לא הסתדרו ביניהם] חלקם  סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים  בהם  טוביה קושניר [הנשוי לאביבה]  והוא בן 24 , וגם סיירים כי הלכו ברגל.

 מפקדה הראשון של חטיבת 'עציוני' הוא המיקוואי ישראל עמיר  [זבלודובסקי ] שאומרים כי הודח, ושהוחלף על ידי דוד שאלתיאל מי שפיקד על המחוז והקים את פלוגת 'יהונתן' מתוך מפקדי וחניכי גדודי-הנוער [הגדנ"ע ] בירושלים.   ב 16  -מאי 1948 מונה ישראל עמיר למפקד חיל האוויר, בדרגת סגן-אלוף.
אחרי מלחמת העצמאות, שוחררו הלוחמים  ובשנת 1949  פורקה החטיבה, בבוקר יום ששי 16 בינואר התגלתה המחלקה סמוך לכפר  הערבי צוריף, [מספרים כי חוליית החוד נראתה על-ידי שתי נשים שקוששו זרדים, יש וסיפרו אודות זקן ערבי שאנשי המחלקה חסו על חייו] איברהים אבו-ראיה מראשי הכנופיות הערביות באזור שדווח על כך שלח את  150 לוחמיו, אליהם נוספו קרוב לאלפיים חמושים מכפרי הסביבה  [הם דווחו על 17 הרוגים ו - 40 פצועים].

הערביים נהנו מעדיפות טופוגרפית ומספרית. בקרב שהתפתח קילומטרים ספורים מקיבוץ משואות-יצחק [קיבוץ דתי שהוקם בשנת  1945בגוש-עציון, ונקרא על שם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג הרב הראשי האשכנזי לארץ-ישראל].
ונמשך כל היום כ־6 קילומטרים דרומית מזרחית לכפר הערבי בית-נטיף [נתיף]. על גבעה בעמק-האלה  [שמו העברי של העמק מקורו בעצי האלה  הצומחים בו ובשוליו} - אלה אטלנטית  אלת המסטיק ואלה ארצישראלית  .{ואדי א-סנט = 'שיטה' בערבית] שמו של הערבי מקורו בעצי 'השיטה המלבינה',  הגדלים בקצהו המערבי ] מקום בו לחם דוד וניצח את גוליית הפלישתי הערל ככתוב  בתנ"ך בספר שמואל א' [פרק יז ]  מקום הקרב האחרון של מחלקת הל"ה.  הקרב בו נהרגו כל לוחמי מחלקת הל"ה,  ה' שבט תש"ח.

ב -  16 לאוגוסט 1949 הוקם קיבוץ 'נתיב הל"ה'  על גבעה ['גבעת הקרב']  בעמק האלה  על אדמות הכפר הערבי בית-נטיף  שנכבש ב -  22 אוקטובר  1948  על ידי חטיבת 'הראל ' במבצע  'ההר' [- 19 באוקטובר 19488 נגד הכוחות הקלים הלא סדירים המצריים]. בפיקוד יוסף טבנקין וננטש. [אך תושביו נראו נמלטים לכיוון בית-לחם וחברון].

במלחמת העצמאות נכבש הכפר מג'דל-יאבא,  הכפר נהרס והתרוקן מתושביו על ידי לוחמי חטיבת 'אלכסנדרוני' שהופקדה על הגנת השרון. אומרים  כי מקור השם הוא נחל הירקון. תושביו הפכו לפליטים ונמצאים, ברובם, במחנה הפליטים בלאטה שבשכם.
הכפר הערבי הגדול פג'ה כשני קילומטר מזרח לפתח-תקווה במהלך מלחמת העצמאות  תושבי הכפר ברחו או גורשו ממנו, ובתיו נהרסו יש אומרים כי. חלק מתושבי הכפר עזבוהו בגלל התקפת הארגון הצבאי לאומי אצ"ל ב-17 בפברואר, והיתר עזבו לאחר שההגנה הוציאה להם צו גירוש, במאי 1948 . בתיו נמחו ביוני אותה שנה על ידי הקרן הקיימת לישראל, בהמלצת  יוסף וייץ ראס אל-עין (דרום השרון) כפר ערבי בסמוך לתל אפק, שננטש בשנות ה-20 של המאה ה-20.

ב 30- בנובמבר 1947  הותקפובירי שני אוטובוסים של  "אגד" כשני קילומטרים מדרום לפג'ה וליד יהודייה בידי כנופיה בראשות סייף א-דין אבו כישכ ושבעה בני אדם נהרגו. האירוע התרחש יום לאחר החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר,  1947 ולכן רואים את האירוע כיריית הפתיחה של מלחמת העצמאות.

המושב עדנים הוקם בשנת 1950 בחלקו על אדמות הכפר הערבי ביאר עדס שתושביו ברחו ונטשו אותו במהלך מלחמת העצמאות [אדמות ה 'מינהל למקרקעי ישראל'? ] ובחלקו על אדמות הקרן הקיימת לישראל.
     
עודד ישראלי  המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא. 
 יליד 1933 ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה