יום שלישי, 1 בנובמבר 2016


אברהם ילובסקי הנפח שוד ורצח
 14.11.1888  נס-ציונה

בית העלמין הישן של ראשון לציון  - 'גני אסתר'   "גוש 3, שורה  13, קבר  26 "





 טכסט:


פ'        [ מגן דוד  ]        נ'
ר' אברהם ב"ר יעקב
ילובסקי
נהרג בועד אלחנין

ביום י' כסליו
שנת תרמ"ט לפ"ק
ת' נ' צ '  ב'  ה'



הערות:
כתוב על המצבה י' כסליו תרמ"ט תאריך  המקביל  14.11.1888
כנראה ששם המשפחה ילובסקי הוסף בתקופה מאוחרת יותר.

"המושבה נס-ציונה הוקמה בשנת 1883" כך כתוב באינטרנט.

"אברהם ילובסקי ממניין הראשונים שקנו נחלת אדמה מראובן לרר בוואדי-חנין. על משכבו בבקתת-החומר, אשר בנה אותה לגור בה, נמצא שדוד בליל גשם של  י' טבת תרמ"ח" [=מקביל  1887. 25.12] כתבו בשבועון עברי בחוץ לארץ.


אברהם שלמה ילובסקי [= Abram Szlomo] נולד בשנת תר"י [1850] בעיר ביאליסטוק בתחום פולין, עיר  שלפי הסכם טילזיט משנת  1807, בין נפוליאון בונפרטה, קיסר צרפת המנצח בקרב פרידלנד  [שבצפון מזרח פרוסיה]  לבין המפסיד הצאר אלכסנדר הראשון עברה לאימפריה הרוסית.  העיר שהתפתחה לכדי מרכז טקסטיל מנתה בשנת 1889  56,629  תושבים, כשרובם מעל 70 אחוז יהודים ואחריהם הגויים הפולנים.
יש  אומרים כי  אביו יעקב =יענק'ל= Jankiel] ואמו פרידה לבית וויזר [בת הרב אליהו זלמן מדרמשטאדט] התפרנסו  ממאפייה.
אחיו- ישראל לייב= Sroel Lejb
אחיותיו חנה לימים חמלניק, שושנה היאSzejna  Cirla   לימים בלומנטל, והינדה לימים שוחט.
בבית אביו התחנך  על ברכי המסורת [יש אומרים כי היה  בן גילו של  נפתלי הרץ הלוי מי שהיה לימים לרבה של יפו] והוסמך לרבנות. אולם כמקצוע, כנראה בהשפעת הציונות לאנשי ביל"ו,  הוא בנה את עתידו על מלאכת הנפחות שאותה למד, גם שקדן היה. בשנת 1871 נשא לאישה  את  שיינה –יפה  לבית שיינס = Sheines שנולדה באותה עיר רק בשנת 1851.אחיה השוחט והבודק נשאר שם בביאליסטוק.
 לארץ-ישראל עלה אברהם בגפו בשנת 1883 כדי להכין מקום למשפחתו לאשתו וילדיהם, [ראשון בהם מת בלידתו  שנת 1872, אחריו נולדה ציפורה [1875] לימים זייצוב  אחריה משה-מאיר Moshe-Mayer 876] ואחריו בנימין [1881] ומלכה לימים שניידרוביץ, אמרו שהיא ברחם אמה [1887].
הוא משאיר אחריו את אשתו שלושת ילדיהם.
ארבע שנים עבד בנפחות וחקלאות ב'מקוה-ישראל' [בזמן המנהל קרל נטר] ובראשון-לציון.
בבואו לוואדי אל חנין ב-1887 הייתה הפרוטה מצויה בכיסו. קנה מראובן לרר מאה דונם באחת.
איש אמיץ היה ומלא יוזמה. אברהם אחרי שהתבסס במקום, שלח מכתבים מרגשים ומלאי געגועים לשיינה אשתו וביקש ממנה שתבוא בעקבותיו. היא לקחה את הילדים ואת החפצים ועלתה אחרי בעלה לואדי חאנין, בתקווה שהכל יהיה בסדר, "כי האמינה בדרכו" אמרה נכדתה.
סיפרו כי למרות ששיינה לא רצתה לעלות לארץ הזבובים, החולות והגמלים, [הביעה חששות], היא עלתה.  מה גם שכלל לא בטוח שהייתה לה ברירה אחרת: היא נשארה לבדה עם שלושה ילדים קטנים, כאשר הבעל המפרנס נמצא כעת בארץ אחרת - בפלשתינה החמה והמלוכלכת.

ראובן לרר הסוחר-החלוץ, איש חב"ד ו'חובב-ציון' [הוא  נולד כפצ'ורניק   בשנת 1832] זה שבעסקת חליפין עם הטמפלרי הגרמני גוסטב רייסלר שנעשתה בשנת 1882 באודסה [בעקבות  מותם של אשתו ושתי בנותיו מקדחת החליט לעבור לאחיו הגרמנים שחיו בעיירה גרמנית ליד אודסה שבקרים] המיר ראובן לרר את נחלתו ליד העיירה קריסטו-ינובקה שעל שפת הים-השחור  בנחלתו של גוסטב רייסלר בוואדי חנין, [=  'עמק השושנים' = Waad el chanin ורדים יגידו המומחים] "קרובה מאד לירושלים".
כ -  2000 דונם  "אדמה פורייה המתאימה לגידול ירקות ולנטיעות, גם מים היו שם בשפע".
.
אשתו של ראובן  לרר- לאה [פייגה] לבית פיינשטיין טיפלה בילדיהם וגם באביה האלמן, סירבה להצטרף אליו בנסיעתו לארץ ישראל, וראובן הלא צעיר יצא לדרך בלוויית בנו הבוגר משהמאיר הגדול. לאחר ביקור ב'כותל המערבי' בירושלים הגיעו השניים למקום ומצאו נחלה  נטושה ובה עֶבֶד  סודני שהיה שייך לבעלים הקודמים, מבנה עזוב באר הרוסה עם מערכת לשאיבת  מים= 'אנטיליה', נוטה על צדה, פרדס הדרים  מוזנח, ובריכה ליד 'חאן'- אותו מבנה קדום עם פרעושים, לו קומת מרתף וחצר. במשך חודשים שיקמו את האחוזה-נחלתם, בנו ביתם וקראו לו 'החאן' ובתמוז תרמ"ג   ראובן חזר לרוסיה ללא משה בנו, שנשאר לשמור על האחוזה-  נחלתם, ומששב עם משפחתו: אשתו, שלושת ילדיו  בצלאל , צבי, ופנינה,  ואחיו הצעיר. 17 ילדים, נולדו לראובן ופייגה לרר אך הגיעו לבגרותם רק חמיש . הקדחת הרגה בהם המלריה. 
 לנחלה קראו 'נחלת ראובן'. 
מספרים כי פיליפ בלדנספרגר מחלוצי הדבוראות =כוורנות, בארץ בן למשפחת בַּלדֶנספֶּרגר ,נוצרים פרוטסטנטים,  אזרחי צרפת  שהגיעו ‏לירושלים בשנת 1848 מהכפר בַּלדנהיים שבאלזאס, עסק ב'רעיית דבורים', תוך נדידה עם הכוורות הגיע לתחומי 'נחלת ראובן', נתקף בקדחת ונסע בדחיפות להירפא בצרפת, כשהוא משאיר את הכוורות אחריו. בני משפחתו, שהגיעו  למקום,  שכנעו את  יליד גליצייה את ראובן לרר הסוחר והחקלאי  לקנות חלק מהכוורות, עסקה שהותנתה שילמדוהו את מלאכת הכוורנות וכך היה  - ראובן ובנו משה למדו והחלו לנדוד עם הכוורות אלא שאז הוגשה תביעה על ידי ערבי מיפו נגד ראובן לרר כי 'הדבורים מוצצות את לשד פרחי ההדרים ומזיקות לפרי'. בית המשפט העות'מאני ביפו חייב אותו בתשלום פיצויים בסכום גדול.  בסיוע הקונסול האוסטרי [אומרים שהיה זה אנטון ריטר ואן שטראוץ], שהשתמש בזכויות היתר שהשיגה מדינתו   במסגרת ה'קפיטולציות',   הוגש ערעור לבית המשפט העליון בקושטא  העניין ארך כשנתיים, והוצאות התהליך המשפטי היו מרובות כולל לא מעט 'בקשיש'   [ = מענק, 'מתנות של רצון טוב' מעין שוחד]. ולבסוף פסק כי 'הדבורים אינן מזיקות לפרי, אלא דווקא מועילות לו. ראובן ובנו משה, המשיכו לנדוד על פני הארץ עם הכוורות והצליחו במלאכתם, אל רודי-הדבש הצטרפו שרה אחותו של ראובן ובעלה אהרון בוקסר  שקבלו בית לגור בו.

והמשפחה גרה ב'חאן' שב'נחלת ראובן'. ארבע שנים. משפחה עברית בודדה הייתה,  ראובן התקשה  להביא למקום  לפחות עשרה יהודים בוגרים לשם קיום מצוות כמו תפילה בציבור, 'שבע ברכות'  או 'קדיש'.
וראובן לרר במצוקת זו קרא להם לבוא ליהודים, בני 'היישוב הישן' ובני העלייה הראשונה,  המתיישבים החדשים גרו [1886]  תחילה במרתף מתחת לביתו של לרר, ביניהם היו גם העולים מבילורוס אהרן אייזנברג עם אשתו ביילה לבית משל וילדם התינוק [ושמו בן כרמי] גם החסיד יוסף פלדמן מן המניין הראשון, ו ר כשול
וצבי הוכברג = האח של שמואל [סמי]  'סוכן הריגול המפוקפק'  שם.
יש אומרים כי  ברחבה שלפני ה'חאן' הקציב להם לרר מקום לדיור  "ברחבה ההיא בנו יחד בנין ארוך, מלבני אדמה, שלבנו בידיהם הם עצמם וחילקוהו במחיצות לחלקים, חלק למשפחה".
גם משפחת חודורוב, [מוצאם מעיירה ליד לבוב] או כפי שקראום יהודי ירושלים 'חלאת היהודים' והדגישו את היותם גרים   'פליטי ארצם ופליטי מין האדם' אותם שעמדו במריים [העדיפו אוכל לילדיהם מאשר תורה לעצמם] ולא שמעו לקול הרבנים הירושלמיים – הם ה'פרידלנדרים' אלה, שהמיסיונר  היהודי המומר האנגלי פרידלנדר  מירושלים נסה ליישבם בסמוך [לימים הר-טוב] -  ונכשל גם בזאת.

החל משנת 1887 - קנה חלק מהמתנחלים החדשים חלקות אדמה מראובן לרר 
שמכר להם 320 דונם מאדמותיו סמוך לפרדס המשוקם, ובשנת תרמ"ח הגיע מספר התושבים  הבוגרים ל'מניין '– רצונו.
על פי ההלכה לא יכולה אישה להיות מצורפת ל'מניין' אולם, כך אומרים, הראשון 
שנענה לקריאת ראובן לרר הייתה גולדה  לבית ליוברסקי אשת האלמן דב מילוסלבסקי, סוחר התבואות מיאלטה שבחצי האי קרים, בעקבותיה בא המורה שלמה יפה חתנה, בעלה של שרה, בתו יחידתו של דב [וסבתו של נוחי דנקנר] "היא קנתה מלרר נחלה בגודל 60 דונם 47 נתנה לשלמה יפה, ו-13 השאירה לעצמה בהם נטעה במו-ידיה כרם וגרה בצריף בפרדס של לרר".  והשנה היא 1887.
וכאשר חלקם עברו לבתי חימר שנבנו, בדומה לבתי התושבים הערבים שבסביבה,  רכש כאמור  הנפח אברהם ילובסקי  100 דונם [במחיר  11 פראנק לדונם {20 פראנק= 1 נפוליון, רובל = 2.2 פראנק], מידי ראובן לרר , נטע כרם ענבים, בנה 'צריף'  חושה, מעון עשוי מחימר  =חַמְרָה , אדמת המקום] ותבן, חומרי בניה זולים  ומצויים כמו אבן הכורכר. כאמור מיקם, את ביתם-סדנתו שהיה גם בית מלאכתו – הנפחייה. מחוץ לחצר ה'חאן' המוקפת במשוכות צבר.
וכאמור מיקם את ביתם-סדנתו במרחק מן 'חאן' על אם הדרך לדרום [ראשון-לציון שנוסדה בשנת  1882  מצפון  בואכה יפו  בין חולות עמוקים לשם היה מוביל בלילות, לאחר גמרו את עבודת יומו בנפחות בחצר ה'חאן' [תושבי המבצר]  את הדרוש והנחוץ לבניין הבקתה-הנפחייה. 

אמרו כי אברהם היה היחיד, שבנה במו ידיו את בקתתו סיפרו כי את החימר והתבן לש ברגליו, ליבן ללבנים,  ייבשם בשמש, טייח את קירות הבית שבנה. קורות עץ עליהם הניח קני-סוף וסכך שגדל בביצות שמסביב, ומרח בחימר - והיו כגג אטום,לדעתו, ומוצק לגשם ולרוח.

בין הלמות הפטיש בסדן היה אומר: "כל זה, עד שיעשה הכרם ענבים, וישחרר אותי ממפוחי ללמוד תורה".
ושאר עבודות נפחות הדרושים לעוברי אורח.
איש שיחה היה אברהם ונוח לבריות, חכם בדבריו ובמעשיו. לא היה איש מעוברי האורח, בדווים, פלחים ויהודים, שלא עצר לחנייה קצרה אצל "אברהים אל חדד", "אברהם הנפח"
לתקן אופני עגלות, לפרזל סוסי מרכבות ושאר עבודות נפחות הדרושים לעוברי אורח
 ואף לקבל עצה ותרופה לתחלואי הבהמה. או סתם ככה להינפש, לשמוע חדשות ודברי חוכמה, כל איש בשפתו ומנהגיו, על כוס קפה או תה.

ידידים רבים היו לנפח ילובסקי ושמעו יצא למרחוק. 'דל ושמח' הכתירוהו יהודים וערביים.

ולבקתה דלה זו הביא  בשנת 1888 את משפחתו אשתו וילדיו מביאליסטוק יחידה 
ובודדה ישבה לה המשפחה בבקתתה מרוחקת יחסית מתושבי  'החצר' על גדות 
הערוץ הדרומי של וואדי אל חאנין.
באותה שנה חורף תרמ"ח היה החורף קשה. ארובות השמים נפתחו וגשם זלעפות ניטח הערוץ הדרומי של וואדי אל חנין עלה על גדותיו, והחל מלחך את קירות החימר של בית ילובסקי ומשפחתו.

הלילה ירד וסימני הסערה והגשם מילאו את העמק המוצף. חשש אברהם לגורל אשתו וילדיו, שלא יהא ביתם קברם, והעבירם לבית האבן המשותף לביטחונם. והוא נשאר בנפחייתו וביתו ומאן להתפנות מהם.

מספרים כי, מפחד השיטפונות  והקור העביר אברהם את משפחתו אשתו וארבעת ילדיו: צפורה  [לימים אשת זאב זייצוב], משה-מאיר,  בנימין, ומלכה תינוקת בת שנה  ילידת 1887    [לימים אשת יהודה שניידרוביץ], לחצר ה'חאן' הסמוך והוא עצמו נשאר לשמור על מקום מגוריו ועל הנפחייה שעליה פרנסתו. יש אומרים כי הבית  ניזוק מהגשמים ובשל חששו מהתמוטטות העביר את בני המשפחה למקום אחר וחזר ללון בביתו, יש המדגישים כי נסדקה בקתתו בגאות ומחשש לטביעת יקיריו העבירם על סוסו, אל  מרתף ה'חאן' יש המוסיפים כי לביתו של איזנברג.

ערביי הסביבה מסרפנד אל-ח'ארב, מבית דג'ן, מסרפנד אל-עמר, וגם בדווים משבט אבו ריזק שנטה את אוהליו  על הדרך לוואדי לאמון [לימים באר-יעקב]  [הכפר הערבי הסמוך, הנקרא ואדי חנין על מסגדו {1935} נוסד בשנת  1926, כיוזמה פרטית של חמולת אבו ג'בר מן הכפר הערבי הקרוב סרפנד אלחרב. זה שבסוף דצמבר 1918 ערכו בו חיילים ניו-זילנדים טבח אם בגלל רצח חברם או סמיכות מחנם ליקב של ראשון לציון] היו באים אליו להשחיז סכינים, וגם לרכוש מסמר ברזל למחרשת העץ  או לפרזל את פרסות הסוסים והסוסות שרצו ביוקרן וכך הנפחייה  הייתה מקום מפגש לתושבים הערבים מן הסביבה.
יחסו  לערבים לא עזר לו וליל חורף של טבת תרמח התפרצו בני עוולה [שלא מהסביבה] ורצחו אותו. אברהם נרצח בבקתתו על ידי שודדים-מרצחים אחרי התנגדות עזה מצדו תוך שימוש בגרזנו.

שלמה יפה בעלה של שרה  מצא אותו בתוך בקתתו הפרוצה וכשהוא מוטל בין כלי מלאכתו הפזורים סביב , מתבוסס בדמו, דקור כולו ,  בטנו חתוכה בסכין,  וקורנסו = פטיש גדול וכבד בידו הקפוצה –ששימש לו כנשק התגוננות בפני רוצחיו ומסביב כאמור סימני מאבק איתנים.
 אמרו  המתיישבים– "נקמתם האכזרית  של אנשי המדבר"  - כי דבר לא נילקח מן המעון הדל.
התהלכה אגדה בין אנשי הסביבה על שייח צעיר ויפה משבט סטרייה שנשא לאישה את בת מלך מצרים. שייח זה היה עשיר מאוד ולו צאן ובקר לרוב, בעקבות שנים שחונות בנגב, הגיע לעמק זה, כדי להאכיל את צאנו בעשב שגדל באביב לאחר גשמי החורף והשיטפונות בעמק. השייח הזה בנה ארמון במרומי הגבעה  [לימים בית-החולים הממשלתי נס-ציונה]. אותו שייח לא ידע כי עמק זה אוכל את יושביו. חלק מאנשיו ובני משפחתו מתו מקדחת, גם אשתו הצעירה והיפה התלוננה בפני בעלה לאן הבאת אותי, נמות פה כולנו בקדחת, וביקשה לחזור לבית אביה מלך מצרים...
השייח חשש שאשתו תממש את דבריה ומיהר לצוות על אנשיו לטעת 355 גני 
פרי, לחפור 355 בארות ולשתול 355 גני שושנים. ומדי בוקר עת התעוררה, הוגש לה סל נצרים מצופה זהב עם פירות, כד מים צוננים, וזר שושנים גדול, וזה ניחם את אשת השייח. לכן נקרא המקום עמק השושנים על אותם שושנים שקיבלה בת מלך מצריים כל בוקר.
ומשנת  1872, כך אומרים - הגיעו לעמק זה  מספר בק-ים [= שם תואר שנתן השלטון התורכי לבעל עמדה ועוצמה שתרם הרבה לעמו וארצו] ואחד מהם איווה לו למשכן את הארמון היפה עם החלונות המקומרים ועמודי השיש 
שבחזיתו שלימים נודע כ-'בית הבק'. מספרים כי  בעל הארמון,  'בית הבק' שעל 
הגבעה היה מעורב ברצח הנפח  שמו כך אומרים היה   סאלים רדואן.
הרוצח.
"הוא נהרג בעשירי לכסלו תרמ"ט" כתב דוד תדהר באנציקלופדיה שלו.
היה זה הקרבן הראשון בנחלת ראובן שעוד לא היה לה בית עלמין  וכך. החלל הראשון של תושבי המקום  אברהם ילובסקי הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הישן של ראשון לציון [לימים גני אסתר].  
מספר המתיישבים גדל, שני שליש מאדמות המקום נמכרו לשנים-עשר המתיישבים הראשונים, בעקבות תביעה משפטית מאוחרת של ערביי סרפנד אל ח'ארב   הסמוך לנחלה, נלקחו מ ראובן לרר  כ  500 דונם בטענה כיגוסטב רייסלר הגרמני חייב להם אדמות אלו ונשארו לו לראובן לרר כ- 1500  דונם.
 בשנת 1890 החליטו משפחות איזנברג והוכברג לצאת מ'הנחלה' ולבנות את 'הבית המשותף' על הדרך המובילה לנבי-רובין שבמערב. בית אבן בעל ארבעה חדרים.
מקור השם נס ציונה הוא ציטוט מפסוק ו' בספר ירמיהו  פרק ד' "שאו-נס ציונה העזו אל-תעמדו". שם שהתנוסס על דגל ה'כחול לבן' [שלימים הפך לדגל המדינה[ כשעל הפס הכחול רקומות באותיות זהב המילים 'נס ציונה'. שהניף מיכאל  הלפרן ממתיישביה הראשונים של ה'מושבה' מאנשי העלייה הראשונה,  והשנה היא סוף  1890.

מיכאל  [מיכ'ל איליץ'] הלפרןיליד וילנה  1860 ,וכשהיה בן   19  יתום מאב אך עשיר,   נישא  לבֶּבָּה לבית פאפירנא, מן העיר ויטבסק. הם נישאו בטקס מפואר  "300 נגני תזמורת שהוזמנה מפטרבורג ניגנו וולסים"  אולם נישואים אלה לא עלו יפה, והם התגרשו כעבור שנתיים והוא נסע לארץ ישראל.

  אמרו כי בבוא  הלפרן  לוואדי חנין הקים, יזם, מימן, ופיקד [ אומרים כי במסגרת אגודת 'העשרות'= הסתדרות חשאית]  על גדוד עברי בשם 'מחנה יהודה' = חבורות של צעירים רכובים  על סוסיהם הלבנים, לבושים בצבעי תכלת-לבן כמראה  הרוסי -בדווי- צ'רקסי-קווקזי: הסכין המעוקלת, שרשרת כדורי הרובה התלויה באלכסון, בתוספת החולצה הרוסית בסגנון לייב טולסטוי עם העבאייה הערבית ושכמיית הצמר הצ'רקסית  היא ה'בורקה'.  המנון הגדוד היה השיר 'שאו ציונה נס ודגל' שיר עברי  ידוע שכתב המשורר נח רוזנבלום [עיתונאי ב'המליץ' { בשנת תרנ''ח} למנגינה עממית. לטקס חנוכת ה'מושבה', שהתקיים בכ"א בטבת תרנ"א 1 = בינואר 1891  הגיע הלפרן רכוב על סוס  ערבי אציל אשר קיבל מידידו השייך הבדווי משבט  חוסון מעבר הירדן המזרחי,  חמושים בחרבות ורובים ובראשם הלפרין האוחז בידו מניף את הדגל הסתובבו הבחורים בצורה מתריסה ביפו, מול הסראייה - מרכז השלטון המקומי העות'מאני.
לאחר מסע בכפרים ערביים [שלמרבה הפלא לא הסתיים בשחיטתם], חזרו ל'מושבה'. שם תרגלו טקס צבאי שהסתיים בהסתערות 'מחנה יהודה" על אחת הגבעות. סיפרו שהלפרן ושאר הפרשים הקיזו את דמם ונשבעו "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום,"   שורה מ 'שיר הביריונים' שכתב בבילורוס   בשנת 1903 המשורר יעקב כהן, לימים איש בית"ר . ארגון 'השומר' שאימץ שורה זו כסיסמתו הוקם אחר כך.

סוף דבר
שיינה יפה אלמנת ילובסקי  העלובה על ארבעת ילדיה מוכי רעב , הוכרחה כאשה למכור את הנחלה. לא קבלה שלושת אלפים רובל בשביל לעזוב את ארץ הקודש. ר' אברהם הנגר מסלונים, יקותיאל הירש, ואהרן אייזנברג עם שרידי-פליטי  אגודת הפועלים , בעלי כרמים שהלכו לאבדון-  לחצו " ולא יימצא אפילו זמורה אחת  שם"
נכתב בעיתון 'חבצלת' [15.3.1889]  
 עדכן אותנו הירושלמי  מיכה כרמון 
  מטופלת עם ארבעת יתומיה הפעוטים – עברה למושבה הסמוכה לראשון- לציון בשנת 1889, התגוררו בחצר שופעת 
הילדים של גולדה ויצחק צ'רנוב סוחר הדגים המלוחים, התפרנסה מאפיית לחם 
לפועלים שהסתופפו במושבה, בני משפחתה ביקשו שתחזור לרוסיה  אך היא 
סירבה. כעבור שנים חזרה  לנס –ציונה, הקימה מחדש את הבית שנהרס, בנתה 
תנור לאפיית לחם,  פתחה חנות קטנה  ולידו בית-טה. אך גם נטעה כרם על האדמה שקנה  בזמנו בעלה  הנרצח אברהם ילובסקי "מדי בוקר הייתה רוכבת על חמור אל הכרם ועושה את מלאכתה" אמרו שכניה
בגיל 60  -כ"ד שבט תרע"א= 22.2.1911 נפטרה ונקברה בראשון-לציון.

ביתו של ראובן לרר ב"נחלת ראובן" נהרס ולא נותר ממנו דבר.
מיכאל הלפרן שב לארץ בשנת 1905, אמיליה אחותו היחידה. אינני יודע מה קרה לה.
על חצי אחותו היא רייזל הבת של אליהו זלמן  ואסתר ביילה שנפטרה בווילנה 1888 נשואה ואם לשניים יודעים יותר].
בשנת  1891 רצה מיכאל הלפרן להקים 'מושבת פועלים' משק שיתופי של חקלאים בצפון נחלתו של ראובן לרר , הוציא מעל 60,000 רובלים לרכישת הקרקעות ולהכשרתן והציע לקרוא לה 'נס ציונה', אך לא הצליח לפרוע במועד את כל חובו ללרר, ועקב כך בוטלה בעלותו על הקרקעות.
 [אומרים כי ביקורו זה בארץ נמשך כשישה חודשיים]
באותו זמן, התחתן הלפרן עם שרה לבית  קלמנוביץקאלנבאך [= שם משפחה אך גם מקום מוצא בפרוסיה] כשנפגשו הוא היה גרוש,  חובב נשים, גבוה ומזוקן  ועדיין עשיר, כבן 32, ושרה בלונדית יפה כבת 20 בחורה מבריקה, מעשית, ודעתנית שהגיעה לארץ  מהעיר אודסה.  
ובשנת 1892   נסעו כזוג לרוסיה, ספרו כי גורש מהארץ. אומרים כי שם ליד אמו  הנשואה שנית, בסמולנסק  עיר במעלה נהר הדיינפר שברוסיה הצארית =  נולדו שלושת ילדיהם: אריה [ליובה] בנם של שרה של מיכאל הלפרן) התנדב יחד עם חבריו מן הגימנסיה העברית הרצליה לצבא התורכי   בשנת 1915, הוא נפל כקצין בקרבות כנגד הצבא הבריטי בחזית עזה בדרום הארץ.
שולמית [מיטה] בתם היגרה לאחר מות אביה לצרפת שם נישאה לצרפתי קתולי, בשם מוריס.
ירמיהו  [ירמה] בנם השלישי, היה מלח ורב-חובל, מפקד בתנועת הנוער בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית לוחם אמיץ שלחם כשלישו של זאב ז'בוטינסקי על הגנת העיר העתיקה בירושלים [ [1920 וממייסדי הימאות העברית. עד לקצין בחיל הים ובצי הסוחר  הישראלי.
מיכאל הלפרן נפטר בבית החולים בצפת חסר כל,  ב - 9  בדצמבר1919  י"א בכסלו תר"ף, ונקבר במחניים למרות שביקש שיקברהו בירושלים  ובבית -
העלמין של מחניים מצבתו מתנשאת אל רום  עד היום הזה.

הסופר חיים יוסף ברנר, ידידו הוא שכינה את מיכאל הלפרן   בהספדו "אקסמפלר משונה, אקזוטי".

במהלך חודש ינואר 1948 נטשו רבים מתושבי הכפר הערבי ואדי חנין הסמוך לנס ציונה. המעטים שנותרו גורשו ב-17.4.1948.  משפחות המעטות שנותרו בכפר צוו על ידי יהודים לובשי-מדים לעלות על משאיות שהעבירו אותן לכיוון ירדן. באותו יום פוצץ צה"ל את כל הבתים שהיו סמוכים לכביש הראשי וכן פוצצו את צריח המסגד.


"הוא [אברהם ילובסקי] נהרג בעשירי לכסלו תרמ"ט" כתב דוד 

תדהר  באנציקלופדיה שלו, היה זה הקרבן הראשון ב'נחלת ראובן' שעוד לא היה 

 לה בית-עלמין  וכך החלל הראשון של תושבי המקום  אברהם ילובסקי הובא 

למנוחת עולמים בבית הקברות הישן של ראשון-לציון [לימים בית העלמין 'גני 

אסתר' על שם אסתר גינדי, אמם של הקבלנים, שבנו את השכונה הסמוכה לבית 

העלמין].

אבי פס מחוקרי נס-ציונה מעיר לנו כי הנרצח הראשון  היה בן הזקונים 

של מייסד המקום ראובן לרר -התינוק שמואל לרר ולא אברהם ילובסקי
נס-ציונה הוכרזה  עיר - בשנת 1992.


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים. 

אין תגובות:

פרסום תגובה