יום חמישי, 1 באוקטובר 2015

מרדכי [מרכוס] הארולד וינר נרצח על-יד שער שכם
23.8.1929 ירושלים



בית-העלמין הר הזיתים, ירושלים. חלקת הקדושים, חברה קדישא הראשית והכללית פרושים.

גוש קדושים, תת חלקה א, שורה 6, מקום 28  קבר אחים

טכסט:
קבר אחים
ציון לנפש הקדושים
חללי יז' ויח' אב תרפ"ט
הובאו לקבורה במוצאי שבת
אור ליום י'ט אב
עת ידו פרש צר על כל מחמדינו
איך נפלו גבורים
ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך
ואמר לך בדמיך חיי בדמיך חיי

פ"נ
ר' מרדכי הרולד וינר
בר' מאיר מלונדון נולד בש' תרל"ו
יוסף רוטנברג בר' דב נולד
בולדובה פולין בש' תרנ"ה
יהודה רוטנברג בר' דב נולד
בולדובה פולין בש' תרנ"ח
מנחם סבלני סקרסובולסקי
ב'ר משה נולד בסימנר ליטה בש' תרס"ד
פנחס וולמן ב'ר גבריאל נולד
בכסוביל בש' תרנ"ו

ת' נ' צ' ב' ה'

הנציב העליון השני, פילדמרשל של הצבא  בריטי  הלורד הרברט [צ'רלס אונסלו]  פלומר [יליד אנגליה 1857 ונשוי] תקיף וקשוח היה, מספרים כי, כשמשלחת מכובדים ערבית התייצבה לפניו והזהירה אותו, כי אם ימשיך במעשיו אין הם אחראים לתוצאות. תשובתו הייתה חד-משמעית: "אין אתם, רבותי, מתבקשים להיות אחראים לדבר. אני הוא האחראי, ואני אהיה שם".  עזב את ארץ-ישראל בסוף יולי 1928, אומרים כי מסיבות בריאות.
הארי צ'ארלס לוק נולד  באנגליה [כבן למשפחה יהודית בשם לוקאץ' אביו יהודי מאוסטרו הונגריה, אמו פולניה שהיגרה לבריטניה והאב המיר דתונישא לגויס אוולן פרמלין.  כאיש השירות הקולוניאלי, היה למזכיר הראשי של ממשלת  המנדט  הבריטי   ובתוקף תפקידו כיהן כנציב עליון בפועל, גם לאחר בואו של הנציב  העליון השלישי  והמפקד העליון  סר ג'ון  רוברט צ'נסלור לארץ ישראל בתחילת דצמבר 1928. שעליו אמרו: "מושל מוצלח במושבה בעייתית".
 יים היה סכסוך מתמשך בין היהודים לערבים על זכויות ב'הכותל המערבי' [= אַלְגִ'דָאר אֶלְעַ'רְבִּי או 'כותל הדמעות'],  כותל המקודש  במסורת ליהודים ואילו הערבים המוסלמים  קידשו את  המקום שנקרא בפיהם  'חָאיִט אַלְבּוּרָאק' על שם סוסו  האגדי של הנביא מוחמד שנהג לקשרו, לפי אמונתם, באותה סמטה צרה  - שכונה של מוסלמים מוגרבים. ששימשה כהקדש  למהגרים מארצות המגרב, {רובם ממרוקו} שיושבו במאה 12 בצמוד לחלקו הדרומי של 'הכותל'. ובכך  צמצמו את מקום תפילת היהודים; [ קטע שארכו 22 מטר בין רחוב השלשלת לשכונת המוגרבים, במרחק של כשלושה מטרים מן הכותל היה קיר שתחם את רחבת הכותל - סך הכל 65 מטר רבוע].

עוד בימי השלטון העות'מאני היה ה'כותל' בבעלות הנהלת ה'ווקף' waqf] , ומשמעותו הקדש =נכסים מקודשים אין לסחור בהם]. ה'ווקף' במסורת האסלאם ניתן לצמיתות ומופקד בידי האלוהים; בפועל, בירושלים, איש דת ['המשגיח'] היה אחראי על כל ההקדשים בעיר  כולל מתחם   'הר הבית' [=  גַ'בָּל אל הַיְכָּל או 'אל-חַרַם אל-קֻדְסי א-שַריף' =  המתחם הקדוש הירושלמי] הוא הר המוריה בשמו המקראי, מקום בית המקדש היהודי - בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.
המוסלמים בנו  על 'הר הבית' אתרי תפילה ומבני דת:  בדרום   את מסגד 'אל-אקצא' = 'ה'מסגד הקיצון' [ב- 27 לאוגוסט 1928 חג לערביי העיר -  חנוכת כיפת הכסף למסגד 'אל-אקצה'],  ובפסגת  ההר על  'אבן השתייה' [=אל-צח'רה]  על אותו סלע, שבמסורת היהודית היה ב'קודש הקודשים'  בבית המקדש היהודי לפני שחרב, הקימו  את המונומנט 'כיפת הסלע' [= 'קוּבַּת אַ-סַ'חְ'רַה' הקרויה לעתים  'כיפת הזהב'  זו המכונה בטעות  בשם 'מסגד עומר'. 'כיפת הסלע' עצמה אינה מסגד ואין נערכות בה תפילות בציבור]. כן מספר צריחים  [=מינרטים], שבראשם מרפסת למואזין [האיש הקורא  את מאמיניו לתפילה חמש פעמים ביום] צריח מסגד 'פח'ריה' [='מסגד הנשים'], שתי מדרסות  [= בתי ספר ללימודי האסלאם] , מבני הנצחה  ומנהלה.
 יהודים רצו לקנות את רחבת 'הכותל' [ואת שכונת המוגרבים הסמוכה]  מידי ה'ווקף'-ההקדש הדתי-'ווקף אבו־מדין'שבמהותו  אפשרי לרוכשם רק  בעסקת חליפין בלבד, ולא בקנייה ישירה- כי אין נכסי הקדש להימכר.
בהם סר משה מונטיפיורי  בשנות השבעים של המאה ה-19,  הברון אדמונד דה רוטשילד  בשנות התשעים של המאה ה-19 גם דוד ילין  [איש ירושלים, המורה ואיש הציבור] שפנה בשנת 1914 אל שגריר ארצות-הברית באיסטנבול,   הנרי מורגנטאו בבקשה  שיפעל להסכמת השלטונות העות'מאניים להעברת 'הכותל' תמורת סכום הולם [שתדלנות ושוחד]. יוזמות פרטיות וממלכתיות נמשכו גם בתקופת המנדט הבריטי על הארץ, אפריל 1918 ועד הצירים בראשות חיים ויצמן, בשיתוף עם מושל ירושלים הבריטי רונלד סטורס. במקביל בערוץ פרטי התנהל משא ומתן שהוביל הירושלמי, המחנך, יוסף בן רחמים נתן  מיוחס מול מנהלי ווקף אבו־מדין, ללא ידיעתו של ויצמן. ספר  המביא והמוציא במשא ומתן מאמידי ירושלים, יצחק יהודה כהן,  שהעיד לארכיטקט ברוך קטינקא. השניים היו מקורבים לאליטה הערבית המושלת לראשי משפחת אל-חוסייני. הצד היהודי בכר את הבטחות ראשי הממשל הבריטי ביניהם, הנציב הרברט סמואל [שלא התממשו] והסיג לאחור את תכניות המוסדות היהודים. כתב ד"ר דותן גורן ב'שותף אמין '.
 אלה גם אלה לא צלחו.

 בליל יום כיפור של שנת 1928, החל בעשירי בתשרי  תרפ"ט  [24.9.1928] לאחר טבילה במקווה וארוחה מפסקת,  התכנסו מאות יהודים להתפלל ולקונן  מול 'הכותל המערבי'   וקבעו מחיצת בד בין נשים וגברים "לזמן התפילות" מה שלא היה מקדם, בלי אישור השלטונות,  אומרים כי 'היהודים החרדים' הם שהקימו את המחיצה בין הגברים והנשים, היה תייר אדמו"ר מפולין שבא לבקור בארץ בימים הנוראים והוא שפקד על הצבת המחיצה, בניגוד ל'סטטוס-קוו [= המצב הקיים] העות'מאני  - ה'סטטוס קוו' לפיו שולט 'המשגיח' מטעם ה'ווקף' בהקדשי ירושלים, ונעזר לשם כך בכוח שיטור עצמאי, הכפוף רק לו. סיפרו כי היהודים הציבו ] בגלל העומס הרב] מספר ספסלים עבור חלושי כוח, שוטרים בריטים התפרצו לרחבה הצרה והסירו, תוך כדי התנגשות בקהל המתפללים, את המחיצה והספסלים, ו"אסרו על תקיעה בשופר".
הערבים ראו במעשי היהודים זה ניסיון השתלטות על 'הר-הבית' ומטרתם להקים מחדש את בית המקדש, טענו כי 'הכותל' הוא חלק מחומת 'חרם א-שריף'  וקדוש לאסלאם.  ראשי ה'ווקף' הורו להוסיף עוד נדבך לכותל  ופועליהם פרצו פתח בקיר הסמוך למעבר אדם ובהמה. 
ההתגרויות גברו. 
 המופתי  של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני  איש דת במינוי בריטי,  ממתנגדי הקמת 'בית לאומי' ליהודים בארץ ישראל ['הצהרת בלפור' 2.11.1917] הסית את קהל מאמיניו בטענה, שהיהודים המתפללים מול הכותל מחללים את קודשי האסלאם. אומרים כי ציווה על המואזין בצריח הסמוך לכותל ולהשמיע מוזיקה בקול רם בשעת תפילת היהודים. ספרו שפעילותו  באה לכסות על מעשה המעילה שמעל בכספי הואקף והשתמש בכספיו למטרותיו הפרטיות והפוליטיות. כמשפחת 
בודרי הפלסטינית היא 'בעל ההקדש',  ואילו בקבר הנוצרי הקדוש רבו -  מהיוונים  
הפטריארכים  ועד  הנזירים הקופטיים מונהגים על ידי  המוטראן שלהם.

נשמעו קריאות: "פלשתין בילדנה  ואל יהוד כלבנה" [= פלשתינה ארצנו והיהודים כלבינו], "דין מוחמד דין אל סיף" [= דת מוחמד דת החרב] ו"אל דאולה מענא' [= הממשלה אתנו] התעצמו ההתגרויות, נכנסה הפוליטיקה. 
ב-  28 ביוני 1929 ערבים מוסתים הפריעו  לתפילת קבלת שבת, של היהודים  מול הכותל, בנגינה ובתופים  חזרו עשו זאת  כעבור שבוע בתפילת ליל שבת  העוקב.
כשפועלים ערבים הרסו קיר הגובל בכותל ובנו אחר במקומו, סיפרו כי הקיר הנבנה  הוא לבנית מחראה  בהוראת המופתי  הירושלמי ומספר הנדבכים לכותל הגיע לשלושה  הרבנים הראשיים הן הספרדי החכם באשי יעקב מאיר והן האשכנזי הרב  אברהם יצחק הכהן קוק = הראי"ה, וראשי המוסדות הלאומיים: הועד הלאומי  ו'אגודת ישראל'  [חלק מההנהלה הציונית ומנהיגי הישוב, חברי 'הוועד הלאומי' וראשי 'ההגנה'  גם נעדרו מהארץ, נסעו לקונגרס הציוני הט"ז שנערך בציריך שבשווייץ] תבעו להפסיקם, אך אלה המשיכו בשלהם.
הרבנים הראשיים הבינו מהארי לוק  ממלא-מקום הנציב העליון [שנמצא באנגליה בחופשת מולדת כי רק ה'ווקף' יכול להפסיק את עבודות הבניין שמבצעים הערבים.

חברים להנהלה הציונית וראשי 'אגודת ישראל'  שלחו מכתב מחאה לממשלת בריטניה להפסיק את  הבנייה המוסלמית במקום.
 בשבת  3 ביולי 1929, ערבים שנכנסו דרך הפתח שנפרץ  בקיר שליד ה'כותל' שהפך את המבוי הסתום למעבר עוברי אורח הפריעו לתפילת היהודים וגרמו לתקרית.
למחרת יצאה משלחת של נציגי הישוב ללונדון למחות על הנעשה שם.
בתשעה באב  תרפ"ט [15 באוגוסט 1929]   נערכה הפגנה  בעיר  בעד  זכות  לחופש הפולחן בה גם מאות חברי ארגון תנועת בית"ר [ =ברית יוסף תרומפלדור] -  אלה צעדו ל'כותל המערבי'  דרך 'שער שכם'  עם דגל  לאומי   וקראו "הכותל – כותלנו", ו"בוז לממשלה".  אלפים באו לתפלה ולהזדהות ושרו יחד את 'התקווה'.
 למחרת  ביום שישי, 16 באוגוסט 1929 המופתי של ירושלים יצא בנאום ששלהב המוני מתפללים - מפגינים מוסלמים פרצו  מהר-הבית [דרך 'שער המוגרבים']  אל  סמטת 'הכותל ' ושרפו  שם  ספרי תפילה ו"היכו את שמש הכותל".
ובשבת נער יהודי, יליד פרס, אברהם מזרחי  מ'שכונת הבוכרים'  שמצפון לעיר העתיקה נדקר בתגרה שפרצה בין יהודים וערבים [יש אומרים כי נפגע על ידי המשטרה, שנזעקה למקום] בגין כדורגל שנפל בחצר ערבית, ולאחר  שלושה ימים מת מפצעיו  בבית החולים הממשלתי שב'מגרש הרוסים' קברוהו  [ב-20 באוגוסט]  בחלקה הספרדית של הר הזיתים; לווייתו הפכה להפגנה בה  נשמעו גם קריאות נקם כלפי הערבים.
ב-22 באוגוסט החלו להגיע כפריים ערבים רבים, חלקם חמושים ["להגנה עצמית"], למתחם הר הבית, לקראת תפילות יום השישי.
ביום שישי 23 באוגוסט 1929  עם בוקר המייג'ור אלן סונדרס מפקד משטרת ירושלים  בפועל [המפקד הארצי של משטרת המנדט ארתור סטפן מאברוגורדאטו   היווני מקפריסין עם אשתו וכשליש מקציני המשטרה הבריטיים נמצאו בחופשה, ואת מקומו מילא סגנו אלן סונדרס; גם הנציב העליון סר ג'ון  רוברט צ'נסלור  היה בלונדון ב'חופשת מולדת'], זימן את  איש הדת חאג' אמין אל חוסייני בניסיון לעצור את ההידרדרות  אבל זה יצא בחריפות נגד העם היהודי בארץ ישראל, ועם סיום דרשתו ב'הר הבית'  [= אל-חַרַם אל-קֻדְסי א-שַריף [הכריז כי "כל ההורג את היהודי - מובטח לו מקום בעולם הבא".
הרוחות התלהטו,  אחרי התפילות המון רב של מוסלמים חמוש  המנופף באלות [נבוטים]  וסכינים יצא מההר, חלקו מערבה אל שער יפו וחלקו צפונה, אליו נספחו מתושבי הרובע המוסלמי,  עבר את 'שער שכם' [= 'באב אל עמוד' או 'שער דמשק',  לכיוון רחוב הנביאים והסתער על בתי היהודים הנמצאים מחוץ לשער, כשהם הורסים, שורפים, שודדים והורגים  גם את דובר האנגלית הארולד מרכוס ווינר.  
מהפיכת 'אל-בוראק'  החלה, 'יום הדמים' בירושלים יום ששי י"ז באב תרפ"ט 23.8.1929



הארולד מרכוס [מרדכי] ווינר [Harold Marcus Wiener] נולד בשנת תרל"ד [1875] בלונדון, אנגליה, למשפחה יהודית מיוחסת   אביו מאייר  [1833-1904] בנם של  יוהאנה-גנט-חנה ומרדכי מרכוס, יליד ונלו לימברג הולנד, סוחר היה. ושם אמו קתרין לבית מנדס דה קוסטא ] Catherine Mendes da Costa] [1833-1924].

למד והתחנך בבית ספר 'סנט פול' [[St. Paul, המשיך בקולג' 'גונוויל וקאיוס' [ Gonville &Caius  ] שבקיימברידג' 80 קילומטר צפונית ללונדון.
 קיבל מילגה על שם היואל [Whewell] לאוניברסיטת קיימברידג'.  שם היה נשיא הקהילה העברית במקום.
בשנת 1901 הצטרף ללשכת עורכי-דין  שב'לינקולן אין' [ Lincoln's Inn ] ברובע קמדן לונדון.
הוא התמחה בחוזים והעברת בעלויות. והיה לאחד מעורכי-הדין החשובים באנגליה ומן האמידים שבהם. היה לבכיר בבית הכנסת הספרדי פורטוגזי ונשיא בית הכנסת ב'נוטינג היל' [Notting Hill],  שכונה לונדונית יוקרתית כעשיר ומצליח הכיר  בין השאר את אספן הפורטרטים  אברהם שוואדרון  [  [Schwadron אולם שמו נתפרסם יותר כמלומד בחקירת התנ"ך.

הארולד חקר את כתבי-הקודש לא כתיאולוג, כחוקר-היסטוריה או כבלשן, אלא מבחינה משפטית והיה לאחד ממתנגדיה החריפים של שיטת ביקורת המקרא ובראשה הגרמני יוליוס ולהאוזן. ידע להתווכח ולכתוב. החשובים שבספריו [מתוך כ  15 ספרים שחיבר במדע המקרא] הם 'ההיסטוריה הישראלית הקדומה', 'נביאי ישראל בהיסטוריה ובביקורת', ו 'מחקרים בחוקי התורה'.
 בסוף שנת 1923 עלה לארץ והתיישב בירושלים יש אומרים במושבה האמריקאית בצפון מזרח ירושלים  "כדי להבין טוב יותר את רוח התנ"ך"'. מספרים כי בשנת 1924 אף ערך מחקר ארכיאולוגי, אימו נפטרה באותה שנה 1924.
הוא עסק במחקריו, התרכז בספרייתו, פרוש מן הציבור פרט לביקוריו בבית-הכנסת "חי בדל"ת אמות של 'ההלכה', כשהוא מתפרנס מהונו הרב שהביא עמו".
 בן חמישים ורווק היה.
בירושלים התקרב למשכילים ערבים, [הוזכרו שמות כמו מוסא אל עלמי וג'ורג' אנטוניוס].   פעל למען הבנה יהודית-ערבית, תרם כספים לצורכי תרבות,   תמך במוסדות צדקה וחינוך מוסלמים מימן לימודי תלמידים ערבים ללמוד בביירות [בקולג' האמריקאי] על חשבונו.
 רצה לגור  בבית שבנה  ליד שכונה של ערבים, יהודים, נוצרים ומומרים עשירים  שקמה מחוץ לחומות וליד 'שער הפרחים'  [= 'באב אל סאהרה' הוא 'שער הורדוס']
במטרה לשפר את יחסי היהודים לערבים.
רכילאים אמרו כי ניצל [גם] את המיתון שהיה בענף הבנייה.
 אומרים כי על דעותיו שילם בחייו.

 בבוקר יום י"ז באב תרפ"ט [23.8.1929] ביקש  האדון המלומד מר ווינר ממזכירו ונהגו האנגלי מר ליונל קניון שגר עימו   להכין את  המכונית  "רוצה לראות את הנעשה בעיר". [אומרים כי ליונל ניסה  לשכנעו, שלא יצא מן הבית, אבל לשווא. [מספרים כי הנהג ישב כשעה וחצי באמבטיה, מקווה כי יסתלק מרעיון הנסיעה],   המדען  דרש זאת מנהגו בתוקף ואיים שאחרת ינהג בעצמו.
 ד"ר ווינר ונהגו  החבוש תרבוש אדום יצאו  במכונית בשעה אחת וחצי מן הבית. [כנראה מושבה אמריקאית]

שני צעירים יהודים  באמצע שנות  העשרים לחייהם -  הגליצאי-גרמני שמואל גנני  [גרטנר] והליטאי מנחם סבלוני [סקראסובולסקי]  פועלי בניין,  נשואים,  עבדו בבניית ביתו  החדש של  ד"ר ווינר הממוקם  בין 'שער הפרחים' ל'שער שכם'. יש אומרים שבדרך ליריחו ויש אומרים ליד 'המושבה האמריקאית'  [=American Colony] על אדמת משפחת חוסייני,  ב'שכונת החוסיינים' אמרו, יש וטענו כי  בנה ליד  ביתו הגדול של ראש עיריית ירושלים בזמן העות'מאנים  - פיידי אל עלאמי.
השניים עבדו אך ד"ר ווינר הוא שהבטיח לשניים להסיעם  לבתיהם אחרי העבודה במכוניתו, ו"שלא יאונה להם כל רע".  כתב  השבועון הבריטי 'האובזרבר'  The Observer=  ]] היוצא לאור בכל יום ראשון בבריטניה .
 אולם בבואם ל'שער-שכם' עצר הנהג הנאמן  את המכונית.
 קהל ערבים זועם  הקיפם, ואחד מהם שאל בערבית את  ווינר  היושב ליד הנהג "מי אתה?". ווינר שלב את זרועותיו על חזהו וענה בערבית: "אנא יהודי" [=אני יהודי], הערבי ירה ישר בחזה של ווינר והרגו. ההמון התנפל על שני הפועלים היהודים, שישבו במושב האחורי, ודקרו אותם בסכינים 'על השחיטה'  סבלוני, שאשתו שרה לבית איטמן  ובתו  רבקה, שהו בחו"ל במקום הולדתה, מת מייד, ואילו הפועל הראשי שמואל גנני  נפצע ופונה במכונית,  שהצליחה להיחלץ לבית החולים הדסה עם ההרוגים.
"שישה ימים נאבק שמואל על חייו, וביום כ"ב באב תרפ"ט [28.8.1929]  מת מפצעיו. הניח אשה, יהודית נחמקיס בוגרת 'בצלאל', שנישאו רק שנה קודם,  הורים שמעון ורבקה ושלוש אחיות  [פייגע אחותו הצעירה ילידת 1912 והוריו נרצחו בשואת אירופה].

סיפרו כי הנהג ניצל בגלל זה שחבש תרבוש -   כובע של נכבדים ערבים.
מותו  של ווינר הכה בתדהמה את עולם המדע.
עיתוני אנגליה הקדישו מאמרים לזכרו.
מכתבי-אבל  נשלחו  מאוניברסיטות קיימברידג', גלאזגו, היידלברג, מינסטר ואינסברוק, ממכוני מדע שונים, מפרופסורים ומלומדים - ביטוי לאבדה הגדולה, שנגרמה למדע במותו.
 כתב עמיתו: "עם ווינר הלך לעולמו מנהיגו של מחנה הנלחמים בהתקפותיה של ביקורת-שווא על כתבי-הקודש, אין מדע אשר מפעלו יוערך יותר ויותר בעתיד, כשהשערות אישיות תפנינה מקום לביקורת מבוססת".

ושמועות  הילכו:
 אמרו ש'הנהג שלו' שידוע  כי היה לו חלק בירושת המנוח,  הביא אותו בכוונה ל'שער שכם' בשעת  ההתקהלות, שייהרג.
 שאת הונו ציווה המנוח לערבים. והיו שפרטו – "עשרת אלפים לירות ארץ-ישראליות לטובת מוסדות מוסלמיים".
"כפי שנודע לנו ממקור נאמן כתב המנוח את הונו לעדה העברית הספרדית בלונדון. את הספרייה העשירה שלו הניח לספריה הלאומית בירושלים, ורק סכומים קטנים השאיר לאנשים פרטיים ובכללם גם לנהג שלו, א נ ג ל י   ש ה ת א ש ל ם"  פרסם  עיתון 'הארץ' [ 15.9.1929].

 ווינר נקבר בהר הזיתים בקבר-אחים לאלה שנרצחו ביום הראשון למאורעות בירושלים כמו גם את הפועל  שנרצח יחד אתו מנחם סבלוני,  את הלוחם מקיבוץ רמת רחל  הסמוך, פנחס וולמן שהביאו מ'הדסה',  גם  את שני האחים ילידי מולדובה רוטנברג יוסף [1886]  ויהודה [1898] שחזרו מעבודתם מול שער יפו ב'חברת החשמל הירושלמית',  ששכנה סמוך לתחנת הרכבת סיפרו כי בשובם מהעבודה לביתם התנפל עליהם המון של כ-  300 ערבים והחל לפגוע בהם. שוטרים בריטים, שהיו במקום, הכניסו את יהודה ואחיו יוסף לתוך צריף של נפח מקומי וסגרו עליהם את הדלת; אך ההמון, התפרץ פנימה ורצח את שני אחים בסכינים, רוצץ אותם באבנים ובאלות.


סוף דבר   

 אספסוף המוסתים  תוך דרכם בעיר העתיקה ירו על בית-החולים  הספרדי 'משגב לדך'
ופצעו  את  ד"ר נחום קורקידי  [בר-נס] רופא משפחה  [ביניהם גם  של בני משפחת יצחק נבון שהיה לימים נשיא מדינת ישראל] .
" הבתים שבבעלות נוצרית סומנו בצלב כחול כדי להגן עליהם"
"הבריטים לא נקפו אצבע"
כשעבר המון נושאי הנבוטים והחרבות את 'שער שכם' ופרצו לשכונת הגורג'ים [יהודים מגיאורגיה כלומר גרוזינים]  או  'אשל אברהם'   בצנידיות  והידועה יותר  בשם 'בתי ניסן ב"ק'  ליהודים חסידים  =: 'נישע ב"ק'ס הייזער' כשם השכונה הסמוכה
את בתי השכונה ובית הכנסת שלה [ בית  שמואל וזכריה] הרסו, שדדו  ושרפו הפורעים.  למחרת החליטה המשטרה להוציא את בני השכונה לעיר החדשה. אומרים כי  לאחר מאורעות אלה נמלטו הדיירים אל שכונות אחרות  במרכז העיר או עזבו את ירושלים‏, פליטים, גם ליפו.

"הערבים הביטו בפחד על השכונה הארורה שבה התיישבו ה'מוסקובים' עזי  הנפש". כתב יצחק דוד ודי לחכימא  ברמיזא [כאמור במדרש משלי].
שבעה יהודים נהרגו בארבע שכונות אלו, יש אומרים 19.
         
ההמון ניסו לתקוף  את  שכונת 'מאה שערים' אך אהרון פישר  [ אביו של הרב ישראל יעקב פישר מהעדה החרדית[ ירה באקדח במנהיג שבראשם  וההמון הערבי  פנה לעבר רחוב הנביאים.

בקבר אחים צמוד [ללא הבדל מוצא או מעמד: ספרדי, קווקאזי, מרוקאי, גורג'י, עיראקי או תימני,  מן החסידים או מן הפרושים היה]  נטמנו  יחדיו, כמנהג ירושלים.

מרדכי בן מנשה [יליד ארק דגיסטאן 1889] הוא ואשתו עלו  בשנת 1924
 בזמן ששמר בשכונת בית וגן נפגע מכדורים של ערבים שכנים מעין-כרם ומלחה ביום 23 באוגוסט 1929 ונהרג.

נחמן סגל [יליד דרוזגניק בילורוס 1908] עלה בשנת 1929. עבד ולמד במכון למיקרוביולוגיה וזואולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים . ביום 1929 23.8 ליד שער יפו  [במערב העיר הישנה]  נפצע אנושות  מכדורי מרצחים  בראשו ובחזהו ומת כעבור יום בבית החולים 'הדסה'.

משה דוד קושק חגורי  [יליד קריסבקובה לטביה 1901] הוא ואשתו  עלו בשנת 1926.
 נדקר ברחוב יפו ביום 23 באוגוסט 1929 ומת למחרתו.

יעקב אלבוחר [יליד מונסטיר מקדוניה -יוון 1899]  הוא אשתו וילדיו עלו בשנת 1921 . וביום שישי [ 23 לאוגוסט  1929 ] כשמכר דגים בשכונת רוממה בירושלים  נרצח. 

משה ברנדס [יליד קמניץ-פודולסקי אוקראינה 1891] עלה בשנת 1921
עסק בבניה. בשבת 24 לאוגוסט  בשכונת מגוריו  תלפיות כדור פגע בבטנו  והוא נפטר בבית החולים 'הדסה'.

אליהו  בן-ששון  בן חיים [יליד שכונת 'עיר צדק'  ירושלים 1906] מעולי עיראק.
נרצח  בבית הכנסת המקומי בדרכו לביתו ב'שכונת הגורג'ים' ביום פרוץ הפרעות.

יצחק בן שמעון בן מסעוד [ יליד שכונת סלסלה בעיר העתיקה ירושלים  1909] משפחה וותיקה שמוצאה ממרוקו. אומרים ששמם מגורי נרצח  ביום 23 לאוגוסט ליד שער יפו בידי המון ערבי שיצא מ'הר הבית' מניף חרבות ואלות.

מאיר אפלבוים [יליד ורשה פולין 1856 ] עלה בשנת 1919
נרצח בערב שבת 23 באוגוסט בדקירות סכינים בביתו שבעיר העתיקה, זקן הנרצחים.

שלום צרנה [צויניה] שבילי  [יליד שכונת הגורג'ים ירושלים  1899]  משפחה גרוזינית
נפגע ונהרג ב'שכונת הגורג'ים'  כאשר פרצו המאורעות ביום  23 באוגוסט  1929 .

חנה צרנה [צויניה] שבילי   יש אומרים סלנשווילי [ילידת שכונת הגורג'ים ירושלים 1906 ] נרצחה בביתה ב 23 לאוגוסט 1929 בנה שמואל ובעלה הנהג נפצעו באותו יום.

"בעת הפרעות של 1929 כששכונת יהודים הותקפה בשער שכם על ידי המוסלמים הקנאים, התגייסו יהודי גרוזיה תושבי השכונה וביניהם אלישאקובים, לויאשווילי, ג'נאשווילי ואחרים ויחד עם הפלוגות של ההגנה הדפו את התוקפים והגנו על השכונה.
ברם בפרעות הנ"ל נפלו חללים גם מקרב הגורג'ים ביניהם שלום צוויניאשווילי בן 30 שהותיר אחריו 5 ילדים, כמו כן נרצחה בדם קר חנה צוויניאשווילי בת 23 ולילד שלה נקרו עיניים, בעלה [נהג]  נפצע קשה" כתב יצחק דוד בספרו 'תולדות יהודי קווקאז בארץ-ישראל'.

גם שלום בן זכריהו [יליד  אלחדה תימן  1911] עלה מהעיר בה גדל מעדן לירושלים בשנת 1924, נרצח בשבת 24 לאוגוסט 1929 ליד קולנוע 'עדן'  ברחוב יפו מיריות שנורו לעבר חבורתו  ממכונית חולפת.


ההלוויה
 הקבורה הייתה חשאית; במוצאי שבת הממשלה ובאי כוח המוסדות הלאומיים החליטו למרות הסיכון  להביא לקבורה את  16 גופות החללים שנפלו לקרבן בין ששי ושבת, רובם מחדר המתים של 'ביקור חולים הוספיטל',  מיעוטם מ'הדסה'.
סרג'נט נורקה [נחום] יודלוביץ  נגן קלרינט בתזמורת משטרת המנדט, שנהרג  בשכונת 'בית וגן' גופתו הושארה להשלמת חקירת המשטרה.
בלילה אספו את גופות המתים כרוכות בסדינים ועל כלם פתקי זהותם לתוך משאית ויצאו להר הזיתים  בלווי מכונית צבאית ובאחרת [=משאית ע.י.]   15 יהודים בעלי מרץ שהתנדבו לעבודת חציבת הקברות כמו יצחק בן צבי חבר הנהלת   הוועד הלאומי , דוד ['דולק'] הורוביץ, עיתונאי ויועץ כלכלי, ד"ר ינובסקי  מזכירה של חברת יק"א ואיתם אנשי 'חברה קדישא' [בחורי ישיבת הרב קוק החליטו לא לצאת  מאחר ולא הייתה מכונית  משוריינת בשביל המשתתפים בהלוויה ].
קרוב לשעה 11 בלילה הביאו נושאי המתים הספרדים מהעיר העתיקה את  הנרצח מאיר אפלבוים הזקן מבית החולים 'משגב לדך', מאחר ולא הספיקו להכניסו למכונית החללים, שמו אותו בין רגליי המלווים.
בעברם מול העיר עתיקה  ירו לעברם. לא נפגע איש, חנו בדרך יריחו. חצבו לאור הירח [שכבר לא היה מלא] תעלה שטוחה, בעוד קבוצה אחרת מעלה להר את החללים. קברום בחיפזון -ערמו מעט אבנים. ד"ר ינובסקי  פרץ בבכי, השוטר האנגלי היחידי, שעמד ליד הקבר, הוריד את כובעו לאות כבוד.
"למרות שהעבודה נעשתה במהירות נראו עוד רגלי גוף אחד מן הקבר הגדול וכל האנשים נגשו שוב להוסיף עפר על החללים"  אמר אחד המשתתפים.
עזבו את המקום  בשעה 1.45 אחרי חצות. הגיעו בשלום העירה.
בדרכם מדרום, ראו אש עולה מכיוון תלפיות  נשרף צריף הגדוד  - החווה של הפועלות.

 "הלוויה שניה [נערכה] אור ליום ב', שלישית אור ליום ג' והרביעית אור ליום ד'". דיווח 'דאר היום' [ 2.9.29].
  
את פועל  הבניין המיומן מתל-אביב שמואל גרטנר – גנני  שנפטר כשבוע לאחר רצח מעבידו הארולד ווינר וחברו - פועל  הבניין מנחם סבלוני טמנו ב'קברות הקדושים', חלקה א', שורה ט', קבר 26.

למחרת הפרעות  זומנו המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני ובן דודו מוסא כאט'ם חוסייני מנהיג   התנועה הלאומית הפלסטיניתלמושל העיר כנראה הארי לוק אך אומרים כי היה זה אדוארד קית רוץ'= Edward Keith-Roach אשר דרש מהם לצנן את הרוחות. 

ב-29 לאוגוסט 1929 הנציב העליון סר ג'ון רוברט צ'נסלור חזר לארץ ממקום חופשתו בלונדון ופרסם מנשר, המגנה את האכזריות הערבית בעת המאורעות "מעשי הזוועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל צמאי דם ורוצחים פראיים לבני הישוב העברי"  כעבור זמן קצר תיקן כי "לשלטונות ידוע כי פשעים שונים נעשו הן על ידי ערבים והן על ידי יהודים" והודיע "האשמים משני העמים ייענשו בכל חומרת הדין".
 מהפכת 'אל בוראק' בירושלים  הייתה למאורעות [='אחדאת' ] תרפ"ט  -
  פרעות אלימות ומעשי טרור של ערבים תושבי ארץ ישראל נגד  היישוב היהודי בארץ ישראל שגם הגיב, שתי אוכלוסיות עוינות על ארץ אחת.
 מספר ההרוגים נאמד בכ-   150;  מהם שליש ערבים [רובם מוסלמים]  והשאר יהודים [כולל נשים וילדים], יש ואמרו כי היו מעל 130 יהודים הרוגים  ו-  120  ערבים [מרביתם מכדורי כוחות הביטחון הבריטיים].
שלא לדבר על טבח היהודים חברון  השתוללות של כריתת איברים, שריפה בחיים ואונס. מגדל עדר נעזב וננטש לאחר שתושביו הוזהרו על ידי ידידים ערבים, בני הקהילה היהודית  בעזה  שהתכנסה בבית מלון שם התגוננה נגד ההמון הערבי, לבסוף חולצו  ברכבת על ידי הבריטים. קהילות קטנות  כמו בית שאן, שכם, רמלה וג'נין פונו במשאיות של הבריטים, מוצא  ששכניהם  טבחו  בהם, הרטוב וכפר אוריה עלו באש, קהילות  צפת  ששילמו בדם, כך גם באר-טוביה, חוות חולדה ויפו על שכונותיה ובאר-שבע.

באמצע נובמבר נפצע בירושלים רופא העיניים ד"ר אברהם [אלברט]  טיכו במרפאתו שבבית מנדלבאום [בקצה היישוב היהודי בירושלים, בסמיכות לשכונות 'מאה שערים' ו'בית ישראל'[;.
בסופו של החודש נורה היועץ המשפטי של ממשלת המנדט  ד"ר נורמן  [נחמן מתתיהו] בנטוויטש = Norman Bentwich [האח של הצ'לנית תלמה אשת האדריכל אליעזר ילין] במשרד מפקד המשטרה.  ואילו  בצפון בתחילת דצמבר נפצע קשה הרופא של יסוד-המעלה ד"ר  ברקוביץ'.
 27  פסקי דין מוות אושרו מהם  ליהודים יוסף  אורפלי ולשוטר שמחה חינקיס  ע"י השופט הבריטי פרנסיס בייקר, אך הם בוטלו בערעור ו''הומתקו'' במאסרים. שלושה ערבים הוצאו להורג בתלייה ופסקי הדין האחרים הומרו על ידי הנציב העליון במאסר.

בתקופת המנדט הבריטי החל 'הר הבית' לקבל משמעות לאומית פלסטינית, והחל שימוש פוליטי בתמונת מבנה  'כיפת הזהב'.  המבנה  היה לסמל הלאומיות הערבית הפלסטינית, וצורתו  הופיעה  בבתים ערביים פלסטיניים, וכן על גבי סמלים של תנועות לאומיות פלסטיניות.
במלחמת העצמאותב־1948]   השתלט  'הלגיון הערבי' [צבא  ממלכת ירדן] על מתחם 'הר הבית'.  השליטה המעשית ב'הר הבית' עברה ל'ווקף' המוסלמי שנשלט בידי אנשי דת פלסטינים.
ב  20  - ביולי 1951 נרצח בירושלים, עבדאללה הראשון מלך ירדן, ביריות  מתנקש פלסטיני לעיני נכדו חוסיין  בעת שעמד להיכנס לתפילה במסגד 'אל אקצה' שעל 'הר הבית'.
 בשנת 1956 פוטר המפקד הבריטי של 'הלגיון הערבי' [ג'ייש אל-ערבי]  'גלאב פאשה' John Bagot Glubb =  הידוע גם כ'אבו חניק' הוא 'בעל הצלקת', על ידי חוסיין [סעיד חוסיין איבן טלאל] שהיה מ 1953  למלך ירדן -  הממלכה הירדנית ההאשמית, בשנת  1969 הוסב שם 'הלגיון הערבי' ל'כוחות המזוינים של ירדן'.

מתחם 'הר הבית'  נמצא  מאז מלחמת 'ששת הימים'  [יוני 1967] תחת ריבונות ישראלית [כשכבשו כוחות הצנחנים {חטיבה 55} את 'הר הבית', בפקודו של מרדכי {מוטה} גור {גורבן} יליד הארץ] אך מנוהל באופן רשמי על ידי משרד ה'ווקאף  בירדן.

  קישור למרכז מידע הר-הזיתים:

http://www.mountofolives.co.il/info.aspx?CID=303


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי וצמרת-רבקה אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, בידיעתם או שלא.  יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים – אילנות ושורשים.




אין תגובות:

פרסום תגובה