יום שלישי, 1 ביולי 2014



בנימין  רוטציגל -  רופא שנפל על משמרתו

 16.2.1866  ירושלים





הצילום -באדיבות  מרכז מידע הר-הזיתים ירושלים


ירושלים. הר הזיתים [לפי רישומי ח"ק הפרושים: גוש ישן, חלקה י"א, שורה 7, קבר 7 ב; לפי רישומי  'מרכז המידע הר הזיתים ' - שורה ד'  קבר  ה']

טכסט:

פ"נ איש

תם וישר אסיא דעל

כרכא קדישא הדין

הקדיש גופו בפרט בעת

שהיתה על עיר קדשינו

מתוחה מדת הדין ב"מ מה"ו

בנימין ראטהציגעל

ע"ה  נלב"ע יום עש"ק ר"ח


אדר שנת תרכ"ו לפ"ק
מקרא:
אסיא= רופא [ארמית]
כרכא = עיר [ארמית]
פ"נ = פה נטמן
ב"מ  = בכל מקום.  פענוח נוסף; בר מינן [חוץ מאתנו, סגולה שלא תבוא הצרה.]
מה"ו = מסוף העולם ועד סופו. פענוח נוסף;  מורנו הרב ורבנו
ע"ה  = עליו השלום
נלב"ע = נלקח לבית עולמו
עש"ק = ערב שבת קודש
ר"ח = ראש חודש
לפ"ק = לפרט קטן [ציון התאריך העברי של השנה בלא רישום האלפים[



עם תום הכיבוש המצרי בארץ ישראל בשנת 1840 חולקה הארץ לשלושה מחוזות: ירושלים, שכם ועכו והם נכללו בפלך צידון.
בעקבות הסכמים מיוחדים שנבעו מחלקן של בריטניה, צרפת, רוסיה, פרוסיה ואוסטרו-הונגריה בהחזרת  השלטון העות'מאני על הארץ מידי מושל מצרים הח'דיב האלבני מוחמד עלי  ובנו החורג איברהים נלחצו  סולטניי האימפריה העות'מאנית לפעול בשני תחומים עיקריים: הענקת זכויות יתר למספר מדינות אירופיות - הקפיטולציות -   נתיני המדינות הזרות הללו לא יוכפפו למרות החוק  והשלטון העות'מאני, אלא לאלה של המדינה שאותה ייצג הקונסול שלהם; נכללה פעילותם של הקמת מוסדות דת נוצריים –  מנזרים, כנסיות, אכסניות צליינים אך גם שירותי רפואה.
בשנות השישים של המאה ה- 19 הקונסוליות של המדינות הזרות מערי החוף עכו 
וצידון עברו לירושלים, התחדשה בעיר גם הפטריארכיה הלטינית.
רובם של האשכנזים בארץ בכלל וירושלים בתוכם נהנו מחסות הקונסולים ועם עליית מעמדה הפוליטי של ירושלים הוקמו בעיר הקונסוליות של בריטניה, פרוסיה, צרפת ואוסטריה. רבים קנו נתינות זרה.

בשנת 1854 הוכרז מחוז ירושלים רשמית כ'מוטצרפליק' עצמאי, שהעומד בראשו, הפחה,  לא סר למרות ראש הפלך האזורי  אלא כפוף במישרין לשלטון המרכזי באיסטנבול.
הפחה היה כל יכול בתחום שיפוטו.  אמרו כי 'השער העליון' באיסטנבול, הסולטאן, מסר את  השלטון  לידיו רק לשנה  במכרז "לכן משתדל הפחה למצוץ את דם נתיניו".
היה זה מחוז גדול ובו יותר ממאתיים אלף נפש [הבדווים, נוודי הנגב והמדבר, לא נספרו ממש], בתחילת שנות השישים של המאה ה- 19 נמנו בירושלים כ- 20,000 תושבים, מתוכם 8,000 – 9,000 יהודים, והשאר,  חציים נוצרים וחציים מוסלמים. בקהילה האשכנזית היו כ- 3,500 נפש ובספרדית [כולל יוצאי צפון אפריקה]  כ- 4,500 נפש [בשנת 1862 מספר היהודים האשכנזים בירושלים הגיע לכדי שלושת אלפים נפש  העיד בסוף כהונתו הקונסול הבריטי ג'יימס פין].
הסולטאנים עבד אל מג'יד [תקופת ממשלו: 1839- 1861] והבא אחריו עבד אל עזיז [1861 – 1876] "גם הוא היה איש חסד נאור ורב חסד"  דאגו לצבא והמשיכו ברפורמות [ = תיקונים = 'תנזימת' בתורכית]  לחוקה בתחומי מערכת המשפט, גביית המסים, סלילת דרכים ותכנון פריסת מסילות ברזל,  רשת תקשורת טלגרפית, מערכת דואר, פותחו שירותים מוניציפליים ונעשו צעדים ראשונים גם לפיתוח מערכת הבריאות.

העדה שמשלה בכפה בירושלים  הייתה העדה הספרדית, היא שייצגה את יהודי האימפריה בפני השלטונות באמצעות 'החכם באשי',  בין הרפורמות העות'מאניות של שנת 1839 נקבע כי, כל הרבנים בערי המחוז הגדולות באימפריה העות'מאנית,  יקבלו את התואר 'חכם באשי', וירושלים בכלל זה. [זה היה כרוך בהעלאת תשלום לשלטונות. חלק מהמכהנים נשאו התואר והסמכות ממדרג הממשל במחוז בארץ  וחלק מטעם הממשל המרכזי בתורכיה ואז נוספו לרבנים אלו 'הגושפנקא דמלכא' חותם רשמי. ספר אודי מזרחי-צורף]. 
בכל ארבע 'ערי הקודש': צפת, טבריה, חברון וירושלים הוקמו חברות רווחה כמו 'ביקור חולים' ו'לינת צדק'  [לנו בבית החולה] על ידי עדת ה'פרושים', להקל על חולים  במצוקתם, להביא עזרה בבתיהם. הם  נעזרו כלכלית בתמיכה שניתנה להם, לחולים ובני משפחותיהם  על ידי ארגון פקוא"מ = 'פקידים ואמרכלים דאמסטרדאם', ארגון שמרני שאסף כספים במקומותיהם וחילקם בארץ.

היהודים בארץ התפרנסו בעיקר מכספי ה'חלוקה'  תרומות, שנאספו בארצות מוצאם על ידי שליחים והוקצבו להם על ידי ראשי  עדתם: ראשי ה'כוללים' האשכנזים  בתמורה ללימודי קודש [לא מעט היו קשישים שבאו להיקבר בארץ – להיות מהראשונים שיזכו לשמוע את שופרו של המשיח וללכת אחריו]; ואילו ראשי העדה הספרדית הגבילו את מספר מקבלי ה'חלוקה' לתלמידי חכמים ולעניים מרודים -  ושאר אלה הקרויים בני עדתם התפרנסו בעיקר במלאכה ובמסחר זעיר; הם היו חייטים, סנדלרים, חרשי-עץ וברזל, צורפי כסף וזהב, שענים וכורכי-ספרים, יש   וקיימו קשרי מסחר עם ארצות חוץ .

הממונים על ה'כוללים', תקיפי העדה, החזיקו בידיהם את חלוקת כספי התרומות וקבעו מכסה שנתית לכל בן-אדם.  אומרים כי בדרך זו הבטיחו שאיש לא יעשה משהו שלא בהסכמתם, וקבעו כי הגאולה היא בידי שמים ולא בידי אדם ובתפילות ניתן רק לקרבה,  ובא לציון גואל.

יושבי העיר העתיקה בירושלים  רובם דלים,  הצטופפו ב'חצרות' סגורות בצדי רחובות  צרים וסמטות קמורות ואפלוליות, מלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי  אפייה  המוסקים בעוגיות זבל יבשות, מרצפות אבן רעועות, מי שופכין זרמו בחופשיות עליהם, קירות הבתים  העלו טחב, ערמות אשפה ונבלות של חיות שהושלכו מחוץ לחומות העיר, העלו סירחון  ויש אמרו כי הם הגורמים למחלות.
"איזו עליבות, כמה מכוער כאן הכל, סגור ומחניק" כתב אהוד בן עזר בספרו 'והארץ תרעד'.

מספר התושבים בירושלים גדל ועמו פילוגים, בשתי העדות, אך  בעיקר בקרב האשכנזים בין ה'פרושים' בינם לבין עצמם ובינם ל'חסידים'. בעיר, כך אומרים,  פעלו לא פחות מ- 19 'כוללים' [!]  אותה התארגנות עדתית ודתית [כלכלית וחברתית] לפי מוצא של עיר או 'חצר'; עוד מוקד כוח, "עוד מוקד חיכוך פנימי בין העדות והקבוצות שבתוכן" כתב דן בראל בספרו 'רוח רעה'.
המצב התברואתי בעיר היה גרוע  - מחסור במזון, במים, ברופאים מומחים ובתרופות מועילות, גרמו למחלות שעברו מבית לבית ומ'חצר' ל'חצר' והיו למגיפות ונפלו חללים, במיוחד ילדים.
הטיפול הרפואי  נעשה על ידי מרפאים עממיים או רוקחים 'ידענים', ביניהם חכם שבתאי סידיס ובנו ח' יעקב סידס, אך גם על ידי ספרים וגלבים או עושי כשפים וכותבי קמעות, בכלל זה אזהרות וקמיעות, לחשים וסגולות בהתאם לסוג המחלה והחולה, הם ידעו מה יעשה לאשה שבניה נפטרו, כיצד להמית שונא, להשביע השד, לבטל כישוף, למצוא גנב, להביא בעל ממדינות הים, לסלק רוחות מזיקות השוכנות בבור המים או בענפי עץ הרימון שבחצר ולרפא חולה.
הם חיזקו דבריהם בכתוב בספרי  תפילות וסגולות  למיניהן כמו ספר ''נפלאים מעשיך' מאת הרב יוסף חיים, ספר 'רפואה וחיים'  של המקובל רבי חיים פלאג'י, ספר 'מעיל צדקה' מרבי אליאו הכהן  שנכתב באיזמיר,  'פתח הדביר'  להגאון רבי חיים בנימין פונטרימולי,  ספר 'דרך ישרה' ספר קבלה שכתב הרב ראובן בן אברהםספר הרפואות מירושלים מהמאה הי"ט לחכם דוד מזרחי-צורף, 'קמיעות, סגלות, "אורים ותומים" ורפואות'. נתנו גם ערבות  לכול חולה כמו 'בדוק ומנוסה',  'אם לא יועיל לא יזיק',  וכמובן 'בעזרת השם יתברך  שמו' [בעז"ה ית"ש].
גם עצות תרמו:
לא לאכול הרבה ולא לישון הרבה. לא לאכול מאכלים חמים, לא דבש ולא מלח,  לא זנגוויל ופלפל, לא לפת וקישואים וכרוב וחזרת ותרד. לאכול כל בוקר פירות מבושלים,  תאנה עם אגוז או עלים של רוטא,  לשתות הרבה מים מבושלים,  מיץ לימון וגם שתן של בוקר.

מרפאים אלו היו לרוב והתפרסמו ביכולת הרפוי שלהם, תרופותיהם כללו בדרך כלל: בצל של חצב, ואפילו פרש אדם מיובש, גם קיבת עגל בן שנה מיובשת או אבנים - לכתישה קוראל [אלמוג].  ולהצמדה: אבן טובה – כספיר או אבן אדומה – רובין. 
הטיפולים כללו הקזת דם ממקומות שונים בגוף ובכמויות משתנות,  טיפול שנחשב ליעיל למגוון רחב של מחלות היה הצמדת עלוקות "שים אותם על העטרה של ברית המילה שלו, שלושתם בבת אחת, והם ימצצו את הארס שבגופו, ולא יסירם עד שיפלו מאליהם".
הם  עשו חוקן למעיים, עסקו בקיבוע שבר או נקע [נפרקה יד או רגל], בעיסוי שקדים בעת דלקות גרון,  הניחו כוסות-רוח ['באנקעס'] לשאוב את המחלה מגוף החולה, היו  שעטפו את ראש החולה בתחבושות טבולות בחלב רותח -  'קומפרסין', היו שהתמחו גם בעקירת שיניים.
היו גם 'רופאים' אחרים שהשתמשו ב'תרופות של ממש' כמו אותו שיכור שהיה נושאם בכיסיו, מדבר בתקיפות עם בני-הבית ומצווה למלא את פקודותיו בדיוק נמרץ, זה שבנוסף - בבית מרקחת ברחוב היהודים סידר לו גם מרפאת שיניים. 
 את התרופות ניתן היה לרכוש בסוק אלעטארין [ללא מרשמי רופא בשוק התבלינים].
האמון שנתנו בהם המוני העם נבע מאמונה דתית ומהיכרות רבת שנים על יכולתם 

הטיפולית, ניסיונם הרב, זמינותם ברוב בשעות היממה והעלות הנמוכה שגבו תמורת הטיפול.  החולה חיפש מזור  לתחלואיו.
מוסדות הדת הנוצריים החלו לתת גם טיפול רפואי "ללא תשלום" . ליד כל מיטת חולה הניחו ספר 'הברית החדשה', על הקירות נכתבו פסוקי קודשם, וכומר ערך את תפילת יום ראשון לעיתים מזומנות בחדרי החולים. כדי למשוך גם יהודים נזקקים  חילק הקונסול הבריטי ביגוד, ומזון כשר, פתח מרפאה בירושלים והציע שירות רפואי ותרופות, הכול בחינם.

הישוב היהודי בירושלים חשש ממיסיונריות  - 
ואכן כששמע סיר משה מונטיפיורי  שהמיסיון הבריטי "תקע יתד גם בירושלים ברופא וברפואות  לרפא את הגוף ואת הנשמה" שלח מיד [והשנה היא  1843] את  ד"ר שמעון בר נתן פרנקל [שהיה שנוא על העדה הספרדית],  יליד שלזיה שלמד רפואה במינכן, עם "רפואות וסמים"  לייסד מרפאה בעיר, בצמוד למרפאה נפתח גם בית מרקחת, ומונטיפיורי מימן את כול עלויות הטיפול הרפואי. בסוף שנת 1844 הפכה מרפאה זו לבית החולים של המיסיון האנגלי בעיר העתיקה של ירושלים בניהולו של ד"ר אדווארד מקגאואן "להיות לעזר לאחיו העניים".

בשנת 1851 פתחו האירופאים בין חומות ירושלים שני בתי-חולים קטנים:  בית-החולים הגרמני של הדיאקוניסיות [=אחיות רחמניות]  Das deutsche Diakonissen-Krankenhaus  בו עבד כמנתח ד"ר מקגאואן, וסמוך לשער יפו בבניין הפטריארכיה הלטינית את בית-החולים הצרפתי 'סנט לואי' [Saint Luois] על שם  המלך לואי התשיעי [שורף ספרי היהודים]  שטיפלו בעיקר בערביי העיר הנוצרים והמוסלמים.


שנת 1853 הייתה שנת בצורת קשה, שנה שחונה בה פרצה מחלת מגפת האבעבועות שעשתה שמות בתושבים הרעבים והחלשים.
 במארס 1854 אסר הצאר ניקולאי הראשון  עקב מלחמת קרים בין הרוסים לתורכים את משלוח הכספים ליהודי ארץ ישראל.
קשה להיות יהודי.
ובשנת תרי"ד [1854] יסד בית רוטשילד  הפריסאי [העוינים לאנגלים],  בית-חולים בירושלים "אשר בו יקובלו כל חולי אחינו חינם".

בית-החולים נוסד בחסות ממשלת אוסטריה "למען יהיה הבית בטוח מכל מקרה ופגע"
הברון גוסטב, אחיו של  ['הנדבן הידוע'] אדמונד רוטשילד ביקר בירושלים בשנת  1853 והזדעזע ממצב תברואת היהודים. ולא עברה שנה  והנה שלח בית רוטשילד מפריס לירושלים את איש החינוך ד"ר אלברט כהן, נאמן משפחת רוטשילד, שרכש 'חצר' גדולה בעיר העתיקה שבה שכן 'תלמוד-תורה' של העדה הספרדית "בראש מורד הר-ציון ונשקפת מול הר-המוריה והר-הזיתים"   במחיר  20,000 פראנק.  ה'חצר' נרכשה בתנאי מפורש אם וכאשר יועתק בית-החולים ממקומו  תוחזר החצר לידי העדה הספרדית. [בשנת 1888 עבר בית החולים 'רוטשילד'  מחוץ לחומות, למשכנו ברחוב הנביאים, ובאותה 'חצר' הוקם  על ידי  חברה של העדה הספרדית בית החולים 'משגב לדך' (= מחסה לסובל). זה שד"ר קאראלסו מזאראקי רופא ממוצא יווני שניהל  את בית החולים  היווני בירושלים עבד  בו].
ב'חצר' זו הוקם בית-החולים ובו 18 מיטות -  תשע לגברים ותשע לנשים,   בית-החולים נבנה כבנין מרובע בעל חצר פנימית אליה פנו הכניסות לחדרים. חדר אחד, הגדול, ובו תשע מיטות יועד לגברים, שני חדרים קטנים יותר - באחד ארבע ובשני חמש מיטות ששימש את הנשים, בית-כנסת, חדר תרופות [ =בית-מרקחת[, מטבח [=בית תבשיל] וחדרים נוספים למגורי עובדי בית-החולים. על כל דלת נקבע שלט עם שם החדר. אומרים כי לזכרה של  אחותם שהלכה לעולמה בגיל 18  בת אביהם הנדבן ג'יימס [יעקב]  מאיר רוטשילד [ זה שנולד בפרנקפורט כבנו החמישי והצעיר ביותר של מאיר אנשל רוטשילד, זה שנישא לבת אחיו סלומון מאיר רוטשילד לבטי סלומון דה רוטשילד ועבר לפריס בשנת  1911 [ יש אומרים כי  האחות היא שרלוט דה רוטשילד  שנישאה לנתנאל דה רוטשילד מלונדון]  נקבע שילוט מיוחד. המיטות, השולחנות ושאר הרהיטים נצבעו בירוק. מעל כל מיטה נקבע שלט ובו שמות התורמים. ומעל שער הבית מבחוץ נקבע שלט גדול 'בית-החולים מאיר רוטשילד' [ע"ש הסבא, מייסד השושלת - מאיר אנשיל רוטשילד] בעברית ובצרפתית, כל זאת בניהולו של הד"ר אלברט כהן.

בית-החולים נפתח מיד לתעודתו בעבור כל החולים אך ללא הבדל דת  ולכל העדות השונות - "מבלי כל שכר". נקבע כי "שלוש פעמים בשבוע יענה רופא הבית לכל החולים שידרשו בעצתו חינם, וגם סמי המרפא יינתנו להם חינם, המזמינים את הרופא לבתיהם ישלמו לו את שכרו,  אך את הרפואות יקבלו חינם."
מנהלו הראשון של בית-החולים היה, ד"ר ברנהרד ניימן, יליד רוסיה, גמר את חוק לימודו בווינה, ידע תלמוד, עברית וערבית.  בשנת תר"ז  1847 בא לירושלים כרופא פרטי, וכשנפתח בית-החולים רוטשילד. נתמנה לרופא ראשי ומנהל גם יחד. בשנת תרכ"ב [1862] נאלץ לעזוב את משמרתו לרגלי מחלתו  - מחלת עיניים ונסע להתרפא באירופה ועל מקומו בא באופן זמני ד"ר יוהאנס אסואני שמוצאו מקפלוניה שביוון. למד רפואה בפאביה שבאיטליה והגיע לירושלים בשנת 1844 כרופא הקהילה היוונית    "אדם קשיש ומוכשר"  תיארו  בן תקופתו ד"ר טיטוס טובלר Titus Tobler]]; "שונא יהודים ואוהב כסף" כתב פרופסור נסים לוי.
 ברחוב נאמר שהרופא, אותו ערל יווני,  אינו מבין ברפואה, עינו מכוונת לא אל החולה אלא אל ארנקו, קיבל חולים אמנם שלוש פעמים בשבוע  אולם רק שעתיים בכל פעם, ואחרי החולה העשירי היה בורח דרך חלון מרפאת בית-החולים באומרו שהיתר יבואו אליו הביתה עם רבע גולדן . . .   לביקור בבית החולה לקח שלושת רבעי גולדן . . .  

ד"ר אסואני עבד  בבית-החולים 'רוטשילד' עד תחילת  1863, אז הגיע הרופא היהודי  ד"ר בנימין רוטציגל יליד בילוגרד [בירת סרביה]  הוא ואשתו פסיה [פעסעל] לבית פלקס מווינה  גרים ב 'חצר' בית-החולים.

בשנת 1863 פרצה מגפת הכולרה בכל הארץ ובמספר גלים.
 ירושלים גדלה - הגבירה האוסטרית האמידה עליזע הערץ פאן למל הרימה סך של 50,000 פלורין להקמת לבית ספר לנערים בירושלם לזכר שמעון אדלר למל, שישמש בית-מחסה לילדים יתומים ועניים, ויספק בצד הלימודים גם ארוחות חמות ובגדים,  הוא קם ברובע המוסלמי.
הנדבן יהודה טורא [Touro] איש עסקים מניו-אורלינס שבארצות-הברית, יהודי ממוצא ספרדי, נידב בצוואתו סכום של 60,000 דולר לטובת עניי ירושלים, סכום ממנו ייסדו אפוטרופוסיו שאחד מהם היה סיר משה מונטיפיורי את השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר מדרום לשער יפו בדרך לחברון שנקראה גם 'בתי משכנות שאננים', הוא, כאזרח בריטי, רכש  את הקרקע  כבר בשנת 1855 בהצהירו לפני הסולטאן כי השטח מיועד להקמת בית-חולים; על השטח הוקמה בשנת 1860 השכונה 'משכנות שאננים'.
רוב תושבי ירושלים האמינו כי הקדושה שורה על ירושלים רק בין חומותיה ומיאנו לעזוב את העיר, על תחלואיה, מרפאיה ומרפאותיה.

ד"ר בנימין רוטציגל  אדוק בדתו ואמונתו, הגיע  מווינה  לירושלים בתחילת שנת 1863 והתמסר לתיקון המצב בבית-החולים 'רוטשילד'. בחורף ובתחילת האביב חיסן נגד  נגיף אבעבועות-שחורות, חיסון שנעשה באנגליה מנסיוב של פרות, כל ימות השנה אבחן בין חולי הדיפטריה [אסכרא בלשון התלמוד] לבין חולי טיפוס-הבטן  אותה מחלה זיהומית קשה של מערכת. עיכול  גם טיפל בחולי הגרענת - מחלת העיניים הקרויה טרכומה, 'מחלת עוני' נפוצה. וכשהיה חום החולה עולה הניח מטליות רטובות על מצחו וגופו כדי לצנן אותו.
בחודש אלול תרכ"ד [ספטמבר 1864] עד אמצע שבט תרכ"ה [פברואר 1865] פרצה מחלה בתוך חומות העיר והפילה חללים. למרות הניכור הרב מצא עצמו הרופא הצעיר מחויב לרגל מלאכתו  - מלאכת הרפואה, לפנות לאנשי העיר  ולומר כי אל להם לפנות לאנשים שאינם יודעים מאומה מחכמת הרפואה, לכאלה שתחבולותיהם הנבערות  מזיקות,  כי חסרון שימת לב על צרכי החולה כאשר יחייב טבעם תגרום למותם. הנה מחלת המעיים הגורמת  לפרקים למות החולה אין זו כולרה , יש גם מחלות  אחרות כמו  מחלת 'ראטהלויף' [ROSE]  השושנה הנוראה, השושנה האדומה, 'שושנת יריחו' וכו' .
הקהילה הירושלמית עדיין לא ראתה  ברופא הצעיר ובלי ותק רב את הסמכות הבלעדית לאבחון מחלות.
והוסיפה להישמע להנחיותיהם של מרפאים עממיים ולדעתם ה'רפואית' של ראשי העדה   כהוכחה  הצביעו  אלה על ספר 'חמדת ימים' שחיברו  הדיין המקובל מתלמידי האר"י הרב בנימין הלוי ובעיקר חזרו ושנו: " תרחק  מאד מכל מיני כעס ודאגה ועצבון ותהיה שמח תמיד"  ככתוב במדרש 'תלפיות'. מומחים למדרשים היו.

למרות  קריאתו  כרופא בית-החולים 'רוטשילד' "השער פתוח לכל רופא אליל לעשות אותותיו ונבערי הדעת פותחים לבם להבל וריק יותר מאשר ישמעו למצוות רופא מומחה באמת כי כן דרך המון העם המאבדים עצמם לדעת על-ידי בערותם וכסילותם",  נזכיר כי קרו שני מקרים בתחילת חודש שבט [ פברואר 1865]    שהסתיימו במות החולה - האחד היה הרב הגאון המפורסם מהר"ר  [= מורנו הרב רבי] משה יהודה לייב  שהיה אבד"ק [ =אב בית דין קהילה] קוטנא  שבפולין, והשני, הרב החכם  הנודע,  חוקר ארץ-ישראל, מהר"ר יהוסף שווארץ. 
ד"ר בנימין רוטציגל  הוזעק לביתם, והימים ימי חורף, האוויר רטוב וקר,  גשם, סופה וסערה. לא עזרו  סמי רפואה, הקזת דם וההוראה הברורה שישכבו במיטה ולא יעזו לצאת החוצה חלילה, כי סכנה היא, אבל הם לא שמעו לדבריו ואחרי שעזב  יצאו,  מי לבית-הכנסת ומי לתלמודו  ומתו.
אז גמר הרופא הצעיר בדעתו, שמהיום והלאה לא ילך לשום איש לביתו,  הטיפול יהיה רק בבית-החולים,    
"כי החולה בביתו איננו שומע לעצת הרופא ומאבד-עצמו-לדעת, וכן בביתו חסרים לו כל הענינים הנחוצים לו, והעיקר כי יחסר לו ניקיון האוויר בחדרו" כתב פנחס בן צבי גרייבסקי [ חוברת ה' 'מגנזי ירושלים' ]  והמרפאים יעצו לחוליהם "לא לצאת החוצה ביום מעונן ולכסות את המצח".

אחרי חודש שבט [ פבר' 1865]   גברה המחלה וד"ר בנימין רוטציגל   יצא לבקר חולים גם מחוץ לבית-החולים "אך בתנאי קודם למעשה שיעשו כל אשר ציויתי עליהם".

במרס 1865 חגגו את פורים תרכ"ה.  קישטו את קירות חדרי בית-החולים, רקדו ושרו. הצוות והחולים.
 צרות לא חסרו -  בקיץ של שנת 1865 בשמיני לחודש תמוז [יולי 1865]  סיפרו כי ארבה מתקרב  - חנויות נסגרו, ב'חדרים' ובישיבות חדלו ללמוד תורה; אשכנזים וספרדים  סבבו בעיר ואמרו  'תחינות'  היו קבוצות לאומרי 'תהילים'  בערב כבר לא היו נחילי ארבה, 'עג'יבה' [= פלא !] ידם של המאמינים בשם עלתה.
הכולרה פרצה ביפו ביולי 1865 והתפשטה לחלקי הארץ האחרים. אוכלוסיית ירושלים חשה מאוימת ורבים מתושביה  סבלו  אכן מתחלואת מעיים חריפה, האימה שהתלוותה למחלה הייתה כה גדולה עד שלעיתים, לא הייתה דרושה יותר משמועה על הופעתה. זה הספיק.
הכולרה  אותה מחלת מעיים הנגרמת על ידי חיידק האוהב מים מעופשים. היא מהירה [תקופת דגירת החיידק בגוף נעה ברוב המקרים בין כמה שעות לשלושה ימים].  סימניה - שלשול מימי מלווה בהקאות והתכווצויות של שרירי הבטן הגורמים להתייבשות, הלם ופגיעה במחזור הדם  - לחץ הדם הסמיך יורד ועמו טמפרטורת הגוף. במחצית מהמקרים המחלה מסתיימת במות החולה. מבחינה חיצונית - העור מכחיל ומתקמט והעיניים שוקעות.

לנוכח הידיעות על מגפת הכולרה, שפגעה  ביפו, ניסה הממשל בירושלים למנוע 

את  חדירת המגפה לעיר וסגר את שערי החומות לכניסת אנשים וסחורות, כולל 

בצלים ושומים ששימשו לרפואה. מטרת הבידוד  לא הייתה כדי להציל חולה 

כפרט אלא את האוכלוסייה ככלל.  תקיפי העדות תרמו את חלקם.
תושבי ירושלים חיו בעיר המסוגרת  בתחושת פחד מפני המגפה המאיימת לפרוץ את חומותיה " הפחד גדול ונורא  וכל איש  לא יאמין בחייו" כתב 'המגיד'  [שבועון בשפה העברית שיצא לאור בעיר ליק שבפרוסיה] באוגוסט 1865.

כחודש לפני פרוץ המגפה נפגע ד"ר רוטציגל  בתאונה דבר שהקשה על תנועתו, 

והוא תיפקד באופן חלקי בלבד.
תחושת הפחד האימה, החרדה, המתח  והחידלון שאפפו כאמור את העיר, הניעה את עדת האשכנזים בירושלים להתארגן לקראת המגפה. בהוראת ראשיהם קמה התנדבות קהילתית, סיוע ועזרה רפואית לסובלים, רובם מבני קהילתם, הם בחרו אנשים אמיצי כוח נפשי וגופני המסוגלים לעסוק בהצלת החולים; ד"ר בנימין רוטציגל רופא בית-החולים 'רוטשילד' הופקד על הטיפול ההמוני, לעזרתו נחלצו שני ידענים: זאב וולף סלאנטר  שכונה 'הרופא מסלנט' ונודע  כ 'ד"ר לוינזון' - רופא של ארגון  'ביקור חולים', שנשלח ארצה בשנת 1844 על ידי מנהיגי ה'פרושים' בווילנא, כדי לשרת כ'רופא שימושי' בארץ ישראל, פרסם מאמרים  בנושאים רפואיים ותואר כ"אחד מגדולי הרופאים אשר היו לתפארת עמנו כרופאים בימי-הביניים בארץ ספרד", השני, משה רובוביץ, הוא ר' 'משה אפוטיקר'  [שהחל את דרכו כנער מתלמד בבית-המרקחת שהוקם יחד עם בית-החולים 'מאיר רוטשילד', בהמלצתו של ד"ר אלברט כהן]  שניהם התמסרו  להציל ולהושיע את הנגועים  "השניים  לימדו את אנשי ההצלה להבחין בסימני המחלה ולהבדיל ביניהם לבין חולירע מדומה" כתב אמנון מיכלין בספרו ['מעשי רוקחים- פרקים בתולדות הרוקחות בארץ-ישראל'].
ראשית  פנה ד"ר רוטציגל  אל אנשי 'חברה-קדישא' בעיר ותוך הסברים על אבחון הכולרה והטיפול בחולים הכשירם, מתוך הבנה כי התפשטות המחלה בישוב היהודי האשכנזי היא שאלה של זמן בלבד, "הוריתי להם ההפרש בין החולאת [החולי], שעברה עלינו שהייתה מזויפת ובין חולי הקאלערא האמיתית".
 הוא הפעיל את מתנדבי 'חברת המשפשפים'  צעירים אשכנזים - צוות מצילים, שהיה ידוע בזמרה ובהילולה של תהלוכות להברחת העצבות וכן בטיפול שנתן להם את שמם: שפשוף גוף החולה  בשמן ובחרדל, מרחו דבש על נייר כתחבושת בטן המטופל, וכאשר החלו השלשולים נהגו לבצע בחולה חוקן ואם זעק הקיזו את דמו . . .
כן יזם הרופא הצעיר הקמת חברת 'עוזרים לחולים' ולימד את חבריה הלכה למעשה כיצד לסעוד את החולים, ופרסם ברבים  את כללי הזהירות  שיש לנקוט בהם כדי  להימנע מהדבקה.
רוטציגל אבחן חולים, עבר בין בתיהם, הגיש סיוע, הדריך והנחה את בני המשפחה או את 'מפקחי החולים', בעצות וסמי רפואה וכן  נעזר בצוותי העזרה  - אותם מתנדבים אשר שמשו כסוכני ומקדמי הבריאות של הקהילה. הם שהעניקו סיוע לחולים ובני משפחותיהם בצרתם, הם עמלו  קשות יומם ולילה כדי להגיש סיוע לחולים וגם בכך עזרו רבות  גם לד"ר רוטציגל הפצוע.
קהילת  האשכנזים שכרה לצוותי המטפלים שני בתים, האחד בקרבת שער-ציון והשני בקרבת שער- שכם. המטפלים שהו בבתים אלה בכל שעות היממה ובמשך כל תקופת המגפה. בבתים אלה אוחסנו התרופות, האלכוהול, והציוד לטיפול בחולים ובהם הוכן אוכל לחולים ולבני משפחותיהם, בהתאם להוראות ד"ר רוטציגל רכשו תרופות ומזון כדי להאכיל  את העניים מתוך אמונה כי השבעים חשופים פחות מהרעבים ללקות בכולרה.

למרות הפיצול ב'כוללים'  הצטרפה העדה החרדית  [החרדים הקנאים,  שסיפרו עליה כי היא מלאה קנאות ורדיפות של מתנגדי דעה] למאמץ והקימה צוות סיוע, שסבב ברחובות העיר כדי לאתר חולים ולהעניק להם טיפול ראשוני. לאחר תקופה קצרה גם עדת הספרדים ייסדה קבוצת סיוע לטיפול בחולים מבני העדה. רובם השתמשו  בכללי  הבריאות של הרמב"ם: הרבה באכילת בצלים, שומים ופלפלים חריפים;   אכול דגים ושתה מים לסירוגין, אהב שעועית, עדשים, וחומוס . . . 
בסוף יולי  1865   גברו סימני תחלואת מעיים חריפה בירושלים.  עקב כך, החמיר הממשל, בהמלצת ד"ר רוטציגל, את ההסגר החקלאי על העיר. מוצרי מזון, כולל תבואה, לא הוכנסו לעיר והמחסור הביא רבים לכדי רעב , יהודי ירושלים על רבניהם נשאו תפילות רבות לעצירת התחלואה, שרבים בציבור האמינו כי זו כולרה. ראשי העדות הכריזו על צום בימי שני וחמישי,  הקפידו על 'תיקון חצות' ותפילותיהם ותחינותיהם להעביר את רוע הגזרה עלו לשחקים.
בהעדר בר-סמכא [הרופא הוותיק ד"ר ניימן עזב את העיר, הרופא צ'פלין יצא לחופשת נישואין באנגליה והרופא הצעיר ד"ר רוטציגל עדיין לא בנה לעצמו סמכות רפואית מספקת]  רב העדה האשכנזית שמואל סלנט, מדירתו הצנועה בחצר ה'חורבה' והבד"צ ממשרד ועד-הקהילה בחדר שליד המבוא לבית הכנסת הגדול,  מיהר לבשר לקהל מאמיניו ולקהילות בתפוצות כי מדובר בכולרה; ביקש כסף והחליט מיד לבטל את צום ט' באב. הכרזה שסתרה את דעת הרופא רוטציגל שחזר וטען כי אין זו כולרה או לפחות לא כולרה רגילה. 
האמונה  שכוחות עליונים מסוגלים להדוף את המגפה  העלתה  את תעשיית הקמעות, סופרי סת"ם  עסקו בכתיבת הקמעות ומכירתם לתושבים, כתבו על קלף כשר מעור צבי [לרוב לפי הנחיות הכתובות בספר 'רזיאל המלאך'] והמזמינים תלו על צווארם -  רשלקז"ע – רפואה שלימה לנושא קמיע זה עליו, היו קמיעות שתלו מעל עריסת תינוקם או משקוף ביתם.
עסקו במגפה גם ראשי ציבור ודת ואנשים בעלי השפעה וממון  - הם הביעו את עמדתם  גם לגבי המגפה על סמך הבנתם וניסו לשכנע את קהילתם בצדקתם, ארגנו עצרות, נשאו תפילות, קראו בספר 'תהילים', ערכו כינוסים מיוחדים בעיר ושאר פעלים ופעלולים הידועים להם.
אנשי הדת טענו כי הנפגעים במחלה, ולעיתים המדביקים, הם הם החוטאים, המוות אינו לשווא אלא עונש על חטאים לכן קודם לכל שיעשו 'תשובה', ובכל בוקר קודם זריחת השמש יאמרו תפילה בכוונה גדולה בדמעות שליש וילבשו שק ויאמרו בקדושה ובטהרה פסוק זה: "ויאמר אליהם ישראל אביהם . . ."  בניגון ובטעמים וישמרו עצמם מלדבר שקר ויבטחו בשם.  ולא יזיקו גם עשרה פסוקים להרמב"ן - מקובל ורופא . ובכל ערב ראש חודש   יתנו כמספר שמו מטבעות [דהיינו אם שמו חיים יקחו נגד חי"ת  שמונה מטבעות וגו'] יחלקו לשבעה חלקים  ויתנו לשבע צדקות ככתוב בברכת 'הגומל' לקופות צדקה,  או  יתרמו לשבעה עניים לומדי תורה, ועל כל חלק יאמר בזמן מתן הצדקה: זה אני נותן בעד כל ישראל וגם בעד  פלוני בן פלוני [שם החולה] בכללם. כמו שנאמר "צדקה תציל ממות", ויועיל אם ינדרו למשל על קניית חלב נרות לבית המדרש למאור.
העלו קטורת ותרומות וסובבו עם דגלים את חומות העיר בטקסים קבליים שנועדו להרחיק את המגפה המשתוללת.
הקהילה האשכנזית ביצעה טקס שנחשב כבעל סגולה להעברת מגפות - 'חתונת מגפה' או 'חופה שחורה'  - חיתנו זוג יתומים עניים בבית הקברות הסמוך ל'יד-אבשלום'.  
לקחו רבני העיר יתום ויתומה "שניהם רזים ובטניהם נפוחות"  אספו כסף והעמידו להם חופה כדת משה וישראל בבית-הקברות על קברו של צדיק, יש אומרים ליד קברו של ר' שלמה זלמן צורף "מציל חורבת רבי יהודה החסיד מיד הישמעאלים", הנמצא בחלקת זכריה הנביא.  יש אומרים  שליד קברו של ר' משה מגיד ויש  שיגידו כי היה זה ליד קברו של  המקובל רבי חיים בן-עטר.
מספרים כי היתומים, שחותנו לא הפסיקו להתקוטט. אומרים שלמחרת החתונה נמצאו החתן והכלה מתים במיטותיהם לאחר שנפטרו מהמגפה,  סיפרו כי המשוגעת, אשת היתום אשר זרק עצמו מעל סלע גבוה בוואדי המוליך ליריחו מסתובבת בשוק לחפשו, עיתון 'הלבנון' [יצא לאור בירושלים  בעברית, בטאון ה'פרושים'] דיווח  על חתן ששם קץ לחייו: "ובערב שבת קודש בא אל בית המרחץ ובראותו כי לא נמצא עוד איש, הטביע את עצמו במקווה מי הטבילה".
ומסעות הלוויה המשיכו לצאת, הבכי וזעקות האבלים עלו מבין החומות, רובם פחדו לעלות להר-הזיתים. "ולא ילך בימים האלה לבית החיים כי שם מפקיד מלאך המוות את כליו".
החולים הראשונים הופיעו  בבית-החולים מיד לאחר יום כיפור  אמצע תשרי תרכ"ו [אוקטובר 1865].
"ובמעט רגעים נתמלא החצר שלי מאנשים ונשים וטף במבוכה גדולה כעת ביאת האויב לשלול שלל בתוך העיר שניצח, וכל אחד בוכה ומתחנן לבוא לביתו להמציא תרופה לחוליו". תיאר את התופעה ד"ר רוטציגל בעיתון 'המגיד'.
הייאוש התחיל להתגנב, לבם של יהודי ירושלים לא היה סמוך בטוח בניצחון הגאולה שכל הצרות והייסורים הם רק ניסיונות של הקדוש-ברוך-הוא.
ממדי המחלה הרעישו את העולם היהודי ברחבי תבל. העיתונות העברית הזעיקה לירושלים עזרה וסמי מרפא וגייסה תרומות מיוחדות למרות קצרי-האמונה שתבעו לשלוח אניות "להוציא מירושלים את שארית בניה". 
הממשל התורכי ראה בכולרה מחלה מדבקת,  העמיק את ההסגר על המגיעים לירושלים ואסר למכור ירקות, חרזנים הבקיאים בחנופה עזרו לו בכך. ראשי הציבור תבעו כי  השלטונות יכריזו שכל בני העיר ימנעו  מלגרום ריח המזיק לחולה  כמו ריח אשפתות וריח נבלה וטינופת "ואם יעבור איזה אדם מהם יענישו אותו ולקנסו כי חס-וחלילה נפש הוא חובל והוא כשופך דמים רחמנא ליצלן", הזהירו להרחיק ממקום החולה כל ריח רע כמו ריח בשר צלוי או מבושל  או ריח דגים חיים, מבושלים ומטוגנים  וכן ריח הירקות הנרקבים.  

גם לפי דיווחי הבישוף של ירושלים  מטעם מלך פרוסיה, הפרוטסטנטי,  סמואל גובט, ששאב מידע מרופא המיסיון האנגלי בירושלים ד"ר אלכסנדר רוברט אילייביץ, יהודי מומר מבוקרשט עוזרו של ד"ר תומס צ'פלין מנהל בית-החולים האנגלי [מומחה בהרדמה ורפואת עיניים,  שכמנהל עסק רבות בארכיאולוגיה ובמטאורולוגיה]   –  כי תנאי התברואה בעיר והרגלי החיים בה משפיעים על בריאות התושבים; המצב ההיגייני בעיר  רע, כמויות פסולת רבות  מתגוללות בחוצות ובורות-המים מלוכלכים, רבים מתושבי העיר נמנעים מלהתרחץ בשל האמונה כי שכבת הלכלוך מעניקה להם הגנה,  נושמים אוויר מזוהם ותזונתם לקויה כולל מחסור בירקות ירוקים,  גופם נחלש  וכשיש גם גורמים סביבתיים כמו הפרשי טמפרטורות בין היום ללילה ורוחות חזקות ביחוד בחודשי הקיץ פורצת המחלה. 
היו אמנם מעט מקרים של כולרה באוגוסט החם,  אך הציבור  הירושלמי האמין כי תחלואה  זו  היא אמנם כולרה - רחצו את הפנים והידיים בחומץ עם מי-ורדים, במיץ-לימון עם כורכום;  לא עזר -   הנה נפטר מן המחלה אחד מראשי ה'כוללים' של ה'פרושים'  בירושלים; י"ב בחשוון תרכ"ו, הרב נחום לוי משאדיק  הידוע בכינוי רבי נחום שאדיקר [מראשי משפחת וייספיש בירושלים], זה שנישואיו השניים  היו למינה-לאה, בת הרב משה ריבלין  גם הואמנהיג האשכנזים ה'פרושים' בירושלים.
ד"ר רוטציגל  התעקש להתבסס בטיעוניו  וקבע  כי  אם משך הזמן בין הופעת הסימנים הראשונים לשלב התמוטטות החולה ארוך משש שעות – לא מדובר בכולרה.
בירושלים נשבו רוחות מזרחיות עזות שגרמו לעליית הטמפרטורה ובאלול תרכ"ה [ספטמבר 1865] פרצה מחלת  הכולרה גם בירושלים. "בסוף שנת תרכ"ה פקדה את העיר ירושלים מגפה נוראה אשר גבתה מאות קורבנות", המחלה ארכה שם ארבעה חודשים עד כסלו תרכ"ו. יש אומרים עד סוף חודש שבט.


ד"ר רוטציגל אבחן את התחלואה כסוג של דיזנטריה ולא כולרה ואף עמד על נכונות אבחנתו. כינה את התחלואה "חולי ההתעלפות הפתאומית אשר שלט לרע בזמן הזה"  חלק מתושבי העיר הסבירו את אבחנת הרופא כניסיון למנוע מהם פחד ובכך לסייע להם בהחלמתם.
הקונסולים פון ואלכר, קונסול אוסטרו-הונגריה בירושלים, גוסטב לפון נציג הקונסוליה הצרפתית בירושלים, הקונסול נואל טמפל מור ממשרד החוץ הבריטי והבישוף סמואל גובט  מטעם מלך פרוסיה וילהלם הראשון, שכנעו את המושל התורכי עיזאת פחה, להדליק מדורות, ליתר ביטחון, בכמה מקומות בעיר לשם חיטוי האוויר מהרוח הרעה שנשבה בין חומותיה.
הראשונים שנפגעו במגפה בישוב היהודי היו בני עדת הספרדים, שארבעה מאנשיה חלו ב- 22 בספטמבר, שבועיים חלפו וב- 8 באוקטובר 1865, בחול המועד סוכות, התפרצה המגפה גם בקרב עדת האשכנזים אבל חודשיים לאחר הופעתה - היא התפוגגה וכאילו נעלמה.

הפחה הורה לצבאו להקיף את העיר מבחוץ בהסגר,  הפרשים סבבו את החומות ובשערים ישבו חיילים. שמרו.
ד"ר רוטציגל חשש כי הסכנה לא פגה, הזהיר את תושבי העיר מאכילה לא מבוקרת ופנה למושל מחוז ירושלים עיזאת פחה, בבקשה כי לא יאפשר לחדש את הכנסת ירקות ופירות לעיר. גישתו של רוטציגל התבססה על עקרונות ה'מיאזמה'  [=זיהום.  כינוי 'מדעי' לאוויר מזוהם] שגרסה, בין השאר,  כי הצחנה שנוצרת מן הירקות בשווקים עלולה להשיב את המגפה.
אפנדים מקומיים ומושלים תורכיים - פקידי השלטון, החל בפחה ובשופט וגמור בפקיד מדרגה נמוכה, בשוטר ובחייל, ידם פתוחה לכל המרבה לתת בקשיש;  השומרים העלימו עין מהברחת ירקות מעל חומות העיר "רבים שילמו שוחד והצליחו להיכנס  גם בלי לשהות במחנות ההסגר"  ציין טיטוס טובלר בתיעודו,  שיטת הבקשיש עבדה,  וגם המעבר  מעל החומות לא היה קשה מיוחד. ה'שוק השחור' פרח,  בעיקר במזון טרי. לעשירים.
העימות בין הציבור לרופאים גבר. ההמון ראה ברופאים משתפי פעולה עם רשויות השלטון שנחשדו כרוצות לפגוע באוכלוסיות עניות.
המושל שחשש מהרעבת יתר של האוכלוסייה בשל ההסגר על העיר   דחה את המלצת ד"ר רוטציגל הרופא היחיד אשר עמד על כך, שההסגר ישמר,  והתיר הכנסת מוצרים לעיר  למרות מחאות הרופא היהודי הצעיר.
עד אמצע אוקטובר 1865 המגפה שמרה על ממדים קבועים של 15 מקרי מוות ליום, רובם בקרב האוכלוסייה הערבית בעיר.
אנשים החלו גוועים מרעב ומתים מקור, והקופה ריקה.

שלהי שנת  1865 השנה העברית החדשה הפכה בפי הירושלמים לשנת 'הכורת' [תרכ"ו].

לקבורת המתים נדרשה הוצאה כספית לא מעטה וגם היוקר גבר  זאת  בנוסף על
הטיפול בחולים וקופות ה'כוללים' ריקות. 
יוסף ריבלין מראשי הקהילה האשכנזית  בעיר [שבני משפחתו נפגעו מן מגפה]  מיהר להעביר  הודעה טלגרפית  לפקוא"מ כדי שישלחו כסף. הם העבירו את הידיעה  ליעקב ואלירו מנכבדי העדה הספרדית בירושלים ובעל הבנק העברי הראשון  שם, כי יעביר סכומי כסף לטובת ה'כוללים' וארגון 'ביקור חולים' והבטיחו להחזיר את כספו.
בחשוון תרכ"ו נפטרו במגפה:

אור לג' מרחשוון תרכ"ו בגיל 80 ניספה במגפה יוסף זונדל מסלנט נשיא עדת האשכנזים בירושלים , ונטמן בהר הזיתים.
מסכמת גב' בילי שטיין חללי משפחת ריבלין במגפה: ראשי ודרייזה  2 בנות יוכבד ריבלין, יוכבד -שפרה אלמנת ר' אברהם בנימין ריעבלין,
יוסף יואל ריבלין, משה מאיר ריבלין, אליהו ריבלין -גיס של יוכבד ריבלין, שרה צפורה  ריבלין, הנדל ריבלין.  
מרדכי סלומון בנו של ר' שלמה זלמן צורף ואשתו חסיה היא חעסע הוריו של יואל משה סלומון;  הילד חלה גם הוא וניצל  [יואל משה סלומון האמין כי האוויר הצח מחוץ לחומות ימנע הופעה מחודשת של המגפה וייסד לימים עם ששה מידידיו בהם  יוסף ריבלין את שכונת 'נחלת שבעה'].
בשליש האחרון של אוקטובר  1865  בשביעי לחודש מרחשוון תרכ"ו  נפטרה פעסעל  רעייתו  בת ה-  32  של ד"ר בנימין רוטציגל.
תוך כמה שעות השתנתה  - סיפרו כי סימני מוות הופיעו בפניה ובגופה, סיפרו על שלשולים והקאות שאינם פוסקים, על גוף מפרכס, היה קשה מנשוא, לא הועילו מי-מלח וחומץ, דבש וסוכר ואפילו מטלית ספוגה חלב רותח;  אחרי עשר שעות  נפטרה.  יש אומרים - כולרה,  יש אומרים - בלידתה את בנם יחידם [אומרים כי ביקשה שייקרא על שם אביה] . 
"אהובי,  הכל נגזר מראש, גורלנו איננו בידינו, חסרי ישע נבראנו" כתב המשורר איברהים נאג'י [תרגם מערבית צבי כספי].
 הייתה זו לא רק אזלת ידם של השלטונות המקומיים אלא גם השקפת עולמם הפטליסטית של רוב התושבים. הכול נקבע בידי שמים ויש  להשלים עם מעשי האל, אמרו; "איש לא נמלט מגורלו ורק ה'קוסמט' [=מזל/ גורל]  קובע" כתב פרופסור נסים לוי.
האשכנזים נמנעו לרוב מלשאת דברי הספד על המת בעת המגפה. הספדים  נישאו רק כשאישיות חשובה מתה, איש לא הספיד את פעסעל.
מחלת הכולרה הגיעה לשיא, "ביום רגיל יש לנו שני אנשים, אבל היום יש לנו איזה שלושים", אמר אפרים לוי  כותב ומעתיק פנקסי קבורה של משפחת פרנס הקברנים, למען קהילתו מעדת הספרדים, "מעולם לא היו הקברנים כה עמוסי עבודה כמו במגפה ההיא".
במפקדי האוכלוסין, שנערכו בארץ, מטעם סר משה מונטיפיורי, בפנקס של שנת תרכ"ו [1866]  בירושלים נמצאו גיליונות ריקים רבים מהסביר, מה שהעלה השערות מהן, שכיון שאסור לפקוד את בני ישראל מהטעם המקראי, עלה עליהם הכורת [תרכ"ו בסיקול אותיות]- פשטה המגפה, אולי מהתושבים שסרבו להתפקד מאותה הסיבה, ובהשוואה למפקד מונטיפיורי הקודם 1855 רשומות והרכבי משפחות נדללו, אולי כל הסבות יחדיו. 

בעוד המגיפה משתוללת,  עיזאת פחה ליווה ליפו את ידידו הבכיר מסוריה רושטי פחה כדי לסייע לו לצאת את הארץ שעל נמליה הוטל הסגר. עיזאת פחה חזר לירושלים ב-25 באוקטובר כאשר המגיפה בשיאה, חשש והחליט להתמקם עם  צוותו וחייליו מחוץ לחומות. משם ניסה לשלוט על העיר  - "אלה מולאו  במקרה הטוב באופן חלקי בלבד"
חסרונם של אנשי הממשל בעיר החמיר את המצב; אסירים נמלטו מבית הסוהר ועימותים פרצו בינם לבין התושבים המסוגרים. רשויות העיר   כולל  בית המשפט לעונשים [= אלמחכמה אלגזאיה], הופסק ניקיון העיר וגם השמירה על ביטחון הציבור. כנופיות של בדווים ואסירים נמלטים סבבו בעיר ודי לחכימא ... מצב ירושלים היה רע ונורא - בורות המים התרוקנו בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. מנאדות עור על גב חמורים מכרו ישמעאלים מים רתוחים ומסריחים במחיר מופקע. גם כספו של המלאך סר משה מונטיפיורי לא עזר.

הקונסולים של בריטניה, פרוסיה, צרפת ונציג 'החברה הארץ-ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית' נחלצו לעזרת תושבי העיר וניסו למלא את החלל  השלטוני באמצעות סיוע הומניטרי,  הם ייסדו ועד-עזרה מיוחד שאליו צורף גם עיזאת פחה. הלוו כספים ובהם נרכש מזון  לנוצרים ולמוסלמים. היהודים בשל בעיית הכשרות קיבלו מהוועד הקונסולרי קמח וכסף.
התושבים האמידים ורוב הקונסולים [חוץ מקונסול צרפת], עזבו את העיר עם החמרת התחלואה בה במחצית השנייה של אוקטובר 1865 [אז הגיע מספר המתים בקרב תושבי העיר ליותר משבעים ליום]
 "כל מי שהיה יכול לברוח ברח, אף שרובם מהבורחים פגע בהם מידת הדין" העיד רוטציגל .
שני שלישים מהיהודים עזבו את העיר ונדדו, רובם מתו בדרכים, מקצתם בתחנות 
ההסגר.
לאחרים הוקם מחנה אוהלים בקרבת שכונת 'משכנות שאננים' שמחוץ לחומות- דווח מירושלים  לעיתון יהודי באנגליה. ראשי העדות דאגו לסדר את בני העיר "באופנים זמניים" באחד הכפרים שבסביבה, מקצת הנמלטים נעו דרומה לחברון  ואחרים צפונה לשכם. רבים נמלטו ליפו "שבה  כבר חלפה המגפה".
לא מעט ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים ברחו, גם הם אחד הבודדים שנשארו לסייע לקהילה היה 'הראשון לציון' הרב חיים חזן [נבחר לתפקיד  ה'ראשון לציון' בשנת 1861 וכיהן בו עד יום מותו - 1869].  הרב חזן שעבר את גיל השבעים עקר  משכונת 'משכנות שאננים' שלא נפגעה מהמגפה, ושב אל בין חומות העיר ועסק בחלוקת כספים, סייע לנזקקים, טיפל בחולים והקים את 'משמר הבקיאים' בו ארבעים חברים. נדיבי עמנו והפקוא"ם החישו עזרה ומהרו לשלוח  תרומות לעיר הנגועה.
בעקבות בקשות ה'כוללים' בעיר שלח  המושיע סיר משה מונטיפיורי סיוע כספי מיוחד: 300  לירות שטרלינג  לתמיכה בעניים עבור מזון ותרופות,  ו- 100 לירות שטרלינג לצורך שכירת אנשים שינקו את רחובות העיר ואת בתי  החלכאים.
 ספרו כי המושל ניסה להשתלט על הכספים ששלח מונטיפיורי לשם ניקוי הרובע היהודי, אך הגיעו להסדר.
ד"ר רוטציגל הפצוע והאבל על רעייתו שמתה עם תינוק בן 3 חודשים  המשיך לטפל בחולים. סירב להפסיק את עבודתו לרגל אבלו והמשיך להילחם במגיפה  - לעזור לחוליו  הן בעצה והן במעשה, "לא החסיר אפילו לא שעה אחת מעבודתו בהגשת עזרה ובדאגה לחולים הרבים  בתוך בית-החולים 'רוטשילד' , אשר הופקד להנהלתו"   וגם יצא להצלת חיים אף במחיר של סיכון אישי.
הוא נע תשוש בסמטות העיר אך לא הספיק להגיע לבתיהם של  כול החולים;  העימות גבר -  טענו שאינו עושה די. התמרמרות  גאתה, ואת חוסר אמון  - הוא הואשם על ידי המשפחות הזועמות במות יקיריהם, שמועות נפוצו כי הרופא  עצמו הוא מחולל  המגפה, האשימוהו באי-מתן עזרה,  בסירוב לבדוק ולטפל בחולים,   העלילו כי נמנה על הקושרים נגד השכבות  הנפגעות ואף בהריגת חולים; מערכות העיתונים 'החבצלת' [פרומקין] בירושלים ו'המגיד'  [ליפמן] בפרוסיה וכן 'הראשון לציון' הרב חיים חזן  מעיר הקודש יצאו להגנתו והתייחסו  להאשמות כאל שקרים ומעשי נבלה.  'המבשר'   עיתון עברי שיצא לאור בלבוב – [ לעמבערג שבגליציה, כיום במערב אוקראינה] כתב כי הדבר נבע מהמחלוקות הכבדות והעוינות שהיו קיימים בין ה'כוללים'  של ה'פרושים' לאלו של ה'חסידים'. . .
"ביום ט"ו בשבט תרכ"ו  נפטר ילד של הדאקטער רוציגיל" נכתב בספרים; "תינוקות וגם ילדים מאד קטנים לא כתבו בפנקס הנפטרים את שמם אלא ציון מין הנפטר בן ושם אביו. וכך הרישום גם אצל הספרדים" אמרה צמרת.
התינוק היתום מאמו נפטר והוא בן 3 חודשים. לא הועיל דבר  אף לא חלב עז. נטמן בחלקת הכולרה על הר הזיתים, [כנראה על קברו מצבה עלומה ללא שם].

וד"ר רוטציגל תוך מבחנים קשים ואישיים  נשאר על משמרתו. רבים מהחולים החלימו והוא כרופא האמין כי הטיפול הרפואי שקיבלו,  טיפול שעשה הוא או בהתאם להוראותיו, זירז את ההחלמה; וכאשר הסתמן שיפור מסוים ונראה היה שהמגיפה פסקה, פרסם כרוז בחוצות ירושלים ובו דברי שבח לעוסקים במלאכת ההצלה ובייחוד לאנשי 'חברה-קדישא'  על עזרתם הרבה  לחולים ועל כך שבמשך עשרה שבועות עבדו יומם ולילה כדי לבוא לעזרת אחיהם וסיים  כמאמין אדוק "שבח לאל חי שהצילנו בפגוע גם בי כוס התרעלה " .
הרופא הצעיר האלמן והשכול והפצוע עשה כל אשר ביכולתו וטיפל בעשרות חולים ואילו את אשתו  ובנו התינוק לא יכול היה להציל וראה בגוויעתם.
אחרי המכות הקשות הקונסול האוסטרי  הציע לו לעזוב; תשובתו: "חי לא אעזוב את בית-החולים הזה'.

זמן קצר  לאחר מכן, כעבור שבועיים ממות בנו,  חלה גם הוא עצמו  ומת - א' אדר תרכ"ו.
במותו התאבלו עליו יושבי ירושלים . כבוד גדול עשו לו הרבנים והחכמים, הפחה וסגניו, קונסולים ואנשי דת וכל ההמון כולו באו ללוותו לבית-עולמו, תוך קריאה: הוי אדון הוי הודו! "כי הגדיל עשות" אמרו - " מגדולם ועד קטנם לא שכחו את כל טובותיו".
נקבר בחלקה י"ד בהר- הזיתים, חלקת הכולרה, בסמיכות לאשתו ולבנם התינוק.

סיבת מותו הפתאומי נותרה עלומה, "הוא לא מת במגיפה –

אמנם בריאותו התערערה, אך הוא מת ממחלה אחרת כחודש וחצי לאחר 

סוף המגיפה" אמר לי דניאל ממרכז המידע של הר הזיתים  בירושלים.
רוטציגל הניח אחריו סיפור על רופא צעיר עם רצון גדול לעזור אך אפשרויות מוגבלות לעמוד בכך, ושני קברים...
"ואם כי לא נשאר זכר לאיש היקר הזה בירושלם, הנה מעשיו הטובים יזכרו לו לדור ודור"  כך כתבו.


סוף דבר
מרישומי 'חברה –קדישא' ומהדיווחים שהעביר רוטציגל לאחר שהמגפה חלפה [שנת 1865] עולה כי בירושלים עצמה מתו מעדת האשכנזים 123 איש ו- 203  מקהילת הספרדים [יש אומרים כי נפטרו בין 600 – 800 יהודים וכ- 1200 מוסלמים; יש אומרים  1,800 נפש, עשירית מתושבי העיר;  יש יגידו: שליש מנשות ירושלים  נותרו אלמנות]. "מתוך 431 החולים שאושפזו בבית החולים 'רוטשילד' בשנת המגפה התמותה בבית-החולים  הייתה פחות מ – 10%" אמר פרופסור נסים לוי.
אחרי פטירתו של ד"ר רוטציגל חזר לירושלים הד"ר ניימן, אך אחרי ששה חודשים גברה עליו שוב מחלת העיניים והוא נאלץ לעזוב את הארץ לצמיתות, במקומו הגיע ד"ר בנימין לונדון  רופא בן 26 יליד הונגריה שבא מווינה עם אביו ר' אהרון וניהל את בית החולים 'רוטשילד' שמונה שנים.
בביקורו של הקיסר פרנץ-יוזף ירום-הודו בירושלים ובבית-החולים בנובמבר 1869 שהיה כאמור תחת חסותו, העניק הקיסר הישיש לרופא הצעיר את אות הכבוד 'אביר מסדר פרנץ-יוזף'.
ד"ר לונדון עזב את משמרתו ונסע לאירופה ובמקומו בא: ד"ר  יצחק שווארץ  הוא יליד הונגריה.  הרופא הזה פעל והוציא את בית-החולים מחוץ לחומות, לרחוב הנביאים [1888].
בשנת 1875  פרצה השוב המחלה שהגיעה כנראה מהצפון, מחאלב . ד"ר שווארץ  יצא ב'קול-קורא'  לתושבי עיר הקודש [ט"ז סיון תרל"ה]  ובו הודיע על המגיפה המתקרבת ועל הדרכים למניעתה: "להיזהר מאכילת פרי בוסר וכן  ירקות ודגים רקובים, המליץ ללבוש חם ['פלאנעל'] ולנקות את המחראות ב'סולפאט דה פער' [סולפט-הברזל]  ובבוא תחילת אלול, כשהמגפה כבר בעיר, הורה כי יש לחטא את בגדי הנפטרים ב'איזו-ויטריאול',  והמליץ  על שתייה רבה של 'סאדה פולווער' [אבקת-סודה]  ועל חימום האברים החיצוניים  עם קוניאק ויי"ש . . .




בית החולים 'שערי-צדק' ['בית החולים האמסטרדמי'/ 'בית החולים האשכנזי' /'בית החולים ואלאך']  הוא בית החולים העברי הראשון  שנבנה מחוץ לחומות ירושלים והוא נקרא על שמה של שכונת "שערי צדק"  שנוסדה בשנת תרמ"ט - .1869
בית החולים 'ביקור חולים' נוסד בשנת 1867 על ידי עדת ה'פרושים' בעיר העתיקה ירושלים , סיפרו כי חששו מהמיסיון האנגלי אך בעיקר מהצפיפות בבית החולים 'רוטשילד', בחסות הקונסוליה הגרמנית [ יש אומרים –פרוסיה  .[ שבעיר.  בית-החולים שכן על גבול הרובע היהודי ברחוב אררט שברובע הארמני, בסמוך לבית-החולים של המיסיון. מייסדו היה הרב שמואל סלנט.
ובית רוטשילד  הפריסאי חדל מלתמוך בד"ר שמעון פרנקל  שעבר לבית-החולים של עדת האשכנזים 'ביקור-חולים' עם בית-המרקחת.  של  ד"ר שרגא [פאביוס] פופוליס  המקורב לחסידי חב"ד נתמנה למנהל בבית החולים 'בקור חולים'.

[בית-החולים העירוני – 'אל-מוסתשספא' הנקרא בפי תושבי ירושלים ה'באלאדייה' {=העירוני},  או 'א-סאחייה' [=הבריאות]  הוא בית-חולים  ממשלתי  אשר בשנת 1886 ייסדה עיריית ירושלים בשייח' באדר, לימים  רחוב יפו, בקרבת שוק 'מחנה-יהודה'].

בשנת תרכ"ו, לאחר מותו של ד"ר בנימין רוטציגל, החליטו  רשויות העיר  לפתור את בעיית המים  - לתקן את צנרת הולכת המים  הרומית   כדי להוביל שוב  את 'מי עין עיטם' ו'ברכות שלמה'  שבקרבת בית-לחם  לירושלים. סיר משה מונטיפיורי שביקר בשנה ההיא בפעם הששית  את ארץ-הקודש נידב לידי פחת העיר – עיזאת,  למטרה זו 300 לירות שטרלינג. בתנאי כי יובאו המים גם לרֹובע היהודים  ויוכנסו לבתיהם, "אולם רק זמן קצר נהנו התושבים מטוב המפעל הזה, כי השקאים המביאים מים העירה סתמו את הצינורות וישברום" -    מספרים כי הערבים שנהנו מרווחי מכירת המים בעיר לפני הנחת הצינורות חיבלו במערכת המים וכך יכלו להמשיך ולמכור מים בעיר .


סיר משה מונטיפיורי  בהיותו מודע למצב, ערך כינוס  של ראשי ה'כוללים' ומנהיגי היהודים בעיר    הרבנים חיים חזן , שמואל סלנט  ובראשם מאיר אויערבך  אשר לדעתם מצב הבריאות הירוד בעיר העתיקה  מקורו מחסור בשירותי בריאות  והקימו 'ועד כללי'  לטיפול בבעיות משותפות. הציבור [האשכנזי דרש לייצג את האינטרסים של קהילתו מול המושל  - צעד מכריע בהתנתקות  מההגמוניה של העדה הספרדית.]
 בשנת   1860  הצאר הרוסי אלכסנדר השני  הקים מחוץ לחומות את 'ירושלים החדשה", את 'בית היולדות' -  למעשה בית-חולים עבור הצליינים  וזאת לפני מגפת הכולרה של שנת תרכ"ו,  [מבנה ששימש לימים 'בית הקונסוליה הרוסית' בתוך מתחם 'מגרש הרוסים'].
בשנת 1866 החל ישובה של קרקע, שקנתה בכספה עדת המערביים, יוצאי צפון אפריקה, סמוך ל'בריכת ממילא', ביוזמתו של הרב דוד בן שמעון הידוע בכינוי הצוף דב"ש והוקם השלב הראשון של שכונת 'מחנה-ישראל'. עוד שכונה מחוץ לחומות העיר העתיקה.
בשנת  1867 - מיכל הכהן, חיים הלוי, בייניש סלאנט, ליב הורביץ, יואל משה סלומון, יוסף ריבלין ויהושע ילין רכשו גם הם קרקע מערבית לחומות העיר. העלייה  על הקרקע של השכונה החדשה 'נחלת-שבעה'  התרחשה במהלך שנת 1869.
הסולטאן עבדול חמיד השני, זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון [בשנת 1877] במעבר ממדינה איסלאמית למדינה שמקצת עקרונותיה חילוניים-מערביים - ביטל את  החוקה והנהיג משטר דיכוי ברחבי האימפריה העות'מאנית.
בקיץ 1892 אלול תרנ"ב באה בפאתי ירושלים הרכבת הראשונה. 
בראש חודש אדר שנת תשע"ד [2014] נשלח פועל  לעשות חסד ולחדש את הכיתוב על המצבה הבלויה והנשכחת של ד"ר בנימין רוטציגל  ורעייתו.




הצילום -באדיבות  מרכז מידע הר-הזיתים ירושלים
חלקה י"ד, שורה ה' – קבר ו
טכסט:
פ"נ אשה יעלת

חן בטח בה לב

בעלה ושללה לא יחסר

מ' פעסעל אשת הרופא

המובהק מ' בנימין ראטהציגעל

ע"ה שהלכה לעולמה ביום

עש"ק ו' מרחשוון שנת

תרכ"ו  תנצב"ה

קישור למרכז מידע הר הזיתים ירושלים


סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.
עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני, ברצונם או שלא. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.
















אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה