יום רביעי, 15 במאי 2013



אהרון ידידיה - נפל בקרב על מחנה המשטרה הבריטית בשרונה
22.2.1946  - תל-אביב




בית-העלמין נחלת-יצחק, תל-אביב

טכסט:
                               [סמל הפלמ"ח] אהרון ידידיה
בן פנינה ורפאל
נולד בטורקיה עלה בתרפ"ה
נפל         בקרב        בשרונה
כ"א     באדר    א'    תש"ו
בן     23  בנפלו     תנצב"ה



'תנועת המרי העברי' נוסדה בסוף אוקטובר 1945 ופעלה עד סוף יולי 1946 כמסגרת מבצעית שהוקמה על-ידי מוסדות היישוב, בראשות 'ההגנה', תוך שיתוף עם 'הארגון-הצבאי-הלאומי' [אצ"ל] ולוחמי-חירות-ישראל' [לח"י].

כל מחתרת המשיכה לפעול בנפרד, אך בתיאום ותוך קבלת אישור מגורם יישובי בכיר - 'ועדת X' .
כאן יסופר על אהרון ידידיה שנפל בפעולת 'ההגנה' בשרונה.

יצחק שדה, שעמד בראש 'תנועת המרי העברי' ויגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, הגו את 'מבצע פולים' שלימים נודע בשמו 'ליל המשטרות'. מטרת המבצע הייתה לפוצץ שיריוניות בריטיות כוח נייד שיועד למלחמה במעפילים.
בלילה שבין 22.2.1946  ל-  23 בו, יחידות 'ההגנה': פלמ"ח וחי"ש ['פלוגות-מחץ' ו'חיל-שדה' בהתאמה]  תקפו את מחנות 'כוח המשטרה הניידת' - הפ' מ' פ'  P.M.F  [Police Mobile Force] בג'נין, שפרעם, כפר-ויתקין ושרונה.  בג'נין נסוג הכוח כשנחשפה כוונת התקיפה. בשפרעם ובכפר-ויתקין ביצעו כוחות הפלמ"ח את משימתם.
שרונה 'מושבה בריטית' מוקפת גדרות תיל בה רוכזו גם כוחות המשטרה הניידת, 'נקייה' משוטרים יהודים ונחשבה ליחידה המובחרת ביותר של המשטרה הבריטית בארץ. היחידה התנייעה באמצעות שיריוניות עם מקלע ותותח 2 ליטראות. סיורי השיריוניות וחיילים רגליים נעו בין מגדלי השמירה.
אורות זרקורים משרונה בלשו בלילות את תל – אביב הסמוכה.
"זה היה 'המבצר', אני חושב אחד המבצרים הכי חשובים של ה-P.M.F."
לביצוע הפעולה בשרונה נקבעו אנשי חי"ש ו'רזרביסטים' מן הפלמ"ח.
כל פלמ"חאי בתום שנתיים לשירותו; שנתיים של עבודה ואימונים, מסעות, אימון גופני ו'ציונות', אם אין הוא מפקד או בעל תפקיד הכרחי, השתחרר ועבר לרזרבה של הפלמ"ח: כוח מגויס קבוע שעמד לרשות 'ההגנה'. האנשים חולקו ליחידות לפי מקומות מגוריהם. עם התחלת פעולות המרי שובצו לגדודים ועמדו לפקודת הגדוד.
במבצע 'פולים' נפלו בשרונה ארבעה אנשי 'ההגנה'; אריה קסלמן ושרגא הר מהחי"ש, עמירם בלינקוב, וידידיה אהרון מהפלמ"ח.

אהרון בכור ארבעת ילדיהם של טוני [[1905 לבית פניקה ורפאל-חיים דאגאשווילי [1893] ילידי טיבליסי בגרוזיה. עם המהפיכה הבולשביקית  הם ברחו לתורכיה. רפאל היה סנדלר. שם נפגשו, התחתנו ואהרון שנולד ביום ג' באייר תרפ"ג [19.4.1923] באיסטנבול שבתורכיה נקרא על שם אבי אביו. "פאשא קראו לו הוריו בחיבה" אמרה לי אהובה גיסתו של אהרון. בשנת 1925 עלתה המשפחה לארץ, טוני הייתה לפנינה ושם המשפחה עוברת - ידידיה. [יש האומרים כי שם המשפחה  דאגאשווילי תרגומו מקרטולית הוא  בן דויד ומכאן ידידיה שם המיוחס  לשלמה בן דויד המלך].  תחילה התגוררו בעיר העתיקה בירושלים, ליד שער שכם בשכונת הגורג'ים. שכונה מעורבת של יהודים-גורג'ים ונוצרים.  במאורעות תרפ"ט והוא ילד בן שש זכר כי לפנות ערב,  אב תרפ"ט, עבר יהודי מוכר דגים ביבט שמו ועל יד שער שכם התנפלו עליו ערבים ופצעהו בראשו. תושבי השכונה וביניהם אלישאקובים, לויאשווילי וג'נאשווילי התגייסו ויחד עם פלוגת 'ההגנה' הגנו על השכונה והדפו את התוקפים.
 סיפרו על שלושה הרוגים באחד הבתים ושגם נשדדו  - אליהו ששון מזרחי, שלום צוויניאשוילי אב לחמישה וחנה צוויניאשוילי אם לשלושה. "לילד שלה נקרו עיניים, בעלה, נהג, נפצע קשה" "התינוק ניצל. מצאו אותו למחרת".
 הם נלקחו ל'הדסה'.  "הכל ארך 20 דקה".
משני צדי השכונה היו 'סנסלות'  - גדרות אבן בלתי בנויות – משם השקיף לכיוון השער: המוני ערבים משולהבים נופפו בחרבות, וצעקו "סייף, מוחמד, יהוד". אחד נופף בחרבו וקרא - "פאלאסטין בלאדנא" [פלסטינה מולדתנו], וההמון ענה: "אל יהוד כלאבנא" [היהודים כלבינו]; נשמעו גם קריאות "אל-דאולה מעאנא" [הממשלה עימנו].
"ברחבה שליד שער שכם ראיתי המון רב של פורעים, עם חרבות שלופות בידיהם, עומדים הכן להסתערות. התמקמתי ליד קיר נמוך, כרעתי ברך והשענתי את קנה האקדח עליו. כיוונתי אל ראש החבורה, ענק עם סיף מורם בידו. יריתי ולא החטאתי. הוא חג כמה פעמים, התנודד וכרע. מיד נתפזרה כל ההתקהלות" סיפר אחד משמונת אנשי 'ההגנה' שנשלחו להגן על השכונה -  אהרון צ'יז'יק.
בצהריים שבו הערבים כשבראשם נשים מייללות למעשי גבורה, אבל אז הופיעה מכונית משוריינת בריטית עם מכונת-ירייה וההמון נמלט.
היהודים-הגורג'ים נשארו בשכונה ולא נטשו, פשוט הסתגרו בבתיהם. בתום המאורעות עקרה משפחת ידידיה לתל-אביב לשכונת הקווקזים - שכונת צריפים לצד רחוב ירושלים [היום שדרות הר-ציון] סביב בית הספר 'ביאליק', דרום תל-אביב. רפאל האב היה בעל חנות ירקות ופירות "מול קולנוע 'אופיר' ברחוב גרוזנברג". בנימין נולד שם, צעיר מאהרון בשבע שנים. אחרי שנתיים וחצי נולד משה וראובן בן הזקונים - אחרי שש שנים.
 אהרון למד בבית-הספר היסודי 'ביאליק' ועקב מצבם הכלכלי הדחוק המשיך בתיכון-ערב בעיר. ילד מוכשר היה ותלמיד חרוץ. כתב שירים, הרבה לצייר וניגן במאנדולינה "הרבה מוסיקאים במשפחה". אמרה לי אהובה.
"אהרון הוא שהנחיל להם את האהבה למוסיקה " אמר רפי אחיינו.
 היה חבר בתנועת 'הנוער העובד' ומרבית זמנו הקדיש לספורט. כדורגל. נער חסון ומוצק, ידוע באומץ ליבו.  בימי בית-הספר העממי שבט צופי 'דיזנגוף' שלח תלמידים המצטיינים בלימודים ובחיי החברה למחנה הדרכה ואהרון ביניהם. כך היה מדריך ספורט לשבט.
בשנת 1940 סיים קורס למדריכי ספורט שימושי והדריך ב'הפועל' תל-אביב ספורט-מגן.
"מלח הארץ. מוכשר בכל, כתב שירים. אהב מוסיקה, שחיין מעולה בהפועל תל אביב".אמר אחיו ראובן.
באביב 1941 הוקם במסגרת 'ההגנה'- הפלמ"ח [פלוגות-מחץ] כעתודה קרבית ניידת, הנכונה לפעולה מיידית. הפלוגות מוקמו ברחבי הארץ, גם בתל אביב;
סיפרו כי אימו הייתה מעבירה לו נשק, כי הבריטים חיפשו אחריו אצל כל שוטר הייתה תמונה שלו סיפרו כי כשהבריטים חיפשו אותו התחפש והלך עם משקפי שמש ושפם.  
אהרון היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח. זמן מה עשה בקיבוץ הצעיר מעוז-חיים ובעין-חרוד והיה ללוחם. הגדוד השני חזר לתל-אביב כ'רזרביסט'. השתתף בפעולות נגד הבריטים כמו פיצוץ רכבות בנובמבר 1945 והתקפה על תחנת משטרת החופים שלושה שבועות לאחר מכן.  היה למדריך מטעם הפלמ"ח במסגרת 'חינוך גופני מורחב' [חג"מ]  בגימנסיה 'הרצליה' והקנה מיומנויות לנוער בקרב מגע הקפא"פ [קרב-פנים-אל-פנים: לחימה במקל: איגרוף וג'יו-ג'יצ'ו.  
סיפרו כי היה ממפקדי פעולת הסירוס - סיפור האנס מבית שאן  שזכה לכינוי 'הפעולה הכירורגית'-  לקחו כירורג מקופת חולים בעפולה  וסירסו את הבריון הערבי עארף אחמד שטאווי מבית שאן, שניסה לאנוס צעירה יהודיה מנווה-איתן, יש אומרים ממסילות, כשירדה מהאוטובוס, יש אומרים שצעיר וצעירה מקיבוץ נווה-איתן הותקפו בידי צמד ערבים: אחד התוקפים איים בנשק על הבחור, בעוד השני שטאווי, אונס את הבחורה.
 הפעולה אושרה על ידי שאול מאירוב [אביגור].
בגמר הפעולה כל חברי החוליה, נסוגו בשלום לקיבוץ בית-השיטה.
האנס המסורס נמצא בחיים והועבר לטיפול רפואי בבית חולים העמק בעפולה.
 השיר 'סרסנוך סרסנוך יא מוחמד כי אנסת' ששרו אז בפלמ"ח "סביב מדורות עשנות" נכתב על ידי חיים חפר בהשראת האירוע.
.ביצוע משימת הסירוס הוטל על הפלמ"ח. סגן מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, מינה בינואר 1944 את נחום שריג, מפקד פלוגה א', כאחראי לפעולה. שריג בחר לביצוע המשימה את יוחאי בן-נון [לימים מפקד חיל הים]  כמפקד, והלה צירף אליו את עמוס חורב [לימים נשיא הטכניון]  ואת יעקובה כהן, איש המחלקה הערבית [לימים איש שפעולותיו עלומות]
שלושת חברי החולייה הגיעו לבית-שאן בשעות הערב של אחד מימי חודש ינואר 1944, כשהם מחופשים לערבים. יעקובה הוציא את האנס מביתו בערמה  בן-נון וחורב הובילוהו באיומי נשק אל מתחת לגשר הרומי השוכן בכניסה לבית-שאן וביצעו את הסירוס. יעקובה נותר מאחור להרגיע את בני הבית ממנו הוצא הבריון.

יש אומרים' שאהרון היה מפקד חוליית האבטחה.
יש אומרים כי הוא פיקד על מדביקי הכרוזים בחוצות בית-שאן, שהבהירו כי הפעולה בוצעה בידי הפלמ"ח, כעונש על מעשה האונס.

אהרון התכוון לנסוע לבלגיה ללימודים אך נקרא למבצע 'פולים'.
במבצע 'פולים'  - משימת התקיפה של מחנה שׂרונה הוטלה על כוח בפיקודו של דני מס, מפקד פלוגה ה' בפלמ"ח. ההכנות המבצעיות נערכו בקיבוץ גבעת-השלושה, סיורי תצפית לאיסוף מודיעין בוצעו סביב היעד - שׂרונה.  כוח התקיפה תוכנן לחדור בחשאיות למחנה הבריטי מכיוון צפון, להטמין מטעני נפץ מתחת לשיריוניות, לחמוק במהירות ולהיטמע באוכלוסייה העירונית.


כל ארבעת הפעולות תואמו לשעה מוסכמת 22:30, ביום חמישי. המבצע בשרונה התאחר בשעתיים, וכשהגיעה היחידה המבצעת למקום כבר היו הבריטים במצב הכן. הנשק מה'סליקים' -אותם מחסני נשק סודיים- הובא באיחור כשהוא משוח בגריז האחסון והיה צורך להכינו לפעולה. שעת ה'ש' חלפה, הכוח בתל אביב נקלע לפיגור של שעתיים בלוח הזמנים . אמרו כי יעקב פרולוב היה המפקד מטעם החי"ש שהביא את הנשק "בארגזים האלה עם הגריז".
"זה התחיל מאוחר מפני שבנקודת האיסוף, שהייתה באחד מבתי הספר בתל-אביב, בית ספר 'נצח ישראל', קיבלנו, היינו צריכים לקבל את הנשק, את הפנסים, את הילקוטים עם חומר הנפץ ולצאת לדרך. במקום זה קיבלנו ארגזים עם גריז, עם משחות. היינו צריכים לפרק הכל ולנקות כל צינור וכל צינורית וכל זה וכל חלק להרכיב ב'סטן-גנים' שהיו ובציוד האחר וזה, איחרנו כמעט בין שעה וחצי לשעתיים," סיפר אשר.
כשעה לפני חצות-הלילה, קלטה תחנת ההאזנה של הש"י [שירות-ידיעות של 'ההגנה'] בתל-אביב, ידיעה ממרכז הבולשת בירושלים: "תחנות המשטרה הניידות בשפרעם ובכפר ויתקין הותקפו וחובלו. השיריוניות והבניינים נהרסו. יש להגביר את השמירה בכל תחנות המשטרה בארץ ולארוב למתקיפים".
הש"י העביר מיד את הידיעה אל מפקדת 'ההגנה'. משם ניסו להתקשר עם היחידה, שנקבעה למבצע בשרונה כדי שתספיק לסגת. לא הצליחו. הכוח בפיקודו של דני מס כבר היה בדרך למטרה והקשר בינו לבין מטה הפעולה נפסק.
כשנתקבלה הידיעה בשרונה בדבר החבלה בשפרעם ובכפר-ויתקין הוזעקו כל השוטרים והחיילים שבמחנה, הוצבו מכונות-ירייה כבדות, וכיתה אחת הוצאה למארב בפרדס הסמוך.

מפקד הפעולה, מס, הביא בחשבון, שהבריטים עלולים להסיק מסקנות לאחר שישמעו על הפיצוץ בשפרעם ובכפר-ויתקין. הוא ידע שקבוצתו המאחרת חושפת עצמה לסכנת מוות, אף-על-פי-כן, החליט שלא לסגת והמשיך בדרכו לשרונה – לבצע את המשימה שהוטלה עליו.
מחנה שׂרונה היה שרוי בעלטה גמורה. המשוריינים הוצאו לסיורים סביב גדר הבסיס, מה שהעיד על אובדן גורם ההפתעה.
"פנינו לדני מס שהיה המפקד, אמרנו לו - חביבל'ה, איחרנו את הרכבת! הוא אמר - אין לי קשר עם שום יחידה, הפקודה שלי הייתה לבצע. אם אני לא מקבל פקודה להפסיק את הביצוע, אני לא מקבל על עצמי את זה, ואנחנו יוצאים" סיפר אשר.

מס
ריכז את הכוח בפאתי פרדס מצפון למחנה, עמירם המ"כ [מפקד כיתה] בן המושבה כינרת אמר לו:  "זה איבוד לדעת! הם כבר יודעים שאנחנו צריכים מאיזשהו צד לתקוף" אבל הפעולה לא בוטלה. "ייקה. קיבל הוראות ביצוע וזהו".

כמה דקות לאחר חצות עלו הלוחמים משלושה כיוונים.
שתי כיתות שבאו משני כיוונים שונים נתגלו בקרבת גדר המחנה המשמר הנייד יצא לקראתם ופתח באש כבדה כולל רימונים נזרקו ומקלעים פלטו צרורות.
3 התפוצצויות אירעו בקצה הצפוני-מזרחי והדרומי-מזרחי של המחנה - פצצות מרגמה שהוטלו על ידי 'ההגנה', "כמה זגוגיות של חלונות ניזוקו"
מס פקד על הקבוצה השלישית - 11 איש בפיקודו של עמירם, לבצע את המשימה. ידידיה ואשר  - יצאו לפרוץ את הגדר - חתכו את גדרות התיל ב'פליירים' נגד חשמל והרחיבו את הפרצה. הבחורים, שהמתינו לסימן בצד השני של הדרך, בפאתי הפרדס, פרצו פנימה, חדרו למחנה, רצו בתוך חורשת האקליפטוסים שבין הבתים המזרחיים לכביש לכיוון מגרש המשוריינים. לאחר שעברו כ- 75  מטרים הייתה ההיתקלות – הצנחנים הבריטים היו מוכנים לקראת הפריצה. הכינו מארב ופתחו באש ממרחק של 4 - 5 מטרים. במטח האש הראשון נפגעו שלושה לוחמים: שרגא הר ואהרון ידידיה נהרגו במקום כשהנשק - תת-מקלעים ותרמילי חומר-הנפץ לצידם.  אריה קסלמן נפצע בברך.
ידידיה נפגע בצרור הראשון "כדור חדר מהכתף ויצא לו מהצד" שרגא היה בסמוך.

הבחורים השיבו אש ועם ילקוטי גב מלאי חומר-נפץ רצו ליעדם. אשר נשאר עם אריה קסלמן הפצוע.
 "הבריטים הנחיתו אש תופת"
כיתתו של עמירם התקדמה למרות האש הצולבת, חדרה אל תוך המחנה הגיעו למקומות, הניחו את הילקוטים עם חומר- הנפץ, הפעילו והחלו לסגת. מוסך המכוניות ולידו שתי שיריוניות ומחסן הדלק הוצתו,  חומרי נפץ הונחו בבניין המפקדה, ובדרך למעונות השוטרים.  שיריונית מושבתת שנותרה במגרש, פוצצה.

"נשמעה התפוצצות אדירה שהחרידה את תל-אביב, בכמה מקומות בצפון תל-אביב נופצו השמשות".

שיריונית בריטית זיהתה את הפריצה, ירתה זיקוק אדום, היה זה גם הסימן המוסכם שנקבע לנסיגת כיתת האבטחה. הם נסוגו לגבעתיים .

מיחידת החוד אמרו שידידיה נהרג ונשאר בשטח, עמירם חזר לשטח הפתוח, הגלוי לעיני הבריטים, כדי להוציא את חברו.
"ידידיה אהרון זה היה משהו... בחור אמיץ בלתי רגיל, ספורטאי והוא בא משכונת עוני, משכונת הקווקזים, התגייס לפלמ"ח והוא היה מוכן לתת את הכל" אמר זלמן כהן,  שכונה זומה.
"נהרג מכדור במצח  - אחרת אי אפשר היה לעצור אותו" אמר אחיו ראובן.

 עמירם הגיע אל ידידיה, הרימו בידיו והחל לזחול לעבר הגדר המזרחית.
החיילים הבריטים גילו את המתרחש: כ-30 מטר מהגדר נלכדו עמירם בֶּלינקוֹב, אליק שמיר, שמואל הרם ועוזי נמירובסקי - אלומת אור של זרקור נפלה עליהם. מטח יריות קטלני נפתח לעברם. כולם ספורטאים קפצו מעל הגדר. "עמירם קיבל את הצרור ונפל, ולא יכלו להזיז אותו"  "שחקן כדור-סל מעולה, נער יפה-תואר, בלונדיני וכחול-עיניים היה".
השלושה עברו לצד שני בריצה מטורפת וקפצו לנחל איילון הזורם.

זומה יחד עם שלושה לוחמים פתחו באש חזקה לכיוון האנגלים וחיפו על היוצאים מהפרצה.
אשר יצא עם אריה קסלמן הפצוע שכל הזמן דאג לחברו שרגא "בעל ידי הזהב. המכונאי בחסד עליון. החבלן הכי טוב". בחוץ מסר אותו לחובשי החי"ש. הם לקחו את הפצוע עד קריית-מאיר לנקודת האיסוף האחרונה. "יעקב פרולוב מפקד מטעם החי"ש חיכה שם".
לאחר כמה שעות אמבולנס של 'מגן-דוד-אדום' פינה את אריה קסלמן לבית-החולים העירוני "בכל אופן בבוקר השכם כשניגשנו ל'הדסה' הוא כבר לא היה בחיים".

חילופי היריות בין המתקיפים - לוחמי 'ההגנה' לבין הבריטים נמשכו כ-  50 דקות.

כל כוח הלך לדרכו. "אנחנו הלכנו למשק הפועלות שהיה ברחוב אדם הכהן פינת שדרות קרן קיימת" אמר אשר.
לפנות בוקר הובאו כלבי משטרה לשרונה שהלכו בעקבות התוקפים לכיוון קריית-מאיר. "נערכו חיפושים מקיפים בבתים ובחצרות. 2 חשודים נעצרו" כתבו בעיתון.

"הייתה לו חברה – אולי כרמלה" אמר רפי.
"הייתה לו חברה יפהפיה ואפילו עמדו להתחתן ולנסוע מטעם המדינה לארה"ב אבל הוא נהרג. היא לא התחתנה שוב" אמרה אילנה.
"חברה כזו מיסתורית. הייתה בלוויה. זוהתה רק לפי התמונות שנשארו". סיפר ראובן.

גופתו של אריה קסלמן הייתה בבית-הקירור של חדר-המתים של בית-החולים העירוני 'הדסה' בתל-אביב. "הוא מת  מפצע שנגרם על ידי ירייה ברגלו. מותו נגרם, כפי שמניחים, עקב איבוד דם." שוטרים בריטים העבירו את גופתו לחדר-המתים בבית-החולים הממשלתי ביפו.
שני ההרוגים האחרים שרגא הר ואהרון ידידיה הועברו גם הם ביום ו' בבוקר לבית-החולים הממשלתי ביפו לחדר-המתים, שם כבר נמצאה גווייתו של עמירם בלינקוב. יש אומרים שמת מפצעיו בזרועות חבריו, שנשאוהו עד לגדר המחנה, יש אומרים כי הבריטים מצאוהו ליד הגדר כשהוא פצוע קשה "תת-מקלע וכדורים נמצאו לידו וחמרי נפץ היו מונחים בקרבת המקום". הוא הועבר לבית-החולים הממשלתי ביפו, ומת זמן קצר לאחר שנתקבל. יש אומרים: מת בדרך.
בבית-החולים הממשלתי ביפו הופקד על שלושת ההרוגים משמר חזק של שוטרים ובלשים שרצו לדעת את שמות הקרבנות, את שותפיהם, ואת הארגון שאליו השתייכו.
הם לא זיהו את ההרוגים. בינתיים היה צורך לקבל את הגויות ולקברן. הש"י בא בדברים עם ה'חברה קדישא' ומשרד הרבנות. וסוכם שאחד מאנשי הש"י יציג עצמו כרב ועד הקהילה. וזה הודיע למפקד הבולשת ש'חברה קדישא'  תמסור את השמות למשטרה, כשיבוא לאסוף את הגוויות.
יומיים ארך המשא-ומתן. עד אז, בכוח-אמצאה רב, תוך ניצול קשרים עם פקידי ממשלה, רופאים, קצינים ובלשים אפשרו להורים השכולים גישה אל בניהם יקיריהם.
" בן שמונה הייתי כשהלכתי עם אמא לזהות את גופת אהרון" סיפר ראובן.

ראשי המוסדות הלאומיים והפיקוד העליון של 'ההגנה' החליטו לערוך לנופלים הלוויית המונים בסממנים ממלכתיים.
 מפקדי 'ההגנה' וראשי ההסתדרות הכללית הכריזו על גיוס כללי של אנשיהם, מקרב ציבור הפועלים וחניכי תנועות-הנוער. משה סנה, ראש המפקדה הארצית של 'ההגנה', הורה לגייס 15 אלף משתתפים להלוויה.
מסע ההלוויה תוכנן לצאת ביום ראשון, 24 בפברואר, בשעה 13:00, מבית-החולים 'הדסה' ברחוב בלפור, אולם בשל שבר ענן חזק עוכבה יציאתו בעשרים דקות. במקום התקהלו, כך אומרים - כ-50 אלף מלווים שהצטופפו בדממה מוחלטת בגשם הכבד "עד שפסק הגשם והשמש האירה את אלונקות החללים".

בראש מסע ההלוויה צעדו מנהיגי הוועד-הלאומי, חברי הוועד-הפועל של ההסתדרות הכללית ונציגי יישובים. ראש העירייה ישראל רוקח נעדר מההלוויה אמרו כי בשל התנגדותו למאבק המזוין.
גם הלוחמים לא השתתפו "אמרו לנו לא להשתתף בהלוויה, כדי לא להראות שמא עוקבים אחרינו".
הלוויה הייתה המונית. הקהל הלך בדומיה. "איש לא צרח, איש לא צעק".
ברחבת בית-הכנסת הגדול ברחוב אלנבי נישאו הספדים ומשם עשה מסע ההלוויה את דרכו לבית-העלמין בנחלת-יצחק.  צופרי בתי-החרושת צפרו לאות אבל; על הקירות הודבקו כרוזי 'החומה'; 'תנועת המרי העברי' הקדישה שידור מיוחד ב'קול ישראל' המחתרתי.
לאחר סתימת הגולל נשמעה קריאה: "לזכר חללי המרי העברי – דום!" ויריית אקדח בודדה נורתה "כבוד אחרון לנופלים".

הדי הלוויה הגיעו אל כל קצווי תבל. עיתונאי-חוץ תיארוה כ"הפגנת הזדהות המונית שלא נראתה כמוה";
"כשישבו 'שבעה' בא בן גוריון לבית ואמר לאימו כי הוא היה יכול להיות יורשו ומחליפו" אמרה אילנה.

סוף דבר
המשפחה התפרקה, האב שהיה האיש הכי שמח ועליז נסגר. שלושת הילדים הוזנחו והפסיקו ללמוד;  פנינה ורפאל  ידידיה עברו לשכונה ביד-אליהו עם פינוי שכונת הקווקאזים למען בניית תחנת אוטובוסים מרכזית.

שנים רבות הייתה המשימה שנויה במחלוקת  - יש שראו את התקפת 'ההגנה' על מחנה שׂרונה הבריטי ככישלון מבצעי, יש אומרים כי למעשה המבצע השיג את מטרתו הרבה מעל המצופה לא בשדה הקרב אלא בשינוי המפה הפוליטית: 
ארבעת חברי 'ההגנה': אהרון ידידיה, שרגא הר, עמירם בלינקוב ואריה קסלמן גדלו והתחנכו בתל אביב, ואחרי מותם הובאו בה לקבורה. על שמם נקרא הרחוב בגבולה הדרומי של הקריה בתל אביב – 'רחוב הארבעה'.
 דני מס נהרג  ב- 16 בינואר 1948 כמפקד מחלקת הל"ה. יחד עם שלושים וחמישה חיילים צעירים נבחרים בדרכם לתגבור גוש-עציון הנצור.

אליהו שמיר הוא אליק נהרג ב- 22 בינואר 1948 יחד עם שישה לוחמי המשמרות-הנעים [מ"ן] מול בית ספרו 'מקווה-ישראל' כמפקד טנדר נוטרים לקראת ליווי שיירה למושבות הדרום ולירושלים.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.
 עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות, צייר וגמלאי של שירות המדינה. המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.
צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים

אין תגובות:

פרסום תגובה