אמציה כהן -  נפל בהדיפת תוקפים על עובדי השדה

14.7.1938 - רמת-יוחנן

בית-העלמין ברמת-יוחנן

טכסט:

אמציה כהן

בן מאשה ושרגא פייבוש הכהן

נולד בבאר-טוביה

חבר ההגנה

נפל בעת מילוי תפקידו

ט"ו בתמוז תרצ"ח

בן 32 בנפלו  תנצב"ה

שנת תרצ"ח: "רמת-יוחנן נתקפה 15 פעמים במשך 100 יום. בהם נפצעו ארבעה נוטרים מאנשי המשק והסביבה. אמציה כהן, חבר קיבוץ רמת-יוחנן, נפל חלל במערכה, ביום י"ד תמוז."

[מתוך: "אמציה", חוברת זכרון, עמ' 91]

"מי שעוקב בערנות אחרי הניסיונות שנתנסינו בהם יקבע שבקרב זה הפכה ההתגוננות הפסיבית להגנה אקטיבית" קבע יעקב דורי/דוסטרובסקי מפקד 'ההגנה'.

אמציה "דור שני לבוני המולדת" נולד בבאר-טוביה כשהייתה המושבה הדרומית ביותר בארץ, בכ"ז תשרי תרס"ו (26.10.1905) למאשֳה ושרגא פייבוש כהן, בני העלייה הראשונה מאיכרי באר-טוביה הותיקים, עוד משנת 1897.

הוריו אנשים לא צעירים נעקרו ממקומם ועברו לרחובות עם הנעקרים בהחרב באר-טוביה במאורעות תרפ"ט. אביו איכר כבן ששים נפצע קשה מדקירות סכין "בעברו את הרחוב מחצרו לרפת של הגברת קורבקוב ששם התרכזו כל תושבי המושבה" ושכב ימים לא מעטים.

אמציה למד בבית הספר שבמושבה. הרבה לקרוא "בילדותו אהב סיפורי מסעות, ארצות רחוקות וחיי הערבים. ער ותאב דעת. ריתק אותו כל הקשור בטבע.  בשעות שאחר הלימודים היה מטפל בעופות ובגינה. ונראה כי הצמחים ובעלי החיים השיבו לו אהבה" העיד עליו אחיו הצעיר עמרם.

סיפורי 'השומר' קסמו לו - גבורותיהם בגליל וקורבנות – ברל'ה שוויגר, יחזקאל ניסנוב. מאיר'קה חזנוביץ.  מלחמת העולם הראשונה - פרשים מחברי 'השומר' ביקרו במושבה, אמרו כי לשם קנית סוסות. לחשו – נשק מרוחמה. "אמציה  היה ממש אוכל אותם בעיניו הלוהטות".

במושבות הדרום רוחמה ועקרון [מזכרת-בתיה]  הקים יוסף לישנסקי אגודת שמירה בשם 'המגן' .גם בקוסטינה היא באר-טוביה שמרו. אמציה היה כרוך אחר השומרים. עברו ימים ויוסף לישנסקי היה חבר במחתרת הריגול ניל"י , 'המגן' התפרק, השומרים עזבו והשאירו בידי אמציה, נער בן 12 מתנה - אקדח . אמציה המאושר ניסה לצוד בו עורבים, ארב לתנים, אפילו בדק את עוצמתו על ידי ירי ללוח עץ של צריף נטוש.

חש כי הוא ואקדחו מגוננים על המושבה בפני פורעים ערבים.

יוסף לישנסקי ואבשלום פיינברג  מניל"י היו בבית כהן כבני-בית בדרכם לצבא הבריטי שבמצרים ובחזרתם משם. יוסף לישנסקי קרא למאשה "אמא" ואילו מאשה קראה לאבשלום "אבשלומקה". "היא יודעת על מעשיהם ועוזרת להם". יוסף הביא ארצה שקי זהב  אך נשאר חייב למשפחת כהן 5 לירות.

סיפרו כי כשקיבל האח הבכור לבית כהן  - שמואל - ביום הבר-מצווה שלו זוג יונים היה אמציה פטרונם. 

בן 13 'בגר' אמציה  - גמר את בית הספר במושבה והצטרף לאחיו הבכור לעבודות המשק.

מוניטין יצאו לאמציה בין נערי ובחורי הערבים בתור מתגושש. היו באים מן הכפרים שבסביבה בשאלה "האתה הוא איבן פייפג' המתאבק? הראנו את כוחך!" והוא היה מתגושש אתם. גם כשלמד כבר בתל-אביב, בקיץ בפגרת בתי-הספר כשהגיע למושבה .

וכפרים ערבים בסביבה לא חסרו כמו בטאני שרקי [המזרחית] ובטאני ע'רבי [המערבית] מצפון, סאוואפיר א-שמאליה  [הצפונית]  ובית דראס מדרום, קסטינה ממזרח ואיסדוד ממערב. לבד מאלה חנו באיזור, בדרך כלל באביב, גם שבטים בדוויים שנדדו מהנגב

מאורעות 1921 – 1920; עוד טרם מלאו לו 16 שנה, תפקידים אחראיים לו בהגנת המושבה. את אקדחו מסר לאחיו הקטן - נוכח שבשעה רצינית יש לו גישה לנשק הממשלתי. חששו שיותקפו על ידי שכניהם כמו ביפו ובפתח-תקווה. השכנה רחובות הותקפה על ידי ערביי רמלה בגמר חגיגות נבי-סאלח. הממונים על הביטחון במושבה רחשו לו אימון רב למרות גילו הרך וידעו שהוא לא יאכזב. הפעם המאורעות עברו בשלום יחסי.

בתום המאורעות נשלח אמציה ללמוד בתל-אביב.  המשפחה החליטה בעידודו של מורה במושבה שעל הילדים להמשיך ללמוד: "זו מושבה ענייה ונידחת, שהולכת ומתנוונת". מרב המאמצים נעשו ושלושת האחים נשלחו העירה. הבכור שמואל הלך לעבוד כפועל בנין.

שנה אחת למד אמציה בבית-הספר העירוני לבנים וארבע שנים בגימנסיה 'הרצליה'.

האם מאשה, עזבה את בעלה על משקם, לקחה עמה את שני ילדיה אמציה ועמרם לתל-אביב לעשותם ל'אנשים'.  ביוזמתה הקימה מסעדה לתלמידים. שם אכלו גם שני בניה."אמציה, חביבה של האם היה לחביבם של חבריו ושל המורים ". "היינו ילדות בנות 14 –סיפרו שמגיע לכיתה נער מבאר-טוביה, - הוא בא -  חסון, כפרי אמיתי. מוזר ופראי" סיפרה מרים לוין. "ילד הטבע.  גבוה, חסון, זקוף קומה, ויחף רגליים, גלוי ראש, פניו גלויים, רעננים, שחרחרים ועיניים לו שחורות קורנות". נזכרו חברי נעורים ;"שקדן היה הצטיין בלמודים" ; "בפגרת בתי-ספר היה ממהר וחוזר למושבה". סיפרו.

"הכיר את כל ציפורי הסביבה ; ידע לתארם לפי הקול, המראה, התנועה –בלי לחסר אף פרט ".

האחות הקטנה רבקה הצטרפה לתלמידי הגימנסיה  "זה היה בשנת 1924  - מאשֳה, האמא שלה, הייתה המיילדת של המושבה נסעה לבקרה, אז, אותי יילדה ערביה" סיפר לי מנחם ולינסקי כיום תושב רחובות.

אמציה השלים את חוק לימודיו בגימנסיה. חלק מחבריו נסע לחוץ-לארץ להשתלם  עם חברים במקווה-ישראל חלמו על יסוד קבוצה חקלאית והקימו את קבוצת 'הצפון'. בסיוע פיק"א עלו להכשרה במטולה.

אמציה חזר אל משק הוריו, נדד ממקום למקום, שהה זמן מה בתל-יוסף, גם בבית-אלפא כשומר, משכין שלום עם הערבים, יחד עם קובה.

בין לבין החליט שעליו לצאת אל מעבר לים להשתלם ולראות את העולם הגדול. חיפש 'עבודה מכניסה' אותה מצא בתחנת הניסיונות החקלאית בבן-שמן - מנהל העבודה וחלק מהעובדים מיוצאי באר-טוביה היו.  כעבור מספר שבועות היה אמציה לפועל קבוע במשכורת חודשית , מדריך.

עבר לעבודה בבנין בתל-אביב יש אומרים כדי להימצא זמן מה בחברת שני אחיו, יש אומרים – להגדיל את ההכנסות. בלי התאמצות יתרה השיג עבודה קבועה, "אין קבלן שיסרב להעסיק את הבחור החסון הזה"  – וזה ערב המשבר של שנת 1926!

"אבא ואמא, האחות בתל-אביב, האח הבכור ואנוכי הרגשנו תמיד גאווה בטיילנו עם אמציה השזוף" נזכר עמרם . "שמואל ירד לאוסטרליה" סיפרה לי רינה כלתו של עמרם.

בשנת 1926 נסע אמציה להולנד לחוות בקר בפלגה שבפריזלנד; השתלם במשך שנה וחצי ברפתנות: גידול בקר ותוצרת חלב.

"חזר מהולנד, מלא חיים ובפיו סיפורים מבדחים על ההולנדיות . . ." סיפרה מי שלמדה איתו בגימנסיה.

עבד תחילה כפועל בתחנת הניסיונות החקלאית שליד נהלל וחבר שוב ל'קבוצת הצפון'.

במאורעות 1929 חרבה באר-טוביה, צרות ופגעים תקפו את המשפחה. אביו, איכר כבן ששים נפצע מדקירות סכין ואושפז לתקופה ארוכה בבית החולים, המשק הלך לטמיון כמלאך מושיע נחלץ אמציה לתמוך במשפחה, לעזור להוריו - עבד ברפתות ובשמירה "לפי שעה, עד יעבור זעם".

עברה שנה, קבוצתו בגניגר. אמציה הבוגר בראש ילדי הקבוצה הגיע לחגיגות הראשון במאי לילדי העמק בחורשת קיבוץ מרחביה.

שנת 1931 ראשוני 'קבוצת הצפון' עלו לחאן הישן בח'רבת מג'דל מצפון לכפר-חסידים, כדי להקים קיבוץ על אדמות שרכש יהושע חנקין מהלבנוני סורסוק   עוד ב - 1925. עד פסח הגיעו כל אנשי הקבוצה - 48 חברים, מהם 12 משפחות ו-6 ילדים. למקום קראו 'רמת הצפון'. הקרן-הקיימת נתנה למקום את השם 'אושא'. מי השתייה הובאו בעגלות מכפר-אתא, כ-3 קילומטר מצפון. חברי הקבוצה התפרנסו מעבודות חוץ, בהן עבודת ייעור מטעם הקרן-הקיימת .

בו בשנה אמציה מצא עבודה כמדריך חקלאי במכללה האמריקאית בביירות "בתנאים הוגנים". במכתביו משם התפאר כי הוא "יהיה מטאטא רחובות מומחה להפליא מפלסטינה שקבל הכשרה לזה באוניברסיטה שבבירות". יום אחד קיבל מכתב מן הקבוצה ובו נדרש לבוא מיד ארצה ולקבל את השמירה ביערות הקרן-הקיימת ואדמותיה שבחרטיה-חרבג'. הוא התפטר, כתב "למה שיהיה אתי בארץ – לעתיד הפתרונים" והיה לשומר-נוטר; נשק בריטי, משכורת מהקרן-הקיימת-לישראל הנוטעת על גבעות מג'דל - מזרחה מהנקודה שתקרא רמת-יוחנן. מספרים כי על מנת שלא לבטל את השם אושא, הלכו מנחם אוסישקין  ומספר חברים כמה עשרות מטרים מערבה, נטעו עץ וקבעו כי מקום זה הוא אושא. לימים קם שם קיבוץ בשם זה.  

גם כשומר יערות ושדות נהג בתבונה ובנאמנות. כדובר ערבית מילדות קשר יחסי שכנות עם ערביי הסביבה ואלה חווג'ה מוסה קראו לו וכיבדוה הרבה.

מספרים על מקרה שאירע לשומרים אמציה כהן ויצחק חנקין  שהיו מוזמנים לחתונה אצל אחד משבטי הבדווים באזור טבעון. השתתפו במרוץ סוסים עם בני השבט ואמציה כהן ניצח. זקני השבט שאלוהו: "מאיזה 'רסן' [בית-גידול] הסוסה שלך?" ואמציה השיב: "וואללה נוואליה!". אמרו הזקנים: "ה'רסן' הזה לא מוכר לנו, אינו נמנה על שבעת ה'רסנים' הערבים – כביישדי, כחיילי, עבאיי, מח'לדי והאחרים". ואמציה בשלו: "כפי שאמרתי – 'נוואליה'!". בשובם ברכיבה הביתה  שאל יצחק חנקין את אמציה: "איזה 'רסן' זה ה'נוואליה'? גם לי הוא לא מוכר" השיב אמציה ביידיש: "א נבילה, א שקאפע!" [סוסה נבלה, סוסת-עבודה].

הוא למד להכיר את שכניו וכבחור יסודי ומעמיק רשם:

 שכנינו הקרובים:

ה ו ש א   ( א ו ש א). תושבי כפר זה הנם מוגרבים (מערביים מוסלמים מאלג'יר טוניס וטריפולי האיטלקית.) אנשים שמתוך נטייה דתית להשתחרר מחסות נוצרית בארצם ולעלות לארץ הקדושה או פליטים ממחנה הסנוסי הגדול, שהאיטלקים בקשו את נפשם אחרי המרד הגדול ודיכויו – מצאו כאן מקלט. תורכיה סמכה עליהם ורצתה להשתמש בהם כבשוט נגד הנוצרים ובמתכון תקעה אותם בין הנוצרים באופן שמדנים ביניהם לא יסופו. הממשלה חלקה להם 16 פדאנים [1 פדאן=4 דונם. ע'י']  במפוזר בין חלקותיהם של תושבי שפרעם הנוצרים. האדמה בשפרעם מחולקת בצורה כזו שבכל גוש קרקעי יש חלקה מסוימת לכל פדאן. ואדמת שפרעם משתרעת למרחקים עצומים לכל עבריה, יוצא איפוא שאדמת הושא מפוזרת בין אדמות שפרעם. ב- 16 הפדאנים האלה היו בעלים, אבל לא היו להם קושאנים עליהם וכך החלו תגרות, מהומות ומדנים. הרציחות החלו. הצטיינו בעקר המוגרבים, מכיוון שהממשלה תמכה בהם מצד אחד ומהצד השני היה הקונסול הצרפתי מחויב להגן עליהם בתור נתינים צרפתיים. והדבר ראוי לתשומת לב, כי אותם האנשים שבארצם לא רצו לסבול חסות נוצרים נאחזו בה בארץ השייכת לשלטון התורכי-המוסלמי בגלל התועלת שבדבר. כי לנתינים זרים היו פריבילגיות רבות. בתגרות אלה נרצח פעם ה'מותרן' של שפרעם (מנהיג דתי של העדה הנוצרית). נאסרו כמה מוגרבים – בתוכם המוכתר הזקן שהנכם מכירים אותו כמעט כולכם – ונשלחו לקושטא. אולם בהשתדלות האמיר של המוגרבים בארץ שוחררו. בזמנים ההם לקחו המוגרבים גם כל שדה-בור שתפשו. מעודדים מהצלחותיהם התחילו לשלוח יד גם באדמות הדרוזים של שפרעם, אולם אלה האחרונים הראו להם נחת-זרוע שכזו שזמן רב לאחר כך היו המוגרבים מסתתרים במערות מפחד הדרוזים.

הכפר הושא אינו כפר יחיד בארץ של אלג'ירים. ישנם כמה כפרים כאלה. זקני הושא ישבו לפני 40 שנה במקום שדגניה קיימת כיום, אלא עזבוה בגלל הקדחת והאקלים. אנשי הושא שנואים על כל הסביבה על כן רצוי להם להרגיש אותנו אם לא בתור ידידים שלהם, הרי לפחות שונאיהם של הכפרים השכנים, מתוך אותו הטעם של "צרת רבים חצי נחמה". תושבי הכפר לא באו בתקופה אחת, אלא גם אצלם מונים עליות שונות: ראשונה, שנייה ושלישית, והשלישית מהשנים האחרונות, ממרד הסנוסי.

ס ע ס ע   וכ ס י ר.  מרבית תושביהם היו תושבי כפר עטה בעיקר, שאחרי קבלם פיצויים בעד הסתלקותם מאריסותם עלו ובנו את שני הכפרים האלה. בכסף הפיצויים קנו עדרי-עזים והחלו חוכרים אדמה משפרעם. עיקר מחיתם מגידול עזים שאת החלב והלבן מוכרים בעיר. בשעה 2 אחר חצות תפגשו בתהלוכה פנטסטית של נשים וגיגיות חלב על ראשן, ההולכות מרחק 4 שעות לחיפה. אמנם הרושם הוא די רומנטי אבל במציאות אין לקנא בנשים "מאושרות" אלה, שעליהן לחלוב בלילה ולבוסס בוץ-דרכים קר בחורף בדרכם הארוכה העירה. אנשי סעסע כמעט כולם קרובי משפחה והיו בשעתן תקיפי כפר עטה ובעלי אגרוף בה. רובם נהרס מעמדם בגלל מעשי רצח שלא היו נדירים אצלם ועד היום הזה הם נחשבים לכפר קשה. את אנשי כ ס י ר הם מבזים וכמובן שתמורת זה אין אנשי כסיר חוסכים שנאה ובוז לאנשי ס ע ס ע. יש עוד כפר קטן בסביבה בשם ראס-אלי שתושביו היו פעם תושבי מג'דל וחרבג' אבל הם מועטים ונפגשים אצלנו לעתים רחוקות.

ע ר ב אל-ע מ ר י ה

המלה ערב באה תמיד להראות על שבט בידואים... .ככה נקראים הבידואים בסביבתנו הקרובה: ערב-אל-עומריה, ערב-אל-זבדת, ערב-אל-רמל וכו'.

ערב-אל-עמריה מונה כ- 60 אוהל. הם מיחסים את מוצאם לחליף-עומר ויורשיו של מחמד הנביא. אני עצמי אינני חוקר, אבל קשה לתאר לי שעלובים אלה הם מצאצאי החליף הנזכר. יש לי רושם ששבט זה התהווה מפירורי שבטים שהתפזרו. גם כיום נמצאים ביניהם המון מבקשי מפלט שהם מתקבלים למען הגביר את מספרם – כמו צאצאי אבו-קמר הנקראים קמראת, השרטת, המדבית, ועוד בודדים שעליהם נתעכב בגלל מקצועם – הגנבה.  העומריה היו עוד לפני 20 שנה נחשבים לשבט חזק בסביבה זו ואנשיו בני-חיל. כיום התדלדל השבט ושבנו – הזבדת עולה עליו. נוסף לזה אדמות השבט ומימיו הנם כיום בידי קרמן [קרמאן משפחה ערבית מיוחסת ועשירה מחיפה. ע' י'] לשבט או לחסד, בגלל תלותם בו עשאם זה האחרון לעז חולבת למען האינטרסים שלו. כיום היחסים בין שבט זה וסעסע הם יחסים של נקמת-דם מפני שבן אחיו של מוכתר סעסע הרג אשתקד אצל קרמן אחד מבני השבט עומריה שבא לגנוב. העומריה נמצאים בהרים בין סעסע וכפר חסידים.

הקמרת (לשון רבים מקמר) זהו שריד של בית אב משבט ההנדי ששלט בכל עמק זבולון, אלא נשמד בגלל המחלות המרובות שבאו כתוצאה מהביצות בסביבה. מוצא ההנדי הוא מצרי ואיברהים פחה בשעתו הביאם  בתור צבא רוכבים ומאז נשארו כאן. גם בסביבות עזה יש או היה השבט ההנדי. יש לי הרושם שזה פלג של אותו שבט עצמו. מלבד הקמרת הנמצאים בין העומריה ישנם קמרת בכפר אבלין ליד שפרעם, אלא שאלה האחרונים הפכו לפלחים, אולם קשר המשפחה קיים עדיין ביניהם וחובת גאולת הדם חלה גם עליהם. הקמרת נחשבים כאן לאנשים הגונים פחות או יותר לפי מושגי השכנים, אלא שנוטרים הם איבה למשפחות שיך-הזבדת בגלל חטיפת אשה.

שאר השבטים שהזכרתי כאן הם גנבים החיים ממקצוע זה. רבים ברחו משבטם בגלל גאולת דם או חטיפת אשה. למשל המדבית מוצאם מערב-אל קביה הנמצאים בשיך-אבריק.

שבט העמריה חי בעיקר על עדריו, שאת חלבם הוא מוכר.

אמציה הכיר את מנהגי השכנים, ידע את שפתם ולמד על עברם. לא במעט הודות לו קיימו חברי רמת-יוחנן יחסים טובים אתם, עד הזמן האחרון.

כשאחד מתושבי חיפה היהודים, ביקש לבנות את ביתו בהדר הכרמל, בעבודה זולה. קבלן בחיפה העז להעסיק פועלים ערבים. פורץ גדר נחשב, ערכו הפגנות נגדו.  גויסו מתנדבים מהקיבוצים שבסביבות חיפה. גם  אמציה. המפגינים, כששים איש, נעצרו. נשפטו לשלושה חודשי מאסר עם עבודת פרך בבית-הסוהר הגדול בעכו.

משעמדו שלטונות בית-הסוהר על טיבו של אמציה, השולט גם בשפות אנגלית וערבית, מינוהו לנציג קבוצת האסירים המפגינים. "בזכות בקיאותו המופלאה במנהגי הערבים - סיפר חברו לתא  - נבחר למוכתר היהודים והוא קיבל על עצמו את כל הסידורים עם הנוגשים בעבודת הפרך". כשאר האסירים גם הסוהרים שאתם בא במג , רחשו לו חיבה והערצה, "הזמינוהו לאכול אתם ותמיד היה מסרב להזמנתם בהצדקו שאין הוא נבדל מאתנו ועליו לאכול את ארוחתו עם חבריו" סיפר אסיר יהודי מהמפגינים.

אמציה השתחרר וחזר למלא תפקידים במשק החקלאי ובהנהלת הקבוצה ובביטחון. הניח את היסוד לגידול בקר וניצול שטחי המרעה הטבעי. אהבתו לטבע התבטאה "ברוך בלתי רגיל טיפל בצומח ובחי".

כאיש צאן התרועע עם משולם מפרצי מכפר-עטה, התכתב עם "אביר הצאן ועתודה" דוד זמיר במרחביה. פרסם בכתב-העת 'השדה' מאמרים בשפה ברורה ומלאת הומור איך לנהוג בבקר כאן בארץ.

גילוי נאות: אני, כרועה צאן לשעבר, לא יכול שלא להביא את הקטע המראה את יכולת כתיבתו, אבחנתו, ואת ההומור הלגלגני של אמציה:

''מה זה צאן? מה לצאן ולנו? ומה לנו ולצאן?

צאן זהו בעל-חי, שארבע רגלים תקועות לו בין האדמה לגוף ומשקלו כמשקל מבריאותינו הרזות ערב 'מוצא' [הכוונה לבית-ההבראה, ע' י'], הינו 45 קילו בערך. ראשו תקוע דווקא מלפנים ואוהב הוא במכשירו זה ללחך עשבים, קש ודומיהם. ומלבד זה, זנבו הרגל קבוע יש לו והוא: אם של כבש הוא, הרי הוא סורח ותלוי למטה, ואם לעז דחוק הנהו, הריהו מזדקר וצומח בגאווה כלפי מעלה.

מידה טובה טבועה בעטינו שאוהב הוא לתת חלב. וצמרו שנגזז – טוב הוא למכירה בשוק. וכשאין השוק חושק בו, הרי טוב ויפה למלא בו מזרונים, שמיכות ודומיהם. כבשה הקופצת מעורה והמרחיקה מתוכה את קרביה והנצרבת חתיכות-חתיכות על גבי גחלים, הרי היא תאווה לחך.

הכבשה שקצה נפשה בבתוליה, הרי היא נפקדת בגיל שנתיים בטלה רך, הבא לעולם. את אוצרה זה היא מסתירה בחובה משך מאה וחמישים יום, ורק בהיגמרם ובבוא ימי הסגריר, הריהו לפניך בעולם הזה. ובעד ילד נחמד כזה מקבלים בקיץ מטבעות משמחות. ואחרון אחרון: הגנן והנוטע לוטשים עין חומדת לזבלו."

  

ידו בכל ענפי המשק, אינו נח- פה נסע לקנות פרדות, שם נסע לקנות מבכירות, גם נשק רכש. נמצא בחיפה בענייני שמירה ומשטרה.  גם כשנשא לאשה את מרים נוסדורף ונולדה להם בת נורית. [1936]. הוא מתרוצץ.

נבחרי הנוטרים מכל הארץ עלו להקים את חניתה – הוא שם.  הפו"ש – 'פלוגות-השדה' הוקמו - הוא שם. כשוינגייט הקים את 'פלגות הלילה המיוחדות'  - הוא שם - ". . בלילות אנו עושים פעולות של ממש שריח אבק-שריפה ודם מהדהד אחריהם" כתב לחברו אשר ברמת-יוחנן, קיץ 1938.

כמה ימים לפני האסון כתב ליהושע מרגולין  הוא 'הדוד יהושע' מתל-אביב, כי ברצונו להיות שותף לעבודתו בחקר הטבע "נשלחתי לפלוגת שדה לזמן קצר, אחר כך שלחו אותי לפעולה נגד הכנופיות שנעשית בשותפות עם הצבא. וכיום אחרי שבועיים של פעולה רוצים למנות אותי בתור מפקד על היחידה היהודית הזו, אבל אין נפשי הולכת בכוון זה ואין זה נותן לי תוכן לנשמה" . . .

הקיץ בעיצומו, המצב בסביבה פרוע. אין שבוע בלי התקפות על הישוב, על העובדים בשדה, ביום ובלילה.

מודעות אבל רבות בעיתונים.

בט"ו בתמוז תרצ"ח יצא אמציה עם חברים להדוף התקפת כנופיה ערבית על העובדים בשדות רמת-יוחנן ועל העדר במרעה. הפורעים נהדפו. אמציה נפגע למוות. גם בקרב האחרון בו נפל היה בין הראשונים שהתקדמו לקראת המרצחים.

יום רביעי. שעה 4.15 אחרי הצהרים. חברי הקבוצה קטפו קלחי תירס בשדה המרוחק  כ-  2 קילומטר מבתיהם ולידם רעה עדר הפרות, אבטח אותם שומר-רוכב. צופה שעמד על מגדל המים השגיח באדם על הרכס, סוקר במשקפת את שדה התירס, נתן אות ועל הרכס הופיעה קבוצה בת 15 ערבים, מזוינים ברובים. מפוזרים בשרשרת, ירדו מהגבעה עד כ-  150 מטר מהקוטפים.  הצופה הזעיק את אנשי החצר. הכנופיה פתחה ביריות. מאיר קפץ מסוסתו וענה באש. יתר החברים עם הרועה התרכזו סביבו והיוו קבוצת-אש בת 4 כלים, הרתיעו את התוקפים שנסוגו אל מאחורי הרכס.

הנזעקים בחצר, נושאי נשק ותחמושת התרכזו ליד השער הצפוני. שם נחלקו; האחת יצאה במכונית אל חלקת התירס, לתגבורת. השנייה בפיקודו של אמציה יצאה ברגל להקיף את האויב ולחסום את דרך נסיגתו. אמציה ואנשיו הגיעו לעמדות הערבים שהתבצרו מאחורי גדר אבנים. חילופי אש. קבוצת ערבים שנייה הופיעה "על יד גל האבנים אשר בקרבת הכרם הערבי" ונכנסה לקרב. אמציה נפצע בכתפו, והנוטר אפרים מלמוד –ברגלו.

תגבורת של נוטרים ובראשה סרג'נט נכנסה לקרב. תגבורת של כ- 40 איש הגיעה גם לכנופיה. הנוטרים אילצו את אנשי הכנופיה לסגת ואלה התבצרו בעמדות מוכנות צפונית לכפר כסיר. אותה שעה הגיעה לנוטרים תגבורת מאושה שהסתפחה ליחידת מאיר, האויב נסוג. יחידת מאיר ולוחמי אושה הסתערו והגיעו לעמדות עזובות.

לאחר הקרב שנמשך כ- 3 שעות באו גם שוטרים מקרית-חיים. החשיך. הנוטרים חזרו אל הישוב. הגיע גם הצבא. החיילים עלו בלוויית סרג'נט הנוטרים אל הכפר כסיר ו - חקרו את המוכתר...

"מי שעוקב בערנות אחרי הניסיונות שנתנסינו בהם יקבע שבקרב זה הפכה ההתגוננות הפסיבית להגנה אקטיבית" קבע  כאמור  יעקב דורי/דוסטרובסקי מפקד 'ההגנה'.

שני הפצועים הועברו על ידי 'מגן-דוד-אדום' לבית-החולים 'הדסה' בחיפה - וילה בהדר-הכרמל שנבנתה כביתה הפרטי של משפחת איתין. לאחר שמצאו כי הכדור עבר דרך הכתף נתקע בחוט השדרה הועבר אמציה  לבית-החולים הפרטי 'עזרה' שהיה יותר מרווח .

"חיי היו קשים, אבל מותי לא היה נבזה"  אמר "ענק הרוח, צח הלבב ובר האוריין"- אמציה כהן, הוא מת למחרת היום  ב- 12.45 אחר הצהרים  בבית החולים "עזרה'. בשעה 4.30  הועבר לרמת-יוחנן. שם הובא למנוחת עולמים.

ללוויה באו שליחים מכל 'גוש' עמק זבולון ומהמוסדות בחיפה. החברים מעמק יזרעאל לא הספיקו לבוא. את הועד-הפועל של ההסתדרות ייצג ברל רפטור, נוכח גם קצין המחוז יצחק צ'יז'יק [לימים חרפי]  הספידו שניים מחברי המקום, חבר מ' כפר מכבי' הסמוך והרב מכפר-עטה.

גם אמו הייתה שם "אחרי 46 שנה להיותי בארץ הבאתי קורבן" אמרה. האב לא בא, שכב חולה בדיזנטריה.

 סוף דבר

אנשי רמת יוחנן לא יכלו לקצור את שדותיהם עקב התנכלות הכנופיות שהתבצרו בהרים.

נוטרים נשלחו מחניתה, לעזרת הישוב. בפעולת 'סריקה' על הכפרים סאסא וכסיר הדפו את הכנופיות  "אנשי הכפרים ברחו מבתיהם ואנשי רמת-יוחנן יצאו לקצור את שדותיהם באין מפריע" סיפר הנוטר דוד מזרחי.

בין יוני לאוגוסט 1938 הוקמו ביוזמתו של איש מודיעין בריטי סרן [Captain]  אורד צ'רלס וינגייט

'פלגות לילה מיוחדות" Special Night Squads [SNS], אשר פעלו תחת פיקודו .

וינגייט הצליח לשכנע גורמים בצבא הבריטי להקים יחידות קומנדו לצורך אבטחת קו צינור הנפט כירכוך-חיפה של חברת הנפט העיראקית לאורך התוואי שלו בעמק בית-שאן, בגליל התחתון ובעמק יזרעאל, שחובל כמעט מדי לילה על יד כנופיות הערבים. הוא שילב ב'פלגות' נוטרים עבריים והשיג גם את הסכמת המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ושל 'ההגנה' להקצות לצורך כך קבוצה נבחרת של אנשי הארגון.  הפו"ש – 'פלוגות השדה - ' בהן שירת אמציה תקופה מסוימת - סיפקו את רוב אנשי השורה, הקצונה הייתה בריטית.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה, המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא ומעלה אותם על הכתב.