יעקב ברגר– נפגע למוות בלילה הראשון להקמת חניתה

26.3.1938 – חניתה

בית-העלמין ברמת-רחל

טכסט:

[סמל  'ההגנה'] יעקב ברגר

בן גניה וקלמן

נולד בהתרע"ז* 1907

בפולניה עלה בהתרפ"ו

נפל בקרב בחניתה

כ"ג באדר ב' 26.3.1938

בן 31 בנפלו   תנצב"ה

*זו טעות. צ"ל תרס"ז. ע' י'.

בימי 'המרד הערבי הגדול' שפרץ בשנת 1936 וכנגד גזירות ה'ספר הלבן' של הלורד פאספילד על רכישת קרקע על ידי יהודים, הוחלט על ידי המוסדות המרכזיים של היישוב העברי לקבוע 'עובדות בשטח' שירחיבו את גבולות ההתיישבות העברית. הוקם מודל חדש להתיישבות  'חומה ומגדל' -  הקמת יישוב מוגן, המוקף חומה עם אשנבי ירי ובו מגדל שמירה ובראשו זרקור - ביום עבודה אחד, כשרכיבי המקום הוכנו מראש. התנועה ההתיישבותית ביצעה. כוחות נוטרים  ואנשי 'ההגנה' אבטחו את העלייה על הקרקע.

בסוף שנת 1937 עו"ד אברהם וינשל ניהל על דעת עצמו בתיווך ערבי נוצרי מלבנון ג'מייל אביאד משא-ומתן על קניית קרקעות בצפון הגליל מאסאד דאוד זוערוב מחיפה בגלל ערכן האסטרטגי; היו אלה יותר מ- 4,000  דונמים לאורך גבול לבנון במחיר של 2 לא"י לדונם. "מקום עשיר בצמחיה ובו 2 מעיינות מים". אחיו, המהנדס אליעזר וינשל שילם 5000 לא"י דמי-קדימה והודיע ליוסף וייץ איש הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל "כי גמר הקנייה צריך להיעשות בימים הקרובים ושאסור להחמיץ את ההזדמנות". וייץ הודיע לד"ר גרנובסקי חבר הדירקטוריון של  הקרן הקיימת לישראל  ולבן גוריון יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית. שניהם הסכימו. על יוסף סיניגליה  איש הקרן הקיימת לישראל  ועל אברהם וינשל הוטל לטפל בקנייה. סוכם שחברת 'גאולה' לרכישת קרקעות תהייה המוציאה לפועל .

בעלי האדמות סברו כי סיניגליה, בעל הדרכון האיטלקי, הוא נציג כנסייה המבקשת להקים על האדמות מנזר, זה לא מנע מ'פציל אלתטהיר' יחידת טיהורים להריגת בוגדים, מודיעים ומתנגדים פוליטיים של המופתי חג'  אמין אל-חוסייני לרצוח את מלווהו של סיניגליה, ערבי ממוצא לבנוני.

בראשית 1938, לאחר שפורסמו הכוונות של 'ועדת פיל' להקים מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל, גבר הצורך בהרחבתה של מפת ההתיישבות בגבול הצפון. הקרקעות הועברו ונרשמו על שם הקרן הקיימת לישראל במשרדי הטאבו בעכו. הוסכם כי לאחר, שתהיינה האדמות פנויות מהאריסים הנוכחיים, "ובמסגרת המאמצים" תקום נקודת התיישבות יהודית חדשה בלב אזור של יישובים ערבים – חנותא בנחלת שבט אשר, 3 ק"מ מזרחית לראס אל-נאקורה, 4 וחצי ק"מ מכביש ביירות-חיפה שלאורך שפת-הים.  נקודה בצפון הגובלת עם אדמת לבנון, 20 דקות מנהריה  בכביש. כביש לא היה.

חניתה הייתה היישוב הי"ח של 'חומה-ומגדל' אך הידוע מביניהם   - ההתיישבות באזור חדש, הררי, עוין וקשה – מאורע שהסעיר והלהיב את היישוב כולו: יומני 'כרמל' בבתי-הקולנוע  הציגו את העלייה - נתן אכסלרוד ביים ומשה וילנסקי כתב את המוסיקה, מרדכי זעירא [מיטיה גרבן] הלחין ריקוד הורה לשיר של יעקב  אורלנד מיושבי קפה 'כסית' בתל-אביב :

"לַיְלָה מִשְׂתָּרֵעַ,/ אֵשׁ מִן הֶהָרִים

 אֵי מִשָּׁם בּוֹקֵע / זֶמֶר גִּבּוֹרִים

.אֵשׁ לִבִּי הִלְהִיטָה / אֵשׁ לִבִּי תַּלְהִיב

לָךְ אֲנִי, חֲנִיתָא / לָךְ סָבִיב סָבִיב".

ומרק לברי הלחין את שירו של ש' שלום הוא שלום יוסף שפירא:

 "מַה מִּלַּיְלָה בַּחֲנִיתָה/ בַּחֲנִיתָה מַה מִּלֵּיל?

חֹשֶׁךְ בַּאֲשֶׁר אַבִּיטָה/ הֶרֶג רַב בְּיִשְׂרָאֵל..."

'הזקן' - יצחק שדה המפקד בן 48 צולם חובק שני צעירים: יגאל אלון בן 20 ומשה דיין בן 23.

לא מעט תינוקות שנולדו אז נקראו בשם חניתה.

בבוקרו של  ה-21 במרץ 1938 הגיעו מאות שנקראו לנקודת הכינוס.  300 - מתנדבים שעזרו בהקמת יסוד הנקודה: מעמק יזרעאל, מנהריה ומשאר ישובי הסביבה -  עשרות ישובים ומכל סוגי ההתיישבות: מ'השומר הצעיר', 'הקבוץ המאוחד', 'הנוער הציוני הכללי' ו'הפועל המזרחי'.  מספר גדול של נוטרים לאבטחת המקום - אנשי פלוגות השדה - [פו"ש] בפיקודו של יצחק שדה : 40 נוטרים ממתיישבי הנקודה ו - 70 נוטרים ממקומות שונים.

הם עלו עם עשרות משאיות לאזור- מזרחית לכפר הערבי אל-באסה  [מושב בצת היום]. ומשם, עד למקום הקמת הנקודה, בשטח הררי קשה, סחבו על גבם  ועל חמורים וגמלים  את הציוד ההכרחי. האוהלים הראשונים הוקמו. על אחד מהם התנוססו האותיות י' ב'. עקב אי-יכולת המכוניות להגיע לשטח הנקודה  לא הושלמו הביצורים; "לא הספיקו להביא את כל החצץ למלא את החומה". החלו בסלילת דרך והנחת קו המים. בו ביום. נערך טכס חגיגי  בו נוכחו גם משה שרתוק  מהנהלת הסוכנות, יצחק בן-צבי מהנהלת הועד-הלאומי, אברהם גרנובסקי, יוסף וויץ,  מהקרן הקימת לישראל, ליאו הרמן  מקרן-היסוד, אברהם הרצפלד ממתכנני ההתיישבות שזימר בקול ניחר "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה , היום הזה..." משלחת מזקני המושבה יסוד-המעלה מסרה בטכס דתי למתיישבים החדשים ספר-תורה בצרוף ברכה: "מהמתיישבים הוותיקים ביותר – למתיישבים הצעירים ביותר".

בערב לאחר שחיסלו את כל האוכל, חזרו רוב האורחים לבתיהם מלאי חוויות והתרשמויות. במקום נותרו תשעים חברי 'קבוצת הכיבוש' בפיקודו של צבי בן יעקב  בחור שלימים נרצח בידי הנאצים במחנה הריכוז מאוטהאוזן כצנחן בריטי שליח היישוב, ושלוש מחלקות פו"ש  כ-  100 איש, ביניהם יעקב ברגר מטובי המפקדים בירושלים.

יעקב בנם של גניה וקלמן ברגר, נולד בשנת תרס''ז בעיירה ינדז'יוב   [Jędrzejów]. עיירה שיהודיה הושמדו בשואה.

באמצע המאה ה-19 לייבוש ברגר היה מהיהודים הראשונים שהגיעו לעיירה   עיקר עיסוקם מסחר ותפירה. לימים החלה שם גם פעילות ציונית "חומרים ותעמולה ציונית להתיישבות בארץ ישראל  ובסוריה הגיעו מאודיסה"  כתבו  בספר 'היזכור'  לעיירה שערך שמעון דב ירושלמי. ספרית הקונגרס .

זאב ברגר היה ציוני וסוציאליסט  - במלחמת העולם הראשונה עברו פרעות: כנופיות ביריונים שוד  וביזה של בתי מסחר יהודיים ורצח לזה נילוו גם עלילות דם והמיליציה המקומית ישבה בחיבוק ידיים,  מרשל פילוסודסקי ראש הממשלה הפולנית יעץ ליהודים -  לעזוב את פולין לצאת לפלשתינה.

הכשרה

הוריו האמידים של יעקב נאמנים למורשת היהודית תמכו במפעלי ציבור יהודיים ובתנועה הציונית. הילד התחנך על ברכי המסורת אך את השכלתו היסודית רכש בעזרת מורה פרטי בבית. אביו מהציונים החרדים ייסד בית-ספר לאומי ראשון בו התחנך בנו. בגיל שלוש-עשרה בגלל ממדיה הקטנים של הקהילה היהודית בעיירה, נשלח יעקב לגימנסיה פולנית. לא התלהב כחבריו הפולנים מרוח התרבות הפולנית שנשבה בין כותלי המוסד, ובגיל שש-עשרה נסע ללמוד בעיר המחוז קיילצה, שם הצטיין בלימודיו, בלט בכישרונותיו ובדייקנותו, התחבב על מוריו וחבריו יהודים כנוצרים. סיפרו על  ליבו הגלוי והטוב ואהבתו לחבריו. כשהצבא הפולני עשה פרעות בלבוב כשכבשוה מאוקראינים הזדעזע והצטרף לתנועת 'השומר הצעיר' - להקים בארץ-ישראל חברה אחרת. משהגיע אליו האולטימטום מהנהלת הגימנסיה הפולנית לנטוש את התנועה עזב את הגימנסיה. חזר, הקים בעיירתו קן של 'השומר הצעיר' והחל ללמוד עברית. בהיותו בן שבע-עשרה וחצי יחד עם אחדים מחבריו, 'נושרי הגימנסיה', החלו להכשיר את עצמם לקראת חיים חלוציים בארץ. מצאו חווה בכפר סנדזיוביצ'ו הסמוך לעיירתם והחלו, ב'אסרו חג' של פסח תרפ"ב לעבוד שם, בפרך, אמרו. התנאים היו קשים. לא אחת נגזר עליהם רעב-למחצה. ויעקב ברגר  בראש 'הכנופיה' כפי שכונו בפי עצמם "דוגמא ומופת לחבריו בכושר התמודדותו ובאופטימיות שלו".

הגשמה

ביוני 1926 הגיע יעקב לארץ-ישראל לנמל יפו. היישוב במשבר הכלכלי חריף. התקשה למצוא עבודה. במשך שבועיים ישן על שפת ימה של תל-אביב. עד שמצא אורוות פרדות בדרום העיר והתגנב לתוכה מדי ערב. מהוריו סירב לקבל עזרה כל שהיא.

טייל ברגל ברחבי הארץ "ודבק בה לאהבה וליופיה". עבר לירושלים. עבד בסבלות ובעבודות מזדמנות והצטרף לארגון המחתרתי 'ההגנה' יחד עם שניים מחבריו. - הסניף הירושלמי של הארגון הקפיד מאוד על המהימנות והנאמנות של חבריו: כל חבר התקבל בהמלצת שני חברים ותיקים, הוא הוזהר כי משם ישחררו רק המוות, נחקר על השקפת-עולמו והתחייב למשמעת ולסודיות. יעקב ברגר הקדיש לארגון את רוב זמנו - האימונים נערכו באחד מערבי אמצע השבוע ובבקרי השבתות במקומות מרוחקים כמו עטרות או קריית ענבים  סיפר אחד ממדריכיהם "מצבם הכלכלי היה קשה ביותר. על אף היותם חברים טובים ביותר, לא ביקרו אף פעם שלושתם יחד בשיעור אחד. שמתי לב שמדי פעם בפעם היה אחד מהם חסר. דרשתי בכל תוקף הסבר, ואז נודעה לי הסיבה האמיתית לחיסוריהם: לשלושתם יחד היו רק שני זוגות נעליים, ועל כן היה אחד מהם נשאר בבית ומקבל את הפרטים על השיעור מחבריו המאושרים שזכו לבקר בשיעור".

יעקב החל לעבוד במחלקת הדואר הטלפון הממשלתית, כשפוטר עבד בכביש ירושלים  - ראמללה בשכר של 12 גרוש מצרי ליום. בימי רעש האדמה  - כך אומרים - הובילו בזכותו לחם וסרדינים לשכם. ואז עבר לחברת החשמל הירושלמית שהוקמה זה עתה בעיר, והיה לעובד קבוע.

בחורף תרפ"ט התחוללה בסניף 'ההגנה' בירושלים שורת זעזועים שהותירה אותו בלי הפיקוד הבכיר:

אברהם תהומי [זילברג] נחשד בקשרים עם  התנועה הרויזיוניסטית ובכוונות השתלטות. יוסף הכט  נוטרל.

עיקר העבודה הוטלה על מפקדים זוטרים, ויעקב ברגר ביניהם. המרכז הארצי של 'ההגנה' שלח לעיר את אברהם איכר [קויפמן], מיוצאי ה'גדודים העבריים' ומפקד 'ההגנה' בתל-אביב. יעקב ברגר היה בין 250 החברים שעמדו לרשותו של איכר.

רחל ינאית כתבה: " מדברים על כך שביום שישי הקרוב יתפרעו הערבים בצאתם מהמסגד. בראש דאגתנו – העיר העתיקה. מיטב כוחותינו – אברהם איכר, יוסף רוכל, יעקב ברגר... נשלחו שמה".

יעקב ברגר כאחד מ"מיטב הכוחות", אכן היה שם באותו יום שישי. ערבים חמושים ב'נבוטים' ובסכינים התרכזו ליד 'שער-ציון' לפרוץ ממנו אל הרובע-היהודי –הוא עם שלושה חברי 'ההגנה' הבריחום בכמה יריות ומשם ניהלו קרב יריות ממושך עם קבוצה חמושה, שעמדה בראש מאות פורעים וחסמו את דרכה. ארבע שעות נמשך הקרב. "הופרעה מזימת הפורעים. אל השער לא באו". מספרים כי הערבים שלחו ילד לסייר בשטח ולהביא מידע. הילד נתפס ולאחר חקירה קצרה הורה לו יעקב  ברגר לחזור ולומר לשולחיו שהיהודים אינם רוצחים ילדים.

כששקטה העיר העתיקה דרש יעקב ברגר מאברהם איכר,  לעבור לעיר החדשה, "מפני ששם נשקפה סכנה גדולה יותר". קיבוץ רמת-רחל עלה באש,  שכונת תלפיות הותקפה ורחביה בסכנה. איכר: "הוא פנה אלי כשדמעות בעיניו – 'אינני יכול לשבת באפס מעשה, אינני רוצה להיות מפקד. הטל עלי משימה ותהי קשה ככל שתהיה'. הוא ידע שקבעתי אותו כממלא מקומי בעיר העתיקה ולא הייתה כל אפשרות להזיזו משם".

המאורעות שככו. אברהם איכר נעצר על ידי הבריטים, נדון למאסר קצר ולתשלום קנס. ארגון 'ההגנה' זועזע קשות: כאמור, בתחילת אפריל 1931 חל פילוג בסניף ירושלים- קבוצת מפקדים אקטיביים ביחס לערבים, בראשותו של אברהם תהומי החליטה לפרוש והקימה את 'ההגנה הלאומית' הוא ארגון ב' . יעקב ברגר נשאר חבר 'ההגנה', נאמן לשבועתו ובשנת 1932 עזב את מקום עבודתו ונסע לתל-אביב מטעם 'הפועל' כדי לארגן את פעולת פלוגות 'הסדרן'  כמיליציה הסתדרותית שנועדה להתייצב בעיקר כנגד פלוגות בית"ר ונגד הקומוניסטים אך שימשו גם מסווה לפעילויות 'ההגנה',  - אימון גופני צבאי. וכשהיה צורך - גם ולמשימות הצלה וחילוץ כמו השיטפון בטבריה 1934. מצבו הכלכלי הורע.

כשחזר, אם כי לא בקלות התקבל שוב לעבודתו, המשיך לעסוק בענייני 'ההגנה' - שיקום השורות אחרי הפילוג.

יעקב פת נשלח מחיפה להיות הממ"ז  - מפקד 'ההגנה' באזור ירושלים, מאבי מחוללי 'היציאה מהגדר' - נטילת יוזמה התקפית והקמת  'הנודדת' -. יחידה מצומצמת בעלת יכולת ניידות גבוהה שתפעל בחסות החשיכה ותפגע בפורעים בעורפם. יצחק שדה [לנדוברג] ואליהו בן-חור [כהן] היו מפקדיה בירושלים

פת חילק את העיר לשישה אזורים ואת יעקב ברגר מינה למפקד אזור ה'  שהקיף את תל-ארזה, סנהדריה, בתי-אונגרין, כרם-אברהם, שכונת שמעון הצדיק והר-הצופים. אחר-כך הופקד על אזור ב' שהשתרע בדרום העיר והגיע עד רמת-רחל.

1931 מצטרפים אליו לארץ הוריו קלמן וגניה  אחיו אשר ואחותו  טובה הצעירים ממנו הם מתיישבים עם בואם בכפר מל"ל.

 סכנת הפיטורין או הרעה במצבו הכלכלי לא מנעו ממנו לעזוב פעם נוספת את עבודתו - הפעם כדי לצאת לשמירה באזור החולה. ב- 28 בנובמבר 1934 ממשלת המנדט מסרה את הזיכיון על עמק החולה לחברת 'הכשרת היישוב' הקשורה לסוכנות-היהודית. רבבות דונמים. היה צורך דוחק בשמירה על שטח הביצות הזה. הוקמה 'קבוצת משמר'. ההשתייכות לקבוצה כזו נחשבה לסימן-היכר של הימנות עם מיטב חברי 'ההגנה' בארץ כולה. יעקב ברגר היה בקבוצת השומרים שנשלחה לשם.

תוך כדי שמירתו שם חלה בקדחת וחזר לירושלים חולה ורצוץ.

 עם פרוץ מאורעות 1936 'המרד הערבי הגדול' מונה אברהם איכר כקצין קישור בצפון הארץ לענייני הנוטרות  בין הסוכנות היהודית לבין המשטרה הבריטית לבין.  'ההגנה' החלה להוציא נשק מה'סליקים'. גם בירושלים.  לצורך העברת הנשק ליעדיו וחלוקתו למגינים שימשה הגברת הראשונה של ירושלים חברת 'ההגנה' הגברת רחל שווראץ [אשת עו"ד צבי שווארץ, אימן של רות דיין וראומה וייצמן] דוברת אנגלית רהוטה ובעלת מכונית. הצרכים דחקו. אליהו בן חור  גייס גם את יעקב ברגר שעבד כנהג בחברת החשמל הירושלמית למשימה - תוך הובלת פועלים לתיקון קווי-החשמל העביר גם נשק בלתי ליגאלי לחלוקה.: "יעקב ברגר גייס  את אמו  בפעילותו בירושלים, באמתחתה נשאה תחמושת  וכך הצליחו לעבור בעד משמרות הבריטים במחסומים ובחיפושים". סיפר מיכה כרמון, שאשתו בתיה היא הבת של הדסה ונפתלי ברלינסקי מידידיו של יעקב.

יעקב ברגר ארגן קורס 'סגנים' - מפקדי כתות של ה'הגנה' במרתפי האוניברסיטה העברית בהר-הצופים כשאחד מחניכיו היה אפרים קצ'לסקי לימים הביופיסיקאי הפרופסור  קציר, נשיאה הרביעי של מדינת-ישראל. עוד בין פיקודיו, שסיימו  את הקורס במארס 1937, גם משה ברעם [חבר כנסת ושר בממשלת ישראל  בראשות רבין] הביא ברעם בספר זכרונותיו "לא בתלם". הוסיף מיכה .

מספרים כי יעקב ברגר כשאושפז בבית החולים 'הדסה' – בירושלים חולה בדיזינטריה. שמע כי ערבים והרגו שלושה מהיוצאים מקולנוע 'אדיסון' השיג בערמה את בגדיו וברח מבית-החולים כדי להיות ב"חוד החנית"  ואכן מפקדת 'ההגנה' בירושלים הטילה עליו לבצע פעולת נקם  יצא במכונית לבית הקפה הערבי "ליפתא" בשכונת רוממה, מקום מפגש לכנופיות והטיל לתוכו שני רימונים. שלושה פורעים מהכפר ליפתא נהרגו ושישה נפצעו. "המכונית חמקה מן המקום ואנשינו התפזרו לבתיהם".

ביום בו נרצחו שתי אחיות רחמניות יהודיות ביפו –נחמה צדק  ומרתה  פינק, הותקפה קריית-ענבים. פת המפקד בירושלים שלח את אליהו בן-חור למקום, רצה לצרף לו כיתה של נושאי נשק, אליהו שהבין כי הכנת כוח שכזה תארך לפחות שעתיים צרף אליו למכונית רק את מיודעו הנועז יעקב ברגר. "נהגתי במכוניתי כמשוגע.- סיפר - לא האטתי בסיבובים, עד שלפעמים נסעה המכונית על שני גלגלים בלבד". ברגר בשקט האופייני לו אמר: "למות בקריית-ענבים מילא, אבל מה ההיגיון למות בתאונת-דרכים?"  הם הגיעו. ראו את עמדות  המגן - 'המזבח' וה'סנטוריום'  וחשבו אחרת.

ברוח 'הנודדת' אסף יעקב ברגר קבוצה של צעירים וצעירות – ביניהם שושנה גרשונוביץ, לימים קצינת ח"ן ראשית, וסטודנט מהאוניברסיטה בשם אפרים קצ'לסקי ליחידה שאומנה בפעולות גרילה: ירי מהיר ומדויק באקדחים, תנועה בהסתר, שיטות מעקב וכיוצא באלה. ערכו סיורים במרכז העיר, חמושים ברימון ובאקדח, מחופשים כדי שמכיריהם לא יזהו אותם, "היה נכון מול אויב", חזר ושינן לחניכיו.

כך התוודע לרמת-רחל שם גרו רבים מחבריו, והיה לבן-בית בקיבוץ.

דובר על הקמת נקודה חדשה על גבול לבנון ושמה חניתה. הכול הבינו שמדובר במשימה גדולה ונועזת.

במסגרת ההכנות המדוקדקות גובשה 'קבוצת כיבוש' בת תשעים אנשים, שנבחרו אחד לאחד, לעתים תוך תחרות קשה בין המועמדים. על אלה הוטל להחזיק בחניתה לאחר יום העלייה על הקרקע, בהנחה כי יצטרכו לנהל יותר מקרב אחד נגד המתנכלים. ארגון 'ההגנה' בירושלים שלח את המיטב  - יעקב ברגר היה מן הראשונים שנבחרו. מחלקת הפו"ש של ירושלים הגיעה לחניתה והוא בראשה.

משכורת קיבלו מהסוכנות היהודית, נשק מן הבריטים ופקודות מיצחק שדה.

יעקב דורי מפקד ההדרכה הארצית של 'ההגנה' מינה את משה דיין כאחראי על השמירה במקום. יצחק שדה דרש להוציא מארבים וסיורים מחוץ למחנה. דורי הורה להסתפק בשמירה מאחורי הגדר. יוסף פיין, איש דגניה, שהיה למוכתר חניתה: לא התערב.

לחניתה יצאה השיירה  מקרית חיים לפני עלות השחר. כ 300 איש:- מניין  בחורות, אנשי  חי"ש, נוטרים, גאפירים והרבה פועלים שגויסו בחיפה מנהרייה להתקנה מהירה של הדרך.

קצת אחרי חצות, כנופיה ערבית מזוינת בת שלוש מחלקות מערביי האזור, עשרים וחמישה לוחמים בכל אחת תקפה. שתי מחלקות שלהם תפסו גבעות שולטות כמאתיים מטר מחניתה-תחתית, השלישית זחלה עד סמוך לגדר הבלתי-גמורה. בחסות הסערה שפרצה פתחו באש רובים חזקה מכמה כיוונים ובבת אחת.

 יעקב ברגר שנטל כל היום חלק פעיל בהקמת הביצורים. הגיע ראשון  למקום. יעקב נשלח לאגף המערבי הוא  לא התכופף הלך זקוף, [האם לא ידע שאסר ללכת ככה? האם לא לימד את חבריו את חוקי הזהירות?] נורה צרור, והוא נפצע ברגלו מכדור 'דומדום' [כדור לא חוקי החודר לגוף, מתנפץ לרסיסים ופוגע בכלי דם שמסביב].. לחובשת שחשה אליו, אמר שיש פצועים קשים ממנו. לא היו.

לאחר דקות אחדות כל אנשי המחנה מעמדותיהם ירו לעבר התוקפים.

אברהם איסר כץ  הדרום-אפריקאי הנוטר מגרעין ההתיישבות של 'הפועל המזרחי' בכרכור נפצע קשה.

צבי ברנר איש קיבוץ אפיקים זחל אל חמור שנפל  וירה אל האויב בהשעינו את הקנה על צלעותיו של הפגר שהמשיך לספוג קליעים.

יצחק שדה בא וחבש את ברגר.  מפקד אחת המחלקות, ה'שומר-צעירניק' מאיר דוידזון [מספרים כי עליו נכתב השיר 'הטנדר נוסע'], בעזרת דב שיבא ויהודה ברנר נשאו את הפצוע לאחור לטיפול. בעוד דוידזון חיפה על הפינוי ; יהודה ברנר הזדקר ונפגע במצחו "יהודה נורה מכדור אויב ונפל מת במקום, כשנשקו מכוון לצד היורים ואצבעו על ההדק". ההרוג הראשון בחניתה.

תוך כדי חילופי יריות הציעו יצחק שדה ומשה דיין ליעקב דורי לצאת מן המחנה ולתקוף את הערבים. דורי סירב.

כעבור שמונים דקות תם הקרב. נהדפו המתקיפים.

"הערבים הרגו אחד מאנשי הפו"ש ב'קבוצת הכיבוש' את הנוטר בן ה 22 יהודה ברנר מיחידת נוטרי גוש עפולה בכפר-ילדים שיצאה לחניתה, חבר קיבוץ ה'שומר הצעיר' בפתח-תקווה [לימים קיבוץ אילון שבגליל המערבי], נפצעו שבעה, התוקפים לא הצליחו לחדור למחנה והסתלקו. אווירונים טסו וחיפשו אחרי אנשי הכנופיה" כתבו בעיתון.

גם הנוטר אמציה כהן מרמת-יוחנן היה שם.

"מן הערבים נהרגו עשרים ואחד ונפצעו ארבעים ואחד" כתב אליהו בן-חור.

ההרוג והפצועים פונו מחניתה לפנות בוקר בשיירה לבית-חולים בחיפה.

גופת יהודה ברנר, החלל הראשון של חניתה,  הועברה מחיפה  לעפולה ושם, למחרת יום נפילתו נערכה הלוויתו. כל תושבי עיר יזרעאל באו לחלק לו את הכבוד האחרון  - מילדי בית-הספר ועד נוטרי העמק.   כל החנויות ובתי המלאכה נסגרו והוכרז על ביטול מלאכה.

 להלוויה הגיעו מתיישבים מכל הסביבה, באו גם מבלפוריה, כפר גדעון, תל-עדשים, מרחביה וכפר ילדים; צעדו שם  נציג גוש נהלל - גולדשטיין מקבוצת השרון; שטורמן מעין-חרוד; גורדון מהנהלת הסוכנות היהודית והמפקח הבריטי  הרינגטון ממשטרת מחוז נצרת . ליד בית הכנסת הספידוהו הרב ר' אשר גרשטיין ומר אייזנפלד מתושבי עפולה. ליד הקבר הפתוח הספידוהו: שמואל איתן, מתל-עדשים,  החבר לרנר, ממועצת פועלי עפולה בשם גוש, וראש המועצה המקומית פייבש טבצ'ניק .

יוסף האב השכול אמר מתוך בכי: "בני יהודה, התקדשת – נפלת קרבן בשביל העם וגם בשבילי, והלוואי שתהיה הקרבן האחרון". בחניתה נפלו עוד תשעה. "הוריו ושתי אחיותיו דרים בעפולה. אחיו – בחדרה" כתבו בעיתון.

יעקב ברגר הפצוע קל הועבר במכונית של 'מגן דוד אדום' לחיפה לבית החולים 'הדסה' בהדר הכרמל.

"הוריו שהיה מפרנס אותם, באו מירושלים לבקרו" .

כשהורע מצבו החליטו הרופאים כי יש הכרח  לקטוע את רגלו, "מצבו הוטב במקצת, אין חשש לחייו - אמרו - כנראה שיהיה זקוק לטיפול רפואי במשך שבועות אחדים". חמישה ימים שכב והתייסר "במשך כל הימים האחרונים הייתה דעתו צלולה עליו, וביום החמישי החל מצבו להשתנות לרעה".  בכ"ג  אדר ב' תרצ"ח נפטר מאמבוליה [סחיף דם].

בתשע בבוקר הוצא ארונו מבית-החולים 'הדסה'  לחצר ה'טכניון' הסמוך. אף על פי שמחוסר זמן לא פורסמו בעיר מודעות מיוחדות באו למקום מאות אנשים. על יד המדרגות הספידו אליהו גולומב בשם הועד הפועל של ההסתדרות. בתשע בבוקר הארון הושם באוטו והועבר ל'הדסה' ירושלים ומשם לקבורה בקיבוץ רמת-רחל.

חבריו מחיפה ליווהו כל הדרך לירושלים,  בתל אביב הצטרפו אליהם פועלי חברת חשמל יהודים וערבים וליווהו עד שער הגיא.  עברו גם בפתח –תקווה סניף 'הפועל'

בירושלים הייתה הלוויה המונית. מחוסר מקום בחצר בית-החולים 'הדסה' קויים טכס האשכבה בחצר בית-ספר 'אליאנס' מאות צבאו על הגדרות והבניינים. בכניסה לחצר הוצבו משמרות כבוד משמאל פלוגת צופים ומימין פלוגת שוטרים. במרכז החצר הוקמה בימה עליה הוצב הארון לרגליו הונחו זרים.  בצהרים הגיע הארון מכוסה בדגל הלאום וסרטים אדומים.

"בלויה השתתפו גם אביו, אמו ואחותו" כתב עיתון 'הארץ'...

:" לו רק תהיה  אתה בני הקרבן האחרון" אמרה האם.

היו גם  הקצין יעקב קיסילוב וממלא-מקום ראש עירית ירושלים דניאל אוסטר

יצחק בן-צבי  ספד בשם כנסת-ישראל והועד-הלאומי  "בשם כל הישוב, ועד הקהל בירושלים,  הסוכנות היהודית". 'קדיש' אמר הרב לוי בשמו של הרב יעקב מאיר.

ההלוויה יצאה לרמת רחל דרך רח' קינג ג'ורג', תלפיות וארנונה.

על הקבר בהגיעם לרמת- רחל הספיד א' רבינוביץ, רחל ינאית ורוזובסקי מחברת חשמל, בעמידת דום נשא הרב וובר תפילת ''אל מלא רחמים'' והארון הורד לקבר.

השאר נשארו לשמור בחניתה, חצי-שנה. צבי מקיבוץ אפיקים הלך לפקודת ווינגייט והקים את 'יחידת גדעון'. לימים גדוד 13 בחטיבת 'גולני'

 והשקט חזר להרי הגליל העליון-המערבי.

מספרים כי 'שגעונו' של יעקב פת היה להקים בית-עלמין לאנשי 'ההגנה' ברמת-רחל כדוגמת זה שהקים נחום הורביץ בכפר גלעדי לאנשי 'השומר' או כדוגמת זה שהקימה 'אגודת השומרים' בקריית-טבעון, אלא שאנשי הקיבוץ התנגדו לרעיון בכל תוקף, והוא לא יצא לפועל. היחידי שקבור שם הוא יעקב ברגר.

"במרוצת השנים, כשפקדתי שוב ושוב את קברו ברמת-רחל, התנגן באוזני השיר שכתב לזכרו, יעקב אורלנד, חניכו:

כִּי נִפֹּלָה אֶלֶף

אֶלֶף נַעְפִּיל,

עַד יָאִיר יוֹם-פֶּלֶא

עַל הָרֵי גָּלִיל.

אִם הָיְתָה, הִשְׁחִיתָה

יַד אוֹיְבַיךְ בָּךְ

עוֹד נָקִים, חֲנִיתָא,

חוֹמוֹתַיִךְ לָךְ.

אין ספק, יעקב ברגר היה מופת חי למילים: כי נפולה אלף / אלף נעפיל" כתב לזכרו ב'מה מלילה בחניתה?' אפרים קציר.

סוף דבר

כבר מהיום הראשון לבואם החלו בפריצת הדרך למחנה 'חניתה תחתית' היא 'חורבת עין- כובשים'.  מתקפת הלילה בה נפלו  יהודה ברנר ויעקב ברגר,  על  דבר מותו נודע להם ביום האחרון לפריצת הדרך, לא עצרה אותם  וביום החמישי נסתיימה המשימה. ארבעה ימים לפני המועד המתוכנן. 

אברהם איסר כץ שנפצע בהתקפה על חניתה ביום 22 במאי 1938 נפטר מפצעיו כעבור חודש וחצי - ביום ב' בתמוז תרצ"ח בבית החולים בחיפה  ונקבר בכפר פינס.

התנדבותם של חברי הארגונים החקלאים, פלוגות 'הפועל' בחיפה בצירוף יכולתו הטכנית של 'סולל בונה' בסלילת הדרך מהכביש הצבאי אל המחנה בחניתה הוכיחה את עצמה –  ביום שישי ב- 2 אחר הצהרים עלתה על הכביש החדש משאית של 'סולל בונה' טעונה צרכי מזון ומכשירי עבודה נהוגה בידי הנהג משה פוסק. "בשעת כניסת המכונית אל המחנה התאספו הפועלים והנוטרים ליד השער וקיבלוה בפנים מאירות ובתרועות". בתחילת הכביש הציבו הפועלים שלט נושא שני חצים – האחד לחיפה והשני לחניתה ונסעו לביתם.

העבודות נמשכו עד שנפרצה הדרך לבית האבן - משכנה של משפחת אריסים ערבית – ב'חניתה עילית', [כיום המוזיאון].

יעקב ברגר [הוא י' ב'; ראשי התיבות של שמו, שנכתבו על אוהל המפקד בחניתה] ולא רק ראשי תיבות שמו על האוהל  - הנצחתו פשטה  ברחבי הארץ. היה למיתוס.

אחרי כחודש עברה הקבוצה למקום הקבע ב'חורבת חניתה'  - היא 'חניתה עלייתא' התלמודית. 'חניתה-תחתית' הייתה למחנה אימונים של קורס מפקדי-כיתות של 'ההגנה'. 

לאחר שישה חודשים במקום הוחלפו הלוחמים ופורצי הדרך בקבוצת 'שימרון' של בני נהלל שבאה ליצור יישוב חקלאי. בן-עמי פכטר היה שם עם קבוצת בוגרי בית הספר החקלאי 'כדורי' שהצטרפו לגרעין 'במשעול' יחד עם בוגרי 'מקווה-ישראל'.ובוגרי המגמה החקלאית של גימנסיה 'הרצליה' . אליהם הצטרפה מאוחר יותר בשנת 1939 קבוצת 'שגב' של תנועת 'גורדוניה'  מרומניה שקיבלה הכשרה בקיבוצי דגניה ב' ומשמרות.

כיום נמצא באזור חניתה-תחתית חניון גדול של הקרן-הקימת ובו שחזור של חומה ומגדל וסלע הנצחה לעשרת הנופלים בחניתה תחתית.

  

יהודה ברנר -  בבית העלמין בעפולה

יעקב ברגר -  בבית העלמין בקיבוץ רמת-רחל

זאב ענו – בבית העלמין בקיבוץ עין-גב

יוסף רוטבלט  - בבית העלמין הישן בחיפה

אברהם דניאל- - בבית העלמין הישן בחיפה

דוד בן-גאון – בבית העלמין בנהרייה

יחזקאל מונצ'יק - בבית העלמין בקיבוץ חניתה

אברהם כץ -  בבית העלמין במושב כפר-פינס

אריה לוסקי – בבית העלמין בקיבוץ חניתה

יאיר פסטר – בבית העלמין בזיכרון-יעקב

במלאות שבעה למותו  התקיימה אספת אבל בבית-הכנסת הישן בתלפיות האולם היה מלא בתושבי ארנונה, רמת רחל, מקור חיים ותלפיות. הבמה עטופה בשחורים ועליה תמונתו - תמונה שהצטלם  ביום נפלו בחניתה.

השומר אפרים גולדשטין פתח בפרק "הבט משמים וראה" מתוך תפילת תחנון אחריו הספיד מרדכי כספי יו"ר ועד תלפיות, אלוני בשם חבריו לעבודה ולשמירה בן ציון בשם חברי רמת רחל והרב לוין מטעם תושבי מקור חיים. ד"ר פריץ סימון ממפקדי 'ההגנה' במקום בשם צפון תלפיות, קושניר מטם שכונת ארנונה. סיים את שורת ההספדים הסופר ש"י עגנון ואמר  גם 'קדיש'. חזן  נשא תפילת ''אל מלא  רחמים'' האזכרה נחתמה בשירת 'התקוה'.

במוצאי השבת נערכה אזכרה בקלוב 'הבחרות הסוציאליסטית' מול אולם מלא נשאה דברים רחל ינאית על המנוח וספרה על העלייה לחניתה.

במלאות שלושים לנפילתו, ביום ששי שביעי של פסח הושקה  למי הירקון בתל אביב סירה חדשה על שמו  של יעקב ברגר במועדון הפלוגה הימית של סניף 'הפועל' בתל אביב, בנוכחות קהל רב ומכובדים מראשי 'הפועל'. את המסדר כיבד וקיבל דוד בן-גוריון ראש הנהלת הסוכנות היהודית , בנוכחות ישראל מרמינסקי [מרום] מראשי ההסתדרות , מרדכי ז'ילוסט ממחלקת הים של הסוכנות הועדה להכשרה ולהדרכה ימית, ומרכז הפועל,  מרדכי נמירובסקי [נמיר] – מזכיר מועצת עיריית תל-אביב, זאב שרף מראשי תנועת הנוער 'הבחרות הסוציאליסטית' ואיש מרכז 'הפועל', ד"ר נפתלי ווידרא – מנהל המחלקה הימית של הסוכנות, ורב-החובל זאב הים - [וולודיה איצקוביץ] ממייסדי 'החבל הימי לישראל'. הדגלים הונפו לחצי התורן והסירה הצטרפה לצי כלי השיט 'טרומפלדור', נחשון' 'עמל' ו'סנונית'.

 וכעבור שנים נקרא רחוב על שם יעקב ברגר בשכונת גונן ח' [קטמון] בירושלים.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי  בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.