משה הררי (ברגנר) – שומר צייר אע"ל*

3.1921 .26 – וינה

בית העלמין היהודי בווינה: חלקה 11, שורה 2, קבר 20.


טכסט:

פ"נ

משה הררי בערגנער

שומר   ציר

בן אפרים

1858 - 1939

בן הינדה

1870 נשרפה בבלזשץ 1942

נולד בראדים             1892
עלה לארץ-ישראל     1910
שהה בוינה בשנת       1920

                         נסתלק ברצונו   

                         מהעולם הזה באביב   1921

מציבי המצבה

 אחיו-

מלך ראווטש זכריה – קנדה

הרץ בערגנער – אוסטרליה

דודנים-

רנה בערגער – אוסטרליה

יאסל בערגנער – מדינת ישראל

אפרים בערגנער – אוסטרליה

תנצבה

MOSES HARARY BERGNER

1892 - 1921

משה בנם הבכור של הינדה ואפרים ברגנר יליד העיירה רדים [ראדימנו], גאליציה, על גבול אוקראינה שנת 1892. לידתו קשה הייתה, לידת-מלקחיים; כמה רופאים, וביניהם רופא מבית-החולים של עיר הגדולה סייעו ליולדת.

שם בעיירה הזו, כבן טובים למד וגדל ושפתו פולנית. לפי קלסתרו דמה לאביו, אך באופי דמה לאמו, שהייתה מציירת לו בילדותו סוסים-מעופפים.

משה, או מוניא כפי שכינוהו, היה ראש-של-עילוי, אך תמיד היה מסוכסך עם מוריו ולכן נחשב לתלמיד גרוע.

מוניא היה יפה תואר, בעל הליכות אציליות ומלא בטחון עצמי. נחשב כעקשן כי את מוצא-פיו לא נהג לשנות,  מוניא קרא הרבה ספרים: פילוסופיה, כלכלה וגם ספרות-יפה. מאוד אהב אמנות פלאסטית. כרוב בני גילו כתב מסות [בסגנון פאתטי] וכל מיני שירים- בפרוזה - בפולנית.

גלי הלאומיות היהודית והציונית שטפו עיירות וערים בגאליציה, גרמו לקרע במשפחות ואף, כך סיפרו, להפרות שידוכים. . .

הנוער הציוני, בנים ובנות גם-יחד התרכז בחוגים: קראו בכתבי מאכס נורדוי, תיאודור הרצל, אחד-העם ואפילו חיים נחמן ביאליק בעברית אשכנזית. חלמו על ארץ-ישראל -  "אם תרצו – אין זו אגדה".

מוניא תלמיד הכיתה השביעית של הגימנסיה בדמביץ הסמוכה לעיר הגדולה קרקוב, התמסר לציונות ולשפה העברית. וארגן חוגים ציוניים-עבריים. סיסמתו: "דיבור הוא מעשה". מוניא רצה לעשות מעשה, להיות חלק מהאגדה, אבל יחד עם בחירת-ליבו; הם ראו והכירו זה את זו בחוגים הציוניים. שמה - כך סיפר זוזיא, אחיו הצעיר ממוניא בשנה – היה  רוחמה; התגלמות של מרץ ואינטליגנציה - טיילו לבד-בשניים, וסוד כמוס המתמזג עם סוד-כמוס.

ערב אביבי אחד התכנסו, בחצרו של אחד הסטודנטים הציוניים, כל המשתייכים לחוג – בנים ובנות בהם יצחק לופבן, העסקן-לעתיד של מפלגת 'פועלי- ציון', והסופר לימים דניאל לייבל. גם מוניא ורוחמה היו שם. לפתע שלף מוניא המתנזר מלגימה  בקבוק יי"ש שפך את תוכנו סביבו , הדליקו והחל רוקד בקצב מוזר, פונה לשמים ומכריז: "הריקוד הוא שבועה בתוך אש,  שני אנשים בלבד תחת שמי-הכוכבים יודעים את פירושה". 

מוניא כמעט חדל ללמוד בגימנסיה; "גם בלי תעודת-בגרות אפשר להיות שומר בארץ-ישראל";  והחל להכין את הנסיעה. יום אחד נעלם מדמביץ. המשפחה חיפשת אחריו בכל גאליציה. אחד הדודים איתרו בעיירה נידחת כמורה פרטי באחוזה יהודית החוסך משכרו לשני כרטיסי נסיעה.

למחרת הגיע אביו לאותה עיירה, הבטיח לבנו בכורו לעזור במימון הוצאות הנסיעה לארץ-ישראל ובתמורה רק דבר אחד – תעודת בגרות!. מוניא שנמאסה עליו הוראת ילדי בעל-האחוזה העשיר, נעלם מהאחוזה - בלי מלה, בלי אזהרה, בלי הודעה וחזר עם אביו הביתה. בתירוץ כלשהו, עם קצת פרוטקציה התקבל חזרה לגימנסיה -תלמיד הכיתה השמינית, ערב בחינות-הבגרות, אחת התחנות הגדולות בדרך למטרת-ההורים  – תואר דוקטור.

מוניא מרר את חיי מוריו, רצה שיגרשו אותו מן הגימנסיה, כך ששום גימנסיה אחרת לא תרצה לקבלו. והנה פתאום תפנית - מוניא החל לומד ברצינות, לא הסתכסך עם מוריו ואפילו הזניח את עבודתו בחוגים הציוניים בדמביץ. אביו, המאמין-תמיד- מאושר, אמו מפקפקת.

לילה אחד התיישב מוניא שמימיו לא שיחק עם ילדים, על מיטתו של אחיו הקטן הרץ בן הארבע  וסיפר לו סיפור. בזה הלילה נפרד מאחיו זוזיה וגילה לו כי הוא נוסע לארץ-ישראל – בקרקוב יצטרף אליו אחיינו איציק גוט ובטרייסט לפני הפלגת האונייה, תגיע רוחמה - לנסיעה שחלמו שניהם, ונשבעו להגשימה בצוותא. לקח את מזוודתו המוכנה ויצא; כלבי השכנים של הדוקטור ושל שומר בית-המכס, לא התעוררו ולא נבחו.

שאלת המימון נפתרה חיש – עם בוקר, מיד לאחר הזעזוע כשראה אביו את המיטה מסודרת ובנו איננו

נכנס המשרת של ידידו בעל משרפת-היי"ש רפפורט, והושיט לאב מאתיים 'כתר' עם פתק : "שלחת, רב אפרים, אמש את בכורך לקבל 'גמילות-חסד' של חצי אלף קרונה. סכום זה לא היה לי בקופה, לכן נתתי לו רק 300 קרונה, והריני שולח לך את היתרה. אבקש להחזיר לי את 'גמילות-החסד' בעוד שבוע" האב נטל את שני שטרות-המאה, הודה למשרת ונסע לווינה, לאחיו נפתלקה ברגנר - ציוני לוהט וסטודנט לרפואה, לשם האמין כי גם בנו יגיע  - תחנה הכרחית ברכבת לנמל טרייסט.

איציק גוט, האחיין, הגיע רק עד טרנוב, שם התחרט וחזר על-עקבותיו. רוחמה – אפילו לא יצאה מדמביץ - למקום המוסכם שלחה מכתב ארוך ולבבי מאוד ובו אלף-ואחד נימוקים הגיוניים וכנים.

מוניא לא עצר.

בווינה אכן התגורר מוניא אצל דודו נפתלקה ברגנר עד שישיג את כל הדרוש לנסיעה. המארח העלים מהאב כי בנו מוניא, נמצא בביתו. מוניא ואביו נפגשו לגמרי במקרה, בכרך בן שני מליון התושבים על גשר-פרדינאנד ההומה והתנשקו. האבא ביקש: עשה-את-הבגרות!. מוניא: "בעוד שלושה ימים מפליגה האונייה לארץ-ישראל ואני אהיה בתוכה." האב התחנן, איים בקפיצה מהגשר. מוניא הבטיח כי  יקפוץ להצילו ו... נסע.

סוף יוני 1910. הם לא התראו עוד לעולם.

13 שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון עלה מוניא לארץ יפה-תואר, גבה-קומה וחזק – ענק בגוף וענק ברוח. ראשו מלא-וגדוש פסוקים של ניטשה  וידיו "לחרוש את האדמה בזיעת אפו" - הוא העור-והגידים  של ה'יודנשטאט' בא לארץ-ישראל כדי להביא את ימות-המשיח לפני בוא המשיח עצמו.

מוניא חזר אל שמו המקורי משה. ותחת שם המשפחה ברגנר קרא לעצמו הרוני. בחתימת השם משה הררי – היה כותב ומפרסם מדי פעם בפולנית ויותר מאוחר בעברית, שירה-בפרוזה אימפרסיוניסטית, רשמים מארץ-ישראל: נוף, אדם, חיים – וגם סיפורים סימבוליסטיים, קצרים.

 בשנים הראשונות נדד הרבה ברגל על-פני כל ארץ-ישראל כדי להכירה "אני- הארץ!" אמר וטיפס על החרמון כדי לישון על הפסגה לילה שלם, היה מאוהב בנוף ובטבע.

באחד ממסעותיו  בזמן מלחמה תורכיה-איטליה, מצאו אותו חיילים תורכיים כשהוא ישן לבדו בחורשות הכרמל. חשדו שהוא מרגל איטלקי. הובילו אותו מחיפה ליפו כבול באזיקים. ביפו, בעזרת הקונסול האוסטרי, שוחרר. מאושר היה מהרפתקה זו  - זכה להכיר את הארץ פנים-אל-פנים, חש כמו גוף-אל-גוף כשישן על רצפת-האבן - "כיעקב אבינו!".

את נדודיו על-פני ארץ-ישראל הוא מתאר במכתבים נלהבים, הנה הוא בצפת "ממש כמו העיירה ממנה יצאתי", הנה הוא בירושלים הססגונית והנה הוא באחת המושבות קוטף שקדים או נוטר כרמים.

גם לבחירת-לבו כתב - הוא לא חדל מלהאמין, שבסופו של דבר תגיע אליו לארץ-ישראל, אך רוחמה לא באה, והוריו מפצירים במכתביהם: "הישאר בארץ-ישראל, אך סיים שם את הגימנסיה, עשה-את-הבגרות".

עבד בגליל כפועל חקלאי שכיר גם בעבודות מזדמנות אצל איכרי המושבות, בשכר נמוך מזה של הערבים, רק בכדי להחזיק-מעמד. חלה הרבה במלריה,  עבד בבניין- בהנחת היסודות לתל-אביב, היה בחוות מגדל בין פועלים מכל קצווי הארץ - אשכנזים, כורדים, ספרדים ואנשי פקיעין. היו שם באותו זמן גם א' ד' גורדון וצבי שץ הסופר והמשורר. חבריו תיארו אותו כעלם יפה-תואר, בעל דמות אצילה ועיניים בוערות, טיפוס ססגוני מאוד, עלם יפה תאור עם אף נשרי מעוקם  בקצהו, ביישן.  שמר זמן מסוים במסחה [כפר-תבור] ומדריכו היה השומר האגדי מאירק'ה חזנוביץ אותו העריץ הרוני  והרבה לספר על גבורתו ועל שירתו, גם על הבדווים ועל 'השומר'. מכותף ברובה מיושן, על ראשו כפייה, עטוף עבאיה, לרגליו נעלי שרוכים מהעיירה, רכוב על סוסה ערבייה, אצילה ופראית "יורה תוך כדי דהירה", שמר על רכושם הדל של איכרי המושבה, או על הרכוש המשותף של אחת הקבוצות בגליל. סיפרו כי פעם כאשר שדדו ממשמרתו בהמות נהג באומץ-לב רדף להשיגם והחזירם לבעליהם.

במרחביה הוא אצל חבר משותף יוסף זיסמן אף הוא מגאליציה. "הכל אהבו והעריצו אותו".  ''מעולם לא התקרב לאיש ושום אדם לא הגיע להתקרב אליו." כך ספר עליו ישראל טוניס השומר והעיתונאי שפגש בו במגדל.

 1914 – מלחמת העולם הראשונה פרצה. קשרים נותקו. בדרך לא-דרך קיים מוניא קשר מכתבים עם הוריו שהגיעו לווינה כפליטים. אחיו זכריה חנא כאן, זיגמונט גוייס לצבא האוסטרו –הונגרי.

המצוקה בארץ-ישראל גדולה, מוניא וויתר על גאוותו, והסכים לקבל עזרה מהוריו. סיפרו כי אפילו השלים את לימודיו בגימנסיה 'הרצליה'.

המשפחה הקטנה מפוצלת בין שני מחנות: ההורים ושני בניהם בצד 'מדינות-המרכז': אוסטריה וגרמניה ותומכים בלגיונות של פילסודסקי – היוצאים לגאול את פולין מידי הצאר הרוסי, ואילו מוניא בצד מדינות ה'אנטאנטה'  - 'בנות-הברית'.

בשנת 1917, כשהתורכים הגלו את בני תל-אביב מבתיהם, היה מוניא הוא משה הרוני, בין קומץ הצעירים שנשארו לשמור על העיר הריקה, "יחד נחום גוטמן, עם דודו של חיים אברביה ועם אחיו של אריה נבון".

 1918 - נובמבר: תבוסה גמורה של 'מדינות-המרכז'.

בעזרת ה'צלב-האדום' מצא מוניא את משפחתו והם אותו: כחייל בריטי - לקראת סוף המלחמה התנדב ל'גדוד-העברי', סיפרו כי היה שם יחד עם הציירים נחום גוטמן, מנחם שמי בוגרי 'בצלאל' ואריה לובין האמריקאי, השתתף בקרבות. קיבל אותות הצטיינות, חסך כמה מאות לירות. עם גיבורת אהבתו הגדולה הפסיק להתכתב. היא נישאה לחברו הטוב.

השנה 1919. הוריו חזרו לעיירה  עדיין חולמים על מקצוע אקדמי למוניא.

במצרים במחנה צבאי שליד הפירמידות, רשם מוניא בעפרון חבר-חייל בתנוחת-ישיבה. כולם אמרו: צייר! כשהשתחרר מוניא מהצבא  החליט להיות צייר-אמן בארץ-ישראל, בארצו. עם רישום החייל מהפירמידות ואחרים הלך לבית-הספר 'בצלאל' בירושלים והתקבל; כעבור כמה חודשים אמרו לו שאם יש לו אפשרות מוטב שיסע לווינה, לאקדמיה, כדי להמשיך בלימודיו.  

בשלהי אביב 1920 הגיע מנמל טרייסט ברכבת לווינה, ההורים בפולין התחננו, שמוניא יבוא אליהם הם רוצים לראותו לאחר שנים כה רבות. מתגעגעים.

מוזס  זה שמו כאן, לא איבד אפילו יום אחד מיעודו להיות צייר ארצישראלי  שם את חפציו אצל אחיו הצעיר זוזיה  הוא זיגמונט - פקיד בנק לצד עבודתו האמנותית כסופר ומשורר,  בן שיחם של הסופרים סטפן צווייג ופראנץ ורפל הגר עם אשתו פאניה לבית רוזנבלאט ובתו רות בקומה הרביעית שברחוב האהן 28, ברובע התשיעי של וינה.

פאניה, בת העיר לודז', הייתה זמרת מצו-סופרן. היא הגיעה לבירת אוסטריה עם מלגת לימודים ופגשה את זיגמונט אז עובד בנק. "היא נתנה את הקונצרט האחרון שלה כשהייתי אצלה בבטן", סיפר בנה, הצייר יוס'ל ברגנר יליד ווינה 1920.

אוסטיודן [[Ostjuden היו, להבדילם מיהודי המקום העשירים, התרבותיים והמלומדים.

בו-בבוקר,  הלך מוניא לאקדמיה לאמנות, הראה שם את מסמכיו ואת ציוריו. בחנו אותו וכעבור שעה התקבל, בשים לב לכישרונו, ובהתחשב באמצעיו המוגבלים – הוא פטור לפי-שעה מתשלום שכר-לימוד.

כך החלה הקריירה האמנותית של מוניא.

מוריו ומבקרי אמנות תלו בו תקוות רבות. הוא התמחה ברישום דיוקנות, ביחוד דיוקן עצמי, גם ניסה חידושי-צורה וצבע - חיפש דרכים חדשות באמנות הריאליסטית, האקספרסיוניזם היה זר לרוחו.

היה יושב בבתי-קפה, מתבודד בפינתו, מעשן את מקטרת, הרגל מימי שירותו בצבא הבריטי – רושם את היושבים שם, מוחק, קורע – ומתחיל מחדש.

בגלל חיכוכים שפרצו בינו לבין פאניה שכר לעצמו מוניא חדר צנוע בסביבה יהודית, אכל בעמידה [זול] והתגורר שם לבדו. האחים הוסיפו להיפגש לעתים קרובות.

בווינה שלאחר המלחמה, חוץ משוק שחור ואנטישמיות עסקו הרבה בהברחת מטבע זר. יום אחד בא אל מוניא אחד מידידיו ואמר לו בבהילות, כי אנגליה תפשוט-את-הרגל במהרה ומי שבידו 'פונטים' בריטיים כדאי לו שימהר וייפטר מהם.: הידיד הלהוט לבצע את העסקה חטף מידי מוניא את כל סכום חסכונותיו, בלירות-שטרלינג, יצא לאן שיצא וכעבור שעה חזר ובידו צרור של שטרות-מטבע אוסטריים. החסכונות מימי שירותו בצבא הבריטי נגוזו בשל תחבולתו של סרסור-בורסה ממולח שנעלם כלא היה.

הלך מוניא לאחיו ופתחו חשבון בנק בו הפקידו את התמורה- כמה אלפי הקרונות.

הכסף שחסך מוניא בשירותו הצבאי אמור היה להספיק לו ללימודים במשך שנתיים, היה פטור מתשלום שכר-לימוד, ארוחתו: רבע-הכיכר לחם שחור, נתח קטן של מרגרינה, מלפפון וספל מים קרים . היה חסכן בהוצאותיו. איש סגפן, נזיר. הלך ללמד בשיעורים פרטיים, עברית, ומקצועות אחרים כדי לא ליפול למעמסה על אחרים.

שנת 1920 רוחמה ובעלה שהו בווינה כמה ימים. בעלה שהכיר היטב את מוניא, אהבו וגם העריצו הפציר בה, כי יפגשו עם בן עיירתם. בלי לומר מלה ארזה את המזוודות– וכבר ללא התנגדות בעלה – עזבו בו-בערב את העיר. סיפרו כי מוניא ידע .

"חרוץ כדבורה ושתקן כאבן" כתב עליו אחיו זוזיה הוא זיגמונט  הוא הסופר מלך ראוויטש

מעשי ההתאבדות היו נפוצים בווינה "כשנסיך הכתר הארכידוכס רודולף  [פון הבסבורג בנם של  הקיסר פראנץ יוזף ורעייתו 'סיסי'] התאבד בשלושים בינואר 1889, לאחר שרצח את פילגשו הצעירה  מארי וסטרה,  ['פרשת מאיירלינג'] קיבלה ההתאבדות גם גושפנקא קיסרית". כתב אדמונד דה ואאל בספרו  'הארנבת עם עיני הענבר' [לימים הסתבר כי השניים נרצחו]

 בתו של המחזאי והסופר היהודי-אוסטרי ארתור שניצלר, בנו של המשורר והמחזאי  הוגו פון הופמנסתאל - פראנץ, שלושה מאחיו של הפילוסוף והלוגיקן ההומוסקסואל לודוויג יוסף יוהן ויטגנשטיין ואחיו של המנצח והמלחין היהודי-אוסטרי גוסטאב מאהלר שמו קץ לחייהם.  אמרו כי המוות נהיה דרך להיפרד מן הארצי, מן הסנוביות, התככים,  והרכילות. -  ה 'דאס גלייטנדה' [gleitend]  'הדרך אל החוץ' קראו לזה – אותה גלישה החוצה ששניצלר פירט את סיבותיה : "חובות, שעמום מהחיים וסתם אופנה".

 מוניא חתר אל מטרתו– שליחותו כאמן. כדרכו לחפש בכל דבר את האמת המוחלטת בדק מחדש את כישרונו והספקות צצו והפכו לאט-לאט להתקפות ייאוש. בלבו התעוררו ספקות לגבי מצב בריאותו – פיזית ונפשית; הלך לרופאו הד"ר חמלניצקי שהיה גם משורר יידי אימפרסיוניסטי -  מוניא היה בריא – בגופו ובנפשו 'המחלה' הייתה מדומה. "מצב בריאותך תקין" קבע הרופא.

גם דמותה של אישה אקסצנטרית הסתננה לתוך חייו של מוניא; יהודיה שבאה מהונגריה, ממוצא ספרדי, שמה אלזה רוססא. שמנמונת, בלונדית-כהה, גרושה, חברה באקדמיה-לאמנויות.  מוניא התלהב מהשכלתה, מכישרון-הציור שלה, מהבנתה באמנות, אבל הכיר גם את אי-מהימנותה היוצאת-דופן. גרה ברובע השני.

תחילת 1921 באחת מפגישות האחים הפליט מוניא כבדרך-אגב: "החלטתי לעזוב את העולם מרצוני הטוב".  זיגמונט המבוהל  שיכנע את מוניא לעבור לגור אצלו  - ואצלו  - ילדה בת שלוש רות וילד בן חצי שנה יוס'ל שיחקו והשתוללו ובכו כתמיד. העוזרת הכינה את הארוחה או תפרה ליד המכונה. פאניה ליד צ'מבלו, שרה שיר של שוברט על טחנת קמח קטנה  "... איינה קליינה  מילה..." Eine kleine Mühle

מוניא החל שותה.

בווינה שבה כל דבר עמד לבחינה מדוקדקת. ללוח הצבעים שלו, נוסף, כבמחזות - אקדח בראונינג שחור. על ניסיונו של זיגמונט לקחת את האקדח הגיב מוניא "יש לי מספיק כסף לקנות שני, גורל אי-אפשר לעצור באמצעים ילדותיים."

תחילת אביב 1921 - הקיסרות אבדה, אך וינה נשארה מתרוננת וחסרת דאגות - יורש-העצר– קארל הראשון קיסר –אוסטריה,  המונרך האחרון לבית הבסבורג ושליטה האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית  וויתר שלא מרצונו על השתתפותו בענייני המדינה וגלה זה שלוש שנים עם המשפחה המלכותית לגדות  אגם ז'נבה.

מוניא הרבה לשתות.

יום ששי בבוקר. העשרים וחמישה במארס 1921. מוניא השכים-קום ואמר לאחיו:"אני יוצא לטיול לכמה ימים בספינת הדנובה. במשך כמה ימים לא אשוב הביתה.- היה בריא – זיגמונט!"

הלך לבית-מלון, שכר חדר וירה בלבו.

שוטר היה הראשון שניגש אליו למוניא. הדלת לחדר המלון הייתה פתוחה. מוניא דיבר ברור ובלי התרגשות: "אני יודע שהירייה לא הייתה מוצלחת. כיוונתי ללב. ובכל-זאת – טעיתי. אל תיקחו אותי לבית-החולים. אני רוצה למות. הנה מכתבי האחרונים" – ובכל זאת לקחו אותו לבית-החולים הסמוך 'רוח- קודש'..

היה צורך לנתח אותו ולכן שלחו אותו הלאה, לבית-החולים על-שם "שלושת הצלבים".שתיים בלילה.

משם הועבר בלווית השוטרים, לבית-החולים המרכזי.

שבת בבוקר. 26 במארס.. כולם ישנים. שוטר בפתח דירתו של זיגמונט  הודיעו כי אחיו מוזס ירה בעצמו והוא  בבית-החולים 'רוח- קודש'. זיגמונט היה שם, היה גם ב'שלושת הצלבים'.  בבית-החולים המרכזי אחות-נזירה הושיטה  לו צרור ניירות ואמרה:,"ניתחו אותו, אך באמצע הניתוח הוציא את נשמתו – הלב היה חזק, אך הכבד היה פצוע מאוד – ". כבד של שתיינים.

מוניא מת.

מלבד  שני  מכתבים ממוענים קיבל האח מסמכים מהצבא הבריטי ואת הדרכון הזמני של מוניא, מקטרת קצרה, שקית עם טבק, כמה שטרות כסף ושעון הכיס שלו, האקדח והכדורים הוחרמו.

מכתב אחד נשא השם זיגמונט ברגנר  והכתובת המדויקת. המכתב השני היה אל אלזה רוססא, גם הוא עם הכתובת המדויקת.

המכתב לאלזה רוססא. היה כתוב בגרמנית. כמה מלות נימוסין. אף לא סימן לאהבה או לטראגדיה. רק מספר הוראות ביחס לציורים שהוא מבקש למסור. סיבת המעשה - אישית גרידא… היי בריאה – דרשי בשלום החברים. מוזס ברגנר.

המכתב האחר כתוב בפולנית:

"אחי היקר!

אני מבקש אותך ואת ההורים היקרים לי למחול לי על הדאגות שהעיקו עליכם בגללי. מחלתי וספקותי הפכו את חיי לבלתי-נסבלים. אני מנשק אתכם.

וינה, 25 במארס 1921

משה''

בעבר הדף נכתבו הוראות על יתרת הכסף הרשום על חשבונו בבנק, על הכסף שחייבים לו מהשיעורים הפרטיים – "את הכל יש למסור למטרות צדקה". כן ביקש למסור דרישת-שלום למשפחתו של נתן בירנבוים [ציוני ווינאי שבנו האחד הוא הסופר והצייר אוריאל בירנבוים] .

בחדרו השאיר מוניא מקל הליכה אלגנטי מעץ שחור בעל ידית מצופה כסף ועליו אותיות הכסף MB, ראשי תיבות שמו, כובע אופנתי, קופסת צבעים, מכחולים, לוח-הצבעים, תיק רישומים וציורי שמן.

היות ומוזס ברגנר התאבד העמידו את גופתו לרשת הפקולטה לרפואה. זיגמונט החליט לקברו בקבר ישראל. בא לפרופסור הממונה, וסינן לעברו: "או שאני מקבל את גופת אחי האומלל כדי להביאה למנוחות – או ששנינו – אני ואתה, פרופסור – נהיה בין המתים!". "לך עם האדון הזה לחדר-המתים  - אמר הפרופסור למשרת,  - שיזהה את הגופה שהוא מחפש. וכשתמלא את הטופס, חזור אלי ואני אחתום עליו". כעבור כמה דקות היה בידי זיגמונט הפתק החתום איתו הלך לקהילה היהודית שברחוב זייטן-שטטן ברובע הראשון וחזר, שכח כי שבת היה.

יום-ראשון בבוקר, 27 במארס 1921.

זיגמונט ניגש לבית הקהילה היהודית עם הפתק. הלוויה נדחתה ליום שלישי בבוקר, עניינים פורמאליים. חיפש לאחיו שורה מכובדת. זה עלה עשרת אלפים קרונה, סכום נכבד. "גם מקום טוב, זו צדקה"

ללוויה באו כתריסר אנשים. ביניהם: משה גרוס-צימרמן עיתונאי יידי, איש הספר א' מ' פוקס, השחקן-זמר יצחק דייטש, כמה דודים, דודות, אחייניות. הקברנים הורידו את הארון לקבר המוכן. איש לא דיבר. הדוד זכריה ניגש ובחלל בית-הקברות הצטלצל: "יתגדל ויתקדש שמה רבא - - - "

אלזה רוססא ורוחמה ידעו על האסון מייד. הוריו לא.

למחרת – בא הצייר יאנקל אדלר הוא הכיר את מוניא, העריך מאוד את כישרונו וגם את הישגיו. אמר שהיה בא ללוויה, אילו ידע. הלכו זיגמונט ויאנקל אדלר ועלו לקבר - תלולית עפר ולמרגלותיה תקוע לוח עץ, ועליו באותיות לטיניות:

MOSES HARARY BERGNER

25.3.1921 - 1892

עברו חודשים עד שזיגמונט התעשת ושלח מכתב לקרובי משפחה שגרו בשכנות עם ההורים השכולים דלת מול דלת, בישר להם על מה שקרה למוניא וביקשם למצוא דרך לגלות להורים את האמת המרה -.

"לא אישה גרמה להחלטתו זו, לא מחלה, לא מצבו החומרי".

כשנודע להורים לאפרים והינדה  על מותו של מוניא – השתטחה הינדה על הרצפה ליד מיטתו ובכתה, לילה שלם בכתה וכל היום שלאחריו. ורק פעם, לפנות-בוקר, השמיעה צעקה שהחרידה את כל הבית – "צעקה כזאת פרצה מתוכי כשהרופא תפס בי בצבת-הברזל – לעזור לי ללדת את מוניא." סיפרה .

סוף דבר

אחרי שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, עם הופעת שארית-הפליטה של יהדות וינה שהייתה בת רבע מיליון יהודים, הוצבה המצבה הנוכחית על ידי בני המשפחה.

אפרים האב נפטר ב 2 באוגוסט 1939 .

האלמנה הינדה ברגנר אמו של מוניא,  חוסלה על יד הנאצים בתאי הגז של מחנה ההשמדה בלזץ' [בפולין על גבול אוקראינה]  בשנת 1942 בהיותה בת שבעים ושתיים שנה.

הרץ ברגנר; האח הצעיר ביותר של מוניא ברגנר, נולד בראדימנו בשנת 1907  בשנת 1938- היגר למזלו מפולין למלבורן, אוסטרליה. כתב ביידיש סיפורים קצרים מחיי היהודים בוורשה ומחיי המהגרים היהודים במלבורן, ושני רומנים: "בין שמים וארץ" ו"אור וצל".

מלך ראוויטש הוא כאמור שם העט של זכריה חנא ברגנר אחיו  הצעיר של מוניא ברגנר [משה הררי]. זוזיה קראו לו בעיירה ואילו בווינה נקרא זיגמונט. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרי, בווינה שימש כפקיד בנק לצד עבודתו הספרותית: משורר ידיי, עורך, מבקר ומספר. נשוי לפאניה ואב לבת  רות ולבן ולדימיר יוסיף הוא יוס'ל.  לאחר מות אחיו מוניא כשבא לארץ בשנת 1927 גר ברחוב 'יגיע כפיים' "אצל פרידלנדר" עבר לוורשא  ומשם בשנת 1935 לאוסטרליה, בשנת 1941 התיישב בקנדה, בשנת 1954, הצטרף לבנו, בארץ הצייר יוסל' ברגנר.  

מלך ראַוויטש-ברגנר  נפטר ביום 20 באוגוסט 1976 בן 83 ונטמן בבית  העלמין היהודי על שם הברון דה הירש בסאוונה סטריט, מונטריאל, קויבק, קנדה.

הצייר יוס'ל ברגנר נולד בוינה בשנת 1920 לפאניה וזיגמונט ברגנר. קופסת הצבעים של דודו מוניא וקבוצה של רישומים וציורי שמן ליוו אותו בכל דרכיו.

 עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עלתה רוחמה עם בעלה ובניה לארץ-ישראל, לתל-אביב.

בשנת 1994 הוצגה ב"בית ראובן" בתל-אביב תערוכה של ציירים אקספרסיוניסטים מהארץ  תחת הכותרת: '… והאמן איוב הוא!" - האקספרסיוניזם המסתתר 1919 –1924'.  בה הוצגו ארבעה דיוקנות עצמיים של מוניא ברגנר – שני רישומים ושני ציורי שמן.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי בעזרת צמרת אביבי.

עודד ישראלי המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים בדרך כלל מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850 – 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ברצונם או שלא, ומעלה אותם על הכתב. יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.

צמרת-רבקה אביבי ילידת חיפה, 1958, מוסמכת במדעי החיים, מתעדת אנשים מדברי הימים - אילנות ושרשים.

 

* אע"ל - אבד עצמו לדעת