אליעזר מרגולין - נרצח על-ידי חייל פולני
28.6.1942 - גן-יבנה

בית-העלמין של גן-יבנה
טכסט:
אליעזר בן ידידיה
מרגולין
נרצח
י"ג תמוז תש"ב
בן מ"ד

בבית-העלמין של גן-יבנה ניצבת מצבתו של אליעזר מרגולין, ועליה כתובה המלה המזעזעת 'נרצח'. אליעזר עלה ארצה כחלוץ בין נוסעי האונייה המפורסמת 'רוסלאן' והיה מראשוני 'גדוד-העבודה'. באתר "יזכור" של משרד-הביטחון, שמו לא נרשם. חייל פולני רצח אותו.

ההתחלה
אליעזר בן ידידיה מרגולין נולד ברוסיה הלבנה בעיירה קטנה בשם ברזינה. "על נהר עיירה זו נעצר בשעתו נפוליון במסע כיבושיו את רוסיה, וישנה שם מצבה המעידה על כך" אמרה לי בתו ציפורה, במשפחה היו 5 אחיות, 2 נשארו ברוסיה ו- 2 אחים: 1 בארה"ב ואחד בארץ-ישראל הגיע לארץ באונייה 'רוסלאן'. "הלך לייבש ביצות".

עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה, הפעילה התנועה הציונית לחץ, לאפשר לתושבים היהודים, אשר גורשו מהארץ על-ידי התורכים, לחזור לבתיהם. באודיסה התארגנה הפלגתה של ספינה בשם "רוסלאן". בין העולים על סיפונה היו אישים ידועי-שם, כמו ההיסטוריון ד"ר יוסף קלאוזנר, העיתונאי משה גליקסון, המשוררת רחל וכן ציירים, אדריכלים ורופאים. אליהם הצטרפו גם "פליטים" מדומים, ששאפו לעלות לארץ; 671 נוסעים היו בה, וביניהם בחור בן 21 החלוץ, אליעזר מרגולין, "פליט מדומה".
"רוסלאן" הפליגה מאודיסה ב-14בנובמבר 1919. הנסיעה ארכה למעלה מחודש. ב - 19 בדצמבר הגיעה הספינה לנמל יפו. חג ליהודים. רחובות העיר הוצפו בקהל. נדרשה התערבות שוטרים כדי לשמור על הסדר.
"כל הארץ חגגה את בוא "רוסלאן", האונייה הראשונה, שפתחה "רשמית" את העלייה השלישית, וביישוב האמינו, כי עתיד להיפתח קו קבוע מאודיסה ליפו. לעולים נערכו קבלות-פנים למכביר, ומנחם אושיסקין, ראש 'ועד-הצירים', הקציב סכום של 1,000 לירות מצריות לחגיגות".

בהגיעו לארץ – אליעזר מרגולין היה לחבר ב"גדוד העבודה וההגנה ע"ש יוסף טרומפלדור".
- קבוצת צעירים, שהעמידה את עצמה לתקופה של שנתיים - שלש, לרשות העם היהודי בארץ ישראל. חבריה הצטיינו בלהט ציוני סוציאליסטי, קבעו במצעם את רעיון הקמת "קומונה כללית של עובדים עבריים בארץ ישראל". אליעזר מרגולין היה בפלוגה שחנתה במגדל, למד עברית מפי ברנר ועסק בסלילת הכביש לטבריה במשך שנה.

אליעזר מרגולין ורחל מירון אשתו לעתיד, הכירו עוד בתנועת "החלוץ" ברוסיה, אך תוך עלייתם ארצה נפרדו דרכיהם. אליעזר הלך כאמור למגדל ורחל עם אחותה בלומה הלכו לחצר כנרת להיות יחד עם שאר יוצאי העיירה בוברויסק הצטרפו אל אחותם הבכירה לאה מירון, היו שם גם ברל כצנלסון, שרה שמוקלר, בתיה ליפשיץ [לימים אשתו של אליעזר שיין המורה והמנהיג ואמו של נחמיה שיין, שנהרג ב'ליל הגשרים'] רחל כצנלסון [לימים אשתו של זלמן שז"ר שהיה לנשיא].
רחל הייתה רוקחת ולקחו אותה ל"הדסה" ירושלים. עבדה שם שנה ואמרה: "לא באתי לארץ בשביל זה, באתי ליבש ביצות" וחזרה לעמק, לאחותה בחצר-כינרת.

בראשית שנות העשרים רכש יהושע חנקין עבור הקרן-הקיימת שטחי אדמה גדולים בעמק-יזרעאל ובעמק-חרוד. השטחים היו גדולים, שוממים ושורצי יתושים. מוסדות הישוב הבינו כי רק גוף גדול ומאורגן יהיה מסוגל לעלות על האדמה, ליבש ביצות ולהקים ישובים. המשימה הוטלה על 'גדוד העבודה'.
הגדוד ראה לפניו הזדמנות להגשים את חזונו - אלפי חברים שיתרכזו במספר ישובים קרובים זה לזה ויתפרנסו בעיקר מחקלאות ותעשייה, ויגנו על עצמם.

קבוצות מפלוגות 'גדוד העבודה' מראש-העין וממגדל עלו ביום י"ח אלול תרפ"א למעיין חרוד והקימו את פלוגת עין-חרוד -
". . . בערב ההוא חלה העלייה על הקרקע בג'לוד, היא עין-חרוד. ידענו ש'גדוד העבודה' ממגדל עבר לשם" כתבה ברכה חבס.

". . . זכורני כיצד בא שלמה לביא אלינו, למחנה מגדל, והרצה בפנינו על תוכניתו. (...) ואז אמרנו ללביא: "נעשה ונשמע". (...) יצאנו ברכבת מצמח לעפולה, על מנת לרדת במרחביה ומשם בעגלות לעין-חרוד. התברר שקבוצת חברים מפלוגת ראש-העין הקדימה אותנו ב-24 שעות..." סיפר פייבוש ליפשיץ.

במגדל נקבעו 40 חברים, רובם בחורים אמיצים, מלומדי מלחמה עוד מימי ההגנה העצמית באוקראינה. כמו: דודן, מרקו ופלקוב ומקבוצת "השומר הצעיר" שיינוולד, פטריקובסקי ורידר, עם אשתו היפה בלה. גם ייווצ'קה החובשת וציפורקה קלצ'קו היפהפייה המזמרת היו בקבוצה, שיצאה לעין-חרוד.

"יצאנו בעגלות לעין-חרוד. הגענו למערה הגדולה, ממנה יוצא המעיין, ושם על מדרון ההר הקמנו את האוהלים - סיפרה רחל ברכנפלד נערה מבוברויסק הידועה כרחל היפה, שהייתה בפלוגת ראש-העין - לאחר מספר שבועות עברנו למחנה הקבוע בכפר הנטוש ליד עין-ג'לוד".
רחל מירון עזבה את כנרת יחד עם אחותה בלומה ועם החברים מהעלייה השנייה יצחק טבנקין, חיים שטורמן, שלמה לבקוביץ' [לביא], חיים כהנא, בתיה ברנר אחותו של הסופר יוסף חיים ברנר, אליעזר סלוצקי ואשתו בת-הדוד שושנה מירון ועוד, "שמנה וסלתה של הקבוצה במובן האינטלקטואלי והמשקי, שהלכו לטוות חלומם, חלום ה'קבוצה הגדולה', בעין-חרוד".
"הם היו מבוגרים ממנה" אמרה לי ציפורה.
לאה מירון, נשארה ליד ברל.
עברו שלושה חדשים ובי"ב כסליו תרפ"ב, פלוגה מן ה'גדוד' עלתה לתל שייח' חסן והקימה במזרחו של עמק יזרעאל – עמק-חרוד את תל-יוסף על שמו של יוסף טרומפלדור. ביניהם החברים אלקינד האידיאולוג של הקומונה הארצית ולוקאצ'ר הוא לוקא פעיל ביטחון. "כיבוש עמק חרוד" קראו לזה.
"הרעיון היה: הקמת קומונה כללית של העובדים העבריים בארץ ישראל".

צבי ניסנוב מ'השומר' היה אחראי על השמירה במחנה. ייווצ'קה טיפלה בחברים, שקיבלו קדחת. היו שם גם ציפורקה קלצ'קו, שלמדה באוניברסיטה של חרקוב יחד עם אהרונצ'יק רוזין. הם הגיעו ממגדל לתל-יוסף בראשיתה, [לימים ירדה לרוסיה עם קבוצת אלקינד].
היה שמח בעמק -
"אהרונצ'יק היה לו קשר חזק עם בחורה מעין-חרוד ושמה נחמקה אברונין, והיא אשתו של הרועה אברמסון, חבר ארגון 'השומר'. הייתה להם כבר בת תינוקת. נחמה נפרדה מאברמסון, אך הוא לא קיבל את העניין וניסה להשפיע עליה בטוב וברע והדבר לא עלה בידיו". סיפרה רחל שהייתה אז אהובתו של אהרונצ'יק.
"אהרונצ'יק נהרג מיריית אקדח של נחמה ומיד ירתה גם בעצמה ונהרגה גם היא. . ."
כל הסיפור העצוב הזה נשאר חידה סתומה עד עצם היום הזה. מי שידע והכיר היטב את המאורע היו אנשי 'השומר', חיים שטורמן וצבי נדב, והם שמרו על שתיקה עקשנית.

אהרון פריבר היה גם הוא בתל יוסף עבד בלילה במאפייה על מנת להיות פנוי ביום, לצייר ולפסל אחר הצהריים. "תמיד ליווה את ריקודי ההורה בכינור או במפוחית יחד עם יהלי וגמן, שניגן בפסנתר".

"אמא הלכה לעין-חרוד להיות לולנית. האבא היה בתל-יוסף". נזכרה ציפורה.
תל יוסף קם כמחנה של 'גדוד-העבודה' אשר התנהל כמשק משותף עם עין-חרוד, שנים אחדות היו תל-יוסף ועין-חרוד משק אחד בשני מקומות. "מושבות קומונליות" בארץ ישראל.
בתחומים רבים היה למשק תל-יוסף "זכות ראשונים": חשמל בחדרים, בחצר ובמבני המשק, בריכת אגירה, תזמורת כלי-נשיפה, מכונת ראינוע, ששימשה גם את שאר ישובי העמק, קומביין ראשון, טרקטור הזחל הראשון– והטרקטוריסט אליעזר מרגולין.
"כל ערב התאספנו לשירה בצוותא, לרוב שירי "אמא רוסיה".
"אהבנו לשיר במקהלה בניצוחו של מוליק שפירא. הוא היה איש העלייה השנייה, קטן כזה ומצחיק", אמנים נהגו לבוא לעין-חרוד ולתל-יוסף - תיאטרון 'הבימה', 'האוהל' או 'המטאטא'. הופיעו גם פסנתרנים כפרופ' דוד שור, והכנרים ברוניסלב הוברמן ויאשה חפץ.
"אחד האמנים, שהיה חבר ה'גדוד' במגדל, היה החבר אברהם שלונסקי, אשתו לוסי הנאה הפליאה בשירת סולו מדהימה, על טהרת הלחן הרוסי ואחותו ורדינה ליוותה בנגינת גיטרה".

בינתיים נתגלעו ב'גדוד' חילוקי דעות על השימוש בכספי המוסדות המיועדים לפיתוח המשק.
היחסים בין הנהגת ה'גדוד' ובין 'ההסתדרות' הלכו והחמירו ועניין הקופה המשותפת היה הגורם העיקרי לפילוג הראשון ב'גדוד', אם כי לא הגורם היחידי 1922.

"... הפילוג הראשון אירע בעקבות חילוקי דעות לגבי השאלה: האם כל פלוגות ה'גדוד' ויחידותיו שוות חובות וזכויות בקופה המשותפת של ה'גדוד', כנהוג ב'גדוד' עד אז. הדעה המנוגדת הייתה, שבמשקים החקלאיים יש צורך באוטונומיה כלכלית וקופה משותפת עלולה להיות הרסנית עבורם [וועדה רדפה וועדה, אך ניסיונות הפשרה והפיוס נכשלו בזה אחר זה]. הוויכוח גרר פילוג, שתוצאותיו פירוד בין תל-יוסף - שהמשיכה לדגול במסורת ה'גדוד' של קופה משותפת לכל הפלוגות וכל המטרות, ואליה נקבצו כל התומכים בדעה זו - לבין עין-חרוד, שעזבה את 'גדוד העבודה' היות ודרשה אוטונומיה כלכלית למשקים החקלאיים, כדרישת לביא" כתב לימים דוד הורביץ, יש ויגידו כי המחלוקת התגלעה בין אנשי "הקיבוץ", שתמכו בפיתוח קיבוץ גדול בעמק, לבין אנשי "הגדוד", שהעדיפו בניית קומונה ארצית של פועלים על פני השתקעות במקום אחד.

בהחלטה שנתקבלה ב'הסתדרות-הכללית' נפרדו שני המשקים תוך חילופי חברים. פלוגת תל-יוסף נשארה ב'גדוד העבודה' ופלוגת עין-חרוד פרשה ממנו והקימה גוף ארצי נפרד. לימים הצטרף ל'גדוד' קבוץ כפר-גלעדי.
יש ויגידו – טבנקין מול לביא.

"הייתה זו תקופה של פילוגים. פילוג ראשון עין-חרוד – תל-יוסף. אבא עבר לעין-חרוד, לרחל, שם הם נישאו" . סיפרה ציפורה 1923.

אחר-כך בא פילוג שני, בין 'הגדוד הימני' ל'גדוד השמאלי' דצמבר 1926. אלקינד היה ממנהיגי הפלג השמאלי, שראה את העיקר במטרה הסוציאליסטית ובקידומה בארץ. חבורת אלקינד עזבה את תל-יוסף חלקה לתל-אביב הקטנה לעבוד בבניין כפלוגה עירונית, ואילו אלקינד וקבוצה מחבריו ב'גדוד השמאלי' התייאשו מאפשרות הגשמת רעיונותיו של טרומפלדור על קומונה ארצית, והחליטו על חזרה לברית-המועצות, בניסיון להגשים שם קומונות חקלאיות יהודיות בחצי האי קרים. הדבר נשמר בסודי סודות ורק ביום האחרון פורסמה רשימת הנוסעים לרוסיה, להקמת המושבה הקומוניסטית הראשונה, שנקראה באספרנטו 'וויו נובה' - דרך חדשה. מקבוצה השנייה, הגדולה והחזקה, צמחה קבוצת "מושבניקים" שהקימו את כפר ויתקין 1927.

פילוג נוסף היה על הרקע של "קיבוץ גדול" - 'הקיבוץ הארצי', שעין-חרוד מרכזו כפי שרצה לביא, או מושב - ה'משקיסטים', שביקשו לעבור לצורת התיישבות פרטית כמושב. הדברים הגיעו לידי משבר. מועצת 'אחדות-העבודה' התייצבה לצד קיבוץ עין-חרוד בטענה ש"זו הדרך הצודקת והיעילה ביותר להגשמת הציונות".

בסופו של משבר - קבוצה גדולה של 70 חברים הלכה להקים את המושב שלהם בוואדי חווארת - מושב שיהיה מודל של משק זעיר, אינטנסיבי ואורגני, שיעובד על ידי העובד בעבודה עצמית, אך בשותפות עם שאר חברי המושב בבעלות ובשימוש באמצעי הייצור.

"אמא הייתה בעד קיבוץ אבא בעד מושב. הפעם אמא הלכה אחרי אבא - הורי עזבו את העמק יחד עם כ-60 חברים, כדי להקים מושב. הם הלכו לחיפה" סיפרה ציפורה.

יוצאי עין-חרוד שנקראו "חבורת העמק" השתייכו לזרם שנלחם ליתר עצמאות של המשק לגבי "הגדוד" וה"קיבוץ". כשלא הצליחו במלחמתם עלה הרעיון להקים מושב עובדים, לארגונם קראו בשם "העמק".סיפר החבר בן-אריה מראשוני יוזמיו ויוצריו של הארגון.

עין-חרוד ותל-יוסף ראו בהם נטע זר ובלתי-רצוי. ב- 1926 קיבל רוטנברג זיכיון לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ-ישראל ובעבר-הירדן. עבודות הבנייה של המפעל בנהריים החלו בשנת 1927. סדרני העבודה, שיבצו את "המשקיסטים" בעבודה המרוחקת, ב'חברת-החשמל'. הרצון "להפטר" זה מזה היה הדדי, ובסוף 1928 עזבה הקבוצה הראשונה את המשקים. שאר החברים עזבו באביב 1929.
8 שנים היו אליעזר ורחל בעין חרוד.
ראשוני העוזבים גרו ב"בית-הערבי" - בית משפחת בושקאר נמצא בעיר התחתית של חיפה, במבואות המזרחיים בואכה מהצ'ק-פוסט העירה. שם גרו במשך שנתיים. "'בבית הערבי' גרו רק ארבע - חמש משפחות שעבדו ב'חברת-חשמל', השאר גרו בנהלל" סיפר לי עמי ניצן בן כפר ויתקין.
"הורי גרו ב'בית הערבי' ואז אני נולדתי – סיפרה לי ציפורה. - נולדתי ב"הדסה" חיפה, הבניין אינו קיים היום במקומו נבנה הטכניון" בית-חולים 'הדסה' היה ב'בית אתין', בית מגורים,שהוקם כבית פרטי על ידי יהודה איתין אחד מראשי "ועד הדר הכרמל". משנת 1922 שימש כבית-חולים והכיל 45 מיטות: 24 לגברים, 12 לנשים ו-7 – 10 לילדים. סיפר פרופ' נסים לוי.

"בא דוד מארצות-הברית, אח של אבא, סול מרגולין שמו, קומוניסט עשיר. היה בדרכו לברית-המועצות לחפש משפחה, ומצא אותנו בבית ערבי בחיפה ללא תנאים. הילדה – אני – חולה בדלקת-ריאות, מאושפזת בבית-חולים".
"יום אחד הגיעה משגרירות ארצות-הברית בירושלים הודעה, שאבא צריך לבוא לשם אישית. אבא עבד באותו זמן בנהריים. היה מגיע הביתה לשבת".
"אבא נסע לירושלים. היו שם 3 כרטיסים לארצות-הברית. אמר לשגריר: 'אני לא לוקח' אמר לו השגריר: 'זרוק אחר-כך על המדרגות, רק תחתום לי שקיבלת את הכרטיסים'.
אמא הייתה בעד לנסוע, ונסענו". סיפרה ציפורה.

"קבוצת העמק" – יוצאי עין-חרוד היו צריכים לעלות על הקרקע ליד נהלל וכפר-יהושע, אבל הקיבוצים לקחו להם את האדמה והקימו את גבת, ואז הם הלכו עם קבוצה ג' וקבוצה א' להתיישב בכפר-ויתקין" – סיפר עמי ניצן.
" גרנו בניו-יורק. אבא עבד בהרי האפאלצ'ים, בחוות חקלאיות בגידול אפרוחים. היינו 3 שנים בארצות-הברית וחזרנו לארץ בשנת 1932. המשפחה שם מאוד כעסו כשעזבנו, אפילו לא באו להיפרד". סיפרה ציפורה.
בארץ - 'גדוד העבודה' כבר 'נבלע' ב'קיבוץ-המאוחד'. ביצות העמק יובשו.

אליעזר החל לעבוד כטרקטוריסט ב"יכין חק"ל" אז מוסד קבלני לעבודות חקלאיות, שהוקם על ידי 'ההסתדרות הכללית'.
"הוא עבד בלייבש את ביצות עמק-חפר, היה לו ניסיון בייבוש ביצות עמק-יזרעאל. גרנו בתל-אביב כי היו צריכים בשבילי גננת דוברת אנגלית – סירבתי לדבר עברית..." סיפרה ציפורה.
כשהתחילו להכשיר את קרקעות גן-יבנה נשלח לשם אליעזר, כפועל טרקטור ב"יכין". עם הטרקטור. עם ראשוני המתיישבים. "אבא החליט שלא להתיישב בכפר-ויתקין, לשם הלכו מצדדי המושב מעין-חרוד, הם כבר ישבו שם שלוש שנים, והחלו לעבור למקום הקבע. אבא לא רצה להתחיל משם 'איפוא שיש כבר ותיקים', ובגן-יבנה היו אמריקאים". סיפרה ציפורה.

גן-יבנה נוסדה על אדמות הכפר הערבי באראקה שנרכשו על- ידי אנשי אגודת 'אחוזה א' בע"מ' -חברה להתיישבות יהודית בארץ-ישראל, שהוקמה בניו-יורק לפני מלחמת העולם הראשונה במטרה לרכוש קרקעות בפלשתינה, לעלות לארץ ולהקים בה מושבה חקלאית.
"רוב האדמות בבאראקה , אדמות 'אל-חרם' אדמות 'הקדש', נרכשו מאחד השייח'ים הגדולים באזור – השיח' אבו-חאדרה, ובסוף אותה שנה - 1931 החלה הכשרת השטחים על-ידי חברת 'יכין-חק"ל'.

חברת 'יכין חק"ל' ואגודת 'אחוזה' הביאו באמצע שנת 1933 את קבוצת 'תל-חי- קרים' – קבוצת חלוצים, שהתארגנה ברוסיה בשנת 1929 ועלתה ארצה באותה שנה. אליה חברו אנשי הקבוצה, שפרשה או סולקה מ'גדוד העבודה' בשנת 1926 - בתמיכתו התקיפה של דוד בן-גוריון. קבוצה, שתחילתה בתל-יוסף, עברה לרמת-רחל, רעננה, גן-יבנה; שנתיים ימים בנו את התשתית לגן-יבנה: הכשירו קרקעות, נטעו פרדסים והקימו בתים. על 450 דונם, שקיבלו כשכר עבודתם מ'אחוזה', הקימו את המושב בצרון.
ציפורה: "לאבא לא היה כל קשר עם קבוצת 'תל-חי' אבא הלך לשם כטרקטוריסט של 'יכין', כשכיר".

"השם 'גן יבנה' ניתן במעמד חפירת-הבאר - סיפר פחטר - בשל קרבה לעיר ההיסטורית יבנה", משה פחטר  גם היה זה, שחפר הבאר הראשונה, השלימה נילי פחטר נכדתו.

"ראשוני "האחוזאים" עלו על הקרקע בשנת 1933 אולם הרוב המתין מעבר לים. כשהתברר כי אנשי אגודת "אחוזה" מארצות-הברית לא מתיישבים על אדמתם, נמכרו הקרקעות ליחידים במחיר של 30 לא"י לדונם.
בפרסומת של אז נאמר:
"אחוזת א' בע"מ מוכרת מגרשים לבנין, חלקות למשקים זעירים ולתעשייה בגן יבנה. כבישים טובים, תנועה מסודרת אוטובוסי 'דרום-יהודה' ["היינו נוסעים לגדרה בעגלה. לא היו כבישים, הכביש נגמר בכניסה למושבה" סיפרה לי בת המקום שרה'לה ניסנמן-זלצר] מים בשפע ובזול ["בגלל מחסור במים עזבו לא מעט את המושבה" כתב אריה קרישק], חשמל, בית-ספר נהדר ["היינו לומדים שתי כיתות יחד, שניים שלושה ילדים בכיתה, שני צריפים של שני חדרים כל אחד" סיפרה ציפורה גוטקביץ' לבית מרגולין].

משפחת מרגולין רכשה שניים וחצי דונם -'משק-עזר' - קצת ירקות, כמה עצי-פרי, פרות ותרנגולות.
"תושבי המושבה - אנשים צעירים, עליזים וחרוצים – ביום עובדים כשכירים בפרדסי "יכין" לכיוון אשדוד, ואחרי העבודה בונים את ביתם ומטפלים במשק-העזר. בלילות שבת היו אנשי המושבה מבלים בצוותא - מתאספים על גג 'בית-העם' -מרכז הבילוי של תושבי המושבה, "רוקדים ושרים, שומעים הרצאה או מקשיבים לתקליט של מוסיקה קלאסית עד שמאיר ניסנמן הביא מכונת להקרנת סרטים... "

אליעזר מרגולין רכש את הטרקטור ונהיה עצמאי. חסך וקנה עוד ציוד. גם עגלות להוציא את הפרי מהפרדסים.
"מרגולין היה בעל טרקטור. נחשב לאיש אמיד. הוא היה עצמאי – דבר נדיר כי רוב המתיישבים היו שכירים. . . " דברי אייזיק קוריאנסקי איש גן-יבנה.
ציפורה: " אמא אמרה, שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לאכול בשר יום, יום...- והוסיפה: - כך נמדד בימים ההם, אושרו ועושרו של אדם... ".

מול בית-המועצה היה תלוי צינור גדול על מגדל עשוי מצינור נוסף – פעמון. על הפעמון היה ממונה אדם, שתפקידו היה לצלצל כל בוקר, בשעה 7:00, ולהודיע על תחילת יום העבודה. וכך בשעת הצהריים – להפסקה, ובשעה 16:00 - לגמר יום העבודה. הפעמון שימש גם להתריע על שריפה או אירוע המצריך אזעקת התושבים.
"בתקופת המאורעות התנפלויות מאורגנות של כנופיות, הצתות, התנכלויות לרכוש, מעשי שוד היו מעשי יום-יום".
המושבה הייתה מוקפת בכפרים ערביים: באראקה, זרנוגה, מראר, באשיט, קסטינה, מסמיה אל-כבירה ומסמיה אל-זרירה, באטאני-שארקיה ובאטאני-ע'ראבי, מאנסורה, שאחמה, קאטרה, אום-קאלחה, אל- מוחאזין, קזאזה, אידנאבה , והלאה - תל-תורמוס וסוואפיר אל-ע'רבייה, סוואפיר א-שרקייה וסוואפיר א-שמאלייה, בית-דאראס ואישדוד עיירת המחוז.

"וגן-יבנה? כל המושבה - רחוב וחצי, אולי שלושים בתים... "

משפחת מרגולין עברה ל'שכונת הפועלים' שליד המושבה, שכונת פועלים, שנבנתה לחברי ההסתדרות וותיקי המושבה. המרחק ל'בית-העם' היה כ – 3 קילומטר, כ-20 דקות הליכה.
לשכונה קראו "רמת-השניים" על שמם של אברבוך מאיר וכהן אברהם שני אנשי המושבה, אנשי ביטחון, שנהרגו במאורעות במארב לאוטובוס של "דרום-יהודה" ליד בית-דגון 1938.

"סביב הבתים הייתה חומת קרשים עם מילוי של חצץ להגן מפני יריות. ערביי הכפר באראקה היו שקטים, לעומתם אלו של באשיט היו עושי-צרות.." סיפרה ציפורה והוסיפה: - במאורעות - מאורעות 1936-39 –שהערבים והאנגלים קראו להן "המרד הערבי הגדול" - אבא היה עובד כרגיל. היה לו אקדח. אותנו פינו כמה פעמים לגדרה, בדרך כלל, בהתקפה היו מפנים אותנו ל'בית-העם'".

"הייתה מלחמה. כולם דאגו" סיפרה ציפורה.
"לניסנמן זה, שבנה אחר-כך בית-חרושת לקרח היה הרדיו היחידי, היה מביא ל'בית-העם' וכולם היו באים לשמוע חדשות מהרדיו".
"היה "בית-העם" ולא רחוק ממנו הייתה הצרכניה... ".
"קרח חילקו בעגלה לבתים. מה'בלוק' המאורך היה חותך בדקר רבע או שליש"
"היה קיצוב במזון..."

הטנקים של הגנרל הגרמני רומל - "הקורפוס האפריקני" - חצו את ללוב והגיעו לגבולות מצרים. רצו להשמיד גם את 600,000 יהודי ארץ-ישראל. הבריטים ריכזו כוחות למתקפת נגד.

"במושבה היה בית-קפה, "ריינגבירץ" שמו, ששימש מקום מפגש ומעין מרכז-חברתי לחיילים המוצבים בסביבה, שבאו לשתות ולבלות".
יום אחד הביא מאיר ניסנמן מכונת הקרנה, והחל להקרין כל מוצאי-שבת סרט קולנוע ב'בית העם'. את התרגום הכתוב ביד הייתה 'מסובבת' בתו שרה'לה, "לפעמים היה סרט גם באמצע השבוע. "
בין חיילות בעלות-הברית, שחנו אז בארץ-ישראל, הייתה יחידה מן הצבא הפולני "הקורפוס הפולני הראשון" [להבדיל מ"צבא אנדרס"-"הקורפוס הפולני השני" שהגיע ארצה רק בשנת 1943]. הם הוצבו באחד ממחנות חצור – מחנה שנבנה סביב בארות חירבת א-תהלוג'ה [כיום בני-עי"ש] , על אם הדרך בין גן-יבנה לגדרה, כשעת הליכה עד למושבה, שם שירת גם החייל הפולני ולאדיסלאב קאטנישקו.
"אבא היה בידידות עם הפולנים הייתה לנו רפת והאיכרים, שבהם היו באים מנוסטלגיה לחלוב ולשתות חלב" סיפרה ציפורה.
"כל מוצאי-שבת היה סרט. מרגולין הלך עם כל המשפחה באותה דרך בה עברו החיילים למחנה הצבאי, איפה שהיום בני-ע"יש, שהיה של כל מיני צבאות. הם הלכו בדרך, ולמרגולין היה מקל כזה עם גולה בקצה, לא ארוך, מין נבוט, בדרך נתקלו בקבוצת חיילים פולנים. לא ברור מה קרה שם, אבל אחד החיילים הוציא את המקל מידיו של מרגולין ונתן לו מכה אחת ברקה ומרגולין מת במקום. הנבוט הרג אותו" סיפר לי אייזיק קוריאנסקי.
"הלכנו אמא אבא וחברה שלי לקולנוע, אחי היה ילד קטן ונשאר בבית. מולנו באו שני פולנים שיכורים מתנדנדים, התקרבו והתחילו לקלל. אבא התרגז וענה להם. אמא ראתה, שזה הולך להיגמר לא טוב ואמרה שנרוץ להביא עזרה. רצנו עד שכונת השוטרים עד לבית של אברהם כהן – אז גרו בביתו אנשים אחרים, איני זוכרת איך קראו להם, יצאו לעזור. הפולנים לקחו טוריה שהייתה בפרדס ועם הידית הכו את אבא בראשו. כשבאנו, אמא צעקה והם כבר ברחו. קראו לרופא אבל היה מאוחר מדי... ". סיפרה לי ציפורה.
"אליעזר מרגולין משכונת הפועלים ליד גן יבנה נהרג שלשום בערב בלכתו עם אשתו ובתו להצגת קולנוע בבית העם בגן-יבנה... היה כבן 40 במותו, הניח אחריו אשה, ילדה בת 14 וילד בן 5.". נכתב בעיתון. "אחי נקרא ידידיה מרגולין, הוא נולד בשנת 1937 ב'הדסה' תל אביב" השלימה ציפורה.

"אמרו שאיזה חייל פולני שיכור הרג אותו" זכר גדעון כוכבי בן המושבה.

ביום ה' ביקר הרב הצבאי הפולני, הקפיטן ברומברג, אצל משפחת מרגולין ובוועד המושבה, ומסר את רגשי השתתפות הממשלה הפולנית בצערם של האבלים.

בשבעה למותו, התייחדו אנשי המושבה עם זכרו. "אהוב ונערץ על כל יודעיו" אמר בדברי ההספד א' נוביק, מנהל קופת-חולים ברחובות. הוקרא גם מכתב תנחומים מהגנרל הפולני קופאנסקי בו הביע את צערו למשפחה השכולה ולמושבה האבלה, והבטחה, שהנאשמים יובאו לדין וישפטו בהתאם לחוק הצבאי.

וועד המושבה החליט על איסור מכירת משקאות חריפים, בכלל זה גם בירה בכל תחומי המושבה ועל סגירת כל בית-עסק החל משעה 7 בערב.

"המשפט התנהל בעזה, שהייתה אז עיר המחוז. מטעם המשפחה, היה עו"ד דב יוסף, אשר היה אחר-כך שר במדינת-ישראל" הוסיפה ציפורה.

החייל הפולני ולאדיסלאב קאטנישקו נדון למאסר של 15 שנים שנה בעוון הריגת אליעזר מרגולין. השופט ציין כי הנימוק היחידי להריגה הייתה שנאתו של הנאשם ליהודים.

סוף דבר
"לאחר הרצח אמא פנתה לקיבוץ עין-חרוד, שלמעשה הייתה בין מייסדיו וגם משפחה הייתה לה שם - הייתה לה שם אחות ובת דוד, וקיבלו אותנו בחזרה למשק, אחרי שמכרנו את כל הרכוש של הורי: בית, משק, טרקטורים וכו' - ונתנו הכול למשק. אחי ואני התחנכנו וגדלנו בעין-חרוד". דברי ציפורה מרגולין-גוטקביץ'.

לאחר מותו של ברל, עברה גם לאה מירון לעין-חרוד לגור עם אחותה בלומה, אחותה רחל ובת הדוד שושנה אשת אליעזר סלוצקין.
ביום 23.12.1942 בית הדין לערעורים הפחית את עונשו של הפולני ולאדיסלאב קאטנישקו ממאסר 15 שנים למאסר 10 שנה בעוון הריגת אליעזר מרגולין. בית הדין מצא, כי הרצח לא היה בזדון אלא, הריגה ללא כוונה תחילה ובהתחשב בעובדה, שהנאשם היה חייל ושעברו היה נקי מדופי – הקל בענשו.
ישבו בדין זקן השופטים הבריטי אדוארדס והשופט העליון פראנסיס כייאט, ערבי נוצרי.


הסיפור הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה.