אליהו רוניא מזי"א - מת כשחלה בברחו ממאסר בדמשק
18.10.1919 – ירושלים
בית-העלמין הר-הזיתים, ירושלים, חלקת הקדושים: חלקה א', שורה יב', קבר 15
טכסט:
פ"נ
הבחור המשכיל על"ה
שהקריב את נפשו
בעד שחרור ארצו
מר אליהו רוניא ז"ל
שתלא מוסמך
בן הד"ר אהרן מאיר
מזיא נ"י
נולד ז ניסן התרנו
ונלב"ע כ"ד תשרי תר"פ
אחרי מחלה ממושכת
שתקפתו בשביה
בעת המלחמה תנצב'ה
18.10.1919 – ירושלים
בית-העלמין הר-הזיתים, ירושלים, חלקת הקדושים: חלקה א', שורה יב', קבר 15
טכסט:
פ"נ
הבחור המשכיל על"ה
שהקריב את נפשו
בעד שחרור ארצו
מר אליהו רוניא ז"ל
שתלא מוסמך
בן הד"ר אהרן מאיר
מזיא נ"י
נולד ז ניסן התרנו
ונלב"ע כ"ד תשרי תר"פ
אחרי מחלה ממושכת
שתקפתו בשביה
בעת המלחמה תנצב'ה
בן יחיד להורים, מבחירי העלייה הראשונה, תלמיד מוכשר ובוגר בית ספר לחקלאות בצרפת, שהיה עוזרו של אהרן אהרנסון במלחמתם בארבה וכאיש ניל"י נאסר ונשלח לכלא חאן איל-באשא דמשק. נמלט ממאסרו ובדרכו ארצה חלה. נפטר בירושלים ליד אביו, הרופא, והוא בן כ"ג.
אליהו רוניא נולד לאז'ני בת משה גוטמן ולד"ר אהרן מאיר מזי"א ב-ז' בניסן תרנ"ז [21.3.1897] במושבה ראשון-לציון. שמו הכפול ניתן לו לזכר סבו- אליהו-איסר ועל שם שתלן הכרמים התלמודי - רוניא. שתלא = גנן, כורם.
סבו - אליהו-איסר היה בנו של ר' אהרן מקלצק מצאצאי הרב ישראל איסרליש מגדולי הפוסקים באשכנז. יש אומרים כי השם מזי"א הינו ראשי-תיבות של מזרע ישראל אוסטרליץ, יש אומרים מזרע יהודים אנוסים ויש אומרים מזרע ישראל איסרליש.
ד"ר אהרן מאיר מזי"א, יליד עיירה הסמוכה למוגילב, ביילורוס. 'עילוי' בישיבה החסידית מיר "איש מצויין בתלמוד, במדע, בספרות ובבלשנות העברית"; למד מוסיקה, רבנות והנדסה בברלין, הנדסת מכונות ורפואה בציריך. לפני עלותו ארצה השתלם במחלות טרופיות וריפוי עיניים בפריס. הגיע בשנת 1887 לשמש רופא למושבות הברון – בראשון-לציון, והוא בן 31. "חלוץ אשר קנה לו שם גדול בדברי ימי הישוב הישן". בדרכו לארץ עבר דרך קושטא – היה לנתין עות'מאני ועבר את הבחינות הממשלתיות, שזיכו אותו ברישיון עבודה בארץ ישראל - "בכל המושבות, שמגדרה ועקרון בדרום ועד פתח תקווה, שבצפון היה מבקר רכוב על סוס או על חמור".
בתור ציוני-מעשי נטע את הפרדס הראשון בפתח-תקווה, והעסיק תמיד פועלים עברים [יש האומרים, כי הפרדס הראשון ניטע ב'אחוזת לחמן' ע"ש של יהודי עשיר מגרמניה, על ידי הרב אריה ליב פרומקין], יחד עם יהושע שטמפפר ואחרים היה ממקימי אגודת "פרדס" בפתח-תקווה - בחנוכה תרס"א ייסדו את הקואופרטיב הראשון בארץ לשיווק הפרי של פרדסי היהודים "לבל יפול ברשתם של הסוחרים הערבים".
על פי הצעתו, הנהיג הברון נטיעת אקליפטוסים במושבות כאחד מאמצעי התברואה נגד הקדחת. ד"ר מזי"א בעצמו חלה בקדחת שעה, שטיפל בחולי המלריה במושבה ראשון-לציון.
היה ממייסדי 'ועד הלשון' של אליעזר בן יהודה. רוב השמות והמונחים העבריים במקצוע הרפואה המובאים במלונו הגדול של בן-יהודה, הם פרי עבודתו ולימים ערך את המונחים המדעיים בכתב העת 'הרפואה', עיתון ההסתדרות הרפואית בארץ-ישראל.
בראשון לציון יסד בית-חולים למושבות הנדיב ביהודה. כשנמסרו המושבות לרשות יק"א, ובית-החולים שבראשון-לציון נסגר, פנו אליו ראשי 'עדת-ישראל' בירושלים, ובראשם הגאון הגדול רבי שמואל סלאנט להיות הרופא הראשי של בית החולים הציבורי 'ביקור חולים הוספיטל'.
הם עברו לירושלים ואליהו בן חמש.
בשנת תרע"ג השתתף הד"ר מזי"א ביסוד אגודת הרופאים העברים בירושלים [אגודת רופאים מדברי עברית = ארמ"ע] וגם נבחר פה אחד ליושב-ראש.
בסוף המלחמה הצטרף לחוגי העסקנים הישנים מראשי הכוללים האשכנזים וגבאיהם, יחד עם הרופא ד"ר נפתלי וויץ ומרדכי אדלמן [מיוחס] ממקורבי הרב זוננפלד ו'אגודת ישראל', שיצאו כנגד הד"ר יעקב טהון מהנהלת המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, ומר אליעזר הופין מבכירי בנק אפ"ק וממתנגדי ניל"י - וכך במרס 1918, הוקמו שני ועדים: 'ועד העיר ליהודי ירושלים' הידוע גם בשם 'הועד המשותף' בראשות טהון והופין ו'ועד העיר האשכנזי' לעדה זו בלבד.
בנו היחיד רוניא כבר ישב בכלא דמשק.
כשנולד הבן אליהו רוניא במושבה ראשון-לציון, תלה בו אביו תקוות רבות וקיווה כי יהיה אחד הבונים בארץ. הבן, אכן כל חייו הקצרים – חתר לכך "אהב את ארצו היפה בכל חום נשמתו הצעירה".
בירושלים קיבל הילד חינוך מסורתי וכללי. בנעוריו למד בבית הספר התיכון בז'נבה שבשוויץ, אחר כך השתלם בחקלאות במונפלייה ובננסי שבצרפת, וקיבל תואר מוסמך למדעי הטבע באוניברסיטה של ננסי.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ ישראל והחל לנהל את פרדס אביו בפתח-תקווה.
במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1915, הכתה בישוב גם 'צרת הארבה' נחילי החגב עלו מן המדבר והשמידו כל ירק מניצן צנונית ועד פרדס בוגר "מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים... הכורמים יצאו למלחמתם..." כתב הסופר והפרדסן משה סמילנסקי איש רחובות.
המושל הצבאי אחמד ג'מאל פחה מינה את אהרן אהרנסון למפקח הכללי למלחמה בארבה, כל עזרה לא הוגשה ללוחמים בארבה מצד השלטונות התורכים - אהרן אהרנסון התפטר והשלטונות מצאו דרך להפיק כסף מהארבה; הם הטילו חובה על כל אדם, שעבר את גיל 15, ללקט 16 ק"ג של ארבה ליום או לשלם קנס גדול. פקודת הרוממות יצאה מעם השליט, שעל כל איש ואישה בכפרים לצאת לשדות, ובעזרת מזלגות וכפות לחטט באדמה התחוחה, להוציא ממנה את אשכולות הביצים, שהטיל הארבה. על כל איש למלא בהם שק מלא ולהמציאו לשוטר, שימצא למטרה זו בכל כפר. והוא ישרוף את הביצים, "ובא לציון גואל"...כתב המחנך כרמי.
יצאו, מילאו שקים הביאו לשוטר, קיבלו קבלה וכשראו את שכניהם הערבים לועגים, נתן כל אחד לשוטר בישליק במקום שק ביצים ונרשם על ידו, שהוא מילא חובתו למולדת והארבה מושמד. במושבות-יהודה אחזו הפרדסנים באמצעים דראסטיים יותר: הם הקיפו את הפרדסים בתעלות עמוקות, כדי למלא אותן מים ולהטביע בהן את הארבה בבואו למקום. היו שהשיגו פחים והקיפו בהם את פרדסיהם. בדגניה קנו בד מלמלה, עטפו בו את נוף העצים בפרדסם ונרגעו. החסידות, שהגיעו זללו את השרצים, אבל בעיית הירוק לא נפתרה - בקע הגזם והוא רע מכולם, אחריו נראתה הארץ חרוכה ושחורה, העצים מקולפים וללא עלה אחד. לימים השקו את מצבות העצים, וכעבור חודשים, העצים שבו לתחייה.
אליהו מזי"א כאזרח עות'מאני התגייס לצבא התורכי וכאגרונום קיבל תפקיד של יועץ חקלאי למפקדה התורכית בחזית תעלת סואץ, צורף למטהו של המפקד התורכי הבכיר בהג'ת ביי. שם שימש גם צנזור וטיפל במסמכים סודיים הקשורים במצב החזית ושל מכתבי החיילים. תוך כדי עבודתו בא בקשרים עם אהרן אהרנסון והיה לאחד מחברי ניל"י - ארגון קטן שעסק בעיקר בריגול, כדי לסייע לצבא הבריטי לכבוש את הארץ מידי האימפריה העות'מאנית. בנוסף לפעילות הריגול, עסקו גם בהברחת כספים מחו"ל ליהודי ארץ ישראל הסובלים מן המלחמה.
כחבר הארגון היה רוניא אוסף מידע בעל חשיבות, ומעבירו לנעמן בלקינד בראשון-לציון –מרכז הרשת בדרום.
באר-שבע הייתה מרכז צבאי תורכי, ועל כן היה הריגול באזור הזה חיוני ביותר. הפעילים של ניל"י, באזור היו איתן בלקינד [אחיו של נעמן] ואליהו רוניא מזי"א - קצינים בצבא התורכי. סיוע קיבלו ברחובות, בעקרון ובקסטינא היא באר-טוביה. מרכז איסוף הידיעות הייתה החווה רוחמה, ובה שמונה עשר איש ובכללם שלוש נשים, חוץ מבני משפחת אלקאיים מעזה.
החווה רוחמה נקודה אסטרטגית חשובה לצבא התורכי-גרמני במרחק כשעה וחצי מחזית עזה – באר-שבע. יום, יום השתמשו בבאר ובבריכת האגירה הפרטית של החווה כשלושת אלפים חיילים, הם ובהמתם: הגמלים, הסוסים והפרדות. סביב החצר של רוחמה חנה מטה הדיוויזיה ה- 51 עם ראש המטה נורי דין ביי.
יוסף לישנסקי בא לחווה כראש קבוצת 'המגן', שנבחרה לשמור על מקום. הייתה לכך חשיבות מיוחדת לפעילות ניל"י - רוחמה שפעה קצינים וחיילים תורכיים מפקדי החזית ויועצים. אהרן אהרונסון בתפקידו כמדביר הארבה הסתובב במחנות התורכים, גם בנגב. רוחמה הייתה בסיס לפגישות עם נעמן בלקינד. התורכים, החלו לחשוד ובדצמבר 1915 לכדו את אבשלום פיינברג בדרכו למצרים וכלאו אותו בבאר-שבע. יוסף לישנסקי וחבריו תכננו את הברחתו לרוחמה, למורת רוחו של מנהל החווה צבי הירשפלד וקומץ עובדיה חלקם מ'השומר'.
אהרן אהרנסון, איתן בלקינד, אליהו מזי"א קצינים בצבא התורכי לחצו על הירשפלד, להעלים עין מפעילותם, ואפילו כך אומרים - שיתפוהו בפגישה, שהייתה שם מטעם האינטליג'נס הבריטי עם לורנס איש ערב הוא איש המודיעין ליוטננט-קולונל תומאס אדוארד לורנס, ארכיאולוג, הרפתקן וסופר.
לא היה קל לקיים סודיות מוחלטת, נוצר מתח. החששות לשלום רוחמה גברו והירשפלד לא האריך את החוזה עם 'המגן'. סוף תרע"ו. אנשי ניל"י איבדו בסיס חשוב.
אהרן אהר,ונסון קיים את הבטחתו לג'אמל פחה, נלחם בארבה, נוצח ככולם, ונעלם.
בתחילת ספטמבר 1917 תפסו התורכים יונת דאר שנשלחה, כך אומרים - על ידי שרה אהרנסון. את ההודעה המוצפנת, לא הצליחו לפענח. אבל ידעו בוודאות שקיימת רשת ריגול.
כמה ימים לאחר מכן, יצא נעמן בלקינד על דעת עצמו למצרים, לפתור את תעלומת היעלמותו של אבשלום פיינברג. הוא נתפס בדרך, נחשד כמרגל; נחקר, נשבר, וסיפק לעות'מאנים פרטים על הרשת. החל מרדף אחר אנשי ניל"י.
יוסף לישנסקי נעצר 20 יום אחריו, ובידי המודיעין העות'מאני יש לפתע רשימות של פועלים ואנשי 'השומר'.
התורכים עלו על עקבותיו של אליהו מזי"א והוא 'נתפס למלכות' כחשוד בריגול. בסתיו תרע"ז נעצר בבית אביו בירושלים. יש אומרים, שארוסתו היפה, לאה שליט מבנות ראשון-לציון, בת המייסד אליעזר אלחנן שליט, שיחדה את הפחה התורכי, על מנת שלא יוציאו להורג את אליהו וימיר את עונשו במאסר ממושך.
אליהו הובל כבול בשלשלאות לדמשק, מקום שם נכלא בכלא חאן איל-באשה. במשפט שנערך לו נידון לחמש-עשרה שנות מאסר בתור פושע-מדיני, שהוחלפו מאוחר יותר בשלוש שנים תמורת תשלום לא קטן. בכלא ישב עשרה חודשים יחד עם עריקים או משתמטים מהצבא [בתורכית -פרארים] מערי הארץ ומושבותיה כמו מזרחי, אסירים פוליטיים ואפוליטיים כמו ניסן קנטרוביץ' האיכר מרחובות, שהתפרסם בכישרונו לחבר שירים בכלא, שהושרו על ידי האסירים או כמו הירושלמי ד"ר משה ניימן, קצין בצבא התורכי ואיש ניל"י, - גם פועלים עבריים מפתח-תקווה ואנשי 'השומר' כמו פליישר, שמואליק הפטר ומאיר קוזלובסקי.
בכניסה לכלא - שער, בקומה הראשונה - ערבים. כשהיוס-באשי [סרן] מפקד בית הסוהר הלקה אחד מהם בפאליקות על גניבת לחם או על עבירה אחרת, צרחותיו היו מגיעות עד לחדרו של מזי"א בקומה השנייה, חדר לעצמו. יש ושיחקו שם בקלפים [אסור על פי חוקי בצבא] הידידים יצחק, מאנזה, סטרומזה או איתן, עם מפקד הכלא אכלו מישמיש ושזיפים שקנו בשוק סלחייה ומזיא הסדיר בהזדמנות חגיגית זו אישור לחבר זה או אחר לצאת איתו העירה לבית המרחץ, כמובן שבליווי איש-צבא. למזיא יש אישור קבוע ליציאה יום-יומית לטיפול בשיניים, אימו דאגה לכך. בדרך אכלו גלידה. ביום-יום התרחץ גם הוא במים קרים מהכד. חיים על שמועות: התקוממות דרוזים באנטי-לבנון, בולגריה נכנסה למלחמה וכבר כבשה את אנדריאנופול, גרמניה שמה מלחים גרמנים על הצי הרוסי, שהיה בידי תורכים, והאחרונה דורשת שתיקח אותם בחזרה. אנגליה הודיעה לבעלות בריתה, שהם יכולים לעשות שלום נפרד ולא אכפת לה, היא לא תעשה שלום היא תעשה בלוקאדה מצור - על הצי הגרמני וכך זה תכריח אותם להיכנע. סיפרו כי אנואר פחה שר המלחמה וטאלעט פחה ראש הממשלה ירדו, ואת מקומם לקחו 'הגמל הגדול' הוא גא'מל פחה והואלי - מושל מחוז דמשק; שהוחלט אצל ה'דוד פייטל' - הבריטים - שתיכף אחרי איסוף התבואה מהגורן יצאו לכבוש את סוריה ופלשתינא ושרוברט בנו של הקיסר וילהלם נהרג על יד פריז ושם נקבר. ישנה שמועה, שהעיתונים הגרמנים כותבים שבחזית ארץ-ישראל פועל גדוד יהודים אמריקנים והם מצטיינים מאד.
בכלא אחרי היריה מהתותח, זאת אומרת בשבע לפנות ערב, עלו על הגג לנשום אויר צח, רקדו ריקודים שונים כמו דבקה ועוד, שרו שירים שונים בערבית וגם בתורכית וגם שירים וולגאריים, מזיא ניגן בכינורו, הפועלים התווכחו אם יותר יפה לעבוד איזה עבודה רק לא לקבל את הקצבה או להיפך, מאחר והם קרבנות הציבור "הם רשאים לחיות על חשבונו ולא לעבוד", ושרו ביידיש, ברוסית ובעברית.
אסירי ה'השומר' מאורגנים. המלון של הגברת גורדון או המטבח, שפתחו ברחוב-היהודים משמשים אותם לפגישות עם השליחים כמו , הרצפלד, בן-יעקב מדגניה ונטע נציג הפועלים. יש להם כסף, אחת לחודש מקבלים הקצבה. חיים בקומונה. ספקטור מ'השומר' נסע הלוך ושוב הביא להם ידיעות, כסף ו'דברים טובים'. דאגו להם.
הוריו של רוניא הגיעו הביאו לו כסף ואת כינורו. אמו סיפרה שהפרוקרור - התובע הכללי - אמר שניתן לשחררו תמורת חמישים לירות תורכיות. האסיר מזיא סירב - זה עתה נבחר עם יצחק רוזנברג מ'השומר' לייצג את כל האסירים בנושא השחרור כדי שלא כל אחד ואחד יעבוד לחוד "גם עבור אלה שאין להם כסף".
יצחק רוזנברג איש 'השומר' ומבוגרי מרחביה היה חבר בוועד הסיוע האמריקאי החיפאי והארצי – פעל יחד עם מאיר דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן ובצלאל יפה כדי לחלק את כספי העזרה "שלא כצדקה", היה ממלא מקומו של יהושע חנקין בחברת 'הכשרת הישוב', כשזה גורש לבורסה שבתורכיה והיה ל'מוח'תר' העדה היהודית בחיפה. בשעת רדיפת התורכים אחרי קבוצת 'ניל"י' , בספטמבר 1917, נאסר יחד עם שבתאי לוי, מי שנמנה בזמנו עם סגל הפקידים של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד בזכרון יעקב והפך לאחד מרוכשי הקרקעות הבכירים בחברה, הואשם באשמת ריגול בהיותו איש 'השומר' ידוע ומוכר, הושם בכלא דמשק.
הוטל על השניים, על יצחק ורוניא לבוא במשא-ומתן עם השופטים הרוצים מאתיים לירות זהב תורכיות ועוד מאה שכר טרחה למתווך 'הבחור' או 'השיקסה' אותם הכיר להם פרץ; פרץ, היה אסור עם אנשי ניל"י לאחר ששוחרר מן הכלא נאסרה עליו היציאה מדמשק, החל לפעול למען חבריו בכלא הצטרף לאברהם הרצפלד ויצחק בן יעקב, שפעלו בענייני האסירים בעיר מטעם 'ועד ההגירה' כשליחי היישוב. בהיותו שולט בלשונות רבות - עברית, לאדינו, יידיש, ערבית, תורכית וצרפתית נרתם פרץ לסייע בחילוץ האסירים היהודיים מכלא חאן איל באשה וגם מכלא הג'מע.
השנים קיבלו 'כוח הרשאה' בכתב שהם ינהלו את כל העסק עד סופו כולל הרשאה לבנקים. ועד ההגירה המיוצג על ידי אפרים שליחו של 'הדוקטור' לא רצה כל קשר איתם. נפגשו גם עם דוד ילין.
'הבחור' רוצה בעד ארבעה – ארבע מאות לירות תורכיות, מזיא גמר איתו על מאה ועשרים לירות בעד שישה איש בתנאי שיום לאחר בוא 'הפקודה' – צו השחרור - הם יוצאים לחופשי.
מזיא קיבל לקריאה מגרשון פליישר את ה'רונדשאו' שם נכתב כי "הדסה פארבאנד" באמריקה החליטה לתת חמישים אלף פונט בכל שנה על מדיצינסקי פרסונאל – צוות רפואי - בארץ-ישראל,שכבר יוצא לדרך, וגם שבניו-יורק הפועלים היהודים נתנו יום עבודה עבור ארץ-ישראל ואספו סכום של מיליון ומאתיים וחמישים אלף דולר.
האסירים משתובבים על הגג – שופכים מים זה על זה, העלו תאורה חשמלית שרו כל מיני שירים; מזיא ליווה את השרים בנגינת כינור. הוא שייך לאינטליגנציה כשהגיעו בני משפחתו ישבו עם מפקד הכלא בפינה משלהם. בתום הערב ירדו האסירים מהגג בשירת 'התקווה' לצלילי כינורו של מזיא. משפחתו חזרה למלון 'ויקטוריה' מלווה על ידי היוס-באשי.
בינתיים סיפרו כי יוון ובולגריה הכריזו מלחמה על תורכיה, שהרגו את טאלעת פאשא באמצע הרחוב ואת אנואר אסרו. 'הגמל הגדול' צריך לבוא לעיר להכריז על שביתת נשק בין אנגליה ותורכיה. יש שמועה, שבאה 'סליחה' בשביל מחצית מהאסורים, יש אומרים רק 'הפוליטיים'.
ובינתיים קשיים, ביורוקרטיה, כפילויות, מאזיה ויצחק כמעט כל יום נפגשו בעיר עם פרץ הלכו ל'הבחור', וזה הבטיח שהנה הנה הכול מסודר כבר יוצאת קבוצה של חמישה לחופשי, הלכו ל'שקסה' וזו הבטיחה שהנה כבר שבעה יוצאים, כסף כולם רוצים. תוצאות עדיין אין. מחכים לניירות.
דיברו עם הבימ-באשי [סא"ל] מכירו של ד"ר סאבי, שיפעל אצל שוקרי פאשא לזרז את עניין הניירות.
הידיעה בדבר הסליחה לפליטים מתעצמת סיפרו שהסולטן החדש דרש מהמניסטריום שלו בעת שהציעו לו להיות סולטן סליחה כללית ל'פוליטיים'. בית-הסוהר רעש וגעש, גם הערבים. התחילו להשליך הכדים ולשבור אותם, גם הערבים. היוס-באשי בא, עלה על המדרגות וצעק "יחי החופש!" והלך עם ד"ר סאבי למלון לשתות קוניאק.
יש שמועה שהגרמנים עזבו את פלשתינא.
חבריו של מזי"א, 'הזכרונים'- זה כינויים של אנשי ניל"י בפי 'השומרים' - מדברים על העתיד - הכול ישתנה: בנצרת תבנה עיר, בכינרת מעון קיץ, בטבריה ישכללו את מעיין-הרפואה, במטולה בטח יהיה פנסיון "ככה שמכל הצדדים ישרור השוק ואי-אפשר שכל זה לא ישפיע על האיכרים ועל הפועלים אפילו".
באה אימו, אז'ני, וסיפרה שהביי אמר לה, שיש כבר פקודה בדבר 'הסליחה', שיגישו לו בקשה והוא יסדר כבר את הדבר. בעיר סיפרו ש'הסליחה' חלה על כל הפושעים המדיניים; 'הבחור' הכין רשימה, האם ברד ומזרחי בתוכה?
מזיא ויצחק מיהרו למשרדי המחוז שם נודע להם, שהפקודה כבר הגיעה - הם מקבלים את הפקודות ישר מקושטא אבל האסירים תחת רשות המשטרה הצבאית ולכן את הפקודות מקבל ג'אמל פאשא. מזיא ברר - אכן הפקודה הגיעה אלא שה'גמל הגדול' לא הבין אותה עד סופה ושלח טלגרמה לקושטא להבהרות, עכשיו זה בטיפולו של המופקי קומנדנט - קצין מודיעין. אחד הקצינים במפקדה הבטיח, שהוא יסדר את זה על הצד הטוב.
מאזיה הלך ל'בחור' ואמר לו שעברו כבר עשרה ימים, והוא עוד לא גמר כלום ואם עד מחר הוא לא יעשה דבר החוזה בטל. בינתיים את כל ההוצאות עליו, על מזיא. סיפרו כי שרה לפני שירתה בעצמה השאירה כסף ביד אהרונסון הזקן כדי שיחלקו לפעילים הכסף נעלם. האסירים אמנם החליטו שיחזירו לו את הוצאותיו בגמר העניין, אולם ערך השטרות יורד פלאים. פרץ מחליף שטרות נייר בזהב. 'השיקסה' דורשת כי בשבת ישלמו את הכסף.
הבעיה היא לבחור מה טוב בעבורם, לאן רוצים שיימסרו את המשתחררים - אם הם לא אנשי צבא. יש אפשרות כי ימסרו לידי קצין המודיעין וזה וימסרם למקום בו נאסרו. זה טוב?
מזיא ויצחק נפגשו במסעדה עם המודיר-פוליס - מפקח המשטרה - והוא הבטיח להם שאם ימסרו אותם אליו הוא יוציאם לחופשי בלי ערבות.
לפנות ערב באה אימו של רוניא ומסרה בשם הביי, שאכן 'הסליחה' חלה גם עליהם והוא, הביי מחכה משעה לשעה לנייר ושהוא יכתוב יחתום עליו מבלי להוסיף לאן שימסרו אותם ואז יש סיכוי טוב שלא ימסרו אותם לצבא ותיכף ישתחררו.
מזיא ברר - בידי קצין המודיעין ההחלטה אם להוציאם לחופשי או שימסרו אותם לצבא, זה בידו ולא בידי השופטים.
בא התובע הכללי ואמר בתורכית שישנה 'הסליחה' על אלו, שישבו כבר שני-שליש מזמנם ואומר, שיגיש בקשות שמבקשים סליחה ומתחרטים, יסלחו ותיכף ישחררו אותם. מדבריו הובן שהוא רוצה כסף ו'השיקסה' אמרה שישנה פקודה שכל 'הפוליטיים' ישלחו לתוך הארץ ולכן מוכרחים יהיו למסור אותם להפוליסיה ואלי - למשטרת המחוז, והצליחה לשחרר את יצחק. זה לא חזר הביתה ונשאר לעבוד בשחרור חבריו. הוא סיפר למזיא כי "לפני זמן המלה ריגול הייתה מעוררת בו גועל נפש, ובזמן האחרון התחיל להתייחס אחרת לכל זה, בייחוד כשראה איך הערבים עובדים - לא השאיפה לכסף מניעה אותם, אלא הם באמת רוצים לעזור להגשמת שאיפותיהם "לו עזרנו להדוד בידיעות בטח היה מתקדם מהר ואנחנו היינו נגאלים. ההתנגדות הייתה מפני שחסו על האנשים והמושבות שיסבלו אם יתפשו ולא הבאנו בחשבון את התועלת. הנה בחוץ לארץ לא מתחשבים, שאנחנו פה נסבול ומדברים באופן ברור על הכסף. באמת זוהי עבודה לא יפה אבל כל זמן שעוד שורר בעולם כוח האגרוף ושהחזק שולט בהחלש באופן אכזרי אז להחלש הזכות להשתמש בכל מיני אמצעים במלחמתו בעד חופשו".
'השקסה' מעודדת מהצלחתה אומרת למזיא שאפשר לשחרר את ד"ר סאבי תמורת מאה לירות. מזיא ניהל איתה משא-ומתן והסכים לתת רק חמישה עשר מפני "שהוא זה שצריך לתת את הכסף".
עכשיו צצה שאלת הווסיקות. וסיקה- 'תעודת קבלן', תעודת שחרור מהצבא. המחזיק בה נחשב לעובד אזרחי החיוני למאמץ המלחמה התורכי. מעין רישיון אישי להתהלך באזור על דעת השלטון. ביקש מזיא בדחיפות מפרץ שיסדר וסיקות. שבע לירות בעד כל וסיקה גמר עם 'הבחור' והוא הקבלן.
מאזיא עם ניסן ומזרחי כבר שילמו בעד עבודת 'הסליחה'. לברד חסרו תשע לירות ואמר, שאם לא ישלמו בשבילו הוא יברח. מזיא כעס ואמר שהוא ילך לביי ויגיד לו את זה ותיכף יעבירו אותו מכאן. העצבים מתוחים.
והשמועות רצות: סיפרו שכשלושים בדווים התנפלו בלילה על האווירונים הגרמנים וחיבלו בהם, היה קרב יריות ומהבדווים נהרגו אחדים וגם מהגרמנים; ושלדרא -אדרעי -נכנסו הדרוזים ולא נותנים לרכבות ללכת לעמאן; שסולימאן ופון סונדרס עם המטה-הכללי עוזבים; שחיפה נסגרה לא נותנים לצאת ולא להיכנס; שאוניות 'הדוד' בסביבות זיכרון.
מתל עדשים שלחו ל'השומרים' אבטיחים, מעט פרודוקטים, לחם, דברים טובים וריבה מענבים. ומשפחת מזיא קיבלה רישיון להיכנס לביתה סהור בכל יום.
בערב בית-הסוהר קיבל צורה של מועדון חברתי - בכל פינה ופינה יושבים קבוצות אנשים ומשחקים בקלפים, בשח או בדמקה.
העניינים לא זזים. בחג-הקרבן לא עובדים כחמישה ימים. הזאבאט- הקצין - מת מחולירע ועשו הסגר על החצר. מספרים שבדווים התנפלו על מחנה לפני דרא, שלוש תחנות מפה, ותנועת הרכבות נפסקה; אנשי צבא גרמנים נסעו לשם להשקיט את המרידה.
שנה חדשה - תרע"ח - שמועות על העברה לצפון, לחלאב ,מולידות מחשבות על בריחה.
ניסן וברד רוצים לברוח. אברהם בולגרי מתכנן לעבור אל הדרוזים - יש מדי פעם אורחות-גמלים לשם.
הבק הציע לאיתן לעזור לו אם ישיג כסף בשביל סוסה ונשק, אוכל בדרך ומלווים להראות את הדרך הוא נותן.
פרץ מסר בשם ה'שיקסה', שעוד אין החלטה לגרש.
מזיא חושב אודות בריחה, אבל לסמוך על זה קשה מפני שבטח כולם ירצו לעשות את זה וישמרו אחד על השני, "כל אחד מציץ". הוא יודע שכל אלה דיבורים וכשתבוא הפקודה לשלוח אותם לא יועיל כלום.
שכנראה עד אחרי המלחמה לא ישוב כבר לארץ-ישראל, מחכה לו גלות בצפון.
והנה שמואליק מ'השומר' השתחרר.
איש-צבא ערבי שבא מדרא, סיפר שהפסים כבר תוקנו והרכבת הולכת ושהאנגלים כבר בצמח.
ד"ר סבי סיפר, שחיפה וחדרה כבר בידי 'הדוד', מדברים על תול-כרם ונאבלוס.
הבק סיפר על עשרים אלף בדווים העולים על העיר.
הגברת מזי"א שמעה מאחד הפקידים הגדולים כי נפלו חיפה ונצרת.
באו אנשים וסיפרו, שצמח בוערת ושלקחו את טבריה.
הרצפלד מחפש דרכים להסיע את האסירים הביתה.
"מאיפוא שאברח, מהדרך או מבית-הסוהר מחלאב?" חשב רוניא.
בערב באו לפתע סוהרים ודרשו מכול אחד את פנקס בית-הסוהר שלו עבור התובע-הכללי, חשבו שזה כדי לסדר את רשימת הקבוצות, שצריכים לשלוח מפה ונסערו. מזיא היה בטוח שזה בשביל לגמור את עניין השחרור שיהיה לכל היותר מחרתיים.
והנה ד"ר ניימן השתחרר. חברו של 'הברבר' אומר שגם קוזלובסקי מ'השומר'.
הלכו מזי"א ויצחק המשוחרר עם התובע-הכללי למשטרה - לא היה שם איש, הלכו לבית-המשפט חיכו לריק עד שעה שתיים וחזרו למשטרה. טאליט-ביי לא היה, לפנות ערב בא, הסתבר שזה כבר לא בידו אלא בידי איזד-ביי. בתקווה שאולי גם איתו יסדרו דבר מה חזרו לבית –סוהר. הסמל חסן סיפר ששולחים את האסירים בקבוצות קטנות בלילה. שיש לו פקודה לא לתת לאיש לצאת ולא לתת לאורחים להיכנס . התכוון ליצחק.
ג'לל-ביי לא כתב, שיוציאו אותם לחופשי כפי שהבטיח, מפני שבמצב הנוכחי הוא צריך להתייעץ עם הואלי – מושל המחוז
פתאום באה פקודה לשלוח אותם לתוך הארץ, לחלאב, תחילה ארבעה אסורים ואחרי זה שבעה. מבחוץ שומעים את רע מי 'הדוד' ההולך ומתקדם בצעדים מהירים. אומרים שהוא כבר בקנטרה.
משקרבו הבריטים לדמשק התכוננו התורכים והגרמנים לעזוב את העיר ולקחת עמם חלק מהאסירים, אליהו מזיא היה בין הרשומים להישלח לאנטוליה. תחת מטר כדורים נשלחו האסירים מדמשק, חודש לפני כיבושה. קבוצת נדונים בהם איתן בלקינד וגרשון פליישר הצליחו להימלט בעזרת אברהם הרצפלד ו'בקשיש'.
הקצינים התורכים ארזו את מזוודותיהם הצבאיות ועלו ברכבת העמוסה. אלה, שלא נמצא להם מקום בקרונות הסתדרו במכוניות, הנשארים נסו על גמלים וסוסים. כולם התנקזו אל נקרת עבאנה, בה עוברים מסילת-הברזל והכביש גם יחד. כוחות הברית ערכו בהם טבח.
גדוד החוד של דיביזיית הפרשים החמישית הגיע לדמשק ובהם אלכס אהרנסון ויוסף דוידסקו הם מצאו את האסירים היהודים ושיחררו אותם מבתי-הכלא קרועים, בלואים וחולים. התאריך הוא אוקטובר 1918.
חיל הפרשים לא שהה בעיר, הם רק עברו אותה. ביקשו להגיע צפונה כדי לרדוף אחרי התורכים.
כשהגיעו הלגיונות הערביים של לורנס אל שערי דמשק, נכנעה העיר באופן רשמי לפני האמיר פייסל – צעד דיפלומטי של הגנרל אלנבי. מספרים כי לורנס מיהר אל קבר סאלח א-דין. המקושט בדגל משי כבד וזר מברונזה נקבע לרגליו על ידי וילהלם קיסר עם הכתובת : "מקיסר אדיר לקיסר אדיר" ולקח אותם כשלל מלחמה. את חסן ביי תלו.
כשהגיעו האסירים היהודים לרייאק שבין סוריה לאנטוליה הופצצה הרכבת על ידי מטוסי חיל התעופה המלכותי. במהומה שפרצה ברחה קבוצת אסירים, ומזיא ביניהם אל ההרים. שם התנפלו עליהם שודדים, ושדדו מהם כל אשר להם. הבורחים המשיכו בדרכם לארץ-ישראל. באחד מלילות החורף כמעט ונתפסו על ידי פלוגת חיילים תורכיים אולם הספיקו לקפוץ אל נהר הליטאני והתחבאו בקרבתו במשך כל הלילה. באותו לילה חלה מזיא. חולה המשיך בדרכו עם קבוצת הבורחים, הגיע לביירות ומשם הפליג בסירת מפרש ליפו. הוא הגיע לארץ מדוכא, רצוץ בגופו ובריאותו מעורערת.
למרות זאת התחיל מזיא להשתקם - חלומו להקים חברות גדולות להכנסת מכונות חקלאיות לארץ – חברות של יהודים, שיהיו חלוצי תרבות חקלאית, כדוגמת מורו ורבו אהרן אהרנסון קם - הוא פתח עם דוד חיים סוכנות לייבוא כלי עבודה חקלאיים מתקדמים כמו משאבות וקומביינים ועם עמיתיו ד"ר זליג סוסקין וטריידל פתח את 'המשרד האגרוטכני'.
מאמצי אביו, הרופא הידוע ,לרפאו ולהשיבו לאיתנו לא הועילו - גם ברגעיו האחרונים דיבר מתוך חום רק על התורכים הרודפים אותו. בכ"ד בתשרי תר"פ [18.10.1919] בשבת, פרשת 'בראשית', מת. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקת הקדושים, הר- הזיתים, ירושלים.
בלוויה הגדולה השתתפו כל מוקירי ומכבדי משפחת מזיא; בהם מר אברהם אלמליח ראש לשכת העיתונות של 'ועד הצירים', שחזר זה עתה מגלות בדמשק; אהרן אהרונסון שניהל דרך 'ועד הצירים' את ענייני הישוב היהודי בארץ בתחילת הכיבוש הבריטי, ומר דוד ילין, איש החינוך העברי, ששב אף הוא מגלות דמשק שם נפטר בנו שמריהו ממגיפת טיפוס הבהרות- הספידוהו בביתו ובדרך להר-הזיתים. "והעם המלוה הוזיל דמעות על האי שופרא ודבלי בארעא. מנחם ציון ינחם את משפחתו הכבודה ואת כל המתאבלים עליו ובציון וירושלים ינוחמו ונפש הנפטר בקצרות ימים תהא צרורה בצרור החיים" נכתב ב"דאר היום".
אחד המספידים שאל: "במה אפשר לנחם את ההורים שנלקח מהם בן-יחיד, שעשועי זקנתם?"
סוף דברארוסתו, לאה, התחתנה זמן מה לאחר פטירתו ולבנה הראשון היא קראה אליהו, על שם ארוסה הראשון "שהקריב נפשו בעד שחרור ארצו", כתב דניאל פרמביץ בעלון הדיגיטלי של עמותת הר-הזיתים. גיליון מס' 15, תשרי תשע"ב, אוקטובר 2011. לבעלה זה קראו אסף ציפרין.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה
המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ומעלה אותם על הכתב.
אליהו רוניא נולד לאז'ני בת משה גוטמן ולד"ר אהרן מאיר מזי"א ב-ז' בניסן תרנ"ז [21.3.1897] במושבה ראשון-לציון. שמו הכפול ניתן לו לזכר סבו- אליהו-איסר ועל שם שתלן הכרמים התלמודי - רוניא. שתלא = גנן, כורם.
סבו - אליהו-איסר היה בנו של ר' אהרן מקלצק מצאצאי הרב ישראל איסרליש מגדולי הפוסקים באשכנז. יש אומרים כי השם מזי"א הינו ראשי-תיבות של מזרע ישראל אוסטרליץ, יש אומרים מזרע יהודים אנוסים ויש אומרים מזרע ישראל איסרליש.
ד"ר אהרן מאיר מזי"א, יליד עיירה הסמוכה למוגילב, ביילורוס. 'עילוי' בישיבה החסידית מיר "איש מצויין בתלמוד, במדע, בספרות ובבלשנות העברית"; למד מוסיקה, רבנות והנדסה בברלין, הנדסת מכונות ורפואה בציריך. לפני עלותו ארצה השתלם במחלות טרופיות וריפוי עיניים בפריס. הגיע בשנת 1887 לשמש רופא למושבות הברון – בראשון-לציון, והוא בן 31. "חלוץ אשר קנה לו שם גדול בדברי ימי הישוב הישן". בדרכו לארץ עבר דרך קושטא – היה לנתין עות'מאני ועבר את הבחינות הממשלתיות, שזיכו אותו ברישיון עבודה בארץ ישראל - "בכל המושבות, שמגדרה ועקרון בדרום ועד פתח תקווה, שבצפון היה מבקר רכוב על סוס או על חמור".
בתור ציוני-מעשי נטע את הפרדס הראשון בפתח-תקווה, והעסיק תמיד פועלים עברים [יש האומרים, כי הפרדס הראשון ניטע ב'אחוזת לחמן' ע"ש של יהודי עשיר מגרמניה, על ידי הרב אריה ליב פרומקין], יחד עם יהושע שטמפפר ואחרים היה ממקימי אגודת "פרדס" בפתח-תקווה - בחנוכה תרס"א ייסדו את הקואופרטיב הראשון בארץ לשיווק הפרי של פרדסי היהודים "לבל יפול ברשתם של הסוחרים הערבים".
על פי הצעתו, הנהיג הברון נטיעת אקליפטוסים במושבות כאחד מאמצעי התברואה נגד הקדחת. ד"ר מזי"א בעצמו חלה בקדחת שעה, שטיפל בחולי המלריה במושבה ראשון-לציון.
היה ממייסדי 'ועד הלשון' של אליעזר בן יהודה. רוב השמות והמונחים העבריים במקצוע הרפואה המובאים במלונו הגדול של בן-יהודה, הם פרי עבודתו ולימים ערך את המונחים המדעיים בכתב העת 'הרפואה', עיתון ההסתדרות הרפואית בארץ-ישראל.
בראשון לציון יסד בית-חולים למושבות הנדיב ביהודה. כשנמסרו המושבות לרשות יק"א, ובית-החולים שבראשון-לציון נסגר, פנו אליו ראשי 'עדת-ישראל' בירושלים, ובראשם הגאון הגדול רבי שמואל סלאנט להיות הרופא הראשי של בית החולים הציבורי 'ביקור חולים הוספיטל'.
הם עברו לירושלים ואליהו בן חמש.
בשנת תרע"ג השתתף הד"ר מזי"א ביסוד אגודת הרופאים העברים בירושלים [אגודת רופאים מדברי עברית = ארמ"ע] וגם נבחר פה אחד ליושב-ראש.
בסוף המלחמה הצטרף לחוגי העסקנים הישנים מראשי הכוללים האשכנזים וגבאיהם, יחד עם הרופא ד"ר נפתלי וויץ ומרדכי אדלמן [מיוחס] ממקורבי הרב זוננפלד ו'אגודת ישראל', שיצאו כנגד הד"ר יעקב טהון מהנהלת המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, ומר אליעזר הופין מבכירי בנק אפ"ק וממתנגדי ניל"י - וכך במרס 1918, הוקמו שני ועדים: 'ועד העיר ליהודי ירושלים' הידוע גם בשם 'הועד המשותף' בראשות טהון והופין ו'ועד העיר האשכנזי' לעדה זו בלבד.
בנו היחיד רוניא כבר ישב בכלא דמשק.
כשנולד הבן אליהו רוניא במושבה ראשון-לציון, תלה בו אביו תקוות רבות וקיווה כי יהיה אחד הבונים בארץ. הבן, אכן כל חייו הקצרים – חתר לכך "אהב את ארצו היפה בכל חום נשמתו הצעירה".
בירושלים קיבל הילד חינוך מסורתי וכללי. בנעוריו למד בבית הספר התיכון בז'נבה שבשוויץ, אחר כך השתלם בחקלאות במונפלייה ובננסי שבצרפת, וקיבל תואר מוסמך למדעי הטבע באוניברסיטה של ננסי.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ ישראל והחל לנהל את פרדס אביו בפתח-תקווה.
במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1915, הכתה בישוב גם 'צרת הארבה' נחילי החגב עלו מן המדבר והשמידו כל ירק מניצן צנונית ועד פרדס בוגר "מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים... הכורמים יצאו למלחמתם..." כתב הסופר והפרדסן משה סמילנסקי איש רחובות.
המושל הצבאי אחמד ג'מאל פחה מינה את אהרן אהרנסון למפקח הכללי למלחמה בארבה, כל עזרה לא הוגשה ללוחמים בארבה מצד השלטונות התורכים - אהרן אהרנסון התפטר והשלטונות מצאו דרך להפיק כסף מהארבה; הם הטילו חובה על כל אדם, שעבר את גיל 15, ללקט 16 ק"ג של ארבה ליום או לשלם קנס גדול. פקודת הרוממות יצאה מעם השליט, שעל כל איש ואישה בכפרים לצאת לשדות, ובעזרת מזלגות וכפות לחטט באדמה התחוחה, להוציא ממנה את אשכולות הביצים, שהטיל הארבה. על כל איש למלא בהם שק מלא ולהמציאו לשוטר, שימצא למטרה זו בכל כפר. והוא ישרוף את הביצים, "ובא לציון גואל"...כתב המחנך כרמי.
יצאו, מילאו שקים הביאו לשוטר, קיבלו קבלה וכשראו את שכניהם הערבים לועגים, נתן כל אחד לשוטר בישליק במקום שק ביצים ונרשם על ידו, שהוא מילא חובתו למולדת והארבה מושמד. במושבות-יהודה אחזו הפרדסנים באמצעים דראסטיים יותר: הם הקיפו את הפרדסים בתעלות עמוקות, כדי למלא אותן מים ולהטביע בהן את הארבה בבואו למקום. היו שהשיגו פחים והקיפו בהם את פרדסיהם. בדגניה קנו בד מלמלה, עטפו בו את נוף העצים בפרדסם ונרגעו. החסידות, שהגיעו זללו את השרצים, אבל בעיית הירוק לא נפתרה - בקע הגזם והוא רע מכולם, אחריו נראתה הארץ חרוכה ושחורה, העצים מקולפים וללא עלה אחד. לימים השקו את מצבות העצים, וכעבור חודשים, העצים שבו לתחייה.
אליהו מזי"א כאזרח עות'מאני התגייס לצבא התורכי וכאגרונום קיבל תפקיד של יועץ חקלאי למפקדה התורכית בחזית תעלת סואץ, צורף למטהו של המפקד התורכי הבכיר בהג'ת ביי. שם שימש גם צנזור וטיפל במסמכים סודיים הקשורים במצב החזית ושל מכתבי החיילים. תוך כדי עבודתו בא בקשרים עם אהרן אהרנסון והיה לאחד מחברי ניל"י - ארגון קטן שעסק בעיקר בריגול, כדי לסייע לצבא הבריטי לכבוש את הארץ מידי האימפריה העות'מאנית. בנוסף לפעילות הריגול, עסקו גם בהברחת כספים מחו"ל ליהודי ארץ ישראל הסובלים מן המלחמה.
כחבר הארגון היה רוניא אוסף מידע בעל חשיבות, ומעבירו לנעמן בלקינד בראשון-לציון –מרכז הרשת בדרום.
באר-שבע הייתה מרכז צבאי תורכי, ועל כן היה הריגול באזור הזה חיוני ביותר. הפעילים של ניל"י, באזור היו איתן בלקינד [אחיו של נעמן] ואליהו רוניא מזי"א - קצינים בצבא התורכי. סיוע קיבלו ברחובות, בעקרון ובקסטינא היא באר-טוביה. מרכז איסוף הידיעות הייתה החווה רוחמה, ובה שמונה עשר איש ובכללם שלוש נשים, חוץ מבני משפחת אלקאיים מעזה.
החווה רוחמה נקודה אסטרטגית חשובה לצבא התורכי-גרמני במרחק כשעה וחצי מחזית עזה – באר-שבע. יום, יום השתמשו בבאר ובבריכת האגירה הפרטית של החווה כשלושת אלפים חיילים, הם ובהמתם: הגמלים, הסוסים והפרדות. סביב החצר של רוחמה חנה מטה הדיוויזיה ה- 51 עם ראש המטה נורי דין ביי.
יוסף לישנסקי בא לחווה כראש קבוצת 'המגן', שנבחרה לשמור על מקום. הייתה לכך חשיבות מיוחדת לפעילות ניל"י - רוחמה שפעה קצינים וחיילים תורכיים מפקדי החזית ויועצים. אהרן אהרונסון בתפקידו כמדביר הארבה הסתובב במחנות התורכים, גם בנגב. רוחמה הייתה בסיס לפגישות עם נעמן בלקינד. התורכים, החלו לחשוד ובדצמבר 1915 לכדו את אבשלום פיינברג בדרכו למצרים וכלאו אותו בבאר-שבע. יוסף לישנסקי וחבריו תכננו את הברחתו לרוחמה, למורת רוחו של מנהל החווה צבי הירשפלד וקומץ עובדיה חלקם מ'השומר'.
אהרן אהרנסון, איתן בלקינד, אליהו מזי"א קצינים בצבא התורכי לחצו על הירשפלד, להעלים עין מפעילותם, ואפילו כך אומרים - שיתפוהו בפגישה, שהייתה שם מטעם האינטליג'נס הבריטי עם לורנס איש ערב הוא איש המודיעין ליוטננט-קולונל תומאס אדוארד לורנס, ארכיאולוג, הרפתקן וסופר.
לא היה קל לקיים סודיות מוחלטת, נוצר מתח. החששות לשלום רוחמה גברו והירשפלד לא האריך את החוזה עם 'המגן'. סוף תרע"ו. אנשי ניל"י איבדו בסיס חשוב.
אהרן אהר,ונסון קיים את הבטחתו לג'אמל פחה, נלחם בארבה, נוצח ככולם, ונעלם.
בתחילת ספטמבר 1917 תפסו התורכים יונת דאר שנשלחה, כך אומרים - על ידי שרה אהרנסון. את ההודעה המוצפנת, לא הצליחו לפענח. אבל ידעו בוודאות שקיימת רשת ריגול.
כמה ימים לאחר מכן, יצא נעמן בלקינד על דעת עצמו למצרים, לפתור את תעלומת היעלמותו של אבשלום פיינברג. הוא נתפס בדרך, נחשד כמרגל; נחקר, נשבר, וסיפק לעות'מאנים פרטים על הרשת. החל מרדף אחר אנשי ניל"י.
יוסף לישנסקי נעצר 20 יום אחריו, ובידי המודיעין העות'מאני יש לפתע רשימות של פועלים ואנשי 'השומר'.
התורכים עלו על עקבותיו של אליהו מזי"א והוא 'נתפס למלכות' כחשוד בריגול. בסתיו תרע"ז נעצר בבית אביו בירושלים. יש אומרים, שארוסתו היפה, לאה שליט מבנות ראשון-לציון, בת המייסד אליעזר אלחנן שליט, שיחדה את הפחה התורכי, על מנת שלא יוציאו להורג את אליהו וימיר את עונשו במאסר ממושך.
אליהו הובל כבול בשלשלאות לדמשק, מקום שם נכלא בכלא חאן איל-באשה. במשפט שנערך לו נידון לחמש-עשרה שנות מאסר בתור פושע-מדיני, שהוחלפו מאוחר יותר בשלוש שנים תמורת תשלום לא קטן. בכלא ישב עשרה חודשים יחד עם עריקים או משתמטים מהצבא [בתורכית -פרארים] מערי הארץ ומושבותיה כמו מזרחי, אסירים פוליטיים ואפוליטיים כמו ניסן קנטרוביץ' האיכר מרחובות, שהתפרסם בכישרונו לחבר שירים בכלא, שהושרו על ידי האסירים או כמו הירושלמי ד"ר משה ניימן, קצין בצבא התורכי ואיש ניל"י, - גם פועלים עבריים מפתח-תקווה ואנשי 'השומר' כמו פליישר, שמואליק הפטר ומאיר קוזלובסקי.
בכניסה לכלא - שער, בקומה הראשונה - ערבים. כשהיוס-באשי [סרן] מפקד בית הסוהר הלקה אחד מהם בפאליקות על גניבת לחם או על עבירה אחרת, צרחותיו היו מגיעות עד לחדרו של מזי"א בקומה השנייה, חדר לעצמו. יש ושיחקו שם בקלפים [אסור על פי חוקי בצבא] הידידים יצחק, מאנזה, סטרומזה או איתן, עם מפקד הכלא אכלו מישמיש ושזיפים שקנו בשוק סלחייה ומזיא הסדיר בהזדמנות חגיגית זו אישור לחבר זה או אחר לצאת איתו העירה לבית המרחץ, כמובן שבליווי איש-צבא. למזיא יש אישור קבוע ליציאה יום-יומית לטיפול בשיניים, אימו דאגה לכך. בדרך אכלו גלידה. ביום-יום התרחץ גם הוא במים קרים מהכד. חיים על שמועות: התקוממות דרוזים באנטי-לבנון, בולגריה נכנסה למלחמה וכבר כבשה את אנדריאנופול, גרמניה שמה מלחים גרמנים על הצי הרוסי, שהיה בידי תורכים, והאחרונה דורשת שתיקח אותם בחזרה. אנגליה הודיעה לבעלות בריתה, שהם יכולים לעשות שלום נפרד ולא אכפת לה, היא לא תעשה שלום היא תעשה בלוקאדה מצור - על הצי הגרמני וכך זה תכריח אותם להיכנע. סיפרו כי אנואר פחה שר המלחמה וטאלעט פחה ראש הממשלה ירדו, ואת מקומם לקחו 'הגמל הגדול' הוא גא'מל פחה והואלי - מושל מחוז דמשק; שהוחלט אצל ה'דוד פייטל' - הבריטים - שתיכף אחרי איסוף התבואה מהגורן יצאו לכבוש את סוריה ופלשתינא ושרוברט בנו של הקיסר וילהלם נהרג על יד פריז ושם נקבר. ישנה שמועה, שהעיתונים הגרמנים כותבים שבחזית ארץ-ישראל פועל גדוד יהודים אמריקנים והם מצטיינים מאד.
בכלא אחרי היריה מהתותח, זאת אומרת בשבע לפנות ערב, עלו על הגג לנשום אויר צח, רקדו ריקודים שונים כמו דבקה ועוד, שרו שירים שונים בערבית וגם בתורכית וגם שירים וולגאריים, מזיא ניגן בכינורו, הפועלים התווכחו אם יותר יפה לעבוד איזה עבודה רק לא לקבל את הקצבה או להיפך, מאחר והם קרבנות הציבור "הם רשאים לחיות על חשבונו ולא לעבוד", ושרו ביידיש, ברוסית ובעברית.
אסירי ה'השומר' מאורגנים. המלון של הגברת גורדון או המטבח, שפתחו ברחוב-היהודים משמשים אותם לפגישות עם השליחים כמו , הרצפלד, בן-יעקב מדגניה ונטע נציג הפועלים. יש להם כסף, אחת לחודש מקבלים הקצבה. חיים בקומונה. ספקטור מ'השומר' נסע הלוך ושוב הביא להם ידיעות, כסף ו'דברים טובים'. דאגו להם.
הוריו של רוניא הגיעו הביאו לו כסף ואת כינורו. אמו סיפרה שהפרוקרור - התובע הכללי - אמר שניתן לשחררו תמורת חמישים לירות תורכיות. האסיר מזיא סירב - זה עתה נבחר עם יצחק רוזנברג מ'השומר' לייצג את כל האסירים בנושא השחרור כדי שלא כל אחד ואחד יעבוד לחוד "גם עבור אלה שאין להם כסף".
יצחק רוזנברג איש 'השומר' ומבוגרי מרחביה היה חבר בוועד הסיוע האמריקאי החיפאי והארצי – פעל יחד עם מאיר דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן ובצלאל יפה כדי לחלק את כספי העזרה "שלא כצדקה", היה ממלא מקומו של יהושע חנקין בחברת 'הכשרת הישוב', כשזה גורש לבורסה שבתורכיה והיה ל'מוח'תר' העדה היהודית בחיפה. בשעת רדיפת התורכים אחרי קבוצת 'ניל"י' , בספטמבר 1917, נאסר יחד עם שבתאי לוי, מי שנמנה בזמנו עם סגל הפקידים של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד בזכרון יעקב והפך לאחד מרוכשי הקרקעות הבכירים בחברה, הואשם באשמת ריגול בהיותו איש 'השומר' ידוע ומוכר, הושם בכלא דמשק.
הוטל על השניים, על יצחק ורוניא לבוא במשא-ומתן עם השופטים הרוצים מאתיים לירות זהב תורכיות ועוד מאה שכר טרחה למתווך 'הבחור' או 'השיקסה' אותם הכיר להם פרץ; פרץ, היה אסור עם אנשי ניל"י לאחר ששוחרר מן הכלא נאסרה עליו היציאה מדמשק, החל לפעול למען חבריו בכלא הצטרף לאברהם הרצפלד ויצחק בן יעקב, שפעלו בענייני האסירים בעיר מטעם 'ועד ההגירה' כשליחי היישוב. בהיותו שולט בלשונות רבות - עברית, לאדינו, יידיש, ערבית, תורכית וצרפתית נרתם פרץ לסייע בחילוץ האסירים היהודיים מכלא חאן איל באשה וגם מכלא הג'מע.
השנים קיבלו 'כוח הרשאה' בכתב שהם ינהלו את כל העסק עד סופו כולל הרשאה לבנקים. ועד ההגירה המיוצג על ידי אפרים שליחו של 'הדוקטור' לא רצה כל קשר איתם. נפגשו גם עם דוד ילין.
'הבחור' רוצה בעד ארבעה – ארבע מאות לירות תורכיות, מזיא גמר איתו על מאה ועשרים לירות בעד שישה איש בתנאי שיום לאחר בוא 'הפקודה' – צו השחרור - הם יוצאים לחופשי.
מזיא קיבל לקריאה מגרשון פליישר את ה'רונדשאו' שם נכתב כי "הדסה פארבאנד" באמריקה החליטה לתת חמישים אלף פונט בכל שנה על מדיצינסקי פרסונאל – צוות רפואי - בארץ-ישראל,שכבר יוצא לדרך, וגם שבניו-יורק הפועלים היהודים נתנו יום עבודה עבור ארץ-ישראל ואספו סכום של מיליון ומאתיים וחמישים אלף דולר.
האסירים משתובבים על הגג – שופכים מים זה על זה, העלו תאורה חשמלית שרו כל מיני שירים; מזיא ליווה את השרים בנגינת כינור. הוא שייך לאינטליגנציה כשהגיעו בני משפחתו ישבו עם מפקד הכלא בפינה משלהם. בתום הערב ירדו האסירים מהגג בשירת 'התקווה' לצלילי כינורו של מזיא. משפחתו חזרה למלון 'ויקטוריה' מלווה על ידי היוס-באשי.
בינתיים סיפרו כי יוון ובולגריה הכריזו מלחמה על תורכיה, שהרגו את טאלעת פאשא באמצע הרחוב ואת אנואר אסרו. 'הגמל הגדול' צריך לבוא לעיר להכריז על שביתת נשק בין אנגליה ותורכיה. יש שמועה, שבאה 'סליחה' בשביל מחצית מהאסורים, יש אומרים רק 'הפוליטיים'.
ובינתיים קשיים, ביורוקרטיה, כפילויות, מאזיה ויצחק כמעט כל יום נפגשו בעיר עם פרץ הלכו ל'הבחור', וזה הבטיח שהנה הנה הכול מסודר כבר יוצאת קבוצה של חמישה לחופשי, הלכו ל'שקסה' וזו הבטיחה שהנה כבר שבעה יוצאים, כסף כולם רוצים. תוצאות עדיין אין. מחכים לניירות.
דיברו עם הבימ-באשי [סא"ל] מכירו של ד"ר סאבי, שיפעל אצל שוקרי פאשא לזרז את עניין הניירות.
הידיעה בדבר הסליחה לפליטים מתעצמת סיפרו שהסולטן החדש דרש מהמניסטריום שלו בעת שהציעו לו להיות סולטן סליחה כללית ל'פוליטיים'. בית-הסוהר רעש וגעש, גם הערבים. התחילו להשליך הכדים ולשבור אותם, גם הערבים. היוס-באשי בא, עלה על המדרגות וצעק "יחי החופש!" והלך עם ד"ר סאבי למלון לשתות קוניאק.
יש שמועה שהגרמנים עזבו את פלשתינא.
חבריו של מזי"א, 'הזכרונים'- זה כינויים של אנשי ניל"י בפי 'השומרים' - מדברים על העתיד - הכול ישתנה: בנצרת תבנה עיר, בכינרת מעון קיץ, בטבריה ישכללו את מעיין-הרפואה, במטולה בטח יהיה פנסיון "ככה שמכל הצדדים ישרור השוק ואי-אפשר שכל זה לא ישפיע על האיכרים ועל הפועלים אפילו".
באה אימו, אז'ני, וסיפרה שהביי אמר לה, שיש כבר פקודה בדבר 'הסליחה', שיגישו לו בקשה והוא יסדר כבר את הדבר. בעיר סיפרו ש'הסליחה' חלה על כל הפושעים המדיניים; 'הבחור' הכין רשימה, האם ברד ומזרחי בתוכה?
מזיא ויצחק מיהרו למשרדי המחוז שם נודע להם, שהפקודה כבר הגיעה - הם מקבלים את הפקודות ישר מקושטא אבל האסירים תחת רשות המשטרה הצבאית ולכן את הפקודות מקבל ג'אמל פאשא. מזיא ברר - אכן הפקודה הגיעה אלא שה'גמל הגדול' לא הבין אותה עד סופה ושלח טלגרמה לקושטא להבהרות, עכשיו זה בטיפולו של המופקי קומנדנט - קצין מודיעין. אחד הקצינים במפקדה הבטיח, שהוא יסדר את זה על הצד הטוב.
מאזיה הלך ל'בחור' ואמר לו שעברו כבר עשרה ימים, והוא עוד לא גמר כלום ואם עד מחר הוא לא יעשה דבר החוזה בטל. בינתיים את כל ההוצאות עליו, על מזיא. סיפרו כי שרה לפני שירתה בעצמה השאירה כסף ביד אהרונסון הזקן כדי שיחלקו לפעילים הכסף נעלם. האסירים אמנם החליטו שיחזירו לו את הוצאותיו בגמר העניין, אולם ערך השטרות יורד פלאים. פרץ מחליף שטרות נייר בזהב. 'השיקסה' דורשת כי בשבת ישלמו את הכסף.
הבעיה היא לבחור מה טוב בעבורם, לאן רוצים שיימסרו את המשתחררים - אם הם לא אנשי צבא. יש אפשרות כי ימסרו לידי קצין המודיעין וזה וימסרם למקום בו נאסרו. זה טוב?
מזיא ויצחק נפגשו במסעדה עם המודיר-פוליס - מפקח המשטרה - והוא הבטיח להם שאם ימסרו אותם אליו הוא יוציאם לחופשי בלי ערבות.
לפנות ערב באה אימו של רוניא ומסרה בשם הביי, שאכן 'הסליחה' חלה גם עליהם והוא, הביי מחכה משעה לשעה לנייר ושהוא יכתוב יחתום עליו מבלי להוסיף לאן שימסרו אותם ואז יש סיכוי טוב שלא ימסרו אותם לצבא ותיכף ישתחררו.
מזיא ברר - בידי קצין המודיעין ההחלטה אם להוציאם לחופשי או שימסרו אותם לצבא, זה בידו ולא בידי השופטים.
בא התובע הכללי ואמר בתורכית שישנה 'הסליחה' על אלו, שישבו כבר שני-שליש מזמנם ואומר, שיגיש בקשות שמבקשים סליחה ומתחרטים, יסלחו ותיכף ישחררו אותם. מדבריו הובן שהוא רוצה כסף ו'השיקסה' אמרה שישנה פקודה שכל 'הפוליטיים' ישלחו לתוך הארץ ולכן מוכרחים יהיו למסור אותם להפוליסיה ואלי - למשטרת המחוז, והצליחה לשחרר את יצחק. זה לא חזר הביתה ונשאר לעבוד בשחרור חבריו. הוא סיפר למזיא כי "לפני זמן המלה ריגול הייתה מעוררת בו גועל נפש, ובזמן האחרון התחיל להתייחס אחרת לכל זה, בייחוד כשראה איך הערבים עובדים - לא השאיפה לכסף מניעה אותם, אלא הם באמת רוצים לעזור להגשמת שאיפותיהם "לו עזרנו להדוד בידיעות בטח היה מתקדם מהר ואנחנו היינו נגאלים. ההתנגדות הייתה מפני שחסו על האנשים והמושבות שיסבלו אם יתפשו ולא הבאנו בחשבון את התועלת. הנה בחוץ לארץ לא מתחשבים, שאנחנו פה נסבול ומדברים באופן ברור על הכסף. באמת זוהי עבודה לא יפה אבל כל זמן שעוד שורר בעולם כוח האגרוף ושהחזק שולט בהחלש באופן אכזרי אז להחלש הזכות להשתמש בכל מיני אמצעים במלחמתו בעד חופשו".
'השקסה' מעודדת מהצלחתה אומרת למזיא שאפשר לשחרר את ד"ר סאבי תמורת מאה לירות. מזיא ניהל איתה משא-ומתן והסכים לתת רק חמישה עשר מפני "שהוא זה שצריך לתת את הכסף".
עכשיו צצה שאלת הווסיקות. וסיקה- 'תעודת קבלן', תעודת שחרור מהצבא. המחזיק בה נחשב לעובד אזרחי החיוני למאמץ המלחמה התורכי. מעין רישיון אישי להתהלך באזור על דעת השלטון. ביקש מזיא בדחיפות מפרץ שיסדר וסיקות. שבע לירות בעד כל וסיקה גמר עם 'הבחור' והוא הקבלן.
מאזיא עם ניסן ומזרחי כבר שילמו בעד עבודת 'הסליחה'. לברד חסרו תשע לירות ואמר, שאם לא ישלמו בשבילו הוא יברח. מזיא כעס ואמר שהוא ילך לביי ויגיד לו את זה ותיכף יעבירו אותו מכאן. העצבים מתוחים.
והשמועות רצות: סיפרו שכשלושים בדווים התנפלו בלילה על האווירונים הגרמנים וחיבלו בהם, היה קרב יריות ומהבדווים נהרגו אחדים וגם מהגרמנים; ושלדרא -אדרעי -נכנסו הדרוזים ולא נותנים לרכבות ללכת לעמאן; שסולימאן ופון סונדרס עם המטה-הכללי עוזבים; שחיפה נסגרה לא נותנים לצאת ולא להיכנס; שאוניות 'הדוד' בסביבות זיכרון.
מתל עדשים שלחו ל'השומרים' אבטיחים, מעט פרודוקטים, לחם, דברים טובים וריבה מענבים. ומשפחת מזיא קיבלה רישיון להיכנס לביתה סהור בכל יום.
בערב בית-הסוהר קיבל צורה של מועדון חברתי - בכל פינה ופינה יושבים קבוצות אנשים ומשחקים בקלפים, בשח או בדמקה.
העניינים לא זזים. בחג-הקרבן לא עובדים כחמישה ימים. הזאבאט- הקצין - מת מחולירע ועשו הסגר על החצר. מספרים שבדווים התנפלו על מחנה לפני דרא, שלוש תחנות מפה, ותנועת הרכבות נפסקה; אנשי צבא גרמנים נסעו לשם להשקיט את המרידה.
שנה חדשה - תרע"ח - שמועות על העברה לצפון, לחלאב ,מולידות מחשבות על בריחה.
ניסן וברד רוצים לברוח. אברהם בולגרי מתכנן לעבור אל הדרוזים - יש מדי פעם אורחות-גמלים לשם.
הבק הציע לאיתן לעזור לו אם ישיג כסף בשביל סוסה ונשק, אוכל בדרך ומלווים להראות את הדרך הוא נותן.
פרץ מסר בשם ה'שיקסה', שעוד אין החלטה לגרש.
מזיא חושב אודות בריחה, אבל לסמוך על זה קשה מפני שבטח כולם ירצו לעשות את זה וישמרו אחד על השני, "כל אחד מציץ". הוא יודע שכל אלה דיבורים וכשתבוא הפקודה לשלוח אותם לא יועיל כלום.
שכנראה עד אחרי המלחמה לא ישוב כבר לארץ-ישראל, מחכה לו גלות בצפון.
והנה שמואליק מ'השומר' השתחרר.
איש-צבא ערבי שבא מדרא, סיפר שהפסים כבר תוקנו והרכבת הולכת ושהאנגלים כבר בצמח.
ד"ר סבי סיפר, שחיפה וחדרה כבר בידי 'הדוד', מדברים על תול-כרם ונאבלוס.
הבק סיפר על עשרים אלף בדווים העולים על העיר.
הגברת מזי"א שמעה מאחד הפקידים הגדולים כי נפלו חיפה ונצרת.
באו אנשים וסיפרו, שצמח בוערת ושלקחו את טבריה.
הרצפלד מחפש דרכים להסיע את האסירים הביתה.
"מאיפוא שאברח, מהדרך או מבית-הסוהר מחלאב?" חשב רוניא.
בערב באו לפתע סוהרים ודרשו מכול אחד את פנקס בית-הסוהר שלו עבור התובע-הכללי, חשבו שזה כדי לסדר את רשימת הקבוצות, שצריכים לשלוח מפה ונסערו. מזיא היה בטוח שזה בשביל לגמור את עניין השחרור שיהיה לכל היותר מחרתיים.
והנה ד"ר ניימן השתחרר. חברו של 'הברבר' אומר שגם קוזלובסקי מ'השומר'.
הלכו מזי"א ויצחק המשוחרר עם התובע-הכללי למשטרה - לא היה שם איש, הלכו לבית-המשפט חיכו לריק עד שעה שתיים וחזרו למשטרה. טאליט-ביי לא היה, לפנות ערב בא, הסתבר שזה כבר לא בידו אלא בידי איזד-ביי. בתקווה שאולי גם איתו יסדרו דבר מה חזרו לבית –סוהר. הסמל חסן סיפר ששולחים את האסירים בקבוצות קטנות בלילה. שיש לו פקודה לא לתת לאיש לצאת ולא לתת לאורחים להיכנס . התכוון ליצחק.
ג'לל-ביי לא כתב, שיוציאו אותם לחופשי כפי שהבטיח, מפני שבמצב הנוכחי הוא צריך להתייעץ עם הואלי – מושל המחוז
פתאום באה פקודה לשלוח אותם לתוך הארץ, לחלאב, תחילה ארבעה אסורים ואחרי זה שבעה. מבחוץ שומעים את רע מי 'הדוד' ההולך ומתקדם בצעדים מהירים. אומרים שהוא כבר בקנטרה.
משקרבו הבריטים לדמשק התכוננו התורכים והגרמנים לעזוב את העיר ולקחת עמם חלק מהאסירים, אליהו מזיא היה בין הרשומים להישלח לאנטוליה. תחת מטר כדורים נשלחו האסירים מדמשק, חודש לפני כיבושה. קבוצת נדונים בהם איתן בלקינד וגרשון פליישר הצליחו להימלט בעזרת אברהם הרצפלד ו'בקשיש'.
הקצינים התורכים ארזו את מזוודותיהם הצבאיות ועלו ברכבת העמוסה. אלה, שלא נמצא להם מקום בקרונות הסתדרו במכוניות, הנשארים נסו על גמלים וסוסים. כולם התנקזו אל נקרת עבאנה, בה עוברים מסילת-הברזל והכביש גם יחד. כוחות הברית ערכו בהם טבח.
גדוד החוד של דיביזיית הפרשים החמישית הגיע לדמשק ובהם אלכס אהרנסון ויוסף דוידסקו הם מצאו את האסירים היהודים ושיחררו אותם מבתי-הכלא קרועים, בלואים וחולים. התאריך הוא אוקטובר 1918.
חיל הפרשים לא שהה בעיר, הם רק עברו אותה. ביקשו להגיע צפונה כדי לרדוף אחרי התורכים.
כשהגיעו הלגיונות הערביים של לורנס אל שערי דמשק, נכנעה העיר באופן רשמי לפני האמיר פייסל – צעד דיפלומטי של הגנרל אלנבי. מספרים כי לורנס מיהר אל קבר סאלח א-דין. המקושט בדגל משי כבד וזר מברונזה נקבע לרגליו על ידי וילהלם קיסר עם הכתובת : "מקיסר אדיר לקיסר אדיר" ולקח אותם כשלל מלחמה. את חסן ביי תלו.
כשהגיעו האסירים היהודים לרייאק שבין סוריה לאנטוליה הופצצה הרכבת על ידי מטוסי חיל התעופה המלכותי. במהומה שפרצה ברחה קבוצת אסירים, ומזיא ביניהם אל ההרים. שם התנפלו עליהם שודדים, ושדדו מהם כל אשר להם. הבורחים המשיכו בדרכם לארץ-ישראל. באחד מלילות החורף כמעט ונתפסו על ידי פלוגת חיילים תורכיים אולם הספיקו לקפוץ אל נהר הליטאני והתחבאו בקרבתו במשך כל הלילה. באותו לילה חלה מזיא. חולה המשיך בדרכו עם קבוצת הבורחים, הגיע לביירות ומשם הפליג בסירת מפרש ליפו. הוא הגיע לארץ מדוכא, רצוץ בגופו ובריאותו מעורערת.
למרות זאת התחיל מזיא להשתקם - חלומו להקים חברות גדולות להכנסת מכונות חקלאיות לארץ – חברות של יהודים, שיהיו חלוצי תרבות חקלאית, כדוגמת מורו ורבו אהרן אהרנסון קם - הוא פתח עם דוד חיים סוכנות לייבוא כלי עבודה חקלאיים מתקדמים כמו משאבות וקומביינים ועם עמיתיו ד"ר זליג סוסקין וטריידל פתח את 'המשרד האגרוטכני'.
מאמצי אביו, הרופא הידוע ,לרפאו ולהשיבו לאיתנו לא הועילו - גם ברגעיו האחרונים דיבר מתוך חום רק על התורכים הרודפים אותו. בכ"ד בתשרי תר"פ [18.10.1919] בשבת, פרשת 'בראשית', מת. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקת הקדושים, הר- הזיתים, ירושלים.
בלוויה הגדולה השתתפו כל מוקירי ומכבדי משפחת מזיא; בהם מר אברהם אלמליח ראש לשכת העיתונות של 'ועד הצירים', שחזר זה עתה מגלות בדמשק; אהרן אהרונסון שניהל דרך 'ועד הצירים' את ענייני הישוב היהודי בארץ בתחילת הכיבוש הבריטי, ומר דוד ילין, איש החינוך העברי, ששב אף הוא מגלות דמשק שם נפטר בנו שמריהו ממגיפת טיפוס הבהרות- הספידוהו בביתו ובדרך להר-הזיתים. "והעם המלוה הוזיל דמעות על האי שופרא ודבלי בארעא. מנחם ציון ינחם את משפחתו הכבודה ואת כל המתאבלים עליו ובציון וירושלים ינוחמו ונפש הנפטר בקצרות ימים תהא צרורה בצרור החיים" נכתב ב"דאר היום".
אחד המספידים שאל: "במה אפשר לנחם את ההורים שנלקח מהם בן-יחיד, שעשועי זקנתם?"
סוף דברארוסתו, לאה, התחתנה זמן מה לאחר פטירתו ולבנה הראשון היא קראה אליהו, על שם ארוסה הראשון "שהקריב נפשו בעד שחרור ארצו", כתב דניאל פרמביץ בעלון הדיגיטלי של עמותת הר-הזיתים. גיליון מס' 15, תשרי תשע"ב, אוקטובר 2011. לבעלה זה קראו אסף ציפרין.
סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה
המחפש להנאתו, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה, שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850- 1950, בגלל היותם חלק מן הסיפור הציוני ומעלה אותם על הכתב.
לאיתור הקבר של אליהו רוניא מזיא בהר הזיתים, כנסו לקישור
מענין ביותר. תודה.
השבמחק